תוכן העניינים1..............................................................................................................................................................תוכן העניינים

3.......................................................................................................................................................................הקדמה

5.............................................................................................................................................................התעוררות רוחנית

פרי בלתי מבושל" 6....................................................................................................................................................."כ�9.................................................................................................................................................איך אדם מגיע לאמת?

13.....................................................................................................................................................................המטרה18.............................................................................................................................................................להיות כבורא

20....................................................................................................................................................................טבע שני23....................................................................................................................................................................רצון טוב

27..............................................................................................................................................."יצר הרע" - נא להכיר30............................................................................................................................................................משחק הבורא

33...........................................................................................................................................תחנת ביניים: העולם הזה39............................................................................................................................................................בין רוח לגשם

41................................................................................................................................................שאלה של חיים ומוות45...........................................................................................................................................................החירות לבחור

49........................................................................................................................................................מחשבה חופשית52........................................................................................................................................................................תענוג

56..........................................................................................................................................................................גורל59........................................................................................................................................................גיהינום או גן עדן

62...........................................................................................................................................................כוכבים ומזלות

64.................................................................................................................................................................ממדע לקבלה

65..................................................................................................................................................מהות חוכמת הקבלה69.............................................................................................................................................................המדע - לאן?73.............................................................................................................................................................דע את עצמך

78.......................................................................................................................................................................המסך83.................................................................................................................................................................חוש שישי

85......................................................................................................................................................מהכוח אל החומר88............................................................................................................................................................פקיחת עיניים

91........................................................................................................................................................מסע בין עולמות94..............................................................................................................................................."ברא אלוקים לעשות"

99........................................................................................................................................................ספרים של קודש102............................................................................................................................................................אם המדעים

107........................................................................................................................................................אדם, חברה, עולם

108...................................................................................................................................................מכבש ההתפתחות112.............................................................................................................................................האם זו אחרית הימים?

115..........................................................................................................................................................................אגו118.............................................................................................................................................................גל האלימות

120.........................................................................................................................................................תאונות דרכים122.............................................................................................................................................................המתת חסד

124.................................................................................................................................................................חולי נפש128......................................................................................................................................................חינוך תחת חובה

131.............................................................................................................................................................לימוד רוחני133.......................................................................................................................................................ילדים זו ברכה...

-1 -

135.........................................................................................................................................................חינוך ה"אדם"141.........................................................................................................................................................חברה מתוקנת

144............................................................................................................................................................שכרו בעמלו

147....................................................................................................................................................................העם שלך

148.................................................................................................................................................................עם נבחר153.........................................................................................................................................................נבואות ישראל

157.............................................................................................................................................................אנטישמיות161...................................................................................................................................................................השואה

163..........................................................................................................................................................ארץ ללא דרך

167................................................................................................................................................................קבלה ויהדות

168.............................................................................................................................................................מיהו יהודי?172...............................................................................................................................לחזור או לא לחזור? - זו השאלה

176............................................................................................................................................................תורה ומצוות180..............................................................................................................................................................למה שבת?

182...........................................................................................................................................................חירות מהאגו185...............................................................................................................................................................ל"ג בעומר

188...........................................................................................................................................................חג מתן תורה192....................................................................................................................................................................ט' באב

195.............................................................................................................................................................חיים עם קבלה

196.........................................................................................................................................."המאור המחזיר למוטב"200...........................................................................................................................................................ספר "הזוהר"

204..........................................................................................................................................בזבוז הזמן מול זירוז הזמן208......................................................................................................................................................מניעות ועיכובים

210.......................................................................................................................................אין דבר העומד בפני הרצון214................................................................................................................................................חטא "אדם הראשון"

218..........................................................................................................................................................."טוב ומיטיב"221.........................................................................................................................................................שמחה רוחנית

224................................................................................................................................................"אחרי רבים להטות"228.....................................................................................................................................................רואה עולמו בחייו

232........................................................................................................................................................רשימת מובאות

-2 -

הקדמה העולם שלנו אינו קיים כלל. "העולם" הוא אור אינסוף לבן, מחוסר צורה, והצורות בו לא קיימות, אלא האדם,

על ידי רצונותיו, בונה בתוך עצמו צורות רבות, שמתוך בנייתן בתוכו נדמה לו שהן קיימות מחוצה לו. האדם נמצא בתוך חמשת חושי הגוף הפיזי, ורק דרכם הוא מרגיש את המציאות. הוא אינו מסוגל לתפוס מהחוש הראייה, דרך להרגיש את המציאות שלא כלומר גוף, ללא בנשמה להתקיים לחיות, להיות, פירוש

השמיעה, הריח, הטעם והמישוש. כי אלמלא חמישה חושים אלו, כיצד ירגיש מציאות כלשהי? אלא שיש לאדם גם חוש שישי, הנקרא "נשמה" או "נקודה שבלב". אם יפתח אותו, יתחיל להרגיש

במציאות עליונה שנקראת "עולם רוחני", מציאות רוחנית. את מה שקורה לאדם שרוכש חוש שישי ונכנס לרוחניות, אפשר לדמות למצבו של עיוור, חירש או נטול כל חוש אחר, שלפתע מתחיל להתעורר בו אותו חוש שהיה מושבת עד כה. אדם חירש, שלפתע מתחיל לשמוע בהדרגה, עד שמגיע לשמיעה מלאה, לפתע חווה את העולם כמקום מרעיש. גם קודם לכן היה העולם

רועש ועמוס בצלילים, רק שהאדם החירש לא הרגיש זאת. כך גם עם חוש הראייה. עיוור מלידה לא יידע מה פרוש "לראות", אלא אם כן יתוקן חוש הראייה שלו ויירפא. אט אט יוסר מעליו מסך המסתיר ממנו את העולם, עד שתיפתח ראייתו לחלוטין. אז יחוש אותו עיוור

התפעלות רבה מהעולם החדש, אף על פי שבדיוק אותו עולם התקיים גם קודם לכן, אך לא בעבורו. כך שהשינוי הוא כלפי האדם עצמו, אם קודם לכן לא שמע, הוא יאמר שכלל לא היו צלילים, אם קודם לא ראה, יאמר שלא היה מה לראות, וכיוצא בזה. כך אנו מדברים גם על החושים שטרם ידענו, ושבכוחם לשרת אותנו. אם תתגלה לנו הרגשה כלשהי בחוש השישי, נאמר: "גילינו את העולם העליון!" או "עלינו אל העולם

העליון!" אך למעשה העולם העליון היה קיים כל הזמן. גילויו לא שונה מהאופן שבו אנו מגלים את העולם הזה, רק שכרגע הוא נסתר מאיתנו. אלא שהאדם מגלה אותו רק על ידי פעולות מיוחדות שמוטל עליו לעשות. כיצד יגלה? החושים בנויים כך, שבמידה שהתדרים שבתוך האדם יכולים להתנועע יחד עם אותן הוויברציות שמחוצה לו, אז לפי השוואת תדריו, האדם קולט את

מה שכביכול מצוי מחוצה לו. כך הדבר לגבי כל חוש וחוש: ראייה, טעם, מישוש, שמיעה וריח. כך ניתן לומר גם על החלק הנסתר מהאנושות כולה. אם אדם יגלה בתוך עצמו חוש נוסף שיהיה בהשוואת תדרים עם מה שמחוצה לו, אזי הוא

ירגיש רובד נוסף מהמציאות. כמו חוכמת הקבלה, גם הפיזיקה המודרנית מוצאת, שמחוצה לנו קיימים גלים שתדירותם אינסופית. יוצא, שחסר לאדם רק חוש, היינו "כלי קליטה", שכאשר ירכוש אותו, יגלה מציאות שלמה שנמצאת מחוצה לו, ואז

לא יהיה עוד כעיוור, אלא יכיר את המציאות הנכונה והאמיתית. הוא יראה היכן הוא בעצם מתקיים, והיכן נמצאים לאחר שמאבדים את חמשת החושים הגופניים, כלומר בזמן שמתקיימים רק בתור נשמות, וכן ידע מהו המקום שממנו התגלגל אל תוך הגוף. לשם כך חסר לו רק"חוש שישי" שיקלוט את כל הגלים, על אינספור אופניהם, ואת כל התופעות הקיימות שאינן נקלטות בו כרגע.

מורה לאדם בדיוק כיצד לבנות חוש שישי נוסף, וכיצד לקלוט, לקבל בעזרתו חוכמת הקבלה היא השיטה ש� את מה שקיים מחוצה לנו בצורה נסתרת, לעת עתה. כל אחד יכול וצריך להגיע למצב שבו יפתח בכוחות עצמווידע כיצד לתפקד נכון, בתוך מרווח מיטבי ומרבי לעצמו את החוש השישי, ובאמצעותו יראה עולם עליון

ולאחרים, וידע כיצד להגיע לחיים בטוחים, טובים ושלמים.וחושב מהמציאות, הנסתר החלק את מכיר לא שהאדם היא, ולצרות הייסורים לכל הסיבה שכן נדע את שהמציאות היא רק כפי שהוא מתקיים כרגע. כתוצאה מכך האנושות עושה שגיאות רבות. אם

המציאות האמיתית, המציאות המלאה, נדע גם כיצד לתפקד בה נכון.

-3 -

לפי חוכמת הקבלה, כל הצרות שאדם חש במציאות המתקבלת בחמשת חושיו, נועדו לחייב אותו לפתח את החוש השישי, להרגיש בו את המציאות כולה, וכתוצאה מכך להתנהג נכון וטוב. לאדם שלומד קבלה נפתח

החוש השישי, ולפי גודל פתיחת החוש, נמדדת דרגתו כמקובל. מקובל שמפתח את החוש, מרגיש מציאות עליונה, ולמציאות עליונה זו הוא קורא "בורא". הוא מרגיש אתכולה כלפי המציאות לנהוג ומתחיל כ"אחד", מרגיש שהכול מגיע מהכוח העליון, מהבורא, כל המציאות כ"עולם אחד". הוא לא מפריד בין מה שמתגלה בחוש השישי שלו לבין מה שמתגלה ביתר החושים. אלא הוא

חי בכל המרחב הרוחני מתוך הרגשת חופש, הבנה והשגה של כל המצוי לפניו.כך דווקא ומדוע לרוחניות, מגיע למהות הקיום. הוא מגלה מהיכן באים אליו המקרים, אדם שמגיע

מתרחשים הדברים בעולם, הוא מבין נכון ומתייחס נכון לכול. אדם כזה נעשה ליודע כול.

ספר זה מבוסס על שיחותיו של המחבר כפי שרשמו ועבדו תלמידיו.

-4 -

התעוררות רוחנית

-5 -

פרי בלתי מבושל" "כ$ מה פירוש "התעוררות רוחנית"? האם זו אופנה חולפת, או שהרצון האמיתי לרוחניות צריך להיות מורגש

באדם, באותה עוצמה של הרצון הקיומי לאכול ולשתות? הבריאה כולה אינה יותר מרצון, "רצון ליהנות". הרגשת חוסר נקראת "שאלה". ושאלה לאו דווקא צריכה להיות אינטלקטואלית, שכלית, אלא כל חיסרון לדבר מה נקרא "שאלה". כאשר אדם נמצא בשאלה, בריקנות, הוא מחפש כיצד למלאה. הריקנות, הרצון, השאלה שנפתחת בו, היא שקובעת לאן יפנה. ובעזרת ה"שכל" שהאדם מפתח לצד השאלה או החיסרון, הוא משיג מבוקשו. מכאן, שהשכל הוא בסך הכול עבד לרצון. אנו חשים יום יום, שברגע שבו אנו משתוקקים למשהו, השכל מיד מחפש דרכים שיובילו למילוי רצוננו. ואנו

מוכנים גם לצאת ללמוד כיצד להגיע למושא תשוקתנו. כך בנוי האדם - שהעיקר הוא הרצון.גם הסיבה שחוכמת הקבלה מתגלה רק בסוף הדורות, לאחר שהאדם כבר מימש את כל רצונותיו זו הקטנים בדרך, והגיע לרצון אמיתי, הרצון למהות החיים. וכבר אינו מחפש כיצד למלא את חייו כאן, בעולם הזה, ולסתום את עצמו. שכן אם האדם עוד מוכן להשביע את עצמו במילויי העולם הזה דוגמת תאוות גופניים,

כסף, כבוד, השכלה, זה סימן לכך שרצונו אינו גדול דיו, וטרם הגיע להתפתחות מספקת בגודלו ובעומקו. כאשר אדם מגיע למצב שבעולם הזה אין עוד מה שיכול לספקו, הוא מגיע לרצון אמיתי וסופי, לרצון של מה שמצוי מעל לעולם הזה. הוא מתחיל לשאול, לשם מה קיים כל העולם, אם איני מקבל ממנו שום מענה לקיומי? ואדם כזה כבר בשל להכיר את חוכמת הקבלה, שתעניק לו תשובה לשאלותיו ממדרגה אחרת, מאותו

הממד שעליו הוא החל לשאול. אך אם דרגת שאלתו של האדם היא ברמת חייו הגשמיים בלבד, כלומר כל עיסוקו הוא סביב השאלה כמה הרוויח או הפסיד בבורסה, האם זכה בפיס וכולי. וכל שכן אלמלא קיבל "מכות" קטנות, לא היה שואל כלל,

ולבטח לא שאלה בדרגתו של העולם העליון. לאדם כזה חוכמת הקבלה לא מתאימה. לכן כשהמקובלים פועלים להפצת חוכמת הקבלה, הם עושים זאת באופן זהיר ביותר, אינם מוכרים אותה בכל קרן רחוב, אלא מטרתם שכולם ידעו על קיומה, ולכשיתפתח באדם רצון אמיתי, הוא ידע היכן נמצאת התשובה ויוכל לפנות לכל אחד מאמצעי ההפצה: ספרים, חוגים, לימוד, הרצאות ושיעורים ברשת האינטרנט

ובטלוויזיה. ההפצה של חוכמת הקבלה לא תעורר את מי שמסוגל להסתפק במה שמציע לו העולם הזה, אדם שכמה אלפי שקלים בחודש, טיול לחו"ל, בירה וטלוויזיה עושים אותו מאושר ומספקים כל רצונותיו. לכן אם זה המצב, עליו להמשיך בדרכו, ואט אט לבוא לכלל ייאוש מכל המילויים שיקבל. כאשר ייווכח שמילוי אחר מילוי אינו

יכול למלאו, אז הוא יבוא לתחושת מרירות ולפתיחה גדולה יותר של השאלה "מה הטעם בחיי?"

כיצד פועל התהליך של התעוררות הרצון ומציאת הפתרון הנכון?

אם לאדם יש רצון, הוא כבר יגיע למקום הנכון. ישנם אמצעים רבים, כפי שהזכרתי קודם, שבעזרתם ימצא את מבוקשו. אם הוא מגיע ל"מקובלים" למיניהם, שמוכרים לו שיחות נפש במקום קבלה ומסלפים את מהות הרוחניות, "מקובלים" שלא פותחים בפניו את העולם העליון ולא נותנים לו שיטה כיצד להגיע לחיים נצחיים ולגילוי האלוקות בעולם הזה, שזו תמצית חוכמת הקבלה. אז לאחר שיפגוש בשרלטנים אלו הוא יבין שזה לא

הדבר הנכון, יעזוב אותם וימשיך לחפש הלאה. זאת משום שבעולם שלנו פועל חוק כללי, שמקיף את המציאות כולה: "חוק השתוות הצורה". כאשר יש באדם שאלה, חיסרון, אף על פי שאינו יודע איך והיכן ימצא לה תשובה, הוא מגשש אחר אותו חיסרון, כדי למצוא את מבוקשו. ממש כפי שמטען בשדה חשמלי מגיע למקום האיזון שלו, או כתנועתה של חתיכת ברזל בשדה מגנטי, או מה שגורם לאנשים להימשך זה לזה או להידחות זה מפני זה, לפי השתוות או אי השתוות

-6 -

הצורה ביניהם.ומתפרקות זה מתחברות חוק לפי העולם. חוקי בכל רמות המציאות, בכל הכללי, שפועל זהו החוק תרכובות כימיות, נמשכים או נדחים גושים בחלל. כאשר כל יתר החוקים שלנו אינם יותר מביטוי חיצוני,

חומרי, של חוק השתוות הצורה. לכן בהפצה אנו לא דואגים ספציפית לכל אחד ואחד, שיושב באלסקה, בלוס אנג'לס או באילת, שידע או לא ידע עלינו. אלא עלינו לפרסם את חוכמת הקבלה, להוציאה החוצה ברמה שמותאמת לעולם כולו. ואם יש לאדם רצון אמיתי, הוא כבר יגיע אלינו. אם יש לו רצון פחות מהדרוש, הוא יגיע לחוגים "כביכול קבליים",

שקוראים ב"זוהר" ומדברים עליו, אך באופן שלא מביא את האדם לידי מעשה, היינו לגילוי האלוקות.

האם הרצון מתעתע באדם, שכן אדם אומר "אני רוצה ללמוד קבלה", אך ממשיך בחייו?

זהו רק סימן לכך שרצונו אינו רצון אמיתי, אלא מעין סקרנות של מי שטרם הבשיל, ועודו נמצא בדרך, וייתכן שמחר או מחרתיים כבר יגיע לידי רצון בשל דיו. מה שאם כן, הרצון של אדם יתפתח במהירות רבה מאוד אם

ייכנס לקבוצה, ואחרת לא יוכל להגיע לאותה רמת התפתחות הרצון. אמנם גם בתוך קבוצת מקובלים הוא יצטרך לעבור אותם השלבים של התפתחות הרצון, כי על הרצון להתפתח מאפס, מתחילת הבריאה, ממה שהחל לפני אלפי שנים, ועד לצורתו הבשלה הסופית. אך אפילו מי שמצטרף לחברת מקובלים עם רצון לא בשל, מכניס עצמו תחת מנגנון שמפתח אותו במהירות מרבית, ועובר בזריזות יתרה את שלבי התפתחותו, עד שמגיע לרצון חזק ולתשוקה עזה להידבק באלוקות, בכוח המציאות הכללי, להכירו ורק עמו להזדהות, ואליו להתחבר, עד שייכנס להרגשת הממד העליון, להרגשת הבורא. וזה

נקרא שמתחיל ללמוד קבלה מעשית.

נוצרות כאן שתי בעיות. ראשית, אם אין לאדם מספיק רצון, מדוע שיגיע לחבורת מקובלים? שנית, האם ייתכןשאדם בעל רצון חלש ייכנס לתוך חבורת מקובלים ויפגום בכוח הקבוצה?

אם אדם בעל רצון קטן וחלש ייכנס לחבורת מקובלים, הוא לא יקלקל אותם, כי הם חזקים דיים להחזיק אותו, משום שהם מצויים ברמת התפתחות אחרת. בדומה לילד קטן שרוצה לעשות הרבה רעש ולהפריע לחבורת אנשים מבוגרים השקועים בשיחה רצינית. האם הוא יוכל להביאם לידי כך שירעישו כמותו וישחקו בצעצועיו?

לא. הם ירגיעו אותו, כי הם מצויים ברמת התעניינות אחרת. כאשר אדם מתערבב בחברה בדרגתו, אז באמת הרע שלו תמיד יגבר על הטוב שלהם, משום שכולם באותה רמת התפתחות, באותן השאלות, באותם תחומי עניין. אבל אם בא אדם מתוך גשמיות גרידא, מה יש ביכולתו להשפיע על קבוצת מקובלים? את האינטרסים האנושיים שלו, בזמן שהם עוסקים בדברים שמעל

לעולם הזה? ודאי שלא יוכל לעשות דבר. הוא ייכנע. ואם יישאר כנוע, רצונו יתפתח עד לדרגת רצונם. לגבי השאלה הנוספת, אדם לא יגיע עם רצון קטן לקבלה, הוא יבוא עם רצון גדול באופן יחסי. ובנוסף נאמר: אלף נכנסים לחדר ואחד יוצא להוראה, שפירושו שרבים הם אלו שבאים, ומסתננים החוצה עקב זאת שרצונותיהם עדיין לא מיועדים לקבלה, ואז תדירות הלימוד שלהם נמוכה, פעם בשבוע, פעם בחודש, לפי

רצונם. אלו אנשים שאם לא בגלגול הזה, בגלגול הבא יבואו וימשיכו הלאה בדרך, באותו תהליך בלתי פוסק. הכול תלוי ברצון, ורצון אי אפשר לרכוש בשום מקום, אלא ניתן לקבלו רק אם נכנסים לסביבה טובה. לכן, כאשר חוקרים מהי בחירתו החופשית של אדם, על ידי מה יוכל להתפתח ולגרום לעצמו התקדמות מהירה

יותר, מגלים שכל שביכולתו לעשות הוא לבחור בחברה גבוהה ומיוחדת יותר, חברת מקובלים.

-7 -

כולנו אמורים להגיע בסופו של דבר לרצון גבוה, רק בזמנים שונים. אך האם מי שעולה על מסלול הקבלה, לאייאלץ לעבור ייסורים רבים, שכן הקבלה תאיץ את תהליך התקדמותו ללא סבל?

, כלומר מביא את האדם למקום שבו יוכל להתפתח מהר,"הבורא שם ידו של האדם על גורל הטוב"כתוב כך: את ההתפתחות הזו, כלומר עשה מאמץ על ידי החברה ותתפתח מהר ובלי בעיות"ואומר לו: 'קח לך'"

וייסורים לקראת תכלית הבריאה, שאליה בכל מקרה יגיעו כולם. כי אני, הבורא, תכננתי את התהליך כולו, אני מלווה אותו, ורק מי שלא מתחזק לאחר שהראיתי לו על ידי מה עליו להתחזק, כלומר לא מתחזק על ידי הספרים, לא שם עצמו בקרבת מקובל ולא מחפש כיצד לגבש את רצונותיו לכיוון הנכון, ילך בדרך השנייה -

דרך ייסורים. כיצד יגיע אדם לנחיצות ללמוד את חוכמת הקבלה? על ידי זאת שיראה שהעולם מלא ייסורים ושאין ביכולתו למלא את רצונותיו בשום תענוג. אם אדם מרגיש שעדיין אין לו רצון לקבלה, זה סימן לכך שעוד יש לו תקווה קטנה שיוכל ליהנות מהעולם הזה. ואז הבורא יצטרך לתת לו עוד מנת ייסורים, כדי שיגיע לכלל החלטה

שאין כל תקווה ליהנות בעולם הזה, וירוץ ללימודי חוכמת הקבלה בלב שלם. זה נקרא: אדם הולך בדרך תורה, בדרך האור, התורה )"הוראה", שיטה להגיע לרוחניות(, או שהולך בדרך ייסורים, שבה הבורא חייב להגדיל לו בכל פעם את מנת הייסורים, כדי לעורר בו דחייה מהעולם הזה, לקראת

הרוחניות. זאת משום שתכלית חיינו היא להידבק בבורא, ולקבל מעמד ודרגה כזו של הבורא - דרגת נצחיות, שלמות, אינסופיות, נטולת תחושת המוגבלות של דרגת ה"עולם הזה". לזה ורק לזה רוצה הבורא להביא את האדם.

."ואתם הדבוקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום"כלומר למה שנקרא חיים:

-8 -

איך אדם מגיע לאמת? "השפע הרוחני" של העידן החדש מתבטא ביציאתם לאור של מאות ספרים, מאמרים, סדנאות וסרטים, הפורשים בפני האדם אינספור חוכמות. רובן ככולן מבטיחות את מציאת "גן העדן האבוד" - אושר, מימוש

עצמי, בריאות, סיפוק והנאה. במה, אם בכלל, שונה חוכמת הקבלה מכל יתר החוכמות? השאלה כאן היא, למעשה, איך אדם מגיע לאמת? אל האמת האדם לא מגיע בעצמו נקודה. משימת האדם

היא רק להתחזק במה שנתן לו הבורא. יש פה עניין של "מזל". מזל פירושו דבר שנמצא למעלה מדעת האדם, ומוביל אותו על ידי אמצעים

שהאדם עצמו כלל לא מודע להם, אל הדרך הנכונה, אל הספר הנכון והמורה הנכון, והכול לפי מידת בשלותו. נשמת אדם הראשון זו נשמה כללית גדולה שברא הבורא. ובכל אחד מאיתנו ישנן רשימות, גנים, שעל ידי התעוררותם לפי סדר של "קודם ונמשך", כלומר שרשרת שבה הן מתעוררות באדם, הוא נמשך "לפתע" לחזור למצב שבו היינו כולנו מחוברים כאחד בנשמה גבוהה זו, נשמת אדם הראשון, והתקיימנו אז בדרגה רוחנית

עליונה, גבוהה מאוד. מכאן נבין, שבכל אדם ואדם שחי בעולם הזה קיימת שרשרת פנימית של רשימות, "גן רוחני". גן רוחני זה מתפתח באדם ללא הרף, ומעורר בו עוד ועוד דחפים ורצונות, שלפיהם הוא נמשך ומגיע למקומות או לחברות בעולם הזה. כאשר החוק הכללי של תפקוד האדם הוא "חוק השתוות הצורה". זהו החוק היחיד הקיים בטבע,

וכל יתר חוקי הפיזיקה, כימיה, חשמל וכולי הינם סך הכל צורות ביטוי פרטיות של חוק זה. כאשר מתעורר באדם "רשימו" כלשהו, היינו, חלק מסוים מהגן הרוחני, רשימו זה הוא שדוחף אותו למקום שבו יימצא באיזון עם העולם הזה. לדוגמה: אם קר לי, אני מחפש לבוש חם, אם חם לי, אני מחפש

מקום קריר להיות בו, וכדומה. האדם תמיד מבקש להיות באיזון עם הסביבה. כך הדבר הוא גם לגבי רוחניות. אין לאדם מושג מהי רוחניות, אך לפתע הוא מתחיל לתור אחר סביבה נכונה. ובמידה שהרצון הרוחני שבו כבר מפותח, הוא יגיע לסביבה, קבוצה, חברה רוחנית אמיתית ולספרים

אמיתיים. כך פועל התהליך מתוך המנגנון הפנימי של האדם, שמונהג לפי חוק השתוות הצורה באופן אוטומטי, ומכוון את האדם לדבר הנכון. זאת אומרת שידו תושט דווקא לספר הנכון ולא לספר אחר, כי הגן הפנימי שבו הוא הקובע את מעשיו. אדם מגיע תמיד למקום שאליו הוא חייב להגיע לפי מידת התפתחותו, וכך אט אט הוא

מגיע לאמת. אם טרם הגעת, זהו רק סימן לכך שטרם הגיע זמנך, ועליך עדיין להבשיל ב"אמונות טפלות". כלומר להשתמש בברכות וקמעות למיניהם או בשיטות אחרות שיבזבזו כספך וכוחותיך, עד שתחכים והגן הרוחני

שלך, ה"רשימו" בשפת הקבלה, ידחוף אותך למקום, לספר ולמורה אמיתיים. מאותו הרגע והלאה קיימת בפניך הבחירה החופשית, הבחירה להתחזק בדרך שקיבלת דחף כלפיה, שכן

לפני כן לא הייתה לך כל בחירה.

האם אין לאדם בחירה חופשית אפילו בהליכה בדרך רוחנית אמיתית, לפני שיש לכך רצון מלמעלה?

אין כל בחירה חופשית עד שיש רצון ממעלה. בעל הסולם מסביר בתחילת ה"הקדמה לתלמוד עשר הספירות"את כל דרכו של אדם, מתחילתה ועד סופה.

ד( "]...[ על הכתוב 'ובחרת בחיים', היינו ישנה בחירה באדם, וממשיך, "אני מורההוא כותב בפירוט: לכם שתבחרו בחלק החיים, כאדם האומר לבנו, בחר לך יפה בנחלתי. ומעמידו על החלק היפה, ואומר לו, את זה ברור לך. ועל זה נאמר, ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומך גורלי. הנחת ידי על הגורל הטוב, לומר, את זה קח

לך.

-9 -

שלכאורה הדברים תמוהים, כי הכתוב אומר 'ובחרת בחיים', שהמשמעות היא, שהאדם בוחר מעצמו.והם )חז"ל( אומרים, שמעמידו על החלק היפה. אם כן, כבר אין כאן בחירה?

ולא עוד, אלא שאומרים, אשר השי"ת מניח את ידו של אדם על גורל הטוב. וזה מפליא מאוד: אם כן,היכן היא הבחירה שבאדם?

ובמבואר תבין דברים כמשמעם. כי אמת הדבר ונכון מאוד, שהשי"ת בעצמו מניח ידו של אדם על גורל הטוב, דהיינו על ידי זה שנותן לו חיי נחת ועונג בתוך החיים הגשמיים המלאים ייסורים ומכאובים וריקניים

ובוחר ספר כלשהו שעבורו הוא מקור שלווה, ובו מדובר עלמכול תוכן, שבהכרח נעתק האדם ובורח מהם.." "...בזמן שיראה לו אפילו כמציץ מן החרכים איזה מקום שלווה, להימלטכך שיוכל להינצל מכל מיני דברים.

שמה מהחיים האלו הקשים ממוות, שאין לך הנחת ידו של אדם מצדו ית' גדולה מזו." בעצם, הבורא עצמו מכוון את האדם לדברים הטובים, על ידי כך שנותן לו ייסורים, מקרים בלתי נעימים, ומרמז לו ששם, במקום "אחר", אולי ישנה דרך מילוט מהם. כי האדם, הרי בהכרח יברח תמיד מהרע אל

הטוב. "ודבר הבחירה של אדם היא רק לעניין החיזוק, כי ודאי עבודהאז היכן היא הבחירה? אומר בעל הסולם:

לאדם. לאחר שהבורא מניח ידו של אדם על גורל הטוב, ייתן האדם את כל יגיעתוגדולה ויגיעה רבה יש כאן" "שרק באופן כזה זוכה לחיי אושרכדי להגיע באמת למטרת הבריאה, שלשמה ירד לכאן, לחיי העולם הזה.

ונועם ]...[" כלומר, הבחירה היא "רק לעניין החיזוק", שפירוש הדבר, להתקבל לקבוצה, ללמוד מפי מורה, להתעמק בספרים הנכונים, ולהיות שקוע כל כולו בתוך השיטה. על האדם להזמין את ההארה העליונה שתיתן לו כוחות,

פתח לו את החוש השישי, וכך יוכל לחוש "מציאות על" ולחיות בעולם העליון, במקביל לחייו בעולם הזה. ת� אז ייפתחו כל אופקיו של האדם, והוא יראה מהי מטרת החיים ומה תכליתם. לשם כך יש להשקיע יגיעה

רבה, שהולכת וגוברת ככל שהאדם מתקדם בדרך הרוחנית. זהו מימוש הבחירה החופשית. במאמר "בחירה חופשית" מצמצם בעל הסולם את כל העניין לקבוצה. הוא אומר שהאדם הוא יצור חברתי, הנמצא תמיד בתוך חברה ולא יכול לחיות בלעדיה, שכן אם יתנזר ממנה ויברח למקום שכוח אל, גורלו יהיה מוות או חיי צער. לכן ישנה חשיבות מרובה לסוג החברה שבה אדם מצוי, כי למעשה, כל מה שיש בתוכו

יכול להתפתח לטוב או לרע, למועיל או מזיק, על ידי חברה, שכן החברה היא זו שתמיד מכתיבה את הכיוון. "מציץ מןלכן, לאחר שנתן הבורא לאדם את הכיוון מלמעלה והאדם מתחיל לחוש במה מדובר, היינו

, הוא כבר מסוגל להתחזק רק על ידי חברה. האדם חייב לבחור לעצמו חברה כזו, שתומכת בדרךהחרכים" הנכונה, עוזרת לו ומחזיקה אותו, ואז ורק אז הוא יגיע למימוש מטרת חייו, המטרה הרוחנית. אחרת האדם ימשיך להיות שבוי תחת כוחה הכללי של החברה, שכולנו עדים לדברים שהיא מסוגלת לספק לאדם באמצעות

העיתונות, הטלוויזיה וכולי.

כתוב: "מניח ידו של אדם על גורל הטוב", מי בכלל קבע שזהו הגורל הטוב?

לו שיטה ואינו רואה דבר באופק שיוכל להצילו. לפתע מתגלה האדם עצמו מגיע למצב שבו חייו מרים, שמסבירה לשם מה הוא חי, מדוע הוא מצוי בייסורים וכיצד יוכל לצאת מהם. שיטה שמסבירה את הסיבתיות לייסורים ואת מטרתם, שהיא לדחוף את האדם לגלות כיצד להגיע לטוב. כלומר הבורא שם אותו בתנאים,

שמביאים לו הסבר מלא לגבי המתרחש בחייו.

-10 -

מה קורה אם האדם לא נותן יגיעה לאחר שהתעוררה הנקודה שבלבו?

אם האדם אינו מתחזק, אלא מצטרף לחברה, ונעזר בספרים ובמורה שלא בדיוק תומכים בדרך שאליה הנחה אותו הבורא, כלומר עושה איזו פשרה, אז בהתאם לכך הוא מאריך את הזמן עד הגעתו לטוב, זאת אומרת,

שוב מסתבך בסבכי החיים.

האם יש אפשרות לזרז את הגעת השלב הרוחני?

בתחילה אין לאדם רצון או בחירה, אלא הבורא מסדר את חייו כך שיהיו רעים, ולעומתם הוא מאיר לו מקוםוללכת לקראת המקום הזה, כלומר לחפש ספרים שבהם עליו שבו ימצא שלווה. אז מוטל עליו להתחזק

להיעזר, ולחפש תמיכה בתוך חברה נכונה. ובאמת, הדבר היחיד שיש בכוחו של אדם לעשות הוא לזרז את התהליך, אך זה כבר תלוי רק בחיבור לחברה. חיבור שיכול להביא לכך שהאדם יעבור את כל הדרך מעתה ועד לגמר התיקון תוך שנים ספורות,

וכבר מהרגע בו יתחיל לצעוד בדרך, מיד ישרה בטוב. אין באפשרותי לפתוח כאן את התמונה כולה ולהראות כיצד הגנים של האדם מכוונים אותו בכל דרכיו בחיים. אך האדם לעולם אינו מצוי בבחירה חופשית. בחירת האדם היחידה היא להתחזק בדרך. לעומת זאת, מי שלא צועד בדרך רוחנית ואינו חש ייסורים או תשוקה להגיע למטרת הבריאה, הינו משולל בחירה חופשית

באופן מוחלט. הוא מונע ומופעל על ידי גנים פנימיים שדוחפים אותו לעבר כיוונים שונים, ומכורח הנסיבות מבצע את רשימותיו ממש כרובוט. מאדם כזה לא דורשים דבר, אין לו שכר או עונש, שכן הכול תלוי במידת בשלותה של

הנשמה.

מה קורה אם אדם בגלגול מסוים מגלה עניין ברוחניות, אך לא מגיע לשלב המימוש?

אדם שלא הגיע למימוש הרשימו, מימוש הגן הרוחני, יתגלגל שוב, ואם הגיע למימוש הרשימו, אז לא יתגלגל עוד. ודאי שבכל גלגול חיים הוא מגיע מוכן יותר ויותר. זו גם הסיבה לכך שמדור לדור אנו עדים להתעוררות רוחנית גוברת, שכן כל דור הינו בעצם תוצאה מתקדמת של דורות קודמים, שנושא בתוכו את כל רשימותיהם

וניסיונותיהם. לפיכך, כל דור הוא רגיש, מבין והחלטי יותר מהדור הקודם לו.

לפני מאות ואלפי שנים אנשים לא דרסו זה את זה כדי להתקדם, האם זה משום שהרצון שלהם לא היה כהמפותח?

נכון יהיה לומר, שכל דור הוא אגואיסט ואכזר יותר מהדור הקודם, משום שהוא בעל רצון רב יותר להגיע למטרה. אנשים לא היו כה אגואיסטים לפני כמה מאות או אלפי שנים, הם הסכימו להיות עבדים אפילו,

ולאחר מכן איכרים, שהסתפקו ברמת חיים נמוכה ביותר, וכן הלאה. ההתפתחות הטכנולוגית, הכלכלית והתרבותית נובעות רק מתוך התפתחותו של הגן הרוחני, שמביא את האדם בכל פעם מחדש לשאלות "מה הטעם בחיי?" ו"מהי מטרת הבריאה?". אך עד שאדם מגיע לכך, מטרת הבריאה מתלבשת ברצונות אחרים ודוחפת אותו למרדף אחר כסף, כבוד, שליטה, ידע והשכלה, עד שמגיע

למידת התפתחות כזו שמתגלה בו משיכה לרוחניות. האנושות כבר נמצאת בסוף דרכה. בסוף המאה העשרים, כפי שכתוב ב"זוהר", יגיע הדור להתפתחות שממנה והלאה יתעורר העולם להתפתחות רוחנית בלבד. העולם נואש מכלכלה או ממרוץ אחר כבוד והשכלה, וכבר רואה באופק שגם כל אלה לא ימלאו אותו. הוא מתחיל לחוש שמאחורי הדברים הללו עומד רצון ענק, חיסרון עצום ממדים, שיותיר את האנושות לאחר כל הישגיה, במצב נורא של חוסר התמצאות, חוסר דרך

וחוסר מילוי טוטאלי.

-11 -

אז ייעשה האדם רגיש אף לניצוץ הקטן שמציץ מן החרכים ומציע לו מקום שלווה, וכן ייעשה רגיש לבוראשמניח ידו על הגורל הטוב ואומר לו: "קח!"

אם נתרגם זאת למעשים, האם היית ממליץ למי שקורא רומנים לעבור לקריאת ספרים אחרים?

לא. איני יכול להמליץ על דבר, כי על האדם לנהוג בדיוק לפי האופן שהגן הרוחני שלו דוחף אותו. אם הוא מצוי בדרגה שבה קריאת רומן עדיין מספקת לו את המילוי הרצוי, או שכסף וכבוד מספקים אותו, אין לחוכמת

הקבלה מה לתת לו, ואיני יכול להמליץ או להגיש לו דבר. פשוט צריך להמתין עד שיתפתח. על כן אנו פונים לאנשים שהגן הפנימי שלהם הגיע לדרישה לחיים רוחניים, הכרה רוחנית, פקיחת עינייםבעולם הרוחני, ולהם אנו מוכנים לתת את השיטה הזו, כדי שיכירו את העולם הרוחני ויחיו בשני העולמות יחד.

האם אפשר לחלק את הלקוחות בחנויות הספרים לאלה שלא יגיעו לאמת, אלה שיגיעו ויטעו, ולאלה שיגיעווימצאו את האמת?

בדיוני במדע מחפש שני חלק וכדומה. רומנים פוליטיקה, בנושאי לספרים נמשך עדיין אחד חלק נכון. "אירועים" רוחניים או נמשך לרוחניות של העידן החדש, החל מטבעונות ועד לתורות המזרח. וחלק שלישי הם אלו שכבר יודעים שלא תצמח להם כל תועלת מכל האמור לעיל, ועל כן הם בטוחים שלהם דרושה רק חוכמת

הקבלה. אלו אנשים שחשים לפי הגן הרוחני, שאין דבר שיעזור להם. אך גם בתוך חוכמת הקבלה עצמה קיימים סוגי אנשים שונים: אלו שקוראים מספר "הזוהר", עושים "ייחודים" או שמאמינים בקמעות, בחוטים אדומים ובמים קדושים. ואלו שלומדים נטו, מבלי להקים לעצמם

"תפאורות" למיניהן. עד שאדם מגיע לאמת, חולף זמן רב וגלגולים רבים. הדרך היא קשה מאוד, ובאמת ישנו צורך מוחלט להישמע בעדינות לקול מהשמים, לא לנסות לחקות את חייו של איש, אלא לבחור את הדרך לבד. לבדוק להיכן

אני נמשך, להיכן לבי נמשך ומה דורש ממני הדחף הפנימי.

אם אדם אינו בשל עדיין, הוא לא יגיע ללמוד את חוכמת הקבלה, אז למה לטרוח ולהפיץ את החוכמה?

גן רוחני בשל ידעו היכן לפתח אותו ולא יסבלו מצד אחד, זה נכון, אך מאידך רצוי שאנשים שהינם בעלי לשווא. מטרת הפצת חוכמת הקבלה היא לחסוך להם זמן וסבל, ולכן הפצתה של הקבלה אינה אגרסיבית, אלא

פסיבית. עלינו להודיע לעולם מהי חוכמת הקבלה האמיתית, לפתוח בפני האדם את האפשרות: אם הוא רוצה הוא

מוזמן ללמוד, אם לא, הדלת פתוחה לעזוב, הכול נעשה ברוח חופשית ביותר. ובאמת, רבים מגיעים, מנסים להישאר, אך כעבור פרק זמן עוזבים, כמו שנאמר: אלף נכנסים לחדר ואחד יוצא להוראה, זאת אומרת לאור, לאורה. וזאת מפאת חוסר בשלותה של הנשמה. אלה שנשארים הם אלה

המגיעים למטרת הבריאה, ואלה שעוזבים, אולי יגיעו בגלגול הזה, ואם לא, אז בגלגול הבא.

-12 -

המטרה חוכמת הקבלה היא אמצעי להשגת המטרה בה"א הידיעה - מטרת החיים. מרבית החוכמות מנסות להשיב לאדם לשאלה מהי מטרת החיים, אך רובן מספקות את האמצעי בלבד, כאשר מטרת חיי האדם נותרת לוטה

בערפל. מהי המטרה הנכספת שמשיג האדם על ידי לימוד חוכמת הקבלה? מה קורה לאחר שהיא מושגת? האם עלול אדם להתמכר ללימוד קבלה ולשכוח כליל מה הייתה מטרתו, כאדם מאוהב, המגלה שהתאהב ברעיון של

"להיות מאוהב", אך לא מאוהב באישה עצמה? חשיבותו של כל מדע נמדדת לפי מטרתו, כלומר לפי מה שביכולתו לתת לאדם. חוכמת הקבלה הינה מדע הפותח בפני האדם את השאלה "מהו הטעם בחיי?" בצורתה האמיתית, כלומר חושף בפניו את המציאות ומעמיד אותו במרכזה, הן מבחינה גשמית והן מבחינה רוחנית. מכאן, שחוכמת הקבלה מספקת לאדם את

התשובה לשאלה, לשם מה קיימת המציאות. אדם הלומד את החוק הכללי של המציאות, מגלה שהכול נועד להביאו למטרה אחת בלבד: גילוי כוח אחד, יחיד ומיוחד הקיים בבריאה, והפיכתו לדומה לכוח זה. מה פירוש "דומה"? כאשר האדם ירכוש את כל תכונות

הכוח הזה וידמה לו, הוא יגיע להיות כאותו הכוח הכללי, המיוחד, המושלם הכולל ומקיף את כל המציאות. כלומר, כל חוקי העולם, המציאות וכל המקרים המתרחשים בחיינו מיועדים אך ורק להביא את האדם למצב זה. אם ירצה האדם להתקדם ואם לא, המציאות, החוק הכללי, יחייב אותו, באמצעות ייסורים או בעזרת מקרים שונים שיסובב לו, לעבור שינוי אחר שינוי עד שכל אדם, לפי תכונותיו, ידמה לכוח כללי זה. כך שכבר

מלכתחילה אנו מחויבים להגיע לדבקות בכוח הכללי הקרוי "בורא" ולהתאמה אליו. האם אדם שלומד קבלה עלול לשכוח לשם מה הוא לומד? ודאי שכן. אדם כלול מרצונות גופניים: אוכל, מין ומשפחה. רצונות אנושיים: כסף, כבוד והשכלה, ורצון נוסף, הרצון לרוחניות. הרצונות הללו משמשים את האדם בערבוביה, ובכל רגע ורגע בחייו הוא מקיים את אותו הרצון, שמורגש בו כגדול ביותר מכל יתר הרצונות

המתעוררים בו, והוא שקובע את פעולת האדם באותה העת. רק על ידי בחירת סביבה יכול האדם לנווט את עצמו למטרה כלשהי, שאותה הגדיר מראש, שכן הוא עצמו אינו מסוגל לגעת באופן ישיר ברצונותיו ולקבוע את סדר חשיבותם בו. ועל כותב בעל הסולם במאמר "בחירה חופשית", שישנם האדם ותכונותיו הפנימיות, וישנה הסביבה וערכיה. האדם נולד כשאינו קובע את תכונותיו ואף לא את אופן התפתחותן בו. כמו כן אינו יכול לקבוע כיצד יתפתח העולם סביבו, אך יש ביכולתו

למצוא קבוצות שישפיעו עליו באופן סלקטיבי ומיוחד.ובערכי אותה כאשר אדם שם עצמו תחת השפעת הסביבה המיוחדת שבחר, הוא נשטף במחשבות הסביבה, וקובע אילו מרצונותיו למין, למשפחה, לכסף, לכבוד, להשכלה או לרוחניות יהיו הגבוהים, הגדולים

ביותר, ואילו הקטנים ביותר. כלומר אילו יהיו מרכזיים בו ואילו זניחים יותר. מכאן יוצא, שכאשר אדם נכנס ללמוד קבלה משום שיש לו איזה דחף לזה, זה סימן לכך שמשמים כבר ניתן לו סולם ערכים פנימי, שבו הרצון לרוחניות גדל מכל יתר הרצונות, ולאחר מכן, במשך הלימוד, יהיה עליו לשמור כל הזמן שרצון זה יגדל על פני יתר רצונותיו, ושיהיה מבורר ככל שניתן, כלומר עליו לברר גם בתוך

עצמו, מה פירוש רוחניות עבורו. עליו לבדוק האם רוחניות היא "עשיית פסלים", כלומר פעולות גופניות למיניהן, לבוש מיוחד או קיום פולחנים. האם הרוחניות שלו מסתכמת בעריכת סעודות וטקסים, האם הוא קושר רוחניות עם פסיכולוגיה,

מדיטציות או פעולות פסיכוסומאטיות, וכן הלאה. רוחניות אמיתית צריכה להיות עבור האדם השגת הכוח הכללי המיוחד הנקרא "בורא", וכמו כן ביצועונעלה מכל נצחי, שלם וכך עוד בחייו הגשמיים הוא מגיע להיות פעולות על עצמו כדי להידמות לבורא.

-13 -

המציאות, שכן הלימוד עצמו כבר מכוון את האדם למצב שבו הוא תמיד מברר ובורר באופן נחרץ כיצד להגיעלמטרת הלימוד. כך זה בלימוד הנכון.

אם יצאנו ממקום מסוים, וכל שהותנו בעולם הזה היא אמצעי להחזרתנו לאותו מקום, מדוע יצאנו משםבכלל?

שלא מרצוננו יצאנו מהמצב הטוב ביותר, שהוא המצב היחיד שבו אנו באמת קיימים. למעשה, יצאנו ממנו רק בהרגשתנו, ולכאורה אנו מצויים כעת במצב אחר, הפוך ממנו. ניתן לדמות זאת לאדם חי שלפתע התנתק

מהרגשת החיים, ושוכב מחוסר הכרה. הבורא ברא רק מצב אחד: מושלם, נצחי, ללא התחלה או סוף, ובמצב זה אנו מצויים. הבעיה היא, שאף על פי שאנו מצויים במצב זה, עלינו להגיע לידי כך שנרגיש את אותו המצב ביתר עמקות וביתר כוח, כלומר,

ביתר בירור, ביתר טעמים ועונג. בדומה למאכל טוב, שבכדי להכיר את כל טעמיו, יש להוסיף לו טעמים מנוגדים: פלפל, מלח, לימון וחומץ, שהם אינם מאכלים בפני עצמם, וטעמם כשלעצמו הוא נוראי, אבל כשהם משולבים עם המאכל הטוב, הם

דווקא מעצימים ומשביחים את טעמו. זו אמנם דוגמה פשוטה וגשמית, אבל במציאות, כאשר אדם יוצא מנקודת הפתיחה שהיא המצב הנמוך ביותר, וההפוך לחלוטין, כלומר דרגת העולם הזה. וממנה הוא מתחיל להשיג את המצב שבו הוא נמצא באמת, אז על ידי החזרה לשם צעד צעד בעצמו עד לרכישת כל הטעמים, כלומר השגת השלמות והנצחיות הקיימים

במצבו הקבוע, הוא משיג לא רק טעמים, אלא גם את כל עמקות ההשגה. בקבלה זה נקרא שבמקום "אור הנפש", כלומר אור קטן, נפישה, שפירושו שכל דבר שטעם ברוחניות, במצבו הנצחי, היה תפל לעומת טעמו, כאשר האדם שב לאותו מצב, לאחר שהיה במצב הנגדי לו. ואז מגיע

לטעם הנקרא נרנח"י, שהוא שש-מאות ועשרים פעמים חזק יותר מאור הנפש שהיה לו בתחילה.יציאה כלומר שלנו, העולם דרך לאותו המצב, והחזרה והנצחיות כך שהיציאה מהרגשת ההשלמות מאינסוף לעולם הזה, הנגדי, הנמוך והגרוע ביותר, וכל הדרך חזרה לאינסוף, מקנה לאדם טעמים ותענוגים

אינסופיים בגודלם. לכן מצב זה נקרא "אינסוף". כך שאת המצב הראשון באינסוף אנו מגדירים כנקודה, ואילו את המצב הסופי לאחר הירידה לעולם הזה והחזרה לאינסוף - אנו מגדירים כמצב אינסוף אמיתי. ההבדל בין ההרגשה של תחילת המסע לבין זו של סופו

הוא עצום.

האם הבורא לא היה יכול לחשוב על פתרון יצירתי יותר, מאשר לגרור אותנו דרך כל הסבל וייסורי העולםהזה?

האדם לא יכול לשאול אם הבורא יכול לעשות זאת אחרת, מפני שהוא משיג את המציאות, כבר מתוך אותם הכלים שברא הבורא. האדם הוא בן הרגשה, והרצון לקבל הוא החומר שלו, על כן הוא מתפעל אך ורק ממה שהרצון לקבל שלו מרגיש. מכאן, ודאי שאין לו שום ברירה אלא להצטייד בכל סוגי ההרגשות, כדי שבסופו של

דבר יהיה מסוגל להבחין בטעם הנצחי והמושלם. האם הבורא יכול לברוא את העולם בצורה אחרת? אם יש שאלה כזו, כנראה שיש עליה תשובה, אבל את התשובה הזו אדם משיג רק לאחר שהגיע לסוף, נכלל באינסוף, טעם את כל הטעמים, ובכך סיים את כל מה

שיכול היה להשיג באמצעות התאמת עצמו לבורא על ידי עבודתו. המחשבה היא מעל כל המעשים, ודרכו של האדם עולה מלמטה למעלה. ועל כן רק לאחר שישיג את כל מעשיו וידמה לו לפי מעשים ולפי תכונות, כלומר כשתכונותיו יהיו בדיוק כתכונות הבורא, המצב הבא - מעל האינסוף יהיה שיתחיל להשיג גם את שכלו. ואז יוכל להיכלל במחשבתו, מחשבת הבריאה, ולהשיג אותה, וידע

-14 -

מדוע הוא ברא את האדם כפי שברא, ולא בצורה אחרת. לפני כן איש לא יבין את התשובה, אבל עצם השאלהמרמזת על כך שנשיג אותה.

האם החיים האלו הם "סדנת שיפורים"?

אכן סדנת שיפורים, ותו לא. אנו נמצאים במצב ובמקום שנקרא "העולם הזה", על מנת לשפר את עצמנו, ולהגיע מתכונותינו לתכונות הבורא. אלו הן תכונות שלא היו לנו קודם לכן, לא שכחנו ולא איבדנו אותן. יש לאדם רק רצון לקבל, ועליו לרכוש על גבי הרצון לקבל את צורתו החיצונית הסופית, שהיא כתכונת הבורא:

רצון להשפיע.

האם העובדה שהאדם אינו מושלם מרמזת על כך שהבורא אינו מושלם?

לא. הבורא ברא את האדם כבר בצורתו הסופית, אבל משום שהאדם טרם השיג אותה, אז בתחילת הדרך או באמצעה הוא מרגיש את תכונותיו כהפוכות מתכונותיו האמיתיות. כך שלמעשה האדם מקולקל רק כלפיוירכוש את עצמו, ולא כלפי הבורא. הוא נטול שלמות ונצחיות רק למען ישיגן בעצמו, שכן בכך, ישתכלל

היכולות לטעום שלמות ונצחיות. ואת זאת האדם לא יכול לקבל מהבורא באופן ישיר. את היכולות לטעום מצב מושלם ונצחי, על האדם להשיג בכוחותיו, עליו להתייגע, להשתוקק אל הבורא ולהרגיש אותו. רק כך נוכל להשיג את כל עומקו של המצב האמיתי, שבו אנו כבר מצויים. כאמור, אנו דומים

כעת לאדם המצוי בחוסר הכרה, ומוטל עליו לשוב להכרתו בכוחות עצמו. מהי בעצם "הכרה"? הכרה היא כשאדם מבין ומשיג את החיים הללו, על כל האופנים והעומקים הקיימים בהם. ואם אינו עושה זאת בעצמו, כלומר אינו רוכש בכוחותיו את כל הטעמים שישנם בחיים האלו, הוא פשוט

לא חש בהם.

הבורא רואה אותנו כסוף מעשה, ואילו אנו רואים את עצמנו בשלב התחלתי של המעשה. האם לכן אנונראים לעצמנו כל כך פגומים?

כן. ובנוסף לכך הבורא גם מתייחס אל האדם מסוף המעשה, וזהו הקושי. הוא מתייחס אלינו כשלמים כאשר איננו שלמים, והפער בין יחסו אלינו כשלמים לבין מצבנו הלא שלם מורגש בנו כייסורים. במידה שבה אדם

משלים את עצמו, כך הוא מרגיש טוב יותר. ככל שהאדם דומה יותר לכוח העליון, כך הוא משיג ורואה אותו בצורה אמיתית יותר. כלומר מגלה את מה שבאמת מתרחש במציאות, ומעריך יותר ויותר כל תופעה בצורתה המתוקנת. לכן מובן, שבכל פעם ופעם

, שכן כך זה מצטייר"עולם הפוך ראיתי"נראה העולם עבור מי שמשיג רוחניות כעולם אחר, כפי שנאמר: אצלו.

במצב הנוכחי אנו שופטים אחד את השני רק על פי יכולתנו ליהנות זה מזה, להשיג דרכו את התענוגים שאנו זקוקים להם כדי להתמלא בתענוגים גופניים, בכסף, בכבוד, בשליטה, בהשכלה וכולי. לעומת זאת, אדם שנכנס לרוחניות, מתחיל לשפוט כל תכונה ותופעה רק על פי אותם הערכים שהוא רוכש, כך שמובן, שגם

יחסו לייסורים הוא שונה.

האם המחסום הראשון שתלמיד הקבלה מנפץ הוא ההבנה שאין דת, גזע, מין או לאום, אלא מאחורי כלאישיות מסתתר רק חלק של הבורא, שזקוק להגיע לשלמות?

נכון. אדם שמתחיל להשיג רוחניות, בתחילה מסתכל על כל הבריאה כעל חלקי הבורא, שעליהם להגיע להכרת השלמות והנצחיות, להתאמה לכוח העליון, ולקבל את צורתם הסופית בתוך הבורא. על כן אין פחיתות

-15 -

ערך לשום חלק של הבריאה, לא אחד ביחס לאחר ואפילו לא אחד ביחס לבורא, כי בצורתם הסופית כולםדומים לו, נכללים בו ודבוקים בו.

מובן, שכאשר אדם מרגיש ומשיג זאת בכליו, יחסו למציאות הינו יחס של שמירה ואהבה לבריות. הואתופעה שום רואה ואינו התכלית, להשגת ונחוצות כראויות הזה בעולם התופעות כל את ומעריך מכיר כמיותרת, ושום תכונה בעולם או באדם שיש לעקור אותה. אלא מבין שאת הכול יש לתקן, ודווקא על פני

התיקונים הללו להתעלות למצב הסופי והמושלם.

יוצא, שהאדם מתחיל מתיקון עצמו, עובר לתיקון הסביבה הקרובה אליו, ומסיים בתיקון עמו ובתיקון העולםכולו.

התיקון לעולם לא מתבצע מבחוץ, אלא רק מתוך האדם ורק לפי רצונו, יכולתו ובחירתו החופשית, ללא שום לחץ חיצוני, כאמור, אדם יכול להשתנות רק על ידי בחירת חברה. לא ניתן לעשות תיקונים בתוך האדם על ידי

חינוך לוחץ או הטפות מוסר, כל אלו מובילים לתוצאה הפוכה. יש להביא את האדם להכרת המציאות בעזרת האור העליון, "אור השם". כלומר, השוואת מצב האדם והשוואת תכונותיו ותכונות סביבתו כלפי "אור השם", כלפי הבורא. ומתוך הכרת שני חלקי המציאות, בורא מול נברא, אינסוף, רוחניות, מול גשמיות, עובר האדם תהליך שנקרא "הכרת הרע". כלומר הכרת תכונותיו המגונות

והמקולקלות, המנוגדות לתכלית. ומפני שהוא רואה אותן כהפוכות ומכיר בנזק שהן גורמות, בעכירותן ובנבזותן, מצטייר בו רצון וכוח עז להיפטר מהן ולרכוש צורה רוחנית, צורה אמיתית, קבועה ונצחית. אז הוא קם ומחפש בכל פעם חברה נכונה

יותר, מתאימה יותר לשיפור עצמו. הכוונה ב"חברה" היא רב, ספרים ולחברים. כך שלמעשה, הכול מתחיל מהכרת הרע במצבו של האדם, כאשר השלב הבא מתבצע לאחר מכן על ידי

."סור מרע ועשה טוב"הקמת סביבה נכונה להשגת השינוי בתוך עצמו. מה שנקרא

אם כך, שינוי קטן בתפיסה של כל אחד מאיתנו יכול לשנות את העולם בן רגע.

כל אדם שיבין שעליו להשתנות, ולאיזה כיוון, וירצה בזה - באופן טבעי ישתוקק לראות את עצמו ואת סביבתו אחרת, ואז העולם ישתנה. מה פירוש "העולם"? העולם שלנו כלול אך ורק מרצונותינו. כלומר מהאופן שבו אנו

רואים אותו, מהדרך שבה אנו בונים אותו, ומהיחס זה כלפי זה ומהיחס הכללי שלנו למציאות.

האם הקבלה מסבירה מהן תכונות הבורא?

תכונות הבורא היא "להיטיב לנבראיו". כלומר, הבורא, חוק המציאות הכללי, מקיף את כל המציאות בכוחהטוב ביותר כלפיה וכלפי הנבראים. הנבראים נחלקים לארבע דרגות: דומם, צומח, חי, מדבר.

לפי מידת התפתחות הנברא ולפי מידת התאמת תכונותיו לחוק הכללי, כלומר בורא, "טוב ומיטיב", כך מרגיש הנברא טוב או רע בעולמו. כלומר אם הדומם, הצומח, החי או המדבר אינם מתאימים לכוח הרוחני, הם

מרגישים, כל אחד לפי דרגתו, יותר או פחות ייסורים. זאת אומרת שהכוח הכללי, "טוב ומיטיב", משפיע על כל הנבראים, ומלבד זאת שמשפיע להם טוב, הוא

משפיע להם גם את תכונתו: "הטוב". לכן הנבראים מרגישים טוב או רע לפי מידת ההתאמה לכוח הזה. הדבר דומה לאם טובה, שאוהבת את בנה בכל לבה, ומתייחסת אליו יפה וטוב לפי מידת היותו טוב ולפי מידת תגובתו אליה כ"טוב". ואילו לפי המידה שבה אינו דומה לה ואינו עומד בסטנדרטים שלה כ"טוב", כך

הוא מרגיש ממנה את הרע. כשהרע הוא, למעשה, הלחץ שהיא מפעילה עליו כדי שישתנה ויגיע לטוב. כבר בתחילת הדרך אנו למדים, שהבורא ברא את הנברא על ידי האור שלו כ"רצון לקבל". לאחר מכן החל הנברא להרגיש את התענוג, כלומר את האור הממלא אותו, ובנוסף החל להרגיש גם את נותן התענוג. הרגשת

-16 -

נותן התענוג הביאה קלקול לתענוג עצמו. שאז לא רצה הנברא ליהנות מהתענוג, אלא החל לרצות להיות כנותןהתענוג.

כלומר, מלבד זאת שהבורא נותן את התענוג, הוא מוסר לנברא גם את ההבחנה על אופיו, על טבעו, ובזאת הוא רוצה שהנברא ישתמש בתענוג כאמצעי להתפתחות עד שיהיה כבורא, כלומר ירכוש מהבורא את אופיו. מכאן, שמטרת חיינו היא להידמות לבורא, להיות כמו הבורא. ישנם אלפי פסוקי מקרא המדברים על כך:

, וכולי."עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו", "שובה, ישראל, עד, ה' אלקיך"

האם מכאן נולדו גם מצוות "עשה" ו"לא תעשה"?

לא. הנושא של מצוות הוא עולם בפני עצמו, אך בקצרה אומר, שמה שמוכר לנו כמצוות בגשמיות שונה לחלוטין מהכוונה שלשמה הן ניתנו לנו מלמעלה, מהעולם הרוחני. בגלות החליפה היהדות את כל הציוויים

הללו, שמטרתם לתקן את האדם, כך שידמה לבורא בפנימיותו, בביצוע חיצוני בלבד.

האם האדם צריך לפרש את ה"טוב" כפי שהוא מבין?

לא. האדם לא יכול לפרש "טוב" כפי שנוח לו, כי מלכתחילה הוא נוצר בטבע הפוך מהבורא. ולכן פירושו תמיד יצא הפוך. על האדם ללמוד מהבורא מהו טוב היינו ללמוד את צורתו, ומתוך כך לראות את צורות הטוב של עצמו כרעות, כי כך הן באמת. והתהליך שבו האדם מבין שכל מה שחשב קודם לטוב הוא בעצם רע, נקרא

"הכרת הרע". אילו ידענו מהו "רע", לא הייתה לנו שום בעיה. הבעיה נובעת מכך, שברגע שאדם מתחיל להכיר באור הבורא את כל מה שהגדיר בתמימות כ"טוב", והיה משוכנע בכך על פי ערכי החברה והאנושות. ולזה הוא משווה את מה שמתגלה לו אל מול הבורא, ביחס אליו, אז הוא רואה שכל ההגדרות הקודמות של ה"טוב" הן

ההיפך הגמור.

האם על כך נאמר "דע את אלוקי אביך ועבדהו"?

. בתחילה עליו לפתוח את"דע את אלוקי אביך ועבדהו"בדיוק. התהליך הזה מוביל את האדם ללכת לפי הכלל הבורא, להכיר ולדעת אותו, ואז ל"עבדהו". כש"עבדהו" פירושו להתחיל לשנות את צורתו בהתאם לצורת

הבורא. כפי שהזכרנו קודם, אדם השואל "מה הטעם בחיי?" צריך לדעת את המציאות, להכיר אותה, ולאחר מכן, מתוך השגת השאלה "מה הטעם בחיי?", מתוך השגת השאלות "מי אני והיכן אני נמצא?", הוא מגיע לפתרונן

הנכון.

-17 -

להיות כבורא חוכמת הקבלה פותחת בפני כל אדם את האפשרות להגיע לקשר בלתי אמצעי עם הבורא, על ידי השתוות לדרגתו הרוחנית. עד כמה מציאותי לומר זאת לאדם המודרני? והאם לא יומרני ביותר להאמין שהאדם מסוגל

ואף צריך להגיע לדרגת הכוח שברא אותו? הבורא ברא את האדם כ"רצון ליהנות" בגודל כזה, שיוכל למלא את רצון האדם בכל מה שהתכוון לתת לו. אך לשם כך צריך הבורא שהאדם עצמו ירצה לקבל את ההטבה, ולא שהרצון ירד אל האדם ממעלה. שכן אז הרצון אינו רצון האדם, אלא רצון הבורא. אם לא ירגיש האדם שהרצון בא מתוך עצמו, גם את התענוג הוא לא

יקבל כתענוג שלו. מהו אותו התענוג שהתכוון הבורא להעניק לאדם? התענוג האמיתי הינו מעמד הבורא, ולא פחות. זאתובנצחיות, ומעמד זה לבדו הוא הדבר השלם. אם רצון הבורא הוא ליהנות משום שהבורא מצוי בשלמות לנברא, הוא יכול לעשות זאת רק על ידי שיעניק לו את אותו מעמד שלם ונצחי, היחידי שקיים. כלומר, כדי לגרום לנברא תענוג אמיתי שייחשב "נתינה" מצד הבורא, על הבורא להביא את הנברא לדרגתו שלו בכול.

לאותה דרגת עוצמה, הבנה, הרגשה ומילוי. הבורא עושה זאת באופן מיוחד ביותר, הוא עושה זאת כך שהנברא מצד עצמו ירצה להשיג את דרגת הבורא, ולא שההשגה תבוא מתוך חיוב של כוח הבורא. לשם כך על הנברא לעבור הבחנות רבות, בעודו מצוי בהסתרה מהבורא, ולרכוש רצון לרוחניות דווקא מתוך החשיכה שבה הוא שרוי. לאחר מכן עליו להשתוקק

להידמות לבורא מתוך מצב מנוגד לו. דרך זו היא הדרגתית, ונעשית במשך גלגולים רבים שעובר הנברא במשך חייו בעולם הזה. ההתקדמות מתרחשת רק בזמן שהאדם נמצא בחיי חיותו בעולם הזה, עד הגיעו לגמר התיקון, כלומר כשהוא מתקן את

כל-כולו ונעשה דומה לבורא בכול. או אז הוא מקבל את המילוי השלם, היינו את אותו מעמד שבו מצוי הבורא, וזה נקרא "גמר התיקון". מצב זה חייב להיות מושג, כאמור, בעת חייו של האדם בעולם הזה. ואז לא יהיה עליו להתגלגל שוב לעולם הזה,

אלא הוא יוכל להיפרד מגופו ולא לשוב לכאן בגלגול גופני נוסף.

כיצד מוכיחים לאדם מן השורה, שמגלה עניין בקבלה, שזוהי האמת? האם יש מי ששב מהרוחניות ודיווחשהגיע למעמד הבורא?

את הדרך עושה האדם בחושך מוחלט. חושך פירושו, שאינו מרגיש מה הוא עושה, ולשם מה. הוא אינו מרגיש את תוצאות מעשיו, ואינו מרגיש שינויים במצבו, כלומר את הטיפוס במעלה המדרגות. זאת משום שאילו ראה האדם את כל האמור, זה כבר היה מספק אותו, ואז התקדמותו לא הייתה נחשבת התקדמות מצד עצמו, אלא

בשל השכר שהוא מקבל מצד העליון. לכן את כל הדרך יש לעבור בעבודה ללא שכר. על האדם להגיע מרצון לקבל, לרצון להשפיע, לתת, שזו תכונת הבורא. והדרך נעשית בהסתרה, כמו שנאמר: "לצנועים חוכמה". לצנועים פירושו, למי שיכול להצניע

."בשכר, ויסתר משה פניו כי ירא מלהביט, זכה לתמונת ה' יביט"עצמו, היינו להסתיר עצמו, כפי שנאמר: כלומר, יש כאן דבר והיפוכו, בזה שהאדם מסתיר עצמו מעבודה עם הרצון לקבל, הוא זוכה ברצון אחר, רצון

לתת, וברצון לתת מתגלה מעמד הבורא. זהו גילוי הרוחניות.

האם גם תלמיד קבלה לא יכול לדעת מה המצב הרוחני שבו הוא נמצא?

הדרך הרוחנית נחלקת לארבעה חלקים: שתי הדרגות הראשונות הן דרגות ההסתרה - "הסתר כפול" ו"הסתר . אותו רצון עז הוא שפותח בפני"חולת אהבה אני"רגיל", שבהן רוכש האדם רצון עז לבורא, כמו שכתוב:

-18 -

האדם את הכניסה לרוחניות. אז הוא מתחיל לראות ולהרגיש את הרוחניות בשתי הדרגות הבאות: דרגת "שכרועונש" ודרגת "אהבה נצחית", שאלו הן כבר דרגות גילוי.

יוצא, שהאדם מתקדם בתחילה על ידי הרגשת הסתר, ולאחר מכן על ידי הרגשת גילוי. אך הרגשת הגילוי באה גם היא משום שהאדם לומד כיצד להסתיר את עצמו, כלומר להסתיר את הרצון לקבל שלו, ובמקומו

רוצה לעבוד עם הרצון להשפיע.

האם עבודה רוחנית מתחילה בחוסר הכרה מוחלט, וההכרה מתפתחת עם הזמן?

בדיוק כך. העבודה הרוחנית מתחילה בחוסר הכרה מלא, כאשר האדם לא יודע מה הוא רוצה, היכן הוא נמצא, מדוע הוא חש ייאוש מכך שאינו מוצא את מקומו בעולם. ואז אט אט הוא מגיע לידי הבנה של מקור הבעיה, כלומר מגיע למקום שבו לומדים ומפתחים את הרצון בשיטה נכונה. אז הוא מתחיל בהתפתחות תחת השגחת

המדריך הנכון.

כתוב "טעמו וראו כי טוב ה'". מה פירוש האמרה?

פירושו, שהבורא מתגלה לכל אדם ואדם באופן אישי בלבד. הוא לעולם אינו מתגלה"טעמו וראו כי טוב ה'" למי שלא מוכן לזה. כלומר תלמיד מתחיל בראשית דרכו אינו מסוגל לראות את הבורא, לגלות אותו או אפילו

לנחש מיהו. זאת משום שאין לו כל התרשמויות. תלמיד מתחיל חייב להתקדם דרך ארוכה בהסתרה, עד שמגיע לתיקון כליו, היינו הכלים מקבלים את ההסתר על עצמם. אז הופך הרצון לקבל לרצון לתת )בורא הוא רצון לתת(, וכפי מידת הידמותו לבורא, כך

האדם מתחיל להרגיש מה פירוש להיות כבורא.

-19 -

טבע שני חוכמת הקבלה עוסקת רבות בעניין הנוגע לעבודה הרוחנית. אדם מתחיל בעבודה רוחנית, ולהבדיל מעבודה גשמית, אינו רואה שכר שניתן למדוד לפי ערכים של העולם הזה. אז כיצד ניתן לדעת אם האדם אכן רואה

שכר בעמלו הרוחני? הקושי בתפיסת חוכמת הקבלה כשיטה להגיע אל הטוב, הינו קושי פסיכולוגי. האדם בנוי כך, שבתוך הרצון לקבל הוא לעולם לא יוכל ליהנות, שכן תענוג מנטרל את הרצון. אדם רעב רוצה לאכול, ומהרגע שבו הוא

מתחיל לאכול, הולך הרצון שלו ונעלם בכל נגיסה, והוא מפסיק ליהנות, ועל כן מיד זקוק לתענוגים חדשים. סיים לאכול? אולי יצפה בטלוויזיה, לאחר מכן ישכב לישון, וכן הלאה. האדם מצוי במרדף מתמיד אחרוהם ברגע שהוא מגיע אליהם, הוא משיג אותם בו בו, אלא ואינו מתמלא מכך שהם נשארים תענוגים,

נעלמים. לכן יש להבין אחת ולתמיד, שהריצה אחר תענוגים מעניקה לאדם רק מעין הארה מלמעלה, מקדימה, מהתענוגים העתידיים, בעודו חש שמיד ייהנה מהם, אבל זוהי רק אשליה. זוהי פעולת הקליפה שעושה כך

לאדם - מפתה אותו, אך לעולם לא נותנת לו תענוג אמיתי. שכן כדי להגיע לתענוג אמיתי, יש לרכוש מילוי שלא נעלם, כלומר שאינו מנטרל את הרצון, אלא להיפך, עוזר לאדם להגדיל את רצונו עוד ועוד. כך שהוא עובר מרצון קטן ותענוג קטן לרצון גדול ותענוג גדול, שעוד

מוסיף וגדל, מוסיף ושופע ללא הרף. לזה אפשר להגיע רק בשיטה מנוגדת לחלוטין לשיטה הרגילה, הטבעית. שכן השיטה הטבעית שלנו היא בריחה מהייסורים, מהריקנות, מחוסר התענוג, לקראת התענוג המדומה. מדוע הוא נקרא "מדומה"? משום

שהאדם לעולם לא "אוחז" בו ונהנה ממנו, שותה ממנו לרוויה. אלא כדי להרגיש באמת תענוג, האדם חייב לרכוש יחס מיוחד. כך שקבלת התענוג תהיה על מנת להשפיע למקור התענוג, כדוגמת אם שמעניקה לבנה, משום שהיא אוהבת אותו, ואז כל מה שהבן מקבל - עבורה הוא תענוג. והיא יכולה להעביר לבנה שפע ללא הפסק, וליהנות מכך שהיא מעבירה, כאשר לעצמה לא הייתה

נהנית להעניק, שכן בה עצמה התענוג היה נגמר. מכאן, תענוג יכול להיות מורגש רק במעבר דרך אדם אחד לאחר, אבל לאחר שהוא אוהב, כי אז אותו תענוג שהוא מעביר לזולת ושממנו הזולת נהנה, מהווה הנאה גם לו עצמו. אם שני אנשים אוהבים זה את זה,

אז ככל שהם מעבירים תענוגים זה לזה, כך הם נהנים יותר. נהנים, אין פירושו שהאחד נהנה מכך שהתענוג נמצא בו עצמו, אלא נהנה מכך שהתענוג נמצא אצל חברו, ובדרך כזו אפשר ליהנות באופן אינסופי. לא מדובר כאן בשני אגואיסטים שאוהבים זה את זה בעולם הזה, וברגע שסיימו ליהנות זה מזה, הם כבר לא צריכים זה את זה. אלא מדובר באהבה לאדם אחר כאהבת אם

לבנה, שאוהבת את העובדה שבנה נהנה, ולא שהוא משמש אמצעי להנאתה. יוצא שיש לאדם בעיה פסיכולוגית להבין, שהמילוי, התענוג, צריך להיות מבוסס על אהבה בלתי תלויה באוהב, כלומר שהאחד אוהב את האחר לא משום שגם האחר אוהב אותו ולא משום שטוב לו. בצורה כזו התענוג שעובר דרך האוהב לאהובו יהיה תענוג שמורגש באוהב בצורה נצחית. לבנות יחס כזה לזולת נקרא

. אם נקיים כלל זה באמת, כפי שמצווה לנו התורה, נגיע לכל טוב, שכן זוהי מטרת"ואהבת לרעך כמוך"."טעמו וראו כי טוב השם"התורה, מטרת נתינת התורה והמצוות, להגיע לכל טוב, כמו שנאמר:

לכן אדם שמתחיל ללמוד את חוכמת הקבלה, ועודו מצוי במערכת המילוי האגואיסטית, חושב: למדתי עמוד שלם, מדוע לא נעשה לי טוב? למדתי שני עמודים, מדוע לא נעשה לי עוד יותר טוב? ביצעתי פעולה לפי חוכמת הקבלה, מדוע לא קיבלתי עליה שכר טוב? כך ודאי שלא יהיה טוב, אלא להיפך, ככל שאדם לומד יותר,

הוא מתקדם, אבל לפי שיטה של רכישת כלי אחר לחלוטין: להיות צינור להעברת התענוג ממנו לאחרים.

-20 -

שכן שיטה זו, התורה, מביאה לאדם את "המאור המחזיר למוטב", המאור המתקן את האדם לאהבת הוא התנאי לקבלת התורה. שכן מהי"כאיש אחד בלב אחד"הזולת. כפי שכתוב במאמר "מתן תורה", להיות

"תורה"? כל המילוי הטוב ביותר שבעולם, נקרא "תורה". "כאיש אחד בלב, "ואהבת לרעך כמוך"ואותו השפע יכול להישפך עלינו מלמעלה, רק בתנאי שנמצא ב

. כי בזה האדם ערב לכך,"כל ישראל ערבים זה לזה", מקושרים בכוח הערבות זה לזה, כמו שנאמר: אחד" שהתענוג יעבור דרכו אל אחרים, ודרך האחרים אליו. בדרך כזו התענוג לעולם לא ייעלם, אלא יהיה מורגש

באדם בצורה נצחית, שזוהי "קבלת התורה". ובאמת, תלמידים מתחילים מעלים טענות כאלה, כי אינם מסוגלים לקבל את ההסבר, כלומר לא מסוגלים לקלוט אותו. משום שעדיין לא הגיעו לבשלות מספקת להבנת השיטה, וגם לא להרגשה מוחלטת עד כמה הם טועים בחיים, ועד כמה הם רודפים ללא הרף אחר תענוגים באותה השיטה, וחושבים שאולי ידלו איזו הנאה

מזה או מזה. אני מבין את המרדף שלהם באין ברירה, שכן אדם חייב לחיות, חייב ליהנות, להכניס משהו לפיו. אבל בין מרדף למרדף, נסה בכל זאת לחשוב על פי איזה עיקרון אתה עובד, שכן זהו "עיקרון של מתים", שלעולם לא מתמלאים. נסה להקדיש חלק מחייך לרכישת העיקרון הנכון, כי בסך הכל, התורה מסבירה לך את

. חוק הטבע, שלפיו תענוג יכול להיות בתוך הכלי, אך ורק"חוק נתן ולא יעבור"החוק שישנו בעולם, שהוא בתנאי שלא יכבה את הכלי. פירוש הדבר, שהתענוג יהיה במקום אחד, והחיסרון יהיה בשני, ואז התענוג לא ימלא, ולא יכבה את החיסרון. מדוע הדוגמה של האם ובנה כה מתאימה? כי שניהם, למעשה, הם גוף אחד, אך משום שהוא נבדל ממנה, אהבתה אליו היא הדוגמה לכך שהיא נהנית מהמילוי שלו. אם אדם יכול להבדיל את החיסרון שלו מעצמו, כך שיהיה במישהו אחר, ולהעביר את התענוג לאותו אדם, אז הוא יתמלא אף יותר ממי

שהוא ממלא. כאמור, לקבל את העיקרון הזה, זו בעיה פסיכולוגית ותו לא. אך בעיה לא פשוטה, מאחר שנדרש לכך כוח מלמעלה הנקרא "המאור המחזיר למוטב". שכן גם לאחר הסבר הגיוני זה, עדיין בלתי אפשרי לעבור לשימוש בשיטה. האדם לא יכול פשוט לקום ולומר: "אני רואה שזה הגיוני, ומעתה והלאה אני מחליט לפעול כך". לא, הוא יכול לנסות לעשות זאת פעם אחר פעם, אך בסופו של דבר הוא רק יעורר את המאור מלמעלה, והוא זה

שיחזירו למוטב. רק אז, לאחר שהמאור יחזיר את האדם למוטב, תהיה לו היכולת לאהוב את הזולת, שכן יכולת זו ניתנת רק על ידי האור מלמעלה, ולא על ידי כך שהאדם יכריז: "מעתה והלאה אני אוהב את החבר". שכן האהבה צריכה להיות בלתי תלויה באוהב, כלומר ללא כל פנייה אליו בחזרה, שלא יהיה לו שום רווח מזה, כפי שהדבר

מתבטא אצל אם כלפי ילדה. שאז, משום שהדבר מושרש בטבעה, היא מוכנה לתת לבנה הכול ואינה זקוקה לשום פיצוי, רק שיהיה לו טוב. ניתן להגיע לידי כך או על ידי אותו טבע שהשריש הבורא באם כלפי ילדה או על ידי טבע שני, כשבא המאור ומחזירו למוטב, כלומר נותן לאדם טבע הפוך, טבע רוחני. ואז האנושות כולה תוכל לעבוד על פי עיקרון

נצחי זה. מדוע הוא נצחי? משום שתחת עיקרון זה האדם נותר תמיד באותם תענוגים שהעביר לאחרים, והרגשה זו נקראת "הרגשת החיים הנצחיים". גופו הפיזי יכול למות, והדבר כלל לא משפיע עליו. בנוסף לזה, האדם מתחיל אז לראות את זרימת האהבה וזרימת האור שבעולם, מה שנקרא "פקיחת עיניים בתורה". ואת אותו כוח עליון, "כוח האהבה", שכן הבורא הוא "טוב ומיטיב", האדם מתחיל להרגיש מפני שהוא כמותו. הוא מבין

אותו, ולפי זה מגלה אותו. אבל אדם קצר רוח, שאין לו סבלנות ואינו חפץ לשמוע על שיטה זו, ואף אינו מבין שבכל מקרה עליו להתמודד עם הבעיות הנובעות מכך שעודו מצוי בתוך האגו, וכי נדרש ממנו ביצוע פעולות רבות מאוד כדי להזמין על עצמו את "המאור המחזיר למוטב". אדם שלא עושה זאת, ייאלץ לעזוב את לימוד הקבלה, לשוב

לחייו, וכמו פרעה לספוג מכות רבות, שיקרבו אותו, בסופו של דבר, לתשובה.

-21 -

האם האדם מסוגל לשנות את טבעו הבסיסי?

כן. אבל הוא לא יכול לשנות את הטבע בכוחות עצמו, אלא עליו לרקום תחבולות כדי שיבוא מלמעלה כוחוישנה את טבעו, זה נקרא "המאור שבה מחזירו למוטב".

למעשה, על האדם להפוך בעצם מדמות חד-כיוונית, מקבלת, לדמות דו-כיוונית, "שקופה" לאור העליון?

כן. ולפי עיקרון זה ניתן להבחין מי לומד תורה ועליו משפיע המאור שבתורה, ומחזירו למוטב, ומי נמצא עדיין תחת שליטת האגו שלו. היינו סוחט מאחרים, משקר להם ומנצל אותם לטובתו, אף על פי שהוא משקיע שעות לימוד רבות, ומקיים, כביכול, את כל דרישות התורה. שכן הוא משתמש בהן בחיצוניות בלבד, ולא

בפנימיות."חוכמת "קבלה", שנקרא תורה לימוד לבין "חוכמה", שנקרא תורה, לימוד בין המהותי ההבדל זהו

"הלוואי אותי עזבוהאלוקים". "תורה" פירושה "המאור שבה מחזירו למוטב", כפי שאומר הקדוש ברוך הוא: "לא נתנו, כי המאור שבה מחזיר למוטב. ורק לשם תיקון זה ניתנה התורה, כמו שנאמר: ואת תורתי שמרו"

צירוף פירושו, לנקותם מהאגו.מצוות אלא לצרף בהן את ישראל."

-22 -

רצון טוב בניגוד ליתר החוכמות, הקבלה לא מלמדת את האדם לצמצם את האגו שלו, כלומר את הרצון שלו, אלא מלמדת אותו לתקן אותו בכל רמה שבה הוא נמצא. האם אפשר לומר שהקבלה לא מלמדת את האדם לא

לרצות, אלא מלמדת כיצד להשתמש נכון ברצון? האדם נולד עם כל רצונותיו הפנימיים כאשר הם מוכנים, ואין כל רצונות חדשים שיתעוררו בו במהלך חייו. בכל אדם מצויים כל הרצונות שבעולם, ובזה כולנו שווים. ההבדל בינינו מתבטא באותם רצונות בכל אחד ואחד שגדלים יותר מאשר אצל אחרים. בזה תלוי גם אופיו של אדם, גישתו לחיים, צורת הביטוי שלו, וכיצד יממש את עצמו. באיזה שטח, על ידי איזו שיטה, באילו אמצעים, למה ישאף להגיע ובעזרת אילו סוגי יחסים עם

הסביבה, וכן הלאה. הכול נקבע רק מתוך כך שכל אחד ואחד מאיתנו הינו תרכובת מיוחדת, הבנויה מאותן תכונות ורצונות שמצויים בכולם. הבחירה החופשית מתממשת בסופו של דבר על ידי החברה. שכן אדם בונה סביב עצמו

השפעה חיצונית כלשהי על ידי מורה דרך, ספרים, חברים, שיוצרים עבורו כיוון התפתחות בלבד.והיכולות שבאדם את אותם דברים מסוימים יוצא שהסביבה בוחרת מתוך סך כל הרצונות, התכונות שאותם היא מבליטה, מגדלת, מטפחת ומפתחת. ועם זה חי האדם וזה מה שקובע את כיוון התפתחותו לצד אחד או לצד אחר. הכול תלוי בהתכללות התכונות העיקריות, הטבעיות, שזהות אצל כולם, כלומר באיזו צורה

וגובה תתפתח כל תכונה ותדבר באדם. החברה הרגילה קובעת לאדם באילו רצונות ישתמש יותר ובאילו רצונות ישתמש פחות. אילו רצונות יעקורוישתמש בהם לטובת החברה, לטובת האנושות, ואילו רצונות יגדיל מעצמו, כביכול, כאילו אינם נמצאים,

המשפחה וכן הלאה. ואם לא יעשה זאת, יקבל עונש מהחברה.כולנו עדים לכך ובאמת, ואינה מאפשרת לאדם התפתחות נכונה. זו שגויה מקובלים אומרים שגישה ששיטת החינוך ובתי הסוהר, אינן מועילות, אלא האדם עדיין הופך גרוע יותר מדור לדור ואף אומלל וסובל יותר מאשר בדור הקודם. והוא סובל, למעשה, רק בגלל עצמו, שכן הטבע לא פועל נגדו ואף היקום אינו נגדו,

אלא רק האדם בונה את חייו כך שהוא מצער את עצמו ממש. כאן באים מקובלים ואומרים, שאסור לאדם להתייחס לרצונותיו הטבעיים, העיקריים, כלל. לא משנה מה

"כל אחד ואחד חייב לומר,הם. לא עלינו לבחור אילו מהם טובים ואילו גרועים יותר. הכול לטובה. כתוב: , וכל מה שיש בי הוא כל טוב. אין שום תכונה, אף על פי שהיא נדמית רעה, ואפילובשבילי נברא העולם"

נטייה לגנוב, לרצוח או לאנוס, שאינה יכולה להתהפך לטובה. המטרה שלשמה משתמש האדם בטבע שלו,היא הקובעת, ולא התכונות העיקריות.

הבורא לא ברא באדם דבר מיותר, אלא כך אנו חושבים, מתוך חוסר הבנתנו את מבנה הבריאה. לפיכך, על האדם לתקן רק את כיוון השימוש, את שיטת המיצוי בלבד, ואז ייווכח כל אחד ואחד שהוא ממש אשכול מלא כל טוב. כי אם אדם משתמש בכל תכונותיו שלא על מנת למשוך לעצמו את כל הטוב שבעולם, אלא

להיפך, כדי לתת כל טוב לעולם, אז כל הדברים שבו הופכים להיות ממש לטובתו. מדוע זה כך? משום שכאשר הכלי האגואיסטי מקבל לתוכו מילוי, בזה הוא הורס את עצמו. הוא ממלא את עצמו, וכתוצאה מכך נהרס בו הטעם, החשק, התענוג, כי המילוי שקיבל מוחק לו את החיסרון, ובלי חיסרון

האדם לא מרגיש טעם בחייו.יכולים לאבד את הרגשת הטעם לחיים. מחקרים רבים לדוגמה, אנשים עשירים שברשותם כל טוב, שנערכו בקרב אוכלוסיות שונות בעולם הוכיחו שהמסכנים הם דווקא העשירים ביותר, אף כי נראה להיפך. האגואיזם בנוי כך, שאם האדם משתמש בו באופן ישיר, כלומר רוצה לבלוע את כל מה שמחוצה לו להנאתו,

דווקא בזה הוא מוחק את התענוג ולא מגיע לשום טוב.

-23 -

בנוסף, האדם מרגיש אז את המציאות רק באופן שבו היא נכנסת דרך חמשת החושים, דבר שיוצר מציאות מוגבלת ביותר, שנקראת "העולם הזה". במציאות זו האדם לעולם אינו יודע מה יקרה ברגע הבא, כיצד לפעול כך שיהיה טוב וכיצד להשפיע על הגורל הטוב. האדם לא מכיר את המקום שממנו בא, לא את המקום שאליו

הוא הולך, ומה בכלל קורה מחוץ לחייו אלו. אך אדם שמתחיל לעבוד בבחינת ההשפעה, נתינה, מתחיל בד בבד להרגיש גם את המציאות שמחוצה לו, משום שהוא רוצה להיכנס לקשר עם מה שנמצא מחוץ לאגו שלו, כלומר להרגיש את העולם שמחוצה לו, שהוא העולם הרוחני. ואז כל תכונותיו כבר עובדות על השפעה והן לברכה עבורו. שכן בהן הוא רואה את

המרווח, את הממד שלא ראה או הרגיש קודם לכן, משום שהיה "חסום" בתוך עצמו.בורא, עולמות - וכלפי הטבע, הוא מתחיל לראות מה שמחוצה לו אבל עתה, משנפתח כלפי היקום עליונים בתוך הבורא שממלא אותם. אדם כזה מתחיל להרגיש נצחיות ושלמות ולהזדהות עמן, הוא נכנס לחיי אושר אמיתיים. וזאת דווקא על ידי שימוש בכל תכונותיו ורצונותיו, רק בכיוון ההפוך, היינו בנתינה במקום

בקבלה. יוצא שלא צריך לתקן נקודתית אף תכונה או רצון. לא צריך להתייחס אליהם כלל. אלא על האדם לשנות רק את כוונתו מ"על מנת לקבל" ל"על מנת להשפיע", ותו לא. אדם עושה זאת על ידי הסביבה. כלומר ספרים,

חברה ומורה דרך. כי זה מה שיכול להשפיע על האדם.נוספים שמחזיקים ישנם תלמידים יש מורה, באוניברסיטה או בבית הספר הילדים, כפי שבגן בדיוק בחשיבות הכיוון שאליו מתפתח האדם ועוזרים לאחרים להחזיק בה, וישנם ספרים שמהם הם לומדים כיצד

להוציא לפועל את ההתפתחות.נכון להתפתחות האדם אל תכונת כיוון נכונה היא שמעניקה אי לכך, רק הבחירה החופשית בחברה

ההשפעה, אל ההידמות לבורא. רק הסביבה המסוימת שבה בוחר האדם קובעת, למעשה, את כל כולו. ניתן לומר שהסביבה של היום זה ה"אני" של מחר. זו הבחירה החופשית היחידה שיש לאדם, לכן אל לנו להרוס או לעצור שום נטייה שלנו. הכול עוד יהיה לטובה, והאדם יראה אז עד כמה הוא מממש את עצמו, את כל הרצונות שעולים מתוכו. ויחוש כיצד כל תכונותיו מתפתחות והוא נעשה ממש שופע, לפי המידה שבה הוא הולך בכיוון התפתחות רוחנית. לעומת ההתפתחות האגואיסטית, שבה האדם צריך להתכווץ ללא הרף, ולעולם

אינו מתמלא. למעשה יש כאן בעיה פסיכולוגית, משום שאדם תמיד מחפש תענוג, ולא משנה לו אם התענוג בא על ידי נתינה או על ידי קבלה. ישנן דוגמאות רבות בחיים לכך, שאדם נהנה מכך שנותן למישהו דבר מה, ובזה הוא

מרגיש מאושר, גדול, עשיר ומלא. לכן עלינו לשנות את החשיבה, ולעשות זאת באמצעות החברה. אם החברה תחליט שכדאי לשנות את כיוון ההתפתחות של הכלל מ-כלפי פנים, כלומר לעצמו, ל-כלפי חוץ, לאחרים. קל מאוד יהיה לכולם לעשות זאת, וכולם ינהלו אז אורח חיים שונה לחלוטין. לא מדובר על העולם הבא והשגתו, אלא על הרגשת המציאות

בשלמות כבר עכשיו. שכן כל הייסורים שהטבע )"אלוקים" בגימטרייה = "טבע"( גורם לאדם, בזה שלוחץ עליו להכירו, מטרתם

לחייבו לשנות את השימוש בכל אותן תכונות ורצונות שהוא ברא באדם, כך שאף לא אחת מהן תחסר.

מכאן, הקבלה ממליצה לאדם: אל תקטין או תהרוס את עצמך, אלא עשה שימוש נכון ברצונותיך?

בדיוק כך. אסור להרוס אף תכונה או רצון שלנו. מי שהורס אותן, מקטין את עצמו מדרגה אנושית, דרגת אדם, לדרגת חי, צומח או אפילו דומם. כך עושים הבודהיסטים בשיטתם, שאומרת: "נשום פחות, אכול פחות, חשוב פחות או חשוב על דבר אחד בלבד, ואז ייטב לך". זוהי בריחה מהמציאות, ונדמה לבודהיסט שנכנס לנירוונה, ומדמיין לעצמו דמיונות יפים שבזאת הוא נפטר מהצרות. אך זוהי בריחה מהשימוש ברצונות, וממימוש כל

הדברים המצויים בהם.

-24 -

אך גם זה יחלוף, משום שכיום גם מאמיניהם של שיטות המזרח חווים התפתחות חזקה מאוד של האגו, הם עוברים התפתחות טכנולוגית וחברתית, ובקרוב כל שיטות הדיכוי לא יחזיקו אותם עוד. שכן הם יתחילו

להשתנות, ולא יוכלו לעצור את האגו שלהם ולהמשיך כ"לא רוצים" ו"לא צריכים" דבר.

יש כאן פרדוקס, האגו רוצה לקבל הנאה ללא הרף, אך ככל שאנו מנסים למלאו, כך הוא נותר רעב יותר,ולמעשה לא בא לידי מימוש לעולם. כיצד פותרים זאת?

מצד אחד, אם משתמשים באגו באופן אגואיסטי, לא מממשים ולא ממלאים אותו, ומצד שני, גם לא מתקנים אותו בזה. כך שיוצא שהוא כלל אינו בשימוש, ואנו נעשים רעבים יותר ויותר ולעולם לא חשים שובע, אלא רק

אוחזים בדמיון שקרי האומר שנגיע אי פעם להרגשת שובע. אך זה לא קורה. יש כאן מעין מעבר שקשה לעשותו, כאדם שמעשן וחפץ להפסיק, שכן רק אם יפסיק יוכל להרגיש כמה טובים החיים ללא עישון. גם כאן זהו מעבר פסיכולוגי בעייתי, כיצד להשתמש באגו לא בצורה הרגילה, אלא

בצורה הפוכה, ואז להגיע לחיים טובים יותר.

כיצד מצליחים לשכנע את האגו?

אין צורך לשכנע את האגו, אלא רק לעשות זאת על ידי חברה חיצונית. אם החברה החיצונית תיתן לאדם דוגמה, ותדרוש ממנו להכיר בגדלותו של אדם שרכש טבע "השפעה", כלומר לכבד אותו, ומנגד לבזות אדם שמשתמש באגו, זה הדבר שישנה את האדם. שכן הוא לא מסוגל לעמוד נגד החברה. האדם מקבל כל דבר שהחברה אומרת, אם ירצה בכך ואם לא. אם יש כלל גדול סביב האדם, ניתן לשנותו. אנו חיים לפי הערכת

הכלל בלבד, ואדם מוכן למות ובלבד שיזכה בהערכת הכלל.

האם חוכמת הקבלה באה ואומרת לאדם: עליך ללמוד כיצד "לקבל" נכון?

נולדנו עם אינסוף רצונות, שלעולם לא נוכל למלאם באופן טבעי, כלומר על ידי משיכה פנימה, לכן לקבלכדי לשמש רצונותיו כל כך, הוא מממש את ב"על מנת להשפיע". אם אדם מקבל פירושו לקבל באמת

לאחרים, ובזה נהנה בצורה בלתי פוסקת, חסרת גבולות. זאת משום שהשפע שהוא מקבל הוא בכוונה ליהנות בו אחרים, ואז השפע עובר דרך האדם, שנעשה

שקוף לו. כלומר היקום כולו, כל אור אינסוף, עובר דרכו, והוא מצוי בו כנותן, ונעשה נצחי, קיים לנצח.

אם האנושות תעבור את המחסום הפסיכולוגי, ובמקום לנסות להשיג תענוג מקבלה לעצמי, תרצה לקבל תענוגמנתינה, האם נחוש בנתינה תענוג גדול בהרבה מאשר בקבלה?

וזהו כלי ודאי, תענוג גדול פי כמה. משום שבאופן כזה, הכלי שהאדם ממלא הוא כלי שנמצא מחוצה לו, אינסופי שהוא רוכש לעצמו. האדם יוצא מהקונכייה שלו, מהכלי הקטן והמוגבל שלו, שבו הוא מרגיש את מעט החיות שבעולם הזה, ובמקום טיפת התענוג שיכולה להיות לו כאן, הוא מעלה את עצמו לדרגות גבוהות מאוד

של השימוש ברצון שלו.

ודאי יבואו אנשים ויאמרו: אני נותן ונותן כל החיים, להורים, לילדים, למשפחה וכולי, היכן התענוג האינסופי?

אדם שנותן לקרוביו, בזה שנותן, הוא למעשה לוקח לעצמו. שכן הוא משתמש באגו שלו בצורה טבעית, וזו לחלוטין אינה נתינה. נתינה פירושה מה שאדם עושה נגד רצונו הטבעי. האם אם שמעניקה לבנה, נקראת

משפיעה? ודאי שלא. היא פועלת מתוך אהבתה האגואיסטית. כאשר אדם דואג לקרוביו, זה מתוך דאגה אנושית בלבד, אין בזה כל רוחניות. על האדם לצאת מהאגו. לא

זה הכלל של"ואהבת לרעך כמוך"חשוב אם ידאג לקרובים או לרחוקים ממנו, אלא שקרוב ורחוק יהיו כאחד.

-25 -

כל התיקון הזה. ופירושו, לפי התלמוד, שאם יש לך רק כרית אחת, עליך לתת אותה לחבר ולא להשאירהלעצמך.

האם מדובר כאן על כוונות בלבד או על מעשים בפועל?

מדובר בכוונה, שממנה האדם מגיע גם לידי מעשה, ותמורת המעשה הוא מקבל אור עליון כמילוי, שנותן לוהרגשת נצחיות ושלמות, ואז אינו מרגיש עוד כל קושי או חיסרון.

האם הרצון פועל באדם כאוטומט או שהאדם מפעיל את הרצון בכוחותיו?

אדם מפעיל את הרצון בצורה טבעית, וכאשר השימוש ברצון הוא להשפעה, זה לטובה, ואם השימוש הוא לעצמו, זה תמיד לרעת האדם. אלטרואיזם זה רצון על-טבעי, ולכן אם האדם מפעיל את הרצון כדי להשפיע לאחרים, זו כבר לא תהיה צורת שימוש טבעית, ובמידה שהוא מצליח להגיע לזה, הוא גם יתחיל להרוויח,

ולהגיע לרוחניות. שכן רוחניות היא מה שמורגש בתוך הרצון להשפיע.

-26 -

"יצר הרע" - נא להכיר כתוב: "בראתי יצר רע, בראתי תורה תבלין". איך ייתכן שהתורה משמשת תבלין ליצר הרע, שהרי תבלין נועד להעשיר ולהעצים טעם אחר? האם משמע שהתורה מעצימה את טעמו של היצר הרע? ובכלל, איך ייתכן שהתורה מתבלת את היצר הרע, דבר שמעמיד אותה בדרגה פחותה מהיצר? בנוסף, האם לפי הפסוק, עלולה

התורה להחריף את מצבו של האדם? הוא עיקר "האוכל", ואילו התורה היא"בראתי יצר רע"באמת, כיצד ייתכן הדבר? שהרי אין זה לכבוד התורה.

בסך הכול תבלין, כך שמטרתה לגרום לכך שיהיה נוח, טוב וטעים יותר. ובנוגע להחרפת מצבו של היצר, אכןכתוב כי תורה יכולה להיות "סם החיים" או "סם המוות".

ניתן להסביר זאת על פי העיקרון הפשוט: הבריאה היחידה היא הרצון ליהנות, אך אם משתמשים ברצוןליהנות באופן ישיר, במטרה למלא אותו תענוג, לא ניתן לעשות זאת.

אדם יכול לרדוף אחר תענוגים שונים במשך אלפי שנים, ובכל פעם לחפש דבר חדש ליהנות ממנו, לחפש עוד טעם, עוד דרכים ופעולות למלא את עצמו, ולעולם לא יתמלא. אלא שלאדם יש רק רגע קט של עונג,

כאשר הרצון שלו כביכול פוגש את התענוג, ורגע לאחר מכן הם כבר מנטרלים זה את זה. זאת משום שהרצון והתענוג הם הופכיים זה לזה כפלוס ומינוס. אדם רוצה תענוג, וכאשר מגיע התענוג,

הוא מיד מנטרל את הרצון, משום שנעשה "קצר", כפי שקורה בין שני חוטי חשמל של "פלוס ומינוס". לכן נאמר ש"אין אדם מת וחצי תאוותו בידו, כי מי שיש לו מנה רוצה מאתיים". מה פירוש? בכל פעם שבה רוצה אדם ליהנות, בא התענוג ורוצה להיכנס לתוכו כביכול, ומיד ברגע כניסתו נעלם התענוג ונעלם

הרצון. כאמור, הם מנטרלים זה את זה, והאדם נשאר ריק ואינו יודע מה לעשות. בנוסף, רצון האדם גדל בינתיים פי שניים, כי הייתה פגישה בין שני כוחות מנוגדים, וכתוצאה מכך, מלבד שנטרלו זה את זה בהרגשה, הם גם בנו כלי חדש, שהוא בדיוק כפול בגודלו מהכלי הקודם. מכך יוצא, שמי שהיה לו מאה, רוצה עכשיו מאתיים, ומי שהיה לו מאתיים, רוצה ארבע-מאות, וכן הלאה. הרצון תמיד כפול

מכפי שהיה קודם לכן. לכן הרצון לקבל, כלומר היצר רע, אינו מותאם לקבלת תענוגים, שכן לא נברא כך שיהיה ראוי לזה. ועל האדם לגלות זאת סוף סוף בעולמו ובחייו, משום שבמשך אלפי שנים עוסקת האנושות ברצונה למלא את

הרצון לקבל, ואינה מצליחה בכך. היא מחפשת עוד ועוד אמצעים, עוד סוגי תענוגים, כלים ופיתויים חדשים להשתוקק אליהם: אופנה, ספורט, משחקים, טיולים ומה לא, רק בשביל הסיכוי הקלוש למצוא אולי עוד תענוג קטן. אך בסופו של דבר,

כולנו נותרים ריקים. זוהי העת שבה נגלה הרצון לקבל במלואו, באופן כזה, שהאנושות כבר מתחילה להתייאש מהאפשרותלמלאו אי פעם. כאשר תגיע לייאוש מוחלט, אז הרצון, האגו, לא ייקרא עוד סתם "רצון לקבל", אלא "יצר רע". מדוע יצר רע? משום שהאדם מתחיל להרגיש שהוא גורם לו רע, שהוא מחייב אותו לרוץ, לרדוף אחר תענוגים ואחר הנאות החיים, אך לעולם לא נותן לו הזדמנות לעשות זאת באמת, להגיע לזה. לכן הוא נקרא "רע" עבורו, ומתוך כך מתחילים האדם והאנושות כולה לחשוב: כיצד ניתן להגיע למצב שבו באמת יהיה לנו

טוב? , זאת אומרת, ראשית עליכם להגיע להכרה בכך"בראתי יצר רע"כאן בא הקדוש ברוך הוא ואומר:

שהבריאה שלי היא בריאה רעה, בראתי אותה כרעה בכוונה תחילה, שתהיה לרעתכם ושתרגישו אותה כרעה. , שפירושו, אם תגלו שהיצר, הרצון, הטבע שלכם הוא רע, אז ורק אז"בראתי תורה תבלין"ואז מוסיף ואומר:

תגלו שיש דבר אחד שביכולתו לתקן את היצר ולעשותו ראוי לאכילה, ראוי להנאה, תבלין. כלומר, בתוספת אותו תבלין, האוכל הזוועתי והתפל ביותר יהפוך טעים, אוכל שאדם יחוש בו תענוג, ולא

-27 -

כפי שכרגע, מותיר את האדם ריק ואינו יכול "לאכול" ממנו, למלא את עצמו, ואף אינו יודע כיצד יוכל אי פעםלעשות זאת.

כעת נשאלת השאלה, מה פירוש "תורה תבלין"? האם התורה תפלה לעומת הרצון לקבל, לעומת יצר רע? ודאי שכן. היא תפלה, שכן היצר רע הוא הבריאה כולה. היצר הרע הוא כל מה שברא הבורא. לכן חשיבותו של

היצר הרע היא חשיבות עליונה, ורק מי שמגיע להכרת היצר כרע, נזקק ל"תורה תבלין". במה עוזרת התורה לאדם? כיצד היא ממלאת את תפקידה כ"תבלין" בתוך היצר הרע? התורה מוסיפה ליצר הרע צורה חיצונית כזו, שמתאימה אותו לתענוג. כאמור, כאשר בא התענוג לרצון, משום שהם שני

דברים מנוגדים, התענוג חיובי והרצון שלילי, הם מנטרלים זה את זה, ומבפנים לא מורגשת שום תוצאה. אך כאשר בא תענוג חיובי, פלוס, ולא נתקל מיד ברצון, מינוס, שלילי, שמשתוקק אליו. אלא יש ביניהם "מסך" או "כוונה" כזו, שאני רוצה לקבל תענוג, לא על מנת למלא את רצוני, אלא כדי למלא את רצונו של

הזולת. אז כבר אין התנגשות בין התענוג שבא לבין הרצון שלי, והם לא מנטרלים זה את זה. לדוגמה, אדם שאוהב מישהו, כל הדברים שהוא מקבל הם לטובת מושא אהבתו, ואם האהוב נהנה, גם האוהב נהנה. וככל שהאהוב נהנה יותר, האוהב שמספק לו את התענוג נהנה עוד יותר. הבעיה של האדם, אם

כן, היא רק כיצד לאהוב אנשים וליהנות מכך שהוא אוהב אותם ומעניק להם.והוא מקבל ממנו מכאן, שישנה אפשרות ליהנות באופן בלתי מוגבל אם יש לאדם קשר עם הבורא, תענוגים אינסופיים בגודלם, והוא מעביר אותם דרך עצמו לכל יתר הנשמות. כאם המעבירה לבנה את כל הטוב שמגיע אליה ממקורות שונים, וככל שבנה נהנה יותר, כך גם היא נהנית יותר, מכל פרט שהיא נותנת

לילדה. ומזה היא גם מקבלת חיות וחיים בלתי מוגבלים, שאינה רוצה להתנתק מהם לעד. העניין הוא, שבאם יש אהבה טבעית כלפי הילד, ואילו אצל האדם אין אהבה טבעית כלפי יתר האנשים, אלא להיפך. מכאן, שלאדם לא חסר דבר מלבד לרכוש כלפי יתר האנושות - אהבה. במידה שבה ירכוש אליה

אהבה, כך יתחיל להרגיש שהוא מקבל שפע מלמעלה, מהבורא, לפי יכולתו להעביר שפע זה לאחרים. , וזה הופך להיות עבורו"זה כלל גדול בתורה", האדם אוהב את האחרים "ואהבת לרעך כמוך"זה נקרא

התנאי שלפיו הוא מקבל תורה, אור עליון, שמביא לו כל טוב. את אותו "כל טוב" שהוא מקבל מלמעלה, הואמעביר לאחרים, לכל יתר הנשמות.

אז יש "ספק" שהוא הבורא, ויש את האדם המקבל ממנו, על מנת למסור ליתר הנשמות. ומעגל זה עובדללא הרף. מדוע? משום שהבורא מתגלה בתוך הנשמות הללו בשביל אותו אדם, שם הוא מרגיש אותו.

יוצא, שאם אדם רוכש אהבה לאחרים, הוא נכנס לחיים טובים ממש. אז היצר לא מורגש בו עוד כ"רע", אלא כיצר טוב. שעל ידו מקבל האדם תענוגים מלמעלה, ואותם הוא מעביר לאחרים, כאשר בדרך עוברים כל

התענוגים הללו דרכו, והוא נהנה מכך שממלא את רצונותיהם, שבינתיים הפכו להיות רצונותיו שלו. האדם אוהב את האנשים, לכן הם קרובים אליו כרצונותיו. בזה שהוא אוהב וממלא אותם, הוא נעשה דומה לבורא. ואז רוכש דבר מיוחד נוסף, האדם נעשה לא רק למקבל כל השפע שעובר דרכו אל כל יתר

הנשמות, אלא גם נעשה דומה לבורא, נעשה כמותו. כעת נבדוק מהו הרווח מהעניין: לו קיבל האדם לעצמו, היה ממלא את עצמו, וגם זאת רק במידה שהרצון לקבל שלו לא היה מנוטרל על ידי התענוג. אך בכך שהוא מעביר את השפע למיליארדי נשמות נוספות בעולם, הנאתו גדלה פי כל אותן מיליארדי נשמות. שכן הכול עובר דרך האדם והוא מחבר לעצמו את רצונותיהם,

וממלא את רצונותיהם כרצונותיו שלו. הדבר דומה לאם לעשרים ילדים, שמקבלת תענוג גדול פי עשרים מכך שהיא מאכילה את כל עשרים ילדיה. מכאן, שהרווח הוא שבמקום לא להיות מסוגל ליהנות ולהישאר בייאוש וריקנות, האדם ממלא את עצמו פי כמה מיליארדים מאשר לו מילא את עצמו בלבד. והוא גם רוכש את אותה הרגשה, את אותו מעמד שיש

, ישראל הוא"אורייתא, ישראל וקוב"ה, חד הוא"לבורא עקב יחסו לנשמות, הוא מגיע לדרגתו. ועל זה נאמר: האדם שמשפיע לכולם ונעשה דומה לבורא, ואז הכול נעשה כאחד.

-28 -

נותרת שאלה אחת: כיצד אדם רוכש אהבה לזולת? לאם יש רגש אהבה טבעי כלפי ילדיה, אין לה קושי לתת להם ואין לה קושי ליהנות מכך שהיא מעניקה להם. אך כיצד ארכוש אני אהבה לזולת? בדיוק לשם כך

נאמר "תורה תבלין". הרצון האגואיסטי רוצה לאהוב את עצמו ולמלא את עצמו בלבד, ואינו מבין שאפשר אחרת, אלא רק

כאשר הוא מגיע לידי ייאוש מוחלט מכך שאינו מסוגל ליהנות עוד מדבר. על ידי המאור המחזיר למוטב, שבא מלימוד חוכמת הקבלה בלבד, ניתן להפוך את הרצון ליהנות ממילוי עצמו, לרצון ליהנות ממילוי האחרים. אז אדם משתמש ברצון שלו לא כיצר רע, כרצון רע, אלא כרצון טוב. המאור שמאיר מלמעלה בזמן לימוד חוכמת הקבלה מתקן את היצר הרע והופך אותו ליצר טוב. בזה אדם

מסיים את תפקידו, ואין צורך ביותר מכך. שכן ישנו הבורא, שממנו מגיע אור התורה "המחזיר למוטב", ולאחר שתיקן האדם את רצונו, והמאור

"בראתי יצרהחזירו למוטב, כלומר אל הטוב, אל אהבת הזולת. אז ורק אז הוא מקבל מהבורא לא את התורה, , אלא את המילוי, שנקרא "השמות הקדושים", את התגלות הבורא, התענוגיםרע, בראתי תורה תבלין"

האלוקיים. ובהם ממלא האדם את כל רצונותיהם של האחרים, שהם כבר רצונותיו שלו, שכן סיפח אותם אליועל ידי האהבה.

כאשר כל יתר האנשים, כל הנשמות, נעשים קרובים לאדם, פירוש הדבר שעבורו הם כנשמתו שלו. ומכאן יוצא שהאדם הגדיל את הכלי שלו פי מיליארדי פעמים, והוא יכול למלאו, ליהנות ממנו, ובאמצעותו להרגיש

כבורא, כפי שהוא רוצה ליהנות לכולם. הבורא עצמו לא מסוגל להעניק את תענוגיו באופן ישיר, אלא זקוק לאדם. ולכן כאשר האדם מבצע את פקודתו, את משימתו, בזה נעשים הוא והבורא שותפים, חברים, שווים. על זה נאמר, שהקב"ה התחיל את

הבריאה, וצדיקים גומרים את הבריאה. יוצא שהאדם נעשה כמו הבורא בנצחיותו, בשלמותו ובמעמדו. וכל זאת משום שהשתמש נכון בתורה, על

ידי לימודה הנכון הרגיש את רצונו כרע, תיקן אותו, ומילא אותו על ידי התורה. , כי המאור שבה, מחזירם למוטב, לא צריך להתייחס"הלוואי אותי עזבו ואת תורתי שמרו"לכן כתוב:

לבורא, לא להתפלל אליו ולא לזעוק אליו, לא צריך לעשות דבר, אלא לשמור את התורה. מה פירוש? על האדם להשתדל לקבל ממנה כוח "המחזיר למוטב". מה הכוונה "המחזיר למוטב"? כוח העושה אותו דומה לבורא. הבורא הוא טוב ומיטיב, לכן על האדם להתייחס כך אל העולם כולו, כטוב ומיטיב.

, כלומר התורה ניתנה לאנשים שרוצים"ודע, כי התורה לא ניתנה, אלא לאנשי לבב"זו הסיבה לכך שנאמר: לתקן את לבם, שכן התורה באמת מכוונת בדיוק כנגד לבו של האדם.

. שפירושו: אם"ואהבת לרעך כמוך"לכן התנאי שניתן בהר סיני לקבלתה, כלומר לקבלת המילוי, היה: תתחייבו ותרצו להגיע לזה, לאחר שהגעתם לכלל הכרה בזמן גלות מצרים שאין ברירה אחרת, התאספו כולכם תחת ההר והבורא ייתן לכם את התורה, שתתקן ותמלא אתכם. או אז תתעלו מעל הר סיני עד לאותו מקום

שבו נמצאים משה והבורא.

-29 -

משחק הבוראהמקרא מדבר רבות על "ניסיונות" שהבורא מציב בפני האדם במשך כל חייו. מהי הגישה הקבלית לכך?

ראשית יש להבין את המערכת שבה אנו מצויים. חיי האדם אינם יותר או פחות ממערכת יחסים בינו לבין הבורא, דרך תמונת העולם הזה המתראה לו כ"אני", משפחה, עם, עולם, טבע. כאשר, למעשה, עליו לראות בכל אלו אך עטיפה, שמאחוריה עומד כוח עליון אחד, יחיד ומיוחד, שמבצע את כל הפעולות על האדם כדי

לקרבו למטרת הבריאה. כיום תפיסה זו מוסכמת על כל מי שעוסק בחקר המציאות, והכול כבר מדברים בה, יהיו אלה מדענים, פילוסופים או אנשי דת למיניהם. השאלה היא רק מה התוצאה של האמרה היפה הזו, שטוענת כי הבורא

מנהיג את העולם ומנהל את כולנו. עלינו לקבל מכך את תמונת המציאות הכללית השלמה, שבה כל פרט ופרט במציאות הינו חלק ממשי בפסיפס הזה, ואין דבר יוצא מן הכלל. לכן, אם אדם מקבל מכות כלשהן או חווה מחלות ואף מכות גורל קשות

עד מוות, עליו לראות בהן כוחות הפועלים עליו, כדי להביאו למטרה מכוונת מראש. "חוק נתן ולאלפיכך, אין בכוחות אלה שלילי או חיובי, אלא כולם פועלים בצורה החלטית, כפי שכתוב:

. הויה נקראת "י.ה.ו.ה", כלומר, דרך ארבעת השלבים הללו )י.ה.ו.ה( מתייחס"אני הויה לא שיניתי", ויעבור"הבורא אל האדם, ושולח אליו את כוחותיו.

פירושו, "איני משנה את הנהגתי ואת השגחתי, שכן יש לי מטרה נקובה"אני הויה לא שיניתי"כאשר מראש להביא את כל המציאות, את כלל האנושות, להשוואת הצורה אליי, לדרגתי, שתשובו אליי. ואני אעשה

זאת בטוב או ברע כלפיכם, כלומר בכל אופן שבו זה יתראה לכם". הדבר דומה למערכת יחסים בין הורים לילדם. לילד רע נותנים מכות, ואילו ילד טוב מתקדם לבד. אך החוקים הם חוקים, וכולם פועלים כאחד. לכן, כאשר הורים לוחצים על הילד כדי להביאו לטוב, אם הילד מבין את לחצם ומסכים עמם עוד לפני שהם מפעילים עליו לחץ, הוא מרגיש טוב, מתקדם יפה ומכיר באהבתם כלפיו. ולהיפך, במידה שאינו מקבל ומבין את לחצם ואף אינו מסכים עמו, אלא משתדל לברוח ממנו כביכול,

כך הם מרבים בלחצם, וחייו של הילד משופעים בצרות. ובאמת ניתן לומר שההורים, מצדם, הן במקרים הטובים והן במקרים הרעים אינם משנים את דרכם. אלא הילד הוא שמרגיש את הכוח הפועל עליו או ככוח הרע, שאינו נותן לו לעשות ככל העולה על רצונו הנבזי, או

ככוח הטוב של אבא ואימא, המקדמים אותו למטרה שהוא עצמו לא מסוגל לראותה מראש. לכן, קודם כל על האדם להסכים לקבל את המערכת הכללית, שבה הוא מרגיש לכוד במעין מערבולתלו מחוץ, מהסביבה, מהמשפחה, מהעבודה, או בלחצים פנימיים, בין אם מדובר בלחצים שבאים כוחות, העולים מתוך גופו ומחשבותיו. על האדם להכיר בכך, שכל זה בא מכוח מיוחד ויחיד שפועל במציאות, ונקרא

"הבורא".נכנס אל המערכת כפי שחשמל ומפעיל אותם, הגופים כל דרך עובר והשדה שלו כוח, הבורא הוא

החשמלית ומפעיל אותה. ואם אין חשמל, המנגנון על כל מערכותיו ומעגליו החשמליים, שובק חיים.ניתן לדמות לאותו חשמל שמפעיל את המנגנון הנקרא "נבראים". הבעיה היא רק, את "כוח הבורא" שהאדם לא רואה את הבריאה כמכלול אחד, ולכן, כאשר הוא מקבל מכה פה ותגובה שם, כאשר הוא פועל טוב או רע, אין ביכולתו לראות כיצד בדיוק הוא משפיע על המערכת ומדוע זכה לתגובה זו או אחרת. שכן אינו

תופס את היקפה של כלל המערכת, ולכן כל הזמן טועה.

-30 -

אם כך, מהם ה"ניסיונות" שבהם הבורא מעמיד את האדם?

נותנים לאדם מלמעלה מצבים שונים. כפי ניסיונות, אלא תמיד ואין בעולם וכוח רע, אין בעולם כוח טוב שנותנים לילד משחק, ובמידה שהוא משחק נכון, הוא גדל ומתקדם. מדוע אנו דואגים שלילדינו יהיו משחקים

מועילים ומחכימים? משום שבאמצעותם הילד גדל ומתבגר. הוא מחכים, ואז יכול להשיג מטרה חיובית. משחק הוא דבר רציני, ולכן כתוב שהבריאה כולה היא משחקו של הבורא עם נבראיו. מה זה משחק? אין הכוונה לכך שהוא מזלזל, חלילה, כלומר מטעם גנאי. אלא שבאמצעות המשחק הוא מגדל את האדם. ולכן משחק מתקיים אפילו בדרגות הצומח והחי, שכן בכל דבר שבו רוצים לעלות למדרגה גבוהה יותר, מתרחשת

העלייה באמצעות משחק. כאשר על האדם לעלות לדרגה שאותה אינו יודע, מכיר או דומה לה, כלומר אינו בהשתוות אליה, אז הוא "משחק". בדומה לילד שחפץ להתבגר, אך אינו יודע למה עליו להשתוות, למה עליו להגיע, כיצד עליו להיראות כבוגר, אז הוא משחק כאילו הוא כבר בוגר. יוצא שרק אצל האדם משחק נחשב לדבר לא רציני, אך כאמור, זה

דבר רציני ביותר. ובזה שאדם מפסיק לשחק כשהוא גדל, הוא למעשה גם חדל להתפתח. כל החיים הינם תהליך התפתחות, והבורא משחק עם האדם כאן במעין משחק, וכך עליו להתייחס לזה.ויחבר בין "אני", "חיי" ו"בורא", בזה כבר ימתיק את מצבו, אם יראה האדם בכל מקרי חייו את המטרה,

ויתקדם הלאה. לכן אל לנו לראות את ה"ניסיונות" שבהם נתקל האדם שוב ושוב במהלך חייו כדבר לקוי, ולחשוב שזה לאובקושי. לחלוטין לא. אדם צריך לראות בכל אלה כרוזים, סמנים, בבעיה נתקלים ושוב אנו בסדר ששוב שבאמצעותם הבורא מושך אותו לעבר המטרה הנכונה והטובה, ולעולם לא לפתח יחס שלילי למה שקורה

בחייו. שכן כל דבר הינו אמצעי להגיע לדרגה גבוהה יותר לקראת המטרה שלשמה נברא האדם. ואם לא יגיע אליה האדם בגלגול הזה, קרוב לוודאי שיגיע אליה בגלגול הבא. בכל מקרה, עליו להגיע למטרה, שפירושה

נצחיות, שלמות, קרבה לכוח האלוקות, התעלות מעל הטבע ומעל לכל החסרונות שבעולם הזה. ולזאת עליו להגיע על ידי לימוד ועל ידי התבגרות, שכן ב"ניסיונות" הללו אנו בעצם כילדים שפותרים

בעיות ורוצים אתגרים חדשים ללא הרף, רוצים לעשות, ליצור משהו, ובלעדי האתגרים לא יכולים להתפתח. לכן, אם ירצה או לא ירצה בכך האדם, הבורא מזמן לו בכל פעם מצבים או ניסיונות חדשים, וזה לא ייפסק

עד שהוא יגיע למטרה. אם ברצונו להרגיש טוב בחיים, עליו להבין שכך היא ההתפתחות.ואז האדם רואה את חוכמת הקבלה מיוחדת בכך, שהיא פותחת בפני האדם את המערכת הכללית, יודע מדוע קורה לו מה הבורא, שעומד מאחורי תמונת העולם הזה. הוא רואה את כל הכוחות הפועלים, שקורה ולאיזו מטרה מביאים אותו המקרים הללו. הוא למד כיצד עליו להגיב. מכאן, שכל מטרת המקריםגילויה נקרא "לשוב לבורא", וההשגחה. שבחיינו היא לגלות את העומד מאחוריהם, את מערכת ההנהגה

להתקרב אליו, להבין אותו ולדבוק בו. חוכמת הקבלה מסייעת לכך, בזה שאדם מקבל את חייו, ומשתוקק לגלות באמצעותה את סוד החיים. כלומר, הוא רוצה לגלות מה בסך הכל רוצה ממנו הבורא, מדוע הוא שולח לו את המקרים הללו, מדוע נולד בתכונותיו אלו, במשפחה זו, בזמן ובמקום זה, מדוע הוא נתקל בכל מיני מצבים ובכל מיני אנשים, מדוע זה מקצועו וזה אופיו, מדוע משפיעים עליו מבחוץ דווקא כך, ומה זה שבא לקראתו בכל רגע ורגע, ומעורר בו בכל פעם רצון חדש, מחשבה חדשה? האדם שמתחיל לראות את הדברים הללו, כלומר שפותח את תמונת העולם,

נדהם לגלות עד כמה הכול מחובר זה לזה ממש ככוח אחד. אם נקבל את חיינו כמשחק, נראה עד כמה הם טובים, עד כמה אין בהם דבר רע, והאדם לעולם לא ירגיש שיורד עליו כוח רע שמכאיב לו, שגורם לו מחלות, בעיות, פחדים, חוסר ביטחון או ייאוש. הכוחות הללו מגיעים מהבורא בצורה הטובה ביותר, ויחס האדם הוא שמשנה את קריאת התמונה מרעה לטובה. אך היא אינה באה

-31 -

מלמעלה כרעה, כי הבורא הוא טוב ומיטיב. לכן חוכמת הקבלה פוקחת את עיני האדם ומביאה אותו לחיים טובים עכשיו, בעולם הזה. ולא בכך שהיא מוכרת לו אשליות ומבטיחה רווחים כספיים ובריאות נצחית, אלא בזה שהיא מגלה לו את ההנהגה וההשגחה.

והאדם אז מגלה את העולם, מגלה את הרוחניות, ומגלה את העולם העליון.

מה הסיבה לכך שאדם מקבל מכה קשה או סובל ממחלה?

אם אדם כבר קיבל מכה, זה משום שמלכתחילה לא התייחס נכון למשחק הזה, ואז קיבל מכה. שכן, אם מלכתחילה היה מייצב את עצמו נכון כלפי מה שהוא רואה בעולם הזה, שהכול בא מהבורא, והיה רואה את היחס של הבורא ומרגיש אותו, ייתכן שלא היה זקוק למכה. שהרי מטרת הבורא, שנרצה לגלותו ושנגיע לגילוין

ולפתיחתן של כל המערכות הרוחניות בפנינו.

מהו בדיוק ה"כוח" החדש שמקנה לימוד חוכמת הקבלה לאדם?

האדם מרגיש רק אחוז אחד עד שני אחוזים מכלל המציאות שבה הוא מצוי. לכן גם מוחו מופעל רק בשני אחוזים מסך כל כוחו, מסך כל עוצמתו ויכולותיו. עליו לפתוח את כל תמונת המציאות כך שיראה את כל

העולמות, ואת הכוח העליון שפועל מעליהם, כאשר האדם מצוי במרכז כל העולמות והכול פועל כלפיו.ייווכח שהעולמות כולם, כי יוכל גם להפעיל את כל המערכת בצורה הנכונה, אז, כאשר יראה הכול, עליונים ותחתונים, נועדו בשבילו. כפי שילד הוא כל עולמה של אמו, ונבנות אינספור מערכות לשם גידולו, כך כל מה שברא הבורא, הוא ברא רק למען האדם. וכדי לנצל את כל מה שעשה בשבילו הבורא, הוא יפעיל עודחיים ושכל, רגש אחוזי חיים בהשתתפות מאת יהיו אז והחיים שירגיש אחוזים משכלו, תשעים-ושמונה

נצחיים. האדם יראה את עצמו בלי גוף ועם גוף, במגוון מצבים נרחב, כאשר המצבים כולם טובים ללא שום פגם. משום שכל הפגמים נמשכים מהמיתה, כלומר האדם מרגיש בגופו הפיזי, שהוא נגמר, מתכלה. אלא שכך האדם יראה גם את נשמתו, את חייו הנצחיים. כי מהו בסך הכל גוף זה? האדם מרגיש שהוא ממשיך. האדם

חש זאת בביטחון מלא, בכל חושיו. ולא כפי שאותם פנאטים מתאבדים חושבים שאחרי רציחותיהם ממתין להם גן עדן שוקק מיני תאוות וסיפוקן. שכן נדמה להם שבאמצעות המיתה יוכלו להגיע לשכר טוב. ודאי שאין זה כך. הם לוקחים את חייהם

של עוד אנשים רבים, ובזה ודאי שהם גורמים לעצמם תיקונים מרים וקשים ביותר בעתיד. אדם שגורם רע לאחר ולוקח חיים, לוקח מאדם אחר את היכולת לתקן את עצמו עכשיו, כאן ובגלגול הזה, וגורם לו צער עצום בזה שהוא קוטע את דרכו להתקרב לבורא. אדם כזה, ודאי שמביא על עצמו תיקונים

נוראיים וקשים ביותר בעתיד.

האם אדם שהמציאות כולה נפתחת בפניו, חש כבר עכשיו את התענוג הנצחי?

מי שנפתחים לו השמים, היינו מי שמרגיש רוחניות, ודאי שמרגיש בזה עכשיו, שכן הוא רואה זאת ממש כפי שאנו רואים את החיים הגשמיים הרגילים. זוהי בסך הכול הרגשת המציאות. לפיכך, אם העולם העליון נפתח בפני האדם, הוא מרגיש שהוא חי בו, ומגלה לפתע שחוויה זו אינה תלויה בגוף, ולכן אינו דואג לגוף, כלומר לאגו

שלו. לכן אם אדם רוצה להיות חופשי מהאגו ולו במקצת, הוא צריך רק את גילוי הרוחניות. שכן היא האמצעיבמקום בה, וייכלל יעלה מהגשמיות, ומיוחדת גדולה הרוחניות כמה עד כשיראה לתקנו. שיכול היחיד

במוגבלויות העולם הזה.

-32 -

תחנת ביניים: העולם הזה הנשמה רוצה לתת, הגוף רוצה לקבל, שני הפכים שהכניס הבורא ל"מכונה" אחת ושלח אותם לחיות יחד שבעים שנה, כדי לנסות להגיע לגמר תיקון. "גוף ונשמה", האם לא מדובר בחיבור שנועד מראש לכישלון? כיצד גוף פיזי, שהקבלה לא מייחסת לו חשיבות מרובה, מסייע להשגת מטרה רוחנית? מדוע לא ניתן להגיע

לגמר תיקון ללא גוף?יגיע למעמדו. זאת הסיבה לכך ראשית, הבורא רוצה למלא את האדם בשפע, ושנית, הוא רוצה שהאדם שהבורא ברא את "הרצון לקבל הנאה", כדי שרצון זה יתמלא בתענוג, וירגיש מה שמרגיש הבורא, ובנוסף

שיהיה זה תענוג בגובהו של הבורא - נצחי ומושלם. עיקר רצונו הוא שלא לברוא איזו "בובה" שמתמלאת בתענוג כלשהו, ואינה מבינה את שקורה לה. אלא שהאדם ירכוש בדיוק את מעמד הבורא בהבנתו, באינסופיותו, בנצחיותו, בשלמותו, בהרגשת תענוגות ללא

הגבלה, ובהשגה רוחנית מחוסרת גבולות.על מנת להביא את האדם למצב זה יש צורך במספר הכנות:

יש לתת לאדם לעשות דרך זו בעצמו, כדי שהוא עצמו ירצה להיות כבורא, מתוך כך שיראה שזהא.הדבר הטוב ביותר לעומת כל יתר האפשרויות.

שיוכל להשיג את המעמד בעצמו, כדי שלא יחוש בושה, "לחם ביזיון".ב. שהשגתו והבנתו במציאות כולה תהיה בעומקה ורוחבה כמו זו של הבורא. שהאדם יהיה כבוראג.

שברא אותו לכל דבר, במילים אחרות, שיהיה לאדם מלשון "אדמה" לבורא. אז ישנה מטרה וישנם, כאמור, תנאים מספר על מנת להשיגה. עכשיו מוטל על האדם להתחיל מהנקודה המנוגדת ביותר למצב הסופי, המושלם והנצחי. עליו להרגיש את המציאות כהפוכה מהמטרה, וכך הוא בהחלטביותר, והקטנה הנמוכה צורתו רצון לקבל שברא הבורא מקבל את אותו בעולם הזה. זה מצבנו מתחיל.

שנקראת "האדם בעולם הזה", כאשר אט אט ובמשך גלגולים רבים הולך האדם וגדל. מדוע עליו לחיות ולמות שוב ושוב? משום שעל ידי החיים הפיזיים הוא רוכש בכל פעם עוד ניסיון וייסורים ממצבו. וכאשר הוא מת, כל הסבל שצבר הופך לתכונות חדשות בתוכו, שאיתן הוא נולד בגלגול הבא כתכונותיו

הטבעיות. שוב הוא חי, מקבץ ידיעות מהעולם הזה, השכלה וייסורים, ושוב מת. כאשר את כל מה שצרך ואסףוהשכלה והתרשמויות שונות בעולם הזה, הוא הופך להתפעלות, הבנה בעולם הזה מהמדע ומהתפעלויות בתכונותיו החדשות. זוהי הסיבה לכך שכל דור חדש הוא בעל תכונות מתקדמות יותר. אנו רואים עד כמה

הילדים, למרות גילם הצעיר, מוכנים לעולם הזה, אף יותר מהמבוגרים. משך גלגוליו מגיע האדם למצב בו הוא חושק גם בהתקדמות רוחנית אל מעבר לעולם הזה. הוא חש ברצון שמצוי בו, ושאותו אינו יכול לממש בתוך המסגרת הזו. רצון שדוחף אותו, כביכול, מעבר לעולם הזה, אל ממד

גבוה יותר. מתוך רצון זה הוא יוצא לחפש מקום שבו יוכל להשיג כלים ואמצעים שיעזרו לו למלאו. ייתכן שהאדם יגיע ללמוד אצל מקובל, וייתכן שיגיע למיני שיטות אחרות, אך במידה שהגיע למקובל והחל ללמוד קבלה, הוא ילמד כיצד לרכוש ידע ותענוגים מממד גבוה יותר מהעולם שלנו. אם במהלך אותו חיפוש אחר העולם הרוחני ייתם זמנו בעולם הזה והאדם ימות, אז כל ההשכלה וההתרשמויות שרכש יהפכו מקניינו

לטבעו, לתכונותיו בגלגול הבא. ואז שוב יתגלגל האדם וישוב לעולם הזה, אך כאשר הוא כבר מוכן יותר להתעלותו הרוחנית. כך קורה מגלגול לגלגול. ובהחלט יש אפשרות שיהיה עליו לעבור גלגולים מספר עד שיגיע למצב שבו יזכה לעבור בגלגול

אחד, מרגע היוולדו ועד למותו, את כל תיקון הנשמה, ולאחריו לא ייאלץ להתגלגל עוד. מה פירוש יעבור את כל תיקון הנשמה? מי שמשיג בחייו את המציאות הרוחנית כולה, משיג את הבורא

-33 -

ונעשה גדול ושווה לו, וזוכה לנצחיות ושלמות בחיי חיותו בעולם הזה. אם האדם זכה לזה לפני מותו, לא יצטרךופסגתו של ביותר: "העולם הזה" נקודות המציאות הקוטביות להתגלגל עוד. שכן אז הוא קושר את שתי "העולם הרוחני", בגובה שבו מצוי הבורא ממש. אדם מקצר את הפער בין שתי נקודות אלו בתוך עצמו, ומקבל

גובה שקרוי "קומת האדם". כל השגה של אדם בעולם הרוחני, כל ידיעה, מורגשת בתוכו כהרגשת העולם הרוחני, הרגשת הבורא,"כלי רוחני, שנקרא או חוש כלי כוללת בתוכה שני חלקים: כלומר, נשמה "נשמה". ונקראת אצלו בשם

הנשמה", ומילויו, שהוא הרגשת הבורא שהשיג האדם.ולהכיר את הבורא, עד כדי כך המטרה היא שנגדיל את כלי הנשמה שלנו, את הרצון שלנו להרגיש שהבורא, כל אור אינסוף, יתלבש בכלי זה ללא הגבלה. ואז ייקרא שהבורא התלבש בתוך האדם ושיש ביניהם

חיבור, איכות, דביקות.

האם השלב הראשון בתהליך הוא שהסבל הופך לתכונות?

כל התרשמויות האדם מהעולם הזה הופכות בו לתכונות: סבל, תענוגים והכרת מציאות העולם הזה, כולל הסוגיות: "מה הטעם בחיי?", "האם הייתי בהעלמה לפני היוולדי? שכן לא הייתי ולאחר מכן נולדתי, ולאחר

המוות לאן איעלם שוב?" כלומר, כל שאלות "מי ומה אני" הופכות בו לתכונות. והרי המדע והרפואה שבכוחם להחליף את כל אברי הגוף מביאים את האדם לשאול היכן בעצם נמצא ה"אני", אם אפשר להתקיים ללא ידיים ורגליים או עם לב של מישהו אחר. שכן ה"אני" מצוי ודאי מחוץ לגוף,

כלומר בנשמה. אז היכן היא שוכנת לפני לידת האדם ולאחר מותו?

היכן נמצאת הנשמה בין הגלגולים?

הנשמה היא ה"אני" של האדם, שלא נעלם ממנו בין הגלגולים. במות הגוף הפיזי, ה"אני" נשאר מחוץ לגוף עם הרגשה שהוא קיים במציאות אחרת, כפי שמתארים זאת אנשים שעוברים מוות קליני ושבים לחיים. מובן שה"אני" של האדם אינו קשור לגוף הפיזי, אך גם דרך הגוף הוא מרגיש את העולם הזה. אם ישתוקק האדם

להרגיש דרך הגוף יותר מכפי שהוא חש עכשיו, לא יוכל. אם האדם רוצה להרגיש את המציאות העליונה לא דרך הגוף, אלא ישירות מהנשמה, הוא יכול לעשות זאת, לחוש "עולם הרוחני" כבר בחייו. אך לשם כך עליו להיות מרוכז לא בגוף בלבד, אלא גם בנשמה. ולהרגיש

את הממד הרוחני מתוכה ישירות, מבלי שהיא מלובשת בגוף. מבנה האדם הוא פשוט: יש "אני" שזו הנשמה, המרגישה את המציאות לפי המקום שבו היא נמצאת. באמצעות חמשת החושים הגופניים היא מרגישה את מציאות "העולם הזה" ובאופן ישיר, לא דרך לבושי הגוף,

היא מרגישה את מציאות "העולם הרוחני". הנשמה מסוגלת לחוש בשני הדברים, ההבדל היחיד הוא האם היא מרגישה דרך הגוף או לא. חוכמת הקבלה היא השיטה המלמדת כיצד ניתן לקבל את הרגשת העולם הרוחני ישירות לתוך הנשמה ולא דרך הגוף.

ישירות, פירושו לחדור דרך הגוף לתוך הנשמה השוכנת בו, ולהרגיש רוחניות בצורה ישירה. חוכמת הקבלה מאפשרת לנו להרגיש את המציאות כאילו האדם קיים כבר מחוץ לגוף. לא שעלינו להמית, חלילה, את הגוף או לדכא אותו. הגוף יחיה לצדך ואתה תחיה בו כרגיל עם המשפחה, הסביבה, הקרובים,

המדינה וכולי, אך בד בבד תתחיל להרגיש את המציאות ישירות דרך הנשמה. כך תחיה במציאות כפי שהיית בה גם לפני לידתך בגוף ולאחר מותך, לאחר פטרתך ממנו. ומשום שתהיה קשור לעולם הרוחני ישירות דרך הנשמה , מות הגוף ולידתו לא ישפיעו עליך. אתה תראה בהם רק דבר נוסף

ואפילו משני. על האדם להגיע למצב שבו הוא ירגיש שייך לרוחניות, לנצחיות, ואז התלבשויות או חוסר התלבשויות

-34 -

בגוף הינן דבר זניח. לזה מסוגל כל אדם להגיע בחייו.

האם יש לנו בחירה חופשית כנשמות? האם אנו מחליטים מתי להיכנס לגוף ומתי לצאת ממנו?

לא. ודאי שאיננו בעלי הבית לקבוע מתי למות ומתי לחיות.

האם אנו מסכימים עם התהליך או שהוא נכפה עלינו?

הנשמה מסכימה במידה שבה היא מבינה את התהליך הרוחני, ומבינה מדוע עליה להתלבש בגוף בחלק מסוים זה של התהליך. שכן מדובר בתהליך רוחני של הנשמה המשתכללת ללא הפסק בהרגשתה ובחיותה בחייה בעולם הרוחני. כאשר בפרקי זמן מסוימים בתהליך זה עליה להתלבש בגוף ולהיפטר ממנו, ושוב להתלבש בגוף

ושוב להיפטר ממנו. זה ממש כמו נסיעה ברכבת, כאשר על הנשמה מוטל לרדת לעיתים בתחנה כלשהי בעולם הזה, ולמשך שבעים שנה לחיות בו, ואז לשוב ולעלות בחזרה לרכבת. מכאן יוצא, שאדם שמרגיש את העולם הרוחני וחי בו,

מרגיש את התוספת שנשמתו מקבלת עקב החיים בגוף.

האם נכון הוא, שאדם שמת לא לוקח איתו אלא את מעשיו הטובים?

לא. אי אפשר לומר כך, שכן מכל הסבל ומכל הטוב שאדם רוכש עקב חיפושו אחר מענה על השאלה "מה הטעם בחיי?" דבר לא נעלם. בכל עיסוקיו של האדם בעולם הזה קיימת השאלה "בשביל מה אני חי?" ייתכן

שהיא נסתרת לחלוטין מהאדם, אך היא ישנה, והייתי מוסיף ואומר שכל עיסוקנו בעולם הזה נובעים מתוכה. אין ספק שכאשר אדם עוסק בדבר מה מתוך השאלה הזו, לא באופן ברור ומודע, ולא מתוך התקדמות רוחנית להשגת המטרה, אלא כמי שנבלע לתוך העולם הזה, ואינו מביט בו מנקודת הנצחיות שלו, מנשמתו, כהזדמנות להשתפר עוד ועוד, אלא כפי שהחיה מתקיימת בהרגשת העולם הזה בלבד. ודאי שאדם כזה מוסיף

לרוחניותו, לנצחיותו, אך תוספת מועטה. וזו הסיבה לכך שאנו עוברים עשרות ואלפי גלגולים.

האם ישנם ממדי קיום נוספים מלבד הגוף?

אין אלו ממדי קיום נוספים. מלבד הגוף אנו מתקיימים כל הזמן בתור נשמה, ומטרתנו כעת שהגוף לא יסתירמאיתנו את התהליך הרוחני הקבוע שלנו.

ישנו קו ישר, פסי רכבת שעליהם אדם נוסע כל הזמן, כביכול מנקודת ההתחלה שלו עד לנקודתו הסופית. כאשר מדי פעם בפעם הוא מצרף להימצאותו ברכבת מציאות נוספת, שנקראת "חייו בעולם הזה". אך בזמן

שהאדם נמצא בחיים הללו, בעולם הזה, אסור לו שחייו יסתירו מפניו את התהליך הקבוע, הרוחני. שיטת הקבלה מאפשרת לאדם לראות את התהליך הרוחני הקבוע שלו, ובמקביל לראות את התהליךיודע כיצד והוא שהוא עובר בעודו מצוי בגוף הפיזי. כתוצאה מכך, התהליך בגוף הפיזי הופך יעיל עבורו,

להשתמש בו להאצת מהירותו בתהליך הרוחני. אז אדם מבין שירד לעולם הזה וקיבל את המציאות הנוספת הזו, חמשת החושים וההרגשה הנוספת, כדי

לזרז את התפתחותו הרוחנית. וממד גשמי זה הופך חשוב עבורו, הוא שמח שמצוי גם בו, ולא רק בו.כזו, תהיה שלנו והגשמית הרוחנית ההתפתחות על הנשמה מתוך הצפייה שבו, למצב להגיע עלינו נוסע ברכבת הזו ללא הרף, כך שהתפתחות שהעיקרית מביניהן היא הרוחנית. כלומר האופן שבו האדם הגשמית מאפשרת לו להאיץ את מהירות הרכבת, כלומר כאשר הגשמיות היא מעין מנוע נוסף שהאדם מצרף

לנסיעתו. שכן, רק אחת לכמה זמן ניתנת לאדם האפשרות הזו. לכן מובן, שאם אדם מגיע לתחנה הסופית, אין צורך שיתגלגל יותר, ויקבל את תוספת הרגשת החיים של

מציאות העולם הזה.

-35 -

האם העובדה שבדורות הבאים ייוולדו אנשים עם מטען רוחני כבד בהרבה מזה של ימינו, מרמזת על כך שהםיגיעו בגיל צעיר יותר לקבלה?

והלאה, כפי1995כן, כפי שבדורות קודמים היו פחות מתעניינים ב"חכמת הקבלה" מאשר היום, ומשנת שאמר "בעל הסולם", קם הדור הראשון שהחל להתעניין בקבלה בצורה רצינית, כלומר מתוך שאלה אמיתית,

ולא מתוך סקרנות סתמית. לאנשים יש דחף להרגיש את הימצאותם בהתפתחות על המסלול הרוחני הזה, ולהרגיש את חייהם בעולם הזה כדבר נוסף חשוב ומועיל, אך משני ביחס להתפתחותם הרוחנית. אנו חשים מחודש לחודש ממש עד כמה

הנהירה לעבר הקבלה בעולם כולו ובישראל שופעת והולכת. על כן, מובן שבדורות הבאים יגיעו הצעירים לחוכמת הקבלה, והם גם יהיו אלה שישיגו את העולם הרוחני ויחיו בו במלוא חושם הרוחני, כלומר בנשמה. יהיה קל בהרבה להשיג רוחניות מכפי שזה היום עבורנו, מפני שהדורות הבאים, בשל הגלגולים שעברו, כבר יגיעו בהכנה קודמת. גם אנו, כשנתגלגל לעולם בפעם הבאה,

במידה שלא נשיג את המטרה בגלגול זה, נגיע עם הכנה שונה לחלוטין, ובתוך זמן קצר נשיג את המטרה. הנשמה היא נצחית, רק הגוף הוא זה שמתחלף, לכן ודאי שדבר מהנשמה לא נעלם, וכל מה שאדם משיג, נשאר בה. מכאן מובן שהחיים בעולם הזה מצטרפים לתהליך הנשמה. ובכל פעם שבה אדם חי ולאחר מכן מת, הכול מועבר לנשמתו ומשפר את תכונותיה, כך שאדם נולד פעם הבאה בתכונות רוחניות יותר ומשופרות

יותר, כתוצאה מחייו בעולם הזה.

פרט לכך שהדור הבא יהיה "מוכשר" יותר מבחינה רוחנית לתפוס את הקבלה, האם גם הקבלה תהיה זמינהעבורו יותר מכפי שהייתה בדורות הקודמים?

הדור הבא, וכל דור ודור שיבוא אחריו, יהיה בשל יותר לתפוס את חוכמת הקבלה. שכן מצד אחד היא תהיה יותר קרובה אליו, יותר דרושה ומבוקשת מצדו, ומצד שני השיטה עצמה תהיה קלה ונגישה יותר לאדם, כדי

לשרתו. לכן בספריי אני פועל לפתח שיטה חדשה לדור הצעיר, שבעזרתה הוא יגיע להשגת מטרת החיים.

אלפי שנים התגלגלו הנשמות בעולם, כאשר חוכמת הקבלה הייתה נסתרת. האם לא בוזבז זמן רב עד שחשפו?1995אותה לציבור הרחב, בשנת

העניין אינו מתי חשפו את חוכמת הקבלה, משום שישנם תהליכים רבים בתוך הרצון לקבל, תהליכים שברא הבורא ואותם לא ניתן לעקוף. ממש כמו תהליך התפתחותו של עובר והפיכתו לאדם קטן, ואז לאדם גדול, ופרק הזמן הנוסף שעובר עד שהוא לומד, רוכש ניסיון והופך עצמאי. אלו דברים שאין באפשרותנו לעקוף. אנו חייבים להתגלגל, חייבים לצבור באופן עקבי ניסיון והתרשמות בעצמנו, החל מנקודת האפס ועד שאנו יכולים

וראויים להתחיל להשתתף כעצמאים בהתפתחותנו. הדבר דומה לילד שאביו, אמו והסביבה מטפחים אותו, לאחר מכן הוא הולך לגן הילדים, לבית הספר, לאוניברסיטה, לעבודה וכל אלו מלמדים אותו כיצד להיות עצמאי. כך גם הנשמה צריכה להתגלגל ולהתפתח, לעבור תהליך אחר תהליך עד שהיא נעשית עצמאית. תחילת עצמאות הנשמות היא כאשר הן מתחילות

להגיע בגלגולים "ממשיים", כלומר כשהן עצמן מסוגלות לקחת את התפתחותן בידיים ולהוביל אותה.

האם הסבל שעברה האנושות במהלך כל השנים, גם הוא בלתי נמנע?

לא ניתן למנוע את הסבל, כי האדם מחויב לקבל אותו ולהתרשם ממנו, שכן סבל זה אינו נעלם. אף על פייגיע למימוש וכאשר וממשיך הלאה על פיהם, גלגוליו הקודמים, הוא נשען עליהם זוכר את שהאדם לא כוחותיו הרוחניים באופן עצמאי, הוא ייקח מכל הדורות הקודמים את הסבל ויעלה אותו מעלה, כלפי המטרה,

כלפי הבורא, ואז סבל זה יהפוך לתענוג.

-36 -

האם הסבל הופך לתכונה?

לא, סבל לא הופך להיות תכונה. עבור אדם שמצוי ברוחניות סבל הוא הרגשת חוסר נוכחות הבורא. סבל הוא חוסר התאמה לבורא, שכן על האדם להיות כ"אדם", דומה לבורא. וההרגשה הבאה מתוך הגילוי שאיני דומה

לו היא, למעשה, הסבל שלי.

מה ההבדל בין סבלו של מקובל לבין סבלו של אדם מן השורה?

כאשר אדם מן השורה סובל, הוא מתייסר בחושיו הפיזיים מכך שאין לו תענוג גשמי. גם תענוג גשמי זה הוא מעין תענוג של מילוי הבורא בתוך הנשמה, אך במידה מזערית. בנוסף, זהו סבל לא מטרתי, כלומר האדם לא מרגיש לשם מה עליו לסבול. המקובל, לעומת זאת, כאשר הוא חש שכלים שלו ריקניים הוא אמנם סובל, אך

גם רואה כנגד את המילוי העתידי המצפה לו, וכבר נהנה ממה שיקרה לו בעתיד. ישנם שלבים בהתפתחות רוחנית שבהם האדם מתפתח ללא שליטתו, והתפתחות זו כרוכה בסבל. סבל זה אינו נובע מייסורי העולם הזה, אלא מכך שהמקובל מתחיל אט אט לחוש סבל רוחני, ולשאול את עצמו מדוע

אינו מצוי בתהליך רוחני שלם ונצחי, אלא בהתפתחות, ומדוע לא כל כולו מסור לרוחניות. כלומר זה סבל שהוא חש מתוך השתייכותו להתפתחות הנשמה ברכבת הנוסעת כל הזמן על "פסים קבועים". כך שלמעשה, הוא מתחיל להעביר את הסבל מהעולם הזה לפסים רוחניים. הוא רואה את עצמו ביחס למטרה, והשתוקקותו למטרה היא המייסרת אותו. זהו סבל מתוק, ולא מר כפי שמורגש במציאות העולם

הזה. מקובל שחש עצמו גם דרך הגוף בעולם הזה וגם דרך הנשמה בעולם הרוחני, מרגיש תענוג בכל מקרה, שכן הוא מצוי בהתפעלות רוחנית, וסבלו הוא כשל אדם שמשתוקק להיות עם מושא אהבתו ועומד לפוגש

אותה בכל רגע. אלו "ייסורי אהבה", ייסורים מתוקים, והאדם חש צער כשאין בחייו ייסורים כאלו, כי הם מעניקים את האופי והעושר הקיים בהרגשתנו, בהרגשת החיים והחיות. לכן, אף על פי שאנו יכולים לכנותם ייסורים, אלו

ייסורים שכל אדם ישמח לחוש בהם, שכן בלעדיהם חיינו אפלים.

האם אדם שהחל ללמוד קבלה, יכול לצפות לקבל הגנה מבחינה פיזית? ואם הייתה צריכה לקרות לו מחלה אותאונה, חלילה, היא לא תקרה משום שהוא עוסק ברוח?

במידה ניכרת כן. אך מפני שהוא בכל זאת לא מצוי בגמר תיקון, והעולם כולו, היינו יתר הנשמות, לא מצויות בגמר תיקון, ומשום שהנשמות כולן קשורות זו בזו, אז גם אדם שהולך בדרך הרוחנית ופועל בתהליך שלו בצורה מועילה ומטרתית ביותר, גם הוא סובל כתוצאה מכך שהעולם כולו עדיין מצוי בייסורים. וסבלו הוא

."צדיק ורע לו"עבור כל אותן נשמות שעדיין לא מצויות במצב השלם, לכן כתוב בזה שרע לו ומתוך צערו על הנשמות האחרות, הוא מביא לתיקונן, ואז הן את תיקונן והן את הרגשת

"כלהתענוג שבהן, הוא מקבל תחילה. כל מה שהן מקבלות עובר דרכו, והוא זוכה ליהנות תחילה, כמו שכתוב: .המצער עצמו עם הציבור זוכה ורואה בנחמת הציבור"

כרגע המטרה היא להגיע להשוואת הצורה עם הבורא. אדם שמגיע לגמר תיקון, עוזב את הגוף ולא חוזר אליועוד. מה קורה הלאה?

אנו קיימים כל הזמן במציאות אחרת לגמרי, ולמציאות אחרת זו, שנקראת המציאות הרוחנית, פתאום נוספת גם הרגשת העולם הזה. הרגשת העולם הזה סותמת לנו את הרגשת המציאות הרוחנית, ועלינו להתאמץ כדי

לראות רוחניות יחד עם הרגשת העולם, ולשוב להרגשה של המקום שבו אנו נמצאים באמת. אם אנו חוזרים להרגשה זו, אנו חשים שני סוגי מציאויות: מציאות העולם הזה ומציאות העולם הרוחני.

-37 -

אם אדם משיג את כל מה שעליו להשיג בעולם הרוחני, על ידי הימצאותו בעולם הזה, ומממש את נוכחותו כאן, כלומר את הרגשתו הנוספת של העולם הזה לצורך התפתחותו הרוחנית, ומגיע למה שעליו להגיע, וממצה

מהעולם הזה את כל מה שהוא צריך למען התפתחותו הרוחנית, אז אינו צריך להרגיש את המציאות הזו עוד. אדם לא יורד או עולה מעולם לעולם, האדם מצוי כל הזמן במציאות רוחנית, ובנוסף הוא מקבל לפעמים תוספת שנקראת "העולם הזה". אדם לא יכול לעלות לפסגת המציאות הרוחנית אם לא מיצה את המציאות

הנוספת הזו. במילים אחרות, לאחר שהגעתי לגובהי המרבי במציאות הרוחנית, איני צריך לחוש את עצמי עוד בדרגתלהרגשת לרדת מבלי אני מתפתח והלאה ממנו הנצחי, הטוב, המושלם, למצב הגעתי הזה. שכן העולם המציאות האומללה הזו. אז כבר יש התפתחות שאינה מתקיימת על ידי אותו אמצעי שהיה בעולם הזה, וללא

עזרת העולם הזה. צייר לעצמך קו כלשהו, כאשר עליך להגיע מנקודתו התחתונה ביותר לנקודתו העליונה ביותר. זה הקו הרוחני. כדי לעלות בכל פעם ממדרגה אחת אל המדרגה הבאה בקו זה של העולם הרוחני, עליך להרגיש מציאות נוספת. אם מימשת נכון את השימוש בה, אתה עולה למדרגה עליונה יותר, כדי להמשיך לעלות, עליך

להרגיש שוב את מציאות העולם הזה, וכן הלאה. תאר לעצמך כמה גלגולים עליך לעבור לשם כך. אך אדם שמגיע לשיטת הקבלה מסוגל בגלגול אחד לשאוב מכל הרגשת העולם הזה את כל שהוא זקוק לו כדי לעלות ישר לפסגה הסופית, ובה לזכות לתענוג

אינסופי, הכרה אינסופית, בהידמות מוחלטת לבורא.

האם אנו חוזרים למתכונת הראשונה שהיינו בה או מגיעים למצב חדש?

אנו מגיעים למצב חדש, כי אף על פי שהשגנו את נקודת שורש נשמתנו, את המקום שממנו ירדנו, נקודתהמוצא שלנו, אלא שהפעם הגענו לשם בעצמנו.

האם ייתכן שיש לנו שליחות נוספת שאיננו יודעים עליה?

ייתכן שישנה שליחות כזו. לאחר גמר התיקון מתחילים "סודות התורה", ועל כך לא נדבר. ראשית, משום שאיננו מסוגלים לתפוס זאת, ושנית, אפילו אם נתפוס משהו מכל זה, רק נתבלבל, שכן החוקים הפועלים שם לחלוטין אינם מותאמים אלינו ולמציאות העולם הזה. אלו חוקים שכלל אינם תלויים במעשי האדם, מפני

שהוא כולו מתוקן, הוא לגמרי כבורא, ואינו בעל יכולת לעשות טוב או רע.

-38 -

בין רוח לגשם לפי דברי מקובלים, אין כל קשר בין העולם הגשמי לעולם הרוחני, אלא כל עולם עומד בפני עצמו. מנקודת

מוצא כזו, כיצד ניתן לדבר על נשמות מלובשות בגופים? כל חומר הבריאה הוא רצון ליהנות. מה שנקרא בקבלה "רצון לקבל". כך שישנו רצון לקבל וישנו מי שממלא אותו - הבורא, ומלבד שני אלו אין בבריאה דבר. רק "אור וכלי". מהיכן, אם כן, נובעת תמונת המציאות הגדולהשבעולמות והמלאכים הרוחות השדים, הנבראים, העולמות, תמונת צצה מהיכן הבריאה? של והרחבה עליונים? ומהיכן צצה תמונת העולם הזה - הדומם, הצומח, החי והמדבר, על אינספור פרטיהם? הכול הוא רצון

לקבל, שבכל מיני גדליו יוצר את עושרה הרבגוני של הבריאה. הבריאה כולה נחלקת לשני חלקים: הרצון לקבל, שעובד כדי למלא את עצמו תחת כוונתו ליהנות לעצמו, שאז הוא נקרא "גשמי" או "נמצא בעולם הזה", וישנו הרצון לקבל שממלא את עצמו במטרה ליהנות לבורא, לאור, לכוח העליון. וכוונתו למלא את עצמו נועדה לגרום תענוג לעליון, משום שהעליון נהנה מכך שהתחתון

נהנה. רצון לקבל שפועל כך מצוי בעולם הרוחני, בעולם העליון. מכאן, שההבדל בין העולם הגשמי לעולם הרוחני, כלומר בין העולם הזה לעולם העליון, הוא הכוונה שלפיה מממש את עצמו הרצון לקבל - או לטובת עצמו )שאז זו גשמיות( או לטובת הבורא )שזו רוחניות(. הרצון לקבל עצמו נחלק גם הוא לשניים: לרצון חיצוני ולרצון פנימי. הרצון החיצוני נמוך יותר מהרצון הפנימי, הגבוה בכוונתו להידמות לבורא. הרצון הנמוך ביותר מכל הרצונות הקיימים הוא הדומם שבעולם הזה. רצון

אחד מעליו הוא הצומח, לאחר מכן החי, ומעליהם המדבר. כלומר, רצון האדם נחלק לרצונות הנ"ל. גופו הגשמי של האדם שייך לדרגת החי, ואין בו כל יתרון על גופם של בעלי-החיים. הוא מתפקד לפי אותם חוקי טבע ביולוגיים. מלבד זאת, יש באדם חלק פנימי יותר, השייך להתפתחות רגשית ושכלית. כך שבניגוד לחיה, שכמעט אינה מתפתחת, האדם נולד משולל כל האינסטינקטים העיקריים כדי לשרוד בחיים, ורוכש אתבצורה מיוחדת, שמתפתחת בריאה הוא הזה בעולם האדם כלומר, התפתחותו. ידי על הישרדותו כושר הדרגתית ואטית, במשך שנים רבות, עד שהוא רוכש את כל הידיעות ואת היכולת והניסיון לנהוג כיצור בוגר

בעולם הזה. הרצון לקבל שבאדם מתפתח גם במשך גלגולי החיים. כלומר, אותו רצון לקבל שמייצב את אישיות האדם ופנימיותו, מתפתח בגלגול חיים אחד, ושב בגלגול הבא להתלבש בגוף ביולוגי ולהמשיך בהתפתחותו. לכן כל

דור חדש הוא שונה, היינו מפותח וחכם יותר מקודמו. הגופים הביולוגיים מתחלפים, ורצונו הפנימי של האדם מתפתח בכל פעם אל המדרגה הבאה. אף על פי שהאדם מתחיל מאפס, כתינוק, הוא מתפתח מתחילת חייו לדרגה גבוהה יותר. כלומר כבר בהיותו תינוק, יש

בפנימיותו כל הניסיון והידע שרכש מגלגוליו הקודמים, רק בצורה גולמית, נסתרת. ביטוי נפוץ לכך הוא, שהורים, לעומת ילדיהם, מתקשים לתפעל מוצרים טכנולוגיים חדשים כמו מחשבים מכשירי טלפון ניידים, שכן עבור ההורים הדבר אינו טבעי. ילדיהם תופסים זאת באופן טבעי ובקלות יתרה,

משום שהם כבר החליפו את המדרגה הקודמת, ובאו עם ניסיונה למדרגה החדשה. בכל פעם שבה אדם נפטר מהעולם ונולד מחדש, כל הניסיון ממדרגתו הקודמת נכנס בגלגול הבא לתוך תכונותיו הטבעיות. כתוצאה מהתפתחות הפנימית של הרצון באדם מדור לדור, מגיעה דרגת התפתחות כזו,

שאדם מתחיל להשתוקק לדבר מה שמצוי מחוץ לעולם הזה. ראשית, ישנו הרצון לתענוגים גופנים הכרחיים: אוכל, מין, משפחה, בית, לאחר מכן רצון לתענוגי כסף וכבוד, ולבסוף רצון למושכלות. לאחר שהאדם עבר בכל התהליך, הוא מגיע למצב שמתעורר בו מבפנים, מתוך כל הרצונות הללו, רצון חדש. שהמיוחד בו, שאינו יכול להתמלא במילויים שנמצאים לפני האדם בעולם הזה, אלא הוא מושך אותו למרחב כלשהו, לממד אחר. אז יוצא האדם לחפש, ואינו יודע מה לעשות באותו רצון,

-39 -

שכן הוא דוחף אותו לעבר הלא נודע. כאשר האדם יוצא למימוש רצון זה בעל כורחו, הוא מגיע אט אט, למקום שבו לומדים קבלה. אז, על ידי לימוד מספרי קבלה אמיתיים ומקוריים, ותחת הדרכה נכונה הוא מזמין על עצמו אור משורש נשמתו בעולם הרוחני. בדיוק כפי שחיי העולם הזה מגדלים ומפתחים את רצון התינוק. כך אותו אור עליון שיורד אל האדם בעת הלימוד מפתח בו את הרצון להתחבר לשורש הנשמה, עד שהרצון נעשה גדול, ומקבל את מילוי האור

העליון. הרצון נקרא "כלי הנשמה", והאור שמורגש בתוכו נקרא "אור הנשמה", "הבורא" או "כוח עליון". יוצא, שמי שטרם הגיע לרצון לרוחניות, וטרם פיתח אותו על ידי שיטת הקבלה האמיתית - אין לו נשמה. שכן נשמה

היא חלק אלוקי ממעל, כלומר שבא לאדם ממעלה.

האם אותה נשמה לא גדלה מרצונה, אלא ממתינה לרצון האדם?

הנשמה אינה גדלה מן הסתם, אלא על האדם להגיע אליה בהתפתחותו הפנימית. הנשמה מחכה לרצון האדם, לאותו רצון חדש שיתפתח עד שיביאו אליה כדי להתמזג איתה. כל התהליך לחלוטין לא משפיע על הגוף הביולוגי, שנותר כפי שהוא: חי או מת, חולה או בריא, ואף אינו נוגע לתכונותיו הגשמיות של האדם. אחד יכול להיות חכם גדול, בעל ידע רב בעולם הזה, פרופסור, ואילו השני יכול להיות אדם פשוט, סנדלר או חייט מחוסר

השכלה.

האם כל חיי האדם הם אך ניסיון לחדש את הקשר עם הנשמה?

לא. ראשית, האדם מגדיל את רצונו האנושי על ידי התפתחות לתענוגים גופניים ולכסף, כבוד ומושכלות. רק לאחר מכן הוא מגיע לתחילת הרצון לרוחניות. אם הוא מפתח אותו נכונה, הוא מגיע לממד שבו הוא מתחיל

להרגיש את האור העליון, את הבורא.

מכאן, האם כולנו מתהלכים בעולם הזה ללא נשמה, עד לרגע שבו מתפתח הרצון לרוחניות?

."כבהמות נדמו"נכון, לכן כתוב:

יכולת לשלוט על הנעשה בעולם הזה, או שמקובל לא מתעניין בנעשה גם זה מקנה לאדם האם תהליך בגשמיות, אלא שקוע כל-כולו ברוחניות?

התהליך הרוחני אינו יוצר באדם כל שינויים בעולם הזה, פרט לשינוי גישתו לחיים. גופו לא משתנה וחייו בעולם הזה אף הם אינם משתנים. בניגוד למה שחושבים רבים, לא ניתן לרפא אנשים או לשנות את מציאות

."עולם כמנהגו נוהג"העולם הזה על ידי חוכמת הקבלה. על כך כתוב: ידי חוכמת הקבלה אפשר להצליח בזיווג, למרות זאת, יש מי שמפתים אנשים תמימים להאמין שעל בפרנסה, וכך מרוויחים על גבם כסף רב, תמורת עצות משוללות כל יסוד קבלי. חוכמת הקבלה היא שיטה

שמעלה את אותו רצון קטן לרוחניות עד היותו רצון גדול בדרגה רוחנית, שבה יקבל מילוי. הקבלה כלל אינה משפיעה על חיי העולם הזה. יש ביכולתה רק לרומם את אותו רצון מעלה. לכן גם מקובלים חולים לעיתים, וההיסטוריה רצופה במכות שעברו עליהם, כמו כן על חייהם הקשים לעיתים של נביאים, שופטים ומלכים מרבים לספר המקורות. מכאן, שמכירת הקבלה כאמצעי להטבת חיי העולם הזה היא

שקר. אין זו מטרתה, אלא זהו ביזוי של חוכמה עתיקה ועמוקה זו.

-40 -

שאלה של חיים ומוות אם נעשו מאמצים כה רבים כדי שהנברא יגיע לעולם הזה, מדוע עלינו לעזוב אותו? לשם מה נחוץ המוות? האם אי אפשר לחיות בעולם הזה מבלי למות? כלומר ליצור מצב שבו אם אדם צריך לחיות מאה או אפילו שש-מאות שנה, אז שיחיה וימות כשהוא מסיים את כל שרשרת הגלגולים שלו במכה אחת. לשם מה להמיתו

ולהחיותו מחדש בכל פעם? מהיכן מגיע בכלל מקרה המוות? מקרה המוות בא כתוצאה משבירת "אדם הראשון". הבורא ברא נשמה, מערכת רצונות הכוללת "תרי"ג רצונות", "עשר ספירות", כשמטרתו היא שהנברא, שנקרא "רצון ליהנות", יגיע למצב נצחי, שלם ויהיה דומה לבורא. כלומר, ייכלל במצב שנקרא "טוב ומיטיב". על מנת להגיע למצב זה עלהנברא להידמות לבורא לחלוטין, כלומר להיות כבורא לכל דבר, שכן רק דרגת הבורא היא דרגה שלמה ונצחית.זו, עליו להכיר את כל השפלות שבמצבו, כאשר הוא הופכי לבורא, יוכל להגיע לדרגה כדי שהנברא ולהשתוקק להגיע למצב של הידמות לבורא. לא ניתן להכיר הופכיות זו, לסבול ממנה ולרצות לתקנה, אלא רק על ידי נקיטת הרבה מאוד פעולות, בסדר ממושך של פעולה אחר פעולה, כשכל רצון בתרי"ג הרצונות נחלק

לחלקים רבים. תהליך התיקון של כל רצון ורצון והתכללות כל הרצונות אלו באלו, בכל נשמה ונשמה משש-מאות אלף הנשמות, שנחלקו גם הן לעוד ועוד מיליארדי נשמות, דורש טיפול אטי והדרגתי. שלבי הטיפול הם כך, שכאשר אדם מגיע לייאוש מסוים ממצבו או לתיקון מסוים שהוא כבר בהתאמה לבורא, הוא עובר שלב התפתחותוכדי להפוך אותן לחלוטין, יש בו היוצרות, ולא כמותית. כלומר מתהפכות פנימית בצורה איכותית בלבד,

להתנתק מהמצב הקודם ולעלות למצב עליון יותר. זאת ניתן להשיג רק על ידי כך, שאדם נפטר מהרגשת המציאות הקודמת, ונכנס שוב, מההתחלה, באטיות, יחד עם התפתחותו האישית, הגופנית והנפשית, לתוך מה שנקרה "לידה", והלאה. יוצא שחיינו, אף על פינראים כמבוזבזים, בהחלט מוכרחים להיראות כפי שהם. ומקובל שמשיג את המערכת כולה, רואה שהם שבלתי אפשרי היה לעשות זאת אחרת, אך אדם שנמצא בדרגת העולם הזה בלבד, לא יכול להצדיק את

הנעשה. על כן אפילו האדם מסכים לכך שעליו לעבור סדרת תיקונים, ומסכים שהוא בנוי מחומר הפוך לבורא, ושעליו לתקן את עצמו ולהגיע לפסגה, שכן זהו למעשה המצב היחיד שיכול להתקיים במציאות. גם עליו לחיות

חיים ארוכי טווח של אלפי שנים, כשכל פעם הוא עולה ומוסיף בתכונותיו, בהרגשותיו ובהשגותיו. אם כך, מדוע החיים לא בנויים באופן שונה מחיינו הנוכחיים, שמתוכם אנו ישנים שבע עד שמונה שעות ביממה, מטפלים בעצמנו ובגופנו כמה שעות, ועוד שעות מספר מקדישים לטיפול בילדים, לטיפוח עסקינו וכולי. עד שאפילו אדם הרוצה להיות שקוע אך ורק בעבודתו הרוחנית, נותרות לו רק שעתיים-שלוש ביממה להקדיש לזה? מדוע רק עשירית ממשך היום יכול אדם להקדיש לצרכיו הרוחניים, כאשר זוהי בהחלט תמצית

חשיבות החיים ומטרתם היחידה? מדוע חיינו מסודרים בדרך כל כך לא הגיונית? ההסבר לכך פשוט. ישנן מערכות רבות במציאות, שמתקיימות, משתכללות ומתפתחות ללא ידיעת האדם וללא התערבותו בהן. כפי שאדם חי את חייו, ובתוכו מתקיימים תהליכים שונים, במערכות הבנויות בחוכמה עמוקה לאין שיעור. והוא לא מסוגל להרגיש, להבין או לחקור אותן, כל שכן לא להפעילן בעצמו או לשלוט בהן

אפילו במעט שבמעט. כמו הגוף החי, כך גם מערכות רבות צריכות להתקיים סביב האדם ובתוכו, מערכות אנושיות ורוחניות, שהאדם לא צריך להגיע אליהן או לנגוע בהן, כביכול. עליו לעבוד, להיות בעל משפחה ולטפל בכל הדברים,

שגם באמצעותם הוא עובר תיקונים, אף כי אינו מודע לאופן שבו הם מתרחשים. על האדם מוטל ללמוד באותן שעתיים פנויות שיש לו ביממה, מהי שיטת תיקונו האמיתית, שאותה הוא

-41 -

מסוגל ומחויב לבצע בעצמו. שיטת הקבלה מסבירה מה עלינו לעשות, ולאדם מספיקות שעתיים של לימודביום כדי להכניס את הרוח הזו לכל יתר שעות חייו.

כשהאדם מתקדם בעזרת הלימוד, הוא מתחיל לפתוח את המציאות כולה ולראותה כמערכת אחת קשורה ומורכבת, המביאה את דרגות הדומם, הצומח, החי והמדבר למטרת הבריאה. ואם הוא נוטש את כל העסקיםשאינם קשורים בתהליך זה, ומעמיד את עצמו נכון בתוך התהליך, הוא מצליח בכל תחומי החיים ומגיע לפסגה. בדרך ההתקרבות לעולם הנצחי והשלם, אנו הולכים תמיד מהבלתי שלם אל השלם, לכן בכל פעם מחדש איננו מסוגלים ליישר ולהעריך בצורה נכונה את המצב הבא שלנו. אנו לא יכולים להצדיק אותו, משום שהוא נראה לנו בלתי מושג ובלתי מובן. ובכל פעם עלינו להתקדם, מחוסר ברירה כביכול, ועל כן השאלות יישארו

לנצח. לפתור אותן אפשר רק כאשר האדם מגיע למקום גבוה יותר, מביט לאחור, ורואה מה באמת היה קודם לכן. אך כשיביט קדימה, יישאר שוב עם אותה שאלה, כשאין לו ברירה אחרת מלבד לעלות למדרגה עליונה

יותר. זאת, כאמור, משום שהתהליך נע מהבלתי שלם אל השלם. בנוסף, כאשר אדם נפטר מחייו הגופניים וממשיך להתקיים בין גלגול לגלגול בצורת "נפש" בלבד, אז יש לו אפשרות להתחבר עם נפשות אחרות של אנשים אחרים, וכך הוא מגיע להתכללות )מלשון "נכלל"( מיוחדת

בגלגולו הבא, וממשיך את חייו בצורה אחרת, כשהוא מתקן את עצמו. בחיים האלו אנו לא מסוגלים להתכלל נפשית זה עם זה, משום שקליפת הגוף הגשמי מבדילה בינינו ולא מאפשרת את ההתחברות הזו. אך כאשר נפטרים מהגוף, מהאגו שלנו, ומתקיימים כנפשות בלבד, אנו יכולים

להתחבר בינינו ולהמשיך לתקן את עצמנו הלאה, כתוצאה מהחיבור שעברנו כשהיינו ללא גופים.רואים עוברת, שהאנושות רבים בגלגולים ומוות" "חיים של התהליך על נכון כשמסתכלים כלומר, שבעולם הזה אדם עובר תיקון מסוים, ובעולם העליון הוא עובר תיקון אחר, ושוב בעולם הזה עובר תיקון

מסוים ובעולם העליון עובר תיקון נוסף, כך שעליו להיות בתקופות מסוימות בגוף. מכאן, שדרך קליפת הגוף, דרך האגו, האדם עושה את עבודתו לבד, מבלי להתייחס לאנשים אחרים, ובתקופות שבין חיים לחיים, הוא מצוי כנשמה, ומתייחס לאחרים מתוך שנמצא איתם בחיבור רוחני יותר. לכן

מגלגול לגלגול עולה צורת ההתחברות, הן ברוחניות והן בגשמיות. ובאמת, ניתן לראות כיצד הופך העולם לכפר קטן, ונוצרת התחברות בין העמים והדעות. שכן גם בעולם הרוחני נשמותינו נטולות הגופים מתקרבות זו לזו יותר ויותר. בסופו של דבר תגיע האנושות כולה למצב שבו

, בחיבור עם הכוח העליון. מובן שישנם סיבות ותהליכים נוספים"כאיש אחד בלב אחד"תתחבר בגוף ונפש, שלא ניתן להסבירם בפשטות.

מדוע כל אדם נולד עם תכונותיו המיוחדות? מדוע הוא קושר עצמו בזוגיות מסוימת? מדוע הוא נולד דווקא אצל הורים מסוימים ותחת נסיבות מסוימות? את הכול אנו יכולים לבדוק, למדוד, לקרוא ולהבין רק אם נראה

את שרשרת התיקונים של כל הנשמות, ואת השתתפותה של כל נשמה עם היתר. אז נגלה כיצד הדרך שבה עובר כל אחד את שרשרת גלגוליו היא הנכונה, האופטימאלית והמועילה ביותר. אותן שעתיים ביום שניתנו לאדם, כדי לרכוש את שיטת התיקון, מטרתן היא, שהוא יתייחס לתהליך שהוא

עובר מתוך חוכמה, הבנה והשגה, בהשתתפות עצמית, עצמאית ברורה.

האם המוות הוא תהליך מודע? האם האדם מודע לכך שהוא מת או שזה תת הכרתי?

מדוע שיהיה תהליך תת הכרתי? מוות מורגש אצל מקובל כחלק הכרחי מהמאורעות שעליו לעבור בתיקון שלו, מההתחלה ועד הגעתו למטרה הסופית. לכל אחד ואחד, אפילו למי שנתקל עכשיו לראשונה בקבלה, ישנה

הזדמנות כבר בחיים אלו לסיים את כל התהליך ולא להתגלגל שוב. אנו עוברים את הגלגולים הללו כדי להגיע בעקבותיהם למטרה, להשתוות הצורה עם הכוח העליון. ואם מקובלים מספרים לנו שזה אפשרי, וזה כל מה שעל האדם לעשות, אז אנו בהחלט מסוגלים לזה, ורצוי שכל

-42 -

אדם ישתדל לעשות כך, ואז לא ייאלץ להתגלגל עוד.

האם כנשמות, אנו מגיעים לעולם הזה מרצון ויוצאים ממנו מרצון, כלומר מתוך מטרה להגיע לגמר תיקון?

אם מדובר במקובל, אז ודאי שהוא קובע את כל התהליך שקורה לו, מסכים עמו וחי את חייו מעל מקרי החיים והמוות הגופניים. מקובל רואה את כל הקיום הגופני כצורת חיים בדרגה נמוכה יותר מרוחניות, ולכן הוא מזדהה

עם חייו הרוחניים, ואילו חייו הגופנים כביכול אינם בעלי חשיבות גבוהה במיוחד. זכור לי, שכשהתחלתי ללמוד אצל הרב ברוך אשלג, כעבור שבועות מספר שאלתי אותו מה היחס לחיים ומוות מנקודת מבטו של אדם הנמצא ברוחניות. הוא השיב: "אני מביט בך ורואה שהגעת לשיעור שלי בחולצה חדשה, לבנה ויפה. האם החלפת אותה לפני השיעור? החלפת. כפי שאתה יודע שעליך להחליף חולצה, כך אדם שמצוי בתוך הנשמה מסתכל על גופו הפיזי, ויודע שיבוא הזמן שבו יהיה עליו להחליף את הגוף, ולא יותר.

הוא מתייחס לכך כפי שהתייחסת להחלפת החולצה שלך." המקובל מזדהה עם כוח העליון, עם דרגה עליונה יותר, עד כדי כך שהוא מסתכל על דרגת הקיום הגופנית

כדומם לעומת דרגתו.

רבים מניחים שלאחר המוות, יהיו מלאכים שידאגו להציב אותם בגן עדן וללמדם תורה, ואם יסרבו, יגיעולגיהינום. מה הקבלה אומרת על כך?

השאלה היא בעצם: האם על ידי מעשים כלשהם כאן, יוכל אדם לגרום לעצמו מציאות טובה יותר בעולםהעליון לאחר המוות?

ישנן אמרות רבות על כך, שמעשיו הטובים של אדם יובילו אותו לגן עדן וכולי. אני הייתי אומר זאת אחרת,יותר משהשיג בעולם הזה, מלבד תוספת רוחנית מזערית מכך שנפטר מצרותיו אין לאדם בעולם הרוחני הגופניות. אבל אם האדם לחלוטין לא עוסק ברוחניות, מדוע שתהיה לו מדרגה שלא זכה לה ושאינו שייך

אליה? בעל הסולם, הרב יהודה אשלג, שכתב את פירוש הסולם על ספר "הזוהר" ועוד ספרי קבלה רבים, כותב שהאדם בעולם הזה לא מסוגל להתקיים ללא ידיעת הטבע של העולם הזה. ועליו לחקור את הטבע ולהכירו, אחרת לא יסתדר, לא ידע היכן למצוא מזון וכיצד לייצר ביגוד וכולי. כלומר הוא מוכרח לדעת את מה שקורה בעולם הזה וללמוד כיצד לשלוט בו, וכפי מידת שליטתו במציאות הגשמית, כך הוא מסוגל למלא עצמו בכל

הנחוץ לו. כן הוא הדבר גם כלפי המציאות הרוחנית. כפי שגופי אינו יכול להתקיים כאן בלי ידיעת העולם הזה, כך נשמתי לא תוכל להתקיים בעולם הרוחני ללא ידיעת העולם הרוחני. וידע זה יכולה לספק רק חוכמת הקבלה. לכן אם האדם רוצה לדאוג לא לתקופה זו בלבד הנקראת "חיים גופניים", אלא גם לתקופה הבאה אחריה שנקראת "חיים רוחניים", ושלאחריה שוב יגיעו

חיים גופניים וחוזר חלילה, עליו לדאוג כל הזמן הן לזו והן לזו. לכן חיינו כלולים מגשם ורוח. גם כשנהיה בעולם הבא, מחוץ לגוף, אדם שלא סיים את התיקון שלו, יהיה חייב לדאוג לנשמתו ולגופו העתידי, כששוב תקרב עת היוולדו בעולם הזה, ויהיה עליו להביא לעצמו, כביכול, את חייו העתידיים, כדי

להמשיך את התהליך. לא במקרה קיבלנו ידע על מציאות הכוללת רק נשמות ועולמות עליונים הקיימים מחוץ לגופנו, קיבלנו זאת מאנשים שהשיגו את האלוקות ומספרים שלא נוכל להסתדר נכון בעולם הזה ולא בעולם הבא ללא ידיעת

המציאות הרוחנית, כפי שאנו יודעים את הגשמית. "הזוהר הקדוש" מסביר זאת בכל עמוד. ספרי קודש אלו ניתנו לנו רק לשם כך, והם הספרים השימושיים ביותר לאדם. כשם שאדם צריך בעולם הזה שיטה כיצד להסתדר, כיצד לבנות בתים או לספק לעצמו מזון )ולשם כך אינו זקוק לספרי קודש(, כך זקוק האדם לספרי הקבלה כדי להשלים את שאינו יודע על העולם

-43 -

הרוחני. אם אדם משלים את שני חלקי הקיום שלו, גם בגוף וגם בנשמה, שני החלקים שהשלים מזכים אותו בתכלית, הנקראת "מחשבת הבריאה להיטיב לנבראיו". אך ורק בדרגה גבוהה וסופית זו ניתן לומר שנכללנו

ב"להיטיב לנבראיו". רק בה, שהיא דרגה שלמה ונצחית. על כן המקובלים כולם פונים לכל אדם באשר הוא, ללא הבדל מין, לאום או גיל, ומסבירים לו בכל שפה ולשון שאין שום אפשרות לא להתגלגל שוב, ולהימנע מצרות, מכות וייסורים, אלא רק על ידי ידיעת העולם

הרוחני. יותר מכך, מקובלים אומרים שכל מקרי העולם הזה הינם תוצאה של העולם הרוחני, שממנו יורדים כל הכוחות וכל המקרים שמצטיירים לפנינו כאן בעולם הזה. לכן אם ברצונו של אדם לשנות אפילו את חייו הגופניים, עליו לעלות לדרגה רוחנית, ושם, בשורש, לעשות את השינוי, שממנו כבר ירדו אליו פקודות טובות יותר, וכך יגיע סוף סוף למצב טוב. ולהיפך, כל הייסורים שיורדים אל האדם, מטרתם לזרז אותו ללמוד את

החוקים הרוחניים, את המציאות הרוחנית כקובעת ושולטת בכל הבריאה.

בעניין עצמאות הנשמה, האם הנשמה קובעת מה יהיה גלגולה הבא או שזה נקבע עבורה?

הנשמה היא היסוד, היא פנימיות האדם, "האני" שלו. והגופים שהנשמה מתלבשת בהם מתקיימים וחוזריםלעולם הזה בכל מיני מקרים רק בכדי לעזור לנשמה לעלות עוד ועוד ולהגיע למצבה האמיתי.

הגוף זניח כלפי נשמה, עד כדי כך שניתן להחליף את חלקיו או לחיות עם חצי גוף, חלילה. הגוף קיים רק לצורך הנשמה. ולכן, ברגע שהאדם גומר את תיקון הנשמה, הוא נפטר לחלוטין מחובתו להגיע שוב לעולם

הזה, מלובש בגוף. התופעה הזו, שאדם קיים רק בנשמה ולא בגוף, היא תופעה ידועה באנושות. דתות ואמונות רבות מבינות

זאת, אך שיטת הקבלה היא היחידה הנותנת לאדם אפשרות להשתמש בזה בצורה מועילה. חוכמת הקבלה נותנת לאדם ידע, ושיטה כיצד לשנות את הגורל, כיצד להיטיב לנשמתו כך שלא יצטרך לרדת שוב לעולם הזה, לגוף הפיזי, ולעבור שוב שנות ייסורים. אלא היא מאפשרת לו להיות במצב אחר לגמרי,

מצב מושלם, שלם ונצחי.

-44 -

החירות לבחור האם לאדם יש בחירה חופשית בחייו? אם כן, במה היא מתבטאת? היכן יש "רשות נתונה" אם "הכול כתוב

מראש"?'חרות' אלא 'חירות'"נאמר שאפילו על לוחות הברית רשום: . חירות פירושה, שהאדם מגיע"אל תקרי

לחירות, לחופש, על ידי כך שהוא מקבל את חוקי התורה ומקיים אותם. אז מהו חופש? זאת איננו יודעים, משום שלא ידוע לנו מהי חירות ומה אינה חירות, והאם אנו באמת רוצים בה. מה שידוע לנו זה שגם תינוק, ברגע שהוא מוכנס לתוך מסגרת כלשהי, הוא מיד מתנגד, בוכה ומשתוקק לפרוץ החוצה משם. כך גם בעלי-חיים ואפילו צמחים מסרבים להיות תחת הגבלה, ומחפשים כל

דרך אפשרית לצאת ממנה. האנושות סבלה וספגה מכות רבות, מלחמות ניטשו כדי להגיע לחופש, לבחירה, לחירות העמים. עד היוםוהילדים הגבר האישה, זכויות הפרט, זכות היא מכול לנו והחשובה ביותר. פופולארי הוא החירות מסר

במשפחה. מאידך, מדינות שלחמו רבות כדי להיות חופשיות, כשקיבלו את מבוקשן - החופש הנכסף, וכשהניחו להן לחיות בשקט, דווקא אז הן נבלו ונפלו, ורמת החיים בהן הידרדרה ביחס לזו שהייתה לפני קבלת החופש, כאשר

היו עדיין תחת שליטה, ואפילו שליטה זרה. רוסיה לדוגמה, אמנם חיה שנים תחת חוסר חופש מוחלט, הייתי עד לכך. אך יחד עם אותו חוסר חופש היה לפחות סדר, ללא זנות, גניבות, כלכלה בנפילה וכולי. כיום רוסיה הפכה למעין מערב פרוע, אך גרוע פי כמה מזה של אמריקה. האם זהו חופש? חוסר חופש יכול להוות הגבלה, אך הגבלה מועילה, שכן עוזרת לשים

סדר בדברים. אם כך, האם אנו יודעים או לא יודעים מהו חופש? לדעתי אנחנו לא ממש יודעים.ודחפיו יצור המצוי תחת שליטת תכונותיו והרי מלכתחילה הינו נוכל לכנות את הנברא חופשי, כיצד הטבעיים, ואינו מסוגל להיפטר מהם. אם תשאל אנשים בעלי ניסיון חיים, בסביבות גיל שישים, נאמר, רובם יאמרו שאין לאדם שום חופש. אנו חלשים מול הגוף והדחפים, מול האופי שלנו, ולא מסוגלים לשנות באמת

דבר בעצמנו. אכן, איזה חופש יכול להיות לאדם? האם הוא מסוגל לצאת מגופו ולהיות חופשי כמלאך? האם הוא מסוגל לנהל את עצמו? נולדנו עם תכונות מוגדרות מראש ומתוכן אנו פועלים. אז האם קיום והתנהגות לפי התכונות

שעיצבו את האדם, ואפילו לא הוא שבחר בהן, יכולים להיקרא חופש? כדי לדבר על חופש, על האדם לצאת מהגוף לחלוטין, וייתכן שאף מהיקום כולו, ולהביט מזווית ראייה

בלתי תלויה לחלוטין בכל מה שקורה כאן, ואז לבחור באיזו צורה להתקיים ובאיזו צורה להתנהג. כרגע כל אחד ואחד מאיתנו כבר כבול בתוך האגו שלו, בתוך תכונותיו, כחסר ישע הנתון תחת ההגבלות, הדעות הקדומות והחינוך שניתן לו, ומושפע מכל לחצי החברה והמדינה. במה, אם כן, חופשי האדם? האם באופן שבו הוא מנסה להתארגן כך שיחוש פחות לחץ? זה לא חופש. ניתן לכנות זאת "תיקון לחצים" פנימיים

וחיצוניים, כלומר הפחתת לחץ פנימי של דחפים, ולחץ חיצוני של הסביבה. "על כורחך אתה נולד, על כורחך אתה חי ועלזו הסיבה לכך שהקבלה אומרת, שאין כל חופש לאדם,

. כלומר, אינך הקובע לגבי דבר בחייך, לגבי שום מחשבה, רצון או פעולה. הכול נכתבכורחך אתה מת"מלמעלה, ובעולם שלנו אין ולו מסגרת אחת חופשית.

ובאמת, נסה לתאר מהו חופשי, מה פירוש חופשי? לא תלוי בדבר? תלוי בכלום? מה פירוש כלום? האםמכלום אוכל לבנות משהו, ואם כן, אז מי אני, וכיצד אעשה זאת?

כלומר החופש בצורתו האידיאלית הוא, כביכול "אין". כאשר אין שום תנאים, שום הגבלות - אין. זוהי "הכול בידיקטגוריה שאינה יכולה להתקיים בטבע, וכך סוברת התורה. אך עם זאת היא מוסיפה דבר מעניין:

-45 -

, כלומר למעלה מהאדם נקבע הכול, כל פעולותינו בחיים, כל המחשבות, הרצונות, כל מה שהיה, יהיהשמים" וקורה, את הכול קובע לנו גורל עליון, גורל שבא מכוח מיוחד וחכם, מהבורא. לא משנה אם נכנה זאת, "גורל

. ייתכן שאם נפרש נכון נקודה"חוץ מיראת שמים"עיוור", עדיין הכול מגיע מלמעלה, והמשך המשפט הוא: זאת, "יראת שמים", נוכל לגלות פתח כלשהו למה שאנו קוראים חופש, חירות.

כל פעולה ופעולה"אין לך עשב מלמטה שאין עליו מלאך מלמעלה, שמכה בו ואומר לו: גדל!"כתוב: בעולם הזה מגיעה על ידי הכוח המחייב מלמעלה, שעל ידי מכות מחייב את האדם לפעול כפי שצריך ומוחלט

מלמעלה. גם ביולוגים ומדענים טוענים שחיינו מוגדרים, וכאשר חוקרים את טבעו של כל תא ותא ביולוגי, מוצאים בו חוקים מוחלטים, שמבצעים את פעולותיהם מתוך הכרחיות שמצויה בתוך החומר, ולא נותר אף לא נתון

אחד חופשי. ובאמת, מה ההגדרה של "נתון חופשי"? האם זה משהו שיצוץ לפתע סתם כך, בצורה מקרית, ויבצע פעולה שאין לה סיבה קודמת בטבע? אנו יכולים לומר זאת רק במקרים שבהם איננו מבינים את כל החוקים בצורתם השלמה, ולכן נדמה לנו שזה מקרה. אך ככל שנצליח להעמיק לחקור בטבע, נגלה שלא כך הדבר,

אלא הכול קורה באופן החלטי והגיוני, על דרך סיבה ומסובב. הקבלה מסבירה שאנו, דרגת המדבר וכן הדומם, צומח, חי וכל מה שמצוי ביקום, בנוי מחומר אחד שנקרא "רצון לקבל", "רצון לקבל הנאה ותענוג", "רצון ליהנות" או "רצון לשמור על עצמו". בכל הרמות מתבטא רצון

זה בתשוקתו לשמור על עצמו, לספוג לתוכו דברים טובים, ובמקביל להרחיק מעצמו דברים רעים ומזיקים. בכל רמה של דומם, צומח, חי ומדבר פועל חוק זה בצורה שונה. ניקח לדוגמה את דרגת הדומם, שכוללת בתוכה עשרות-אלפי סוגים של חומרים. ההבדל ביניהם הוא גודל הרצון לקבל, גודל הרצון לשמור על עצמו.

בזה מסתכם כל השוני בצורתם החיצונית ובתכונותיהם הפיזיות, כימיות וכן הלאה. אותו דבר חל גם בצומח: ישנם אלפי זנים של צמחים, ההבדל היחיד ביניהם הוא הרצון לקבל, הרצון ליהנות שבצמח. ככל שהרצון ליהנות רב יותר, כך הצמח חי יותר, עסיסי וגדול יותר, וככל שהרצון לקבל פחות,

כך גם הצמח פחות וצנוע, כביכול. מובן שגודלו של הרצון לקבל יוצר גם את כל אופני ומיני בעלי-החיים, וכן יוצר במין המדבר את שונותם הרבה של בני-האדם זה מזה. בנוסף, במין המדבר סוגי הרצונות גם הם מגוונים: האחד רוצה ליהנות מכסף, שני מכבוד, שלישי מהשכלה, רביעי ממין, חמישי ממשפחה, וכולי. אמנם כולם נבדלים זה מזה, אך חוק הטבע הכללי שפועל ביקום כולו הוא אותו חוק, "חוק השמירה", כל מין באשר הוא דואג לשמור על עצמו במצבו

הטוב ביותר. וגם בזה אין לנו כל בחירה. אם אדם מעדיף צורת חיים אחת על אחרת, או פועל בדרך זו או אחרת, הכול מוכתב מתוך טבעו, שקובע שעליו לעשות כך וכך מכורח כוחו של אותו החוק: לבחור בקבלת תענוג מרבי,

בהשקעת טרחה ויגיעה מועטת ביותר.ובתוכו בו, זה מושרש חוק בחירה? נברא, אז האם הוא בעל כך מתוקף החומר שממנו נוצר האדם מתקיימים רק חשבונות על גבי חשבונות ברבדים כה עמוקים, שאינו יכול אפילו להיות מודע להם או לחוש בהם. האדם אינו מודע לאופן שבו גופו קובע ללא הפסק באיזו תנוחה ישב, כיצד יסובב את הראש, יזיז את היד או הרגל, כיצד יתנהג, למי יימשך וממי יתרחק מתוך אינסטינקט פנימי, וכולי. כלומר, כל בחירות האדם ללא

יוצא מן הכלל מתקיימות תמיד תחת חוק זה, אם בתת הכרתו ואם בהכרתו. גם אדם העומד בפני ניתוח או מה שכלול בו כאב, עושה את החשבון מתוך אותו חוק: "קבלת מקסימום

תענוג במינימום יגיעה", ומסכים לזה שאין לו כל ברירה אלא לעבור את הניתוח. הבריאה כולה נמשכת רק למילוי - חיות ותענוג, כך פועלים כל חלקי הבריאה, אם מדובר בדומם, אםהכוחות, כך בריאה, סוג בכל יותר גדול לקבל הוא, שככל שהרצון היחיד או מדבר. ההבדל חי בצומח,

האמצעים והחשבונות בקיומו של החוק משובחים יותר.

-46 -

חוק זה מושך את האדם, בסופו של דבר, למה שמצטייר בעיניו כדבר הטוב ביותר, וזורק, דוחף, מרחיקאותו מהדבר המזיק ביותר. לכן, לרצון האדם אין כל בחירה חופשית. האדם תמיד יבחר לפי חוק זה.

האם האדם תמיד יבחר בתענוג?

הבחירה היא תמיד בתענוג, והבריחה היא מן הייסורים. למעשה, אנו חיים בעולם כה מוגבל, תחת חוק אחד ויחיד שמסובב את היקום כולו, כאשר חוק זה מקבל ביטויים שונים בכל יתר החוקים: חוק המשיכה, חוק הספיגה, חוק ההתקרבות, חוק ההתרחקות, חוק הקשר בין גלים, בין צלילים, בין אדם לאדם. בקיצור, חוק

הקשר בין כל דבר למשנהו ובכל הרמות הקיימות. אם אנו מצויים תחת חוק זה, על איזה חוק אחר ניתן לדבר בכלל? הבחירה של האדם אינה בחירה. לו

הכיר האדם את הטבע שלו לעומק, ואת חוקי היקום, היה מתגלה לו בצורה ברורה כיצד ומדוע הוא קיים. אם ניקח לדוגמה מבוגר המשגיח על תינוק קטן, לרוב הוא יודע מראש כיצד ינהג הקטן, ולכן יצפה למה שיקרה איתו. עבור התינוק זה חופש, נדמה לו שהוא חופשי ופועל כרצונו. אך אין זה חופש, זו בסך הכול

אי-ידיעה, והאדם שנמצא ברמה גבוהה מהתינוק, מבחין כי הוא אינו חופשי באמת. לכן ככל שאדם לומד את עצמו יותר, כך הוא מכיר בזה שפעולותיו לא מתבצעות בחלל ריק כלשהו. ואילו

כאשר נדמה לו שהוא פועל סתם כך, במקריות, זה למעשה חוסר ידיעה, שלרוב מביא לאסונות.

כיצד ייתכן שאין חופש? הלא האדם הוא המחליט כיצד ינהל את חייו.

ורופאים מאשרים, שכל הדחפים של האדם, אם אלו דחפים מיניים, דחף להתקרב ביולוגים פסיכולוגים, לאנשים מסוימים ולהתרחק מאחרים, בחירת המקצוע, בחירת מראה, בחירת מגורים, המיקום שבו יבחר

לחיות וכולי, כולם דברים שמושרשים באופן מוחלט בתוך האדם. אפשר לקחת כדוגמה זוג תאומים שהופרדו בלידתם. האחד חי וגדל באמריקה, והשני באוסטרליה. הם לאנודע להם לפתע שהם תאומים, המפגש ביניהם יגלה את הדמיון הרב בעיצוב מכירים זה את זה. כאשר כיצד וכדומה. בצורת החיים, בתחביבים דמיון ילדיהם, בין דמיון נשותיהם, התסרוקת שלהם, בלבוש של מסבירים זאת? כל אחד מהם בנפרד דימה לעצמו שהוא חופשי, אך המפגש חשף את העובדה שהטבע הפנימי

שלהם נתן להם מבנה חיצוני זהה.

האם אנו דומים לאסירים המסתובבים בחצר הכלא וחושבים שהם חופשיים?

קבועים מוחלטים, חוקי טבע נמצאים בשליטת כולנו בעולמנו, אלא כך. לאחר שנבין שאין חופש בדיוק נוכל לשאול את השאלה, אם בעולם הזה אנו ומדויקת. נוקשה ומוכתבים מראש, שפועלים עלינו בצורה לחלוטין לא חופשיים ואין רצון, מחשבה או מעשה שנובעים מבחירה, אז כיצד ניתן לתאר מהי התנהגות של

אדם חופשי? כאן מגיע הפתרון, הרצון החופשי היחיד שיכול להיות לאדם הוא הרצון לצאת ממסגרת העולם הזה, מהחיים תחת החוק הכללי שמסובב את היקום כולו. וגם כאן יש צורך לפעול בדיוק מיוחד. הבורא נותן לאדםהתעוררות להשיג את העולם העליון ולצאת מהעולם הזה, אבל על האדם מוטלת היגיעה, לבצע את הפעולה.

"הבורא שם ידו של אדם על גורל הטוב ואומר לו: 'קחהדחף הראשון בא, כמובן, מלמעלה, כמו שכתוב: , ואז האדם מחויב לתת יגיעה רבה כדי לבצע את פקודת הבורא. היגיעה שהוא נותן היא יגיעה חופשית,לך'"

כלומר האדם חופשי להסכים עם הבורא, ולצאת מהחיים תחת קיום חוק העולם הזה. הבורא נותן לאדם את האפשרות לצאת מהשעבוד, מטבע העולם הזה, שבו האדם לחלוטין פועל כמכונה, כבובה המופעלת במאה אחוזים מלמעלה. ומעניק לו כיוון שדרכו יוכל לצאת, לברוח ולחמוק מידיו של חוק העולם הזה, החוק האגואיסטי - משיכה אחר תענוגות ובריחה מייסורים. מי שעושה זאת, יוצא מהאגו, מחיוב

-47 -

האגו. הבורא אומר לאדם "קח לך", אם האדם לוקח, הוא יוצא מחיים תחת חוק זה לתוך מרווח חופשי. האדם יוצא אל מעבר ליקום שלנו, למקום שבו קיים הבורא, ואז מקבל על עצמו חוקים שמבטאים את טבע הבורא,

הפוכים לחלוטין מהחוק האגואיסטי: מקסימום נתינה ללא כל קבלה, וללא שום חשבון לעצמו. אפשר לשאול היכן החופש, שכן בסך הכול הוא יצא משליטת חוק אחד שנקרא "חוק הנברא", ועבר לשליטת חוק אחר שנקרא "חוק הבורא", וגם שם אינו חופשי, שכן נכנס מטבע אחד לטבע שני. ההבדל הוא, שהטבע השני מאפשר לאדם להיות בלתי תלוי בטבע הפנימי שלו, ולא לעשות שום חשבון עם עצמו, לכן הוא

נקרא "חופשי". אך אדם שנמצא תחת "חוק ההשפעה", הרי יהיה מחויב להשפיע היכן שיראה שיש באפשרותו להשפיע, שכן זה הטבע שקיבל. ובזה שיהיה מחויב להשפיע, לתת, כפי שקודם היה מחויב לקבל, האם זה נקרא חופשי?

כן. משום שבזה שהוא משפיע לאחרים, הוא כמו הבורא, וזה מקנה לו נצחיות ושלמות. אז הוא "הנותן", הוא הופך להיות ספק הכוח, מקור לאור החיים של האינסוף, של כל הידע, ההכרה, ההשגחה וההשגה. בכך שהוא מתחיל לתת, כלומר רוכש את טבע הנתינה, ההשפעה, הוא הופך להיות כבורא,

וזה נקרא חופשי לגמרי. מובן שתכונת הנתינה מחייבת אותו, כביכול, אך היא גם מקנה לו חופש, שכן במידה שבה הוא רוכש אותה הוא גם נעשה עליון לה. כלומר לא מקבל את התכונה הזו כהכרחית, בשביל שיוכל לצאת מאגואיזם שלוחץ

עליו, לאלטרואיזם שילחץ עליו, אלא מקבל את התכונה הזו מרצונו החופשי. כאשר אדם מגיע לכך, זה נקרא "תיקון חופש האדם", שבעקבותיו הוא זוכה למעמד הבורא. ואף על פי שדברים אלו עלולים להיראות לנו פילוסופיים ורחוקים מאיתנו מאוד, הם חייבים להתקיים. וזו הסיבה שחוק הטבע בעולם הזה לוחץ על האדם ומביא לו בעיות וייסורים, רק כדי לדחוף אותו לצורה סופית זו. האנושות

טרם הבינה או הרגישה שכך הוא הדבר באמת, אך אט אט זה יתגלה לכולם. כל אחד ואחד, כפי שאומרת הקבלה, יצטרך לעבור את כל הדרך הזו ולהגיע לצורתו הסופית, שבה יהיה חופשי, מעל לטבע העולם הזה. הוא יהיה בנתינה מוחלטת, וכתוצאה מכך יהיה למקור מלא וחופשי מכל

היקום.

האם הרצון לקבל שהוטבע באדם הוא חלק מהסיוע לכך, שנגיע לרצון לקבל העליון ביותר?

דבר לא נברא ללא צורך. לרצון לקבל אנו זקוקים כדי לבנות מעליו את הבחירה החופשית שלנו, לבחור בחירות. כל הרצון לקבל שמוטבע באדם הוא כדי לתת לו נקודת התחלה, שממנה הוא יעדיף להיות חופשי מרצון לקבל זה. שיבין שחופש משמעו לצאת משליטת הרצון לקבל, להיות למעלה ממנו. שכן הרצון לקבל פשוט מחייב את

האדם לחשוב כיצד יקבל, כיצד ימלא את עצמו ללא הרף. . כאשר מת הרצון לקבל, האדם מפסיק לחשוב על עצמו, אך אינו מסוגל"במתים חופשי"לכן כתוב

לעשות זאת אם אינו יוצא מהעולם הזה ומקבל את טבע הבורא.

-48 -

מחשבה חופשית הפסוק "רבות מחשבות בלב איש, ועצת ה' היא תקום" קובע, שלא חשוב מה יתכנן האדם, בסופו של דבר מה שהחליט הבורא, הוא שיהיה. כלומר זו תהיה המציאות שבה יחיה. אך הקבלה דורשת פעלתנות מרבית בנוגע

לחיים, מדוע? מדוע לעודד את האדם לפעול, אם למעשה אינו קובע דבר? אין פירושו שחלקו הראשון מבטל את השני. אלא השאלה"רבות מחשבות בלב איש, ועצת ה' היא תקום"

כאן היא עקרונית, האם אנו מריונטות המופעלות על פי דחפים פנימיים, על פי גנים? הרי גם המדע הגיעלמסקנה שהכול תלוי בגנים, אפילו אלכוהוליזם, חיבה למשחקי קלפים, נטייה לגנוב או כישורים של מדען.

כך וכולי. יתחנך, בית ספר או ילדים גן באיזה ייוולד, באיזו משפחה קובע אינו ידוע, שאדם בנוסף שלמעשה, האדם מתוכנת מבפנים על ידי גנים ותכונות תורשתיות, ומבחוץ על ידי חברה, בית, סביבה, מערכת חינוך וכולי, ויוצא, שאינו קובע דבר בחייו. לכן כאשר הוא מגיע לגיל בגרות והופך עצמאי, כביכול, האם באמת נותר בו דבר עצמאי? שכן מבפנים ומבחוץ סידרו אותו כך שמתקבל ממנו תוצר מוגמר, ככיכר לחם שיוצאת מן

התנור. מה, אם כך, ניתן לדרוש מאדם שממשיך את חייו לפי אותם נתונים? על איזו בחירה אפשר לדבר בתוך מערכת חיים שזורמת ודוחפת אותו לקבלת החלטות, שגם הן מוכתבות לפי חינוכו הקודם? יוצא, שאדם הנתון

בתוך זרמי החיים, אינו חופשי בדבר. אנו יודעים שלעולם אין ביכולתנו לקבוע מה יקרה לנו, ואפילו נתכנן מהלכים רבים, לא נוכל להבטיח במאת האחוזים שכך אכן יקרה. ויתרה מזו, אם אדם מתכננן משהו, ייתכן שזה יקרה, אך הוא לעולם אינו יודע

מה יקרה לו ברגע הבא, ביום הבא, בשבוע הבא, בחודש הבא, בשנה הבאה. אם בעבר עוד יכולנו לצייר תמונת חיים עתידית מבחינה אישית, משפחתית או מדינית, לעשר שנים או לשלושים שנים קדימה, כיום פוליטיקאים, אנשי חברה ומדענים טוענים, שסטטיסטית אי אפשר לתכנן את החיים אפילו שנים מספר קדימה. שכן העולם הוא כה בלתי צפוי עד שאינו מותיר לנו כל אפשרות נכונה או לא נכונה לתכנן את העתיד. אדם הולך ללמוד מקצוע, אך תדירות חלופת המקצועות היא כה מהירה ומתחדשת,

ועד שיסיים את לימודיו, כעבור שנתיים או שלוש, כבר יהיה עליו להתחיל ללמוד דבר אחר. מכאן, שהאדם חייב להימצא במרוץ מתמיד עם זרימת החיים ואינו מספיק להשיגם, כאשר למעשה, הוא כבר אינו מתכנן דבר, אלא החיים מושכים ומובילים אותו. לאן? לאו דווקא למצבים טובים. לרוב אלו מצבים

שלבטח לא היה מתכנן בעצמו להגיע אליהם. האנושות נכנסת למצבים קשים מבחינה אקולוגית, סובלת מפירוק התא המשפחתי, מבעיית התמכרות לסמים וממחלת הדיכאון, שנמצאת כיום בראש כל מחלות האנושות. מה שקורה בעולם הוא בהחלט בעיה

רצינית. הסוגיה המתבקשת עלתה גם בדורות קודמים, האם יש בנו כוח, שכל ותבונה, לראות עצמנו כפועלים ומשפיעים על זרמי החיים, או שעלינו ללכת כעדר, ולהסיק שאם יש כוח עליון, אז כנראה יש לו תוכנית יפה עבורנו? ואז, כמו שאומרים, "ה' גדול", ואנו נרכין ראשנו ונגיע למצב שאותו תכנן הבורא עבורנו, כפי שמשיבים

לעצמם אנשים "דתיים". לעומת זאת, אנשים שאינם מאמינים, מצבם קשה עוד יותר, שכן הם רואים עד כמה האדם דחוק תמידיתוייסורים, ונהדף בין זרמי החיים על פני כדור ארץ מזערי זה, בסופה של בין זרועות המלחציים של תענוג

גלקסיה קטנה, בתוך יקום אינסופי, עד שהוא פשוט מתקיים ותו לא. זו הסיבה לכך ששאלת הקיום אינה שאלה פילוסופית עוד, אלא הולכת והופכת משמעותית ביותר בזמן האחרון. גם פיזיקאים, ביולוגים וכימאים אומרים, שלמעשה חיינו משוכללים ומשובחים בהרבה ממה שנגלה לעינינו, ומסיקים שכנראה מאחורי כל זה עומד כוח מיוחד, כלומר מחשבה ותוכנית. כוח שטרם השגנו, אך

-49 -

בבחירה החופשית להכיר וכן הנראה, כפי להכירו, אותנו דוחף כולו להשיגו, משום שהטבע אנו חייבים ובמימוש עצמנו.

אף על פי שאנו הדרגה הרביעית, הגדולה ביותר בטבע שעל פני כדור הארץ, עדיין בכל שטחי העולם הזה עודנו כדרגות הדומם, צומח וחי, מחוסרי בחירה חופשית. זאת משום שאנו מצויים תחת שליטתו המוחלטת

של האגו, שמוביל תמיד, בכל החלטותינו, למה שטוב עבורו. ואפילו היינו צופים בו מבחוץ ורואים כמה הוא לא טוב, וכיצד הוא דוחף אותנו לתוך מלחמות ובעיותנגדו. ושל עמים שלמים אלו מול אלו, עדיין לא היינו מסוגלים לעשות דבר תמידיות של אדם מול אדם האנושות דומה לצאן העומד על פי תהום, ודור אחר דור אנו נופלים מהצוק לתוך אותה תהום, ולא יכולים

לשנות זאת. מדור לדור נגלית הבעיה באופן חריף יותר. מתוך הטבע, המדע, ומתוך מה שאנו עדים לו בחיינו, מתגלה חוסר בחירה חופשית, לכן נשאלת השאלה: האם קיימת בחירה חופשית כלשהי למין האנושי? שכן כאשר אני משוחח עם מדענים ופילוסופים גדולים שעובדים באו"ם כחוקרי בחירה חופשית בהתנהגות אדם, עמים ומדינות, הם תומכים בעניין וטוענים שלא

נמצאת בשום מקום ובאף מערכת בתוך תהליך החיים בחירה חופשית ממשית לאדם. אך אנו גם רואים שהטבע מנהל את עצמו בצורה מדהימה, חכמה, מקיפה וכוללת, קושר כל פרטיו זה עם זה ומצוי, על כל חלקיו, בתהליך שמוביל הכול. ובכל זאת, טרם נרגענו מהשאלה: האם יש או אין לאדם בחירה

חופשית.ונאכל כי מחר גם מעבר לרמה הפילוסופית, שמשיבה שאם אין בחירה אז "נשתה השאלה מטרידה נמות". אין ביכולתו של האדם להסכים לזה, שכן החיים מעמידים אותו תמיד מול שאלת הבחירה. כאן באים

מקובלים ואומרים, בהחלט אין כל בחירה חופשית בדבר בכל החיים הזורמים על פני כדור הארץ. שכן בחיים אלו האנושות כולה צועדת לעבר פיתוח הרצון האגואיסטי, הרצון ליהנות, החל מהרצונות הקטנים ביותר עד לרצונות הגדולים והגלובליים ביותר. לשם מה? כדי להגיע למצב שבו תהיה לנו בחירה חופשית. זו למעשה כל הנקודה. אם ישנה נקודת בחירה, אז ממנה והלאה אפשר לומר שזהו "אדם", ואם לא

נמצאת נקודת בחירה חופשית, אנו בסך הכול חיה מתוחכמת, רובוט, מריונטה. לדברי מקובלים ישנה בחירה חופשית, אך היא לא נמצאת במישור ההתפתחות על פני כדור הארץ, אלא במישור ההתפתחות לגובה. "לגובה" פירושו בהידמות לבורא. בזה שאדם מקבל על עצמו את תכונתו, תכונת

ה"השפעה", האלטרואיזם, הנתינה.זו, נתרומם מעל פני השטח, כלומר מעל ההליכה במישור, ונצמח אם נתחיל לקבל על עצמנו תכונה ל"גובה", בדומה לבורא, בהתאמה לבורא, בדבקות בו, בתכונה הרוחנית. ככל שנצמח ל"גובה" על פני כדור

הארץ, על פני האגו שלנו )שכן "הארץ" בא מהמילה "רצון" אגואיסטי(, כך נדמה יותר ויותר לבורא.שכבות דרך עובר הארץ, מכדור המשוגר טיל וכמו "עולמות", שנקראות במדרגות נטפס זו בגדילה אטמוספרה שונות, כך נעבור אנו דרך שכבות הרצון לקבל, בתיקונו ל"על מנת להשפיע", עד למצב שבו נתקן

את כל הטבע שלנו בהשוואת צורה לכוח העליון, לנתינה. מצב זה נקרא "גמר תיקון" או "עולם אינסוף". גמר תיקון הוא המצב שבו אין באדם כל הגבלה, הוא חופשי לחלוטין ויכול לקבוע הכול, שכן הוא נעשהועד ל"עולם אינסוף" הינן מדרגות שבהן ולכן הוא חופשי כבורא. המדרגות מקרקע "כדור הארץ" כבורא,

האדם דומה לבורא חלקית, ובכל פעם, לפי מידת הידמותו אליו, כך הוא נעשה חופשי יותר. לכן חשוב להבין מהי בחירה חופשית ומה זה בכלל להיות חופשי. חופשי פירושו לצאת מתוך הטבעבמה שהמדענים אלא יפות במילים כאן מדובר לא האלטרואיסטי. הבורא, לטבע ולהידמות האגואיסטי המודרניים האחרונים של ימינו מגלים שהיא מגמת הטבע, שלוחץ את האדם על ידי כוח ומביא אותו בדרך

ייסורים להכיר בזו המטרה. יוצא, שישנם שני סוגי טבע, טבע אגואיסטי שמתבטא בדומם, צומח, חי ומדבר על פני הכדור הארץ, וטבע

הבורא, האלטרואיסטי. הבחירה החופשית היא למה לשייך את עצמנו, לטבע הנוכחי או לטבע הבורא.

-50 -

בחירה זו מתבצעת רק על ידי שינוי החברה שאדם מארגן סביבו. משום שאדם, כאמור, נולד עם נתונים מסוימים שאינם תלויים בו, "גנים" שמוטמעים בו, ולתוך סביבה ומערכות חינוך שגם אותן אין בידו לשנות. אך כאשר הוא גדל, נפתחת בפניו האפשרות לשנות את סביבתו, לסביבה שתשפיע לו הערכה לתכונות הבורא,

ותעלה את קרנה וחשיבותה של הרוחניות בעיניו. אדם שבוחר לו סביבה כזו על ידי שלושת האמצעים: חברים, ספרים ומדריך רוחני, יוצר לעצמו סביבה שתשפיע עליו, ובעזרתה יוכל לנוע מהקרקע כלפי מעלה. על פי חוכמת הקבלה ועל פי המחקרים החדשים שמביא המדע המודרני, רק בבחירת ההשפעה החיצונית, יש בכוחו של האדם לבחור ולשנות את חייו. זו

הבחירה החופשית היחידה, והיא זו שכבר תקבע את עתידו. ככל שיתמיד בזה, כך יצליח.

-51 -

תענוג האם בסוף התהליך מקבל האדם תשובה על שאלת מהות הקיום, "למה אני קיים?" אותה שאלה שמביאה אותו ללימודי הקבלה? האם לאחר שמצא כי רצון הבורא הוא להעניק לאדם תענוג אינסופי בהתמזגות עמו, תגלית זאת היא התשובה המוחלטת לשאלתו? והאם כל הבריאה אכן נוצרה על מנת לענג את הבריות, וזו

מהות הקיום האנושי? אכן, התשובה הזאת נשמעת כשייכת לתחום הגופני, "קח, תהנה, סתום את עצמך". אבל העניין הוא, שכמו כל

המונחים הרוחניים, לא ניתן להביעם אלא כפי שנהוג בעולם שלנו, במילים של העולם הזה. נאמר "מחשבת הבריאה להיטיב לנבראיו". "להיטיב" פירושו להביא לנברא מילוי. מילוי לכלי הנברא נקרא

כך, כתוב בכתבי מקובלים הכללי"? "תענוג בשם פירוש הכללי. מה כהתרת"תענוג" בשם "אין שמחה . מכאן אנו למדים, כי תענוג ושמחה מגיעים למי שעוסק במדע, במחקר ובחיפוש, כאשר בא לידיהספקות"

פתרון של ספק או בעיה כללית, שאינה קשורה לתענוג גשמי ואולי אף אינה קשורה לעולם הזה כלל. אדם כזהחש בתענוג הגדול ביותר.

כאמור, הבורא ברא את הנברא כרצון ליהנות. כל דבר שאדם מרגיש, חושב, עושה, מקבל, נותן, אוהב, שונא וכולי, הכול נקרא "תענוג" במלוא מובן המלה. כדי לא ליצור בלבול, אולי מוטב לומר מילוי, שכן רבים

חושבים שתענוג הוא רק מצב שבו "נהנים מהחיים". מילוי הוא כשאדם מתמלא. הבורא רוצה שהאדם יתמלא באופן נצחי ומושלם, וצורת מילוי זו יכולה להיות רק כפי שהיא קיימת בבורא עצמו, הנמצא בנצחיות ובשלמות. מכאן, שאדם חייב להגיע למצב שבו הוא מתמלא ממש כמו הבורא, כלומר מאותם הדברים שמהם מתמלא הבורא. ולפני כן ודאי שעליו גם לרצות באותם הדברים שהבורא רוצה בהם,

היינו הדברים שנמצאים בבורא. לכן על האדם להתרומם מצורתו הנוכחית בעולם הזה, מצורתו הנבזית והחייתית, ולהגיע לרצון כזה שיש בבורא, רצון "להיטיב לנבראיו". וכפי שהבורא נהנה מכך שהוא מיטיב לנבראיו, כך גם אדם שמקבל יותר רצון

כלפי האחרים מתמלא גם הוא בתענוג כמו בבורא. "כלל גדול, שכן מה פירוש "ואהבת לרעך כמוך, כלל גדול בתורה"במילים אחרות, זה מתבטא במושג

, בזה שהוא רוצה לאהוב את האחרים, למלאם בכל"ואהבת לרעך כמוך"? הרצון שהאדם רוכש בבתורה" טוב, זהו כלל גדול. כלומר זה נותן לו רצון כה כללי וגדול של "תורה", היינו של האור, האורה שבאה וממלאת

אותו. אדם כזה כבר אינו נהנה באופן חומרי, אלא רוצה לאהוב את האחרים, רוצה להשפיע להם, רוצה לתת להם כמו שנותן הבורא, ובזה כל התענוג שלו. על זה כתבו שסיבת הבריאה היא "להיטיב לנבראיו" מצד הבורא,

ושעל האדם להגיע "להשתוות הצורה", היינו לאותה צורת התענוג והרצון הקיימת בבורא. אז אדם רוכש נצחיות ושלמות. הוא נפטר מכל בעיותיו, ופוטר את כולם מכל הרע שרק יכול להיות, וכך מתעלה לחיי כל טוב, ללא שום חסרון. לכך עלינו להגיע כבר בזמננו. שכן התפתחות האדם הגיעה למצב שאם לא יחל לרכוש את אותו הרצון, כזה שישנו בבורא כלפי הזולת, ולא יתחיל לממשו, הוא ירד לייסורים גדולים

ולמצב עולמי טראגי ביותר, שיתבטא בטרור ובמלחמות. הטבע, כלומר מצבנו ההפוך מהבורא, יחייב אותנו לקבל את המשימה בעל כורחנו, ולדאוג לאחרים כמו

שהבורא דואג, ולאהוב את הזולת כמו שאוהב הבורא, ולהתמלא אך ורק מתוך אהבה לזולת.

-52 -

בעבר התקיים עם ישראל בעולם העליון וכעת עליו לשוב לשם, אך למרבה הצער, אין לו כל זיכרון או הכרהלגבי מהות הרוחניות. כיצד יעשה זאת?

זה לא חשוב, שכן כעת על כולנו לעבור דרך של התפתחות הכרתית. אלמלא היה על האדם לעלות באופן הכרתי, מצד הבורא לא הייתה כל בעיה. הוא היה מוביל אותו למצב הסופי מיד. הוא היה בונה רק את המצב הסופי, כלומר את עולם אינסוף, שכן הוא מצוי בו וגם אנו מצויים בו, אבל עלינו לגלותו בחושינו. עלינו לעבור סדרת השתכללויות, שיפורים ברצון ובמילויים שלנו, על מנת שנוכל להרגיש ולהעריך את המצב שבו אנו

נמצאים מלכתחילה. כיום האדם מעריך את העולם הנצחי, כלומר את המצב האינסופי שבו הוא נמצא כ"העולם הזה", משום שחושיו מתארים לו את האינסוף, את העולם הנצחי, בצורה הפוכה. ולכן הוא מרגיש אך ניצוץ קטן מאותו מצב

נצחי ושלם, כלומר רק תמונה מזערית וחשוכה הנקראת "העולם הזה". במידה שבה אדם משפר את תכונותיו, נפתחת בפניו התמונה והוא מרגיש שאכן הוא מצוי במצב שונה מזה המתואר בחושיו כעת, אלא במצב שמותאם לתיקון הכלים, תיקון חושיו. ולפי השתפרותו, נעשה לו טוב

יותר ויותר.

נשמע שלאדם יש שליטה לכאורה על מה שקורה, אבל הרי נאמר "הכול כתוב", מהי האמת?

לאדם יש שליטה בדבר אחד בלבד, בזה שבעצמו ירצה לזרז את התפתחותו על ידי כך שיבנה סביבו סביבהשתוכל לסייע לו. סביבה שתדחוף אותו לזרז את התפתחותו ולהשתוקק לאהוב את הזולת יותר ויותר.

החברה, הסביבה, יכולה להשתיל או לעורר באדם רצונות לאהבת הזולת. החברה יכולה להעלות את חשיבות אהבת הזולת, חשיבות האלוקות, השגת האלוקות, יותר מכל יתר הדברים בעולם הזה. כלומר, בחירתו היחידה של אדם היא לבנות לעצמו סביבה, שכבר תשפיע עליו בחזרה כך שירצה להגיע למימוש מטרת

הבריאה מהר יותר. מכאן, שאדם לא בוחר את הדרך, לא את תחילתה ולא את סופה, ואף אינו בוחר את השלבים שבדרך, שכן כל השלבים הכרחיים. אדם בוחר אך ורק את הקצב. אבל בזה שהוא מתחיל להשתוקק בעצמו להגיע למצב המתוקן, מיד כשהוא מתחיל להשתוקק אליו, הוא מרגיש עצמו בטוב. ובזה האדם קובע גם את אופי

ההתפתחות, כך שתבוא מתוך אהבה ולא מתוך מכות.

האם מציאות העולם הזה, שאותה אנו מרגישים כעת, לא תתקיים עוד כשנהיה במצב של עולם אינסוף?

כך בתכונותינו. אם נשנה את לעינינו, הכול מצטייר וכל העולם שנראה עכשיו כדור הארץ לא. לחלוטין תכונותינו, לא נרגיש אותו עוד.

האדם מצוי בעולם הזה רק כדי להגיע ממנו למצב המושלם. לעלות לעולם הרוחני אדם יכול רק על ידי יגיעתו, שעל ידה יעבור את כל שלבי ההתקדמות לתיקון. וכשמסיים את תפקידו ומגיע למצב המושלם מתוך

העולם הזה, כבר אין שום מטרה או תכלית שיימצא פה עוד, ולכן אינו צריך להתגלגל הנה שוב ושוב.

האם יש אפשרות להימלט מהייסורים, מהכאב?

יותר מאשר המכות המחייבות אותו אדם יכול להימלט מהכאב ומהייסורים רק אם יתחיל להתקדם מהר מאחור.

-53 -

כרגע מבנה האדם שונה לחלוטין מזה של הרוחניות, הוא מורכב מ"חומר" שאינו קיים ברוח, כיצד מסתדריםהדברים?

החומר הוא אותו חומר, רק הגישה המתאימה לא קיימת באדם, שכן כרגע הגישה היא הפונה כלפי פנים, היינואל תוך הרצון, כדי שרצון זה יתמלא. והגישה צריכה לפנות כלפי חוץ, לטובת הזולת.

זאת אומרת שכל המציאות קיימת רק למראית העין שלנו?

למראית עין בלבד. המציאות כולה נמדדת רק לפי המקבלים. ברגע שה"מקבלים" משנים את תכונותיהם, הםמרגישים מציאות אחרת.

בעל הסולם כתב שהמציאות שאנו קולטים היא למעשה "הקרנה אחורית" של מה שמתרחש בתוכנו. כלומר שהעין היא מעין מצלמה, שמצלמת הפוך. היא לא מצלמת את המציאות, אלא את מה שקורה בתוכנו, רק

שהאדם רואה זאת כחיצוניות. האם זו אמת?

זו האמת לאמיתה. דבר לא קורה מחוצה לנו. מחוצה לנו יש רק אור עליון הממלא כל המציאות, אור מופשט. האדם מרגיש בו מיני חפצים, שינויים, כוחות, פעולות, מפני שהם מתרחשים בתוכו. מה שאנו רואים כרגע זה"עולם הפוך". מה שאנו רואים מבפנים, בעצם רק נראה לנו כאילו נמצא בחוץ, ואותו עיקרון חל על כל חושינו.

בנו מראשית "טבועים" ובעצם בתוכנו נמצאים גם הם אותנו? האם הסובבים כל על זה משליך כיצד הבריאה?

גם הסובבים נראים לאדם כנמצאים מחוצה לו, אך באמת הם נמצאים בפנים, בתוך אותה נשמה. אם אדם מתחיל לגלות את הרצון לקבל שלו, הוא רואה ששם נמצאת כל הבריאה וכל העולמות, וכל אלו הנמצאים בכל

העולמות, הכול נמצא ברצון לקבל שלו.

אז בפועל האדם הוא מעין "יצור" סטאטי, שאינו זז לשום מקום, ובתוכו מוקרן סרט, ומשך כל חייו הוא יושבוצופה בסרט?

נכון מאוד. אבל מה כל כך נורא בזה? לאט לאט מגלה המדע כיצד זה קורה. המדע מגלה כיום שאין שום חופשלאדם.

הדבר דומה לגילויי החיידקים בזמנו, שעד לפני גילויים, איש ידע על קיומם?

כן. כיום מגלים שהאדם מתוכנן ומתוכנת בפנים, וכל הגילויים הללו צריכים לקרות באנושות, ואינם משפיעיםעל חייו של האדם. כלפי האדם מה שקורה הוא "החיים".

האם גם פעולות האדם הן אשליה?

הכול זה אשליה. על כן לאדם אין באמת שום פעולה שהוא חייב לעשות מלבד תיקון הרצון שלו, כלומר לרצותלהתקדם ולהידמות לבורא.

מודעות האדם לתהליך מאפשרת לו לקחת חלק פעיל בו. להיות פעיל בתהליך, פירושו שהאדם נעשה שותף מתוך תשוקתו להתקדם, לפני שמגיעים אליו כוחות ההתקדמות. בזה הוא רץ, כביכול, לפני הבורא, עוקף

אותו, כך שהוא ממציא את התפתחותו, והבורא מקיים.

האם ההכרה משנה את תסריט חייו של האדם או שהתסריט נותר קבוע?

הסרט עצמו, ודאי שמשתנה כלפי האדם, כי הוא משנה את הסרט.

-54 -

אבל האם מה שצפוי לאדם יקרה לו בכל מקרה?

כן, אבל באופן אחר, משום שכעת הוא רוצה שזה יקרה מהר יותר, ושיקרה מרצונו. על כן, כשזה מתרחש, זה קורה בהרגשה אחרת. במקום הייסורים האדם מרגיש תענוגים, משום שהוא רואה למה הם מביאים אותו, הוא

רכש רצון. זה כמו ילד שאינו חפץ ללמוד, ועל כן הוא מקבל מכות ולומד בכל זאת, ולעומתו ילד שרכש רצון ללמוד, לימודיו הינם תענוג עבורו. מה ההבדל? גם זה לומד וגם זה לומד, אלא שהאחד במכות ובייסורים, ואילו השני בתענוג ובשמחה. מכאן, שהבעיה שלנו היא לשנות את הרצון, להסכים עם התכלית, להסכים עם התהליך.

כלומר בזה שגישתו תשתנה, הוא גם ירגיש את אותם המצבים באופן אחר לגמרי.

להשלים עם התהליך?

לא רק להשלים, אלא להסכים עמו ולהשלים אותו.

איפה נכנס לתמונה עניין הדבקות בבורא?

הדבקות בבורא היא התוצאה מכך שנעשים שווים, דומים, ברצונות בהשתוקקויות, במילויים, ומזה מגיעיםלדבקות בו.

האם האנושות היא למעשה חבורה בת מיליארדי אנשים, שבתוך כל אחד מהם מוקרן סרט חייו, וכולנו יחד"חיים בסרט" אחד גדול של המציאות?

כן. על כן כתוב שהעולם הזה נקרא "העולם המדומה", "עולם השקר", וכשיוצאים מהרגשת העולם הזהומתחילים להרגיש מציאות עליונה, כמו שכתוב: "היינו כחולמים".

מכאן, האם העולם הוא כמסך מחשב שיוצר אשליה של התרחשות, אך מה שנראה על המסך לא קורהבאמת?

"העולם" הוא מה שמתרחש בתוך החושים שלנו. זאת מבינים כבר כל המדענים, ולא צריך להיות איינשטייןכדי להסכים עם זה.

האם אין מציאות?

מה פירוש אין מציאות? מה שאנו מרגישים נקרא "מציאות" כלפינו. מחוצה לנו אין מציאות. איננו יכולים לדעת מה יש מחוצה לנו, שכן מי יאמר? מי מרגיש מה באמת מחוצה לו? כל מה שאנו חוקרים ומרגישים זה

אך מתוך חושינו. אין לאדם שום ידיעה מה קורה מחוץ לחושים.

אדם שמפתח חוש שישי, "חוש רוחני", למה זה גורם לו?

אדם כזה רואה דברים שאדם אחר לא רואה בתוך חמשת חושיו, וזהו "העולם הרוחני". הוא רואה את הכוח העליון ששולט ופועל בכול, הנקרא "בורא", לפי מידת ההזדהות איתו, לפי מידת ההתאמה אליו, לפי מידת

הדבקות בו.

והאם מבחינתו, זוהי המציאות?

ודאי שמבחינתו זוהי המציאות. אפשר לבוא ולומר שהמקובל גם הוא נמצא באשליה, אבל מה ההבדל בין האשליה שלו לאשליה שלך? כיצד הוא בודק את האשליות? הוא חוקר את ידיעותיו כלפי הבורא, כלפי צד

-55 -

שלישי, בדיקה שאין לאדם מהשורה אפשרות לעשות. וזה נותן לו מעמד, נקודה בסיסית, שכלפיה הוא יכוללמדוד היכן הוא נמצא, ולקבוע מהם קני המידה שלו.

כפי שבעולם הזה, אילמלא היו קני מידה דוגמת מטר, קילוגרם, מעלות חום, האדם לא יכול היה לדעת דבר על מצבו. כך למקובל יש קני מידה אמיתיים, מפני שהוא לוקח מהבורא את תכונותיו ומודד את מצבו

כלפיהן.

-56 -

גורל כאשר אומרים לאדם שגורלו כתוב מראש, יש סכנה שהוא יחוש פטור מלקיחת אחריות על חייו ויהפוך פסיבי

לחלוטין, ישב בבית וימתין שמשהו יקרה. כיצד מיישבים את העניין עם המשפט "אם אין אני לי מי לי"? אם אדם ישב בבית וימתין, דבר לא יקרה לו, משום שזוהי תפיסה לא נכונה. "גורל" פירושו שעל אדם לעבור בדרך המתחילה ברגע היוולדו בגלגול הראשון לפני אלפי שנים ועד לרגע האחרון בגלגולו האחרון, שבו יגיע

לגמר תיקון נשמתו. וכל הצעדים והמצבים שבדרך הינם כתובים וחרוטים בנשמתו. נשמת האדם יורדת ממקומה המיוחד שבתוך הנשמה הכללית של "אדם הראשון" וכולנו רק חלקי אותה נשמה. כלומר כל נשמה פרטית של אדם הינה חלק מאותה נשמה כללית. אנו מצויים ב"עולם הזה", שהוא מאה עשרים וחמש דרגות נמוך מאותה נשמה כללית. כאשר על כל אחד מאיתנו לעלות ממקומו ולטפס בסולם המדרגות, דרך חמשת העולמות )עשייה, יצירה, בריאה, אצילות, אדם קדמון( ולהגיע לאותו מקום שבו

נמצאת הנשמה הכללית הנקראת "אדם הראשון", ולהיכלל בה במקום שלו. זו המטרה. האדם יכול לבחור "לרוץ לשם" בעצמו. אבל אם מרצון או שלא מרצון, כלומר מתוך יגיעה או מתוך חיוב, עליו להגיע דרך אותו השביל ששבו ירד ממעלה למטה, וכך לעלות מלמטה, מדרגת העולם הזה, אל אותו

מקום גבוה למעלה, דרך מאה עשרים וחמש המדרגות. אין ברירה אחרת, השאלה היא רק עד כמה עמוק נשתתף בזה. השתתפותו העצמית של האדם בתהליך מביאה לו תמונה שונה לחלוטין של כל מהלכי חייו, של כל הקיום. משום שכאשר אדם משתף פעולה מרצונו, כל הפעולות והשלבים שהוא עובר מורגשים בו כדבר טוב ורצוי, הוא מחכה להם. נכון שהוא עדיין עובר את

אותם השלבים, אך השלבים כבר מורגשים בו כטובים. זה כל ההבדל. בעולם הזה, מתבטא ההבדל גם בעיסוקו של האדם. אם מדובר באדם בעל רצון לדברים גדולים, הוא יכול להיות רוצח גדול או איש רוחני וצדיק גדול, יכול להיות שוחט בקר ויכול לשחוט אנשים. התכונות שאיתן נולד

האדם נקראות "גורל", אך הן ללא צביון, כלומר לא ידוע כיצד תבואנה לידי ביטוי. אלא האדם קובע לאיזו חברה ייכנס, ממי ומה ילמד, ובזה בעצם תלוי צביונן של תכונותיו והאופן שבו יטפס בסולם המדרגות. בחירת האדם היחידה היא בסביבה, בקבוצה, בחברה, במקום שיפעל עליו לטובה

ויצייר לו תמונות נכונות שאליהן יגיע, ויסיים את תיקונו במהרה ובנועם.

למעשה, הפוטנציאל להתפתח לטוב או לרע קיים בכול. האם הדרך שבה זה יתממש היא שתלויה באדם?

כן. לכל אדם יש את רשימותיו, אבל כיצד יביאן לידי ביטוי, כיצד יממש אותן, זה כבר תלוי בו. אדם שמשתוקק אל מטרת הבריאה בעודו בחיים, כלומר להגיע אל אותו מצב רוחני שבו היה לפני שירדה נשמתו לעולם הזה,כביכול, אל אותן מדרגות, אותם שלבי ואז הוא מושך את עצמו מרצונו, כל מאמץ אפשרי. משקיע בזה התפתחות. ולכן כל השלבים הללו נעשים רצויים בעיניו. כלומר האדם עובר שלבים שאמנם כתובים מראש,

אך הוא חש אותם כטובים ועושה דרכו במהרה. ייתכן גם שהאדם אינו יודע את תכלית בריאתו ואת המטרה שאליה עליו להגיע, לא יודע מה לעשות בחייו, לא נכנס לחברה מיוחדת שיכולה לעזור לו, לא קורא ספרים נכונים. אלא הולך בטל ומקבל מכות בלתי פוסקות, עד אשר יתאספו מכות אלה לשיעור מספיק, שיחייב אותו לחשוב מה לעשות עם חייו. ואז יתחיל לחפש חברה בעלת מטרה נכונה. אך דרך זו אורכת אלפי שנים, ומי יודע כמה מאות שנים וכמה גלגולים יהיה

עליו לעבור עד שזה יקרה לו. לכן, אל מי שכבר הגיעה הידיעה על כך שיש מטרה לבריאה, ושאליה יש להגיע, עליו לצאת עכשיו

ולהתעניין בה, אחרת יסבול ייסורים, משום שכאמור, כל הייסורים מטרתם לדחוף אותו אל המטרה. בסופו של דבר, עתידנו הטוב תלוי בחינוך ובפריצת חוכמת הקבלה בקרב העם. אין מלבד זאת שום אמצעי

-57 -

שיכול לעשות לנו טוב באמת.

האם פני החברה כפי שהם כרגע משקפים את מצבה הרוחני של האנושות?

כן, ולכן אדם חייב תמיד לחפש חברה טובה ומתקדמת יותר, כזו שתראה לו את הצורה שילבש מחר. החברה של היום היא ה"אני" של מחר. אם אדם מסתכל על החברה כיום, הוא רואה פשע, סמים וזנות, אך לא אלה

עיקר הבעיות, אלא אמצעי התקשורת, הטלוויזיה, העיתונות והמוסר שבחברה. ובאמת נראה, שהמחר שלנו עתיד להיות גרוע בהרבה מההווה. יש הידרדרות ערכית חריפה, וכבר מורגש הבדל מהותי בין מה שהיה לפני ארבעים ואפילו עשרים שנה, לבין מה שמתרחש כיום. זה מתבטא בתופעת הסרבנות לשרת בצה"ל, שסמים וזנות הפכו נורמה חברתית, אנשי ציבור נמצאים מעורבים בפרשיות כאלו

ואחרות שהן נגד החוק. בכל שנה פוחתים והולכים ערכי החברה, ובאופן זה לבטח נזמן על עצמנו ייסורים גדולים, שיעוררו אותנו לחיפוש המטרה האמיתית. בהחלט מצער לצפות בתוכניות הטלוויזיה שמציגות בפני הנוער תמונת מציאות

מעוותת, שמחר תהיה עבורו דבר שבשגרה, נורמה. כבר כיום עיקר גאוותו של הדור הצעיר מתבסס על ה"חופש" שלו, כביכול. הנוער מצפצף על כולם ולא אכפת לו מדבר. זאת משום שהאנושות לוקה במעין קלות ראש, שסיסמתה: "אם אני שם פס על כולם, סימן

שאני מיוחד". אך כבר ראינו לאילו דברים נוראיים, מכות והשמדות במהלך ההיסטוריה, מביאה קלות ראש.

תכונותיו של הבורא הן ההיפך הגמור מתכונותיה הנוכחיות של האנושות. האם ככל שחולף הזמן כך מתרחקתהאנושות מהמקור העליון?

כן. האדם, כביכול, הולך ומתרחק מאותן תכונות שעליו לרכוש ולקבל על עצמו. אך ההתרחקות תגיע לנקודה תחתונה כזו, שבה הוא ירגיש מצוי בנקודה הנגדית ביותר למטרת בריאתו, והייסורים יצטברו למכה שאי אפשר יהיה לעמוד בה עוד. אז האנושות תתחיל לחשוב איך לפעול, ותסכים להשיל מעליה את כל הנימוס הרע, ואת ההרגלים והנורמות למיניהם, ולקבל כל תרופה לצרותיה, העיקר להינצל מהמכות. יוצא, שהאנושות מתפתחת

על ידי מכות, וחבל שאינה מקדימה תרופה למכה.

גם כיום מנסים אנשים רבים למצוא לעצמם חברה טובה יותר, אך יש היצע של אינספור "חברות". כיצד יכולאדם לדעת באיזו חברה באמת טוב לו לדבוק?

אם מדובר במטרת הבריאה, ישנה חברה אחת בלבד שביכולתה להוביל את האדם למטרה, חברה שמושתת על עצות מקובלים שכבר הגיעו לסוף הדרך, ומשם הם ממליצים כיצד לבנות סביבה שתשפיע על האדם כך, שיעבור את כל השלבים ויגיע לאותה תוצאה, ולאותה מטרה שהם השיגו, ברצון, בקלות ובנעימות, ולא חברה

שהמציאה לה נורמות חברתיות משלה, מתוך עצמה.

אילו צעדה האנושות כבר מזמן לעבר מציאות עליונה, האם אז לא היינו נתקלים בתופעות חברתיות שליליות?

ודאי שלא. אין ברירה אחרת מלבד לשמוע בקולם של אנשים שכבר הגיעו לסוף הדרך, שבה צועדת כל האנושות בעל כורחה, משום שהם היחידים המסוגלים להמליץ מה באמת עלינו לעשות. אם האנושות שומעת בקולם של אנשים מהשורה, שלא עברו דבר מעל לדרגת העולם הזה, ואין להם כל רקע או מושג מה צריך לעבור בחייו כל אדם באשר הוא, ומה צריכות לעבור האומה והאנושות בכללה, אז כטיפשים אנו הולכים,

והתוצאות מעידות על כך. ההתרחשות העולמית תוסיף להיות כזו, עד אשר נראה את התמונה הנכונה, ונקשיב לעצת מקובלים שיבנו עבורנו את תוכנית ההתקדמות למטרה, ונפעל לפי הצעדים, האמצעים, והכוחות שהם מנחים אותנו לפעול על

-58 -

פיהם מאלף ועד תו. "פני הדורעלינו לשמוע רק לעצתם של אלו שנמצאים במצב רוחני, ולא לעצות מי שמייצגים את האמרה:

שהרי הם מחוסרי כל הבנה ברוחניות.כפני הכלב"

האם חברה כזו אמורה להיות ממשלתית?

לחלוטין לא. אנשים פשוט צריכים לחשוב על מטרת חייהם ולהקים קבוצות או חברות קטנות בכוחות עצמם,כפי שמקימים חברות שמטרתן גמילה מאכילה מופרזת, מאלכוהול או מסמים.

מכאן, שאינך תומך בצעד של פרישה מהציבור, כפי שעשו מקובלים בעבר?

לא. בעבר מקובלים עשו כך, משום שהם היו היחידים שקיבלו רצון לרוחניות ושאפו להגיע למטרת הבריאה.מקובלים היו יחידים, והיה עליהם לדאוג לבנות לעצמם חברה נכונה ולהתבודד מפני החברה הרעה.

כיום המצב הוא הפוך, עלינו לדאוג לעולם כולו, כי אלו ימות המשיח, כפי שקובעים מקובלים. ולכן אסור להתרחק מהציבור, אלא להביא לו ידיעה, לימוד והבנה במידה נכונה, בהדרכה נכונה, ולהורות לו כיצד ובאילו

שלבים להגיע למטרה שלשמה נבראנו ובאנו הנה.

-59 -

גיהינום או גן עדן הקבלה אומרת, שהמושגים "גן עדן" ו"גיהינום" לפי התפיסה הרווחת בדת, אינם יותר ממשככי כאבים. האם הדתות משתמשות במושגים "גן עדן" ו"גיהינום" כדי לדרבן מאמינים, כאשר בפועל מציאויות אלו כלל אינן קיימות? ואם קיימת מציאות שכר ועונש, כיצד היא מתיישבת עם העובדה שכל מה שמתרחש בעולם הזה

מוכתב מלמעלה, והאדם בעצם אינו אחראי למעשיו? הבריאה כולה הינה רצון לקבל, שנברא על ידי האור. האור ותכונות האור מורגשים בתוך הרצון לקבל כתענוג,

ואותן תכונות שאינן תכונות האור, מורגשות ברצון לקבל כלא נעימות, והאדם לא מסוגל לסבול אותן. בבריאה יש בסך הכול שני חלקים: "רצון לקבל הנאה", ו"תענוג", שהוא אותו אור עליון שברא את הרצון לקבל, ולכן הוא גם מורגש בתוכו כתענוג. שמותיו של האור העליון הם "בורא" או "מחשבת הבריאה להיטיבויחיד לכולם, לרעים ייתכן שמגיע אלינו מהכוח העליון דבר רע, שכן יש לו יחס אחד ולכן לא לנבראיו". ולטובים, לבעלי בחירה חופשית, למי שאינו אחראי על מעשיו, למי שאינו מודה בזה שעשה משהו או למי שמתקיים רק על פי פקודות הטבע העיוור. היחס לכלל היצורים מקטן ועד גדול הוא אחד: רצונו להיטיב

לנבראיו. ולא ש"ההטבה" הזו מתקיימת לאחר מות האדם, לאחר גמר תיקון או לפרקים, פעם כך ופעם כך, אלא דבר אינו משתנה לעולם מצד הכוח העליון, מצד הבורא. זה חוק: "אור אינסוף נמצא במנוחה מוחלטת" או במילים אחרות, הבורא הוא טוב מוחלט, טוב ומיטיב לרעים ולטובים, ואין לו גישה אחרת לבריאה. העניין הוא

שקיים פער גדול מאוד בפירוש המושג "טוב ומיטיב" במובנים שלנו, לעומת מובניו של הבורא.ומיטיב" ל"טוב להביאו ובמקביל ומיטיב", "טוב אל האדם תמיד מתוך להתייחס היא הבורא מטרת האמיתי והמוחלט. מנקודה זו, ממחשבה זו הוא פועל עלינו, אך משום שאנו מצויים תחת תכונות הפוכות מהטוב המוחלט, בדרגת הקלקול הגבוהה ביותר ובדרגה הרוחנית הנמוכה ביותר, אנו מרגישים שמה שמגיע

מאותה נקודה גבוהה ביותר הוא יחס רע. ככל שהאדם יתקדם, וככל שהבנתו לגבי "טוב" ו"רע" תדמה למה שבעיני הכוח העליון הוא "טוב" ו"רע", כך ירגיש ממנו יותר "טוב ומיטיב". הדבר דומה לאב שרוצה לגדל את בנו כך שיגיע בחייו לדרגה גבוהה: מדען,

שחקן, מוזיקאי, פוליטיקאי וכדומה. שיהיה הגדול והחשוב מכולם, ממש כבן מלך. אב זה לוחץ על בנו ומלמד אותו באופנים שונים את הנדרש לכך. האב אמנם עושה זאת בגישה הרכה והטובה ביותר, אך לבן היא מורגשת כגישה לוחצת ומחייבת מצד אביו. משום שבזמן שהבן נמצא בקטנות, כלומר בחוסר שכל, חוסר הבנה וחוסר הכרה מי מחייב אותו ולשם מה יש צורך בחינוך זה, הוא לחלוטין אינו מסוגל להצדיק אביו. מצב זה נקרא "רשע". שאז גם לאב הוא קורא "אבא רשע", שאינו מניח לו ליהנות לפי

דרגתו, אלא מחייב אותו כל הזמן להיות טוב יותר ויותר. מצד האב, לעומת זאת, נובע היחס מאהבה לבנו, והוא סובל מכך שבנו סובל בעטיו, אך אין לו ברירה, עליו לגדל את בנו לדרגה גבוהה ולהביאו לטוב מוחלט, ולא להשאירו בקטנות, כלומר שיוסיף להסתפק בהנאה

ממשחקי צעצועים. הבן מתחיל להרגיש את חייו כגיהינום אמיתי, משום שהוא רוצה להמשיך לשחק בצעצועים שמהם הוא מפיק הרגשת "גן עדן" אך בעיני אביו זה הפוך מטוב. כיצד פותרים את הבעיה? על הבן להשיג את מחשבת

הבריאה, להבין מה באמת נקרא "להיטיב לנבראיו", ורק אז הוא יסכים עם אביו. אף על פי שעדיין לא תהיה זו הסכמה מתוך הבנה מלאה, אלא רק משום ש"אבא גדול ומבין, ואני, אףב"אמונה בקולו משום שהוא חכם". האדם שמשתדל ללכת ברירה אלא לשמוע כל לי אין רוצה, שאיני שלמעלה מהדעת", מאמין שהבורא יודע מה הוא עושה כשהוא דורש ממנו דברים טובים, שבדעתו של האדםגן עדן טרם נתפסים כטובים. ובמידה שבה הוא מסכים עמו, כך משתנות אט אט אצל הבן ההגדרות של

-60 -

וגיהינום. מלבד יחסים אלו בין בורא לנברא, אין במציאות, בעולם הזה ובעולמות עליונים דבר. מה שכתוב בספרי קבלה על שדים, רוחות, גיהינום או ציורים נוראיים אחרים למיניהם, שה"זוהר" עמוס בהם, אלו ציורים של

היחסים בין אדם לבין בוראו. לא קיים שום כוח נוסף בתוך יחסים אלו. לכן הקבלה אוסרת באופן מוחלט לתאר תמונות כלשהן, שקיימות כביכול ברוחניות, כשלמעשה הן באות מתוך הדמיון הגשמי שלנו בלבד. מרגע שאדם מתחיל להרגיש רוחניות, הוא מרגיש רק כוח אחד שפועל עליו כטוב ושולט באופן מוחלט על כל הבריאה. ואז הוא רואה כיצד העולם וכל האנשים שבתוכו מצויים בתוך

מחשבה אחת, ומחשבה זו מפעילה את האדם בכל תנועה, דיבור ומעשה שלו. כולנו עובדים את הבורא לחלוטין, ולא יכולים, אף לא לרגע קט, לעשות דבר מחוץ לרצון שמקבלים דרך

מחשבה זו. המחשבה האחת שממלאת אותנו, עוברת דרכנו ומקיפה את היקום כולו. לכן רק אז, רק כשהאדם מרגיש את העולם הרוחני, הוא מתחיל לקבוע את יחסו כלפי אותה מחשבה יחידה כ"גן עדן" או "גיהינום". אם הוא נמצא איתה בהבנה, זה עבורו "גן עדן", זה מביא לו תענוג וקרבה

לבורא, ולהפך מכך הוא קורא "גיהינום". עבור מי שנמצא ברוחניות, ההרגשות הפנימיות שאדם חש כלפי הבורא הן עוצמתיות ו"עסיסיות" מאוד, ואותן הוא מדמה לציורים שספרי הקבלה מלאים בהם. אך עבור מי שלא מצוי בעולם הרוחני ואינו בעל ראייה והרגשה זו, התיאורים שמצויים בספרי הקבלה מביאים אותו לדמיין ציורים גשמיים מוטעים, שרק מבלבלים

את האדם. זו הסיבה לכך שהאנושות נסחפת לדמיונות קיצוניים, במקום להבין אחת ולתמיד שרוחניות היא יחסי בורא

ונברא בלבד. רוחניות היא הרגשת הבורא בתוך האדם, ואם אין באדם הרגשת הבורא, אין רוחניות. "עולמות עליונים" פירושם סוגי יחסים שונים בתוך הרגשת האדם, כלפי אותה מחשבה שמקיפה וממלאת את המציאות כולה. ברוחניות האדם מגלה את הבורא בעולם דרך היחסים בין אדם לחברו, ולא בשום מקום אחר. אסור לנו לדמיין, חלילה, דמות, פסל, תמונה או רוח. דברים אלו לא קיימים, ורק מסיתים את האדם

מהגישה הנכונה למציאות. בעל הסולם מציין בכתביו, שזו הייתה הסיבה שדחפה אותו לכתוב פירושים כה רבים, ואף על פי שניסה

להיפטר מהשלכות הביטויים הללו, לא תמיד הצליח, מלבד במספר מקומות.לא בהחלט פרצופים, מדרגות, מסכים, האדם עולמות, ספירות, לפי ל"זוהר" הסולם הקבלי בפירוש מתבלבל. אלא מבין שמדובר על אופני היחסים של האדם עם הבורא בעזרת ה"מסך", ועל יחס האדם "על

מנת להשפיע", כלומר על ידי אהבת הבורא. במקומות שבהם בעל הסולם לא כתב את "פירוש הסולם" ומופיע רק תרגום מארמית לעברית, האדם בהחלט עלול לטעות ולדמיין צורות כוזבות למיניהן, שכלל לא שייכות למציאות הרוחנית. רק אדם שנמצא

בדרגת העולם הזה בחמשת חושיו, עשוי לדמיין כך את הרוחניות.

אם כך, הקבלה עושה לאדם חיים קלים. אין גיהינום ואין גן עדן, אז אפשר לחגוג בלי חשבון?

ו"גן עדן" חייבו את האדם לאיזו עבודה? אדם שרוצה לחגוג, יכול האם המושגים הקודמים של "גיהינום" להמשיך בכך עד כמה שיהיה מסוגל.

אדם שמתקרב לרוחניות, לא עושה זאת מתוך פחד מהגיהינום. אדם שפוחד מהגיהינום או רוצה לזכות בגן עדן עלול להרוג אנשים בפיגועי ראווה או לחילופין, לעשות דברים כביכול "טובים", לחלק אוכל לנזקקים או

להציל חיות באמצעות ארגונים כ"תנו לחיות לחיות". כל אלו דברים שמשרתים את האגו של האדם, אך אינם מקרבים אותו לרוחניות ולמטרת הבריאה. מטרת הבריאה היא להידמות לבורא, ולא להיות אנשים "טובים" בעולם הזה, שכן בסופו של דבר, בכל הפעולות ה"טובות" הללו נעשות הטעויות הגרועות ביותר. כך קרה לרוסיה שניסתה להנהיג משטר שוויוני, וראתה לאן

-61 -

זה הגיע. על מנת להתקרב לטוב, עלינו להבין מה פירוש "טוב" מצד הבורא. אם ננהג כילד המבין שאת פירוש הטוב הוא יכול ללמוד מאביו, לא נטעה ונלך לכיוון ההפוך, שיביא לנו חיי צער וייסורים כתוצאה מהתנגדותנו ללחצי האב, ואז חיינו לא יהיו עוד כגיהינום עלי אדמות. לכן רק אם נתייחס נכון, נסובב את המצב לטוב, ובמקום

גיהינום, יהיה כאן גן עדן. שכן אין דרגה גרועה מהעולם הזה - כאן הוא הגיהינום האמיתי.

מהי משמעות הגיהינום עבור מקובל?

מבלבלים מהבורא, אותם שמפרידים הכוחות אותם אלה כגיהינום בכתביהם המקובלים שמציירים מה ומרחיקים אותם כביכול מעבודת השם. הכוחות המושכים אותם מנצחיות ושלמות ועושים את חייהם לגרועים ממוות. המקובלים כותבים למעשה על גילוי רצונותיהם הלא מתוקנים, לפני תיקונם. ולמצבים אלו, כאשר מצויים תחת רצונות לא מתוקנים, תחת דחפים נוראיים ונמוכים אלו, תחת "קליפות" אלו, לזה הם קוראים

"גיהינום". גן עדן וגיהינום נקבעים על פי הבורא ועל פי האדם, וכדי להבין מהם גן עדן וגיהינום, צריך לשלב את

הדברים להגדרה אחידה, המכילה את ההדדיות בין קביעת הבורא לקביעת האדם.

האם לאדם שלא הגיע למטרת הבריאה בחייו, ממתין גלגול נוסף? מסכת ייסורים נוספת בעולם הזה?

האדם ייאלץ להתגלגל לעולם הזה, עד שבמהלך חייו יממש את כל מה שהאב דורש, ויגיע לדרגת האב. כלומר יגיע לדרגת הבורא, ל"דבקות בבורא", שזו המדרגה הגבוהה, הגדולה, הנעלה, הנצחית והמושלמת ביותר. כוונת

הבורא היא שכולנו נגיע למדרגה זו ולא פחות ממנה, ועלינו ליישם זאת בחיי חיותנו בעולם הזה.

-62 -

כוכבים ומזלות על פי חוכמת הקבלה, גורלו של אדם כתוב וחתום מראש, ואין לאדם בדרגת העולם הזה כל יכולת להשפיע עליו, אלא רק לשנות את יחסו כלפי מה שקורה בחייו. ועדיין רבים מאמינים בהשפעתם המכרעת של מזלות, שמות, תנועת הכוכבים, תאריך ושעת לידה. האם לכל אלה אכן יש השפעה על תסריט חייו של האדם, על

גורלו, או שכל זה אך הבל הבלים? אין ביכולתו של אדם לשנות את תאריך הלידה או את יתר הנתונים האישיים שאיתם נולד. כלומר, לא את

הוריו, לא את הסביבה שבה גדל. אדם יכול לשנות את גורלו רק על ידי הסביבה. האדם קיים בעולם הזה ללא כל אפשרות להשפיע או לשנות דבר למעט אחד, שבו הוא משנה את גורלו, וזה זירוז התקדמותו כלפי המטרה שלשמה נוצר והורד לעולם הזה. אך ורק בזירוז התקדמותו למטרה הוא יכול

לקבוע את עצמיותו. על כן צריך להיות ברור, שכל יתר פעולותינו בחיים, ולא חשוב מה נעשה, לא ישנו בנו דבר. זה נכון עד כדי כך, שאם אדם הרוויח בסוף יום עבודתו מיליון דולר, לאחר שעבד בו כדי להתעשר, עליו להבין שגם אם לא היה יוצא מהבית ולא היה עושה מאום, עדיין אותם מיליון הדולרים היו מגיעים אליו, כי כך הוחלט מראש

בתוך הגנים שלו. ישנה נקודה אחת בלבד מתוך מכלול החיים, שבה אדם יכול לשנות את גורלו, והיא יצירת סביבה שתזרז אותו, ותגדיל בו את הרצון להתקדם לעבר מטרת הבריאה. שכן האדם חייב להתקדם בעצמו רק לכיוון מטרת הבריאה, ואילו כל יתר הדברים מסודרים לו מראש, ואם ירצה או לא ירצה, זה יקרה. אין בכך דבר מלבד גורל

עיוור.

מה לגבי מזלות וכוכבים? האם גם אלה כתובים וידועים? האם אין שום מכנה משותף בין האנשים שנולדובאותו החודש, לדוגמה?

יש בזה כללים, אך במה כל זה יועיל לי, מה זה ישנה אם אדע מעט יותר או מעט פחות, אם ממילא כל הדברים כבר חתומים ואיני יכול לשנותם? כלומר, כמה שאדם יהיה חכם, ואפילו יהיה האסטרולוג הגדול ביותר, כפי שכתוב על המן, זה לא יועיל לו. לא יועילו לאדם כל תחבולות לקבוע שינוי בחייו, למעט תחבולות בהתקדמותו

אל הבורא, בהידמות לו, עד שיבוא לחיבוק עמו בהשתוות הצורה.

האם לא מועיל לאדם לדעת קצת יותר על עצמו?

במה מועיל לאדם לדעת על עצמו? הדבר דומה לשיחה בין שני אנשים שאומרים זה לזה: "היום אני בן שישים, ואני מכיר את עצמי ואת חיי, עברתי אותם, אני מודע גם לתכונות האופי שלי ויכול לספר עליו רבות, דברים

טובים ודברים רעים, ממש הכול". כך משוחחים ביניהם אנשים מבוגרים שכבר "מבינים", כביכול, את החיים, והגיעו למסקנה שהחיים הם כפי שהם, אין מה לעשות ואין מה לשנות, ורק הצעירים עוד חושבים שיוכלו לשנותם, ולכן הם יוצאים מגדרם ועושים הרבה רעש, אך כשיזדקנו, יראו שהכול רק רוח וצלצולים. שכן כל דור ודור חושב שהוא יביא את

השינוי, וכל דור בא, בסופו של דבר, לידי אותה החלטה, כשרואה בסוף חייו שלא נותר בידו מאום. חוכמת הקבלה מסבירה זאת היטב, בחירה חופשית קיימת בדבר אחד בלבד - אם אדם רוצה להתקדם

לאותה המטרה שלשמה הגיע לעולם הזה, והיא גילוי העולם הרוחני, גילוי הבורא והידמות לו.

-63 -

תעשייה שלמה ניזונה על בסיס אסטרולוגיה, רבנים מציעים לאנשים לשנות את שמם במטרה לשנות גורל,ישנם קוראי כף יד, קוראים בקפה, קוראים בקלפי טארוט, האם אלו מוכרים לאדם תחושה שקרית בלבד?

איני מתנגד לכל זה, אם הם עוזרים לאדם להמתיק מעט את חייו. השאלה היא אחרת, האם בהמתקה זו איננו מכסים את עיניו, והוא, מחד סובל פחות, שכן כל אלה נותנים לו מעין תמיכה פסיכולוגית, אך מאידך ממעיטים ומאטים את התקדמותו. הבעיה צריכה להיות מובנת ונתונה לשיקול דעתה של האנושות, ועליה לחשוב גם

כיצד תפתור את הבעיות הללו. הקולנוע, הספרות היפה, התרבות, כל אלו גורמים שהאדם יוצר רק כדי לא לחשוב על המטרה האמיתית,ואף מתחזקות, לבוא להרגיש את המכות. אך המכות מוסיפות על מנת לא במיני תחבולות אלא לעסוק

והאנושות מוסיפה בניסיונותיה ליצור נגדן עוד איזו תחבולה. כולנו רואים מה המצב בארץ, ומנגד, אילו תוכניות משודרות בטלוויזיה. זה ממש משקף את רצון העם ללקות בשיכרון חושים, בזמן שהכול הולך ומתמוטט. זוהי מעין מחלה כללית שדומה לשימוש בסמים, רק לא לדעת את האמת. העם אומר: "לא אכפת לנו מהמצב, אם נמות מחר, אז נמות. העיקר שהיום נאכל ונשתה".

השאלה היא, עד מתי נוכל להמשיך כך?

זה מזכיר את הסיפור על נירון, הקיסר הרומי, שהעלה את העיר באש, והיה יושב ומנגן בנבל, בזמן שהעירכולה בערה.

הבעיה היא, שלפני שמגיעה אל האדם צורת סבל השקולה ליכולתו לצאת ממנו, כלומר יכולת הכרתית לצאת מהסבל, אסור כביכול לפקוח את עיניו, אלא יש לתת לו מעין פיצוי, תרופת הרגעה, כדי שלא ירגיש כאב עד

שיתפתח. על האנושות לעבור זאת, עד שתגיע התפתחותה לידי כך, שניתן יהיה לפקוח את עיני האדם ולהעניק לו תרופה נכונה במקום פתרונות שקריים כשינוי שם, חוטים אדומים, מים קדושים וכדומה. בימינו עדיין ניכר עד

כמה אנשים רוצים בזה ואף מוכנים לשלם מיליונים תמורת התמיכה הכוזבת הזו.

האם זה קורה משום שאנשים מחפשים כיום פתרונות מהירים?

שכבה נכבדת מהציבור מאמינה בקבלה ובמקובלים, שפעמים רבות מוכרים לה בתמורה כל מיני עצות. אליי בכל אופן, לא מגיעים אנשים כאלו, כי איני נותן שום פתרון מהיר. יש פתרון אחד ויחיד, והוא תיקון הרצון

בהשתוות לבורא.

-64 -

ממדע לקבלה

-65 -

מהות חוכמת הקבלה אם הקבלה אינה דת, מדוע יש לה זיקה כה עזה ליהדות? ואם הקבלה היא אכן מדע, מדוע היא לא צמחה מתוך האסלאם או הנצרות, שלמעשה מושתתות גם הן על יסוד היהדות? זאת ועוד, אם האסלאם והנצרות

יצאו מתוך היהדות, והינן מעין פירוש מעוות ליהדות, האם ייתכן שגם הקבלה היא פירוש מעוות ליהדות?נובעת מתוך השגת המציאות הרחבה, המקיפה את המציאות שמושגת בחמשת החושים חוכמת הקבלה ידי שכלו, המעבד את ועל ידי חמשת חושיו על ומגלה אותו בעולם הזה, ומתקיים חי הטבעיים. האדם התרשמויות חמשת החושים, שומר אותן, זוכר אותן, ומשווה אותן, ומתוך כך מתמצא האדם טוב יותר בעולם

הזה מדור לדור, משום שכל דור חדש הינו אותו הדור הקודם, שמתגלגל שוב ושוב לעולם הזה. כתוצאה מכך התפתח המדע הטבעי שבעולמנו. מלבד המדע הטבעי, שמתגלה על ידי חמשת החושים, אין לאדם ממה לקבל השכלה נוספת בעולם הזה על עצמו ועל המציאות. דבר לא "נופל מלמעלה", לא בתור ספר ולא בתור אבנים שעליהן חרוטים דברי חוכמה. כמו כן כל מה שבא לאדם כהברקה בהקיץ או בחלום -

הכול שייך לדרגת האדם, אלא שכך זה בא ומתגלה בו. ישנה תופעה אחת שבה האדם מתחיל להרגיש מתוך עצמו מציאות חיצונית באמת. זאת כאשר אתפרה החיצונית שמקיפה את העולם הזה הוא מרגיש כמערכת כוחות, שפועלים על כלל המציאות, מפעילים הס�

ומנהלים את דרגות הדומם, צומח, החי והמדבר )האדם( שבעולם הזה. גם את גילוי הכוחות הפועלים ומפעילים את המציאות שלנו יכול האדם לחקור, ולבנות מזה חוכמה כיתר החוכמות, חוכמה שלה אנו קוראים חוכמת הקבלה, שכן זוהי חוכמה שמלמדת כיצד לקלוט את המציאות

העליונה. המציאות נמצאת תמיד. אלא אדם מגיע למציאות העליונה על ידי כך שהוא מגלה אותה אט אט. אפשר לדמות זאת, לתמונה תלת ממדית, שכשמביטים בה, רואים רק קווים, והיא שטוחה כטפט. וכשהמתבונן בה מכוון את עינו נכון, הוא מתחיל לראות בכל אותם קווים סתמיים תמונה תלת ממדית. תמונה זו הייתה קיימת

גם קודם לכן, וכך צוירה מלכתחילה, אלא שהיא לא הייתה קיימת כלפי האדם, ורק כעת היא מתגלה לו. מכאן, שחוכמת הקבלה היא בסך הכול שיטה המורה באיזה אופן על האדם להתכוונן בכדי לראות את המציאות לעומקה, במימד שלישי, כמו בתמונה תלת ממדית. חוכמה זו באה לאדם לפי מידת השתוקקותופרה למציאות העליונה, לעולם חיצון. מתוך התשוקה לדעת מה הם חייו, מהיכן הם מגיעים ולאן נמשכים. בס� החיצונית נמצאים שורשי המציאות שלנו שבספרה הפנימית, וכן השורשים לכל התהליכים שעובר העולם הזה

ולכל התוצאות שאליהן הוא מגיע. את השיטה הזו גילה לראשונה האדם הראשון, שחי משנת אפס והלאה בעולם הזה. ממנו מתחילה ספירת לוח הזמנים של היהדות. אף על פי שגם לפניו היו חיים, והיו אנשים על פני כדור הארץ, עדיין הוא היה הראשון שגילה את המציאות העליונה ואת השיטה כיצד לגלותה, ומסר אותה לבניו ולתלמידיו לדורות. מהאדם

הראשון עד לדורו של נוח קמו עשרה דורות, ועשרה דורות נוספים מנוח ועד לאברהם. כפי שמסופר במדרש, אברהם גילה את השיטה מתוך השאלות ששאל לגבי האופן שבו העולם מונהג, וכיצד האדם חי בתוכו. מי מנהיג את היקום? ומה התועלת מקיומו? היינו מי מנהיג את העולם ומה התועלת

מחיי האדם שבעולם. אף על פי שאברהם היה בנו של תרח, והתחנך להאמין בכוחות הטבע, מתוך מחשבה עצמאית הוא החל להבין שישנו כנראה כוח אחד שמנהל את הכוחות הרבים הללו. מתוך חקירותיו ומתוך רצונו העז לדעת את הנהגת העולם, התגלה לו הכוח העליון שנקרא "בורא". כשנגלה לו הבורא, רשם אברהם את שהתגלה לו,

ומכאן החלה חוכמת הקבלה. אברהם הוא שייסד את שיטת לימוד הקבלה בקבוצה, והיה מקבץ תלמידים בעודו יושב בפתח האוהל.

-66 -

משום כך הוא נקרא המקובל הראשון. אמנם לא הוא הראשון שהשיג את העולם הרוחני, אך הוא הראשון שעשה זאת בצורה שיטתית, מדעית, רשם את השיטה ב"ספר היצירה", וכמו כן העניק לכל הדברים הללו כיוון

מדעי. אם נביט ב"ספר היצירה", נראה כי הוא כתוב באופן מדעי: ישנו מספר עולמות מסוים ומספר ספירות מסוים, וישנם יחסים מסוימים ביניהם. הלאה מאברהם, עברה החוכמה מדור לדור, ממורה לתלמיד, וכל אחד הוסיף לה את רשמיו. כך התגלגלה חוכמה זו עד לימינו, כחוכמה המוכנה להעלות את האנושות כולה מדרגת

חיי העולם הזה לחיים רוחניים ונצחיים. מכאן, שחוכמת הקבלה הינה מדע המכיל ידע על מציאות עליונה, הפועלת ומנהיגה את העולם הזה. זהו מחקר בני-האדם. שכן כלל המציאות העליונה נקראת "בורא" כלפי האדם, והכול הינו כוח עליון אחד, הפועל

ומפעיל אותנו דרך כל מיני הצורות והאופנים הנקראים בכללות "ספירות". בסך הכול ישנן עשר ספירות, ועל ידן נברא האדם, ולפיכך קיימת התאמה בין מבנה האדם לבין עשר הספירות, שדרכן משתלשל ויורד האור העליון, ואט אט משפיע עלינו כך שנקבל דרך תכונותיהן של עשר הספירות, את ההתאמה לאותו כוח עליון יחיד, אותו אור עליון, שנמצא בתוך עשר הספירות ושדרכן הוא

משפיע. כלומר, יש אור עליון וישנן עשר ספירות, ותחתיהן נמצא האדם. האור העליון יורד מלמעלה דרך עשר הספירות אל האדם, ובהשפעתו הוא מעלה את האדם כדי שיקבל את תדמיתן של עשר הספירות, ולאחר מכן ידמה לו, לאור העליון עצמו. מכאן, שעשר הספירות שבאמצע הינן מעין מתאם בין הבורא לבין האור העליון

לבין בני-האדם. תלמידי אברהם גדלו הן במספרם בגשמיות, והן בדרגתם הרוחניות, ודרך המעבר במצרים ויציאת מצרים הם קיבלו תוספת לשיטתם. כל תלמידיו של אברהם, ולאחר מכן של יצחק ויעקב, היו בדרגת עביות קלה מאוד,

קלושה ממש, ואחרי כן הם קיבלו תוספת עביות, תוספת אגו, שנקראת "גלות מצרים". מה פירושן של "גלות" ו"גאולה"? גלות פירושה שאדם מתרחק בהרגשתו מהכוח העליון, וגאולה פירושה

שהוא מתקרב ונכנס להרגשת הכוח העליון. גלות היא ירידה רוחנית, ואילו גאולה היא עלייה רוחנית. חייו ומציאותו של האדם בעולם הזה מסודרים כך, שבכל פעם מקבל האדם תוספת אגו, תוספת עביות של

רצונותיו. ותוספת הרצונות גורמת לו להתרחקות מרוחניות, כלומר מביאה גלות. הרצונות מתווספים באופן הדרגתי. רצון האדם הראשון היה ברמת "שורש", לאחר המבול, מגדל בבל וכל יתר התופעות שהתרחשו, עלה אותו רצון לדרגת עביות א', בזמנו של אברהם. לפיכך יכול היה אברהם לגלותבפועל יותר מכפי שגילה אדם הראשון, כלומר בצורה מעשית יותר, ולכן הוא גם כתב על כך באופן ברור יותר.

מכאן, שאברהם לעומת האדם הראשון היה בדרגת עביות א', שהיא גרועה יותר. אחרי אברהם, העביותבמצרים עצמה, במה שקרה מדובר מובן שלא "גלות מצרים". בזמן שנקרא ב', עביות לרמת גדלה שוב

שאנשים נכנסו וחיו בה, אלא מדובר בתופעה פנימית שקרתה אז בתוך האדם. הרצון לקבל גדל, וכנגד הרצון לקבל שגדל השתנתה גם השיטה, כפי שהשתנתה מאברהם לעומת אדם הראשון, כעת השתנתה אצל משה לעומת אברהם. השיטה הפכה לשיטה כלפי האומה כולה, כלומר כלפי גוף גדול של בני-אדם, שאינם קשורים בקשר משפחתי ביניהם, כפי שהיה בזמנו של אברהם, אלא קשורים ביניהם

כבר על ידי אותה מטרה, להגיע לבורא.ובקשר עם האור העליון, דרך עשר רוחנית בדרגה להיות כיצד קיבלו את שיטת משה, לאחר שהם הספירות שעליהן משפיע הבורא, הם זכו לבנות את בית המקדש הראשון. אלא שלאחר מכן שוב חלה תוספת רצון לקבל, בעביות ג', שלישית, שזוהי עביות קשה מאוד. העביות בדרגה ג' שונה מדרגות שורש א' ו-ב', מפני

שזו כבר עביות אגואיסטית של ממש, שהאדם בה נמשך לכבוד ולשליטה. רק כשהתפרץ הדחף לכבוד ושליטה, פרצה שנאת חינם בין בני ישראל, במקום אהבת אחים כפי ששררה ביניהם במתן תורה, היינו ערבות ואהבה. העם לא הצליח להתגבר עליה, ולכן נחרב בית המקדש. בתחילה

-67 -

נחרב בית המקדש הראשון, לאחר מכן השני, ומתוך כך הם יצאו לגלות, וכשיצא עם ישראל לגלות, הוא נפלמדרגתו הרוחנית.

מה פירוש יציאה לגלות? העם נפל מדרגתו הרוחנית, שבה הרגישו קודם לכן את כל המציאות, את כוח הבורא, ואת עשר הספירות שדרכן הבורא משפיע, ושדרכן על העם להידמות לו. הם חדלו להרגיש בזה,

ובמקום זאת נותרו בהרגשת מציאות העולם הזה בלבד, כמונו. ואז במקום חיים רוחניים לפי הרגשת מציאות העולם העליון, הנאור, עם הרגשת הכוח העליון, הבורא, הם נעשו ככל באי העולם והמשיכו בחיים גשמיים בלבד, בקיום תורה ומצוות חיצוניים. ולזה אנו קוראים כיום

"יהדות". כתוצאה מהשבירה, מהנפילה, קיבלו אומות העולם שסביבם תוספת קדושה ופיתחו דתות, תחילה נצרות ולאחר מכן אסלאם. את הדתות האלו, ולהבדיל, גם את היהדות, האדם מפתח בזמן שהוא מנותק מהמציאות

הרוחנית, שכן אז הוא מפתח גם אמונות טפלות למיניהן. על כן אל לנו להשוות את חוכמת הקבלה ליתר מדעי העולם הזה, שדנים בעולם הזה בלבד, ואל לנו להשוות את חוכמת הקבלה או לקשור אותה בשום צורה עם דתות, ואף לא עם היהדות. שכן חוכמת הקבלה

הינה מדע על האלוקות, על העולם העליון. בהתאם לרמת השינוי שהאדם מבצע על עצמו על ידי שיטה זו, דרך עשר ספירות, בהידמות לאור העליון, כך הוא נכנס למנגנון העליון, חוקר אותו, לומד אותו, נמצא וחי בו. ומי שלא אימץ לעצמו את השיטה הזו,

פשוט אינו יודע במה מדובר, משום שאין זה חלק מעולמו.

מכאן, שחוכמת הקבלה קיימת מאז בריאת העולם, אלא שהייתה בירידה ככל שגבר הרצון לקבל. האם כיוםהגענו לרצון לקבל כה גדול, עד שהאיזון הופר, ומנגד ישנה חשיפה מואצת של חוכמת הקבלה?

מראשית הבריאה ועד לימינו אנו היו מקובלים בכל דור, ומדור לדור נמסרה חוכמה זו. בנוסף, משום שרצון האדם גדל לא הרף, האגו גדל בכל דור ודור, השיטה נקלטת בכל פעם ברצון גדול יותר, וכך היא מתפתחת,

מפני שהכלי של האדם, האגו שלו, נרחב יותר, ועל כן עליו לתקנו יותר. העניין הוא, שבכל הדורות עד לדור האחרון, נמסרה החוכמה מרב לתלמיד, ביחידות, בצניעות, בהסתר,

ואילו עתה הגענו לדור שבו חוכמת הקבלה צריכה להתגלות לא מרב לתלמיד, אלא להתגלות להמונים. כפי שכותב בעל הסולם, שחוכמה זו, כמו שכתוב בספר "הזוהר" ובכתבי מקובלים רבים, חייבת להתגלות בימינו, משום שאנו מצויים באחרית הימים, וכעת עליה להציג עצמה לאנושות, שכן האנושות חייבת להשיג את העולם העליון ולהשתתף בהנהגת העולם הזה מתוך העולם העליון, אחרת ילך העולם הזה לאבדון, ואנו

עמו יחד. אפשר לומר כך, אם העולם הזה הולך לאבדון, שילך לאבדון. הרי בכל זאת אנו כלולים מגוף ונשמה יחד, ונשמתנו היא נצחית. אם הגופים ייעלמו והעולם הזה ייעלם, מה בכך? הלא "העולם הזה" נקרא מה שהאדם

מרגיש בתוך חמשת חושיו הגופניים, אז אם ייעלם הגוף, גם הרגשת העולם הזה תיעלם ממילא. העניין הוא שללא העולם הזה, נשמה לא מתוקנת היא בבחינת נקודה בלבד. אלא רק על ידי כך שהיא מצורפת לגוף, ומתוך הגוף הפיזי עוסק האדם בחקר הרוחניות, חקר העולם העליון, הוא מרחיב את הנשמה

בצירוף הגוף אליה עד לידי כלי גדול מאוד. ואם בעודו חי בתוך הגוף הפיזי הוא משיג כלי גדול של עשר ספירות במקום נקודה אחת, ומצרף את עשר הספירות לאותה נקודה, ובהן הוא מקבל את האור העליון, אז זה נרשם ונשאר אצלו. ולאחר פטירת הגוף, הוא

ממילא מזדהה עם הנשמה, שהיא כבר כלי מלא באור. אך במידה שאדם לא ביצע בנקודה שניתנה לו מלמעלה את כל הרחבתה לעשר ספירות ומילויה באור, מה פירוש הדבר שהעולם הזה ייעלם? האם פירושו שלעולם לא תהיה לאנושות הזדמנות להגיע לבורא, להשוות

צורה אליו, להידמות לו?

-68 -

על כן העולם הזה יתקיים בכל מקרה, ואנו נאלץ להתגלגל ובטוב או ברע, נחויב לממש וליישם על עצמנו את חוכמת הקבלה. נמצא את הנקודה הזו שבלבנו, המשתוקקת לרוחניות, נחבר אליה עשר ספירות עליונות, נקבל בתוך עשר הספירות הללו אור עליון, וכך נרגיש מציאות עליונה, בזה שנדמה לבורא הן בהשגה, הן

בהרגשה והן בחיים נצחיים, בכל טוב, עונג ושלמות. מובן, אם כן, שכל הדתות אינן יותר משיטות פסיכולוגיות שהאדם פיתח בעולם הזה, מתוך כך שניחש שישנו כוח עליון. אלא שמלבד זאת הוא אינו מבין או יודע עליו מאום, ובעיקר אינו יודע כיצד להגיע להשתוות

צורה לכוח העליון, ואם זו אכן מטרת הבריאה. בזה שום דת לא נוגעת. שכן מטרת הדת היא להמתיק את חיי האדם בעולם הזה, לומר לו: "היה טוב, עשה דברים טובים, וכך יהיה לך טוב לאחר מותך". זהו אופיום להמונים. מטרת הקבלה לומר לאדם: לא יהיה לך טוב לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, עד שלא תשיג השתוות צורה לבורא בעודך בעולם הזה. כלומר,

העולם הזה הינו מקום העבודה, וחוכמת הקבלה היא אמצעי ההוראה כיצד לעבוד נכון.

האם לאחר הפצת חוכמת הקבלה בקרב ההמונים, לא יהיה עוד צורך בדתות?

, אם אדם יודע, לשם מה עליו "להאמין"?"דע את ה' אלוקיך ועבדהו"מה יש בהן ואיזה צורך יש בהן? כתוב: הרגעה שיטת הינה דת "להתפלל"? פירוש מה להתפלל? מה לשם חיצוניות? פעולות לקיים מה לשם

לאנושות, ולא יותר.

-69 -

המדע - לאן? לכאורה נראה, כי הגויים מגלים עניין רב יותר בקבלה מאשר היהודים. האם ישנה מגמה של התגברות חשיפת חוכמת הקבלה בחו"ל? ואם כן מדוע עם ישראל, שאמור להשפיע על העולם, הפך דווקא למי שמחקה את

אומות העולם? מבנה הנשמה הכללית נקראת "אדם". נשמה זו כוללת שני חלקים: "גלגלתא ועיניים" ו"אח"פ". החלק העליון, "גלגלתא עיניים", נקרא גם "ישראל", ואילו החלק התחתון, "אח"פ" נקרא גם "אומות העולם", ישראל הוא

החלק הזך שבנשמה. ישראל מקבלים את התורה, כלומר מקבלים את חוכמת הקבלה, כדי שלאחר אלפי שנות התפתחות אנושית, ימסרו את החוכמה לאומות העולם ויהיו אור לגויים. זאת כדי שאומות העולם יתקנו את עצמן, וכך

יגיעו למטרת הבריאה. ישראל, למעשה, אינם נמנים כלל על אומות העולם, כלומר אינם חייבים להיות בעולם אלא כמעבר, כגשר בין הבורא לבין אומות העולם. כלומר על ישראל להיות החוט המקשר שדרכו משתלשלת אל כולם

החוכמת הקבלה, שיטת התיקון וההתקרבות לבורא. עקב כך ישראל אינם חשים צורך בתיקונים, ולכן גם לא בחוכמת הקבלה, כפי שאומות העולם חשות. יש פה מעין סתירה פנימית: מחד, אומות העולם אינן מסוגלות לקבל את השיטה משום שהן גסות ורחוקות מאוד

מתיקונים, ומאידך, הצורך לזה אמור להיות דווקא אצלן.ניצוצות את להם וכך משפיעים העולם, באומות מתערבים ישראל - הדדית עבודה מעין ישנה ואז נשמתם. וכתוצאה מכך ניצתת באומות העולם התשוקה לחוכמת הקבלה, ואז באות אומות העולם לישראל ודורשות: "תנו לנו את התורה, שכן על ידי המאור נוכל לתקן את עצמנו". זה מה שאמור לקרות כעת, כפי

שכתוב ב"זוהר" הקדוש, ב"זמן המשיח", ומכאן גם ייחודה של תקופתנו. האנושות מתפתחת מדור לדור במשך אלפי שנים, מרצונות לתענוגים גופניים, דרך רצונות לתענוגי כסף,בה מיד השאלה: "מה הלאה?" זו, מתעוררת בכללה להתפתחות וידע. לאחר שהגיעה האנושות שליטה

וכביכול, הרצון שידחוף הלאה אינו מגיע. כלומר, התפתחות הרצונות מביאה לאדם רצונות כאלו, שעליהם אינו יכול לקבל מענה מהעולם הסובב אותו. לכן מורגש, בעיקר בדור הנוכחי, הייאוש שבו שוקעת האנושות, וכתוצאה ממנו הפנייה לאלכוהול וסמים, ובנוסף התפרצות האגו שמביאה להרס התא המשפחתי, לטרור עולמי ולהשתלטות טכנולוגית, שמתחילה

להיות מכה עולמית. את המענה לשאלה "מה הלאה? בשביל מה אנו חיים ומי צריך את כל זה?" נותנת אך ורק חוכמת הקבלה, היא כתר לכל יתר החוכמות. אדם, אף שמגיע להתפתחות הרצון להשכלה ויוצא לחקור בחוכמות האחרות, עדיין אינו מסוגל להשיב לשאלה: "מה היה לפני היוולדי, מה יהיה לאחר מותי, ובמה עלי להצטייד כדי להגיע לפסגת האנושות, לנצחיות ולשלמות?" זאת אדם לא יגלה על ידי שום מדע שבעולם הזה, אך את הדחף לגלות

זאת הוא מרגיש היטב. המדענים עצמם כבר הגיעו למבוי סתום בכל שטחי המדע, שכן אינם יכולים לגלות את מהות החומר, מהות החיים. ואף שמנסים, אינם יכולים להבין כיצד נוהג ומונהג העולם, לפי איזו נוסחה הוא פועל, כיצדואילו ממעשיו מביאים לו תגובות טובות או שליליות בחזרה. המדע התייאש לחלוטין האדם משפיע עליו

מניסיונותיו להשיב על כל אלה.צרה, לכל מענה שיספק כל-יכול, הוא שהמדע האנושות האמינה עוד שנה חמישים לפני עד אם ושבעזרתו יבוא אושר לעולם, כיום מתגלה יותר ויותר שפירות המדע הרסניים ברובם. המדענים עצמם כבר

חשים בזה, וכך העולם כולו מתחיל לאבד כבודו למדע.

-70 -

כאן בא עם ישראל עם חוכמתו, חוכמת הקבלה, שמדברת על כללות הקיום והמציאות. על החוקים והנוסחאות שלפיהם פועל הכול, ופורש בפני המדענים את מפת היקום והספירה שסביבו, שבה מצויים כל החוקים והמידע על העבר, העתיד והמטרה, ושם מצויה גם התוכנה שלפיה מסתובב הכול, מתחילת הבריאה

ועד סופה.ויהיו אלה ביולוגים, פיזיולוגים, רופאים, פיזיקאים, כימאים, כאשר מגישים למדענים את המידע הזה, גיאולוגים, בוטניקאים, פסיכולוגים, או אנשי מדעי החברה והרוח, הם כולם מתחילים לקשור אליו מיד את כלוכולם כאחד חשים שקיבלו אוויר לנשימה. שכן הקבלה מביאה להם את החוקים הכלליים, וכל גילוייהם,

חקירותיהם מתחברות לזה כחתיכות של פאזל. הכול משתלב עם חוכמת הקבלה. יוצא שחוכמת הקבלה היא מדע היקום, מדע כללות הטבע, כאשר כל יתר המדעים הינם פרטיה או חלקיה במישור העולם הזה. כך נוצר חיבור וקשר, והמדענים הופכים לחסידיה. כאשר הם נחשפים לפירות חקירתם של המקובלים, הם מתחילים להבין את חוקי המציאות, ובהחלט מאמינים, שהמציאות פועלת לפי "חוק הנתינה" ו"חוק האהבה", ושכוח כללי אחד, יחיד ומיוחד מפעיל הכול. בשעה שלכל אומה ולכל אדם יש

תפקיד ומטרת קיום נעלה מאוד - גילוי הכוח העליון ודבקות בו. על כל אדם להגיע לדרגת הכוח העליון, לפסגת הקיום, שבה אדם נעשה נצחי ושלם, כמו הבורא. כיום זה מקובל לא רק על דעתם של אנשי דת ואמונה, אלא על מדענים מהשורה הראשונה, חתני פרס נובל ומי

שנמצאים בפסגת מדעי הטבע האנושי, שבפניהם אני מרצה.

מדע חקר החלל, לדוגמה, הוא מדע צעיר ונראה שמידע אינסופי לגבי החלל עוד צריך להתגלות. האם אפשרלהמשיך ולחקור בו עוד אלפי שנים? מדוע ירגישו מדעני החלל שהגיעו למבוי סתום?

הבעיה היא אחרת. לא מדובר בבעיה כמותית, כלומר אם ניתן או לא ניתן לחקור עוד ועוד, אלא הבעיה נמדדת לפי יכולתו של האדם לענות על שאלת קיומו, ובזה מודים המדענים שאינם מסוגלים להתקדם במאום. לפני מאה או מאתיים שנים האנושות עוד השלתה את עצמה שתוכל להגיע לידי תשובות, אך במהלך אלפיים השנים, ובייחוד במאה או מאתיים השנים האחרונות, גילינו עד כמה אנו מתרחקים מההבנה של סיבת קיומנו

ומטרתה.

האם צריכים להתעורר מדענים מחו"ל, כדי שעם ישראל יתעורר מתרדמתו?

אף על פי שבאים אנשים מחו"ל כדי לעורר אותנו, ישנה תגובה גם מכל האוניברסיטאות בארץ, והכול כבר מבינים שזו הדרך, הקשר בין המדעים לבין חוכמת הקבלה. נקווה שכך נזכה לתת רוח חיים לכל המדעים )מדעי החברה והטבע(, ושחוכמת הקבלה תיחשף בפני כולם כזו שכוללת את כל ידיעות העולם, ושכדאי

להשתמש בה כדי לשנות את חיינו לטוב ביותר.

האם אתה צופה שמהלך זה עתיד לפשוט ברחבי העולם כולו?

ללא ספק. אומות העולם כבר חשות שמכה עולמית גדולה מאיימת על האנושות: מבחינה אקולוגית התחממות כדור הארץ, השיטפונות המאיימים להטביע את העולם כתוצאה מהפשרת הקרחונים בקוטב, התפרצויות זעם

וטרור, האנושות חשה שאין עוד ביכולתה לבלום את ההידרדרות.ביקום כל מה שישנו כל מאורעות העולם, את זו היא מגלה חוכמה עמוקה, שמסבירה את ובנקודה ובמציאות, והכול מתקשר יחד בצורה מופלאה ותבונית. כמו כן מסבירה הקבלה גם את הסיבה למצבנו וכיצד יש לצאת ממנו. המצב האנושי הוא כה גרוע, שאנו יכולים רק להודות לאותם מקובלים גדולים, שעמלו וטרחו

במשך דורות להביא לנו ידיעה זו וציוו לפתוח אותה בימינו, כאשר העולם כה זקוק לה.

-71 -

מדוע זה לא קרה בדורות קודמים?

בדורות קודמים הרצון לקבל, האגו האנושי, טרם התפתח דיו. האדם עדיין רדף אחר כסף, כבוד, מושכלות - קצת מכל דבר, כלומר הוא עדיין לא הגיע אז להתפתחות כזו, שבה האגו כבר יצא מכלל שליטה. כיום, אם תשאל כל פוליטיקאי או פילוסוף גדול, תיווכח שאינו יודע דבר לגבי החיים, אינו יודע כיצד ינהג העולם ואין

באמתחתו שום תוכנית או אידיאולוגיה שיסבירו כיצד יש להמשיך הלאה.

האם העניין הרב שמגלים מדענים מחו"ל בחוכמת הקבלה, מפעיל לחץ עקיף על עם ישראל למלא אתתפקידו?

אם נקיים בישראל יותר ויותר כנסים, שאליהם יגיעו מדענים מחו"ל ובהם ישתתפו גם מדענים ישראלים, העניין יתפשט ויגדל. המדע והקבלה כבר מתחילים להתקרב מאוד זה לזה, שכן למדע אין גבולות. אני מקווה שדרך אנשי המדע בישראל תתפתח החוכמה, תתרחב ותתפוס חשיבות גם בקרב אנשי ציבור, אנשי תרבות, אנשי הוראה וחינוך. ושנגיע למצב שבו נתחיל לבצע את המוטל עלינו, להיות אור לגויים לכל העמים, נכיר

ישלוט בעולם, ובעקבותיו ישרו שלווה"ואהבת לרעך כמוך"בחוכמת הקבלה ונעבירה לכל האומות. אז הכלל ושלום בעולם, וישראל תזכה להוביל את כל העמים.

מה ההסבר לכך, שהנהירה לקבלה מתחילה דווקא ממדענים, העומדים בקודקוד הפירמידה האנושית, ולאמתחתית העם?

תחתית העם סובלת, אך אינה מסוגלת להבין מדוע, ואף אינה מסוגלת לחשוב, לא על סיבת הסבל ולא על תוצאות ההתפתחות האנושית. האנשים הללו מצויים בדרגת התפתחות שבה רק סובלים ובוכים, ואין זה מקל

כלל על התהליך שהם עוברים. הדבר דומה לתינוק קטן שאין ביכולתו לראות על עצמו, שמה שהוא עובר זה תהליך החלמה. לו עבר את התהליך בהרגשה שונה, כלומר בהשתתפות עצמית, קל היה לו יותר, אחרת הוא רק סובל ובוכה. כולי תקווה שהשפעת אנשי המדע על העם תקרב אותו להבנה, שישנה אפשרות להמתיק את החיים ולהביאם לנצחיות

לשלמות.

האם הקבלה היא מדע שגם האדם הפשוט יכול להבין או שהיא מיועדת למדענים בלבד?

כל אחד יכול להבין את הקבלה, ויתרה מזו, כל אדם יצטרך להבין, ללמוד ולהשתתף בתהליך באופן כלשהו. הדבר צריך להתרחש כבר בימינו. אין ברירה, ככל שנצליח לעשות זאת מהר יותר, כך נסבול פחות. שכן הסבל,

מספר לנו ספר "הזוהר", מטרתו להביא את האדם להבנה, שעליו לקחת את חייו ולנהל אותם בעצמו.

האם המדענים לא מתייחסים לקבלה כאל דת?

לחלוטין לא. הם תופסים את הקבלה כמדע עליון, וכך מתייחסים אליה גם מקובלים.

כיצד מסבירים למדען, שהגיע למבוי סתום במחקרו, את הקבלה הלכה למעשה? כיצד הוא משתמש בהלקידום המחקר שלו? האם חוכמת הקבלה אינה מופשטת מדי עבורו?

המדענים חשים בחוקים אלו בתוך החוכמה שבה הם עוסקים. לדוגמה, בכנס שהתקיים לאחרונה השתתף מדען שחוקר נושא אחד בלבד במשך שלושים שנים: כיצד הזרע חודר לביצית. אותו חוקר סיפר בכנס, עד כמה הנגיעה בחוכמת הקבלה עזרה לו להבין תהליך זה, שמכיל אלפי פרטים, להתייחס אליו אחרת לחלוטין ולחפש תופעות שכלל לא חשב עליהן קודם לכן, מה שהביא אותו לגלוי דברים רבים, שאלמלא הכוונתה של חוכמת

הקבלה, לא היה מחפש כלל.

-72 -

חשוב לציין, שאף על פי שהקבלה תועיל להתפתחות המדע, בסופו של דבר מטרתה היא לעשות במדענים כפי שתעשה בכלל האנושות, העלאתם בדרגה המוסרית לרמה כזו, שהם יעשו שימוש במדע לטובת האנושות בלבד, ולא ייצרו עוד דברים מזיקים לאנושות. שכן כרגע לא ניתן להבטיח שגילויי המדע הם לטובת האנושות,

אלא למרבה הצער, להיפך, האנושות נעשית אומללה יותר מדור לדור.

אבל מדען, במהלך עבודתו, מאמין שהוא עושה דבר טוב, כיצד זה מתיישב עם דבריך?

רואים שאין אנשים מאושרים אנו בסופו של דבר? זה טוב, למי יביאו טוב, אך המדען מאמין שמחקריו בעולמנו. לפני מאה או מאתיים שנה אדם לא היה זקוק לסמים כדי להתנתק מהחיים, אף על פי שסמים היו בנמצא מאז ומעולם. כיום האדם מתנתק מהחיים, הוא מעדיף להמית את עצמו, שכן אינו רוצה להרגיש את

החיים. עד כדי כך הם מרים.

האם האפשרות לפיתוח טכנולוגי שהעניק לנו הבורא פועלת לרעתנו?

לא ההתפתחות הטכנולוגית היא לרעת האדם, אלא הצמיחה הטכנולוגית ללא התפתחות מוסרית-אנושית היא זו שפועלת לרעתו. על האדם להכיר בזה, ועל ידי חוכמת הקבלה להעלות את עצמו סוף סוף למדרגה רוחנית.

או אז יהיה המדע כולו לטובת האנושות.

-73 -

דע את עצמך חוכמת הקבלה מוגדרת כמדע לחקר העולם העליון. מה הקשר בין העולם הרוחני, שמטרתו הסופית היא להגיע למהות, למטרת הבריאה, לבין כל התרשימים, השרטוטים, שמות העולמות, המלאכים, הספירות, וכל

יתר הפרטים הטכניים, שחוכמת הקבלה כה גדושה בהם? כיצד כל אלו מסבירים את מטרת הבריאה? אנו מרגישים את העולם הזה בחמשת חושינו, ללא כל שרטוטים, תרשימים או נוסחאות מספריות למיניהן. כך

גם חש את עולם הרוחני מי שמפתח את חוש השישי, ובאמצעותו מגלה את העולם הרוחני. בעולם הרוחני אדם לא נתקל בתרשימים, טבלאות, שרטוטים או נוסחאות, אך כפי שבעולם הזה, כך גם בעולם הרוחני: אדם שרוצה לחקור את הסיבות ואת הקשר בין התוצאות ולמדוד אותם בזמנים שונים, היינו במצבים שונים, בכדי לבנות תהליך עתידי מסוים ביחס האדם לעולם, על מנת להשיג מהעולם משהו, עליוהפנימית, של בתוך הספירה המצומצמת, בכוחות הטבע הן בכוחות הטבע. החוקיות שקיימת לדעת את

"העולם הזה", והן את אלו שבספירה חיצונית יותר, שנקראת "העולם הרוחני". טבע העולם הזה וטבע העולם הרוחני הינם המשך ישיר זה של זה, שכן מטבע העולם הרוחני מגיעים

כוחות, ומתלבשים בתוך טבע העולם הזה, ופועלים עלינו הן מתוכנו והן מסביבנו. קיימות אפשרויות רבות לחקור את הטבע. מכאן, שעד כמה שיש ביכולתנו לחקור את הטבע בצורה מדעית, מדויקת, בעזרת מספרים, טבלאות, תרשימים, נוסחאות וכולי, כך אנו שולטים יותר. והיכן שהאדם לא משיג את התוצאות כך שיוכל לבדוק, למדוד ולהבחין בקשרים הברורים ביניהם, שם, מהנקודה שבה מדע מתחיל להשיק לעולם הרוחני, הוא צולע. כדוגמת הפסיכולוגיה, הפסיכיאטרייה ויתר המדעים השייכים לדרגות

הגבוהות של מבנה האדם. חוכמת הקבלה מיוחדת מאוד, שכן היא ממשיכה לחקור את מציאות העל בצורה מדעית כמו המדע בעולם הזה, לכן היא נקראת "חוכמה". היא משתמשת באותם כלים ובאותה הגישה של המדע בעולם הזה, ועוזרת לאדם לא רק לחקור ולהבין את הטבע החיצוני, שנסתר מחמשת חושיו. טבע שניתן לראות ולהרגיש רק בחוש הנוסף, החוש השישי, שאדם מפתח על ידי חוכמת הקבלה. אלא גם לחיות בעולם רחב יותר, ולגלות את הסיבות והקשרים בין התופעות, מעל זמן ומקום. האדם ממש חוקר את כל התהליכים, ואין זה פשוט. לכן

בספרי הקבלה ישנם הרבה שרטוטים ונוסחאות. כמדען בעל תואר דוקטור בקיברנטיקה רפואית, וכמי שלמד אלקטרוניקה, מחשבים, ביולוגיה ורפואה על מנת להכיר את סוגי הקשרים החשמליים הקיימים בגוף האדם, במוח ובכל תא ותא, ערכתי מחקרים ועבודות

לחקר הטבע דרך חוכמת הקבלה. וכלל לא חשתי כמי שנכנס לדת או לצורת28רבות, עד שהגעתי בגיל התנהלות שונה של שיטה מוזרה או מופשטת, אלא חשתי שאני ממשיך באותה הדרך שבה חונכתי, כהמשך

ישיר של הגישה המדעית. גם היום יושבים בין תלמידיי אנשים מהמקצועות הריאליים, רובם אנשי מחשבים, וחלקם מדענים, ביניהם פרופסורים לפיזיקה גרעינית, דוקטור לכימיה, דוקטור לביולוגיה ועוד. והם לא מרגישים כלל שלימוד חוכמת

הקבלה נוגד את הגישה למדע הרגיל או שונה ממנה. הסטיגמה שיצרו סביב חוכמת הקבלה, על כך שהיא עוסקת ברוחות, שדים, מדיטציות למיניהן או בכל מיני דברים מופשטים שמרחפים מעל המציאות, אינה נכונה. אין סיבה לרחף מעל המציאות, ו"מרחפים" הם

אלה שאינם יודעים או מכירים אותה. ועל כן יכולים לדמיין לעצמם מיני דמיונות מוזרים. הכול נתון תחת כוח כללי אחד, שנקרא "בורא", וכוח זה הוא נוסחה אחת גדולה, שכוללת בתוכה את כל

חוקי הטבע שאנו מגלים על ידי מחקר העולם העליון וכן מחקר עולמנו זה. בגישה מדעית זו האדם נכלל בתוך גילוי הכוח העליון, גילוי הבורא לנבראיו, כבוגר יודע ומבין. מטרתה של חוכמת הקבלה היא אך ורק גילוי הכוח העליון, אותה נוסחה עליונה שעליה חלם איינשטיין כה רבות, ולמעשה,

-74 -

דרך כל החוקים הפרטיים, דרך כל המחקרים, אנו מגיעים אל חוק אחד, שבו מצוי הכול, והוא מקיף ומכילהכול, וכל הדברים - ממנו מגיעים.

בספרי הקבלה כתוב, כי אדם שמגיע לגילוי הבורא, חייב בדרכו לחקור גם את כל העולם הזה, את "שבע החוכמות" שבעולם הזה הוא עובר, חוקר, קולט ולאחר מכן נכנס לעולם העליון וחוקר גם אותו. אדם לא יכול

לבוא לעולם העליון ולהמשיך לחקור אותו, אלא אם כן הצטיין בחקירה שבעולם הזה.

כיצד מתיישבים דבריך עם הגישה הכללית הקובעת, כי חוכמת הקבלה מיועדת להמונים?

זה נכון, אך כפי שבעולם הזה אפשר לחיות מבלי להיות מדען, ולחקור את העולם במידה שמאפשרת לאדם להתקיים בו, כך בחוכמת הקבלה יש כאלו ויש כאלו. אדם יכול לחקור רק את מה ששייך לנשמתו ולתקן אותה, במידה שתאפשר לו להיכנס לעולם עליון נצחי ושלם, ואף להתקיים בצורה נצחית ושלמה, עד שיגיע לגמר

התיקון ולהגשמת מטרת חייו. בדיוק באותה מידה שאדם שסובל מכאב ראש לא נעשה רופא כדי לרפא את כאבו, כך מי שמגיע לקבלה, בא משום שיש לו בעיה: "מה הטעם בחיי?" הוא אינו מוצא דבר בחייו שגורם לו לתענוג, וכשמגיע לקבלה הוא מגלה, שהסיבה היא שהטבע דוחף אותו להכיר את שורשו, להכיר את העולם העליון, להגיע לממד הגבוה ביותר שבו עליו להיות. והטבע עושה זאת על ידי כך שהוא דוחף כל אדם לפסגת הקיום שלו, אם ירצה בזה

ואם לאו. האדם מחויב להגיע לכך, וזו בעצם סיבת כל הצרות. אם אדם תופס את העיקרון הזה הוא מתקדם בעצמו, לפני שהצרות ידחפו אותו מאחור, ואז הוא מתחיל להשתוקק לדברים הגיוניים יותר, שבהם הוא מוצא טעם. ובאופן מיידי, כבר מתחילת דרכו, הוא חש שרצונותיו מופנים לדברים טובים יותר, ושכתוצאה מכך הוא גם מרגיש טוב יותר. כך הוא נפטר מצרותיו ומגיע למטרת

הבריאה, אל הנצחיות, השלמות, מילוי כל התענוגים, ונכלל בכוח העליון. לזה מיועדת חוכמת הקבלה.

כיצד אדם יודע מה עליו ללמוד יותר ומה פחות?

"נשמת אדם תלמדנו". לפי מידת בהירות השאלה "מה הטעם בחיי?" באדם, שדוחפת אותו לדעת, הוא מוצא את הפתרון, את הרב והקבוצה. כפי שמצאת עכשיו את הספר הזה. זה בא לומר לך, שהבורא יצר לך הזדמנות, ומעתה והלאה הבחירה החופשית בידך: או להמשיך להתפתח "להיות אדם", להגיע למטרת הבריאה, להכיר את הבורא, את הרוחניות ואת העולם העליון. או להישאר כמו שהיית עד היום, ולזכות, חלילה, לצרות גדולות

עוד יותר, שיחייבו אותך לחשוב על המטרה הנשגבת. הבחירה כבר בידך. אם אדם מגיע למטרה כבר בגלגול הזה, הוא חוסך לעצמו סבל רב וגלגולים רבים, והוא לא ייאלץ לשוב פעם אחר פעם אחר פעם לעולם הזה. אם נתנו לך לדעת על מטרת הבריאה, סימן שביכולתך לסיים כבר

בגלגול הזה את תפקידך ולהגיע לפסגה, פסגת הקיום.

האם אדם יכול לדעת שהוא הגיע לגמר התיקון?

אדם יודע שהוא הגיע לגמר התיקון, משום שהוא מרגיש את העולם העליון, מרגיש את קיומו מעל זמן ומקום, הוא מצוי מעל חיים ומוות גופניים, וזה כלל לא משפיע עליו. הוא נכלל ברמה שבה הוא מבין את כל המציאות,

מרגיש את כל המציאות, נהנה מכולה, ואין זו אשליה, אלא הרגשה ודאית.

האם גם קריאה של ספר כמו זה נחשב ללימוד קבלה?

מובן שגם קריאת ספר כזה נחשבת ללימוד קבלה. כל אדם שרוצה, לפי הדחף הפנימי שלו, להגיע למטרת הבריאה, מוצא את הספרים, המורה והקבוצה שבה יוכל ללמוד. לשם כך אנו כותבים ומוציאים לאור ספרים

ומכשירים מורים, שמלמדים קבוצות לימוד ללא תמורה כספית.

-75 -

אנו פונים לכל אדם בהזמנה אישית, לבוא אלינו וללמוד לפי מקורות קבלה אמיתיים, לא מתוך ספרים מודרניים למיניהם, אלא מתוך ספר "הזוהר", "ספר עץ חיים" של האר"י ו"תלמוד עשר הספירות". רק ספרים אמיתיים אלו מעלים את האדם מדרגתו, שכן יש בהם כוח שמוציא את האדם ממסגרת יכולתו לראות את העולם הזה בלבד, ומאפשר לו לגלות את העולם העליון, הרוחני. לזה אין צורך בשום הצטיינות, חוכמה מרובה,

שכל גדול או סבלנות, את הכול מקבל האדם במהלך הלימוד ומתוך הלימוד עצמו.

האם עצם הלימוד הוא המטרה?

לא, חלילה, הלימוד אינו המטרה, אלא מתוך הלימוד מגיעים אל המטרה. הלימוד הוא רק אמצעי. המטרה היאלהשיג בזמן חייך בעולם הזה את החיים הטובים ביותר.

האם יש טעם בזה שאדם מן השורה, שלא מבין דבר מהכתוב, יקרא ספר כמו "תלמוד עשר הספירות"?

אין צורך בכך שאדם יקרא וינסה ללמוד דברים קשים ומסובכים. אדם צריך להקדיש את זמנו לשיטה לגילוי הרוחניות, וכיצד להרגיש מציאות על, עולם עליון, ואלה דווקא דברים קלים. רק לאלו שחשים תשוקה להיות

מורי דרך לעם או שבעצמם משתוקקים לחוכמה ולידיעה, להם יש עניין ללמוד ממש את יסודות החוכמה. הכול מוכתב לפי המבנה הרוחני של כל אדם, לכן אומרים: "נשמת אדם תלמדנו", "אין כפייה ברוחניות", "אין אדם לומד, אלא במקום שלבו חפץ". הכול במידה, במשקל שאותו אדם מסוגל וחפץ לשאת, ומתוךתחושה נעימה. תפקידנו להביא את חוכמת הקבלה לכל דורש, לפי גילו, לפי רמתו, יכולתו ורצונו, ובאשר הוא.

האם למתחיל מומלץ ללמוד את יסודות החוכמה?

אדם לא חייב ללמוד דברים קשים, כי הלימוד לא נועד להבנת החומר, אלא מטרת הלימוד היא למשוך את הכוח העליון, שיפתח לאדם את חוש השישי. דרך החוש השישי הוא יראה וירגיש מציאות עליונה, שנקראת

"העולם העליון", "העולם הרוחני" או "בורא". ולשם כך עליו להשיג חוש נוסף, רגישות נוספת. זה נבנה בתוך האדם על ידי כוח מיוחד, שקיים רק בספרי הקבלה, ורק על ידם יכול להופיע אותו הכוח. אך אין כל קשר למידת הבנתו של האדם, אלא רק למידת רצונו לקבל חוש נוסף זה, ולפתחו עד להרגשת העולם

העליון. ואין כאן כל בעיה, אדם יכול להגיע ללימוד הקבלה, לזכות לאורות עליונים, לסיים את כל תפקידו ולהרגיש

עצמו בפסגת הקיום, על ידי לימוד מהחומר הפשוט של חוכמת הקבלה, וללא כל מאמץ שכלי. ניתן לקחת ספר קבלה, ובעזרת מדריך או מורה, בתוך הקבוצה, לקרוא את החומר בצורה נכונה, מתוך מקורות אמיתיים, אותנטיים, בלי דמיונות או מדיטציות. אלא בפשטות, כפי שמוסבר ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", וכפי שמסבירים כל המקובלים. הגישה לחומר מיוחד זה היא עדינה, משום שעל ידה מושכים מתוך

הלימוד כוח, שמשנה את חושי האדם. החומר בכתבי מקור כגון: "הזוהר", "ספר יצירה", כתבי האר"י, כתבי בעל הסולם, כתבי הרב"ש, כתבי הגר"א, רמח"ל. מרביתו כבד ולא מובן, ולשונו מסובכת. האדם המודרני, ואפילו עברית היא שפת האם שלו,ואיני מדבר על אלה שכתובים ארמית, אלא אפילו אלה הכתובים אינו מסוגל לקרוא את הספרים הללו.

בעברית. שכן זו עברית שגם דוברי עברית אינם יכולים לקרוא. ספר "הזוהר", לדוגמה, כתוב בארמית. אלא גם קריאה בחומר הקריא והפשוט מסוג ספר זה יכולה בהחלט להספיק בכדי להגיע להישגים גדולים.

ולאחר שיקרא בהם, יוכל לקרוא גם מן המקורות ולהבינם.

-76 -

האם יש מקרים שבהם תלמידים מתמצאים יותר בחומר הקשה דווקא? כלומר שמדלגים מהר מהקל אלהכבד?

הקליטה שלנו במציאות כלולה מרגש ומשכל. יש כאלו שמגיעים ובאמת תופסים את החומר בקלות, ודוהריםכלי נעצרים, משום שחסרה להם ההרגשה. מי שעובד לפי השכל, קדימה, אך לאחר מכן הם בכל זאת ההרגשה שלו לא כל כך פעילים, כמו מדענים, לדוגמה, שאינם רגישים כל כך לעומת משוררים, הפועלים

מהרגש. גם לפי גישת הקבלה, צריך להיות שילוב מאוזן מזה ומזה. ישנם בעלי שכל רב, וכשהם מגיעים ללימוד, קופצים מיד קדימה בחוכמתם, כלומר, הם תופסים את החוכמה, אך בשכלם בלבד. ואז לפתע הם נעצרים ועליהם להמתין עד שהרגש שלהם יתפתח. לעומתם יש כאלו שמתקדמים במהירות ברגש, אך בשכלם אינם

מסוגלים לעבד שום נתון, ועובר זמן עד שהרגש מביא להתפתחות השכל. אך אין שום תכונה אנושית באדם שיכולה להיות בעד או נגד התפתחותו, שתפריע או תעזור לו. הכול נמצא באדם רק לצורך השגת המטרה העליונה. ואם אדם לומד את חוכמת הקבלה, כל התכונות הללו ממש

פורחות וגדלות בו, ומקבלות את צורתן השלמה והיפה, ממש כפרח הפותח את עליו.

יש פה סתירה. מצד אחד אומרים לאדם שעליו להגיע בצורה תודעתית, הכרתית למטרת הבריאה, אך מנגד אומרים לו: למד, קרא, עסוק בזה, וגם אם אינך מבין תגיע למטרת הבריאה. כיצד ייתכן שאדם מתקדם מבלי

להבין?

ההתקדמות היא הכרתית, אבל הכרה ברגש, ולא בשכל. כפי שזה מתבטא בעולם הזה אצל אמנים, ציירים, פסלים וכל אלו שאינם עוסקים במקצועות ריאליים, ואפילו בקרב העוסקים במקצועות ריאליים. פיזיקאי טוב הוא זה, שהצורך להרגיש בתוכו כיצד התופעות מתרחשות בתוך החומר ממש כואב ובוער לו מבפנים, ולכן הוא

בונה מודל פנימי של ההתרחשות, ומרגיש אותה, סובל וחי אותה. "הלבלכן העיקר הוא הרגש. השכל מיועד רק לעזור לרגש להבין את עצמו ביתר עומק, כמו שנאמר

. מה פירוש הלב מבין? הבנה קיימת על ידי השכל, אבל בתוך הלב, הלב הוא זה שמבין. הרגשה יחד עםמבין"הבנתה נקראת השגה.

הזה, בגלגול רוכש רוחניים שאדם בעולם הרוחני? האם הישגים גם פועל האם "חוק שימור האנרגיה" נשמרים לגלגולים הבאים?

חוק שימור האנרגיה קיים גם ברוחניות, שכן המערכת העולמית של כלל הנשמות, המבנה שנקרא "נברא", "אדם" או "נשמה", הוא מערכת סגורה. הנברא נוצר מראשיתו כרצון להתמלא בזה שברא אותו, בבורא, באור

עליון. המערכת היא מבנה קשיח, קבוע ובלתי משתנה, וגם הקשר בין חלקיו אינו משתנה, זה מה שנקרא "עולם הנשמות". זה מבנה שבנוי בדומה לגוף הפיזי שלנו, מאברים ותאים. יש בו חלקים חשובים יותר וחשובים פחות. בכללות ובפרטות הוא מתחלק למוח, עצמות, גידים, בשר ועור, כאשר הקשר בין כל חלקיו הוא קשר הדוק,

קשר ישיר, מוחלט וקבוע. חוקרי הטבע בעולם הזה מגלים, שגוף האדם פועל כך שכל תא ותא שבו לא חי למען עצמו, אלא קשור

בכל יתר תאי הגוף וחי לצורכם, כאשר לעצמו הוא מקבל רק את שנחוץ לו, על מנת לשרת את יתר הגוף. גוף הפועל בצורה כזו הוא גוף בריא, שבו כל תא מקבל חיות רק במידה שהוא זקוק לה, כדי לשרת את כל תאי הגוף. זה נכון כלפי תאים, איברים ומערכות. כמדען בקיברנטיקה רפואית, שהיא מדע ה"מחשב" שבגוף

האדם, אני יכול לאשר זאת גם מנקודת מבט מדעית. אם תא כלשהו מתחיל לקבל יותר מצרכיו כדי לשרת את הגוף, הוא הופך להיות תא סרטני. מדוע שיקבל

-77 -

יותר? כיוון שיש לו חרדה פנימית, אם נתאר זאת בלשון אנושית, שמא יחסר לו דבר מה. כלומר יש לו חוסר אמונה שהגוף יספק לו את מה שהוא נזקק לו. מכאן יוצא שדווקא את התאים הסרטניים אנו יכולים לרפא עלוהגדלת רמת השמחה, האושר ותחושת השלמות בגוף. ידי הפחתת רמת החרדה הפנימית שבגוף האדם,

ובאמת, הדבר מביא לתוצאות חיוביות בפועל. כדי שנתקיים במערכת זו בצורה האידיאלית, אנו, התאים הפרטיים שבמערכת, צריכים להכיר בכך שאנו תאים פרטיים, שמוכרחים להתקיים רק לצורכה של המערכת כולה. ואז המערכת תהיה בנויה ותתפקד בצורה

האולטימטיבית, ואנו נהנה ממנה ומהאור, שרמתו הכללית תהיה הגבוהה והמוחלטת ביותר. כדי שנרצה בזה מתוך בחירה חופשית, כדי שנבין עד כמה דבר זה הוא מושלם ונצחי - עלינו להגיע אליו מתוך המצב ההופכי לו. המצב ההופכי הוא כאשר כלל הנשמות נמצאות בחוסר קשר ביניהן, בחוסר הבנה שהן מקושרות יחד בגוף אחד. ועליהן לגלות שהן טועות, שהן תחת הסתרה, ולכן אינן חשות בכך שישנו מבנה

קשיח, קבוע, שמחבר בין כל הנשמות, כל התאים בגוף אחד. כל נשמה ונשמה צריכה לגלות עד כמה היא פועלת רק לטובת עצמה ולא לטובת הגוף, כלומר עד כמה היא כולה אכולת גידול סרטני, במאת האחוזים. ורק מתוך "הכרת הרע" הזו היא תרצה להגיע למצב שבו היא חוזרת להתחבר אל הגוף לפי רצונה, לפי החלטתה ולפי הכוחות שהיא משיגה כדי להתחבר לגוף. כלומר כוחות

. וכאשר היא"כאיש אחד בלב אחד", "ואהבת לרעך כמוך"השפעה, כוחות אלטרואיסטיים של מה שנקרא שבה למערכת הזו, היא מקבלת את כל השפע שנמצא במערכת, ומקבלת אותו בכדי לספקו לכל יתר הנשמות,

כלומר התאים, ואז הרגשתה היא נצחית ומושלמת. מכאן, שהנשמות כולן צריכות להגיע דרך "הכרת הרע", לגילוי שהן בעלות צורה הפוכה לחלוטין לבורא, ובשל כך הן מנותקות ממנו, לא מרגישות בו ולא מבינות אותו. ומתוך שיגיעו אט אט לידי גילוי של המצב שבו הן נמצאות וישתוקקו לשוב למצב הטוב, הן יבקשו את כוח התיקון, כוח הקשר בין הנשמות. וכשיבוא כוח זה,

, כולנו נהיה "כאגודה אחת". וזו המטרה כפי שהיא"כאיש אחד בלב אחד"הוא יקשר את כולן במערכת אחת, כתובה באינספור מקומות.

האם השגה רוחנית כלשהי שאדם השיג בגלגול הזה, "נצרבת" ונשמרת בד.נ.א. הרוחני שלו, ואיתה הואממשיך הלאה, או שבכל גלגול עליו לבנות מחדש את המסה הרוחנית שלו?

האדם לא צריך לבנות דבר, הכול כבר בנוי. עליו רק לחדש ולבנות את יחסו הנכון כלפי כל יתר הנשמות.המערכת קיימת ודבר לא משתנה, מלבד השתתפותו של כל אחד ואחד בצורה נכונה בחיי הגוף הכללי.

-78 -

המסך הקבלה סוברת שישנו מחסום רוחני, "מסך", שמפריד בין העולם הזה לבין העולם העליון. עד כמה המחסום הזה הינו בלתי חדיר עבור מי שחי בעולם הזה? מה נותן המסך למי שמצליח לרכוש אותו? מה עומד מאחוריו?

עד כמה נכונות האמירות של מדיומים למיניהם בנוגע לתקשור עם מתים שנמצאים, כביכול, מעבר למסך? כל הצורות שהאנושות מסוגלת לדמיין לעצמה לגבי מהו "מסך", מהי "נשמה" וכיצד מתקשרים אליה, הכולנגיעה למציאות האמיתית. לא במקרה נקראת חוכמת הקבלה גם פרי דמיון פסיכולוגי בלבד, ואין לכך כל

"חוכמת הנסתר", שכן היא נפתחת רק עבור אלו שרכשו מסך. כך שהשאלה היא בעצם, מהו מסך? האדם הוא כקופסה שחורה שבה חמישה פתחים, החושים. אך החושים אינם פתחים פרוצים, שכן כל פתח הוא בעל מסך, קרום, כ"עור התוף". באוזן, לדוגמה, מופעל לחץ כלשהו מבחוץ. הלחץ לא חודר פנימה, אלא מכה בעור התוף, עור התוף מגיב אליו, והפטישון המצוי מאחוריו, בתוך מנגנון שמיעה שלם, מודד את התגובה, את ההתנגדות ללחץ שהופעל מבחוץ. המדידה נעשית באופן כזה, שעור התוף שואף להימצא במצב

מאוזן תמידי, והמנגנון הפנימי שומר עליו, שלא יתכופף פנימה תחת הלחץ המופעל עליו מבחוץ. המנגנון מודד את התגובה ללא התערבות האדם, ומעביר אותה הלאה דרך מערכת העצבים, למקום שבו מפענח המוח בעזרת זיכרון ומערכות נוספות, למה דומה התגובה הזו, לאילו תגובות שהיו בעבר וכן הלאה. כך

עובד חוש השמיעה. גם בעיניים מצויות נקודות רבות, קולטני ראייה, שקרני האור מכות בהם, ובתגובה מופרשים מהעין עצבים רבים שפוסלים כמות מסיבית של תגובות עצביות, וכך לא מאפשרים לקרני האור לפרוץ פנימה. אותו סימן,

אותה תגובה, עוברת למרכז שמפענח אותה במוח, וזו התמונה הנגלית לעינינו. חוש הריח גם כן מופעל על ידי קצות עצבים, אשר מולקולות ריח מכות בהם ומעוררות אותם. קצות העצבים מגיבים, מתוך רצונם לשמור על מצבם המאוזן, כמו כל יתר החושים וכמו כל חי בעולם, ומתוך כךוכך פועל האדם בכול. אנו וחוש המישוש, גם מערכות חוש הטעם מולידים את תגובותיהם. כך פועלות

מתנגדים לדבר שרוצה לפרוץ פנימה, ואז מודדים את התנגדותנו.היינו מקבלים שום תגובה פנימית לכך וחמשת ה"מסננים", לא לנו חמישה חושים אלו, אלמלא היו שמשהו לוחץ עלינו מבחוץ, והיינו מחוסרי הרגשה לגבי העולם ולגבי החלל שבו אנו מצויים. למעשה היינו

כמחוסרי הכרה, שכן ניתוק חמשת החושים כמוהו כניתוק האדם מהמציאות. ישנו חוש נוסף, שנקרא "החוש השישי". זהו חוש רוחני, שבנוי גם הוא בדיוק לפי אותה מערכת ולפי אותו עיקרון. גם בו יש כביכול "קרום", שנקרא "מסך". האור העליון מכה ולוחץ על המסך, ואם המסך מסוגל לדחות את האור העליון ולא לאפשר לו לפרוץ פנימה, אז ממדידת תגובות אלו, ביחס לאור הלוחץ, ניתנת לאדם

הרגשת העולם העליון או "בורא"."קרום" בין החוש השישי לבין חמשת החושים הטבעיים הוא, שבתוך חמשת החושים קיים ההבדל השומר שדבר לא יפרוץ מבחוץ כבר מלכתחילה, ואילו את החוש השישי מקבל האדם ללא "קרום", ולכן אינו פעיל. אלא כנגדו חש האדם רק בשאלה מה הטעם בו, בחוש זה? כלומר "מה הטעם בחיי?" ואינו יודע מה

לעשות, שכן אינו חש בו כל טעם, ורק מרגיש כנגדו את חייו. ובאמת, ישנם אנשים שמתחילים להרגיש שקיים בהם חוש נוסף, אך הוא ריקני ולא פעיל. זאת משום שאין לו "קרום". ישנו צינור ללא מסך, והאדם מרגיש חסרון לקבל דבר מה דרך אותו הצינור, אך אינו מסוגל לכך, משום שקצהו אינו פועל. לכן האדם מרגיש רצון, תשוקה, ייסורים, על שאינו מקבל כל תגובה דרך חוש

זה. לרוב מתפתח החוש השישי לאחר התפתחות חמשת החושים הרגילים, שבהם האדם כבר מילא את עצמו ואינו רוצה למלא את עצמו עוד, וכשהוא שואל מדוע אינו יכול למלא עצמו בחוש הנוסף הזה, הוא מתחיל

-79 -

לחפש כיצד למלאו בצורה טבעית, ואינו מצליח. כך מגיע האדם לחוכמת הקבלה, שמלמדת אותו כיצד יוכל להשיג את ה"מסך" בעצמו, וכשירכוש מסך,

מיד לפי תגובות המסך למה שמצוי מחוצה לו, יחוש במציאות נוספת, מציאות רוחנית עליונה. זו "מציאות עליונה" משום שהאדם עצמו הרכיב מסך על החוש השישי. מסך שלא הגיע באופן טבעי, אלא מעל הטבע. ומה שהאדם מרגיש הוא הכוח עליון, הבורא, העולם העליון. את החוש השישי, שלא כמו את חמשת החושים הגופניים, ניתן להגדיל עוד ועוד, עד שיגיע לגובהו המרבי. וייתכן שלכל אדם יהיה גובה

שונה מלחברו. למעשה, חוכמת הקבלה מדברת רק על אותו המסך, ונחלקת בהסבריה לשני חלקים: חלק אחד כיצד לבנות מסך, וחלק שני כיצד לעבוד איתו, כיצד לגלות בעזרתו מציאות עליונה וללמוד מהי. בדומה לאופן שבו אדם מרגיש בחושיו הגופניים, כך הוא לומד וחוקר בחוש הרוחני, מה הוא מרגיש ומהן התמונות שהוא רואה בחוש הרוחני. כלל ההרגשות והתמונות הללו נקראות "הרגשת הבורא", הרגשת הכוח העליון. זה מה שאפשר

לספר על המסך.

אם כך, האם מה שמפריד בינינו לבין העולם הבא הוא רק העדר מסך?

כן, העדר המסך בלבד הוא שמפריד. מלבד זאת, הכול מוכן, החוש עצמו מוכן, וכבר מכיל מנגנון עצום מלא נתונים רבים. בחוש הראייה, לדוגמה, קיים מנגנון עצום לזיהוי עצמים ותגובות, שכדי לראותם חסר לאדם רק

המסך. לדעת את האור העליון, פירושו שהאדם דוחה את האור בעזרת המסך, ואז מודד כמה הוא מסוגל לקבל בעל מנת להשפיע. ללא מסך אנו חיים בהעדר רוחניות. רכישת מסך, כלומר הזכייה במסך ניתנת רק על ידי

לימוד נכון. וחוכמת הקבלה כולה מלמדת את האדם כיצד לקבל בחוש השישי.

האם כרגע מצוי אצלנו החוש השישי?

בריקנות, ואדם חש רדום, עד שבאחד הגלגולים הוא מתפרץ החוש השישי אמנם מצוי באדם, אך הוא שמתבטאת בשאלה "מה הטעם בחיי?". כאשר החוש מתחיל להתעורר בו, הוא מוביל אותו ללימוד חוכמת

הקבלה.

אם אדם מת, האם הוא מקבל מסך?

לא. במותו האדם לא מקבל מסך. יש לאדם רק מה שהרוויח במהלך חייו בתוך חמשת החושים. אם הצליח לרכוש חוש שישי, יש לו אותו, ואם לא, הוא ייאלץ לשוב לאותו מצב שהיה בו לפני התלבשות הנשמה בגוף,

כלומר לשוב לנקודה שבה אינו מרגיש דבר, כזרע. לכן אם בזמן חייו בעולם הזה לא השיג אדם עולם הבא, גם לאחר המוות לא ישיג אותו, שכן מדוע זה מגיע

לו? אם בחייו לא רכש מסך ולא היה בעל קשר עם הבורא, מדוע שיהיה לו לאחר מותו?נותר נקודה ברוחניות. מה וגם לאחר פטירתו הוא ללא הגוף, האדם הוא בסך הכול נקודה ברוחניות, שמוטל על האדם לעשות בזמן חייו בעולם הזה, הוא לפתח את עצמו מנקודה לפרצוף רוחני. שכן כל ההפרעות וכל "מקרי העולם הזה" מסודרים במיוחד לשם כך, ודווקא כאן, בעולם הזה, מסוגל האדם לבנות מסך. אחרת

כלל לא היה נמצא בעולם הזה.

האם רכישת המסך משפיעה גם על "איכות" חמשת החושים?

אדם שמתחיל לפתח את החוש השישי, התפתחות החוש קובעת כבר את כל חייו, כי הם מכוונים להגדלת אותו החוש, וחמשת החושים הגופניים כבר לא מעניינים אותו. הוא מרגיש אותם כארציים, כתופעות שבאות,

-80 -

מתפרקות ומתות. ואילו את החוש השישי הוא מטפח, מפתח ומטפל בו, שכן בתוכו הוא חש בנצחיות שאינהשייכת לחמשת החושים האנושיים.

אז מה בעצם קורה לאדם במותו?

הגוף מת, והנשמה נותרת כפי שהייתה במות הגוף. לאדם אין יותר זכות קיום מעבר למה שהשיג בחייו בעולם הזה. נכון שמשום שאין גוף, האגו נופל, והנקודה הרוחנית מסוגלת להרגיש תלות בבורא, להרגיש מציאותה בבורא. אך היא מרגישה עצמה כנקודה, כלומר היא אינה חשה את קיומה כעצמאי, אלא כזרע שלמרות קיומו,

אינו מרגיש שהוא זרע, ולמעשה אינו מרגיש דבר. לעומת זאת אדם שמביט באותו זרע ממדרגה עליונה, יכול לראות שמצויים בו חיים עתידיים, ושבקרוב, בעזרת התהוותם של תנאים מספר וכוחות מספר, הזרע יתחיל להתפתח. האם הזרע עצמו יודע זאת? ודאי

שלא. כך הדבר גם אצלנו. אדם שנפטר מהעולם הזה נותר כפי שהיה קודם, כזרע. אך אם השיג מסך לפני מותו, ולא משנה מהי מידת רכישת המסך, אם אדם עובר את המחסום, אזי אפילו הרכישה הראשונית, הקטנה ביותר, נחשבת למעבר מהעולם הזה לעולם הרוחני. אם אדם הגיע להשגה רוחנית, השגתו תישאר לו לנצח.

ולאחר מותו, במקום שנשמתו תהיה נקודה, היא כבר תתפוס מימד, גובה מסוים, "פרצוף רוחני". באדם כזה כבר קיים הרצון לדחות את האור בעזרת המסך, וכתוצאה מכך הוא מקבל תגובות פנימיות שמורגשות בו, אף על פי שחמשת חושיו מתו והתפרקו יחד עם הגוף. שכן החוש השישי נשאר, משום שאינו שייך לגוף כלל. אדם שבנה מסך למרות התנגדות הגוף, חי מתוך הזדהות עם חייו בחוש השישי, כאשר יתר החושים לא מהווים עבורו מקור חיות. שהרי כיצד ניתן לחיות בדרגה כה קטנה, גופנית, אנושית, לעומת הדרגה

שהוא חש בחוש השישי? חוש שמעניק לו תגובות על מה שהבורא עושה לו ומה שהוא עושה לבורא. אדם שרכש מסך, כל פעולותיו הן התקשרות לאלוקות, לבורא, לכוח העליון, דרך המסך, כלומר כמה הבורא לוחץ עליו וכמה הוא לוחץ בחזרה. ההתקשרות ביניהם נקראת "זיווג דהכאה", כלומר על ידי הכאה.

בנוסף, ההתקשרות הזו מתחזקת והולכת, מתגברת, מה שאינו כן בחושים אחרים. בחושים הגופניים האדם לא מרגיש את מקור התענוג, מקור האינפורמציה שהוא מקבל לתוך חמשת חושיו. כלומר לא מורגש בחושיו שמאחורי המידע עומד ספק המידע. לעומת זאת בחוש השישי, אדם מגלה לא רק מידע על העולם העליון, אלא בתוך המידע מתגלה גם מקור העולם העליון. כלומר אותו ספק עצום, השולח לו את כל הלחצים וההשפעות, כדי שעל פניהם יפעיל את עצמו לבנות צורות התגברות למיניהן. כך

למד האדם מתוך פעולות הבורא כיצד להידמות לו בפעולותיו, עד שהוא והבורא נעשים דומים לחלוטין.

האם לנשמה יש תחושות לאחר המוות או לפחות מודעות למוות?

אם האדם לא רכש מסך, הנשמה שבה להיות נקודה בשורש, מחוסרת תחושות, שכן אילו תחושות יכולות להיות לנקודה? היא חסרת מודעות, ממש כפי שזרע, אף על פי שהוא חי, הוא מחוסר מודעות לגבי התפתחותו העתידית. גם אנו חיים, ובכל זאת לא מרגישים מה מתרחש בתת הכרתנו. בסיכומו של עניין, אם יש מסך, יש

חיים רוחניים נצחיים שלמים, אם אין מסך, אז אין. לא משנה אם אתה נמצא בעולם הזה או בעולם הרוחני.

מתי תדע הנשמה שהיא קיימת?

רק כאשר תגיע הנשמה לגוף חדש, תתקיים בו, תזדכך שוב, תזדמן לשאלה "מה הטעם בחיי?" והאדם ייצאלחפש מקום שיוכל ללמוד בו את חוכמת הקבלה ובאמצעותה ירכוש מסך.

ייתכן שיעברו גלגולים רבים עד שירכוש האדם מסך לראשונה, ורק אז יוכל לפתח עצמו מנקודה לפרצוף רוחני. במידה שבה יהיה לו פרצוף קטנות או פרצוף גדלות, שמתאים פחות או יותר לבורא, דומה לבורא,

-81 -

בהתאם לכך ירכוש את דרגת האדם.

האם אדם מת הוא כאדם שאיבד את ההכרה?

אדם שמת בעולם הזה, הוא אדם שנפסקו כל קשריו עם חמשת החושים. אובדן הכרה אינו אובדן החושים. אובדן הכרה הוא כאשר הגוף עדיין מתקיים על ידי המוח, אך יש הפרעה כלשהי המונעת מהמנגנון לפענח או להעביר את הסימנים להכרה, אף על פי שהאדם מקבל תגובה. כלומר עור התוף באוזן עדיין קיים, פועל

ומעביר את התגובה. החוש השישי הוא אחר, משום שאותו צריך האדם להפעיל במלוא כוחותיו, באופן מכוון, מתוך בחירה

חופשית, ולדאוג לחוש הזה כך, שפעולת המסך תהיה ממש בידיו. זו חוכמה שלמה כיצד לעשות זאת.

האם נכון יהיה לומר, שאדם שנפטר עובר למצב הקפאה עד לגלגולו החדש?

אי אפשר לומר שהאדם נמצא בהקפאה עד שהוא יוצא לגלגול חדש, משום שגם כאשר הוא מצוי כנקודה, הואעובר שלבים מסוימים. אך שלבים אלו אינם שלבים בהתקדמות הרוחנית, אלא מעין התפתחות נוספת.

אם כך, תעשיית הסרטים של הוליווד יכולה להיסגר, שכן מרבית הסרטים מבוססים על "החיים שלאחרהמוות"?

אין חיים לאחר המוות, אם אדם לא השיג חיים אלו על ידי כך שנעשה מקובל. תעשיית הסרטים של הוליווד לא תינזק מכך, כי לא חשוב לאיש אם הוליווד מייצרת אמת או שקר. אנשים לא צופים בסרטים משום שהם

מראים אמת.

האם אדם שרכש חוש שישי, ממשיך במותו להרגיש מציאות עליונה?

ודאי. אותו אדם ממשיך להתקיים בחוש השישי, שכן זהו חוש שכלל אינו שייך לחיים או מוות. אנו עדים לכךשניתן לחיות בחיים האלה ללא החוש השישי, אין כל קשר בין זה לזה.

מקובל שרכש את המסך לא מרגיש את המוות כפי שמרגיש בו אדם רגיל, שכן המקובל נשאר עם החוש השישי. ובכלל - העולם הזה עבורו כבר אינו הנושא המרכזי, שכן הוא מזדהה עם העולם הרוחני עוד לפני

מותו, ומרבית חייו מתרחשים בו.

האם חמשת החושים מדכאים את החוש השישי כל עוד הם דומיננטיים?

לא. החוש השישי חזק מהם, הוא גדל והולך עוד ועוד עד שגובר עליהם, והדבר קורה ברגע הנכון. העניין הוא, שלפני התפרצותו באדם, שאז הוא תובע ממנו לרכוש מסך רוחני, שומר החוש על שתיקה. אך בו ברגע שהוא תובע זאת, האדם חייב למהר ולמצוא מקום שבו נלמדת חוכמת הקבלה, החוכמה כיצד לקבל, כיצד לבנות מסך

ולקבל כנגדו את החיות הרוחנית, הרגשת העולם העליון, תחושת הבורא. התביעה לכך, הנשמעת בתוך האדם, מגיעה מהכוח העליון. אך לאחריה כל היגיעה שעל האדם להפעיל כדי לפתח את הדחף לרכישת חוש שישי באה מתוך עצמו, מתוך בחירתו החופשית. האדם חייב לבנות זאת בצורה חופשית לחלוטין, משום שבחמשת חושינו אנו מופעלים כבובות, ורק בחוש השישי, אדם שבונה מסך

בעצמו, הוא חופשי. רק בחוש השישי אדם עושה פעולות רצוניות, ומגלה כמה בהשוואה אליו, כל יתר הפעולות שהוא מבצע

בחמשת החושים נובעות מתוך דחף פנימי למין, לאוכל וכדומה, או מדחף חיצוני, שמגיע מהשפעת החברה. הכול כבר כתוב, מדוד וידוע מראש כיצד יגיב האדם בהתאם לאופיו, בריאותו וכולי. אין לאיש כל שליטה על כך. יתרה מזאת, מלמעלה לא ניתנת שום בחירה חופשית, אלא הכול פועל ומתגלגל ממש באופן אוטומטי,

-82 -

רק במטרה להביא את האדם למצב שיתחיל לבנות את החוש השישי, כי בו הוא קובע את היותו "אדם".

אם הכול פועל באופן אוטומטי, מה מטרת התחושות הרעות שאדם חש במהלך חייו?

הריקנות, ההרגשה הרעה בחמשת החושים, לא מגיעה כדי שהאדם ימלאה, אלא כדי שיפנה את תשומת לבולחוש השישי, ובמקביל גם החוש השישי עצמו מתחיל להתעורר ולגלות לאדם שהוא ריק.

האדם מתחיל לפתח אט אט הרגשה, רצון לקבל דרך החוש הזה דבר מה. בדומה לאדם שכלל לא ידע שהוא עיוור, ולפתע מתחיל לחוש תשוקה עזה לראות. הוא אינו יודע מה פירושה של ראייה, אך ההשתוקקות היא חזקה, ומתבטאת לא רק דרך תחושת החיסרון לראייה שהחלה להציק לו, אלא גם דרך המכות שהוא מקבל ביתר ארבעת חושיו, משום שחסרה לו הראייה. כלומר אותו חיסרון גורם לו הפסד גם בחוש השמיעה, הריח, הטעם והמישוש, שבהם הוא מקבל מכות, משום שחסרה לו ראייה שתשלים לו את השימוש ביתר

החושים. כך גם החוש השישי עצמו נותן לאדם את ההרגשה שחסר לו חוש נוסף, ושיתר חושיו סובלים בשל כך. יתרה מזו, מגלים לאדם בתת הכרתו שהחוש הוא מה שחסר לו, ובלעדי החוש הנוסף לא יוכל להתמלא. אז

האדם חש קירח מכאן ומכאן, ומוכרח לפתוח את החוש השישי.

האם במצב זה אדם יכול לברוח מהרצון לרכוש חוש שישי, ולהמשיך בחייו כרגיל?

לדרגתו ייסורים, עד שירצה למרות הכול לעלות מעל לו כאלו יינתנו יכול להמשיך, אך מלמעלה האדם האנושית, כי מטרת הבריאה הכללית היא להעלות את האדם לדרגת הבורא. לכן האדם לא יישאר במדרגתו

השפופה, שכן יצטרך לתת על כך דין וחשבון.

-83 -

חוש שישי האם חוכמת הקבלה עוסקת בסוגיית גורל הנשמה ומקורה, והאם היא מספרת על כך גם למי שאינו נמצא

בהשגה רוחנית? חוכמת הקבלה היא חוכמה שנכתבה על ידי אנשים, שבזמן שהייתם בעולם הזה הגיעו להרגשה ולהשגת המציאות כולה. הם חיו בעולם הזה, ובמקביל הרגישו כל מה שקורה עם הנשמות כולן, ולא היה עבורם שום הבדל בין הימצאותם בעולם הזה, בגוף הפיזי, לבין הימצאותם כנשמה בלבד. כלומר, לא הייתה להם כל בעיה

להזדהות עם הגוף או עם הנשמה.לנברא, כפי שבעל הסולם מגדיר, חוכמת הקבלה היא התגלות הבורא מהם כתביהם בעבורנו? אלא שנמצא בעולם הזה, ועל כך בלבד מדברת חוכמת הקבלה, רק על זה כתוב בספרי מקובלים. מדוע רק על זה? משום שבעולם הזה אנו מצויים רק בחלק מסך כל קיומנו, וישנו מעגל גדול נוסף שאנו עוברים דרכו ללא גוף, וגם בו ישנן עליות, ירידות ומיני תהליכים, אך חוכמת הקבלה לא מדברת על כך, משום שמי שנמצא כאן, אין

לו צורך בזה. האדם נמצא בעולם הזה כדי לעשות תיקון מסוים על עצמו, ותוצאת התיקון תהיה שיגיע למצב שבו חייו, בין שיהיו בגוף ובין שיהיו ללא גוף, לא יהיה כל הבדל ביניהם. הגוף הפיזי שכרגע מסתיר את המימד הרוחני, לא יהווה מחיצה, והוא ירגיש הן את המציאות הרוחנית והן את המציאות הגשמית ממש כמציאות אחת. זו תהיה

עבורו מערכת אחת, שבה מתלבשים העולם הזה והעולם העליון זה בזה, אבל הכול קיים. האדם צריך להגיע למצב שבו העולמות כולם פתוחים בפניו. כל הייסורים שהוא מרגיש בחייו מטרתם לעורר בו את השאלה: "מה הטעם בחיינו"? ולחייב אותו לגלות את כל המציאות, את כל העולמות העליונים. ועל ידי כך שישלוט בהם, יכיר אותם, וכן לפי גודל הכרתו, לפי גודל הרגשת המציאות שלו, יתחיל לשלוט בגורל

ולקחת חלק פעיל ומועיל במציאות כולה. חיינו מסודרים כך, שעד שילד לא מתפתח בשכלו, הטבע לא מעניק לו כוח, אלא אך ורק לפי מידת התפתחותו השכלית הוא נעשה בעל כוחות. תינוק, לדוגמה, עדיין לא יכול ללכת. מדוע? אם יהיה מסוגל ללכת, אף על פי ששכלו מתאים עדיין לתינוק שאינו מסוגל ללכת, הוא עלול להזיק לעצמו, משום שכוחותיו הגופניים

ושכלו לא יהיו מאוזנים זה כנגד זה, באופן כזה שהשכל יעזור לגוף, והגוף לא יגרום לעצמו נזק כלשהו. הדבר מתבטא גם ביחסנו לאנשים לא שפויים בדעתם, אנחנו מתערבים בחייהם ומגבילים את כוחותיהם, כדי שלא יזיקו לעצמם ולאחרים. כך הוא הדבר גם ברוחניות. מדוע האדם לא מסוגל להרגיש כבר עכשיו את העולם הרוחני? משום שאינו יכול לחיות בו, להתקיים בו ביעילות, ולפיכך, אם יאפשרו לו להיכנס לעולם הרוחני כעת, הוא מאוד יזיק לעצמו ולאחרים. לכן ישנו "זמן ההכנה", ובו על האדם להגיע, על ידי לימוד הקבלה, למצב שבו הימצאות בעולם הרוחני, חיים בו והשתלבות בו יהיו עבורו הדבר החשוב ביותר, על פני כל

החשבונות הגשמיים והאגואיסטים שלו. ברגע שאדם מגיע למצב כזה, פותחים בפניו את השער לעולם הרוחני, כלומר השמים נפתחים, והאדם מתחיל להרגיש את המציאות כולה ולהשתמש בה בצורה מועילה לעצמו ולאחרים. על מנת להגיע למצב כזה, אדם זקוק לכוח מיוחד שיתקן אותו, יעניק לו שכל וכוחות נפשיים כדי לא להזיק לעצמו ולאחרים, וכדי לשלוט

בעצמו למען כלל המציאות, כלל האנושות. להגיע לזה ניתן רק על ידי "המאור המחזיר למוטב". אדם לומד את חוכמת הקבלה, מפני שספרי הקבלה נכתבו בידי אנשים שנמצאים בהכרת המציאות כולה, ובספריהם הם מתארים לאדם מה עליו לעשות כדי

להגיע לאותה הרגשת מציאות, כיצד לשלוט בעצמו ומהן התכונות שעליו לקבל.נצחיות, גבול, חיים בהרגשת יהיו מאושרים ללא לזה, חייו יגיע גם מספרים לאדם שאם המקובלים שלמות, בהרגשת "כל-יכול", ושום נזק לא יוכל להיגרם על ידיו לעצמו ולאיש. שכן זוהי בעצם מטרת כל

-84 -

הנשמות. כל נשמה ונשמה שמתגלגלת לעולם הזה, במשך חייה אלו או חייה הבאים, חייבת להגיע למצב שבו היא

נכנסת להכרת העולמות העליונים, ושוברת את המחיצה הזו, שלא מאפשרת לה לחיות בכל העולמות יחד. וכשנשמה כזו נפטרת מהגוף )תרתי משמע(, היא כבר יודעת היכן היא מתקיימת, ועבורה חיים ומוות הם בעלי חשיבות אפסית. כפי שהרב שלי, הרב"ש, היה אומר, בעיני מקובל, מוות הינו שווה ערך להחלפת חולצה

עבור אדם רגיל שבעולם הזה. אי לכך, מקובלים לא מספרים לאדם מה קורה לנשמות ללא גופים, משום שעליו להגיע להכרה זו בעצמו, עליו להגיע לידי כך שייפתחו לו השמים ויחיה בכל העולמות, וירגיש את כל המציאות, ואז לא יהיו לו עוד

שאלות לגבי הנשמה. כמו כן עבור אלו שטרם הגיעו להכרת המציאות המלאה, אם ידעו מה באמת קורה במציאות, עלול הדבר לגרום להם נזק. שכן כעת האדם נמצא בתוך חמשת חושי הגוף הפיזי, ורק דרכם הוא מרגיש את המציאות,להרגיש את כלומר גוף, ללא בנשמה להתקיים לחיות, להיות, פירוש לתפוס מה אינו מסוגל כך ומשום המציאות שלא דרך חוש הראייה, השמיעה, הריח, הטעם והמישוש. כי אלמלא חמישה חושים אלו, כיצד ירגיש מציאות כלשהי? אלא שיש לו גם חוש שישי, הנקרא "נשמה" או "נקודה שבלב". אם יפתח אותו, יתחיל

להרגיש במציאות עליונה שנקראת "עולם רוחני", מציאות רוחנית. מי שמפתח את החוש השישי ומרגיש את העולם הרוחני, בין הוא אם מרגיש את המציאות גם דרך חמשת החושים ובין אם אינו מרגיש מציאות דרכם, אין זה מהותי עבורו. שכן זוהי אך תוספת קטנה, שממילא לא מוסיפה לו מאום, משום שהנשמה, גם ללא גוף, מתקשרת, פועלת ומרגישה את כלל המציאות, כולל את

העולם הזה. הכיצד? המציאות מחולקת לסולם מדרגות, ובסולם המדרגות המשתלשל מלמעלה למטה ישנו "עולם אינסוף", תחתיו "עולם אדם קדמון", תחתיו "עולם האצילות", תחתיו "עולם בריאה", תחתיו "עולם יצירה",

תחתיו "עולם העשייה", ולמטה ממנו "העולם הזה". אם אדם נמצא במסגרת חמשת החושים, הוא תופס את העולם הזה בלבד, ואינו תופס את כל העולמות שלמעלה מהעולם הזה. אבל אם פיתח את החוש השישי, היינו הנשמה אז במידה שבה הוא מרגיש את עולם העשייה, שהוא העולם הרוחני הנמצא מעל העולם הזה, כן הוא מרגיש את העולם שתחתיו, כלומר העולם

שלנו. לפיכך אם אדם נמצא בעולם האצילות, הוא מרגיש בתוך כלי הנשמה את עולם האצילות ואת כל מה שתחתיו: עולם בריאה, יצירה, עשייה והעולם הזה. היינו הוא מרגיש את כל המציאות מדרגת השגתו ומטה.

ואין כל חשיבות לעצם הימצאו או חוסר הימצאו בגוף. לכן אין פתרון אחר מלבד הכרת העולם הרוחני על ידי התפתחות הנשמה, שכן ללא החוש השישי, לעולם לא יוכל אדם להבין מה פירוש להימצא בעולם הרוחני, ואין מילים שיוכלו לספר לו על כך. מקובלים יכולים להביא כדוגמאות רמזים דקים מאוד, אך לתאר זאת באמת - בלתי אפשרי. לא ניתן למסור לאדם ידיעה על

דבר שמעולם לא הרגיש או ראה, ואין לו בעולמנו אח ורע.

מה לגבי היפנוזה, המחזירה את האדם לילדות ואפילו לגלגולים קודמים?

אין שום קשר בין רוחניות לבין היפנוזה. כל מה ששייך להיפנוזה אינו יותר מהתערבות בפסיכולוגיה הפנימית של האדם, שבאמצעותה מזמנים בו רשימות גשמיות, ייתכן שגם מילדות. אך אלו רשמים מחייו האלה, ולא מחיים קודמים. דבר מהחיים הקודמים לא יכול לעלות בזיכרון. כל אלו הם רק "דה ז'ה וו", תופעה שגורמת לאדם להרגיש "כאילו כבר היה במצב הזה", כלומר עניין פסיכולוגי גרידא, השייך לחייו בגוף, בעולם הזה

ובגלגול הזה.

-85 -

מהכוח אל החומר אם בתחילה הייתה הדרך הרוחנית חלק בלתי נפרד מחיי עם ישראל, והאדם חי מתוכה ולשמה ובשאיפה מתמדת לממש את מהות קיומו, בשלב מסוים התפוגגה הרוחניות ונעלמה לה. והעם החל לעסוק רק בחומר,

שהפך לחלק בלתי נפרד מחייו. האם באיזו נקודת זמן עתיד החומר להשתלט על חיינו לחלוטין? היווצרות היקום התרחשה לפני שנים רבות מאוד. לאחר שנוצר, החלה התהוות החומר בתוכו עד לכל צורות הדומם שלו. מהחומר הדומם נוצרו כוכבים ופלנטות, וביניהם גם מערכת השמש, שנוצרה יחד עם כדור הארץ,

והתהליך כולו ארך מיליארדי שנים. בעל הסולם כותב שכדור הארץ התחמם והתקרר תכופות במשך שלושים מיליון שנה. כתוצאה מתהליך ההתחממות וההתקררות הקליפה העליונה של כדור הארץ התחזקה ונעשתה כה קשה, עד שממנה החלה

להתפתח בחינת הצומח. כיצד החלה בחינת הצומח? יש מאין? כל התהליכים הינם תוצאה של הכוחות הרוחניים המצויים ביקום, שהיה פעם מלא ופעם ריק, והכוחות הם תמיד הפועלים היחידים בו. כוחות אלו החלו להתגשם לחומר. מה

פירוש להתגשם לחומר? אין כל הבדל בין כוח לחומר, כוח הוא אותו החומר, והחומר הוא אותו הכוח. אם ניקח דבר מה מוצק ונחמם אותו, הוא יהפוך לנוזל, נוסיף לחממו, ויהפוך לגז, עד שלא נרגיש בו כלל.ודאי שלא, הוא קיים, רק בצורה אחרת, כזו שאין ביכולתנו האם חומר זה, שהיה מוצק, חדל להתקיים? להרגיש או לראות, כלומר הוא נעלם מיכולת תפיסת חמשת החושים, אך מובן שהוא ממשיך להתקיים. אפשר

גם לעשות את התהליך ההפוך, להפוך גז תחת לחץ וקירור לנוזל, ומנוזל לעשותו מוצק. בין שאנו תופסים ובין שלא תופסים דבר מה בחושינו, אם מדובר בכוחות נעלמים ואם בחומרים מוצקים, הכול נמדד כלפי הרגשת האדם, אך הדברים קיימים ונמצאים ביקום מאז ומעולם. כך שהיקום נוצר מתוך השתנות התנאים, מכוח שהחל להתממש כאוויר, כסוגי גזים, ולאחר מכן כנוזל ואז כחומר מוצק. אותו דבר

קרה עם דרגות הצומח, החי והמדבר - אותו כוח שטרם התגשם בחומר, החל להתגשם. אז החלו להיווצר צמחים למיניהם, כפי שמגז נעשה נוזל ומנוזלים מוצק, כך גם מכוח נעלם החלו להתהוות צמחים ומכוח נעלם בדרגה גבוהה יותר החלו להתהוות חיות, כולל האדם. כוחות אלו המשיכו להתפתח, עד שנוצר על פני כדור הארץ כל מה שקיים בו כיום. בשום מקום אחר לא רואים עדיין התפתחות כמו זו שעל

כדור הארץ. שאר היקום הוא בעצם לא יותר מגושי חומר מוצק, פחות או יותר. התהוות כוחות אלו, מטבע היותם מסוג נעלם שהופך למתגשם יותר ויותר, הייתה התפתחות לצמחים, לבעלי החיים ולבסוף - לאדם. האדם התפתח בצורתו הגופנית, וחי תחת החזקת אותו כוח נעלם שיצר אותו ושפעל כדי לבנות את צורתו הגשמית. עד שבאה העת שבה החל כוח זה להביא לאדם לא רק את צורתוהגשמית, היינו התגשמות הכוח בחומר, אלא גם הכניס באדם תוספת מיוחדת, כוח נוסף, שנקרא "כוח רוחני".

אז נוצרה באדם התשוקה, הרצון לדבר מה גבוה יותר מאשר להתקיים כנפש חיה. האדם החל להביט מעלה כביכול, לא מעלה לשמים, אלא להביט דרך הטבע בשאיפה לגלות מה עומד מאחוריו. האדם החל לשאול, מנין באתי? לשם מה אני קיים? הוא החל לשאול על תחילתו ועל סופו. על מה נמצא מעבר לחיים,

לפניהם, ומה שמחכה לו בקצם. בבהמה אין שאלות מסוג זה, אז מהיכן הגיעו שאלות אלו לאדם? השאלות עולות בו, כי בתוך האדם,בו רצונות מיוחדים, רצונות שנקראים יותר, שבונה גבוהה כוחות מדרגת נוסף, כוח לעומת הבהמה, מצוי

"אדם". אותה ישות שבה התגלה בפעם הראשונה הכוח הרוחני שבירר והצית בה את הרצון והתשוקה לרוחניות, כלומר התגלותו הראשונה של הכוח שעשה מה"חי" אדם, שהחל שואל מי ומה אני, הייתה ביצור שעל פני

האדמה נקרא "אדם".

-86 -

לפני "אדם" חלפו דורות רבים שבהם איש לא שאל שאלה מעל לדרגת הגופניות. "אדם" היה הראשון ששאל ודיבר על כך מתוך הסקרנות שהתגלתה בו, ומתוך התשוקה לגלות את שורשו, התשוקה להגיע למה שמצוי למעלה ממנו, אל הכוח שברא אותו, מפקח עליו, מוביל אותו במשך כל חייו, ושכנראה, החל למשוך

אותו בחזרה אליו. השאלות ששאל הן אלה שפתחו את כלי הקליטה שלו, את רגשותיו. ואת הדבר החדש שגילה, חש והבין, כתב "אדם" בספר "רזיאל המלאך", שאותו ניתן לרכוש בכל חנויות הספרים גם בימינו. אחריו כבר באו אנשים

נוספים שהבינו וקיבלו את הידיעה שקיים דבר מה מעבר לחושים, דבר שכרגע אין בכוחו להרגיש. כיום אנו מרגישים חלק מזערי בלבד מתוך כלל המציאות שבה אנו מצויים, כאדם שנמצא בחדר שרובו חשוך, ולכן רואה רק את מה שמאירה לו המנורה באורה החלוש, ורק באזור שבו היא מאירה. אך האדם לא רואה או מרגיש שבאזור שאליו אור המנורה לא מגיע, ישנם עוד אינספור כוחות, פרטים, סוגי צורות חיים

מגוונים ועוד. האדם פשוט לא מסוגל לתפוס זאת בחושיו, ומתוך כך שאינו תופס, הוא שוכח ואף אינו מביא בחשבון שזה קיים. אלא האנושות מוסיפה להימצא במעין ערפול, דמיון שווא שהעולם והמציאות כולה הם רק מה

שגלוי לעין, כלומר רק מה שניתן לתפוס ולראות באזור הדל שבו מאירה המנורה. עברו עשרים דורות מאז "אדם הראשון", כשכל דור כבר כלל אנשים בודדים בעלי "הנקודה שבלב", שיכלוהגדולים רצונותיו ומתוך אברהם. שנקרא מיוחד, אדם שהגיע עד הרוחני. הרעיון את ולגלות להבין שקיים מה כל על המפקח זה ביותר, והכללי העליון הכוח אחר בכוחותיו חיפש העמוקה, והשתוקקותו במציאות. ובאמת, מתוך רצונו החזק התגלה לו אותו הכוח. אברהם החל לחוש בו רק מתוך כך שהשתוקק

תשוקה עזה להרגישו. כאן חשוב להדגיש, שהכוח הנקרא "בורא", "המנהיג", "המאציל", "המפקח", "השולט", אינו בא ומתגשם כלפי האדם כך שמתראה לו בצורת בשר ודם. אלא האדם עצמו מקבל חוש מיוחד, חד מאוד, שדרכו הוא

מרגיש את הכוח הזה, בעודו כוח. כלומר יוצא אל אותה רמת הרגש כמו זו של הכוח. אנשים שיכולים להגיע להתפתחות החוש השישי כלומר להגיע לרמת חידוד חושים עד כדי הרגשת הכוח העליון, נקראים "מקובלים". אברהם היה הראשון שבמאמציו הגיע לזיכוך כזה שהרגיש בכוח העליון. הוא יצא

מהאזור שבו המנורה מאירה אל אזור רחב יותר והחל לראות מעבר לו, ועל כך כתב בספרו "ספר היצירה". בנוסף ליציאתו לרוחניות, קיבל אברהם הבנה מגילוי אותו הכוח, שאין לאדם מטרה או משימה חשובהיותר מאשר להפיץ בקרב הרבים את הידיעה על כוח זה, על החוקים הקיימים בעולם ועל מטרת וגדולה האנושות, למה עליה להגיע. אברהם החל לפעול למימוש המשימה, הוא ישב בפתח האוהל וקרא לאנשים לבוא לשמוע את שיש לו לספר, עד שארגן קבוצת תלמידים משלו. כפי שכתוב במדרש העתיק, גם שרה אשתו

עזרה לו, והייתה מגיירת נשים כפי שהוא גייר גברים. מאוחר יותר עקרה הקבוצה ממקומה למקום אחר, שנקרא "ארץ ישראל", ולאחר מכן ירדה מצרימה.

הירידה מצרימה לא התרחשה בזמני אברהם ויצחק, אלא בסוף ימיו של יעקב, נכדו של אברהם. קבוצה זו, בזמן שהותה במצרים, קיבלה השפעה כה גדולה מהכוח העליון, עד שהחלה להרגיש את ניתוקה ממנו, כלומר את הימצאותה בגלות. הכוח העליון לא התרחק מהם, אך היה מעורר בהם תשוקה גדולה ליתר חיבור. לכן לאחר שגדלו במספרם וברצונם לרכוש חושים זכים יותר, שבאמצעותם יוכלו לבוא במגע עם הכוח העליון להתחבר אליו, להרגיש אותו ולחיות בהשפעתו, קיבלה קבוצה זו את השיטה כיצד להחזיק בקשר עם

רות ולפתח את הקשר יותר ויותר. הכוח העליון, וכיצד להפ� כך משך מאות שנים הלכה והתפתחה הקבוצה, עד שהגיעה למצב שבו צמח הרצון לקבל שבה, האגו שלה, לממדים כאלו שהביאו לניתוק מהרגשת הכוח העליון, והחזיר אותה להרגשת אותו אזור שבו מאירה המנורה בלבד. אף על פי שניסו להתנגד לזה, האגו בער בהם בעוצמה רבה והביאם לתופעה של ניתוק הדרגתי

מהכוח הרוחני, עד שלפתע איבדו כליל את אותו קשר עצום עם הכוח העליון.

-87 -

חלק מהעם איבד את הרגשת הכוח העליון, ואילו חלק עדיין החזיק בו. מי שאיבדו את ההרגשה נקראו "צדוקים". בשלב מאוחר יותר הכניסו צדוקים אלו לעם שיטות זרות ותרבות זרה, שגרמו לתוספת אגו בתוכם, עד שהעם כולו איבד לגמרי את החוש השישי. היינו את הזכות שמאפשרת להרגיש את הכוח שמחוץ לאזור

אורה הדל של המנורה, ושכח לחלוטין מקיומו של החוש. למעט אותם אנשים בודדים, שעוד חשים תשוקה לחיבור הרוחני בכל דור ודור, ועל ידי מאמצים גדולים מזככים עצמם עד להרגשת הכוח העליון, אותו הכוח שהתגלה לאברהם אבינו, כל היתר מצויים בגלות, בריחוק

מהרגשת הכוח העליון, עד לימינו. כיום עם ישראל מגיע למצב שבו אותו אגו שהעצים במשך כל שנות הגלות, אותו אגו שבער ועודו בוער בו, מראה שהוא עדיין ריק, וכי שום מאמץ מכל מאמציו במשך אלפיים שנות הגלות לא הצליח למלאו. כאשר אדם רואה עד כמה נכשל בניסיונותיו למלא את האגו, הוא נכנס לייאוש, שכן אין בידו התשובה כיצד לקבל

סיפוק. אדם שמגיע לכלל ידיעה שלא יוכל לספק את הרצון לקבל, לאחר שכבר רכש ניסיון רב וראה שזוהי משימה בלתי אפשרית, לא נותר בידו דבר מלבד שיטת הקבלה, שסוברת שהבעיה אינה נעוצה בסיפוק האגו.

אלא בעצם היותו מצוי באזור שבו מאירה מנורה קטנה אך חלק מזערי מן המציאות המלאה. לפיכך, מובן שבעולם הזה האדם לא יצליח למלא את עצמו או לדעת לשם מה הוא קיים, מהיכן בא ולאן עוד ילך, אלא עליו לגשת ולפתוח את אזור הכוחות הנסתרים מעין. אין הכוונה לכך שהאדם יגשים את הכוח העליון כ"אדם", חלילה, כפי שעושות הנצרות והאסלאם בדמותם של מוחמד ושל ישו. אלא הקבלה סותרת זאת מכל וכל. זו לא יכולה להיות מטרת הכוח העליון, שכן מטרתו שהאדם יזכך עצמו עד שיגיע אליו, אל

דרגתו שלו, וזאת בזמן חיותו כאן, בעולם הזה. לכן, אומרים מקובלים, בימינו נכנסת האנושות כולה לייאוש, ולהכרה בכך שזהו מצב ללא מוצא. חוכמת הקבלה צריכה להראות לאנושות את הדרך ואת היעד הרוחני, וזו משימתו וחובתו של עם ישראל כעם סגולה, כעם הנבחר, להיות אור לגויים. או אז ישובו כל העמים יחד לאותו מצב שבו יחיו כולם במציאות לכל רוחבהויתבהר לאדם. שכן מעל ליקום הגשמי מתבררים כל אותם כוחות העומדים והיקום כולו יתברר ועומקה,

מאחורי החומר, מעליו ומחוצה לו. האדם אינו צריך להזדכך לשם כך עד כדי היעלמותו מהעולם הזה. אלא הרצון הפנימי שלו פועל לשם כך, בעוד הגוף הפיזי נותר אותו הגוף, על כל רצונותיו הגשמיים. צריך להאכילו ולטפל בו, אך פנימיות האדם נעשית כה זכה, עד שמתחילה להרגיש את הכוח העליון, הנעלם מהחומר, ולהגיע להרגשת חיות וקיום כזו של

הכוח העליון. זוהי מטרת האדם באשר הוא, בתוך מסגרת חייו בעולם הזה, ללא הבדלי דת, מין, גזע או לאום. החוק הכללי, שנקרא בורא, דוחף אותנו לזה, אם נרצה ואם לא, על ידי כך שהוא מעורר בכל אומות העולם שנאה כלפי העם היהודי, ועל ידי זאת ששולח צרות מבית. הבורא לא ישקוט ולא ינום עד שיחייב את

עם ישראל להגיע למטרה. כלומר, עד אשר תשוב האנושות כולה, כפי ששבו "אדם הראשון", "אברהם", "משה" ויתר המקובלים, להיות בקשר עם הכוח העליון, להיות בדרגתו ובהרגשת נצחיות ושלמות, עד שמציאותנו בגוף כלה ונפסד זה לא תהיה מורגשת בנו, אלא ברמה שבה אנו חשים גזירתן של שערות או גזיזת ציפורניים. וכך יהפוך גם הגוף

זניח לחלוטין לעומת ההרגשה הפנימית שנקראת "נשמה". לא נעניק שום חשיבות לשאלה אם הגוף חי או מת, אך את המסע אל הרגשת הרוחניות, הרגשת הכוח

העליון, עלינו לעבור דווקא בזמן שהותנו בגוף הפיזי.

-88 -

פקיחת עיניים ההגדרות "תורת הקבלה" ו"חוכמת הקבלה" נשמעות לאוזן כאותו מושג, אך אם נכנסים לעומקו של עניין, רואים שישנה כאן סתירה מהותית. שכן אם חוכמת הקבלה היא תורה, פירושו של דבר שיש לקיימה מבלי לשאול שאלות. ואם מדובר בחוכמת הקבלה, פירוש הדבר שאסור לחדול מלשאול שאלות. האם הקבלה היא

חוכמה או תורה? ואם היא חוכמה, כלומר מדע, האם האדם הוא אובייקט המחקר של הקבלה? יש כאן נגיעה בשאלה מהותית ביותר, והיא: מהי תפיסתנו במציאות. לאחרונה יצא לאקרנים בעולם סרט

נוצר על ידי שמונה?”What the Bleep Do We )K(now“בשם: יודעים?"(. הסרט )"מה לעזאזל אנחנו ופסיכולוגים. הם שואלי מומחים, מדענים מהשורה הראשונה, חתני פרס נובל, ביניהם פיזיקאים, ביולוגים

השאלות בסרט, והם גם משתדלים להשיב עליהן. לדבריהם, על פי תוצאות המחקר המודרני בכלל וממחקרי הפיזיקה הקוונטית בפרט עולה בעיה רצינית. כי יוצא, שהעולם הזה אינו קיים כלל כפי שהאדם רואה אותו, אלא העולם הזה הינו אוסף אפשרויות העומדות

בפני האדם, ומתוכן הוא תופס את מה שהוא בוחר לתפוס, לפי בחירתו האישית, לפי כליו ולפי הבנתו. כלומר האדם לא מסוגל להבחין שקיים דבר מה מחוצה לו, עד אשר יש לו מבפנים מודל של מה שהוא רואה. מביאים דוגמה מאוד מעניינת לכך בסרט: אינדיאני עומד על שפת האוקיינוס ומביט בו, אך אינו רואה שספינותיו של קולומבוס קרבות אליו, אף על פי שהספינות נעות לעבר החוף שעליו הוא עומד, ומצויות כבר

במרחק של חמש-מאות מטרים ממנו, עדיין אינו רואה אותן. הוא לא רואה אותן משום שאינו מסוגל לדמיין לעצמו ש"דבר כזה" קיים, אך כאשר הוא מביט במים שסביב אותן אוניות שאינו רואה, הוא מבחין בתנועה כלשהי על פניהם. אי לכך הוא מתחיל לנסות ולנחש ממה זה יכול לנבוע. אט אט הוא מתחיל להבחין בכך שיש מולו דבר מה, ולאחר מכן, כאשר הוא רואה מלחים ודמויות שעינו רגילה בהם, ושאינם אותה האונייה שמעולם לא ראה, הוא מעלה השערות, עד שהוא רואה את

האונייה. אותו אינדיאני רץ אל השבט שלו, וקורא לחבריו לבוא ולראות את האונייה. בתחילה גם הם לא מסוגלים לראותה, אך כאשר הוא מתאר להם את מה שעומד לפניהם, הם מתחילים לבנות מודל, תבנית בתוך מוחם, לגבי מה שעומד מולם, ואז מתחילים גם הם לראות שיש כאן "משהו". יוצא שאם האדם לא מדמיין במוחו דבר כלשהו קודם לכן, אם לא קיבל אותו בתורשה או על ידי חינוך, אז אינו יכול לראותו, אינו יכול להרגיש אותו,

ולמעשה, לא משנה באילו חושים מדובר. תפיסת האדם את המציאות מותנית בזה עד כדי כך, שבלתי אפשרי להגדיר אילו מהדברים שלפנינו הם מוצקים, כאלה שהאדם "נתקל" בהם, ואילו מהדברים שלפנינו הם דברים שהוא "עובר דרכם". אלא הכול

נקבע בחושינו רק מפני שכך החושים מבינים שעליהם לקבל את הדברים. אותם מדענים שעשו את הסרט סוברים, שתפיסת האדם כולה תלויה בדמיון של האדם. והמעניין הוא,

שחקירותיהם ומסקנותיהם, אף על פי שאינן מדויקות לחלוטין, קרובות מאוד, למה שטוענת חוכמת הקבלה. לטענתם של המדענים, המציאות קיימת ככל מיני אפשרויות, שמתוכן בוחר האדם אפשרות אחת. בדומה לאדם העומד על פרשת דרכים - הוא יכול לבחור לנסוע ישר, שמאלה או ימינה, ואינו יודע לאן עליו להמשיך, אז הוא בוחר בדרכו, נאמר, לפי המזל. ואז לפי בחירתו זו הוא רואה, מרגיש וחי. כלומר, אם העולם הזה מציע שלוש אפשרויות, והאדם הוא העומד על פרשת דרכים ויכול לפנות שמאלה, ימינה או ישר, לפי בחירתו בצורת

עולם מסוימת, כך הוא תופס אותו אחר כך. מה, אם כן, עמדתה של חוכמת הקבלה לגבי תפיסת המציאות? היכן אנו מצויים בכלל ומה מצוי סביבנו?אינסוף ואף לא רבות, אינו מצבור אפשרויות העולם קיימת. אינה כך: המציאות אומרת חוכמת הקבלה אפשרויות, אלא העולם שלנו כלל אינו קיים. "העולם" הוא אור אינסוף לבן, מחוסר צורה, והצורות בו לא

-89 -

קיימות. אלא האדם, על ידי רצונותיו, בונה בתוך עצמו צורות רבות, שמתוך בנייתן בתוכו נדמה לו שהן קיימותמחוצה לו.

באדם יש רצון אחד, הכולל תרי"ג רצונות. רצונות אלו מצויים בהתמזגות מסוימת ביניהם, והאופן שבו מדמיין האדם ברצונותיו את היחס ביניהם, ייתן תמונה כלשהי, ותמונה זו תצייר לו את תמונת העולם שנמצא

מחוצה לו, כביכול. כלומר, יש בתוכנו מעין מכונת צילום: מלפנים זוג עיניים, אחריהן נמצא מוח, ומאחורי המוח - מסך, כאשר נדמה לאדם שהוא רואה דרך עיניו את מה שהמוח מצייר לו על המסך. אך למעשה אין הדבר כך, שכן המוח נמצא באמצע, בין העיניים למסך, ומה שמוקרן מהמוח לאחור, כלומר על המסך, נדמה לאדם שזה לא בא מהמוח אל המסך, אלא עובר מהעיניים דרך המוח, ומגיע למסך. וכך נוצרת אשליה כאילו מחוצה לי קיים

משהו, אך בהחלט מחוצה לאדם ישנו רק הבורא, שנקרא "אור אינסוף". לכן, אם אדם רוצה לדעת מהו העולם האמיתי, עליו ללמוד את כל תרי"ג רצונותיו, ולתקן אותם כך, שתמונת העולם הזאת לא תהיה מורגשת בו כתמונה חיצונית. אלא על האדם לא לשכוח שתמונה זו כלולה

משני חלקים: אוסף תרי"ג רצונותיוא. אור אינסוף הממלא את הרצונות הללו, לפי השתוותם אליוב.

כל עוד רצונות אלו הם אגואיסטיים, הם רוצים למשוך את כל התמונה לתוכם, ובזה הם מרגישים תענוג אגואיסטי. אך במידה שהאדם מתקן את הרצונות הללו, כאשר הוא רוצה להידמות בהם לאותו "אור אינסוף" שנמצא מחוץ לרצונות. כלומר כאשר האדם מצרף לרצונותיו אלו כוונה אלטרואיסטית לטובת הזולת, לפי

, בזה רצונותיו מקבלים צורה כזו של האור המצוי מחוצה לו."ואהבת לרעך כמוך"הכלל או אז במקום תמונת הרצונות הללו באדם, הוא מרגיש את תכונת האור, מרגיש ומגלה את הבורא ודבוק לאותו אור אינסוף. זאת ועוד, אם את כל תרי"ג רצונותיו מתקן האדם בכוונה "על מנת להשפיע", בזה הוא מרגיש כתופס את כל האור שנמצא מחוצה לו, במלואו. אז האדם שווה לו, דבוק בו, וזו בעצם התמונה היחידה

האמיתית, שהוא יכול להרגיש במציאות שקיימת באמת.ועליו להגיע להרגשת המציאות הזו, שכן התורה, כל אחד ואחד מאיתנו כלול בתוכו מתרי"ג רצונות,

הקבלה, מחייבת את האדם להגיע לתיקון.

האם זו הכוונה בנאמר: "פקיחת עיניים בתורה"? כלומר שעיני האדם מתהפכות ובמקום לראות פנימה, הוארואה החוצה?

בדיוק כך. פקיחת עיניים בתורה, פירושה היפוך העיניים על ידי התורה. גם המדענים כיום מדברים על אהבת הזולת. הם טוענים שאם אדם מגיע לזה, אז התמונה שבה הוא נכלל היא תמונת האור העליון, הבורא. וכך

אדם חי בתוך הבורא ונעשה כמותו, נצחי ושלם.גם את החיים ויחיה. לכן ולפיה יתקיים זאת אומרת, התמונה שאדם מצייר לעצמו היא תמונת חייו, והמוות, וכמובן את מנת המזל, האושר, הבריאות שלו בחיים אלה וכן הלאה, את כל התמונות הללו אדם מצייר

."עולמך תראה בחייך"בתוכו, ואם יתקן את עצמו, בהתאם לזה ייצא לעולם שכולו טוב. ועל כך כתוב:

האם ניתן להבין מדבריך, שכיום ישנם מדענים התומכים בקיומו של אלוהים?

ודאי, אך לא מדובר באלוהים כפי שמתארות הדתות, היינו אלוהים רע, מעניש, שמחייב את האדם וכן הלאה. אלא "אלוקים" הוא החוק הכללי של המציאות, "חוק האהבה", ולכן, אם ברצונו של אדם להשוות עמו צורה, עליו להגיע לאהבת הזולת המלאה. ובזה הוא משווה עצמו לבורא, לאלוקים, והופך ראוי לכך שישרה בו כל

האור העליון, הנקרא "תורה".

-90 -

האם זה מתקשר גם למה שאומרת חוכמת הקבלה: "אדם מצוי במקום שעליו הוא חושב"?

כן. הכול נעשה במחשבה. רק המחשבות הן הפועלות בעולם. ולכן הכלי העיקרי שלנו בלימודי חוכמת הקבלההוא כוונות.

האם הקבלה היא "תורה" ואנו מחויבים לקיימה כלשונה, בפשט, כ"מצוות אנשים מלומדה", או שהקבלההיא חוכמה הפותחת בפני האדם את האפשרות לשאול, לחקור ולברר?

הקבלה היא תורה שבעולם הזה, ומיועדת לאדם באשר הוא. אנו מחויבים להתפתח בעולם הזה ולהעניק לאדם חינוך, שיקל עליו להיפתח לתפיסת המציאות הנכונה. כאותו אינדיאני העומד על שפת הים ואינו רואה יותר ממה שחונך לראות, היינו לא יותר מהדמויות הנמצאות בראשו, כך באמצעות חינוך נכון, יש להביא את האדם

למצב שבו יראה את המציאות הנכונה, וזה נקרא "תורה". "בראתי יצר רע, בראתי תורהכלומר התורה היא האמצעי לתיקון תרי"ג הרצונות שבנו, כפי שכתוב:

. "יצר רע" הוא סך כל תרי"ג הרצונות שבאדם שנחשבים רעים, משום שמלכתחילה הם אגואיסטים,תבלין"וזו גם הסיבה לכך שהם תופסים את העולם בצורה הפוכה.

מה שהאדם מצייר בתוך המוח כעת, זו צורת העולם הזה המתראה לו, אך במידה שיתקן את רצונותיו . אז הוא יגלה את הבורא"עולם הפוך ראיתי"לאלטרואיסטים, אז יראה וירגיש את העולם הפוך, כפי שנאמר:

, שפירושו: "הפוך את כל רצונותיך לאלטרואיסטים", הוא כלל יחיד"ואהבת לרעך כמוך"וידבק בו. לכן הכלל וגדול, הכולל את התורה כולה.

נשאלת השאלה, לשם מה יש לקיים "מצוות אנשים מלומדה"? האדם מצייר תמונות אגואיסטיות במוחו, ועל ידי אותו תרגול מכאני של קיום מצוות הוא מחנך את עצמו. עד אשר הוא מפתח רגישות ומקיום פעולות חיצוניות אלו מתחיל להבין, שישנן צורות נעלות יותר. היינו שמאחורי ביצוע המעשים בידיו, בגופו ובפיו עומד עניין ה"כוונות", והן העיקר, ולא כפי שחשב קודם, שהביטוי הגשמי של רצונותיו הוא העיקר. אותו ביטוי גשמי

הנקרא "תרי"ג מצוות", המובאות בצורה שבעולם הזה, כמו שנאמר: "מצווה בלי כוונה, כגוף בלי נשמה". שכן כל אותן המצוות הן בסך הכול העתקה גשמית של כל מיני האפשרויות והצורות, שאם שם בהן האדם כוונה אלטרואיסטית, "על מנת להשפיע", הוא מצייר את השוואת רצונות אלו אל האור העליון המצוי מחוצה לו, לבורא. ולפיכך, על ידי קיום תרי"ג כוונות "על מנת להשפיע", על פני רצונותיו מגיע האדם להשתוות מלאה

בקות". לאור העליון, היינו לבורא, וזה נקרא "ד�

מדוע חוכמת הקבלה נקראת "חוכמה"?

הקבלה נקראת "חוכמה", מכמה סיבות: ראשית, משום שמדובר בתפיסת המציאות. שנית, היא חוכמה משום שעל ידה האדם ממלא את כליו הגבוהים ביותר, היינו את חסרונותיו הגבוהים ביותר, שהם החסרונות לדעת, להשכיל. ושלישית, היא נקראת חוכמה משום שהיא באה מהספירה העליונה שאליה עולה הנברא, משיג

אותה, ומתוכה מתקשר לכתר, שהוא הבורא, "האור המופשט".

האם חוכמת הקבלה במהותה מזמינה את האדם לשאול שאלות, או להיפך?

חוכמת הקבלה לא רק שמזמינה את האדם לשאול שאלות, אלא אומרת שהאדם בונה את עצמו וגדל רק על ידי שאלות. אותן שאלות שאדם שואל במהלך חייו ומהן הוא מגיע לצורות הנכונות, שאותן הוא מצייר במוחו,

, שהיא מטרתו של כל"ולדבקה בו"עד אשר הוא מגיע לאור המופשט, היינו אל הבורא עצמו, כמו שכתוב: נברא.

-91 -

מסע בין עולמות על פי הקבלה, בה בעת שעלה ברצונו של הבורא לברוא את הבריאה והנבראים, בוצע הדבר באופן מיידי,והכיל בתוכו את כל זמן. ברגע שהיה בבורא רצון, הוא מומש, הושלם משום שמבחינת הבורא לא קיים התהליכים והתיקונים עד ל"גמר התיקון". הכול כבר קרה, הכול קיים, הבורא מצוי במצב האינסופי, וכך גם

אנו. אם אנו שם, אז כיצד ייתכן שאנו מרגישים את עצמנו כאן? מדוע איננו חשים את המצב האינסופי, ובמקומו למעלה מחמשת-אלפים שנה אנו שרויים בקשיים בלתי פוסקים שכלל אינם דומים לטוב שהובטח לנו? האם

הסתירה בין תפיסת הקבלה לבין מציאות חיינו מעידה על קיומם של עולמות מקבילים? האדם בהחלט קיים גם במצב האינסופי. הבורא, הכוח העליון, החליט, אם נדבר לרגע בממדי זמן, משום שאין בידינו מילים אחרות לבטא זאת, הייתה בו מחשבה לברוא נבראים כדי להיטיב להם. מה עשה? ברא נברא

שנקרא "רצון לקבל", רצון ליהנות, והביאו לדרגת ההנאה המרבית האפשרית, דרגת המאציל עצמו. הדבר נעשה מיד כשעלתה בו המחשבה לברוא ולהיטיב, שכן מחשבת המאציל היא הפועל, הפעולה, האמצעי וסוף המעשה. היא הגורמת לכול וחותמת הכול. כנבראים איננו נכללים בתוך אותה מחשבה, וכמובן שאנו מצויים כבר באותו מצב מושלם, אך אין לנו אפשרות להעריך זאת או לדבר עליו, קל וחומר להרגישו,

שכן אין לנו כל נגיעה בו. כיצד, אם כן, אנו יודעים עליו? יש בינינו אנשים שנקראים "מקובלים", משום שהם מקבלים את כל הטוב והעונג, את אותו מצב סופי, שלמעשה רק הוא קיים במלוא מובן המילה, כלומר כפי שהבורא קיים. מקובל

שהגיע לגמר תיקון, נמצא במצב הסופי, שווה לבורא, דומה לבורא, במצב כבורא, כמאציל. הסיבה לכך שהאדם חש עצמו מקולקל, וכלל לא כמו המאציל או כפי מצבו האמיתי שאותו מתארים מקובלים, היא שהבורא בכוונה תחילה הביא את האדם למצב הטוב הסופי, ולאחר שברא את המצב הטוב הסופי, שם את הנברא במצב ההפוך ממנו. כך שמתוך המצב ההפוך עליו לגלות ולהכיר אט אט את המצב הנמוך שבו הוא מצוי כעת, ובמקביל להתחיל למדוד אותו כלפי המצב הטוב, הסופי. אז יוכל להשתוקק למצב

הטוב הסופי, ולהגיע אליו לפי מידת השתוקקותו. כיצד אדם למד מהו המצב הטוב ומהו מצבו לעומתו? על ידי לימוד. חוכמת הקבלה מדברת על מצביםבאמצעות רצון שהמקובלים, קטן להגיע לשם, רצון מעין כך שמתוך הלימוד מתעורר באדם מתקדמים, ספריהם, מעוררים בו. רצון לאותו מצב טוב שאליו מתחיל התלמיד להימשך, ומתוך רצונו להגיע אליו, הוא

מושך על עצמו הארה מהמצב הטוב. הרצון שמתחיל להתגלות באדם, אף על פי שאינו רצון נכון עדיין, אלא "רצון בעלמא", כלומר כתינוק שאינו מבין, אך משתוקק, הוא שמביא להארה שמאירה לו מרחוק וכבר מעניקה לו הרגשה שברוחניות טוב ואילו אצלו רע, ברוחניות ישנן תכונות מסוימות, ואילו אצלו תכונות הפוכות. אז האדם מתחיל להרגיש שכדאי

לו להגיע למצב הטוב, ובד בבד הוא חש שמצבו הוא רע, אגואיסטי, סגור ומוגבל. צעד אחר צעד מתחיל האדם להכיר את המצב השלם, שבו הוא מצוי כבורא, כלומר הוא מתחיל להכיר את תכונות הבורא לעומת תכונותיו הנוכחיות. ולמעשה, לא את תכונות הבורא הוא מתחיל להכיר, אלא את

תכונותיו המתוקנות, תכונות העצמי המצוי בגמר התיקון, לעומת תכונותיו הנוכחיות.

מדוע על האדם להגיע לזה בכוחותיו הוא?

כדי שישתוקק בעצמו לטוב. מלבד זאת שהבורא ברא אותו בגמר תיקון, על האדם לרצות להימצא שם, וכשאדם משתוקק למצב טוב זה, הוא מתחיל, כביכול, לברוא בעצמו את המצב הטוב, ומתחיל להפוך את עצמו

לטוב ומתאים יותר למצב המתוקן.

-92 -

ממצבו הנוכחי הגרוע, לוקח האדם ומעביר את עצמו אט אט אל המצב הטוב, על ידי שיפור תכונותיו.

התוצאה הסופית של התהליך היא, שהאדם נכלל באופן עצמאי, במלוא הקומה השלמה שרכש, בגמר התיקון.זוהי קומה גדולה פי תר"ך פעמים מזו שהיה מרגיש לו הגיע למצב הטוב ללא יגיעתו, הכרתו ורצונו.

במילים אחרות, אדם שנמצא במצב הסופי והיחיד שברא הבורא, נמצא שם כנקודה. כאשר הוא מגיע לשם על ידי הכרתו ויגיעתו, מתוך מצב הפוך לחלוטין, הוא בונה מהנקודה קומה שלמה, גדולה פי תר"ך פעמים

מהנקודה הראשונית. כך האדם רוכש עצמאות, הבנה והכרה בבורא, ונעשה כמותו. זו הסיבה לכך שמצבנו הנוכחי הוא שלילי, אך המצב הוא כה מטריד רק בנקודה הסופית, הנגדית לשלמות. וברגע שאדם מחליט להתחיל להכיר את מצבו האמיתי לעומת המצב השלם, ובוחר להתקדם ולפסוע במדרגות ההתפתחות, הוא מיד מתחיל ללכת לקראת השלמות, והדרך אליה מלאת התפעלות. זאת דרך אחרת, שבה

חייו אינם ריקניים כחייהם של אלה המצויים בחוסר תכלית. כדי להביא את הנבראים למצב המושלם, יצר המאציל סדר מסוים בהחזרת הנשמות למצבן המתוקן. כך שחלק מהנשמות תופס בקלות יחסית את הרעיון, שכן אלו נשמות המוכנות מטבע בריאתן להתחיל להתקדם לקראת המצב המתוקן. וחלק מהנשמות, לפי המבנה שלהן כבדות יותר וקשות תפיסה לגבי הרעיון הרוחני. ולכן

הנשמות ה"קלות" להליכה ולהתקדמות צריכות לעזור לנשמות שכבדה להן הדרך.ומגלות רצון לשפר את עצמן בהתאם מיד נכנסות לתוכה נשמות שמתעוררות בקלות להבנת הדרך, למאציל, נקראות נשמות "ישראל", וחלק הנשמות שמתקשות להיכנס למסלול ולהגיע מהצורה הנגדית אל

הנכונה, נקראות נשמות "אומות העולם". שני סוגי הנשמות מצויות מלכתחילה במצב מנותק מהמאציל, אך בנשמות "ישראל" ישנן כאלו שנמצאותומרגישות בדרך. אלה המקובלים, שמגישים ליתר נשמות וכבר הולכות בהשגת המאציל, השגת התכלית,

ישראל את הידיעה הזו, את ההסבר והעזרה. המקובלים חייבים להוביל את נשמות ישראל אל התכלית, ולפי מידת התקדמותן, תוכלנה נשמות ישראל להיות אור לגויים, כלומר לעזור גם לנשמות אומות העולם להגיע לתכלית. כשתגענה כולן לסוף, ייכללו כל הנשמות יחד בתמונה ובקומה הסופית, ויתחברו לאחד כל חלקי הנברא, "אדם הראשון", אותו נברא יחיד

שברא הבורא. המקובלים מסבירים שהדבר דומה, למעשה, למשא כבד שיש להעבירו ממקום אחד למקום שני. ולשם כך יש לחלק את המשא להרבה מאוד חלקים ולהעבירם לא בקפיצה אחת ממקום למקום, אלא בצעדים קטנטנים

ובחלקים קטנטנים, ואז מתאפשרת העברת המשא מקצה לקצה. כך בדיוק עושה איתנו המאציל, וזו הסיבה לכך שאנו מצויים בתהליך שאורך אלפי שנים, ושכולל בתוכו המוני אנשים, כלומר נשמות, וכל דור ודור אינו אלא אותן הנשמות ששבות לעולם, לאחר שהתקדמו צעד או

"דור דורשניים, ושוב הן מתלבשות בגופים חדשים, כלומר לוקחות משא חדש, ושוב מתקדמות צעד קטן, , כלומר כל דור ומשאו.ודורשיו"

כיצד פועלת ההתקדמות הזו?

הנקודה הסופית היא בסך הכול נקודה, כאשר על ידי פעולות נכונות, האדם מוסיף לנקודה זו את משאו חלק אחר חלק, ובכך בונה את הנקודה סופית. האדם מתמלא במשא אחד ומעביר את עצמו בחלקים למצב השני. למעשה הוא מתחיל לעבור לשם מבחינה רוחנית, מתקדם ומעביר את כל משאו בהדרגה, עד שכל נשמתו עוברת לשם. ורק אז האדם רואה ומרגיש שעבר, משום שאילו ראה זאת באמצע ה"מסע", סביר להניח שהיה

מסתפק בחלק מהדרך בלבד. על כן מה שקורה זה להיפך, ככל שהאדם מתקדם אל הסוף, כך הוא מרגיש יותר כאילו אין בידו דבר, כאילו לא עשה דבר ולא הצליח. ההרגשה הזו נועדה לדחוף אותו לסיים את המסע, שכן לקראת הסוף, המשא

הופך כבד יותר ויותר, משום שגם המשא עצמו נחלק לחלקים קלים יותר ולחלקים כבדים, קשים יותר.

-93 -

אפשר לדמות זאת לטלפון, שבאמצעותו ניתן להעביר את האדם, כלומר את כל המידע, את כל האנרגיההרוחנית של האדם, כל חלקי הגנום שלו, עד שהאדם כולו נמצא שם.

כיצד ניתן להעביר את חלקי האנרגיה הרוחנית שלנו למציאות חדשה?

רק על ידי ההשתוקקות למצב המתוקן, הנצחי, השלם. הידיעה על הימצאותו של אותו מצב יכולה לעזור לאדם, אך מידת הרצון, מידת ההשתוקקות להעביר את עצמו מהמצב הנוכחי לשם, היא הקובעת. לפיכך, ספרים שמדברים על המצב הסופי ומספרים כיצד להעביר את עצמו למצב זה מועילים לאדם, ואלה הספרים

היחידים שהוא צריך באמת.

מה בא קודם, הנקודה שמאירה לאדם או האדם שצריך לבוא לידי ההתעוררות כדי לגלות שהנקודה שלומאירה?

ראשית צריכה להיות אתערותא מלמעלה, היינו התעוררות מהבורא. האדם עצמו לא מסוגל להתעורר, שכןגם הוא ולפיה מתחיל בו הנקודה, יודע דבר, עד שמתחילה להתעורר ואינו הוא מתנהל ממש בדרגת חי

להתעורר.

האם ככל שהאדם עובר כברת דרך ארוכה יותר, כך הוא מזניח יותר את קיומו בעולם הזה?

האדם לא מזניח את קיומו בעולם הזה, להיפך, הוא מתחיל לגלות שהקיום שלו בעולם הזה מובנה באופן מועיללזנק מעלה, ניתן ביותר שממנו בתוך מערכת, שבונה את התקדמותו, שכן העולם הזה הוא הבסיס הנכון

"לשגר" את עצמו למצב הסופי. למעשה, זהו ממש שיגור.

אז האדם אמור להיעזר בעולם הזה כפלטפורמה, כתחנת שיגור, כדי להעביר את עצמו לממד אחר?

אדם חייב להישאר בחייו הגופניים במציאות הזו, אך עליו לגלות שאת החלק הרוחני שלו עליו להעביר למקום אחר, היינו לגמר התיקון. זהו חלק שכלל לא שייך לגופו, ועליו להעבירו ממצבו הנוכחי למצבו הסופי, בעודו בחיים גופניים בעולם הזה, ללא שום שינוי במערכות העולם הזה. שכן החלק שעליו להעביר, לשגר, נקרא

"נשמה", וכאמור, כלל אינו שייך לעולם הזה.

לאחר שאדם העביר את האנרגיה הרוחנית שלו בשלמותה לממד אחר, מה הטעם בקיומו עלי אדמות? האםהוא מסיים אז את תפקידו?

כאשר אדם מגיע לגמר תיקון, מתרחשים בעולם הזה שינויים כה מהותיים, כך שהחיים שמחכים לו הינם חיים במערכת רוחנית מתוקנת, חיים שלמים. שכן עצם ההימצאות בד בבד בגוף פיזי בעולם הזה, ובחיים פנימיים, חיי הנשמה בגמר התיקון, היא שמקצרת את הפער בין שני העולמות, שני סוגי המציאות. וכתוצאה מכך גדלה

קומת האדם מקצה מציאות אחת עד לקצה מציאות שנייה. האדם מקבל אז יכולת להכיר במחשבות המאציל, ואת המאציל עצמו. המעמד שבו אדם חי בגוף הפיזי ובה בעת במצב רוחני שלם, מקנה לו יכולת להכיר את כל המערכת גם מצד המאציל, שזה המצב שקיים

מחוצה לנו, בדרגה גבוהה מדרגת הנברא. אך מובן שאם נשמה הגיעה לגמר תיקונה, היא אינה חייבת לשוב ולהתגלגל עוד, שכן כל גלגוליה בהיוולדה בגוף חדש, נועדו רק להעביר עוד חלק מהמשא מעלה. לכן אם היא סיימה להעביר, "לשגר" את עצמה למצב

המתוקן, כבר אין צורך שתשוב בגלגול נוסף, שכן לא נותר לה דבר להעביר.

-94 -

"ברא אלוקים לעשות" בספר בראשית כתוב: "כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלוקים לעשות". האם יש במילים "וישבות", ו"אשר ברא אלוקים לעשות" רמיזה לכך שהבריאה אינה מושלמת, וכי על האדם לקחת חלק פעיל בעשייה ובהשלמתה? האם אנו למדים מכך שהעולם כולו נוצר כלא מושלם, כדי שאנו נהיה אלה שיובילו אותו לגמר

תיקון? הפסוק: "אשר ברא אלוקים לעשות" מספר, שהבורא התחיל את הבריאה, אך לא סיים אותה, כאשר את חלק

מפעולותיו הוא מסר לבני-אדם. מהן אותן פעולות? אנו קיימים בעולם שאותו אנו מכירים מעט מאוד, שכן בעולם הזה ישנם חוקים רבים, חוקי טבע. חלקם חוקים שהאדם מגלה מהר מאוד, משום שהם מתבררים מתוך מציאות החיים בכל רגע קיום בעולם הזה. חוק המשיכה, לדוגמה. אדם רואה שלמרות שהוא שואף להתרומם מעלה לאוויר, הוא בכל זאת נופל על הקרקע,

וכמו כן, מה שנמצא במקום גבוה עלול ליפול עליו ולמחוץ אותו. ישנם חוקים שקיימים על פני כדור הארץ בלבד, וישנם חוקים שקיימים גם בחלל. יש חוקים שהאדםויש חוקים שהאדם כלל לא מרגיש בהם, דוגמת החוקים של קרני הרנטגן או מרגיש בחושיו, היינו בגופו, חש את התופעות שנוצרות רואה, אלא או מרגיש תופס, שומע, לא חוקיות שהאדם זו גלים. השפעות

בעקבותיה, את התוצאות. בנוסף, ישנם חוקים שאפילו את תוצאותיהם האדם אינו מכיר, או שהוא מסוגל לחוש תוצאות כלשהן, אך אינו יודע ממה הן נגרמו. האדם מבין לפי ניסיונותיו להסתדר בעולם הזה, שאילו הכיר את כל חוקי העולם,

סביר להניח שהיה מגיע ליושר, אושר, הצלחה וכל טוב. האדם למד על בשרו חוקים רבים במסגרת העולם הזה, חוקי התנהגות שההורים, גן הילדים, בית הספר, הסביבה, החברה והאנושות מלמדת כל דור צעיר. אדם לא חש מיד בחוקים שהוא מקבל על ידי חינוך, ולכן לא ברור לו שהם קיימים בעולם הזה, אלא מסבירים לו אותם באופנים שונים: "לא כדאי לעשות זאת" או "זה לא

בסדר". לו ראה האדם בעצמו שזה לא בסדר, לבטח לא היה עושה זאת. על כן, במקום שיראה האדם שלא טוב להיות אכזרי ורע לאנשים או שלא טוב לגנוב, במקום שיהיה מסוגל לראות את התופעה הרעה שהוא גורם לחברה, החברה מגלה לו תופעה זו באמצעות קביעת עונשים שונים. אילו יכול היה האדם לראות שיש חוק עולמי, שלפיו אם הוא גונב, יקבל לאחר מכן בתגובה מהטבע, מחייו,

ריאקציה רעה כמו מחלה או אסון לקרוביו, לאהוביו, הוא היה נזהר ולא עושה כן. לשם כך מעמידה החברה לאדם כללים ומחייבת אותו לקיימם, וכך, למרות חוסר יכולתו של האדם לראות את חוקי העולם, החברה עוזרת לו לקיימם על ידי "שכר ועונש". כלומר החברה אומרת לאדם: משום שאינך רואה את תוצאות מעשיך, אינך רואה את החוקיות, אנו נעזור לך לא לפעול נגדה, שכן מוטב שתפחד מאשר

תעבור על החוק, ובתגובה, אותו חוק "יעבור עליך" ויגרום לך רע. כולנו היינו חפצים לראות את כל החוקים הפועלים בטבע, אך בטבע כל חוק ששייך לתחום ש"בין אדם לחברו", בין אדם לחברה, בין אדם לכוח עליון, לבורא, הוא משובש ונסתר מאיתנו. חוקים אלו הינם, למעשה, החוקים שהתורה מסבירה עליהם בספר התורה. אלו חוקי העולם, שפועלים בכל מרחב הקיום, ובין אם נרצה או לא, אם נקיימם או לא נקיימם, חוקים אלו פועלים ויפעלו עלינו, כשם שפועלים עלינו חוק המשיכה, חוק

שימור האנרגיה, וכל יתר החוקים שהאנושות כבר הספיקה להכיר. התורה מסבירה את החוקים לאדם, ואומרת: ישנם תרי"ג חוקים נוספים שאינך יכול לקיים אם לא אספר לך עליהם. שכן אתה מקיים חוקים מתוך הרגשתך אותם, אך מה בנוגע לכל החוקים שאינך מרגיש? את החוקים שאינך מרגיש אתה יכול לקיים בפשטות, כלומר בגופך, אך זה לא נחשב לקיום חוקים, אלא לקיום

"מנהגים".

-95 -

ניתן לקיים את החוקים שהתורה מספרת עליהם רק במובן שתגיע לראיית החוק. עליך לדעת את כל החוקים הנסתרים ממך, ואז תהיה לאדם בוגר, ותקיימם. לראות את החוק פירושו, שתראה את מערכת יחסיך

עם האנושות כולה, עם קרוביך ועם הבורא. "כבד את אביך ואת אמך", "ואהבת לרעך כמוך"ברור, אם כן, שלאחר מכן תגיע למצב שתקיים בו

וכולי. איש לא יצטרך לחייב אותך בזה, שכן הכול עדים לכך, שאין זה מועיל כלל לחייב את האדם לשמור על חוקים אם אינו מרגיש אותם בעצמו. אלא שאז ייפקחו עיניכם, ותראו את כל חוקי העולם, ותגיעו לחיי העולם,

."עולמך תראה בחייך". שהרי אדם צריך להגיע ל"וחי בהם ולא שימות בהם"כמו שנאמר ניתן לצייר זאת כך: יש עולם שבו מערכת כוחות. האדם מצוי בתוך מערכת כוחות אלו, נתון בתוך רשתם של הכוחות כבתוך קורי עכביש, והכוחות פועלים עליו ללא הרף. יישום כוחות אלה, אכיפת חוקי הכוחות הללו,

פירושה שהאדם יודע כל חוק וחוק, ומקיים אותו נכונה מבפנים, היינו נמצא באיזון עמו. מכאן, שבסך הכול עלינו להגיע למצב שנקרא "שמירת חוק האיזון העולמי". אותו חוק עולמי כללי, שפועל בכל אדם, מתחלק לתרי"ג תנאים, כוחות, חוקים, ששמם "חוקים רוחניים". מדוע "רוחניים"? משום שהאדם יכול לקיים אותם רק בתנאי שהוא נמצא בהשתוות הצורה אליהם. כלומר באיזון, ביחס שווה אליהם. על

האדם להגיע, בסופו של דבר, על ידי כל הכוחות הללו, ל"צורת ההשפעה" המלאה. הכוחות והחוקים הללו כולם מדברים על נתינה. נתינה לקרובים, לחברה ולבורא. במידה שבה אדם מסוגל

לקיימם, באותה מידה הוא מצוי בהרגשת החוקים, היינו בהרגשת הבורא או בהרגשת העולם העליון. מלבד "חוקי ההשפעה" יש עוד קומץ חוקים השייכים לאזור קטן, שנקרא "העולם הזה". שבו פועלים גםוכופה אותם על עצמו מתוך ואפילו אינו משתנה בפנימיותו, אלא רק למד אותם, חוקים שהאדם מגלה, "שיעורי הטבע". אלו חוקי הטבע של העולם הזה, ששייכים לדרגת הדומם, הצומח או החי. האדם למד אותם על ידי התעמקות במדע ועל ידי פיתוח חוכמות למיניהן, המורות לו כיצד להשתמש נכון ככל האפשר בדומם,

בצומח ובחי שבעולם הזה. אך בכל מה שנוגע לדרגת האדם, המדבר, שם כבר לא פועלים חוקים אלו. זו הסיבה לכך שבני האדםגם מבלי לגלות את החוקים השייכים תמיד שוגים בעולם הזה, שכן הם טועים לחשוב, שניתן להתקיים לדרגתם. על כך הם מקבלים בתגובה מהטבע מענה רע מאוד, והוא שלמעשה מביא את האדם אט אט לידי הבנה, שחובתו לדעת את מכלול החוקים השייכים לו, לדרגת המדבר. אלו הם תרי"ג מצוות התורה לחלק

שנקרא יהודים, ושבע מצוות בני נח לחלק שנקרא אומות העולם.

האם חוק רוחני לא רק פועל, אלא גם משנה את האדם?

חוק רוחני פועל על האדם בצורה רעה אם האדם אינו מכיר את החוק, ובצורה טובה אם הוא מכיר את החוק ומשתווה אליו, כלומר נמצא באיזון עמו. אלוקים בגימטרייה זה "טבע" ולכן כל הטבע שסביבנו, העולם הזה

והעולמות העליונים הרוחניים, הכול הוא אלוקים, ומערכת הכוחות הללו היא הופעת הבורא כלפינו.פירושו, את כל הטבע, לשם מה ברא? כדי "לעשות","אשר ברא אלוקים לעשות"ומכאן, שהפסוק:

כלומר כדי שנקיים את החוקים הללו, נבצע אותם, נשתמש בהם נכונה. מה פירוש "לעשות" את החוקיםהללו? "לעשות" נקרא שהאדם צריך לתקן את עצמו כדי להשתמש בכל חוק, לציית לו ולממשו נכון.

אדם שמגיע למצב כזה, מגיע להשתוות, לאיזון עם הבורא, ואז אין עוד שום כוחות, חוקים או מתחים בינו לבין הבורא, והוא נמצא במצב כמו של הבורא, בנצחיות, בשלמות, מבין הכול, יודע ומשיג הכול, מלא בכל טוב.

וזו מטרת הבריאה.

-96 -

אך מה בנוגע למישור הגשמי? אפילו בו טרם הכיר האדם את כל החוקים, וספק אם יכיר אי פעם.

במישור הפיזי אנו מכירים את החוקים, וייתכן שיחלפו עוד כמה מאות שנים ונכירם מעט יותר, אך לא זו הבעיה שלנו. הבעיה היא, שבהתאם להתפתחות האדם הוא חייב להכיר גם את החוקים הרוחניים, ששייכים

לרמת האדם שבו, חוקים שכנגד דרגת המדבר. ואותם אנו לא מכירים ואף לא מתקרבים להכיר.יועילו כל גילויי וכאן לא יותר מקודמו בעולם הזה. וגרוע לכן דור אחר דור נכנס למצב מסובך, נואש החוקים הגשמיים של פיזיקה, כימיה וביולוגיה, וככל שנשתמש בהם לטובת האדם, עדיין הם לא יתרמו לנו

לחיים טובים, בטוחים ושלמים. זאת משום שאנו לא מקיימים תר"ך, )שש-מאות ועשרים( חוקי דרגת המדבר, שהן תרי"ג פלוס שבע מצוות דרבנן. ואם אותם לא מקיימים, במה יועיל לנו להשתמש נכון כנגד זה בחוק המשיכה? מה נרוויח מכך שנדע כיצד לגדל את התבואה, אם בכל זאת האדם, בגלל הרע שבו, לא מחלק אותה לכולם, אלא הורג את רעהו, ובסופו של דבר משתמש בכל חוקי העולם הזה שגילה, לרעתו? וזאת משום שהוא לא מתקן את עצמו

כאדם, אלא רק מפתח את המדע בדרגות שבהן אין צורך להשתנות כדי לגלות את החוקים. כדי לגלות את החוקים השייכים לתרי"ג הכוחות הללו, לתרי"ג החוקים, על האדם להתחיל להשתנות בהתאם אליהם. זה כל ההבדל. לכך מיועדת חוכמת הקבלה, ועל ידה אנו יכולים להגיע למצב שניכלל במרחב

שבו פועלים כוחות הבורא, נתחיל להכירו, להתקרב ולהתאזן עמו. נתחבר ונידבק בו.

האם המדע עוזר לנו בגילוי הכוחות הגשמיים, ואילו הקבלה תעזור לנו לגלות את הכוחות הרוחניים שפועליםעלינו?

המדע שהאדם מכיר ומפתח הוא כנגד טבע הדומם, צומח וחי, ואילו חוכמת הקבלה היא כנגד טבע דרגת המדבר, שבה אף מבלי שנהיה מודעים לכך, הכוחות הפועלים כנגד הרצון שבאדם הקרוי "מדבר" הם תרי"ג

תנאים להביא את דרגת המדבר שבנו לידי תיקון, כך שתשמור את החוקים. לשם כך אנו נצרכים לחוכמת הקבלה. אם לא ניתקן, יהיה לנו רע ביותר, שכן תאר לעצמך שהינך נמצא

בחוסר איזון מוחלט עם תרי"ג הכוחות שפועלים עליך. הרי זה לא ייאמן.

האם אפשר לדמות את התנהלות חיינו לתייר שנחת במדינה שאת חוקיה אינו מכיר, והוא פועל כראות עיניו,ולפתע מוצא את עצמו נידון לעשרים שנות מאסר?

נכון. גרוע מאוד שמרבית האנושות אף אינה ששה להכיר את החוקים. לפני אלף או אלפיים שנים, כאשר לא היינו מפותחים במיוחד, גם לא היינו בניגודיות כה קיצונית לחוקים הללו, שכן היינו פראי אדם. כיום אנו מפותחים יותר, ולכן גם אגואיסטים, אכזריים וחכמים יותר, ונמצאים ביתר ניגודיות לחוקים הללו. וזו סיבת

הסבל הגובר בכל דור ודור.

מה קורה קודם, האם האדם חייב להשתנות כדי להגיע לגילוי החוקים או שהחוקים ישנו אותו תחילה?

ראשית על האדם להשתנות כדי להכיר את החוק, וכאשר הוא מכיר את החוק, הוא גם מתחיל לקיימו. האדם לא יכול לראות את החוק לפני שהוא משתנה, שכן אחרת היה רואה את החוק ומקיים אותו באופן אגואיסטי.

מה גורם לאדם להשתנות לפני ידיעת החוק? ייסורים.

האם החוקים הללו פועלים על העם היהודי באופן נחרץ יותר?

כן, היהודים הם אלו שחייבים להיות אור לגויים, וללמד את כולם את חוקי העולם.

-97 -

האם אדם שמגיע להכרת החוקים הרוחניים, מכיר אותם בשלבים או את כולם בבת אחת?

ודאי שלא באחת. הוא מכיר אותם בשלבים, בהתאם להתפתחותו, בהתאם לרמת התיקון שלו, בהתאם להשתוותו אליהם. לפי הדרגה שבה האדם מתקן את עצמו בחלק האנושי שבו, בעל מנת להשפיע, בכך שהוא רוצה להידמות לבורא בכללות, כך הוא מתחיל להכיר את החוקים על ידי זה שהבורא מראה לאדם מיהו. אם

אדם מיישם על עצמו את כל החוקים, הוא נעשה דומה לבורא.

מה יקרה אם לא נכיר בחוקים?

מערכת החוקים הזו מצדה פועלת עלינו כל הזמן, ללא התחשבות ברצון האדם. לכן אם האדם יכיר אותה, הוא יוכל להסתדר עמה ולחיות טוב. ואם לא יכיר אותה, אז בכל רגע ורגע שבו הוא מתפתח בצורה לא נכונה, הוא לא מסתדר עם החוקים הללו, כלומר עם הבורא, ונמצא בפיגור הולך וגובר, וכתוצאה מכך ביתר חוסר איזון

והתנגדות. ככל שזה פועל על האדם לרעה, כך הוא מרגיש יותר ייסורים.

האם אדם שהחל לשאול על מהות קיומו, כבר נמצא בשלב הראשון בדרך לגילוי החוקים?

אדם מתחיל לשאול את עצמו: מדוע אני סובל בעולם הזה? הוא לא סובל משום שאינו יודע את חוק המשיכה, חוק החשמל או את חוקי הביולוגיה והכימיה, ואף לא משום שאינו יודע רפואה. האדם סובל משום שאינו יודע

מה לעשות עם דרגת האדם שבו, שלא מתנהגת נכון.וייאוש, שאלו מחלות ובעיות של בני-אדם. לכן כולם נלחמים זה בזה, והאנושות מצויה בתסכול, פחד

כלומר של דרגת האדם שבנו, ולא של הדומם, הצומח או החי, שכן בדרגות אלו אנו לא מרגישים רע. דרגת האדם, המדבר שבנו, אינה נמצאת באיזון עם כוחות הטבע, לכן כוחות הטבע פועלים עליה לרעה. זה לא ישתנה עד שהאדם יעבור שינוי כלשהו, שבעזרתו יוכל להכיר את הכוחות הללו ולהיות בהתאמה מרביתודאי אליהם. כרגע האדם הוא כבורג שאינו מוברג במקומו הנכון, ואף אינו מותאם לעבודת המכונה, לכן

שיימחץ.

האם עבור תלמיד חדש, העובדה שהאדם מופעל באמצעות חוקים רוחניים, תהיה הוכחה מספקת לכך שישמטרה לחיים בעולם הזה, ושבידי חוכמת הקבלה האמצעי להשגתה?

כאשר אנו פונים לאדם על מנת להסביר לו מהי קבלה, אנו משתמשים בכמה אופני הסברה. הפנייה לקבלה מצד המדע היא דרך החוקים שלפיהם מופעל העולם והמציאות כולה. "חוקי הטבע", שנקראים גם "חוקי הבורא". כלומר מכלול החוקים שמתגלים לעינינו כעת, והחוקים שטרם נגלו, אך יתגלו בעתיד, הינם: בורא, טבע, אלוקים. על האדם רק לדעת כיצד להשתמש נכון בחוקים אלו, היינו בטבעו, על מנת

להגיע אל הטוב המוחלט. לשם כך יש אנשים החוקרים את המציאות לא רק במסגרת העולם הזה, ולא רק כדי להסתדר על פני כדור הארץ באופן מקרי, אלא כדי להסתדר במציאות כולה, במציאות הגשמית ובמציאות העליונה. אותם אנשים נקראים "מקובלים", והם שמביאים לאנושות את הידע על כל הטבע, הן הנגלה והן על מה שנסתר לעת עתה.

שכן אם ידע האדם למה עליו להתאים את עצמו, יהיה לו טוב. כל מה שצריך לעשות הוא לשמוע לעצתם של אותם חכמים, שגילו את חוקי הטבע העליון. כפי שבעולם שלנו, אם לא נשמור על חוקי הטבע, ניפגע. אדם שיקפוץ מהגג וירצה שכוח המשיכה לא יפעל עליו, האם זה יעזור לו? ודאי שלא. אם ירצה או לא ירצה, הוא עדיין יהיה תחת השפעת החוק, ייפול לארץ וייתכן שייהרג

כתוצאה מפעולת אותו החוק עליו. על כן יש מי שמסביר לו, שאם ברצונו לקפוץ מבניין גבוה, עליו להשתמש בחוק המשיכה בצורה נכונה. כלומר בשיתוף חוקים נוספים, בסביבה שנקראת "אטמוספרה", המאפשרת לבנות מצנח וכך להשתמש בחוק

-98 -

יכול להשתמש בחוקים וכן הלאה. כלומר, האדם ושלישי, המשיכה בצורה אחרת, בעזרתם של חוק שני לטובתו, ולנצל אותם נכונה, על ידי הכרתם.

כך הוא הדבר גם לגבי חוקים כללים יותר, שפועלים על האדם בצורה חמורה בהרבה, רק שאינו מבין אומרגיש וכלל אינו מודע להם. אלו, למעשה, חוקי החברה, חוקי הטבע הפנימי והטבע החיצוני של האדם.

האדם מסוגל לחוש ולראות כיצד פועלים החוקים הפיזיים, אך כיצד יגיע לתחושה איך פועל חוק רוחני, כדישיוכל להתמודד איתו?

לו חש האדם כעת את החוקים הרוחניים כמו את החוקים הפיזיים, ודאי שהיה מקיים אותם, שכן בסך הכולכולנו מבקשים ליהנות מקיומנו, ואיש אינו רוצה לסבול, ולכן לא היה עושה דבר שנוגד את החוקים הרוחניים.

הבעיה היא שחוקים אלו נסתרים מהאדם, הוא אינו יכול לראות את החוק, לא את פעולתו ואף לא את תוצאת פעולתו. וזו הסיבה לכך שהוא טועה ללא הרף, כאדם הצועד בחשכה, ומבלי להבין מדוע לפתע הוא

מקבל דקירה פה, מכה שם, נופל, נתקע בקיר ולעולם אינו יודע מה עוד מחכה לו מעבר לפינה. כיצד ניתן לראות ולחוש בחוקים הרוחניים, כדי לא לטעות? לשם כך יש ללמוד חוכמה שמלמדת את האדם להשיג את החוקים הללו על ידי מאמץ. לשם מה עליו ללמוד? כדי שמתוך רצונו ידע אותם וישתוקק להשתמש בהם נכון. להשתמש נכון פירושו, לא בצורה טבעית, כבאותם חוקים הנגלים במצבנו הנוכחי, אלא

שיגיע לידיעת הטבע הכללי על ידי טרחה ויגיעה מצדו. מדוע נדרשת יגיעה מצד האדם? משום שבזה שירצה להגיע לגילויים, יבין שזה אפשרי רק בתנאי שבעצמו

ישתנה, כך שירגיש ויבין אותם. וכך הוא יתקן את עצמו בהתאם אליהם ויבוא לשימוש בהם מרצונו. ההבדל בין חוקים רוחניים לבין חוקי "העולם הזה" הוא, שהאחרונים לא מחייבים את האדם להשתנות כדי להבינם, אך החוקים הרוחניים, לעומת זאת, נסתרים ממנו, ולא יתגלו אלא לפי רצונו להשתנות בהתאמה אליהם ולהיות כמותם. על כן מדען לא חייב להימצא בהתאמה לחוקים, אלא כתוצאה מהמחקר מתגלים לו

חוקים מסוימים, והוא מסיק שכדאי להשתמש בהם כך או כך. אך כאמור, בנוסף למה שמגלה המדע, קיימים גם "חוקי העולם", השייכים לטבע האדם, והם "חוקים עליונים", רוחניים. הם אינם שייכים לדרגות הדומם, צומח וחי, אלא לדרגת המדבר בלבד, והתגלותם מותנית

רק ברמת הידמות האדם להם.יגדל ובעקבותיה יוכל לפתח השתוקקות להידמות להם, נסתרים על מנת שהאדם החוקים הרוחניים לרמתם המוסרית, מתוך הכרה גדולה יותר מזו שיש לו כיום, ומתוך יכולת לחיות בהתאם לחוקים אלו. בזה הוא הופך להיות "אדם", וחדל להשתמש בטבע העולם הזה, שנקרא "פרא אדם", מתוך שמגיע למצב שבו הטבע

העליון, הנסתר, מתגלה לו.

-99 -

ספרים של קודש מעיון שטחי בכמה פרקים של ספר "הזוהר" עם פירוש הסולם, נראה כאילו מעבר למטרתו המרכזית לסייע לאדם לגלות את מטרת קיומו האמיתית, הכניסו המקובלים גם נבואות של אחרית הימים. לדוגמה, נבואה ממאמר "ביאת המשיח", שמספר על הצרות שיתעוררו בישראל כשהתורה תישכח בדורות האחרונים. מהוהאם מטרת הספר לנבא בדיוק מטרת הנבואות הללו? מדוע הן מצאו את מקומן בספר "הזוהר", היא

נבואות? חשוב להבין שלא רק ספר "הזוהר", אלא ספרות הקודש כולה לא מספרת על העתיד, אלא היא עוסקת בעולםוחוקיו. לכן עלינו לראות בכל הדוגמאות שבספרים חוקים הקיימים במרחב סביבנו, חוקים קבועים העליון כפי עליהם, לנו מספרים נבואה, לדרגת שהגיעו מקובלים שהם והנביאים, משתנים, שאינם ומוחלטים

שמדענים מספרים על חוקי העולם הזה בפיזיקה, כימיה וכדומה. לכן נבואה אינה מתקיימת בזה שקם נביא ומכריז שכך או אחרת יקרה, ובזה מנבא את עתידנו. אלא הבורא ו"האור העליון" חד הם, ונמצא במנוחה מוחלטת, כלומר ללא שינוי כלפי הנבראים, ושמו הוא "טוב ומיטיב". דבר לא משתנה מצדו, הוא מוחלט, שלם ומעל לכול. בשלם לא יכול להיות שום שינוי, אלא כל השינויים הם רק בתוכנו, רק בתוך המקבלים מהשלם, בהתאם לרמת השתוות הצורה, רמת התאמתם לבורא -

יותר או פחות. , שפירושו, אדם נמצא לפי טבעו הפוך לחלוטין מהבורא, ובזה שעשה לו כך"עיר פרא אדם יולד"כתוב:

הבורא, העניק לו "מתנה" זו, כדי שהאדם יגיע להכירו מתוך ההופכיות, מתוך החושך המוחלט, שכן כל מהשאדם משיג, מושג רק מתוך ההבדל בין אור לחושך.

לכן, כדי להכיר את הבורא, ראשית, עלינו להצטייד בתכונות ההפוכות לו. מלבד התכונות ההפוכות, נתן . האמצעי"שובה, ישראל, עד, ה' אלקיך"לנו הבורא גם אמצעי שבעזרתו נגיע להתאמה אליו, כמו שנאמר:

נקרא "המאור המחזיר למוטב". היכן נמצא מאור זה? בעולם העליון. מדובר בספירה חיצונית שמצויה סביבנו, ואיננו יכולים להרגישה, כמו

גם את הכוח המצוי שם, שהוא האור העליון, וזוהי למעשה "מציאות הבורא" או "התגלות הבורא". נשאלת השאלה, אם האדם לא מסוגל להרגיש את המציאות הזו, אז מהו ש"נתן לנו את המאור המחזיר למוטב"? מאור זה אדם יכול למשוך על ידי לימוד מספרים, המספרים על אותו מרחב נסתר מעין. אף כי

הספירה החיצונית שסביבנו היא נסתרת, אם נקרא עליה, נמשוך על עצמנו כוח, אור שנמצא שם. הספרים שמהם ניתן למשוך את ה"מאור המחזיר למוטב" נקראים "ספרים קדושים", משום שבניגוד לכל יתר הספרים ולכל מה שאדם יכול לעשות בחייו, ספרים אלו תמיד מחזירים את האדם למקור שלו, לבורא.

והלימוד בספרים אלו אז נקרא "תורה". אך אם אדם לומד מספרים שמדברים על העולם העליון, שלא במטרה למשוך משם מאור, אזי זה לא נקרא "תורה", אלא "ספר היסטורי" או "ספר חוקים". מכאן, שכאשר אדם קורא בספר, תלוי רק בו עצמו אם

תהיה זו "תורה" עבורו, כלומר ש"המאור שבה מחזירו למוטב", או לא תורה. בתלמוד בבלי כתוב, שאם אדם לא רואה "סימן יפה" כעבור שלוש שנות לימוד לפי רבי יהודה, או חמש שנים לפי תנא קמא, כלומר אינו מרגיש שהאור העליון תיקן אותו ופתח בפניו את העולם הרוחני, אדם כזה, שיהיה ברור לו שאינו לומד תורה, אלא לומד סתם. כלומר לומד שלא לשם התיקון, ש"המאור שבה מחזירו

למוטב". מכאן מובן מדוע מקובלים אומרים, שצריך ללמוד את חוכמת הקבלה, שמספרת לאדם באופן הברור והגלוי ביותר על העולם הרוחני. ולכן אם ילמד אדם מספרים אלו, ודאי שכעבור שנים מספר יגלה ויפתח את

המציאות העליונה, ידע את חוקיה, ובעצמו יגיע לדרגת נביאים, כלומר יכיר את העולם העליון.

-100 -

על מה בסך הכול מספרים הנביאים? הם מספרים על חוקים קבועים, שאותם נזכה לראות גם אנו. אם חוקים אלו פועלים עלינו כל הזמן, אזי מדוע יש בעיה להסבירם לאדם? הבעיה היא שהחוקים אמנם קבועים,

אך פועלים על האדם בהתאם לרמת הידמותו להם. "חוק השתוות הצורה" הוא החוק העיקרי, זהו חוק "הומיאוסטאזיס", שמביא את הגוף לנסות לשמור תמיד על איזונו עם הסביבה, ככל שניתן. החוק פועל בדרגות פשוטות, גופניות, של השוואת סביבה עם האדם, ופועל גם באופן מנטאלי ומוסרי, ודוחף את האדם לחפש בעקביות סביבה שמתאימה לו לפי מחשבותיה ורצונותיה,חוקי הטבע, להיות בהשתוות הצורה עם נוכל כיצד כולה מספרת, בחיקה. חוכמת הקבלה לו כך שייטב

שפועלים עלינו מבחינה גשמית ורוחנית כאחד, כי אנו משתנים ללא הרף מבפנים.יולד"לכן, למרות הכתוב ו"עיר פרא אדם ואף על פי שהאדם מצוי"יצר לב האדם רע מנעוריו", ,

בהופכיות הצורה לחוקי הטבע, המצב לא כל כך נורא. משום שכאשר אדם נולד, הרצון שלו קטן, ואי לכך גםבורא, החוקים עדיין לא ואז למרות שהן הפוכות מחוקי הטבע, שבכללות נקראים כל תכונותיו "קטנות",

פועלים עליו ביתר הופכיות, כלומר הם עוד לא מורגשים ככוחות התנגדות קיצוניים. ודאי שגם לאדם שחי לפני עשרת-אלפים שנה או חמישים אלף שנה היו בעיות עם הטבע והסביבה, אך בימינו, הרצון לקבל כבר גדל במשך ההיסטוריה, שכן האנושות משתנה ללא הרף, ומתפתחת מדומם, לצומח לחי. ועל כן כל דור ודור נמצא לפי תכונותיו בחוסר השתוות צורה הולכת וגוברת, וההפרש הזה פועל לרעת

האדם, מבחינת הרגשתו.כתוב: השינוי חוקי העליון( כלומר מספרים על )"קדושים", וביתר ספרי הקודש ב"זוהר" הקדוש לכן הפנימי לא תלוי באדם, אלא זהו שינוי קבוע, תמידי, שפועל כשעון מתקתק. אך אם האדם לא ישתנה בכל דרגה ודרגה של התפתחות הרצון לקבל לפי התאמה לכוח העליון, הוא יגיע לחוסר השתוות הצורה כזו, שבכל

דרגה יבואו צרות לפי רמת גדילת הרצון לקבל. מכאן, שהם מספרים לאדם מהי חוקיות ומה קורה כתוצאה ממנה. כך שהיו נביאים שסיפרו על חורבן בית

המקדש, והיו נביאים שסיפרו על זמננו, כמו שצופה "הזוהר" את העתיד לקרות בסוף הדורות. ועולה השאלה, אם ממילא זה מה שיקרה, ואנו כצאן המובל לטבח, לשם מה מספרים לנו על זה? העניין הוא, שאנו יכולים לשנות את תהליך ההומיאוסטאזיס, היינו את השתוות או חוסר השתוות הצורה שלנו, עם

החוק הכללי שנקרא "בורא". כלומר, אנו יכולים להגיע להשתוות הצורה עם הבורא, להתקרב אליו ולהידמות לו אך רק במידה שנממש את ההזדמנות לעשות זאת על ידי "המאור המחזיר למוטב", בזמן לימוד חוכמת הקבלה, שמספרת על החוקים

העליונים שפועלים עלינו. אז לבטח לא נאלץ לחוות את התגשמות אותן נבואות איומות ואותם מקרים ויחסים נוראים הנובעים

כתוצאה מכך, שהאדם מצוי בהופכיות הצורה לתכונות האור, ונוצר פער עצום בינו לבין החוק הכללי שסביבו. אם אדם יתייחס לתורה כ"מאור המחזיר למוטב", תורה שפירושה: "אני רוצה למשוך מתוכה את הכוח שישנה אותי בהתאם לבורא", ולא כעוד ספר סיפורים העומד על המדף, אז כשילמד "תורה", ודאי שלא יזדקק לכל המצבים הגרועים שיפעלו עליו, כדי לחייב אותו "לחזור בתשובה", כלומר לחזור למצב המתאים לבורא,

לחוק, לכוח העליון. וכך יוכל לעשות זאת בצורה יפה ונוחה, ממש כפי שממליצה לו התורה עצמה.

האם אפשר לכנות נבואות אלו "הוראות בטיחות"?

אפשר לקרוא להן הוראות בטיחות, שכן הנבואות כולן אינן תלויות בבורא, ומטרתן היא לפנות במיוחד לנברא כדי להסביר לו: "היזהר, על ידי השינוי התמידי ברצון, באגו שלך, אתה עלול להגיע לכזו מידת חוסר השתוות הצורה עם הבורא, עם החוק העליון הקבוע, שהמצב יהיה נוראי". כדי לשמור את האדם ניתן לו גילוי החוק

העליון על ידי מקובלים הגדולים, שנקראים נביאים. מבחינת הנביאים, זוהי חוקיות שמתקיימת גם עכשיו, ואינה משתנה. הם רק מייעצים לנו להיות ערים לכך

-101 -

שישנו חוק, כוח עליון, וככל שנתפתח ברצון לקבל שלנו, ללא תיקונו בהתאם לכוח העליון, אז בכל פעם שיגדל,אנו נימצא בחוסר השתוות צורה הולך וגובר עם הכוח העליון.

הגלות, השני, המקדש בית חורבן הראשון, המקדש בית חורבן את ישראל עם על שהביא מה זה האינקוויזיציה, פוגרומים, שואה וכן הלאה. אם נוכל לתקן את עצמנו, לא ניכנס למצבים כאלה ש"הזוהר"

והנביאים ניבאו שיתרחשו באחרית הימים. כיום יש בידי עם ישראל ההזדמנות, שכן הוא נמצא בארץ ישראל, שבה הכוח העליון פועל בצורה שאין

"ארץ, אשר ה' אלקיך דרש אותה תמיד, עיני ה' אלקיך בהלהשוותה לשום מקום אחר בעולם. כמו שנאמר: . כלומר, החוק פועל כאן באופן החזק ביותר, ולכן גם הכי קשה לחיות כאן.מראשית השנה ועד אחרית שנה"

אך בארץ ישראל קל יותר למי שרוצה לתקן את עצמו בהתאמה לכוח זה, משום שהכוח פועל בה ביתר שאת וביתר עוז מאשר בכל יתר המקומות. זו גם הסיבה לכך, שבמשך כל הדורות מקובלים תמיד נכספו להגיע

לארץ ישראל. הזדמנות נוספת הנובעת מכך שאנו נמצאים בארץ ישראל היא חוכמת הקבלה, שנפתחת כיום להמון, ושבאמצעותה אדם יכול להגיע מהר מאוד, תוך שנים בודדות, להשתוות צורה לבורא. ואז לא יאלץ עוד לחיות

בהתאמה למידות הלחץ והחום של סביבתו הקטנה, אלא יהיה מותאם בהשתוות הצורה לכוח הגדול ביותר. להיות בהתאמה אליו, פירושו להרגיש שווה לו, ולהרגיש עצמך בגן עדן, בנצחיות ובשלמות. שזו המטרה שהכין הבורא מלכתחילה לכל נברא. נקווה שנוכל לממשה בצורה נוחה, קרובה ובטוחה, על ידי לימוד חוכמת

הקבלה, שזו תכליתה ולצורך זה ניתנה לאדם.

כיצד כל זה מתיישב עם העובדה שהכול כבר נכתב מראש?

הדברים לא נכתבו מראש. נביאים או מקובלים הם אנשים שעולים לדרגת דבקות בכוח העליון, משום שישלאנשים גדולים אלו רצון לקבל מוגבר, כזה שיהיה באנושות כולה לאחר כל ההיסטוריה שלה, באחרית הימים.

הרצון לקבל של מקובל, האגו, מתפתח כבר ללא קשר לתקופה שבה הוא נמצא על ציר הזמן הכרונולוגי, ועל ידי תיקון הרצון לקבל הגדול שלו, הוא מחד, מגיע לידי הרגשה מה פירוש "אחרית הימים" בצורה מתוקנת.

ומאידך רואה את הדברים הללו במצבם ההפוך, היינו מה פירוש "אחרית הימים" בצורה המקולקלת. נביא לא רואה את העתיד, שכן עבורו זה הווה והווה טוב, אך הוא רואה גם מה יקרה אם הרצון לקבל, כלומר אגו האדם, לא יהיה בהתאמה לחוק הרוחני, העליון. ועל כך הוא כותב, "היזהרו ממה שיבוא אם לא תתקנו את האגו שלכם. אני תיקנתי את הרצון לקבל ולכן אני נמצא עכשיו ברוחניות, אך אני גם רואה את ההיפך, את מה שעלול להיות אם לא מתקנים". נביא נמצא במצב עתידי טוב, אך גם צופה איזו רעה עלולה

להתרחש כלפי מי שלא נמצא בדרגתו. כלפינו הדבר הוא בחזקת עתיד, עד אשר הרצון לקבל שלנו יגדל, אך עבור נביא שניבא לפני אלפיים או שלושת-אלפים שנה את מצבנו כיום, זה לא היה עתיד כלל. שכן אצלו הרצון לקבל היה גדול כפי שבאנושות הוא גדל רק בשנת אלפיים. נביא נמצא במצב כשל הבורא, ללא תנועה, רק שאצלו נעשו שינויים כאלה שיהיו

בכל דרגות האנושות בסוף הדורות.

האם זה מה שיכול לשמש כהוכחה, שאפשר לעבור את התהליך ללא ייסורים?

ודאי שזו הוכחה לכך. הכול אפשר לעבור בלי כל ייסורים ובקלות, ולכן המקובלים כולם מדברים רק על תיקון האדם. התיקון שיכול להתרחש רק על ידי המאור המחזיר למוטב, שבא רק אם אדם לומד את חוכמת הקבלה

בכוונה להגיע להשתוות הצורה עם הכוח העליון, עם הבורא.

-102 -

אם המדעים האם נכון לומר, שחשיפתה של חוכמת הקבלה לכל דכפין, הביאה גם לזילותה? יש מי שמוכרים אותה כיום במעין שעטנז עם תחומי העולם הגשמי, שאינו יאה לכבודה: "קבלה וארוטיקה", "קבלה ואסטרולוגיה", "קבלה וקריירה", "קבלה וזוגיות", "קבלה וטארוט". האם הסתרתה במשך כל הדורות על ידי מקובלים לא נועדה למנוע תופעות כאלה? האם אין כאן מקום לשקול מחדש את שיטת חשיפתה, שכן אדם שמעוניין

ללמוד קבלה, עלול לטעות בדרך ולהגיע למקום שבו מסחרו אותה לשם רווחים כלכליים? התשובה בקצרה היא - לא נכון. מפני שהזמן הוא הגורם לכך שחוכמת הקבלה, שהייתה נסתרת עד כה, צריכה

. ולא רק בעל הסולם, אלא מקובלים מכל הדורות,"עת לעשות"להתגלות כעת. לפי כתבי בעל הסולם, זוהי שבעבר ציוו להסתירה, אמרו שכעת יש לגלותה. בימינו, לאחר שובו של עם ישראל לארץ ישראל, חוכמה זו

צריכה להתגלות. יש להבין שחוכמת הקבלה למעשה מעולם לא הייתה נסתרת, ברמה שלא ידעו עליה לחלוטין, אלא ישנם מקרים ידועים רבים על חוקרי קבלה, אפילו נוצרים ומוסלמים, שלקחו ממנה ידע במשך אלפיים השנים שבהןיוון חכמי שגנבו פנינים מאותן וצמחה נבנתה כולה, שהפילוסופיה כותב, הסולם בעל עצמה. הסתירה

מהנביאים. לאמתו של דבר, רק נדמה לנו שחוכמת הקבלה הייתה כה נסתרת, וכי איש לא ידע עליה מלבד אותם מקובלים. אך לא כך הם פני הדברים, היו מי שידעו ואף ניסו לחדור לעומקה, אך לא עלה בידם לעשות כן, כפי שקורה גם היום. שכן, גם כיום וגם בימים עברו ביקשו אנשים שונים לחדור לתוך נבכי חוכמת הקבלה, אךסודות זו בחוכמה הצליחו להגיע להבנה שיש ואף הצליחו לקחת ממנה מעט, זאת, אחדים בכל לשווא.

מיוחדים וידיעות עמוקות על מבנה העולם. נכון שמאז ומעולם תחת הכותרת: "חוכמת הקבלה" מכרה האנושות דברים שונים ומשונים. נוכל להיווכח בזה אם ניפתח ספרים מסוימים כבר מימי הביניים, ואפילו מתקופות קודמות לה. תחת השם "חוכמת קבלה"

נכתבו קמעות, ונמכרו סגולות ורפואות למיניהן, שהציפו את השוק דאז. כיום המסחור של הקבלה קיבל ממד כה נרחב בהיקפו, משום שהאנושות חשה שבתוך חוכמה זו יש משהו שיכול להציל אותה, ולכן רבים מתעניינים בה. מובן שהדבר מביא גם לידי כך שנוכלים ינצלו אותה וימכרו כל זיוף שעולה בדעתם במקום חוכמת הקבלה האמיתית. ומתוך כך קיבלה חוכמת הקבלה בימינו לבוש שאינו יאה

לכבודה, כביכול. אך למעשה, מבפנים הקבלה ברה וזכה, ואין מי שנוגע בה מלבד אותם יחידים שזוכים לפרוץ דרך המחסום אל העולם הרוחני. אותם הנמצאים בייחוד עם הבורא ואינם נוגעים בקמעות או בסגולות למיניהן, שמטרתן להיטיב לחיים החומריים, כפי שמוכרים כיום "המקובלים המודרניים" סגולות לרפואה, סגולות לזיווג ולהטבת

כל תחלואי העולם הזה. חוכמה זו מיועדת אך ורק למען הדבקות בבורא. ההבדל בין שתי הגישות אינו טמון בחוכמה עצמה, אלא באופן השימוש של האנשים בה. ואף בשימושגבוהים לרצונות גדל אט אט מרצונותיו החומריים, האנושיים, עד ישנה תועלת רבה, שכן אדם זה לקוי לרוחניות, רצונות אלטרואיסטיים. ובכדי למשוך את האדם לחוכמת הקבלה, ראשית יש לפתותו במשהו טוב

ומושך, כפי שמפתים ילד בממתק כדי שיתעורר בו התיאבון. הרמב"ם כותב, שלילדים, נשים ועבדים מספרים סוד זה לפי הבנתם, ולאחר מכן, כשיחכימו חוכמה יתרה, יש להתחיל ולפתוח בפניהם את החוכמה יותר ויותר, ולהראות להם מהי באמת חוכמת הקבלה. כלומר, האדם

מתפתח, ולפי מידת יכולתו לסבול את האמת אפשר לפתוח לו אותה, אך לא לפני כן.לאיזו ולא מי שעושה כך הוא המורה הנכון, מורה אמיתי, שמביא את תלמידו אל "העולם הרוחני" "הרגשה נעימה" כביכול שחש התלמיד, הרגשת השתייכות למשהו גבוה, כאשר למעשה אין לו יותר מאותם

-103 -

מילים, הרגלים, סגולות או סיסמאות שהוא רוכש, צועק ושר. חוכמת הקבלה האמיתית היא התפתחות החוש הפנימי של האדם, הנקרא "נשמה" או "החוש השישי", אשר בו הוא מתחיל להתייחד, להידבק ולהשתוות לבורא. כל אותם שלבים שהאנושות מצויה בהם כעת,

המכינים אותה לקראת חוכמת הקבלה, הינם טבעיים, שכן כך אנו גדלים בכול.או אלפיים לפני להתפתח שהחלו למיניהן, והאמונות הדתות כל של שורשן כך, אומר הייתי שלושת-אלפים שנה, ומאז ועד ימינו אנו, הוא בדליפת ידע מועט מתוך חוכמת הקבלה. אנשים למעשה קלקלו אותה, סובבו ועיכבו אותה בצורה כלשהי, ומתוך כך יצרו לעצמם אמונות ודתות. אך לאותם אנשים אמיתיים,

חוקרים אמיתיים שחלקם גויים, הייתה הבנה מסוימת לגבי מהות חוכמת הקבלה.

אם רק יחידי סגולה יגיעו להכרת עומקה של הקבלה, מדוע לפתוח אותה לכולם?

האנושות הגיעה כעת למצב שבו לא יחידי סגולה בלבד יגעו בחוכמת הקבלה, כפי שהיה בדורות עברו, באותם זמנים שגם ספריה נכתבו רק בעבור אותם יחידי סגולה. אלא בימינו כלל האנושות חייבת להגיע לחוכמת

הקבלה ולדבקות בבורא.זו וכן הספרים היוצאים לאור בהוצאה ידי בעל הסולם, הרב"ש גם הספרים שנכתבו בדורנו על לכן )המבוססים על משנתם של בעל הסולם והרב"ש(, מטרתם למשוך את כל מי שמתעוררת בו שאלה. אנו חייבים לפרסם את חוכמת הקבלה בעולם, כאשר היא מיועדת ראשית ליהודים, שכן מהם יש להתחיל בתיקון,

ולאחר מכן על התיקון להקיף את כלל האנושות.

מה בנוגע לאותה חשיפה בזויה?

אותו גילוי נמוך, גם בו יש צורך גבוה, אף שוודאי, נמוך נותר נמוך. אך מטרתו היא שמתוך הרע, יברר האדם את הטוב. שכן תמיד מתגלה יתרון האור מתוך החושך. איני אומר, חלילה, שמכירת הקבלה כדי להרוויח ממנה

. והוא"זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב"כסף ולספק להמון שקר הינה עסק מכובד, אך כך מסובב הבורא: שנותן לאנשים אלה להיראות כביכול גדולים בעיני החברה האנושית, כך שבאמצעות אותם דברי הבל שהם יצרו, האנושות תברר ותגלה שמדובר בדברים חסרי שחר ריקים מתוכן, ומתוך כך תתקדם הלאה, לשיטות

מפותחות יותר, ותגיע לחוכמת הקבלה.

האם כל אדם נמצא, למעשה, במקום הראוי לו לפי דרגת נשמתו?

ודאי שכל אחד נמצא במקום הימצאו, משום שכך עליו להיות לפי דרגת נשמתו. אך מאותו מקום והלאה האדם כבר יכול להתקדם לקראת האמת, ובזה יש לו בחירה חופשית. לכן אי אפשר לומר, שכל המוכרים את חוכמת הקבלה תחת סילוף, וזיוף הם למעשה צדיקים, המקיימים את עבודת ה' ופועלים כדי לפרסם את שמו

הגדול בעולם. ודאי שלא.ויוצא שמלמעלה משתמשים בהם, בדומה"מגלגלין זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב"אך כאמור:

לאדם החפץ להרוויח כסף, ומלמעלה נותנים לו רצון לפתוח מסעדה. יוצא שהוא מספק מזון לכולם, אך מובןשלא זאת כוונתו, אלא כוונתו להרוויח כסף.

האם גם בעבר חקרו בקבלה פילוסופים ומדענים שלא היו מקובלים?

ישנן דוגמאות רבות של פילוסופים ואנשי רוח שחקרו בעבר את חוכמת הקבלה, וכתבו את מסקנותיהם:

-104 -

(1522-1455יוהנס רויכלין )

האקדמיה לראשי מקורב והיה גרמניה קיסר של האישי כיועצו שימש גרמני. )בלשן( ופילולוג הומניסט האפלטונית )ג'ובני פיקו דלה מירנדולה ואחרים(. רויכלין היה מגדולי המומחים לשפות עתיקות )לטינית, עברית ויוונית( וחקר את תרבותן. בספרו "על האמנות הקבלית" אמר: מורי, פיתגורס, אבי הפילוסופיה, כנראה קיבל את תורתו מהיהודים ולא מהיוונים, והוא הראשון שתרגם את המילה "קבלה", שלא הייתה ידועה לבני ימיו,

למילה היוונית "פילוסופיה". הפילוסופיה של פיתגורס נבעה מן הים האינסופי של הקבלה. קבלה אינה משאירה אותנו להעביר את חיינו

בעפר, אלא מעלה את שכלנו לפסגת הידיעה.Reuchlin, De arte cabbalistica

(1494-1463ג'ובני פיקו דלה מירנדולה )

מדען איטלקי מפורסם בתקופת הרנסנס. דעותיו הפילוסופיות משלבות ניאו-אפלטוניזם ותורת הקבלה. פיקו דלה מירנדולה למד באוניברסיטאות של בולוניה, של פררה ושל פדובה ושלט בעברית ובערבית. בין השאר חקר את כתבי הקבלה, התנ"ך והקוראן, לאחר שלמד אותם בשפות המקוריות שבהן נכתבו. בספרו "מסקנות"

אמר: ,(dicta est cabala)אותו פירוש אמיתי של החוק אשר נגלה למשה בהתגלות האלוקית, מכונה בשם "קבלה"

.(receptio)משמע אצל היהודים "לקבל" , והוא הנו שיעור ההתקדמות(ars combinandi)בעצם קיימים שני מדעים: ]...[ האחד נקרא קומבינטוריקה

במדעים ]...[ השני מדבר על הכוחות של הדברים העליונים ]...[ ושניהם נקראים אצל היהודים בשם "קבלה".Pico dela Mirandola, Conclusiones

(1541-1470פאולו ריציוס )

הקיסר של האישי ויועצו כרופאו שימש פביה. באוניברסיטת לפילוסופיה ופרופסור לרפואה דוקטור מקסימיליאן הראשון וכן כמחנכו האישי של יורש העצר, פרדיננד הראשון. בספר "הקדמה לתאוריית הקבלה"

אמר ריציוס:הדרך להשגת של כל הסודות האלוקיים והאנושיים מתורת משה מכונה בשם "קבלה".

הפירוש המילולי, הפשטות של התנ"ך, שייך לתנאי הזמן והמקום. המשמעות האלגורית והקבלית שייכותלנצחיות, מעל לתנאי הזמן והמקום.

Ricius, Introductoria theoremata cabalae

(1541-1493תאופרסטוס פרצלסוס )

ונחשב לאחד וחוקר טבע שוויצרי. פרצלסוס היה מיוזמי השימוש בתרופות כימיות בתחום הרפואה רופא וכך אמר ב"ספר פאראגרנום": למד קבלה ! היא תפתח(artem cabbalisticam)ממייסדי המדע המודרני.

בעבורך הכול!Paracelsus, Das Buch Paragranum

(1833-1766קורט שפרנגל )

בזכות בייחוד והתפרסם והבוטניקה, רב למחקר ההיסטוריה הרפואית זמן גרמני. הקדיש ובוטניקאי רופא תרומתו למדע המודרני בעירור ועידוד המחקר המיקרוסקופי של רקמות הצמחים המפותחים. ואלה דבריו

ב"מאמר על ההיסטוריה הפרגמטית של הרפואה":

-105 -

נתן לבעלי החיים את ולכן ידע את חותמם של כל הדברים אדם הראשון הכיר היטב את הקבלה. הוא שמותיהם המתאימים, המורים מעצמם על טבעם האמיתי.

Kurt Sprengel, Versuch einer pragmatischen Geschichte der Arzneikunde

(1315-1235לולוס ריימונדוס )

פילוסוף וסופר. נחשב לחוקר המוביל בתחום הקבלה והאסלאם בתקופתו. פסל את שיטת האלכימיה ועסק בניתוח של תורת הלוגיקה ובפיתוחה. מחקר זה הוביל אותו להמצאת המכונה הלוגית הראשונה. אלה דבריו

בספר "יצירותיו של לולוס ריימונדוס": ההוויה או השפה, שתיהן בעלות אותו משקל בחכמת הקבלה. מאחר שההוויה או השפה הן שורש הרגולציה

של הכול, ברור כי חוכמתה שולטת בכל יתר המדעים במידה מיוחדת ומכוונת אותם.)מדעים כמו תאולוגיה, פילוסופיה ומתמטיקה מקבלים את עקרונותיהם ואת שורשיהם ממנה. לכן מדעים

scientiae) לעומת חכמה נחותים אלה (sapientia)נחותים ]של המדעים[ וחוקיהם עקרונותיהם ולכן זו, מעקרונותיה ומחוקיה ]של הקבלה[. ומשום זאת דרכי הטיעון שלהם חסרים הם בלעדיה.

Raymundi Lullii Opera

(1600-1548ג'ורדנו ברונו )

מדען, פילוסוף, פייטן ואסטרונום איטלקי. נאלץ לברוח מאיטליה לצרפת כיוון שנרדף על ידי הכנסייה הקתולית.1600בשל דעותיו. עם חזרתו לאיטליה הואשם בכפירה והועלה על המוקד בשנת

ברונו הציע שורה של תיאוריות בתחום הקוסמולוגיה )תורת מבנה היקום( אשר הקדימו את זמנן: תיאוריה בדבר קיומם של כוכבי לכת שאותם לא הכירו אסטרונומים אחרים בזמנו, תיאוריה בדבר תנועתה הסיבובית של השמש ותיאוריה בדבר קיומם של אינספור גופים ביקום הדומים לשמש שלנו. כמו כן הפריך ברונו את"היצירה בספרו אמר וכך לשמים. הארץ כדור שבין הסתירה בדבר הביניים ימי של השגויה התיאוריה

האיטלקית": הקבלה מפרשת את העיקרון העליון כשם המפורש, וממנו היא מאצילה, בשלב השני, ארבעה עקרונות, וכל אחד מהם בתורו נחלק לשנים-עשר וכל אחד מהם נחלק לשבעים ושניים וכן הלאה, עד אינסוף ענפים. כפיניתן לכל עצם שמו המיוחד: לאלוקות, למלאכים, לשכל ותתי-מינים, כך שקיימים בעולמנו אינסוף מינים

הנעלם ולהשגחה השולטת בכל מין. יוצא מכאן כי ניתן לייחד את המערכת האלוקית כולה למקור אחד ויחיד, כדוגמת האור הפשוט המאיר באופן אחיד לכלל המראות. אלה מפצלות אותו לשלל הצורות, ומתוך צורות אלה ניתן לשחזר את העיקרון

האחד הבסיסי.Giordano Bruno, Le opere italiane

(1716-1646גוטפריד וילהלם פון לייבניץ )

פילוסוף, מדען, מתמטיקאי, אנציקלופדיסט, דיפלומט ועורך-דין גרמני מפורסם. לייבניץ המציא את המושג "פונקציה", פיתח את החשבון האינפיניטיסימלי, ובייחוד את מושג האינטגרל. הוא המציא את שיטת הספירה הבינארית )אפס ואחד( אשר עליה מתבסס כל תחום האלקטרוניקה והמחשבים בימינו. בין השאר אמר בספרו

"כתבים בסיסיים על יסודות הפילוסופיה": כיוון שנעדר מהאנושות המפתח הנכון אל הסוד, התשוקה לידע הנעלם התבזבזה על שטויות ואמונות טפלות. כך התהוותה סוג של קבלה עממית הרחוקה ביותר מהקבלה האמיתית. אל לנו לחשוב, שהקבלה היא מאגיה,

אף על פי שמכניסים מאגיה בכל הספרים הנמכרים תחת השם קבלה.Leibnitz, Hauptschriften zur Grundlegung der Philosophie

-106 -

(1829-1772פרידריך שלגל )

סופר גרמני, מבקר תרבות, פילוסוף והוגה דעות. ממייסדי מדע הסנסקריטולוגיה )חקר הסנסקריט העתיקה( משקפת את דעתו על הקבלה: "האסתטיקה האמיתית, היופי1802והבלשנות ההשוואתית. אמירתו משנת

האמיתי הוא רק הקבלה".

(1832-1749יוהן וולפגנג גתה )

ממייצגי התרבות הגדולים של ההיסטוריה העולמית, סופר, משורר, מחזאי, הוגה דעות, הומניסט, מדינאי . הוא תרם תגליות19 וה-18ומדען. גתה נחשב לאחד הסופרים הדומיננטיים בספרות הגרמנית בין המאות ה-

רבות לתחומי הביולוגיה, האופטיקה, האקוסטיקה, הגיאולוגיה, המטאורולוגיה, תורת הצבעים, הפסיכולוגיהוהפיזיולוגיה של הראייה. בספרו "חומרים על ההיסטוריה של לימוד הצבעים" אמר גתה:

הן בספר. המצוי האינסופי לעושר מלאה בהתאמה הנמצא היחיד הפירוש היא לתנ"ך הקבלית הגישה במקוריות, בעצמאות ובעושר הטוטאלי שלו.

Goethe, Materialien zur Geschichte der Farbenlehre

וישנן עוד דוגמאות רבות לכך, שהקבלה הייתה גלויה גם קודם לכן, ורק לנו נדמה שלא כך הוא הדבר.

אם הקבלה הייתה גלויה, מדוע לא הייתה נפוצה? האם משום שלא היה באנושות די רצון כדי לקבלה?

מובן שהקבלה הייתה דבר ייחודי שהיה גלוי לקומץ אנשים קטן בלבד, משום שלכלל האנושות לא היה די רצון. אך כעת, משיש בהם הרצון, מגיעים אליה כולם. אי אפשר לומר שחוכמת הקבלה הייתה נסתרת, אלא אפשר

לומר שכעת היא נגלית משום שחובה לפרסמה, ובעבר לא הייתה חובה לכך. ( היה, כפי שהעידו עליו הגאון מווילנה ורבים אחרים, מקובל1746-1707רמח"ל )רבי משה חיים לוצאטו

עצום, שנודה מכלל ישראל והוחרם משום שלימד את חוכמת הקבלה לכול, כלומר גם לגויים. הרמח"ל גורש , ליהודי שיצאו נגדו בחרם לא רק שלא היה16מהעיר פאדובה באיטליה, ואיש לא היה מוכן לקבלו. ובמאה ה-

לאן ללכת, הוא גם עלול היה להירצח בכל רגע על ידי כנופיית גויים. בסופו של דבר הוא נסע לאמסטרדם, ופתח כמה קבוצות לימוד באירופה, שבהן לימד את חוכמת הקבלה ליהודים ולגויים, ולא חדל מעיסוקו זה עד

יום מותו. בנוסף, הוא גם כתב ספרי קבלה. עד ימינו אלה היו בכל הדורות אולי עשרה מקובלים כמותו. אפשר לומר )ואיני מזכיר כעת מקובלים מתקופת "בית המקדש"( שבדרגתו היו משה רבנו, הרשב"י, האר"י, בעל הסולם, ואחריהם היה הרמח"ל.

ומקובל בסדר גודל כזה הוחרם וגורש, משום שרצה לפרסם את הקבלה כבר אז.ומתמיד מאז חוכמת הקבלה, שכן, את האפיפיור ללמד את רצה בזמנו אבולעפיה הרב אברהם גם

מקובלים חשבו שבאמצעותה יוכלו להציל את העולם ולהביא לגאולת עם ישראל והאנושות כולה. לכן גם גילויה הנוכחי אינו "גילוי", שכן נאמר: "גילוי טפח וכיסוי טפחיים", כלומר כמה שמגלים, כנגד זה יש לכסות כפליים. מה פירוש "לכסות"? להשאיר מקום נסתר שימשוך אנשים, משום שאנשים נמשכים

להסתרה, ולא לגילוי. לפיכך, מי שפותח ומגלה, עליו לגלות כך, שהנושא יישאר מושך.

אם היו מפיצים ומפרסמים בעבר את חוכמת הקבלה כפי שעושים בימינו, האם זה היה מביא התעוררות כזושל היום?

לחלוטין לא. ההפצה נכונה לימינו, משום שחזרנו פיזית ל"ארץ ישראל", וכדי להחזיק בה עלינו להגיע גםל"ארץ ישראל" הרוחנית, שזה ניתן על ידי לימוד חוכמת הקבלה בלבד, וזה אכן מה שקורה בימינו.

את התהליך הזה לא ניתן לעצור. בשנים הקרובות ידעו כולם מהי חוכמת הקבלה האמיתית. וכל אלו

-107 -

שמרוויחים כסף וכבוד על ידי מכירת כזבים במקום חוכמת הקבלה, ייפלו. תיוותר רק החוכמה הנקייה עצמה,החוכמה המיועדת לתיקון האנושות.

מדוע בכל זאת נקראת חוכמת הקבלה "נסתרת"?

חוכמת הקבלה נקראת "נסתרת", שכן במה ניתן להסתירה או לגלותה? האדם עצמו הוא שמסתיר או מגלה אותה בתוך כליו. האם ניתן להסביר דבר מה לתינוק, לילד או לאדם שאינו מסוגל להבין מאום? האדם צריך לפתוח את לבו ואת שכלו, ולהכין עצמו לתיקון. לפי המידה שבה הוא מוכן לקלוט את הדבר, כך הוא קולט.

מכאן, שמידת הגילוי או ההסתרה תלויה באדם בלבד. אם האנושות מגיעה כעת למידת בשלות פנימית, שבאה מתוך הכנה דרך מעבר של גלגולי חיים שנמשכו אלפי שנים, והיא מוכנה לפתח את עצמה, ודאי שניתן להתחיל ללמדה מהי חוכמת הקבלה, שכן האנושות כבר רכשה את ההכנה הפנימית לפיתוח החוש לקליטת העולם הרוחני, שנקרא "סודות". קודם לכן לא הייתה להם הכנה כזו, זה כל ההבדל, וכאשר אין הכנה, האדם חסום ואינו מסוגל לקבל את חוכמת הקבלה, ואז היא חוכמת

הנסתר. גם כיום הקבלה היא שפת הנסתר, חוכמת הנסתר, עבור מי שאינו מסוגל לפתח כלים עבורה, ואז אינו רואה, מרגיש או שומע מה שביכולתה לגלות. אלא האדם חייב לפתח בתוכו חוש שישי, ולפי מידת התפתחות

החוש, תתגלה לו החוכמה.

-108 -

אדם, חברה, עולם

-109 -

מכבש ההתפתחות על פי חוכמת הקבלה, כל מציאות "העולם הזה" כתובה כתסריט קבוע מראש, שאינו ניתן לשינוי. אם כן,גדוש מלחמות, אסונות טבע, תאונות דרכים, מחבלים מתאבדים, מחלות מדוע התסריט הזה כה אכזרי, וסמים? מה הטעם להכות בבני-האדם, אם מלכתחילה ברור וידוע שהתעוררותם הרוחנית תגיע בזמנה, ללא

כל יכולת שליטה מצדם? מדוע פרק הזמן מרגע הלידה ועד לגילוי הרוחני הוא כה כואב? כל מה שקורה בעולמנו, החל מסבלה של כינה קטנה או של פיל עצום מחוסר יכולתם להשיג מזון, ועד למסות אנשים שמתייסרים עקב אינספור סיבות - מתגלגלות כל דרגות הטבע ומשתכללות באמצעות צבירת ייסורים וניסיון מרובה באגו, שכן כולם משתוקקים למלא את עצמם על חשבון האחרים, וכל אחד ואחד מיצירי הטבע

מצוי במאבק מתמיד על חייו נגדם: צומח ניזון מהדומם, חי ניזון מצומח או מחי, והאדם ניזון מכולם. מבנה זה נוצר על ידי החוק הכללי: "רצונו להיטיב לנבראיו", במטרה להביא את כל הנבראים לדרגהוהנשגבת שנקראת "דבקות בבורא". לכן על כל המציאות להתחיל מהקצה הרחוק וההפוך ביותר הגדולה לבורא, ולהתגלגל שלב אחר שלב עד שתגיע להשתוות הצורה, כך שכל חלקי המציאות: דומם, צומח, חי

ומדבר יגיעו להשתוות הצורה עם דרגת הבורא. מדוע תהליך זה יוצא אל הפועל על ידי כוח חסר רחמים, חסר חשבונות, שאינו שואל איש לדעתו ואינו מתרשם מצערו של אף אחד? משום שזהו הטבע. אם מרגישים בכך ואם לאו, כל פריטי הטבע ואפילו דרגת הדומם, כל שכן דרגות צומח, חי ומדבר, מצויים תחת מכבש התפתחות אכזרי וחווים צער רב ותחושות רעות

מאוד לכל אורך התפתחותן. מדוע עליהם לחוש כה רע ולהיות בצער כל רגע בחייהם? מדוע הכוח העליון לא מפתח אותם בצורה יפה, טובה, יעילה ומלאת חיות? הכוח העליון לא יכול לעשות זאת, משום שהוא מוכרח להשאיר לנבראים בחירה

חופשית בהתפתחותם. זו הסיבה לכך שהוא מסתיר את עצמו, ומגלה רק את "סדרי ההתפתחות" שהוא מפעיל מלמעלה, אך לא את עצמו. סדרי ההתפתחות שהוא מפעיל עוברים על הבשר החי, וגורמים לכאב, דור אחר דור, בכל רצון שהולך ומתפתח בין הדורות, עד למצב שבו האדם זועק בסופו של דבר שאינו יכול לסבול עוד וחש שהוא חייב

למצוא את המקור לכך שכה רע לו, שכן גם המוות לא יועיל לו. האדם מבין זאת מתוך תת הכרתו, וזאת, בעצם, פנייתו הראשונה של אדם לבורא ולא לשום כוח אחר. זה

לא קורה מתוך רצון טוב ולא מתוך הרגשה טובה, אלא רק כשהבורא נסתר.לקבוצה החופשית, מבחירתו אינה היא כלשהי, שאף בדרך מגיע האדם שממשיך להתפתח הלאה, ולמורה שמסבירים לו את מטרת התפתחותו, ואם ברצונו לזרז אותה, עליו ללמוד ולהבין את תוכנם של כמה ספרים מיוחדים, ספרי קבלה, שעל ידי הלימוד בהם יעורר על עצמו כוח גדול ממעלה, כוח שבא מהכוח הכללי,

כלומר אותו הכוח הגורם להתפתחותו. רק שאז הוא לא יעורר על עצמו את אותה עוצמת מכבש שלחצה עליו קודם לכן, אלא עוצמת מכבש חזקה פי מיליון, שתזרז את התפתחותו לאין שיעור. כיצד לפתע הוא מסוגל לסבול, אם קודם לכן לא היה יכול לעשות זאת? הוא מסוגל לכך משום שעכשיו הוא מבין מדוע הוא סובל, מבין שלייסוריו יש הצדקה ומטרה,

ובנוסף, הוא מצוי בתהליך הגיוני מסוים שנותן לו את הכוח לסבול. כאשר האדם מלקט די ייסורים, יגיעה וידע שאגר בתוך עצמו, אז כוח עליון זה, שהיה "נעלם" וגרם לו להתפתח, אך בהסתרה, כלומר באופן נסתר ומרחוק, נפתח כלפיו, ומראה לו שישנה אפשרות להתקרב אל כוח

ההתפתחות. אם אדם רואה את כוח ההתפתחות, הוא כבר מסוגל להתאים את עצמו אליו, ובאותה מידה הוא יכול

להבין אותו, להרגיש אותו, להתאים את פעולותיו וצעדיו אליו, כך הוא חש תענוג גדול.

-110 -

אם קודם לכן הרגיש שעשה את כל הדברים בניגוד לכוח ההתפתחות, עכשיו ודאי הוא חש שהוא עושהלהיטיב הבריאה "מחשבת או "בורא" נקרא ההתפתחות כוח ההתפתחות. כוח לפי לעשות, שבידו כל

לנבראיו".זאת האדם מצדו מסוגל ועם ויותר הפוך מכוח ההתפתחות, כיותר במידה שבה טבע האדם מתגלה להידמות לו, זה נקרא שהוא הולך ומתאים עצמו עוד ועוד לבורא, נדבק בבורא, עד שכל הכוחות, כל הרצונות,כל המחשבות, כל תכונותיו, על כל צביונם, מתאימים לכוח ההתפתחות במלואם, ואז מגיע האדם לגמר תיקונו. כפי שהאדם מרגיש בטוב הולך וגובר, לפי מידת התאמתו לכוח ההתפתחות, כך כשהוא מסיים לחלוטין את תהליך התאמת עצמו לכוח ההתפתחות, הוא מרגיש שרוי בטוב אינסופי הן בהרגשתו, הן בהשגתו והן

בהרגשת חיים נצחיים ושלמים נטולי פגם.ולא את הרצונות המתפתחים מתוכו מלכתחילה האדם אינו קובע את תכונותיו, לא את מצבו הסופי ונפתחים בזה אחר זה, כלומר האדם לא קובע את כל דרכו. הוא יכול לקבוע רק הסכמה עצמית ללכת יחד עם

כוח ההתפתחות, עד כדי כך שכביכול יקדים אותו וילך עוד לפניו.

כיצד אדם יכול להקדים את כוח ההתפתחות?

מה שמקדם את האדם הוא רצונו להשיג את מחשבות ואת תוכניות הבורא לגביו, ולבצען בעצמו. מכאן יוצא, שמה שיש בידו זו רק השתתפות רצונית מצדו, שכן אם ירצה ואם לאו, מה שאמור להיעשות - ייעשה, כלומר כך או כך אותו הדבר יקרה. אלא שאם האדם משתתף ורוצה בזה, הולך לקראת זה, הוא משיג את המדרגה,

מבין, למד את הכוח העליון ונמצא יחד איתו.

האם אפשר לדמות את האדם לזרע שחייב סביבה מדושנת בזבל, מתחת לאדמה, ללא קרן אור, כדי שיירקבואז יצא מתוכו הצמח?

אנו בהחלט מצויים כזרע, ואף במצב הנמוך ביותר, אך בסוף התהליך חייב כל אחד ואחד מאיתנו להיות ליהלום. אם הגענו להסכמה שכך היא דרך ההתפתחות, כבר יש ביד האדם אפשרות להבין ולהכין את עצמו,

כלומר ללכת לקראתה מרצונו או לשבת ולחכות עד שיחייבו אותו לכך מלמעלה. כאשר מחייבים אותו מלמעלה, המצב נעשה בלתי נסבל עבורו, אך אם הוא הולך לקראת זה בעצמו, אם

קיבל מודעות שכדאי לו לפעול והוא חפץ לפעול, אז הדבר נעשה רצוי עבורו ומורגש בו כטוב מלא תענוג.

אדם שלומד קבלה ואדם שלא לומד קבלה עולים לאוטובוס, והאוטובוס מתפוצץ. מה יהיה ההבדל בתפיסתם את האירוע? האם זה שלומד קבלה ייחלץ מאותו פיצוץ מטעם זאת שהוא עוסק ברוחניות, או שיעבור אותם

ייסורים כמו האחרים?

לרוב, מי שלומד קבלה לא זקוק לבעיות כה קשות, כי למעשה, כל הדברים הרעים הללו באים על מנת לעורר את האדם לחשוב בשביל מה הוא חי, מה מטרת חייו ומהו אותו הסבל שמורגש בו, כלומר כדי להביאו לבחירה

חופשית ולהתקדמות לעבר המטרה, שאליה דוחף הכוח המחייב את הבריאה כולה. לכן אדם שלוקח את הכוח לידיו כביכול, ומממש בעצמו, היינו משתוקק בעצמו להגיע לשם ואפילו במידה

חלקית, כבר מסכים במידת מה להתפתחותו על ידי העליון, ולשם מה לעליון לשלוח לו עוד ועוד ייסורים?עבודתו לכך שבעקבות זכה תיקונו, טרם לגמר הגיע מושלם, שטרם לא באדם מדובר ודאי שעדיין הרוחנית כל העולם יגיע לגמר התיקון, ובעולם עדיין אין שלום או שלמות, שגם בזה הוא נושא באשמה חלקית,

אך הוא כבר לא זקוק לסימנים חיצוניים או לכך שהכוח המחייב יפעל עליו באופן כה אכזרי.

-111 -

האם הקבלה מבטחת את העוסקים בה מפגעי החיים?

לא, הקבלה היא לא תעודת ביטוח. הקבלה היא שיטה שבאמצעותה מגיעים הן האדם והן האנושות לחיים שלמים ונצחיים. אין ביטוח עד שמגיעים לסוף הדרך, שכן הכוחות הדוחפים את האנשים במטרה להביאם אל

הטוב המוחלט, הם כוחות הרע, היינו כוחות שמורגשים בנו כרע. הקבלה לא מספקת הגנה גופנית לאדם מפני הפרעות, כוחות רעים או ייסורים גדולים, אך בכל זאת, במידה שבה הוא מסכים ללכת יד ביד עם הכוח שמפתח אותו, ואף מבקש להקדים אותו, כך הוא מונע מהכוח

המחייב לפעול עליו בצורה קשה.

מכאן, השליטה היחידה שביד האדם היא להאיץ את הסבל בחייו, ובמקום מאה שנות ייסורים, לעבור אתאותו הסבל בשנה אחת?

ודאי. לעבור אותו בשנה אחת, ולא בהרגשת ייסורים. המציאות לא צריכה להשתנות, כי מציאות חיינו היא דומם, אלא התפתחותו הפנימית של האדם הופכת מהירה מאוד, ואז אינו זקוק למשוך אותה על פני מאות

שנים. אדם שחש בדחף הראשון ללמוד קבלה, עומד, למעשה, בקו האפס, שממנו הוא מתחיל את הדרך. בפועל, הבורא מסדר לאדם סביבה רעה, כדי שעל ידי הכוחות הסובבים אותו, הכוח המחייב יביא אותו להתפתחות, ואם הוא מחפש במקום סביבה רעה סביבה טובה, אז על ידה הוא יתפתח מהר יותר. לכן כותב בעל הסולם

במאמר "בחירה חופשית", שאין אמצעי אחר להתקדמות אלא סביבה טובה.

האם גם אסונות טבע נועדו לעורר את האנושות לשאלת מהות קיומה, או שאלו אירועים מקריים, שנובעיםמתוך פעילות הטבע השגרתית, ולא ניתן לשלוט בהם?

ראשית, עולה השאלה באיזה עולם אנו חיים. הרי אנו מתקיימים בעולם שכולו תוצאה של פנימיותנו. מחוץ לאדם ישנו אור עליון בלבד, כפי שמספרים אנשים שחווים מוות קליני ועוברים את גבול המוות. אי לכך כל

הדמויות, החפצים, האנשים וכלל היקום שמתראה לעיני כל אחד ואחד מאיתנו הם תוצאה ממצבו הפנימי.להתקרב אל האור. עלינו האור, הוא כמה טוב עד ולחוש יותר, עולם טוב לראות אנו שואפים אם ההתקרבות לאור היא אך ורק לפי השתוות הצורה עמו, משום שבמקום שבו אין ממד של מקום, הקרבה היא קרבה נפשית בלבד, שנקבעת לפי המידה שבה האדם קשור אל אור העליון וקרוב אליו מבחינה פנימית. חוכמת

הקבלה כולה עוסקת רק בלימוד האדם כיצד יש להתקרב ל"אור", כיצד להיכלל בשלמותו ובנצחיותו.פוסקת בלתי באהבה מוחלטת, שלמה, קבועה, בצורה האדם אל מתייחס והוא "בורא", נקרא אור ומחוסרת גבולות. אלא שהאדם נברא מלכתחילה בצורה הפוכה לו. צורה הפוכה פירושה, בתכונה ההפוכה

לתכונת האור, כלומר באופן שבו האדם רוצה לקבל הכול לעצמו, מבלי לקחת בחשבון דבר שנמצא מחוצה לו.ורגע וגדל ללא הרף. במהלך גלגולי חייו עובר האדם בכל רגע בתוך כולנו מוטבע האגו שלנו, שהולך התעוררות של רצון אגואיסטי גדול יותר, שתובע מילוי חדש ובכל מחיר, מבלי להתחשב בדבר. בכך מצויההתפתחות לאורך יותר אגואיסט הופך שהאדם שככל ויוצא העליון, האור מול תכונות בשינוי האדם ההיסטורית, מעמיק גם הפער בינו לבין האור העליון, וכתוצאה מכך מורגש בכל אחד מאיתנו כייסורים קשים

יותר. הרצון האגואיסטי לקבל הנאה ותענוג נחלק באדם לרמות רבות, כאשר ככל שהאנושות עולה מדרגת אגו אחת לדרגת אגו מתקדמת, גבוהה, ואי לכך גם אכזרית יותר, כך בא האדם למעמד מנוגד יותר לאור העליון.

כתוצאה מזה מתרחשות התפרצויות בעולמנו, מלחמות, מגפות, אסונות טבע, מהפכות וכן הלאה. התפרצויות אלו חלות על כל רמות הטבע: ברמת הדומם, לדוגמה, זה מתבטא ברעידות אדמה, שיטפונות, התפרצויות הרי געש או סופות דוגמת הצונאמי. ברמת הצומח בשריפות ענק המכחידות אזורים מיוערים

-112 -

שלמים, ברמת החי זה מתבטא בהתנפלות ארבה, במגפות בקר ועופות, וכולי. וברמת המדבר זה קורה במגיפותכאשר העליון, לאור האדם מהופכיות כתוצאה באים אלו כל ובמהפכות. במלחמות האדם, על שבאות באנושות זה מורגש במיוחד. בסופו של דבר, על כלל המקרים הללו להצטבר לשאלה אנושית אחת גדולה: מהי

הסיבה לכל האסונות? ככל שהאדם מתקדם ונעשה חכם ומפותח יותר מפרא האדם, כך הוא נעשה גם פחות פעיל ויותר אומלל. הוא חש פחות ביטחון מכפי שחש איש המערות לפני עשרת-אלפים שנה, ופחות מאושר מאותו פרא שרקד סביב המדורה, אוחז בידו חתיכת בשר. הוא חש תענוג מועט יותר מאותו איכר שכל רכושו היה פיסת אדמה,ומתיאטרון, גם מתרבות, ממוזיקה, מציור ליהנות נועד ובני משפחתו. האדם המודרני, שלכאורה דל בית מהתפתחות המדע והטכנולוגיה, מהרפתקאות וטיולים, בסופו של דבר חש שכל אלו מביאים אותו לריקנות

רבה יותר. כתוצאה מהייסורים מתחיל האדם לשאול מחוסר ברירה: למה זה כך? שאלה זו רק עתה החלה מתעוררת באנושות, אף כי עוד רחוק הזמן שבו שאלות כגון זו יהיו נפוצות בעולם וידוברו בכל כלי התקשורת, שלשם כך צריכים לבוא עוד אסונות גדולים ואירועים קשים. אך אפשר גם שיהיה להיפך, במקום אסונות יבוא האור

המאיר מלמעלה, והאדם כבר יראה עד כמה מצבו הנוכחי הוא אנוש. בפני האנושות פרושות שתי דרכים כיצד להגיע מהר יותר לבירור השאלה מדוע אנו סובלים. האחת היא לעבור ביתר תאוצה את המכות, ומתוכן לראות עד כמה מנוגד האדם לאור העליון, אף כי אינו רואה אותו, אלא שואל עקב המכות. והשנייה היא למשוך את האור העליון, ואז תיווכח האנושות שדי במכות שקיבלה עד כה, וכי עליה לעשות משהו בעצמה. ואז בעזרת אותו האור יראה האדם כיצד לשנות עצמו, כדי להגיע לטוב שעליו

מספרים מי שעברו מוות קליני. אסונות הטבע שמתרחשים לאחרונה באסיה ובאמריקה - כולם תוצאות יחסו של האדם לטבע של עצמו, טבע המדבר, ולא לטבע החי, הצומח או הדומם, היינו לכדור הארץ. שכן כל אלו קטנים לעומת השפעתו

הרעה של האדם במחשבותיו. חוק פשוט פועל כאן, ככל שעוצמת השפעתו של דבר מה חזקה יותר, כך היא נסתרת יותר. פצצת האטום,ואינם נראים אינם ממנה המתפשטים הגלים ואף יותר, קטנה היא הרגילות, הפצצות לעומת לדוגמה,

מורגשים, אך האסונות שהיא גורמת הם נוראים ביותר. כך גם המחשבה מביאה לאסונות גדולים עוד יותר מתוצאותיו של פיצוץ אטומי, שכן היא הכוח ההרסני ביותר שיש באדם. זאת משום שהיא שייכת למערכת הרוחנית הפנימית ביותר באדם. וזו דרגה גבוהה בהרבה

מדרגות דומם, צומח, חי ומדבר שבתוך האדם. זה כוחה של מחשבה.בדרגות גם לשינויים גורם ועל האחרים, העולם על למרבה הצער, מתוך מחשבותיו הרעות האדם, הנמוכות שבטבע וגם בגבוהות, לכן, אף כי שנדמה לאנושות שבעיות העולם נובעות מכך שהאדם צורך יותר

חמצן או שורף יותר מדי דלק, זה לחלוטין אינו נכון. גם המדענים, שטרם גילו מהי הסיבה האמיתית לכך, כבר רואים שלא כך הוא הדבר, ולפי מדידת הכמויות הנשרפות הם מבינים שלא זו הסיבה שמביאה לעולם אסונות. כל האסונות בהחלט באים מתוך יחס נפשי רע

של האדם, כלומר יחס אגואיסטי, שמביא את האדם לחשוב רעות על העולם ועל בני-אדם אחרים.

אם כן, מה צריך לעשות? להיות אופטימיים? לחשוב חיובי?

לא צריך להיות אופטימיים, שכן אין לנו לגבי מה להיות אופטימיים. עלינו להביא למודעות האנושות שהפיתרון לבעיית הקיום, למצבנו העגום, הוא תיקון עצמנו לטובים יותר, על ידי שיפור טבע האדם. רק אז ימתין לנו עתיד טוב, שבו נהיה מאושרים יותר. אחרת אסונות דוגמת הצונאמי יתרחשו בזה אחר זה, עד שהאנושות תוכל

להגיע לשאלה: מדוע אנו סובלים? ותמצא באטיות ומתוך ייסורים גדולים את המענה לשאלה.

-113 -

האם האסונות שהאנושות חווה נכתבו מראש ויתרחשו בכל מקרה או שניתן למנוע אותם?

האסונות לא נקבעו מראש. אם נביא צפה לפני שלושת-אלפים שנה שיקרה כך וכך באחרית הימים, הוא לא קבע שזה אכן יקרה, אלא כתב זאת כתנאי, כלומר: "אם לא תשמעו, ותפעלו באופן זה או אחר, אז יתרחשו

מאורעות מסוימים". לכן אסונות כלל אנושיים אינם כורח המציאות. הדרך האנושית יכולה להיות דרך תורה או דרך ייסורים. דרך תורה פירושה, למשוך את האור המחזיר למוטב מלמעלה על ידי לימוד חוכמת הקבלה בלבד. ואילו דרך הייסורים היא להמשיך להתקיים כפי שנוהגת האנושות כעת, מבלי לחשוב על דבר פרט לשימוש באגו, כך שהשימוש עצמו יביא מכות כאלה, שהאדם כבר

ישתוקק להיפטר ממנו.

-114 -

האם זו אחרית הימים? נדמה שבימינו מסתמנת מגמה משמעותית של איבוד עניין קולקטיבי בפיתויי העולם הזה. חנויות המוכרות כלי רכב יוקרתיים עומדות מיותמות, חנויות תכשיטים ריקות מאדם, מכשירי טלפון ניידים מ"הדור השלישי" לא מעוררים התלהבות רבה, ואף בתי הקולנוע אינם מושכים קהל כבעבר. נראה שהאנושות מבינה שכל אלו לא מובילים אותה לשום מקום חדש. אך בניגוד לזה, המכללות ללימודי חוכמת הקבלה נמצאות בשיא פריחתן,

ורבים נוהרים ללמוד חוכמה עתיקה זו. האם זוהי אחרית הימים? בימי המיתון הגדול ששרר בארצות הברית בשנות העשרים והשלושים, אנשים לא קנו לחם, אבל קנו כרטיסלא עדיין אך רוחנית, וזו אכן התקדמות כך, עובד כבר לא זה כיום לברוח מהמציאות. כדי רק לקולנוע

התקדמות מספקת, שכן זו רק תחילת הדרך. האנושות עומדת כעת מול שאלות קשות מאוד שלפתע עולות מתוכה, כאשר איש לא ציפה שכך ייראו פני הדברים. היא אינה יכולה להמשיך ולהתקיים עוד בלי למצוא תשובות כלשהן, שכן האדם לא יכול לברוח

עוד מהשאלה לשם מה הוא חי, כאשר אף על פי שיש לפניו הכול, דבר לא מספק אותו, לא ממלא אותו. בכל פעם שבה יש לאדם חיסרון כלשהו, הוא מיד מחפש מילוי כנגד אותו חיסרון: לשתות, לאכול, לאהוב מישהו או מישהי, לטייל, להבין, לראות, העיקר למלא את עצמו באופן כלשהו. כעת מתגלה בו לפתע חיסרון,

רצון, כך שאל כל מקום שאליו ישא מבטו, עדיין לא ימצא כיצד למלאו. אין בעולם הזה דבר שיכול לספק את האדם. זו הסיבה לכך שכבר אינו חפץ במכשירים טלפון ניידים חדשים, כבר אינו רוצה לצפות בטלוויזיה, ולאט לאט מתמעטים הדברים שבהם הוא חפץ. הוא חש כאילו אין מה לקרוא, אין מה ללמוד, אין לשם מה לטוס לחלל, משום שכבר חווה את כל אלו, וראה שאינם ממלאים

אותו.לפני גם לו שהיו שאלות באותן מחזיק הוא שבו למצב הגיע התפתחותו, במהלך שהאדם, יוצא חמשת-אלפים שנה, אלא שאז חשב שיוכל למלא עצמו בתשובות שיקבל מהתפתחות הכלכלה, התרבות, החברה, הוא חשב שיוכל למלא את עצמו על ידי טיולים ברחבי העולם, על ידי עיסוקיו הפוליטיים, על ידי המדע, שיגלה לו כיצד והיכן הוא חי, ואף ישיב לשאלות מי אני ומה העולם שסביבי. אך בסופו של דבר הגיעה האנושות למצב שבו למרות התרחבותה והישגיה נותרה ריקנית עוד יותר, ועדיין מחזיקה באותה שאלה: "מהו

הטעם בחיים?" האדם עודו מחזיק בשאלה, אלא שכעת הוא כתינוק שאיבד את דרכו, והוא עומד על מקומו ובוכה: "איפה אימא?" שכן הגדול והבוגר נעלם ממנו, והוא נותר לבדו, אינו יודע לאיזה כיוון עליו לפנות. הוא משותק מפחדבידור מכל הסוגים פיתחה האנושות מערכות המספקות עוד? בעבר לו נותר ובאמת, מה ידיעה. ומחוסר

האפשריים. כיום אפילו הדברים הפשוטים והטבעיים, כתענוגי אוכל ומין או חפצים יפים מאבדים את הטעם, ואינם מביאים את האדם לידי מילוי. זוהי "קללת הנחש": הכול נמצא לפניך, אך מדבר לא תהנה. לפיכך, לאנושות נותר לפנות רק לשימוש בסמים או באלכוהול, שכביכול מספקים לאדם פתרון - לנתק עצמו מן המציאות,

כלומר לא לנסות ליהנות ממה שסביבו, אלא להתנתק. מכאן והלאה יכולות להיות כמה דרכי התפתחות: האנושות כולה תתחיל לצרוך סמיםא. האנושות תילחם בנגע הסמיםב. האדם יכיר בכך שגם השימוש בסמים לא מביא לפתרון, משום שהשאלה תזעק מקרבו בכאב כה רב,ג.

עד שלא יוכל עוד להשתמש בהם ולהתנתק ממנה. לא יוכל עוד לאבד את עצמו לדעת על ימינו אלה, אחרית הימים, מספרת חוכמת הקבלה ובפרט ספר "הזוהר", שכעת חייבת חוכמת הקבלה להתגלות כפתרון, כתרופה, כהצלה, וכמילוי האחרון, האמיתי והיחיד. ודווקא אז יהיה הלימוד מותר לכל אדם

-115 -

ואדם, ובאמצעותה נוכל להגיע לפתרון השאלות מהו הטעם בחיים, מהו סוד החיים ומהי מטרתם. בימינו מתחילה האנושות לחפש בעצמה תשובות בתוך חוכמת הקבלה, שכן היא חשה כי משהו מאיריודעים מהי קבלה אמיתית, נמשכים זו. משום שהקבלה מסקרנת את האדם, אלו שעדיין אינם מחוכמה

לתוכניות לשיפור החיים, ואין להם יכולת הבחנה למה למעשה הם נמשכים. הדבר נובע מכך, שזוהי רק ראשית התגלות חוכמת הקבלה, ולכן אנשים מאמינים בכל דבר, וחושבים ששם כנראה נמצאת האמת. ודאי שישנם רבים שמנצלים את ההזדמנות למכור את חוכמת הקבלה ולהתעשר ממנה, כאשר למעשה, חוכמת הקבלה מיועדת לדבר אחד בלבד, כפי שכתוב בה, לגילוי הכוח העליון לאדם

שנמצא בעולם הזה. אם אדם מבין ויודע מהו הכוח שמעליו, הכוח היוצר אותו, משגיח עליו, שולט בו ומסדר את חייו, מתוך כך הוא כבר יקבל את התשובה על שאלות בדבר סוד החיים, כמו לשם מה נולד, לשם מה הוא חי, מהו סוד גלגולי החיים שהוא עובר, מה קורה לאחר המוות, לשם מה נועד כל התהליך הזה, וכיצד הוא עתיד להסתיים? האם האדם הוא "בובה" ללא שליטה עצמית והכול נשלט מלמעלה או שיש בידו אפשרות לבחירה חופשית ולשינוי

הגורל? וכיצד ידע במה עליו לשנות את גורלו? את התשובות לאלו ויותר מספקת חוכמת הקבלה לאדם, אך היא משיבה לו עליהן בצורה רצינית. היא אינה מיועדת למלא את התיאבון של האדם לתענוגים, אלא להעניק תשובות אמיתיות למי שמגיע לבשלות

מסוימת ובאמת רוצה לדעת מהי מטרת החיים, עד שללא ידיעה זו חייו אינם חיים. על האדם למאוס ב"סתימת" עצמו במעט הנאה מכאן ומעט הנאה משם, כי כך עוברות דקות, שעות, עוברים ימים, חיים שלמים, ושוב הכול מסתיים. על האדם לדרוש לדעת איך כל זה ייגמר ומה בכוחו לעשות,

לדרוש לדעת לשם מה הוא נמשך לכל הדברים האלה, ועליו לרצות לדעת את כל התהליך עד סופו.ולחיים טובים תחת הכותרת לכן כל אותם "מקובלים מודרניים" המוכרים סגולות לבריאות, להצלחה חוכמת הקבלה, ודאי ייעלמו עם הזמן, שכן האנושות תגלה שלא לזה היא זקוקה, ושכל אותם "מומחים" אינם

מסוגלים לספק לה אפילו את מה שהם מבטיחים, אלא נותנים לה רק סיפוק פסיכולוגי גרידא, ולא יותר מכך. או אז יגיעו האנשים לחוכמת הקבלה האמיתית, שתפקח את עיניהם, והם יראו את העולם הנאור והגדול העומד מאחורי התמונה שסביבנו, היינו מאחורי תמונת המציאות, שכעת נדמה לנו שהיא ואנו עצמנו זה כל מה

שיש. מי שתיפתח לו תמונת העולם, יראה שהמציאות היא רק ספירה אחת קטנה ומצומצמת ביותר, הנמצאת אמנם במרכזה של המציאות, אך סביבה ישנן עוד ספירות גדולות של מציאות רחבה יותר, מציאות נצחית, וגם

אותה מציאות חיצונית נוצרה עבור האדם, ועליו ללמוד כיצד להשתמש בה ולחיות בה. החיים שאדם רוכש כאשר הוא מרגיש במציאות עליונה, במציאות החיצונית, הינם חיים נצחיים, והוא עצמו עובר שינוי כה מהותי וגדול בהיקפו, עד שהוא הופך ליצור שלם, נצחי ומאושר. אך את השינויים הללו

משיג האדם רק על ידי תיקונים פנימיים שעליו לעשות בעזרת לימוד חוכמת הקבלה. אין זו דרך קלה, אלא דרך של לימוד מעמיק, מתוך ספרים אמיתיים, ולא כאלו שנכתבו על ידי "מקובלים" למיניהם. ישנם בסך הכול שלושה מקורות אמיתיים: ספר "הזוהר", ספרי האר"י, וספריו של בעל הסולם, שנכתבו האחרונים מביניהם. בעל הסולם לקח את המקורות הקודמים לו ועיבד אותם במיוחד עבור אותן

הנשמות שיורדות עתה לעולם הזה, ושצריכות להשתמש "בחוכמת הקבלה" כדי להגיע למטרה.דור בכל הדורות, שעיבד את חוכמת הקבלה עבור היחיד הוא למעשה המקובל הסולם יוצא שבעל המקובלים כל שכן הבריאה. למטרת היינו לפתרון, להגיע כדי אותה ולממש בה, להשתמש שמשתוקק הקודמים לו לא כתבו בצורה שימושית עבור דור שירצה להגיע למטרה. זאת משום שהם לא חיו באותו הדור, מלבד הרב קוק, שהתחיל במלאכה הזו. אך מי שעשה את מרבית המלאכה הוא בעל הסולם. וזה מה שעתיד

לקרות בעולם הזה, בזמננו. היופי שבדבר הוא, שהאמת אינה צריכה הוכחות, שכן אנשים יכולים להוכיח ולסתור כל דבר אם יש להם

-116 -

כושר ויכוח והיגיון חזק, או שהם מיומנים באומנות הנאום והם בעלי כוח שכנוע בחסד עליון. אך בזה שאדם משכנע מישהו לחשוב כך או אחרת, הוא אינו משנה את המציאות, הוא לא משנה את העתיד לקרות. האמת

תופיע ללא כל התחשבות עם מה שחושבים האנשים, וזה הדבר היפה שעתיד לקרות לאנושות. התגלות חוכמת הקבלה כלל אינה תלויה באופן שבו נתייחס אליה או נדון בה. יכולים לקום אנשים חדי מחשבה וחריפי לשון שיביאו אלף ואחד תירוצים להתנגד לה, ומנגד יקומו אחרים שיביאו אלף ואחת הוכחות לטובתה. כל זה חסר חשיבות, שכן חשיפתה תפרוץ ותגיע, כי העניין טמון בחוק המציאות. ואנו, אם נרצה או לא נרצה, נגיע למצב שבו חוכמת הקבלה תפתח את עצמה כלפי העולם ותגיש עצמה לאנושות, והאנושות

תציל את עצמה ובזכותה תבוא לגמר תיקון. אז ניכלל בנצחיות ובשלמות ונהיה בדרגה ובקומה שבה האדם משתווה לכוח העליון ומגיע להיות "האדם". למקום שבו אינו נותר כזה שכל חפצו לדעת כיצד להצליח במציאת בן זוג, בחיי המין, בעסקים, בבריאות, בחינוך ילדים וכדומה. כיום יש מי שחושבים שחוכמת הקבלה מספקת לנושאים אלו מענה, אך זו טעות גדולה

מאוד. חוכמת הקבלה מספרת על כל השלבים שנעבור בדרך, וכיצד נצעד שלב אחר שלב מימינו והלאה, ונתקדם למצב שנקרא "הדור האחרון", כלומר נצעד לעבר דור שכולו מתוקן, דור שכולו טוב, שנמצא בטבע קרוב לכוח

עליון.

האם יבוא יום שבו אנשים יזנחו את כל הבלי העולם הזה באחת, ויתמסרו ללימוד חוכמת הקבלה?

ראשית, הדברים הללו יתרחשו באופן טבעי, מחד, על ידי כך שהאדם יאבד טעם בכל עסקי העולם הזה,בנוסף, הצרות הרוחני. העולם וביצירת קשר עם לחוכמת הקבלה בהתקרבות יגלה טעם לפתע ומאידך, והייסורים שהאנושות תחוש בזה שעדיין לא השיגה כוחות עליונים, תביא אותה לגילוי שהאגו שלה הוא מקור כל הבעיות, אך היא לא תדע כיצד להתמודד עמו. ואילו מצד החיוב, היכולת והאפשרות להגיע ולממש עולם

נאור תתגלה על ידי חוכמת הקבלה. שינויים אלו יתרחשו בהדרגה, שכן הנשמות עצמן שונות זו מזו לפי טבען ולפי אופיין, ולפיכך לא כל אחד חייב להגיע ללמוד ולהיות "חוקר רוחני", אלא ישנם כאלו שנמשכים לזה וישנם כאלו שלא. אי לכך כל אחד ימצא את עצמו בקשר מסוים, שכלי, גופני )על ידי פעולות חיצוניות(, נפשי או רצוני. האחד יהיה קרוב יותר לרוחניות, ואילו השני רחוק יותר מהרוחניות, לפי הכתוב: "כשם אין שפרצופיהם שווים, כך אין דעותיהם

שוות" זה הדבר הנכון, וכך צריך להיות. בעל הסולם כתב על הדורות הנוכחיים, שיתרחש בהם תהליך מהיר למדי, שלא יתפרש על פני דורות רבים. הוא כתב כיצד יתבטא התהליך, כיצד יבנו דורות אלו את העולם החדש, ואילו חוקים צריכים להיות בו. והכול נובע מהמצב שבו האנושות מצויה כבר היום בשורשה הרוחני, ומי שמגיע לשורש, רואה שם את אותה

תמונה עתידית שבה עלינו להיות בגשמיות. ומתוך זה מובן איך ובאיזה אופן עלינו להתקיים. אי לכך אין כאן כל ספק, העתיד כבר קיים, ומי שפורץ לרוחניות, כלומר מי שמצוי מעל זמן, תנועה ומקום, רואה את העבר, ההווה והעתיד כאחד, ועבורו אין כל בעיה לראות, להרגיש ולהבין מהי צורתה העתידית של כל העולם. הכול יתרחש במהרה, משום שזה כבר החל להתגלות בטבע הרוחני, המתגלה בזריזות יתרה. ניתן לתאר זאת כך, כפי שחורבן הקדושה שהתרחש לפני אלפיים שנה, היה תהליך בן עשרות שנים בלבד, כך צריך

להיות כעת בניין הקדושה, תוך עשרות שנים.

-117 -

אגו לאחרונה גוברת והולכת תחושת המצוקה האנושית, והיא דורשת מענה על עניין עיקרי אחד, מהו מקור הצרות

והבעיות בחיינו? מאין באות התחושות הרעות שלנו וכיצד נוכל להימנע מהן? , ואלמלא היה נמצא האדם בתוך"יצר לב האדם רע מנעוריו"המקור לכל בעיות האדם הוא הטבע שלו. כתוב:

טבע זה של יצר הרע, של הרצון לקבל הנאה, הוא היה חופשי ממנו, חופשי מהצורך לדאוג לעצמו, והיה מצויבמצב המושלם.

חנויות דבר אפשרי: שכל כל על בעלות כך, שנרכוש ידי על למצב השלם להגיע מקווים אנו לרוב המרכולים יהיו בבעלותי, שכל רשתות הטלוויזיה, התיאטראות, שכל השחקנים והמוזיקאים יהיו שלי, שכל בתי החולים והרופאים, אם חלילה יהיה לי צורך בהם, יהיו שלי, ונדמה לנו שכאשר נשיג כל זאת, יהיה לנו טוב ולא

נסבול מצרות. כך אנו פועלים בצורה טבעית, מנסים לקרב אלינו את כל מה שמצוי בעולם, כתינוק שתופס בידו כל מה

שבסביבתו, ומכניס לפיו.

ומה קורה כאשר אדם מרגיש שאינו מצליח בזה?

אם האדם חש שאינו מסוגל לזה, הוא מפעיל את השכל וחושב: אם איני מסוגל, אולי מוטב שלא ארצה, כמו שנאמר: "אין אדם חושק בבת מלך", שפירושו אם למלך יש בת שאני חושק בה, אך הנני איש פשוט ועל כן לא אוכל לקבלה, שכן היא טובה מדי בשבילי, מוטב שלא אחשוק בה. למה שאסבול? אם לא אשתוקק אליה, לא

יהיו לי ייסורים. זוהי שיטתם של הבודהיזם וההתנזרות: לא למלא את הרצון לקבל, אלא להפחיתו וכך לא לחוש בייסורים. שכן ייסורים זו הרגשת הריקנות ברצון לקבל. לפני האדם פרושות שתי דרכים: למלא את הריקנות הזו או

להקטין אותה, בשני המקרים נמנעים מתחושת הריקנות, כלומר סבל. זה דומה לטיפול באדם חולה: ניתן לרפאו, אך אפשר גם להניח לו למות מהר או לתת לו תרופה נגד כאבים כדי שלא יחוש במה שקורה לו, כך שאם רגלו עומדת להינמק, לא ירגיש זאת ויוסיף לשמוח, שכן סומם בסם

הרגעה. שני האפשרויות האחרונות פוטרות את האדם מתחושת הכאב, אך אינן מביאות לאדם תחושת תענוג. ישנן מלחמות רבות, אבטלה, חולי, תסכול. לשם מה צריכה האנושות כל כך הרבה סבל? ובאמת אפשר לבוא ולטעון: "דבר ממילא לא מביא תענוג, לכן אפשר לחלק סמים לעולם כולו, שכן סמים הם חומר זול יחסית, וכך

, לפחות נהפוך את חיינו לנירוונה אחת"על כורחך אתה חי"תשמח האנושות ללא כל תחושת ייסורים. אם גדולה".

האנושות בהחלט הייתה עושה זאת אילו פעלה רק מתוך חוק הרצון לקבל. שכן, מה יש לאדם בחייו? אף בתורה נשאלת השאלה: למי טוב יותר, לזה שנולד או לזה שלא נולד? וקבעו חכמים לזה שלא נולד, שכן אלו

החיים גרועים ממוות. מה שעוצר אותנו בסך הכול זה הפחד מהמוות, הפחד מהלא נודע. ובאמת, רק משום שאנו בעלי רצון אגואיסטי אנו שמחים כשנולדים ילדינו. אך אדם שחי בעולם הזה, איזה טוב יש בחייו? האם יש תוצאה כלשהי בסוף דרכו? שכר שאדם לוקח עמו הלאה לחיים נוספים, לקיום אחר? לא. כל החיים הם חשבון אגואיסטי אחד גדול, ולמעשה אנו מתקיימים כמו כל בעל-חיים, ללא שום חשבון

מודע.

-118 -

אם כך, מה הפתרון? להפחית ייסורים או לא להפחית? לרדוף אחר התענוג או לא לרדוף?

לא זה טוב ולא זה טוב. עלינו לחפש אחר פתרון שלישי. הפתרון השלישי הוא להגיע לחיים בתענוג בלתי פוסק וברצון בלתי פוסק לקבלת תענוג גדול יותר. שהאדם יהיה בעל יכולת לקבל את התענוג הגדול יותר, ומיד לרצותגבולות חסרת פוסקת, בלתי בהתפתחות להימצא עלינו חלילה. וחוזר לקבלו, ושוב יותר, גדול בתענוג

ואינסופית. מצד אחד, ככל שישתדל האדם לתפוס את כל האושר בעולם, כך יגלה שכאשר הוא מגיע לאושר הנכסף, הוא נותר ריקני. ואלו שיש להם יותר מאשר לכל היתר, מרגישים את הריקנות ביתר תוקף. מצד שני, ככל שאדם ישתדל להקטין את הרצון לקבל שלו ולא לדרוש יותר, גם זה לא יעזור, שכן הטבע מפתח את האדם כך

שירצה עוד ועוד.ופחותה, ארצית חיים בצורת אנשים מיליארדי להחזיק הצליחו שבעבר למיניהן, הבודהיזם שיטות שיסתפקו במועט, לא ידרשו יותר מדי וירגישו עצמם שלמים, נכשלות בימינו, שכן האגו פורץ ולא מותיר לאדם

אפשרות להתקיים במעין סיפוק מזערי. האדם יוצא אז קירח מכאן ומכאן, אינו מצליח לקבל תענוג מכל מה שהשיג בחייו, ואינו יכול להסתפק גם

אם מקטין את עצמו ככל האפשר. לא הגדלה ולא הקטנת הרצון לקבל יביאו לסיפוק ולחיים שקטים. זו הסיבה שחוכמת הקבלה מתגלה אלינו שוב בימינו, ומסבירה כיצד ניתן "לקבל" על ידה מילוי, כלומרתענוג נצחי ובלתי מוגבל. אך ורק אדם המממש את השיטה הזו יגיע לסיפוק, באותה המידה שבה מימש אותה. כל אחד ואחד בעולם מסוגל ואף חייב להגיע לזה, ולזה דוחף אותנו כוח החוק הכללי, אותו כוח שמגלה לאנושות כיצד לעשות זאת ונקרא "משיח", שכן תפקידו למשוך את האנושות מצרותיה, מהסבל, מהחושך. חוכמת הקבלה מוכרחה לצאת לפועל ולהיות לשיטה מעשית לאנושות כולה כבר במאה הזו, המאה העשרים

ואחת.

מה פירוש הדבר שברוחניות יש רצון ומילוי בלתי פוסקים?

ברוחניות התענוג הוא נצחי, בלתי פוסק ומחוסר גבולות. יש לי שאיפות בלתי פוסקות, שאיפותיי מתממשות,ואני מגיע לשאיפות חדשות, שוב מממש אותן, וכן הלאה.

האם יש טרחה בהשגת תענוג רוחני?

אין טרחה, משום שזהו תענוג של נתינה, ולא של קבלה. הרצון מגיע יחד עם המילוי, כי הוא עצמו גם המילוי. אם אני רוצה לתת למישהו, בו ברגע שישנו רצון לתת אני כבר נהנה, שכן לעולם לא חסר למי לתת. הרצון לתת הוא המילוי עצמו, לכן אין רגע אחד, שנייה אחת שבהם אני מצוי בחיסרון ללא מילוי. זה קורה רק כאשר אני נמצא ברצון לקבל, כי עד שהאדם ממלא את הרצון לקבל בתענוג, הוא סובל מכך שהוא ריק, וכאשר הוא

מתחיל למלא אותו בתענוג, התענוג הורס מיד את הרצון לקבל, הורס את הכלי, ואז אינו מרגיש תענוג. "פת במלחכך האדם לא יכול ליהנות, בסופו של דבר. ואדם שבוחר לא למלא את עצמו ולהסתפק ב

, בסך הכול מתרגל לא לסבול מחסרונותתאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה"גדולים, אך נמצא בחיסרון תמידי.

רק בתנאי שהאדם לא רוצה לקבל, אלא לתת, הוא יכול להימצא בתענוג תמידי. יש לו תענוג מהנתינה, ובזמן שהוא נותן, מיד הוא חש תענוג מעצם הפעולה. הפעולה עצמה היא התענוג. ברצון לקבל יש רצון ליהנות ויש תענוג, שמצוי מחוץ לרצון ליהנות, ובו תלוי האדם, שכן הוא מוכרח שהתענוג ייכנס לתוך כליו. האדם

משועבד לתענוג הזה, שכן הוא נזקק לו, ולכן אינו חופשי, אלא עבד לתענוג. אבל אם במקום רצון ליהנות יש לאדם רצון לתת הנאה, אזי אינו תלוי בדבר. הוא עצמו הספק, המקור, והתענוג מצוי בו, שכן באותה מידה שבה יש לאדם רצון לתת, יש לו תענוג שמצוי יחד עם הרצון הזה לתת,

-119 -

והוא אינו תלוי בדבר. זה נקרא "להיות חופשי", זו היציאה משעבוד לחירות. כאשר רצון ותענוג מתמזגים זה בזה, האדם הוא בלתי תלוי, כי אצלו נמצאים השניים, והוא הופך להיות כבורא, שגם בו מצויים שניים אלה. אך אם ברשות האדם מצוי אחד, והשני בידיו של אחר, מובן שהאדם אינו

חופשי.

אם כך, מה צריך האדם לעשות כדי לרכוש תענוג?

אדם צריך לרכוש את הרצון להשפיע. אם יש רצון להשפיע, הוא כבר לא תלוי בדבר ואינו נזקק לדבר. יש בו הכול, אלו הם חיים נצחיים. שכן חיים, מוות, לידה, חולי, טוב יותר או פחות, הכול תלוי בהתמזגות של רצון

ותענוג, עד כמה הם נמצאים יחד או בריחוק זה מזה. אם יש בידי האדם רצון ותענוג, שנמצאים יחד כל הזמן, שהם אחד, החיים לא נפסקים ומצבו לא משתנה.

הוא חי חיי נצח בצורה בלתי מוגבלת ובלתי תלויה.

אז אין טעם לבטל את הרצון לקבל?

אין טעם לבטל את הרצון לקבל, אך יש טעם להפוך אותו לרצון להשפיע. זה מה שעלינו לעשות, וזה מה שמאפשרת חוכמת הקבלה, שמלמדת כיצד לעשות זאת, כיצד לממש את התוכנית הזו, לעבור משעבוד, כאב

וייסורים תמידיים לחירות ולתענוג בלתי פוסק. האנושות כולה צריכה לעבור דרך ארוכה ומכאיבה מאוד לשם כך, עד שבאדם מבשילים כל הנתונים שריכז וליקט במשך כל גלגוליו הקודמים, ועד שמגיע הגלגול שבו יעניק לו הבורא את הדחף לצאת ממצבו אל

מעל הרצון לקבל, לממד גבוה יותר, כי רק כך יוכל להינצל מהסבל. בכל מקום ברחבי העולם שבו ישנם אנשים בשלים לחוכמת הקבלה, יש לפתוח קבוצות לימוד ולהעביר את שיטת התיקון להפיכת הרצון לקבל לרצון להשפיע, כדי להגיע לדרגת "טוב ומיטיב". כלומר, ה"אני" יהיה

טוב, ותענוג האדם יהיה מכך שהוא מיטיב, ולכן זוכה לחיים מלאי תענוגות, שלמים ונצחיים.

-120 -

גל האלימות גודש אירועים המשקפים גל אלימות חסר תקדים שוטף את החברה הישראלית. ילדים נרצחים ברחובות על

ידי ילדים אחרים, חוב כספי קטן גורר ירי. מה הסיבה לאלימות הזו? יש לראות את המצב בצורה נכונה, שורשה של האלימות בישראל היא נפילתנו מאותה דרגה שבה היינו בעבר.

, בקדושה, בטהרה,"כאיש אחד בלב אחד"בימי בית המקדש, בהיותנו חיים מתוך הכרה רוחנית, היו כולם בטוב. לאחר מכן ירד עם ישראל מדרגתו הרוחנית שהייתה בבית המקדש ראשון לדרגת בית מקדש שני,

לגלויות, וכן הלאה. ולמרות זאת, עד לעת האחרונה, כלומר עד תחילת המאה העשרים, עוד שמר עם ישראל על ייחודו, ודאגשל האחרון לשלב נכנסנו כאשר ישראל. מבני התורה דרישת את הגשמית בדרגה הפחות לכל לקיים התפתחותנו בעולם הזה, השלב שלפני ביאת המשיח, לפני ימות המשיח, ירדנו לדרגת האגו העמוקה ביותר, זו

המתגלה בנו כיום. האגו מתגלה בכל "הדרו" גם באומות העולם, אך אצלנו זה גרוע יותר, בגלל אותם כלים מיוחדים שיש בעם ישראל, וכשאותן נשמות מיוחדות וגבוהות נופלות, הן נופלות לעומק רב מכל יתר הנשמות, ולעומת זאת

כאשר אנו עולים, אז עולים מעל כולם. יוצא שמתחילת המאה העשרים, זהו זמן שיבתו של העם היהודי לארץ ישראל על ידי דחף מלמעלה, שכן הבורא סידר לנו את כל התנאים שיחייבו אותנו לחזור מכל הגלויות, ובשלב אחרון זה של התפתחותנו הגשמית, גם האגו התפרץ ביתר עוז. אף על פי שמאז ומעולם היה בקרב העם היהודי יחס מיוחד בין אדם לחברו, שכן זהו עם שבו יהודי חייב לדאוג ליהודי, וזה תמיד היה ערך עליון. מגביות נאספו עבור יהודים שהיו בצרה בכל

מקום בעולם, ויהודים הצילו זה את זה בכל דרך אפשרית. מה שמתרחש כיום בארץ ישראל לא קורה באמריקה, לא ברוסיה ולא בשום מקום אחר שבו חיים יהודים,ישראל" "ארץ לדרגת לשוב ועליו ישראל מלמעלה, לעם ניתנה וזאת משום שהארץ כאן. רק קורה זה

ברוחניות, שכן "ארץ ישראל" פירושה, שעל כל הרצון של עם ישראל להיות מכוון ישר לבורא. או אז יהיה עם ישראל בדרגה שתעניק לו שלווה בארץ ישראל, ואיש לא יוכל להזיק לו. נחיה כאן כמלכים, כאשר העולם כולו מצדיק את הימצאותנו בארץ, לא מאיים עלינו כאויב, אלא מתקרב כתומך בלבד, כמו

"אין פורענות באה לעולם,. הכול תלוי בנו, שכן כתוב: "והביאו בניך בחצן, ובנתיך על-כתף תנשאנה"שכתוב: , אי לכך, אנו האשמים בכל המתרחש, בכל הרציחות ובכל הזוועות המתראות בעולםאלא בשביל ישראל"

כולו ואצלנו. לפיכך, כל אותם סימני אלימות הינם סימניו של "הדור האחרון", הדור שלפני תקופת המשיח. בימים אלו מתחיל תיקון מיוחד בעם ישראל ובכל יתר העמים, שלפתע נמשכים ללימוד חוכמת הקבלה, וחשים שחייהם

ריקניים לחלוטין. סימנים אלו הם גם סימני הגאולה, שכן החושך הגדול ביותר הוא לפני פריצת האור. נקווה שמקרי האלימות יחדלו במהרה, ועם ישראל יבין את סיבת ההתרחשויות וכיצד עליו לצאת ממסגרת העולם הזה. לא חינוך, לא תרבות, לא כלכלה או טכנולוגיה, דבר לא יועיל, שכן ניכר עד כמה חלשה ישראל

בייסוד העם באופן הנכון, בייחוד במדינת ישראל. למרות כל האינטליגנציה והיכולות שלנו, אנו לא מצליחים להתקיים אפילו כאומה נורמאלית. זאת משום שייעודו של העם היהודי הוא אחר, עלינו להיות אנשי רוח, "עם הרוח", ולהביא את הרוח לעולם, הרוח

שדווקא בזמננו גם אנו וגם העולם כולו מחפשים אחריה. השאלה בנוגע לחסרון הרוח בחיים היא שמביאה, למעשה, את העולם כולו לאלימות ולשחיתות. וזה מה שקורה גם בקרבנו. את הדור הצעיר מערכת החינוך לא יודעת כיצד לחנך נכון, שכן הבוגרים עצמם אינם יודעים לאן פניהם מועדות, ולכן זהו דור אומלל מאין כמוהו. וזה רק סימן לכך, שעל כולנו לערוך חשבון נפש,

-121 -

ולהגיע למציאת הפתרון האמיתי. על האדם לתקן את הרע שבו, את האגו שלו, כך שידמה לבורא "בעל מנת להשפיע", שיהיה בנתינה,

, איש בעולם לא יוכל להזיק לרעהו, לא"ואהבת לרעך כמוך"באהבה. אם יגיעו הפרט והכלל לתיקון האגו, ל תהיינה עוד אלימות ושחיתויות, אלא יבוא השלום. שלום בתוכנו, שלום בין עם ישראל לעולם כולו, ושלום

בינינו לבין הבורא. לכן להתפשטות חוכמת הקבלה בקרב העם אנו צריכים, שכן הכוח המצוי בחוכמת הקבלה הוא בזה, שהיא פותחת בפני האדם את העולם העליון ומביאה אותו לידי הבנה שיש לחיות עבור שני עולמות, כי החיים

לא מסתיימים רק בתוך מסגרת העולם הזה, אלא האדם ממשיך אותם גם בממד הרוחני. . אדם שמבין"כל עצמותי תאמרנה"זהו ממד שאותו אדם רואה במו עיניו וחש בכל חושיו, כפי שנאמר:

זאת, לא נותר לו אלא לתקן את עצמו ולהתקרב לבורא. בכל ספרי הקבלה כתוב על התהליך הזה, העתיד להתרחש כאן בימינו. חכמי הדורות כולם כיוונו לזה, והנביאים לא ניבאו אלא על ימות המשיח. מכאן, שהכול

אמור להתרחש בארץ ישראל, בעמנו ובימינו אלו. לכן משימתה של קבוצת מקובלים היא להפיץ את חוכמת הקבלה באופן גורף, ובתקווה להגיע מהר ככל

האפשר לכל נשמה ונשמה, שכן בזה תלוי עתידנו הטוב.

-122 -

תאונות דרכים בשנים האחרונות אנו מתמודדים בארץ עם בעיה קשה של קטל בכבישים. בכל יום נהרגים מספר אנשים בתאונות דרכים, ופיתרון הולם לא נראה באופק. הגענו למצב שבו נהרגים בתאונות דרכים יותר אנשים מאשר

מתו במלחמות ישראל. מה עושים? האם לקבלה יש פיתרון? ראשית, ללא קשר לקבלה, אפשר לומר שאנחנו בוכים על הקטל בכבישים אך לא עושים מספיק כדי למנוע אותו. אם לצאת למלחמה נגד זה, אזי עלינו להחליט לצאת אליה יחד, ולדבר על חוקי התנועה בכל רשתות הטלוויזיה על בסיס יומיומי, ואף להראות תאונות של היום שעבר עם הסבר מדוע קרתה התאונה וכיצד ניתן

היה למנוע אותה. זה יכול לשנות את הסתכלות העם על המצב. הבעיה אינה רק ידיעת החוקים ואכיפתם, שכן ישנן ארצות שבהן איש לא ממלא אחר חוקי התנועה, דוגמת מצרים, ובכל זאת כמעט לא קורות שם תאונות דרכים. מדוע? משום שאנשים מבינים זה את זה ויש ביניהם הסכמה על הכביש, הם לא עושים "דווקא" זה לזה, ולא כל אחד מנסה להיות מהיר יותר מאחרים, כפי שקורה בארץ, בעטיו של האגו הבוער בנו. בגלל שאנו עם קשה עורף, מה שיכול לעזור הוא רק פחד ופעולה

בנידון מצד הממשלה. כל זאת לא שייך, כמובן, לחוכמת הקבלה, שמצדה אומרת, שכלל הבעיות והצרות שמתרגשות ובאות

לעולם, לא משנה באיזה מישור או סוג, כולן מטרתן להחזיר את האדם למטרה שלשמה נברא. כל הייסורים באים ככוח המחייב את האדם להשתתף בהתפתחות. כך שאם לא יהיו בעיות בכבישים, יהיו בעיות אחרות. כבר אלפי שנים האנושות בכלל והעם היהודי בפרט בורחים מבעיה לבעיה, והבעיות רק הולכות ומתרבות. מה שיועיל הוא לאו דווקא טיפול על ידי חוקי תנועה, שכן שורש כל הצרות והייסורים הוא אגו

האדם. בשביל לפתור את הבעיות, יש לשנות את האדם כך שירצה לתת לזולת, להשפיע לזולת, ולשם כך הוא זקוק לפיצוי עליון. שכן כדי שידע אדם שהוא באמת מוכן לשלם בהיותו משפיע ודואג לזולת, הוא חייב לקבל תמורת זה את הדבר הגדול ביותר במציאות. אז אותו הפיצוי, השכר, ישמש לו חומר דלק. האדם צריך לקבל

פיצוי אפילו כדי לחשוב טוב על זולת.

האם דרך לימוד הקבלה ניתן לצמצם את היקף הבעיות?

דרך לימוד הקבלה האדם מצמצם את כל הצרות והבעיות, ומצמצם אותן כך, שהן לא עוברות מסוג אחד של בעיות לסוג גרוע יותר, כפי שכרגע אנו חשים על בשרנו, אלא הלימוד מעביר את הבעיות לחלוטין. זה נקרא

להעביר את ממשלת הזדון מן הארץ.

כיצד נסיר את הסכנה המרחפת מעל ראשינו?

הסכנה קיימת כל הזמן, ובכל יום יילקחו עוד כמה אנשים לבטח, כדי שבכל זאת נבין שהתיקון חייב להיות כללי, ולחול על כולם מתוך הכרה. זה לא יקרה באופן מיידי, אלא רק לאחר שאנשים רבים יקבלו אותו ויתחילו

לחיות בו, כלומר יהפכו את התיקון לדרך חיים. גם כל ניסיון אחר לפתור את הבעיות הוא טוב, כי באין ברירה אדם משקיע בניסיונות ובורח לאחר שהוא מתייאש מהם, שכן שום ניסיון אחר לא יביא, בסופו של דבר, למילוי או פיצוי. אלא רק חיסרון לפתור את

הבעיה וייסורים גדולים יותר, שמגובהם ניאלץ להגיע לתיקון. בכל פעם שבה במקום לעשות בחירה נכונה ולתקן את המצב, נעסוק בדבר אחר במקום בתיקון עצמנו כלפי הכוח העליון, "הדבר האחר" שבו נעסוק יחזור אלינו כבומרנג בהרגשת כבדות גדולה עוד יותר מקודם

כלפי רוחניות.

-123 -

כיצד ניתן לבנות מערך מלחמה בתאונות הדרכים?

המערך חייב להיות בשני מישורים: ראשית יש להשיב מלחמה לתאונות הדרכים על ידי הסבר נרחב ומפורט בטלוויזיה ובכל מקום אפשרי, שירתיע את קהל הצופים באמצעות תמונות קשות והסבר שמה שקרה היום

לאחר, עלול מחר לקרות אצלך. עלינו לסרב בכל תוקף לקבל את עובדת מותם של אנשים בכבישים יום יום.אלו שדברים להבין, עלינו זאת ועם ביותר, אינטנסיבית פסיכולוגית בעבודה להשתמש יש כלומר,

מתרחשים כרגע, אך תיקונם יבוא על ידי לימוד והפצת חוכמת הקבלה.

-124 -

המתת חסד מה עמדת הקבלה לגבי "המתת חסד"? האם יש טעם להאריך חיי אדם אף על פי שהרפואה טוענת שאין לו

כל סיכוי לחיות? החוק הראשון שעליו בנויה המציאות הוא הבורא. "בורא" הוא הכוח הכללי, המקיף את כלל המציאות, הכוחוגם הם, ביניהם, גמורה כוח אחר, רק פרטיו, שפועלים במציאות באחדות ומלבדו אין היחיד הפועל בה,

למעשה, כוח אחד. אלא שכלפי האדם הוא מורגש ומתפרש כביכול באופני השפעה שונים. "איןלכן ברור, שכל הקורה במציאות, קורה אך ורק כתוצאה מהשפעת כוח עליון אחד, יחיד ומיוחד, ש

. אם כך, ודאי שהוא מחיה - והוא גם ממית. וב"חוכמת הגלגול" מובאות כל הסיבות לכך. בכלעוד מלבדו"ועם אחרים כולל אלו שמתרחשים בתוכו והמקרים, מקרה, על האדם להתייחס לכל הפעולות, המעשים בהרגשה, במחשבה, במעשים ובחיים, רק באופן אחד פשוט: הכול קורה מלמעלה, מאותו מקור אחד, יחיד

ומיוחד, שאין עוד מלבדו. אם כן, נשאלת השאלה: היכן נמצא ה"אני", אם כולי בנוי מאוסף כוחות המופעלים מלמעלה? לאחר חקירות נבין, שאיננו חופשיים במחשבותינו, לא ברצון ולא בפעולותינו, למעט פעולה אחת, והיא: להתקדםיתר בני-אדם. בכל חורין", "בני נקראים אנו ולפיה זוהי פעולה עצמית, כלפינו, שכן גילוי הבורא לקראת המחשבות והפעולות אנו ממש כיתר חלקי הבריאה בדרגות דומם, צומח וחי - נטולי חופש בהרגשה, בהחלטה

ובמעשה.לשם רק האפשר ככל החיים את לנצל בלבד: אחת בגישה לחיים להתייחס עלינו לזאת, בהתאם התקדמות להשגת המטרה הרוחנית. גם בדרך להשגת מטרה זו אנו נמצאים בדרגות התפתחות שונות, כדומם, כצומח, כחי או כמדבר. הדרגה הגבוהה ביותר, המדבר, היא הדרגה שבה אדם, בכל רגע חייו ובכל מעשה,

חושב ומשתוקק להתקרב לגילוי האלוקות, אל הפגישה עם הבורא ולדבקות בו. אם אדם נמצא בדרגה פחותה מזו בחייו, אז הוא חי באותו אופן שבו כל אדם וחיה מתקיימים בעולם הזה, למעט אלו המשתוקקים לבורא. ואז חייו מכוונים מלמעלה כך שהוא מתקדם, רק לא באופן הכרתי, אל אותה מטרה. אפילו אנשים המצויים בניתוק מהרגשת החיים הרגילה, כחולי נפש שחייהם מתנהלים בתת ההכרה,

מתקדמים גם הם על ידי הכוח העליון, באופן משלהם, אל אותה מטרה. לכן אסור לאיש להפסיק את התהליך הזה, אלא אנו מחויבים רק לגרום זה לזה לטפס מדרגה לדרגה ולהתקרב לעבר מטרת החיים. כלומר, עלינו לדאוג איש לרעהו שנעלה מדרגת "צומח" בקיומנו, היינו ממצב שבו אדם לחלוטין לא מבין לשם מה הוא חי, אל דרגת "חי", שכבר מכיר ומבין שיש דבר מה בחייו שאליו צריך

להתקדם, ועד לדרגת "אדם", שכבר לוקח ספרי קבלה ומשתוקק באמת להגיע לזה.

האם הקבלה מתירה תרומת אברים?

אנו מחויבים לתרום זה לזה, לעזור ולהוסיף להתקרבות אל המטרה מתוך הדדיות, אך חלילה לנו להוריד את רמת התקדמותו של הזולת אל המטרה. על כן אסור בכל צורה שהיא לגרום לאדם אחר חולי, ועל אחת כמה וכמה לגרום למותו של אדם, אלא עלינו לעזור לו בכל כוחנו וככל שניתן, להמשיך ולהתקיים במה שנקרא

"חיים". וכמו החיים, גם המוות אינו בידי האדם. . וכאמור, משום שאין מטרה נעלה יותר מעזרה לאדם להתקדם"כי עפר אתה ואל עפר תשוב"כתוב:

בחייו אל הרוחניות, אז לאחר שאדם נפטר, מותר להשתמש בכל חלקי גופו של הנפטר, שכן נשמתו לא צריכה את הגוף הזה עוד כדי להתלבש בו. אם יש ביכולתנו לעזור לנשמה אחרת להיות קשורה יותר לגופה באמצעות תרומת אברים, כך שתוכל הנשמה להתקדם בחייה אל מטרת הבריאה, ודאי שכדאי ורצוי לעשות זאת, שכן

"כאיש אחדבזה אנו ממשיכים את העזרה ההדדית זה לזה, כדי להגיע כולנו לדבקות בבורא ולהתחברות בינינו

-125 -

.בלב אחד" בנוסף, מותר גם לתרום כל מה שתרומתו אינה מסבה כל נזק לגוף: דם, שיער או נוזלי גוף למיניהם, וכמו כן מותר להשתמש בחיות לצורך ריפוי האדם, לצורך יצירת תרופות. אך ודאי שגוף שאינו מחזיק את נשמתו עוד, ואין לו צורך בו לשימוש עצמו, השימוש הנעלה בגוף כזה יכול להיות רק בתרומת אבריו למי שחי וממשיך דרכו

לעבר מטרת הבריאה. כאן עולה שאלה שבהחלט אינה מובנת לאדם: הרי נאמר שעל הגוף לקום לתחיית המתים, ואם לאותו גוף שכאן, כביכול, יהיו חסרים אי אילו חלקים, הם יחסרו להתלבשות נשמה. שכן לשם כך נעשה הטיפול במתים,

ניקוי הגופה, טבילתה וקבורתה באדמה, כלומר ידוע ששומרים עליה ומנסים לשמר אותה. חשוב וראוי להסביר, שלא מדובר בגופים הפיזיים שלנו, אלא בגוף הרוחני. כאשר הוא חי, כלומר נמצא בו האור העליון, וכשלאחר מכן הוא מקבל ירידה בדרגה והאור מסתלק ממנו, אז נקרא "נפטר", וכאשר הוא שוב

חי, מה שנקרא "תחיית המת", שוב בא ומתלבש בו האור העליון. תהליך זה לא מדבר על גופים פיזיים. הגופים שלנו, אין בהם שום צורך עליון או צורך גבוה. לכן הגוף נפטר מחייו הביולוגיים, מתפרק לחלקים, ולאחר מותו אין בו שום קדושה. אף קודם לא הייתה בו כל קדושה, ולכן אם אין לו שום חשיבות, ודאי שמותר להשתמש בו לדבר חשוב ממנו - קיום חיים אחרים. כפי שאמר בעל הסולם: "לא אכפת לי איפה יקברו אותי,

אלו רק עצמותיי", כי באמת לאחר פטירת האדם, אין כל חשיבות לגוף. לפיכך, בכל הכתוב בספרי הקודש על הגוף, שהנשמה עוזבת אותו ולאחר מכן צריכה לשוב ולהתלבש בו, מדובר על גופו הרוחני של האדם. נשמה נקראת "אור", והגוף המקבל את הנשמה הוא רצון האדם שמשתוקק לאלוקות. באותו רצון שמשתוקק לאלוקות מתלבש אור הבורא, אור השם. ויחד הם נקראים "נשמה". שכן

נשמה כוללת רצון שמשתוקק לבורא ואור שמתלבש בתוך הרצון הזה.ואין בו שום אנושיות או חשיבות לאחר פטירתו מהחיים אך הגוף הפיזי בסך הכול מתלווה לתהליך,

הביולוגיים. לכן אנו בהחלט יכולים לתרום ממנו למען חיים חדשים או חיים שממשיכים.

-126 -

חולי נפש פסיכיאטרים טוענים, שמחלות נפש נובעות מבעיה פיזיולוגית, שיוצרת בעיה נפשית. מטפלים קדמונים טענו

שמקור המחלה הינו "רוחני", וחולי נפש הם אנשים שנכנסו בהם רוחות, שדים, דיבוק, וכדומה. ממה נובעת מחלת נפש, על פי חוכמת הקבלה? האם מותר לאדם חולה בנפשו ללמוד קבלה? האם יש לו סיכוי להגיע לגמר תיקון? ומהי משמעות חייו, אם עצם המבנה הפיזיולוגי שלו אינו מאפשר לו אפילו להבין

היכן הוא נמצא, קל וחומר לשאול "מה הטעם בחיי?" כל מה שאנו רואים במציאות אלו חלקי מציאות עליונה, שנשברו ונפלו מגובהם הרוחני לרמה הגשמית, הרמה

הנמוכה ביותר, שנמוך ממנה לא קיים. כל שורש בעולם הרוחני נותן את התופעה הגשמית שלו בעולמנו. חוכמת הקבלה מלמדת, שבתחילה נבראו העולמות העליונים, לאחר מכן הם נשברו, וכתוצאה מהשבירה נוצר "העולם הזה". מכאן, שישנה דרגה שבה נמצאים "עולמות עליונים", תחתיה נמצאת דרגה או מצב שנקרא "חורבן", ותחתיו - "העולם הזה". זו הסיבה לכך שבעולמנו קיימות תופעות שאפילו בשכל האנושי ניתן

להבחין שהן בלתי שלמות. כבר לא מדובר רק בטבע האגואיסטי של האדם "הנורמאלי", טבע של "אדם לאדם זאב", שכל בריאה מתפרנסת מכך שמשתמשת בזולת, וכל דרגות החומר, דומם, צומח, חי או מדבר, מבקשות לספוג לתוכן את האחר במטרה לקלוט, לבלוע את האנרגיה שלו לטובת עצמו. כל אלה תופעות רגילות של העולם הזה, וזהו טבעו, עד אשר יתעלה העולם כולו לדרגה עליונה או עד אשר יטפס אדם מהעולם הזה לעולם הרוחני, ואז

יחליף את טבעו ויתחיל לחיות במציאות אחרת. מלבד הרצון ליהנות על חשבון הזולת, אנו עדים לתופעות נוספות, אותן אנו מגדירים כ"לא נורמאליות", שכן "נורמאלי" נחשב אגואיסט מפותח, שמוכן להרוס את העולם כולו תמורת טובתו האישית, ואילו "לא

נורמאלי" הוא מי שאינו מסוגל לשלוט במציאות. בעולם הזה, המצוי תחת שבירה, קיימים מספר סוגי נשמות: נשמות גבוהות מאוד שמרגישות את העולם הרוחני מתוך זכותן, לעומתן יש נשמות עבות מאוד, קרובות לדרגת בעל-חיים, שבקושי רב מסוגלות להאמין ברוח, שכן אינן חשות דבר מלבד החומר, ולכן אינן מסוגלות לייחס חשיבות למציאות רוחנית, אלא רק לחומר ולטכניקות למיניהן. וישנן נשמות הנמצאות בין אלה לאלה, שלרוב הן בעלות נטיות אמנותיות. שלושת הסוגים

מצויים בגדר הנורמה. אך בנוסף, ישנן נשמות שעקב שבירת הכלים נוצרה בהן ערבוביה של תכונות. ייתכן שנשמות אלה קיבלו תכונות טובות ונכונות, אך לא קיבלו איתן גם את הכוחות לנהל את תכונותיהן במסגרת נכונה, וכתוצאה מכך רגשותיהן מצויים מחוץ לכוחות שאמורים לנהל אותן. לתופעה זו, לאנשים בעלי בעיות פסיכיאטריות, אנו

קוראים "חולי נפש". מדובר במעין התפרצות של רגישות יתר, מעבר לגבולות שבהם מסוגל האדם לנהל את רגשותיו בצורה נכונה, ובעולם שלנו זה נחשב מחלה, כלומר מצב שהוא מחוץ לתפקוד הרגיל, המאפשר לאדם לתקן את עצמו על ידי שיטת הקבלה, ולהגיע לדרגת הקיום הגבוהה ביותר, היינו לדרגה שלפני שבירת הנשמה וירידתה לעולםזו מלמטה עד למעלה, דרך כל הזה. שכן על האדם הנורמאלי לעבור את כל הדרך הזו, הטיפוס בעלייה

השבירות, ולהגיע לדרגתו העליונה ביותר. אנשים בעלי ערבוביה לא נכונה של תכונות כתוצאה מהשבירה, אינם מסוגלים לבצע על עצמם תיקונים, "תיקוני נשמה", ולרומם את הנשמה עד למקורה העליון, כפי שיכולים יתר האנשים ושבמוקדם או במאוחר גם

יעשו זאת. סוגי הנשמות האלו מצויות במצבים שאי אפשר לתקנם. תיקון הנשמות "החולות" יתרחש בגמר תיקון, כאשר כל יתר הנשמות שמסוגלות לפקח על עצמן, כלומר נשמות בעלות גבולות מאוזנים בין שכל לרגש, שיש ביכולתן להעביר את עצמן תיקונים, יתוקנו, ואז יגיע הזמן

-127 -

שבו על ידי תיקון הנשמות הבריאות, המתפקדות באופן עצמאי, יתקנו גם הנשמות הלא שפויות.

האם כרגע אין טעם אפילו לנסות להביאן לידי תיקון?

ניתן רק לקרב חלק מהן לתפקוד ניתן לתקן את נשמות שלוקות במחלות נפש באמצעות שום שיטה. לא יהיה בסוף כל ניתן לעשות אף זאת. תיקונן ולגבי חלקן לא הנורמאלי על ידי מתן תרופות פסיכיאטריות, התיקונים, היינו ב"גמר התיקון" הכללי, אך הן לא היחידות, גם הנשמות הגסות במיוחד, אלה שחסרה להן

מעורבות החלק הזך בנשמה, יעברו תיקון רק בסוף התפתחות הנשמות. במבנה הנשמות יש חלק מסוג נשמת "ישראל", שהוא החלק הזך ביותר, ובשפת הקבלה נקרא "גלגלתא ועיניים", ויש בו חלק מסוג נשמת "אומות העולם", שבשפת הקבלה נקרא "אח"פ". על ידי שבירת הנשמות, כלומר שבירת "נשמת אדם הראשון" כתוצאה מהחטא, התערבבו כל הנשמות זו בזו, ובכל נשמה שעברה

שבירה קיימים כל החלקים: נשמות "ישראל" ונשמות "אומות העולם", ואין נשמות נקיות זו מזו. זו הסיבה לכך שיש לברר את הנשמות, שכן אף על פי שבעולם מצויים "עם ישראל" ו"אומות העולם", החלוקה הזאת נקבעת רק על פי הגופים, אך לפי הנשמות כולנו מצויים לאחר חורבן, ואיש אינו בעל נשמה טהורה, על כולנו להיתקן. בנוסף, בכל נשמה ישנו חלק שקרוי "לב האבן", שאותו לא ניתן לתקן. בספר ה"זוהר"

כתוב עליו רבות, ושם הוא מכונה "עצם לוז". גם הוא יתוקן רק לאחר תיקון כל הנשמות. כך שאנו מבחינים כאן בכמה חלקים בעייתיים: נשמות "חולות נפש", חלק "עצם לוז" שקיים בכל נשמה, ונשמות כה עבות, שעד לגמר התיקון הכללי לא ירגישו שעליהן להצטרף לתהליך כלשהו של תיקון עצמן. בעל הסולם כותב במאמר "הדור האחרון", שמדובר בנשמות גסות מאוד, שמצטרפות רק באופן פורמאלי לתיקון,

מתוך כך שאם כולם מתוקנים, אז גם הם יתוקנו. אך הן לחלוטין מחוסרות הרגשה לגבי קיום עולם רוחני ולגבי ההכרח לפעול במהלך החיים כדי להגיע אליו. הן לא מסוגלות להתרגש מזה, להבין או להתחבר לאמת הזאת בדרך כלשהי. זאת משום שלמרות השבירה, מצויה בנשמות הגסות כמות מזערית של חלק נשמת "ישראל", ואילו חלק "אומות העולם" שולטייתקנו גם הן, חלקי "לב האבן" והנשמות ואינו מאפשר להן להתפתח, עד לגמר התיקון הכללי, שבו בהן

שלוקות בחולי נפשי.

כיצד מסבירה הקבלה מקרים שבהם אדם תיפקד באופן נורמאלי לחלוטין, ובוקר אחד השתגע?

חיינו מונהגים בצורה עדינה ומיוחדת מאוד: הם מובנים בתוך מערכת רשימות שמתעוררות באדם בכל רגעורגע. זהו, למעשה, החלק הכולל מידע של הגן הרוחני.

אפשר לתאר זאת כך, נשמת אדם היא כמו כלי, ספל קטן, שנמצא בתוך שדה רוחני. הוא נע ונד בשדה לכיוונים שונים, לפי ה"רשימו" שמתעורר בו, כלומר לפי הנתון הרוחני, הגן הרוחני שמתחדש בו ללא הרף. לפי אותו גן הוא מגיע למקום מסוים בתוך המרחב הרוחני, ומתמלא לפי המקום שבו הוא נעצר. ברגע הבא הוא מקבל התחדשות שמגיעה מתוך ה"רשימו", גן אחר שגורם לו לנוע למקום אחר, וגם שם הוא מתמלא במקום

שבו עצר. כך אנחנו פועלים, אף כי כרגע איננו מודעים לזה. זו הדרך שבה אנו חשים את כל התהליכים שעוברים עלינו, בתוכנו, בגופנו, בהרגשתנו, בהרגשת העולם והמציאות. וכפי שביולוגים או רופאים מגלים, לעיתים קיים בגנים של האדם חלק כלשהו שאינו תקין, פגום או אחראי על איזו מחלה או תופעה, ולפתע האדם חולה. כך

הדבר גם בגן הרוחני. הגן הינו בעל שרשרת רשימות, ובנקודה מסוימת בשרשרת זו עלול להיות פגם בנשמה כתוצאה משבירת נשמת "אדם הראשון", ובשל הערבוביה ברשימות ובנשמות, אצל כל אדם עלול לקרות שבחלק כלשהו בחייו, קטן או גדול, יהיה פגם בגן הרוחני, שכתוצאה ממנו האדם ייכנס לפתע לתוך מה שנראה מבחוץ כמערבולת

-128 -

בעיות פסיכולוגיות או פסיכוסומאטיות, אך מדובר פה, בעצם, בפגם בנשמה.

האם מי שנולד חולה נפש יהיה חולה לכל אורך גלגוליו או שיוכל להבריא באחד מגלגוליו?

מי שחולה נפש, ייתכן שיהיה חולה נפש בגלגוליו הבאים וייתכן שלא. כפי שאמרתי, זה יכול להיות רק קטע קצר מתוך כל שרשרת הרשימות שמצויות בגן הרוחני שלו, ואז הוא יכול להבריא או לפחות להגיע למצב שבו

יתקיים בכוחות עצמו, ואפילו יצליח להיכנס ל"תיקוני נשמה" וייצא ממחלתו. נתקלתי במאות מקרים של אנשים עם בעיות נפשיות שהגיעו אלי לחפש מרפא, ועל ידי התעניינותם בחוכמת הקבלה הבריאה נפשם. ולמרות כל הטענות ההפוכות, שמחוכמת הקבלה אפשר להשתגע, מעולם לא נתקלתי באנשים שהשתגעו ממנה, אך הייתי עד למקרים רבים שבהם, כתוצאה מלימוד חוכמת הקבלה ואפילו

באופן מזערי ובמינון נכון, באו אנשים לתיקון נשמתם.

חיים ויטל מתאר בספר "שער הגלגולים" אנשים שהשתגעו כתוצאה מכניסת רוחות, עיבור נשמות, דיבוקוכדומה, האם אלו מעשיות או שיש בכך אמת?

אלה אינם יותר מסיפורים. יש להפריד בצורה נחרצת וחדה בין כל מה ששייך לקבלה כשיטה מדעית להכרת האלוקות, לשורש נשמה, ליציאת רשימות אל הגן הרוחני, לתיקון נשמות על ידי "אור מקיף", לבין כל סיפורי הסגולות למיניהן, שנובעים רק מתוך דמיונו הפרוע של האדם, המדמה בנפשו דברים ומשייך אותם לקבלה כדי

לתת איזו מן הצדקה או בסיס נאמן יותר לחלומותיו. "עיבור נשמות" זה דבר אחר לחלוטין. אדם שעולה מדרגה לדרגה בתיקון שלו, בכל עלייה כזו מזדכך את ה"פרצוף" הפנימי, הרוחני שלו, ואז נעלם מתוכו האור. שוב עולות בו רשימות חדשות, והוא עושה "זיווגים דהכאה" חדשים, וכך מתמלא באורות חדשים. כאשר באים אורות חדשים לתוך נשמתו, זה נקרא "עיבור

נשמה" חדש. בכל ספרי המקובלים: "עץ החיים" של "אר"י" או "תלמוד עשר הספירות" של בעל הסולם ניתן לקרוא את תיאור התהליכים הללו. מובן שלא מדובר כאן בכניסת נשמה אחרת בגוף הפיזי וביציאה ממנו. הנשמה כלל אינה שייכת לגוף הגשמי, היא מתקיימת ללא גופים. שכן את הגוף הפיזי ניתן לחתוך, להשתיל בו אברים

שונים, להחליף בו חלקים, והנשמה תישאר אותה נשמה. על כן "עיבור נשמות" אינו עיבור נשמות בתוך גופים פיזיים, אלא זו כניסת אורות עליונים לכלים רוחניים. גם "דיבוק" קיים ברוחניות, אך בצביון שונה לחלוטין מזה שאנו מדמיינים. בדיוק כפי שיש פעולות פיזיות בעולם הזה, של חיבור, ניתוק, ריחוק, הצטרפות והתחברות, דברים שאין להם כל קשר ל"דיבוק", אלא הן תופעות

חיצוניות שקורות לגופים הפיזיולוגים, שאינן שייכות לרוחניות. ההבדל היחיד הוא בנשמה, לכן אדם יהודי מסכים שרופא גוי יטפל וירפא את מחלותיו הגופניות, שכן בגופים כולנו אותו הדבר. אבל "הכוח העליון" בלבד הוא הרופא לנשמות, ועל כן רק על ידי חוכמת הקבלה ניתן

להזמינו כדי שיטפל וירפא את נשמותינו.

האם יש סיכוי שתתעורר בחולה נפש שאלת "מה הטעם בחיי"?

תחום מחלות הנפש הוא כה נרחב, עד שרופאים טוענים שכולנו מצויים בחזקת חולי נפש. אך להיות עד עשרים אחוז לערך מחוץ לנורמה עדיין נחשב בחזקת תקין, ורובנו מצויים כביכול בתחום הזה. אך אלה הגדרות

מאוד לא מדויקות. לפי הקבלה, חולה נפש הוא אדם שאינו מסוגל לנהל את חיי הנפש שלו בצורה סטנדרטית לפי חוקי הטבע

ולפי חוקי קיום הנשמה.

-129 -

האם אדם המתנהג בילדותיות עד גיל מאוחר ומתקשה לתפקד במציאות הרגילה של סביבתו, גם הוא חולהנפש?

לחלוטין לא. חולה נפש הוא אדם לא שפוי בדעתו, בעל הפרעות מוחיות. חולי נפש הם אנשים שרשימותיהם הפנימיות יוצאות לתיקונן, אך את הכוחות להביאם לתיקון עדיין אינם מסוגלים להשיג, וזו הסיבה להתנהגותם

המוזרה. אדם כזה אינו שפוי בדעתו, שכן הוא לא מסוגל לאזן את רשימותיו הפנימיות עם יכולתו הגופנית.

מה המקור לדעה הרווחת שמי שלומד קבלה עלול להשתגע?

הדעה הזו הגיעה מאנשים שפוחדים מחוכמת הקבלה, מפני שהתפשטות החוכמה עלולה לגרום נזק לרווחיהםהכספיים או לשליטתם ולכבודם.

לפי יחס האדם לחוכמת הקבלה אפשר לראות מיד אם מדובר באדם רוחני או לא, שכן רק אדם בעל בנשמה גסה מאוד מסוגל לומר זאת. אדם שכלל לא מבין אילו תיקונים צריכה לעבור נשמתו, ואינו מודע לממדובו להתקיים, אדם שלא מעוניין לראות את שכותבים המקובלים על הנוסף שאליו חייב האדם להתקדם

נחיצות לימוד חוכמת הקבלה ואינו מסכים עמם, רק משום שזה עלול להפריע לקיום חייו בדרגה האנושית. מקובלים משך כל הדורות צעקו, ביקשו והתחננו לאנושות שתשנה יחסה לחוכמת הקבלה, משום שהזלזול בה הוא המקור לכל הצרות. ככל שהאנושות לא מתוקנת, כך היא שרויה בבעיות. התיקון שלה הינו להתאים

את עצמה לחוק המציאות הכללי, לכוח המנהל את המציאות. חוכמת הקבלה מסבירה כיצד ובאיזו דרך עלינו להגיע ולהיות בהתאמה אליו, וכתוצאה מכך בלבד ישתפרו חיינו ויהפכו לחיי שלווה ואושר. מי שמתנגד לזה, פשוט לא מבין במה מדובר, ויחסו זה חוסם את הטוב והשפע

הממתין לכלל האנושות.

-130 -

חינוך תחת חובה למרבה הצער, בשנים האחרונות נראית מערכת החינוך כאילו הגיעה לפשיטת רגל. תלמידים מכים מורים, פוגעים ברכושם ועושים ככל העולה על רוחם. מערכת החינוך מנסה לערוך בדק בית ולגלות היכן טעתה. אך

האם לא מאוחר מדי לתקן? האם יש ביכולתה של חוכמת הקבלה לאתר את שורש הקלקול ותיקונו? ראשית, יש להבין שהחינוך הוא הדבר החשוב ביותר, משום שאם נדע כיצד לחנך את הדור נכון, נהיה סמוכים ובטוחים שכל טעויותינו לא יוסיפו להתקיים גם בדור הבא, ובמידה שבה נעביר לו באופן נכון את הניסיון ואת

תוצאותיו החיוביות של החינוך, נבטיח לו חיים טובים יותר.בעלי הבנה עמוקה במערכת ההנהגה, במערכת יהיו ניתן לעשות רק בתנאי שהמחנכים עצמם זאת כיצד סובב העולם הזה, כלומר ידעו אילו תגובות מגיעות מהסביבה, מהמדינה, ההשגחה העליונה, שידעו מהעולם ומהיקום, כתוצאה מאילו מחשבות, רצונות ופעולות האדם. מי שמחנך את הדור מוכרח לדעת כיצד

אנו משפיעים על האקולוגיה, על הטבע, וכן הלאה. שכן אם מחנך מכיר את כלל המערכת, כמערכת אחידה שבה כל מחשבה, דיבור ומעשה פועלים, ויודע כיצד הם פועלים וכיצד ניתן להפעילם נכון, מתוך יכולתו לראות כל מעשה והשפעתו, כלומר התגובה שבאה מנגד, ומתוך כך יודע מהן תגובות רעות ומהן תגובות טובות, שמגיעות מהשפעות אלו ואחרות, אדם כזה מסוגל להעניק לדור הבא חינוך טוב באמת. לשם כך דרושים מורי דרך רוחניים. שכן מה שמלמדים המורים את

תלמידיהם הוא שחוזר אליהם כבומרנג מהתלמידים. מובן, שמי שיכול לעמוד בתנאים אלו הוא מקובל בלבד. הוא מכיר את העולם העליון ואת פעולות האדם ברצון, במחשבה ובמעשה, שאליהן מגיעות תגובות ממעלה, מה שנקרא בקבלה, בהתאם להעלאת המ"ן, באה

ירידת מ"ן. חוכמת הקבלה כשמה כן היא, מלמדת את האדם כיצד "לקבל" את ההשגחה, ההנהגה העליונה, באופן נכון, וכיצד, בסופו של דבר, להפעילה. אף כי האדם נמצא כרגע למטה, בתחתית הסולם הרוחני, עליו להגיע להיות "בן מלך" למעלה ולקבוע הכול, כי רצון הבורא הוא שהאדם יגדל עד לגובהו, וייטול ממנו את מערכת

ההנהגה וההשגחה על עצמו, בזה שינהל הכול בעצמו. אף על פי שהחינוך הדתי לוקה בחסר וגם בו נעשות שגיאות רבות, משום שאינו מלמד רוחניות, בכל זאת הוא מלמד מתוך חומרים השייכים לתורה, מלמד יחס נכון בין אדם לחברו וצניעות מסוימת. והמורים זוכים בו ליחס של כבוד מהתלמידים בשיעור רב לאין ערוך מאשר היחס שלו זוכים מחנכים בבתי ספר חילונים. ובחינוך

רוחני, אני מדבר על חינוך בדרגות גבוהות בהרבה מזה שמעניק החינוך הדתי. נכון שבחינוך הרגיל כלולה גם השפעת הסביבה, המשפחה והרחוב, המצב מורכב, ולא המורה לבדו שולט בחינוך הילד. המורה מלמד מקצוע מסוים, ואם הוא מצליח בהוראתו, מה טוב, אם לא, מה חבל, אך עדיין על מערכת החינוך מוטלת אשמת כישלונה, ולא על הילדים, שכן ערכיה מבוססים על חינוך זר שדבק בנו מזמןופיתחה אותם למיני שיטות, במקום ללכת לפי החוק הכתוב הגלות. מערכת החינוך לקחה חוקים שגויים

."חנוך לנער על פי דרכו"בתורה: כרגע אנו מגלים רק חלק מזערי מפגעי החינוך, אך בעוד שלושים או ארבעים שנה, כאשר יגדל הדור הנוכחי לאנשים בוגרים, אז יתגלה הפגם כולו, והחברה תבין עד כמה נורא החינוך שקיבלו בילדותם. ולפי מה

יחנכו אז את הדור הבא? שהרי זו הסיבה לכך שכל דור גרוע מקודמו. ראשית יש לחנך את המחנכים והסביבה המשפיעה על הילד. ישנם אינספור גורמים שליליים שהילד נחשף אליהם מגיל צעיר: סמים, זנות, טלוויזיה, פאבים ומועדונים. הילד מתערה בהם ולאחר מכן כבר אינו

מסוגל להשתחרר מהם. חשוב להבין, שלא נוכל לפתור את הבעיות הללו באופן נקודתי, אלא עלינו להעלות את האדם מעליהם,

-131 -

ושהן יישארו למטה. לא נוכל למחוק את הסמים או הזנות בעולם הזה. זה היה קיים מאז ומעולם וימשיךלהתקיים. אם אדם לא מתרומם מעליהם, הוא נשאר בתוכם.

זו הסיבה לכך שחינוך חייב להיות מכוון רק לשם התעלותו הרוחנית של האדם, כך שמתוך העונג שלוהשלמות שיחוש, הוא כבר לא ירצה לצרוך סמים. ברגע שאדם ירגיש שנפטר מבעיות הרגשת הנצחיות העולם הזה והתרומם קצת מעליהן, הוא לא יזדקק עוד למילויים המזוויעים הללו. אך לשם כך חייבים להיות

מחנכים מתאימים.

מה פירוש "מחנכים מתאימים"?

חובה לשנות את כל תוכנית החינוך למחנכים, שכן המורים עצמם לוקים בכל מיני התחלואים החברתיים. האווירה בבתי הספר כלל לא מכוונת להביא את הילד לדרגת "אדם", ישנה מעין נטייה לאפשר לו להתהלך חופשי כפרא, וזו גם תוצאת החינוך, בסופו של דבר. הפתרון הוא אותו פתרון לכל בעיותינו, לחברה, למחנכים

ולילדים שמקבלים חינוך - אחרת הן לא ייפתרו.

האם הכוונה ללימוד משלים, שיבוא בנוסף ללימוד הקיים, או ללימוד שיחליף אותו?

ודאי שמדובר בלימוד משלים. אנו מעודדים את כל ילדי הקהילה שלנו לצאת ללימודים גבוהים. אדם חייבלפי רצונו, ולרכוש מקצוע לפי כן ללמוד באוניברסיטה וכמו בבית ספר, לסיים שתים-עשרה שנות לימוד כישוריו ולפי נטיית נפשו. אסור לו להיות זרוק בעולם ולהזדקק לפת לחם או לעבוד בעבודות מזדמנות למיניהן.

אך אני מדבר על חינוך ה"אדם" שבילד, מלבד לימודי פיזיקה, מתמטיקה, ביולוגיה, וקרוא וכתוב. עלינו לטפל ביסוד הילד כ"אדם", אחרת במה יועיל לו כל ה"ידע" שרכש בבית הספר, כאשר יעמוד מול

הבעיות החברתיות, סמים, אלכוהול, זנות, ועסקים מפוקפקים למיניהם?

המורים אומרים שמרבית הילדים מגיעים אליהם "מקולקלים" כתוצאה מהחינוך שקיבלו בבית.

נכון שלא ניתן לחנך ילד רק בבית הספר, שכן המורים מעניקים לו רק "דעות" ויגיעה במקצועות שונים. כך בנוי הבית ספר, לא לשם בניית ה"אדם", אלא כדי להעניק לו ידיעות מספר לפי תוכנית לימודית, וכולם חושבים

שדי בזה. הילד מקבל השפעה מהסביבה: מהבית, מהטלוויזיה, מהרחוב וממשחקים שונים, והסביבה כבר מסודרת באופן כזה, שהילד יוצא תחת השפעתה כמקולקל. לפיכך, ודאי שלא בבית הספר לבד נוכל לפתור את הבעיה, אלא נפתור אותה רק על ידי חינוך העם עצמו. חינוך שצריך לבוא מכל הזרמים והאמצעים, ולכלול בתוכו גם

את חינוך המחנכים. זוהי בעיה של כלל האומה, המתבטאת בכל השטחים, המדרגות והרמות, והפתרון לה אינו לצאת ולהילחם בבעיות עצמן, כלומר בסימפטומים, אלא לפתור אותה מהשורש. אחרת בכל פעם נתרומם מעט בתחום אחד, וניפול באחר. נוסיף לחפש בחדשות דבר טוב להיאחז בו, אך לא יהיה טוב, יהיה רק גרוע יותר, גם אם ננסה

לשקר לעצמנו. טוב יותר יכול להיות רק כתוצאה מכך שנהיה אנו טובים יותר, כלומר קרובים יותר לבורא. זה לא יתקיים

רק על ידי מילוי מצוות למיניהן, כפי שגורס הזרם החרדי, אלא על ידי התקרבות לחוק היסוד של הטבע. עלינו להבין שאנו קשורים בינינו בערבות מלמעלה, שיש חשבון משותף כלפי כולם, ואם אנו לא מסודרים יחד, זה נוגד את חוקי הבריאה. הבעיה היא שאנו לא מבינים או מרגישים שתמורת המאמץ להגיע לרוחניות,כמו שכתוב: העולם, רב מאומות וכבוד הזה, בעולם עדן גן "עולם הבא", דרגת נצחיות, נזכה לשלמות,

."ולקחום עמים, והביאום אל-מקומם, והתנחלום בית-ישראל על אדמת ה'" שכן קיום העם היהודי הוא רק בזה: להיות ממלכת כוהנים וגוי קדוש. ולזה לא נגיע על ידי ישיבה ב"כולל"

-132 -

ולימוד גמרא, שכן יתר השיטות כבר התגלו ככוזבות. אלא על ידי "המאור המחזיר למוטב", על ידי משיכת האור העליון. וכמו שכתוב ב"הרחבה לספר הזוהר" ובכתבי מקובלים רבים, רק על ידי לימוד חוכמת הקבלה ניתן למשוך את האור העליון, ה"מאור המחזיר למוטב", שבעזרתו נגלה את השמים, את העולם העליון, ומתוךנהיה כך רק וסבל. כל כאב נחוש ולא עוד מהמוות נפחד אוויר הנצחיות לקרבנו. לא ננשום את שמחה

מאושרים.

האם היית ממליץ לאם ששולחת את בנה לחוג ג'ודו אחר הצהריים, לשלוח אותו לחוג קבלה למען אושרו?

כן, אך זה לא בא על חשבון זה. איני אומר, "זה טוב, וזה רע". יש צורך בשניהם. יש צורך גם בהתפתחות גשמית, שכן על האדם להיות גם חזק ומפותח, וגם להיות "אדם". חוג ג'ודו טוב לחיזוק הבריאות הגופנית, וכל

עוד החוג הוא לטובת בריאות הילד, ולא לשם שליטה על אחרים, אין בזה כל רע.

-133 -

לימוד רוחני האם לימודי התנ"ך - תם זמנם? שכן מה הטעם ללמוד מספר, שלפי חוכמת הקבלה אדם שאינו נמצא בהשגה רוחנית, לא מסוגל להבין דבר מהכתוב בו? מוסדות החינוך ובעיקר החינוך הדתי משקיעים כסף רב בלימוד המקצוע תנ"ך, אך מלמדים את הספר כסיפורי מעשיות, ומתמקדים בשאלות: מה אמר אברהם

ליצחק, מה אמר לוט למשה, וכולי. מי שלומד קבלה מבין, שהתנ"ך כולו הוא סיפורה של מהות הקיום, כלומר ספר העוסק במצבים רוחניים. אם כן, האם מוטב יהיה לוותר לחלוטין על לימוד תנ"ך ולהתחיל ללמוד קבלה במקומו, שכן זוהי ממילא מטרתו

של הספר? חוכמת הקבלה היא כולה התפעלות, התרגשות של אדם מיוחד שהגיע להכרת הבורא. כשאדם מתחיל לגלות את העולמות העליונים, הרוחניים, אז מלבד העולם הזה גם הם כולם התפעלות במידות שונות מהבורא. ככל שאדם מתקדם יותר בעולם הרוחני, כך הוא מתקרב לבורא, מרגיש אותו ולומד את פעולותיו על עצמו, ועל

עצמו בלבד. מכאן, שהשגה רוחנית היא השגה פנימית, כלומר כך אדם מרגיש את הבורא. וכידוע אף מחוויות העולם

הזה, הרגשה, אין מילים לתאר אותה. שכן אדם לא יכול להעביר הרגשה במילים. מתוך כך שכל בני-האדם הם בעלי חושים משותפים, וחשים אותו הדבר פחות או יותר, ישנה עוד מעין הסכמה כללית כיצד לתאר הרגשות שונות. אך למעשה, קשה מאוד לתאר הרגשה במילים, כל שכן הרגשה

רוחנית שאדם מרגיש ורוצה להעביר הרגשתו והתפעלותו לאחרים, שאינם בעלי השגה רוחנית. מקובלים מצאו שהעולם הרוחני הוא שורש לעולם הגשמי. אם כך, אז לכל כוח בעולם הרוחני יש "ענף", כלומר תוצאה בעולם הגשמי. וכאשר מקובלים מגלים כוחות כלשהם ברוחניות, שכן רוחניות היא כוחות בלבד,

ניתן לכנות את אותם כוחות בשמות של תוצאותיהם בעולם הגשמי. שפה זו נקראת "שפת הענפים", כאשר לפי ההתפעלות, לפי ההרגשה שחשים ברוחניות, נותנים שם בעולם הזה. ובעולם הזה אפשר להשתמש בשם בעברית, אנגלית ובעצם בכל שפה. כי שפת הענפים משמעה,

שמה שמקובל מרגיש למעלה, הוא קורא לו בשם לפי תוצאתו למטה. מקובלים רוצים למסור לנו את הידע על תחושותיהם, לכן הם כותבים את ההתפעלויות שלהם, וכתביהם אלו הם ספרי הקודש. גם מה שכתוב בתורה: האבות, ישראל במדבר, בית המקדש, מצוות ואופן קיומן, דברי נביאים ציוריים ואגדתיים או דברי חכמים במשנה, בגמרא, בתלמוד וכן הלאה, הכול כתוב בשפת הענפים, שכן

אחרת לא היו אלה ספרי קודש. "קודש" פירושו שמספר לאדם על רוחניות ועל עולמות עליונים. אדם שלומד את ההרגשות של המקובלים, מזמין על עצמו בזה את אותם כוחות שעליהם הוא קורא, ואלו הכוחות המתקנים את נשמתו ומקרבים אותו לאותם מקומות, לאותן דרגות שבהן נמצאים מקובלים שמשיגים

את הכוחות, מרגישים אותם ומספרים עליהם. לכן, אם נלמד מתוך ספרים מיוחדים אלו, נזכה להתקרב לבורא, שזו, למעשה, מטרת המקובלים במסרם לנו את התפעלותם. זוהי גם מטרת הבריאה ומטרת חייו של כל אדם באשר הוא - להגיע להכרת הבורא,

להרגיש אותו ולעלות אליו, דרך כל העולמות הרוחניים, אל היכלו. באופן כזה למד העם היהודי את ספרי הקודש לאורך פרק הזמן שמתקופת אברהם אבינו, שכתב את "ספר היצירה", ועד למשה רבנו, שהביא את "ספר התורה", והלאה עד לחורבן בית המקדש השני. לאחר חורבן בית

שני איבד העם את הרגשתו הרוחנית באופן סופי, עד שאפילו לא זכר עוד שהיא קיימת. במצבנו הנוכחי, אנו שומעים שיש דבר שנקרא "הרגשה רוחנית", אך לא מבינים מהי, ובאין ברירה עלינו להתחיל להתקדם באופן כלשהו אל מטרת הבריאה, שלשמה אנו קיימים בעולם הזה. במצבנו זה, כאשר אדם מתחיל ללמוד מאותם ספרים, הוא מצליח לראות בהם את העולם הזה בלבד, ולא מסוגל לראות דרך שמות

-134 -

הענפים את השורשים, הכוחות, המצבים הרוחניים ואת התגלותו של הבורא לאדם שמשיג אותו. אך במידה שהאדם לומד נכון, כלומר למרות שאינו מרגיש מאום, הוא משתוקק להרגיש ולהגיע למצב שעליו מדבר הספר, אל אותה מדרגה רוחנית, אז מושך ספר הקבלה את האדם ומכניסו אט אט לתוך התמונה

האמיתית שעליה הוא מספר.בשפת הענפים ישנם ארבעה סוגי ספרים, ספרים שכתובים:

בשפת התנ"ךא. בשפת האגדהב. בשפת הגמראג. בשפת הקבלהד.

ספרי הקודש כולם כתובים לפי שפת הענפים, אך כל אחד מהם מבטא בציור אחר את ההתפעלות שלמעלה. כל הספרים מיועדים לכך שהאדם יקרא בהם, וישתוקק לעלות באופן רגשי דרכם אל אותו סיפור שהספר

מספר, וכך לגלות את הבורא. אך מארבע השפות הללו, השפה האפקטיבית ביותר לאדם היא שפת הקבלה, שכוח השפעתה על האדם,מייעצים למי שחפץ להגיע לכך מקובלים אי ביותר. ויעיל חזק הוא עצום, לרוחניות, נמשך הוא שדרכו

לרוחניות לקרוא בספריהם, ולהגיע להתגלות האלוקות, היינו לפגישה עם הבורא. מדוע, אם כך, לא כתבו המקובלים את כל ספריהם בשפת הקבלה? משום שבכל שפה ושפה קיימת אפשרות אחרת לגלות את פרטי המצב הרוחני שבו המקובל מרגיש את הבורא. על אותה הרגשה מקובל יכול לכתוב בארבעה אופנים, בארבע שפות. שפת הקבלה היא היעילה ביותר ביכולתה להביא את האדם לאותו מעמד, אך יתר השפות ראויות יותר להעביר את כל פרטי המפגש, את כל האפשרויות והגישות לזה, והן מאוד

מסייעות למקובל שנמצא בדרך לאותה ההרגשה, לאותו גילוי בורא. גם לגבי שפת הקבלה עצמה עולה שאלה, האם אדם שמעיין בספרי הקבלה לומד במטרה למשוך כוח שיתקן אותו, ויביאו לידי אותה הרגשה, או שהוא רוצה להשיג מלימודו ידע, להבין באופן שכלתני על מה מדבר הספר? במקרה שמטרתו היא שכלתנית בלבד, הוא לא משתוקק להגיע לרוחניות, אלא קורא את הכתוב בספר,

פשוט לומד טקסט ומכיר אותו, מבלי לחוש מה מרגיש ומספר המקובל. כך, למרבה הצער, לומדים מרבית אלו המתעניינים בספרי הקבלה. אנשים שמסיבות שונות לא מרגישים צורך להיכנס להרגשה רוחנית, ולא מבינים שישנו העניין הרוחני, קוראים את השפות האחרות. כלומר ספרי קודש שנכתבו בשפות אחרות ולא בשפת הקבלה, שכן שפת הקבלה עבורם היא שפה יבשה, טכנית, שאינה

מסבירה דבר. לאדם אין כל סיבה לפתוח ספרי קודש, מלבד להגיע למטרת חייו. העובדה שמרבית האנושות לא עוסקתובגישה נכונה לספרים אלו היא שמכבידה עלינו, והופכת את חיינו כה קשים ומביאה לירידת בלימוד נכון הדורות, ולכך שבסופו של דבר תבין האנושות בדרך ייסורים, שצריך לקבל ולפתוח את הספרים הללו בצורה

נכונה. אז בהחלט, ישב העם, ואף ילדים מגיל רך ביותר, לצד ספרים אלו. מובן שלא נסביר לילד על עולם רוחני בשפת הקבלה, אך כבר מהרגע הראשון נסביר מהיכן, מדוע וכיצד כתוב הספר הזה, ומה באמת הוא מבטא.

מה הוא הסיפור הנסתר שבתוך הספר. ילדים יאמצו בשמחה ובקלילות את הדרך והגישה, ויגיעו להיות קרובים לבורא כבר מילדות. כפי שהיה

לפני חורבן בית המקדש, כך נקווה שיהיה במהרה בימינו.

-135 -

ילדים זו ברכה... האדם מטבעו הוא רצון לקבל, ואין בידו כל אלטרנטיבה אחרת אלא לרצות לקבל, וכמה שיותר. מה שמעלה את השאלה, מדוע קיים בו דחף להביא ילדים לעולם? הרי כאשר אותו אינדיבידואל שרוצה לקבל לעצמו בלבד מביא ילדים לעולם, שלהם הוא חייב לתת בלי סוף, הוא פועל נגד רצונו ונגד מהותו. מה אומרת הקבלה

על הדחף להביא ילדים לעולם? האם מדובר באינסטינקט שנובע ממקור רוחני כלשהו? ראשית נשאלת השאלה, מהם חיים? הרצון לקבל, כפי שנברא על ידי האור העליון, על ידי הבורא, הוא מת באופן טוטאלי, זאת משום שהאור לא יכול להיכנס בו, ובו ברגע שאור נכנס לתוך הרצון לקבל, הוא מסתלק

משם מיד. הרצון לקבל כלל לא יכול להתקיים בכזה אופן, ולכן, כדי לאפשר לחומר זה )הרצון לקבל( להתקיים, איחד הבורא רצון לקבל עם רצון להשפיע, כלומר הוא נתן לחומר מעט מטבעו, "השפעה", "נתינה", וזה מה שמחייה את החומר. מפני שהחומר מתחיל להתקיים רק מרגע המפגש בין כוח חיובי וכוח שלילי יחד, כאשר איזון

הכוחות ביניהם נמצא בו בכל הרמות, האופנים וההתכללויות. אלמלא היו שני כוחות אלו שמתקיימים יחד בחומר, לא היה החומר מתקיים כלל ועיקר, שכן אז האור לא

היה נכנס לתוך הכלי, כלומר אנרגיה חיובית לא הייתה נכנסת לתוך החומר השלילי.הוא ומשם הניקודים", בעולם הכלים "שבירת שנקרא: מאוד גבוה רוחני בשורש מושרש זה עניין משתלשל ויורד לעולמנו, וחל על כל פרט ופרט שבעולם: דומם, צומח, חי ומדבר, כאשר בכל אחד מהם יש גםדרגת דומם, צומח, חי ומדבר משלו. יוצא, שאין בריאה שאינה בנויה מתכונות הנברא וממעט מתכונות הבורא.

אלמלא היו אלקטרונים ופוזיטרונים, כלומר כוחות חיוביים ושליליים, בטבע המקורי, בצמח לדוגמה, הואוכמה בעלי-החיים, התרים אחרי מה שמועיל להם לא היה מסוגל לקלוט או לפלוט דבר, על אחת כמה

ונפטרים ממה שמרעיל אותם. מכאן, שכל דרגות הטבע מתקדמות ומתפתחות רק עקב היותם כלולים משני כוחות: האחד של הבורא ומקורו, ואחד של הנברא, שבמקורו שלנו הוא. והכול, כאמור, מפני שאנו תוצאה מ"שבירת הכלים בעולם

הניקודים". כאשר אדם מגיע לעולם הזה לשם התפתחות, הוא מתפתח בתחילה ממש כבעל-חיים, ולאחר מכן הוא מגיע להתפתחות "חושים אנושיים", שעל ידם נעשה ל"אנוש". לפיכך מובן, שבאדם מתפתחים גם דברים

מורכבים יותר מאשר בחיות, אך אפילו דרגת החי פועלת באופן אינסטינקטיבי להמשך קיומה בצאצאים. זה נעשה כטבע עיוור בדרגת הדומם, וכמו כן בדרגת הצומח, שהטבע פועל עליה במאת האחוזים, מבלי לשאול לרצונו של הצמח. דרגת החי כביכול כבר "רוצה" משהו, אך בכל זאת פועלת מתוך אינסטינקטים בלבד, ולפי עיקרון עיוור לחלוטין: הנקבה בוחרת בזכר לפי תכונות וחשבונות משלה, שמתבססים על מה שביכולתו

להעניק לה ולצאצאיה. ואז, בנוהל מסוים ובעונה המתאימה, מתקשרות ביניהן החיות במטרה להביא צאצאים, ואיש לא חושב שישנה כל בחירה חופשית בפעולותיהן, בדיוק כפי שהדג שוחה אלפי קילומטרים במטרה להפיץ את זרעו, ואיש לא שואל לרצונה או לחשבונותיה של אותה חיה אומללה. בין שמדובר בבעל-חיים גדול ובין בקטן - כולם

כאחד מקיימים את חוק הטבע המוטבע בהם. האם יש לאדם בחירה חופשית בתהליך ההתרבות שלו? ראשית, האדם רוצה בזה, לפי חוק של רצון טבעי העולה בו מבפנים. ייתכן שלאחר מספר שנות חיים בחברה, היא מקלקלת אותו עד כדי כך שהוא עלול לחוש מעין הסתייגות מהנושא, אך בכל זאת, אדם משתוקק לראות את המשכו, אף על פי שהמשכיות זו עלולה

לחייבו לעבוד קשה, ולהוסיף לו דאגה וטורח. מדוע אדם, שהוא רצון לקבל, רוצה בזה? לו היה האדם "רצון להשפיע" ורצה להביא ילדים, זה היה מובן,

-136 -

וגם זאת באופן חלקי בלבד, שכן אם יש לאדם רצון להשפיע, מדוע משנה לו אם הילד שלו או של מישהו אחר?הוא משפיע, ודי לו בזה.

העניין הוא, שיש כאן חלק ששייך לדרגת החי, וחלק ששייך לדרגת האנוש, ולא יותר מזה. הרצון להביא ילדים לבטח לא מגיע כתוצאה מהתקשרות או מטרה עליונה, אלא הוא דבר גופני לחלוטין. הבורא ייסד זאת

בתוך הטבע כדי שיהיה המשך לבריאה, שיהיה ריבוי גלגולים, ושעל ידי הגלגולים נתקן את עצמנו. ממחקר קטן שערכתי לאחרונה התברר לי, שבשוודיה, במקרים רבים כאשר בני זוג נפרדים, הילד נשארואילו האם עוזבת את התא המשפחתי חופשייה מעול, אינה זקוקה לדבר ולא עם אמו. דווקא עם אביו,

ומחוסרת כל מחויבות, כביכול. המצב בימינו הוא עדות לכך שהצלחנו לדכא את כלל הכוחות, החושים והאינסטינקטים הבסיסיים ביותר.

אף על פי שמנגד, מגיעים אליי אנשים רבים שסובלים מאוד מכך שאינם מצליחים להביא ילדים לעולם. עתה נשאלת השאלה, האם האדם נהנה או לא נהנה מכך שמביא ילדים לעולם? האדם אכן נהנה מזה, שכן הוא זוכה לראות את המשכיותו שלו, וזה מפצה על השאלה בשביל מה אני חי. אדם רואה בילדיו את המשכיות עצמו, אך למעשה אין זה נכון כלל, אין כאן כל המשכיות של האדם, אלא כל אדם הוא נבדל ועומד

בפני עצמו. לכל אדם נשמה משלו. איש לא "חי" בתוך ילדיו על ידי כך שהוא מוסר להם דבר מה מיוחד מעצמו, אלא פשוט הטבע מחייב את האדם להתרבות. הבורא השתית זאת בתוך הטבע, כדי שיהיו גופים רבים, ועל ידי ריבוי הגופים ניתן יהיה

להגיע לגלגולי נשמות רבים, ובצורה כזאת לבוא לידי לתיקון. מלמעלה כלל לא מתחשבים בגופים. כמה זמן יחיה אדם ומתי ימות, לכך יש חשבונות מלמעלה, אך אלה חשבונות גופניים בלבד, שאינם שייכים לדרגת הנשמה. על כן, אם נעיף מבט בהיסטוריה, ניווכח עד כמה

זלזלה גם האנושות בחיי אדם. אנשים נמכרו ונקנו כעבדים בשוק. איני בא לומר שדברים אלה הם כתקנם, אבל אין כל סיבה להפוך את הגופות הגשמיים שלנו לדבר ייחודיולא לצאצאי האדם, אלא לחייו המיוחדים בקשריו עם או רוחני. כל מה ששייך לרוחניות אינו שייך לגוף

הבורא. כלפי החלקים הגופניים שבו, האדם נותר כחי, וזה לא משתנה.

האם הבאת ילדים לעולם זה עניין גשמי לחלוטין?

יכולים להיות אנשים פשוטים בירושה. ההורים אכן, עניין גשמי לחלוטין, כפי שכתוב: התורה לא עוברת לחלוטין, ואילו בנם יהיה מיוחד במינו בהישגיו הרוחניים.

דווקא בהישגים גשמיים צריכות להיות הכנות מסוימות אצל ההורים, כדי שיעברו לילדים באופן גשמי. לדוגמה: כישרון מוזיקלי, נטייה לציור, למדע וכדומה, כל אלה הם דברים שעוברים מאב לבן. זאת משום שכאשר אדם עוסק בחיים הגשמיים, הוא יוצר בתוכו הכנות כתוצאה מכמות הידע שהוא רוכש. כלומר החומר

שאותו חי האדם הופך לתכונותיו, ואז מועבר כתכונות גם לילדיו. לכן, אם להורים יש נטייה למדע, למוזיקה, למשחק וכולי, ההכנות הללו יועברו לילד בירושה, גם אם לא

"נר ה' נשמת אדם"קיבל חינוך לתחומים אלה בבית הוריו. אבל ברוחניות אין קשר תורשתי, אלא ברוחניות הכול שייך לאלוקים.

האם גם העיסוק באמנות מנוגד לטבע הרצון לקבל, שכן אדם יכול להשקיע עבודה רבה ביצירה, אף על פישלא ירוויח ממנה כסף רב, אם בכלל?

לחלוטין לא. העיסוק באמנות ממלא את האדם. האמנות חשובה לאמן הרבה יותר מאשר הרווח הכספי, כי היא תופסת דרגת מילוי חזקה בהרבה מכסף. אדם יכול לחוש מלאות משך שנים מספר עקב עיסוקו ביצירה,

בעוד לחם משביע אותו לשעות אחדות, ותו לא.

-137 -

שניהם משרתים את אותו האגו, את אותו תענוג אגואיסטי, רק שהאמנות היא עיסוק רוחני יותר, שעומדבדרגה גבוהה יותר כביכול, אף על פי שאין זו הרוחניות שעליה אנו מדברים.

-138 -

חינוך ה"אדם" איך מגדלים ילדים על פי חוכמת הקבלה? מה קורה אם הילד אינו מגלה עניין בלימוד? האם ילדים מוכשרים

להתמודד עם מושגים דוגמת "נשמה", "בורא", "אור עליון" בגיל כה צעיר? כל אדם שואל את עצמו "למה אני חי?" וזאת, למעשה, שאלה על מקור החיים, כלומר על הכוח שיצר אותנו,

על הבורא: "מאיפה אני?" ושאלה לשם מה אנו קיימים, שאלה על העתיד, ועל הסוף. האנושות מסוקרנת לדעת מה קרה לאורך ההיסטוריה, לפני מיליוני ומיליארדי שנים, כדי להבין מהיכן

הגענו. לא מהיכן הגיע הגוף הפיזי וכיצד התפתח על ידי האבולוציה, אלא ממה נוצרנו. שאלות אלו מתעוררות באדם בגיל צעיר, וזהו סימן לכך שמטבע בריאתו הוא מוכן לפתוח את עצמו אל הפתרון, ובמידה שבה הוא מוכן לזה, הוריו וסביבתו החיצונית חייבים לספק לו מילוי לשאלותיו. שכן אם לא

יעשו זאת, אותו ילד יישאר כרובוט, שכל חייו יתקיימו בצורה אוטומטית לחלוטין. הוא יתגלגל מגן הילדים לבית הספר, לאוניברסיטה, לעבודה, ישא אישה ויוליד ילדים. אחד אולי יימשך לכדורגל, שני ללימוד תורה, שלישי למדע, וכן הלאה, עד שימות כשלמעשה לא השיג דבר בחייו. אלא ענה

לדרישות הדור שלו ולדרישות התקופה שבה הוא חי, ובאופן זה ניסה למלא את שנותיו. הדרך היחידה שבה ניתן לעזור לאדם להתרומם מעט מעל חייו, ולא לעבור אותם על אותו מישור במשך

שבעים שנותיו, היא רק על ידי מענה לשאלתו "מהו הטעם בחיי?" אותה שאלה ששאל בתחילת חייו. כשמספקים לילד ידיעה שאותה יקלוט כמידת יכולתו, מרוממים אותו קצת מעל דרגת העולם הזה. כל ילד, קטן כגדול, יתפוס לפי יכולתו ולפי המידה שבה הוא בנוי לקלוט לעת עתה, שהרי אדם משתנה ומשתכלל

משנה לשנה, כל שכן מגלגול לגלגול. על כך מעידה גם התקדמות האנושות, הנובעת, למעשה, מתוך הרצונות והתשוקות ההולכים ומתרבים באדם, אם מדובר בתשוקה לכסף, לכבוד או להשכלה. גם השאלה "מה הטעם בחיי?" היא שאלה שמתפתחת

והולכת ללא הרף באדם.ולפני לפני מאתיים שנה גם כיום הם אמנם אותן הנשמות ששאלו אותה האנשים ששואלים אותה אלפיים שנה, אלא שכיום הן שואלות את השאלה הזו ברמה אחרת לגמרי, מתוך תסכול רב, ניסיון עשיר

והתפתחות פנימית. בעל הסולם אמר שהבעיה נובעת מכך, שהחברה חוסמת לאדם את השאלה הזו, אם על ידי חינוך דתי ואם חילוני - שני סוגי החינוך מתכנתים את האדם למשך כל חייו בעולם הזה, לכך ששאלה זו תחדל להתקיים בתוכו. בעקבות החינוך שהאדם מקבל, הוא מדכא אותה במקום להחיותה, להבליטה, להגדילה ולטפחה כפי

שראוי שיהיה. האדם הדתי משיב לבנו על השאלה: "כך רוצה השם, ועליך לקיים מצוות, שעליהן תקבל שכרך לאחר מכן", ואילו החילוני אומר לילדו: "אלה החיים ועלינו לחיות כאן, באופן כזה שפחות או יותר נסתדר בין איש

לחברו". רק חינוך הקבלה מכוון לכך, שאדם ישאל שוב ושוב את השאלה בכל רגע ורגע בחייו, ובכל פעם ימצא עליה תשובה מקיפה, מלאה ושלמה יותר. עד שיגיע לשאול אותה בכל נשמתו, בכל כלי הנשמה, בכל החיסרון והרצון, ואף ימלא אותה בתשובה, הנקראת כל "אור הנשמה", כלומר שיגלה את יחסו לבורא כשאלה, ואת

גילוי הבורא כלפיו כתשובה. כתוצאה משני סוגי החינוך האחרים הילד מדכא מיד את השאלה שעלתה בו, ולאחר מכן אינו משתנה כל חייו, ועל כך כתוב: מה לעשות עם ילדים שהזקינו. שכן האדם מזקין בגופו, ורוכש את כל מיני חוכמות העולם הזה, אך אינו מתרומם מעל החיים, אלא חי אותם במישור אחיד וקבוע, ואינו עולה לקראת העולם העליון,

לקראת הכוח העליון, שזאת ניתן לעשות רק על ידי השאלה "מה הטעם בחיינו?"

-139 -

שכן זה מקור החיים, והשאלה הזו מכוונת אל הכוח העליון, שממנו יכולה לבוא תשובה אחת בלבד, גילוי הכוח העליון. החינוך חייב להיות חופשי ולא כפוי, חינוך שנועד רק להגדיל את הנקודה הזו שבאדם, לפי מידת

התפתחות השאלה בו. על כן ראשית, יש לשאול מאיזה גיל צריך לתת חינוך לילד. על השאלה הזו משיב הרב קוק, מרגע שהילדבן היה עצמו הוא לקבלה. ילד לחנך אפשר שש מגיל שהחל כותב מווילנה, הגאון הגר"א, בכך. רוצה

אחת-עשרה או שתיים-עשרה כשכבר הוכרה גאונותו. ידוע, שמקובלים גדולים נעשו "מקובלים" דווקא בגיל צעיר. כך האר"י הקדוש, רמח"ל, רבי נחמן מברסלב, רבי שמעון בר יוחאי ובנו, כולם הגיעו להשגה בגיל צעיר. כשהיה בעל הסולם בן עשרים וחמש, כבר היה בעל השגה גדול למדי, ולכן החליט לעזוב את פולין, כשראה שרבו, הרבי מפורסוב, כבר לא גדול דיו כדי לספק לו

את מידת הלימוד הדרושה להמשך התפתחותו הרוחנית. ידוע גם שלאחר קבלת התורה, חי עם ישראל כולו בהשגה רוחנית, בהרגשה רוחנית ובקשר עם הכוח העליון. כולם ידעו כיצד נוהג העולם, מתוך הרגשה וראייה מלאה, כפי שעכשיו אנחנו רואים את העולם הזה.

רק שאז התראה להם העולם מפרספקטיבה רחבה יותר, והם הכירו והבינו אותו היטב. אלא שלאחר חורבן בית ראשון, ובייחוד לאחר חורבן בית שני, ירד כל העם מקומתו, ואיבד את הקשר עם האלוקות. אך לפני כן נאמר, שמבאר שבע ועד לדן שבצפון לא היה ילד קטן שלא ידע ענייני טומאה וטהרה על בוריים. ולא ניתן לדעת אותם על בוריים אלא אם כן יודעים את הכוח עליון, כיצד הוא משפיע, כיצד הוא מייצב את האדם ואת כל תכונותינו. שכן "קדושה וטהרה" אלה המצבים הגבוהים ביותר שיכולים להיות בתיקון

הנשמה. מכאן אנו רואים, שעניין ההרגשה הרוחנית, ההשגה הרוחנית, לא תלוי בגיל, אלא תלוי בנכונותו הפנימית של האדם. אם הוא נולד ראוי לזה, דוגמת הגר"א, ודאי שאפילו בגיל שש הוא כבר יהיה בקיא בחוכמת הקבלה.

ויכול להיות להיפך, כלומר אנשים המגיעים לגיל זקנה ללא חוכמה. בנוסף, ילד הוא יצור מאוד מיוחד בטבע, שכן הוא תופס ומקבל בדרך הרכה ביותר את מה שמביאה לו הסביבה, ללא שום הגבלות או מעצורים פנימיים. ויוצא שהכול, למעשה, תלוי בסביבה, ולא בילד, שמוכן לקבל

כל מה שיתנו לו. כאן מתעוררת כבר שאלה אחרת, האם אנו יודעים כיצד לחנך את הדור הצעיר? במשך חמשת-אלפים שנה אנו נכשלים בחינוכו של דור אחר דור. כל דור גרוע מקודמו, ושום דור לא מצליח לחנך כראוי את הדור הבא. טעות לעולם חוזרת, רק בתבנית אחרת, כך שלא ניתן ללמוד ממנה דבר. אף על פי שאנו משקיעים רבות בחינוך, בפילוסופיה, בטיפול בילדים, בחוגים של זמננו ובכל מה שפותח בעולם

במשך אלפי שנים, עדיין איננו מצליחים להעניק חינוך טוב לילדים, שכן, מהו באמת חינוך טוב? חינוך טוב פירושו לדעת מהי מטרת חיי האדם ומה האופן הנוח והטוב ביותר להגיע לזה, ואז להעניק לו

את כל האמצעים לכך. מכאן, שעל מנת לתת חינוך לאדם אחד, לקבוצה, לעם או לעולם כולו, עלינו לדעת:את התכונות שמהן הדור מתחיל את דרכוא.את התכונות המקוריות, הדחפים, האפשרויות, ההכנות מצד הטבע שיש בתוך כל אחד ואחדב.את המצב הסופי, שאליו רצוי שאדם זה יגיע לפי שורש נשמתוג.

אם יש לנו את הנתונים הללו, אז ורק אז אנו מדברים על חינוך, היינו על מתן אמצעים לאדם, ידע, מסלול התפתחות, הכנות והרגלים טובים ביותר כדי לעבור את החיים בקלות, בביטחון, בשמחה ובטוב כלפי עצמו

וכלפי אחרים. האם יש אדם שבידו הנתונים הללו? שכן רק אדם כזה ראוי לחנך, ולא, איזה חינוך אנו יכולים לתת? אם אנו עצמנו אומללים, נבזיים וטועים בכל רגע בחיים, אם אנו עצמנו לא יודעים לשם מה חיים ולא יודעים מה יקרה בעוד רגע, איזה חינוך אנו יכולים לתת לילדים? הלא אין טיפשות גדולה מלחשוב שביכולתי לתת משהו

לילד, אם אני עצמי לא מסתדר בחיים. שכן מה אוכל ללמדו? אך אדם שרואה את הנולד, יכול וראוי להיות מחנך. הוא יכול להמליץ לדור הצעיר מה טוב ביותר עבורו,

-140 -

ובמה כדאי לו להצטייד לדרכו בחיים. אדם כזה הוא מקובל, שכן מחנך צריך להיות אדם בעל ראייה קדימה לדורות, אדם שיודע את מטרת האדם מה יהיה לאדם, וכיצד הוא עתיד לפעול, ובהתאם לכך, להמליץ לו

וללמדו כיצד לנהוג נכון. חוכמת הקבלה בסך הכול מלמדת את האדם כיצד לנהוג בחיים, כדי להגיע למטרה שלשמה נולד. יוצא שספרי חוכמת הקבלה הם ספרי החינוך של האדם הצעיר. מהם הוא יודע מהי נשמתו, מה הצורך בלידתו והתגלגלותו לעולם, לשם מה הוא חי דווקא בדור זה, בתכונות אלו ובסביבה כזו, ומה התוצאה שאליה הוא חייב

להגיע בטוב או ברע, וכמובן, גם איך להגיע אל אותה המטרה בטוב. יוצא שאם ברצוננו להעניק משהו לדור הצעיר, עלינו ללמדו חוכמת הקבלה. כל יתר אמצעי החינוך ואופניו, כל תורות החינוך אחרות, ימשיכו להוות רק מכשול או נזק. ישנו דבר אחד שלא ניסינו, וזו חוכמת

הקבלה. אם נחנך דור על ברכיה, יקום דור שממנו והלאה לבטח יחנכו יתר הדורות את צאצאיהם נכונה. הבעיה היא רק לחנך דור אחד כזה, כי כרגע את כל טעויות האנושות אנו ממשיכים להעביר לדור הצעיר,

דרך חינוך מוטעה. אם הדור הצעיר יקבל חינוך נכון, חינוך נכון יינתן גם לנכדינו.

הקושי הגדול הוא, כיצד להתחיל בזה...?

מתחילים בפשטות. שכן לא לחינם מבט בדור הצעיר הנוכחי בהחלט חושף תמונה עגומה למדי. אנו רואים כמה אומללים הצעירים וכמה הם חסרי התמצאות ונטולי ערכים. לא במקרה בורח נתח גדול מהם לסמים ולאלכוהול, לכל דבר שימלא את הריקנות, כדי לא להרגיש את החיים עצמם. בזה אשמים ההורים, משום שיש

בכוחם לתפוס את הילד הקטן ולהעניק לו חינוך נכון. על ההורים להגיע להחלטה ולומר, די. אך למרבה הצער, הדור מוכן לעשות הכול מלבד לראות את טעויותיו, אלא להיפך, כולם, עד גדולי הדור ה"רוחניים" והגשמיים, כלומר הממשלה הרוחנית והממשלה הגשמית, כולם מחזקים בעמדה שהם "מבינים"

כיצד יש לנהוג. וכך, למרבה הצער, גם נראית תוצאת פרי חינוכם. כולנו עדים להחרפת המצב מדור לדור באופן קיצוני, עד שהדור נמצא בנפילה כה איומה במאה השנים האחרונות, זאת ועוד, מצפה לנו נפילה תלולה עוד יותר. כפי

שנפלו במאה השנים האחרונות, ניפול תוך שנים אחדות.

מה יועיל לאדם לגדל את ילדיו לפי הדרך הרוחנית, על בסיסה של הקבלה, אם ברגע שיגדלו, יצטרפו מידלג'ונגל העולמי?

ילד שילמד חוכמת הקבלה, כבר יידע כיצד מתנהל הג'ונגל הזה. הוא יחונך באופן כזה שיידע מהם החיים, ואזדווקא להיפך, מתוך שמסבירים לו את החיים על בוריים, הילד כבר יראה בעצמו מדוע החיים הם כפי שהם.

חינוך הקבלה אינו החינוך הרגיל שפונה לשכל, והשכל "יודע", אך לאחר מכן היצרים פועלים ועושים כרצונם מבלי להקשיב לשכל. ודאי שהיצר חשוב וגדול יותר מהשכל. חינוך על ידי הקבלה הוא חינוך במידות.נזרק והאדם וגדלים הולכים כל המצבים הנמוכים, שדווקא דרך ומעביר אותו חינוך שמשפר את האדם לעומקם, וכך גדל מעלייה לירידה לעלייה וכן הלאה. האדם הופך אז מחונך, מכך שהוא מרגיש, מבין וחווה את כל הדברים הללו, ולכן אינם כפיתוי בשבילו, אלא הוא בוגר מכל אלה שלא קיבלו את חינוך הקבלה, כבר בעודו

צעיר בימים. לכן אדם כזה מוגן מפני כל מאורעות החיים, כי עבר אותם בעצמו, בתוך תוכו, אך לא בצורה חיצונית כפי שעוברת האנושות במשך אלפי שנים, ולשווא. שכן היא אפילו לא מצליחה להוציא מוסר השכל כלשהו מכך. כל דור טועה יותר מקודמו, אך אלה שעוברים מצבים על ידי חוכמת הקבלה, עוברים בכוח, ולא בפועל, את כל

המצבים בפנימיות, וזה כבר מספיק להם. זכור לי, שכאשר הייתי חדש בין תלמידיו של מורי הרוחני, הרב ברוך אשלג )רב"ש(, הוא אמר לי לאחר

-141 -

חודש של לימוד: "מה זה העולם הזה? אני כבר עברתי הכול". הבטתי בו ושאלתי: "מה פירוש עברת הכול? אתה בנו של בעל הסולם, גדלת בירושלים, בשכונת מאה שערים, קיבלת חינוך חרדי, קיבלת אסמכתא אצל הרב קוק, ואתה בא ואומר שעברת הכול בחיים? מה עברת? היית בתל אביב? הסתובבת בעולם? אילו פיתויים

היו לך?" כשהגעתי אליו, הייתי כבר בן שלושים, ורק כאשר התחלתי לעבור לצדו את המצבים הפנימיים שחוכמת הקבלה מביאה לאדם, נוכחתי שכך הוא הדבר, שמקובלים עוברים מבפנים את כל המצבים הללו מבלי לעזוב את הפינה שלהם, ומבינים את העולם הזה מתוך ניסיונם הפנימי, ואז נעשים מוגנים בפניו. זה נקרא חינוך, כאשר אדם יודע כל צעד ושעל שעובר כל אדם, כל נברא וכל בריאה שבעולם, וכן יודע האדם למה עליו

להגיע, ובאיזה אופן.ישנן שתי דבר. צריכים איננו זה ומלבד היחיד שאנו מקבלים מחוכמת הקבלה, הדבר זהו, למעשה, בגיל כיצד לנהוג בחייו לאחר שהגיע לזה ויודע ידי חוכמת הקבלה אפשרויות, או שאדם מחנך עצמו על שלושים או ארבעים, או שילד קטן יתפוס את חוכמת החיים, ילך בדרכה כבר למן ההתחלה, ויסיים את ימיו

בטוב ובהצלחה. מדוע להסתיר דבר כזה מילדינו?

האם ככל שההורים יבינו את משמעות הקיום ויעבירו אותה לילדים, כך יחזרו הילדים למסלול בשלב מוקדםיותר של החיים?

מובן שיש ילדים שעולה בהם השאלה "מה הטעם בחיים?" כבר מגיל שש. זוהי שאלה שבאופן טבעי אינה נותנת לאדם הצעיר מנוח. גם ילדים חשים שאינם יודעים לשם מה קיים העולם ומה הם עושים בו, לכן אם לא נאפשר לילד לדכא אותה על ידי פרסומות ודברי הבל למיניהם, אלא נעזור לו להתפתח בצורה טבעית, הוא

יגיע להתפתחות כזו שכבר בגיל עשרים או שלושים יהיה בגמר תיקון. לפי המצב האידיאלי, אדם חייב להתחיל בתיקון האמיתי שלו כבר מגיל שלוש-עשרה. זה מה שנקרא "בר מצווה", כלומר, הוא מוכן לתקן את עצמו, מוכן לעשות פעולות נכונות להתקשר לאחרים ולהשפיע להם, שכן

הוא כבר בשל בגיל זה להתחיל לטפס בדרגות ההשגה עד לגמר התיקון. העולם עדיין לא מצוי בצורה אידיאלית זו, אך בהחלט אפשר להניח שכך יהיה, כי בסופו של דבר, מחויב שהעולם הרוחני כולו יתלבש בעולם הגשמי, ויהיה כעולם אחד. מה שנקרא למעלה "לידה", "י"ג שנה", "כ'

שנה", "ע' שנה", כל זה צריך לקבל את הביטוי החומרי שלו בעולם הזה.

האם ההבדל בין החינוך הרגיל לבין חינוך הקבלה הוא, שהראשון פונה לשכלו של הילד ואילו חוכמת הקבלהפונה לרגש, מדברת ללבו?

קבלה מדברת לא רק לרגש, היא גם עושה את הלב חכם. היא מעבירה דרך הלב את כל מאורעות החייםוילד הלומד במשך שנה-שנתיים כבר עובר בלבו דברים שבחוץ יעבור אולי בגלגולים בצורה מהירה מאוד, מספר. על זה נאמר, שישראל מקצרים את הזמנים. מי שמשתוקק להגיע לבורא, ישר-אל, ישראל, מקצר את

הזמן. הוא לא צריך לעבור מצבים כפי שהאנושות עוברת במשך אלפי שנים, ועוד מצפה ללמוד מהם משהו.

האם לימודי קבלה לילדים יכולים להתבצע בבתי ספר דתיים או דווקא בחילוניים?

ניתן לעשות זאת בתוך מסגרת הדת והיהדות או במסגרת חילונית, אולי אפילו במסגרת נצרות ואסלאם. הקבלה לא שייכת לאיש, והשאלה היא שאלה שמתעוררת בכל אדם, בכל ילוד אישה באשר הוא, שכן הבורא הוא בורא אוניברסאלי. מספיק להקדיש לזה שעתיים ביום. מי שילמדו יהיו אנשים מוסמכים לכך, אנשים שלומדים

קבלה. התלמידים של היום הם למעשה מנהיגי ומורי הדור הבא, מנהיגי הדור הצעיר של ימינו.

-142 -

מרבית הילדים לא אוהבים ללמוד במסגרת בית הספר. אם תגיש להם את חוכמת הקבלה במסגרת זו, האםהם עלולים לפתח התנגדות כלפיה?

ילדים אוהבים או לא אוהבים כל חומר לימודי לפי מידת החיבור שהם חשים אליו. ילדים לא מרגישים כל קשר בין מתמטיקה, פיזיקה, כימיה, ואפילו ספרות או קרוא וכתוב, לבין חייהם, ברמה שדורשים מהם, שכן דורשים מהם את הדברים הללו לצורך חייהם העתידיים. זו הסיבה שילדים לא אוהבים את המקצועות הללו, הם פשוט

לא חשים בהם צורך. עבור ילד, מה שיבוא "אחר כך" לא קיים, ולכן ילדים שונאים את החינוך בבתי הספר. אך אם נעניק להם חינוך לפי רצונם הנוכחי, כרגע, לפי סוגי העניין, המצבים, והרצונות שלהם ולפי תפיסתם ויכולתם, לזה הם ישתוקקו. אם נסביר לילד כיצד פועל רכב, כיצד מורכבים האופניים, הוא ישמח, שכן זה נוגע לחייו והוא יאהב

ללמוד זאת, על פי רמת תפיסתו ויכולתו. לעומת זאת, מה שיוצא מגבולות רמתו ומחייבים אותו ללמוד באמצעות אזהרות והפחדות: "אם לא תלמד מתמטיקה, מה תעשה עם עצמך בעוד עשר שנים?" זה כבר לא מעניין את הילד, והוא רק משתוקק לברוחולכן הוא ישמח לקבל עליה תשובה, בחיי?" היא שאלת הילד הנוכחית, כזו. "מה הטעם חינוך ממסגרת

שתהיה, כמובן, באותה רמה שבה היא מתעוררת בו. העניין פה הוא אחר. ברגע שמתחילים ללמד ילד למצוא את התשובה, בזמן החיפוש אחריה הוא מגדיל את השאלה, ועל ידי הגדלת השאלה הוא גם מחפש אחר תשובה נרחבת, מקיפה ומלאה יותר, וחוזר חלילה,

כך שבכל פעם התעוררות השאלה וחיפוש התשובה נחשבים למדרגה אחת. על הילד לעבור מדרגות רבות, עד שיגיע למדרגת גילוי האלוקות, גילוי הכוח העליון, ולאחר מכן הוא ילך ויגלה אותו יותר ויותר, שכן השאלה היא על השורש, על הכוח העליון. וכשיגלה את הכוח העליון במלואו ויגיע לגמר התיקון, כלומר, יגלה את השאלה במלואה וימלא אותה בתשובה שלמה, בזה יסיים את גלגוליו ואת

תפקידו בחיים. רק כך נשיג את מה שבאמת מוטל עלינו להשיג בחינוך. כעבור עשור או פחות מרגע תחילת הלימוד, האנושות תיכנס להילוך אחר לחלוטין. דור חדש יתחיל להיות בה, דור שתוך חמש עד עשר שנים יכלול אנשים שעומדים על רגליהם, יודעים באיזה עולם הם נמצאים ולשם

מה הם קיימים, ומתוך זה תוכתב כל התנהגותם בחיים. על כן יש לתת לאדם שיטה המורה לו כיצד לממש את מטרת חייו, ולא לנפח את ראשו בידע בפיזיקה, כימיה, ובמיני מדעים שאינו חש צורך אמיתי בהם, מדעים שאף המבוגרים לא מרגישים כל צורך בהם. שכן, בסופו של דבר עוד נגלה, שכל התפתחות המדע פועלת רק לרעת האדם. כבר כיום רבים חשים ספקות לגביהמדע, ואינם מסוגלים להצביע בלב שלם על מדען גדול כלשהו ולומר בבטחה, שהוא אכן מיטיב עם האנושות.

במה יעבדו אז האנשים?

כדור הארץ שלנו מוכן להכיל עוד עשרה מיליארד אנשים. יהיה די בזה שאדם יעבוד שעה עד שעתיים ביום. אנו רואים שככל שיש יותר קדמה, האדם לא עובד פחות, אלא יותר, הוא נעשה עסוק יותר. כולם הולכים

ונעשים עבדים. אם בעבר חקלאי עבד בתקופה מסוימת של השנה מהבוקר עד הלילה, ובתקופה אחרת מהלילה עד הבוקר, ונותרה לו תקופה של מנוחה, היום אין דבר כזה. דבר שבשגרה הוא לעבוד עשר עד שתיים-עשרה

שעות ביממה. האם זו צורת קיום שפויה?

וממה נתפרנס?

האדם יתפרנס מכך שיעבוד שעה או שעתיים ביום. הוא לא צריך לעבוד יותר. ובנוסף, על ידי הקשר שלו לכוח העליון הוא ידע ממה כן להתפרנס וממה לא, הוא ידע כיצד להביא תועלת לעצמו ולעולם, ואז לא יגרום רע

-143 -

לעולם. כיום תשעים אחוז מפעולות האדם מביאות רק רע. אלו הן פעולות שמטרתן להשמיד איש את רעהו כדי להשיג שליטה. אם תשעים אחוז מכל עיסוקי האדם מיועדים לגרום רע לאחר, מספיק שיחדל מפעולותיו

אלו.

מתי לדעתך יגיע השינוי הזה?

אני מאמין שזה יקרה בשנים הקרובות, כי לפי קצב ההתפתחות שמתגלה כיום בעולם בכלל ובמדינת ישראל בפרט, הצרות גוברות, התפשטות הסמים, הזנות, חוסר היציבות וסכנת ההשמדה מתחילים ללחוץ בממדיםביותר. זאת משום ולבדוק כל פתרון, אפילו הדמיוני ומוכן לשמוע כאלו, שהאדם כבר אינו מאמין בדבר,

שהאנושות מצויה בחוסר התמצאות, חוסר כיוון וחוסר אידיאה טוטאלי."מה הטעם בימינו, תתעורר השאלה בתוכה מגלה הגדולים שהאנושות הרצונות מקווה שמתוך אני בחיינו?" בעוצמה כה רבה, עד שתהיה חובה למצוא לה מענה, ומתוך זה יתאפשר לאלה שבידם התשובה,

כלומר למקובלים, לחנך את הדור הצעיר.

האם אתה מציע לחשוף בפני הילד את כל האמת?

אין כאן מה לחשוף או לא לחשוף בפני הילד. אין בחוכמה זו דבר מיוחד שיש להסתירו, הכול טבעי. מורים לילד שיש בורא עולם, יש כוח כללי שפועל במציאות, וכי אפשר לגלותו ולהרגיש אותו. מה כה יוצא דופן בזה, שאותו צריך להסתיר מילדינו? בכל שנות ניסיוני לא נתקלתי מעולם במקרה שבו ילד לא היה מסוגל להבין ולקבל זאת באופן טבעי ביותר. ילדים מטבעם מאמינים שזה כך, ומקבלים את העולם כפי שמחנכים אותם

לקבלו.

האם כדאי לפתוח בפני הילד גם את נושא המוות?

כן, כולל העיסוק בנושא "חיים ומוות". ילדים מאוד מתעניינים בו, ובכלל, אם אדם שואל בשביל מה הוא חי, שאלה זו דורשת טיפול, ובכך שלא נותנים לילד מענה שמכסה את החיסרון הזה, הוא ממשיך לעבור את חייו

בתחושת חיסרון לתשובה זו, וכתוצאה מכך יהיו חייו רצופים אי הבנה ותסכול. ורק אחרי שנים רבות אדם מגיע לקבלה ולפתע שואל: "בשביל מה אני חי?" הוא נושא את אותה שאלה שעליה לא קיבל תשובה, מגיל עשר. מגיל עשר עד ארבעים חלפו שלושים שנה שבהם לא עשה דבר מלבד טעויות בחיים, וגרם עוול לעצמו ולאחרים. מוטב לחזור שלושים שנה לאחור, ולהעניק לילדינו חיים טובים,

בטוחים ומוצלחים גם בעולמנו זה, כל שכן השגת העולם העליון בעודם בעולם הזה.

מה קורה אם השאלה "מה הטעם בחיי?" לא מתעוררת בילד? האם רצוי לעורר אותה באופן מלאכותי?

אין ילד שלא מתעוררת בו שאלה על הקיום, בשביל מה אני חי? מאין באתי? מהם החיים? האם באמת קיים מוות? אלו דברים שמתעוררים בכל אדם באופן טבעי. הם חייבים להתעורר בכל אדם. אלא שישנן שתי אפשרויות, או שהשאלות מתעוררות בצורה כזו שהילד מתבייש להוציא ולשאול אותן. או שהן מתעוררות כך

שהוא חש מראש שהמבוגרים לא רוצים להתעסק בהן ולהשיב לו עליהן, ואז הוא מדחיק אותן. בכל מקרה, כל החיפוש של האדם בחייו הוא אחרי "מי אני?" "לשם מה נוצרתי?" אנו מחפשים ללא הרף אחר מקור החיים, הסיבה להם ומטרתם, שכולם בעצם אותו הדבר, והתשובה להם נמצאת במקום אחד. אדם

שלא מקבל תשובה הוא אדם אומלל.

-144 -

האם האינסטינקט "לגונן" על הילד מפני האמת הוא מוטעה?

ניתן להתחיל בחינוך ילד כבר כשהוא בגיל שש או שבע, ולהכינו ברצינות לחיים, עד שהוא מגיע לגיל שבו ההורה לא מסוגל לשלוט בו עוד, כלומר לגיל שלוש-עשרה. בפרק זמן זה אפשר לתת לילד יסוד יציב וחזק, יסוד

כזה שכל דבר שיבוא לחייו, הוא ידע להעריכו לטוב או לרע וידע כיצד להתמודד איתו.

מה יכול לעשות אדם שלא לומד קבלה, אך רוצה שילדו ילמד?

רצוי לפתוח לילד עולם גדול יותר מזה שנגלה לעיניו. לכן אם אדם יודע שזה טוב לילדו, עליו לחפש מקוםהאינטרנט לאתר להיכנס זה לעשות שאפשר ביותר המעט בקבלה. כלשהם יסודות לילד שייתן

www.kabbalahkids.infoאתר מיוחד לילדים, שמכיל הסברים, אגדות והצגות המשיבים על השאלות מה , הטעם ולשם מה חיים? מנין באנו? מה ממתין לנו בסוף הדרך? וכולי.

-145 -

חברה מתוקנת בבסיס חוכמת הקבלה יושבת שיטה חברתית-כלכלית "תן כפי יכולתך, קבל כפי צורכך". לדבריו של בעל הסולם, אם ייווצר מצב שבו אנשים ידעו לצרוך רק כפי מידת צורכיהם ויתנו כפי מידת יכולתם, נגיע לשלב שבו נתקרב לגאולה. מי קובע את המידות? כיצד ניתן למדוד את צרכיו של האדם ואת יכולתו לתת? האם

התפיסה המהפכנית הזו היא בת ביצוע או אוטופית לחלוטין? הקושי נובע מהעובדה, שלא ניתן למדוד את האדם. נאמר שהחברה מסכימה לכך שכל אחד עובד לפי יכולתו. מה פירוש כפי יכולתו? אדם בא לעבוד במפעל, ונאמר לו שעליו לייצר אלף כפתורים, לדוגמה, ושפחות מכך

לא נחשב ליום עבודה. אם ייצר יותר כפתורים, יקבל יותר כסף, אם ייצר פחות - יפוטר. כלומר המפעל מעמיד דרישה מסוימת וקובע שזו יכולת האדם. אדם אחד מייצר את אלף הכפתורים הללו תוך חצי יום עבודה, ואילו אדם אחר משקיע מאמצים רבים, מזיע ומתייגע, ולמרות הכול אינו מספיק לייצר

אפילו חצי מהכמות הנדרשת. כיצד בודקים כמה האדם יכול לתת? כל אחד נברא, נולד, עם מידת זריזות שונה, מידת תפיסה שונה, חוכמה ושכל שונים. אדם לא בוחר עם אילו תכונות ייוולד, ואי אפשר לומר לאיש שהוא לא בסדר אם הואזריזות, תכונת מי שנולד עם אותו הדבר שעושה לעשות את אינו מספיק אך משקיע מאמצים אדירים,

ושמספיק הכול אפילו כשהוא מתעצל.מנצלים והם כאלה, תכונות בעלי שנולדו משום בעולם, המצליחים הם והזריזים שהחכמים יוצא, ומשעבדים את האחרים לתועלתם. ואילו מי שנולד עם תכונות בינוניות, ואינו חכם או זריז במיוחד, הופך להיות בין מסכני החברה, וחייב להזיע קשות כדי להגיע לשכר ממוצע בשוק. האם זה מוצדק? ודאי שלא, ואףולכן תמיד יהוו איום לזריזים, למצליחים לעולם לא יהיה מוצדק. אלה שאינם מוצלחים הם הרוב הגדול,

והמנצלים. מכתבי בעל הסולם אנו למדים, שזו הסיבה לכך שבעולם לא יהיה שלום אף פעם, תמיד יהיו בחברה מפלגות ופלגים למיניהם שלא יהיו מרוצים, אך המדינה תהיה בידיהם של כמה מאות "זריזים", שיעשו בה כראות עיניהם ויהפכו אותה לעסק הפרטי שלהם, ואילו יתר חברי האומה, יתר האזרחים, יהיו כעבדיהם.

החזקים ינצלו אותם בכול, ישחקו בהם, ישקרו להם ויעשו בהם ככל העולה על רוחם. כך זה בכל חברה וחברה, בראשה תמיד עומדים כמה מאות זריזים שהם ברום החברה, ואין זה משנה מה סוג המשטר באותה חברה, שכן המשטר בסך הכול קובע את היחס שיהיה בין אותם המצליחים הנצלנים,

כלומר יקבע כיצד הם יחלקו את המדינה לתאוותם. בנוסף, משום שלאותם זריזים לאו דווקא נולדים גם ילדים זריזים, מצליחים וחכמים כמותם, והם בכל זאת דוחפים אותם קדימה לניהול המדינה, יוצא שאט אט מצטרפים לזריזים גם ילדיהם או קרוביהם הלא מוצלחים מלידה, והמדינה כבר אינה מצליחה לשגשג כפי ששגשגה כאשר נוהלה על ידי הזריזים, כאשר הוקמה בדור

הראשון, שאז אף על פי שה"עמך" נוצל, עדיין היה רצון לעשות מהמדינה עסק משגשג ופורח. יוצא שאלו מתחילים לנהל את המדינה ואת החברה כאשר אין בהם שום תכונות מתאימות לכך מלידה,

ואז אותו "עסק משגשג" מתחיל להידרדר ומקבל כיוון שאינו נוטה כלל לטובת החברה. יוצא מכאן, שאם נבדוק את הנושאים שבהם יש חובה לדאוג לחברה, )ומבלי לרדת כרגע לעומקן של בעיות סוציולוגיה, סמים, גירושים, אבטלה, פנסיות, טיפול בזקנים, בעיות קופת חולים וכולי( אחרת תבוא מהפכה ותיפול המדינה שהיא ה"עסק" של אותם המצליחים. ואם נעשה מעין חשבון כללי, ניווכח שבסופו של דבר איש לא נהנה מזה, אלא באין ברירה כל אחד רוצה להשתייך למוצלחים ולהיות ביניהם, כאשר, למעשה, הם אינם מרוויחים מכך שום דבר מיוחד מלבד המעמד שרוכשים לעומת האחרים, מעמד הממלא אותם

גאווה.

-146 -

לפיכך, אין ספק שהמשטר הבטוח והטוב ביותר הוא משטר הדורש מכל אחד לתת כפי יכולתו ולקחת לפי הצורך. השאלה כרגע היא: כיצד בודקים אם האדם נותן לפי יכולתו? ניתן למדוד את האדם רק בתנאי שהוא

עצמו משתוקק לתת ונותן מכל הלב. אין מכשירים שמסוגלים למדוד את רמת המאמץ הפנימי, כלומר את מאמץ הלבב והמוח של האדם, שכן הכול תלוי בתכונות שאיתן נולד, באופיו, במצבו הבריאותי, במצב רוחו ובאלף ואחד מרכיבים פנימיים, שסך כל

האפקט שלהם מתבטא במאמץ הפנימי שהאדם משקיע בעבודתו. אם ניקח אלף איש ונאמר להם להשקיע מאמץ איש איש לפי יכולתו, לפי מה יחייב את עצמו האדם לתת מאמץ מרבי? האם לפי האגו שאומר לו: אל תיתן דבר, אלא שכב ותתרווח תחת עץ מוצל, ותהנה מהמנוחה?

שכן זה מה שהאגו דורש. מכאן, מחויב המציאות הוא ראשית לתקן את האדם, ולהביאו למצב שבו ירצה לתת לחברה את המרב שביכולתו לתת, ובזה יראה את הצלחתו האישית, בכך שהוא נותן מכל הלב. האדם חייב לעבור תיקון כזה,

ולפני כן אין לחשוב שנוכל לבנות חברה צודקת. האדם צריך שהנתינה תהיה עבורו הרווח, אך מה הוא מרוויח תמורת הנתינה? כדי שאדם ידע מה הוא

, כלומר"ואהבת לרעך כמוך"מרוויח, יש לפתוח לו את השמים שיראה, שבזה שנתן לחברה על פי המשפט בהתאם לחוק )שכן משפט זה הינו חוק(, זוכה לשכר עליון ונצחי, מתייחד עם הבורא, זוכה לשלמות ומתרומם

מעל דרגת העולם הזה. אז יעבוד האדם למען החברה ולא ירגיש בזה כל קושי. מכאן, שחוכמת הקבלה נדרשת אפילו כדי להגיע לחיים נורמאליים בתוך העולם הזה, שכן על ידה יוכל כל

אחד לראות כיצד באמת בנוי העולם, מדוע נולד בתכונות אלו ואחרות ושכנו נולד בתכונות מוצלחות יותר. בעזרת לימוד הקבלה נוכל לחיות בעולם שבו איש לא מנצל את מה שברשותו לרעת הזולת, אלא רק לטובת חברו. לשם כך צריך פיצוי, תיקון, שתמורת נתינה מוחלטת של אדם כאן, בעולם הזה, הוא מקבל שם,

למעלה, הכול. אז יהיה איזון והכול ישתוקקו לזה.

ומה בנוגע לחלקה השני של המשוואה, "קבל לפי הצורך"? האם אדם שיחיה בחברה מתוקנת, בצניעות,ייחשב "טוב" יותר ממי שתהיה לו וילה עם בריכה?

זה כבר דבר אחר. אם האדם יודע שהעיקר עבורו היא הנתינה, ושתמורתה הוא מקבל מילוי רוחני שממלא את כולו, נותר לו רק לדאוג לכך שגופו יתקיים ויקיים את חוק הנתינה המוחלטת. הגוף ממילא ייקח לעצמו רק את הכמות הדרושה לו כדי למלא את עצמו, ולא מעל לזה, שכן מעבר לגבול זה, זו כבר תהיה קבלה שעליה יפסיד

את הפיצוי הרוחני, הנצחי.ונורמאליים, היינו יצרכו את הדרוש כדי לכן כולם ירצו לקבל רק את הכמות המחויבת לחיים תקינים לאכול, לישון ולהמשיך להתקיים, כאשר כל דאגותיהם יהיו כיצד לתת לאחרים. זה נחשב ל"קבל לפי הצורך",

שכן באילו צרכים מדובר? מילוי צרכיו של האדם כך שיהיה מסוגל לתת. גם ב"קבל לפי הצורך" איש לא יוכל למדוד את חברו, משום שלא ניתן למדוד את צורכי האדם: יש מי שצריך לישון עשר שעות ביממה, ויש אחר שדי לו בחמש שעות. יש מי שחייב לאכול חמש ארוחות ביום, ויש מי שפעמיים ביום משביעות את רעבונו. אי אפשר להאכיל את כולם באלף קלוריות ביום וזהו, אלא כל אדם

לפי צרכיו, לפי המידה שלה הוא נצרך כדי להמשיך בנתינה. מדוע שיסכים האדם לצמצם את עצמו עד לגבול הנחיצות? משום שכל מחשבותיו ותשוקותיו יהיו לנתינה, שכן תמורת הנתינה הוא מרוויח נצחיות. האדם מרוויח בחיים האלו נצח ושלמות, וזוכה לראות ולהרגיש זאת, ולא כפי שהאדם הדתי "מאמין" שאולי כך יהיה. הכול עדים לכך שהאמונה הזו לא מספיקה לאיש כדי לפעול

באמת לפי "ואהבת לרעך כמוך". על כן לפקיחת עיניים אנו צריכים, ולאותו אדם שהכין עצמו לפקיחת עיניים, כבר אין צורך לשים שום "שוטרים" או "שומרים" שייפקחו עליו שמשקיע את רמת העבודה הנדרשת, ולחילופין לא יהיה צורך לשמור

-147 -

את האדם שלא ייקח יותר מצרכיו. חוק הקבלה והנתינה יתאזן אז באופן אידיאלי, כפי שגופנו מתפקד, כך שכל תא ותא בגוף, כל איבר ואיבר, מקבל בדיוק כמה שהוא צריך כדי להתקיים בלבד, כאשר את כל היתר הוא

מוציא מעצמו למען תפקודו של כלל הגוף.וכך גם תיבנה צורת החברה העתידית של וקבל כפי צורכך", זוהי משמעות המשפט "תן כפי יכולתך האנושות, כפי שכתב בעל הסולם במאמר "הדור האחרון", שפורסם בעיתון שלו "האומה", שיצא לאור רק

. בעל הסולם כתב את מה שמקובלים ונביאים ניבאו, שיקרה באחרית הימים.1940פעם אחת, בשנת מתי זה יקרה? לאחר שהאנושות תגיע למצב שתראה בחומרה רבה את המצב שנקלעה אליו, תתייאש ממנו, תגלה שהוא רע ושבכל מחיר כדאי ורצוי להיפטר ממנו. כאשר האנושות תבין שאי אפשר אחרת אלא

לעבור לנתינה במקום קבלה.

האם זה מבשר על כך שחברת השפע עתידה להיכחד?

השפע יבוא בעצמו, והוא לא יהיה כפי שהוא כיום. שכן בזה שהאנושות מייצרת שפע, היא יוצרת עולם מסוכן יותר, משום שכתוצאה ממנו גובר הפער בין המצליחים ל"לא מצליחים". דבר זה מביא לטרור עולמי. כך שלמעשה, העולם כרגע עומד בפני מצב מאוד לא טוב, כאשר השפע אינו פועל לטובתו. לטובת העולם הוא שיבוא תיקון, לפני שהקרע בין חלקי אוכלוסיות העולם יעמיק עוד יותר. שכן בעלי ההון פוחדים היום מאלו

שאמנם יש להם מעט, אך מחזיקים בנשק, יש להם כוח ואין להם מה להפסיד. לכן, ראשית חובה עלינו לעסוק בתיקון העולם, כלומר בלימוד האנושות מהי הדרך הנכונה לחיות. יש לפקוח את עיניי האנשים כך שידעו מתי ללכת שמאלה ומתי ימינה, ויבחרו בקו האמצע, הנכון והמאוזן, לא להיות עניים ואף לא עשירים, אלא מסופקים ומאושרים, דבר זה לחלוטין אינו תלוי במידת העושר החומרי שבעולם. כמה כסף שלא יהיה למיליונרים, הם תמיד ירצו להשיג עוד ממנו, שכן איש אינו עוצר ומסתפק

במאה דולר, באלף דולר, ואף לא במאה מיליון דולר.

-148 -

שכרו בעמלו כל החוכמות מבטיחות למי שילך בדרכן שכר כלשהו. מה השכר שחוכמת הקבלה מציעה לאדם, שכן על פיה

האדם צריך להפוך את טבעו מ"מקבל" ל"משפיע"? מטרת הבריאה היא "להיטיב לנבראיו". מכאן, שהאדם חייב להגיע לתענוג הגדול ביותר, שכן הבורא הוא שלם ורוצה להיטיב לנבראיו, לכן אינו יכול להעניק לנו פחות משלמות, ואנו, מצדנו, מחויבים להגיע בסופו של דבר

לתענוגים אינסופיים, אחרת הבורא אינו "טוב ומיטיב". אם כן, מה הקשר בין זה לבין הסבל שהאנושות חשה כעת, ושעוד עתידה לסבול רבות, עד אשר תתקן את עצמה ותבוא לידי הרגשת התענוג הנפלא והאינסופי הזה? מדוע הדרך היא כה קשה? כיצד ניתן לדמיין שעלינו

להגיע לידי הנאה אינסופית, אם רוחניות פירושה לתת תענוג לאחר? העניין פשוט: אין תענוג גדול יותר מנתינה לאדם אחר, ובנוסף, הנתינה גם בונה באדם כלי מורחב ובלתי מוגבל. אדם יכול לחלק מיליארדי מנות אוכל וליהנות מכל אחת ואחת עוד יותר מאשר לו קיבל אותן לעצמו, כיון שכך הוא מקבל תענוג כשל אם הנהנית מכך שבנה האהוב אוכל, ואילו לעצמה כמעט ואינה צריכה דבר,

שכן התענוג שלה עובר דרך הילד. יוצא שהאמצעי שאליו אדם צריך להגיע, חלוקה במקום קבלה, נועד רק לאפשר לנו ליהנות בצורה בלתי

פוסקת ואינסופית בגודלה. לכן זוהי מטרת הבריאה. אף על פי שהאדם מבין את העניין הזה בשכל, וזה נראה לו לכאורה כה פשוט לביצוע עד כי נדמה שניתן לעשות זאת מיד ושכולם יתחילו ליהנות, הוא אינו מסוגל לבצע את התיקון הזה בעצמו. האדם לא מסוגל להתחיל להשפיע לרעהו. האנושות לא מסוגלת להסכים בבת אחת, בפה אחד, שלכולם יהיה טוב, ולכן חייב

התיקון הזה לבוא מלמעלה. מדוע מלמעלה? משום שאלמלא בא מלמעלה, ניתן היה לפעול כפי שעשו הקיבוצניקים או הקומוניסטים שהחליטו להשפיע זה לזה דברים טובים, אך למעשה נשארו במסגרת העולם הזה בלבד. לו פעלנו כך, לא היינו

עולים לנצחיות ולרוחניות, אלא פשוט מסדרים בתוך העולם הזה את חיינו הגשמיים בצורה נוחה יותר. איני פוסל זאת, אך לא זו מטרת הבורא. הבורא רוצה לתת לנו הרבה יותר מזה, וזו הסיבה לכך שאיננו מסוגלים ליצור חיים טובים ושלמים בכוחות עצמנו, במסגרת העולם הזה, שכן הבורא מקלקל לנו, עד אשר נרצה לכלול בעולם הזה גם עולמות עליונים, עד שנבנה יחס לטוב ונגיע למצב שבו נרצה להשפיע לו, לתת לו,

כפי שהוא נותן לנו. ובמידה זו נגיע לנצחיות ולשלמות, ויהיה טוב אינסופי לאדם ולעולם כולו. פירוש הדבר, שהבורא נסתר ולא נותן לאדם כל אפשרות לבנות חיים טובים על פני העולם הזה, משום שלו עשה זאת האדם, הוא היה נותר מוגבל, ואילו הבורא רוצה לגדל אותו למצב מפותח מזה בהרבה, למצב

גדול ונצחי, שבו ייהנה מנצחיות, ולא כפי שכאן, הוא נהנה מפירורי האור הקטנים הללו, שסותמים אותו מיד.

האם זו הסיבה לכך שהקומונות הקיבוציות והקומוניזם לא שרדו?

זו בדיוק הסיבה לכך שהקומונות והקיבוצים לא שרדו, אלא נעלמו כליל. ולא רק שנעלמו, אלא הקיבוצים שקועים כיום בחובות עד צוואר, למרות השקעתה הרבה של המדינה בהם, השקעה שבמקומה ניתן היה לפתח את המדינה פי כמה מכפי שפותחה. וגם למרות ההפרטה, זו עודנה בעיה גדולה מאוד, ויחלפו דורות מספר עד

שישנו את המנטאליות המוטעית שלהם. גם ברוסיה ניסו להתייחס זה לזה בצורה טובה כביכול, אך בניתוק מהבורא, בניתוק ממטרת הבריאה, ולכן לא היה להם הכוח לעשות זאת, ויתרה מכך, זה הביא לרוסיה הרס כזה, שיעברו עוד שנים רבות עד שתשקם

את עצמה.

-149 -

מדוע כך קרה, אם הרעיון הכללי "אחד למען כולם וכולם למען אחד" הוא נכון?

אם משתמשים באלטרואיזם לא מתוך השתוות עם מטרת הבריאה, הדבר מביא הרס וכליה במקום בנייה. עלינו לבדוק את עצמנו תמיד כנגד החוקים הקיימים במציאות כולה. החוק הכללי שבמציאות הוא שעל האדם להגיע להשתוות צורה לבורא, אך משום שהוא לרוב שוכח שעליו להסדיר את קשריו עם הבורא, לא יועיל

כמה יצטיין בכל יתר הדברים, שכן על האדם להיות בהתקדמות בלתי פוסקת אליו. אם נקודה זו לא קיימת בתוך המעשים, המחשבות, הרצונות והפעולות של האדם, אז כל מחשבותיו,רצונותיו ומעשיו פועלים לרעתו, אם מדובר במידות קטנות או במידות גדולות, כפי שנעשה בקיבוצים וברוסיה.

האם בכל מעשה שאינו קשור במטרת הבריאה יכול הגלגל להתהפך לרעה?

ודאי. כל דבר אם אינו קשור בבורא, אינו קשור עם מטרת הבריאה, עם החוק הכללי שקיים, המנענע ומפעיל את כלל המציאות, כלומר אם אין חיבור בין מה שאדם מבצע במחשבה, דיבור או מעשה, לבין החוק הכללי,

הדבר יהיה רע. ולהיפך, אם יהיה מכוון לכך, יניב תוצאה טובה. הכיוון חייב להיות למען התקשרות לבורא.

ואם זו חברה רעה המשתוקקת להתקשר לבורא?

אם תהיה חברה רעה שתרצה להתקשר לבורא, זה יהפוך אותה לטובה. וייתכן שדווקא העובדה שהיא רעה תעניק לה את ההזדמנות להבין ולהכיר בכך שהיא רעה, ואז גם לחפש תיקון, שכן מ"חברה טובה" לא הייתי

מצפה שתגיע להכרחיות כלשהי לתקן את עצמה, שכן הם כבר "טובים", כביכול.

מה פירוש "תכיר בכך שהיא חברה רעה"?

על כולנו לגלות שאנו רשעים, שפלים, רחוקים מהבורא, רחוקים מהתיקון, רחוקים ממה שצריך להיות ושאין לנו מנוס. עלינו להגיע למצב שבו נרגיש מיואשים לחלוטין ומצויים כבר בשלבים מתקדמים לקראת הרס כללי, ורק אז תתחיל האנושות להבין מה הסיבה לכל זה. גם לפני כן אפשר להבין, אך זה דורש מחשבה וחיפוש,

והאדם לא מעוניין בכך.

האם בניית חברה רוחנית פירושה חברה קומוניסטית בישראל?

לחלוטין לא. לקומוניסטים יש מטרה הפוכה, הם אוהבים לצעוק: "אנו רוצים שלכולם יהיה טוב", אך בסופו שלדבר, איפה הטוב הזה? מה הדבר הטוב שעשו הסוציאליסטים והקומוניסטים למען מישהו?

האם על כל אחד להבין, שמטרת פעולותיו היא להגיע למטרת הבריאה, אך כפועל יוצא עליו לשתף אתהחברה בפעולות, לתת מעצמו לחבר כדי להגיע לדבקות בבורא?

רוחניות היא בורא, לכן כל אדם שרוצה לעשות פעולה רוחנית, חייב להגיע לידי כך שכל פעולותיו ייעשו למען הבורא. ואז כל הפעולות רצונות, מחשבות, שהביאו אותו לפעול למען הבורא, יהיו כולן מוצדקות מטעם החוק

הכללי של המציאות, שמטרתו להביא כל נברא וכל דבר להשתוות הצורה עם הבורא. ואז, מטעם הכנותיו של האדם להגיע לפעולה רוחנית, ואפילו התקדם לרוחניות רק במידה מועטת, הוא

עדיין ירגיש תענוג בכל פעולותיו הקודמות לזה. על כך נאמר, "זדונות נעשו לו לזכויות".

האם המטרה היא לבנות חברה טובה יותר?

כלל לא. הרעיון הוא לא "לתת לחברה". אין שום טעם לתת לחברה, וזו הסיבה שאנו אגואיסטים מטבענו. העניין הוא לתת לחברה במטרה להגיע להשתוות הצורה עם הבורא. כאן טמונה טעותם של כל מתקני העולם,

-150 -

ועל נקודה זו עומדת חוכמת הקבלה כולה. הקבלה אומרת, שהאדם שולט הן בתיקון האישי שלו והן בתיקוןהכללי, אך הכול לפי המידה שבה הוא משתוקק למטרה, ובאותה מידה גם משתתף בתהליך כולו.

האם אפשר להגדיר זאת כך: האדם מבצע שורת פעולות, אך ברגע שהוא מכניס בתוכן את המחשבה על מטרת הבריאה, אז הכוח העליון מקרין עליו מיד את התענוג והשפע, ובאופן אוטומטי משנה את כל גוון

הפעולות שביצע עד כה?

ודאי. שכן סך כל המציאות היא קשיחה ובלתי משתנה, אלא שהאדם הולך ומגלה אותה על ידי פעולות נכונות. כמו שאזרח במדינה קשור לכל המערכות, בין שהוא יודע זאת ובין שלא, ולפתע מתגלה לו הדבר. אף על פי

שקודם לא ידע וכעת הוא יודע, גם קודם לכן הוא היה קשור, אלא שרק עכשיו גילה. הבעיה היא שאנו לא מכירים את החוקים הרוחניים, והם, מצדם, פועלים עלינו בכל מקרה, לכן אם נכיר

אותם, נדע גם כיצד להשתמש בהם נכון.

-151 -

העם שלך

-152 -

עם נבחר כאשר עבודת אלילים הייתה נחלת הכלל, בא היהודי הראשון, אברהם אבינו, ייסד את האמונה באל אחד, ובזה הנחיל לאנושות את האמונה המונותיאיסטית. מדוע היהדות, שהעניקה לאנושות את אחד מיסודותכול, הפכה ל"שק חבטות"? מדוע מאז היהדות רק האמונה הגדולים שלה, במקום להיות מוערכת בעיני סובלת, מושפלת סופגת מהלומות מצד כל הדתות, לאחר ששאבו ממנה את עיקר האמונה, "יש בורא והוא

אחד"? הסיבה לכך פשוטה. היהדות, לאחר שהייתה הדת הייחודית ביותר בעולם, ונתמכה על ידי אנשים העומדים ברום האנושות, בהשגת האלוקות, ובהשגת המציאות, נפלה מגובהה הרוחני לאחר "חורבן בית המקדש", וירדה למצב שבו כל תומכיה נעשו אומללים ומושפלים, זרוקים בין העמים כאבן שאין לה הופכין ומגורשים

מכל מקום. הם הפכו מעין סמל למצבו של עם בלתי מוצלח, מושא ללעג אנושי. כל זאת משום שהיה עליהם להימצא בגובה רוחני מיוחד, שבו היו מונהגים על ידי כוח עליון בדרך טובה, מובחרת מכל העמים. אך הם הוציאו את עצמם מחוץ לכוח זה, או נכון יותר יהיה לומר שהכוח הזה עודו קיים

ומשגיח עליהם, אבל הם אינם מותאמים אליו, וזה נקרא "שבירת הכלים". מלמעלה מתפשט כוח שמנהיג כל תופעה ותופעה בעולם הזה, כלומר לכל דבר שבעולם הזה יש כוח עליון שנקרא ה"מלאך" שלו, שמוליך אותו מראשית יצירתו ועד סופה, עד גמר מטרתו. לדרגות הדומם, הצומח, החי והמדבר, ישנם כוחות שמנהיגים אותם מ"העולם העליון". לדרגת המדבר ישנם "שבעים כוחות", הפועלים על "שבעים אומות העולם", שכן בסך הכול, האנושות נחלקת לשבעים חלקים עיקריים, וישנו עם ישראל, המונהג

על ידי הכוח העליון שלו. כך שאם גורל יתר העמים, כלומר החוק והכוח של אומות העולם, מפתח אותן מאפס התפתחותן ועד רום התפתחותן, שבו הם שבים להיות דבוקים בבורא, מגיעים לרוחניות ולתיקון, אז הכוח שמנהיג את עם ישראל

הוא גדול מלכתחילה, והוא שהעניק לעם ישראל "גובה רוחני" מיד עם היווסדו. שכן אב האומה "אברהם" ייסד את האומה כאשר כבר היה מצוי בגובה רוחני, ולאחר שגדלה האומה ועברה את "כור הברזל", היינו את גלות מצרים, ונולדה כאומה, היא קיבלה מיד שיטה וחוק כיצד להתקיים

כאומה מיוחדת ורוחנית, הנמצאת בגובה רוחני. העם היה כבר אז במצב שבו כולם חיו בהכרה רוחנית, בדבקות בבורא, והיה עליהם רק להחזיק במצב הזה ולהמתין עד אשר אומות העולם יתפתחו למצב שבו יהיו מוכנים לקלוט את רעיון הרוחניות והדבקות בבורא,

המטרה הרוחנית.ידו הם ועל העולם, אומות האגו שבשבעים גדל בבורא, לדבקות האנושות כל את להביא מנת על ולבסוף השליטה, המושכלות, לתאוות מכן לאחר לכסף, לתאוות גופניות תאוות של מתפתחים מרצונות

לרוחניות, לכוח עליון. יחד עם זאת, גדל גם הרצון לקבל בעם ישראל, אלא שהיה עליו להישאר באותה דרגה רוחנית של זמן בית המקדש הראשון למרות צמיחת האגו, ואז היו מגיעים בתהליך ההתפתחות למצב שבו הרצון לקבל, גם שלהם

וגם של אומות העולם, היה מגיע למידתו השלמה. על עם ישראל מוטל היה להחזיק בדרגת "בית המקדש הראשון" על פני כל הרצון לקבל שגדל בו, בעוד אומות העולם היו מתפתחות לדרגה שבה הרצון לקבל האגואיסטי היה בוער בהם עד כדי כך שהיו מבחינות

בזה שהוא הורס את חייהן, ושהוא מקור לכל הרע שבעולם. או אז היו פונות אומות העולם לעם ישראל, שכן בידם השיטה. הם חיים ברצון לקבל שגודלו הוא כשל אומות העולם, אלא שהם מתוקנים. ואילו אומות העולם, מצדן, היו מגיעות להרגשה עד כמה נחוצה להם

"ואהבת את השם אלוקיך בכל לבבך, "כאיש אחד בלב אחד"צורת החיים הזו, שתכליתה פשוטה: להיות

-153 -

."ולדבקה בו" וכן ובכל נפשך ובכל מאודך" אך עם ישראל לא יכול היה להחזיק את עצמו בגובהו הרוחני של בית המקדש הראשון כאשר גדל הרצון לקבל שלו, וכשהחל לבעור בו רצון לקבל גדול יותר, הוא נפל מהדבקות בכוח העליון שנקרא "רמת בית המקדש

הראשון", דרגת "מוחין דחיה", ויצא ל"גלות" מאותה הדרגה, מאותה דבקות בבורא. לאחר הגלות שוב עלה עם ישראל למדרגה קצת יותר גבוהה ממדרגתו, הנקראת "מוחין דנשמה", וזהו

"בית המקדש השני", שאף על פי שכבר אינו כדרגת הבית הראשון, עדיין היה דרגה רוחנית כלשהי. ואז, לאחר זמן מה עשה הרצון לקבל שבעם קפיצה נוספת, ושוב לא יכלו האנשים להחזיק את עצמם בדבקות אפילו ברמת "מוחין דנשמה". ואז יצאו מדרגת דבקות זו בכוח העליון לגלות ממשית, וזה נקרא "חורבן בית השני". בירידה זו הם איבדו לחלוטין קשר והרגשה של הכוח העליון, שזוהי הגלות הגרועה ביותר. מאז המשיך עם ישראל להרגיש אך ורק את דרגת "העולם הזה", ככל יתר אומות העולם. והרגשת הכוח העליון

המנהיג את העולם והמוביל אותם, נדחקה מהם. היא עברה, אבדה מן העם. עם ישראל נעשה מנוגד אל אותו כוח עליון, שתוכנן שינהיג אותם בדבקות, כך שימצאו כל הזמן בגובה דרגת בית המקדש הראשון, "מוחין דחיה". ואת ההופכיות ביניהם לבין הכוח העליון הם מרגישים כסבל, כאי

התאמה.

האם עם ישראל הצליח להביא לאומות העולם לטעום מן הדבקות, וכשנפל - נפלו אומות העולם יחד אתם?

לא הייתי אומר שהם נפלו, אלא אם היהודים היו מחזיקים את עצמם, ומתפתחים הלאה נכון, אז גם התפתחות אומות העולם הייתה מתרחשת באופן אחר. אך בכל זאת, אומות העולם חייבות לעבור את ההתפתחות באגו

כדי להגיע להכרת הרע.

האם יכול היה עם ישראל למנוע את חורבן בית ראשון ושני?

אנו נמצאים בתהליך שאם קרה, אז בדיעבד אפשר לומר שהיה צריך לקרות. האם ישראל אשמים בכך שנפלו מגובהם הרוחני, ובעקבות זאת עברו אומות העולם השתלשלות היסטורית קשה, לא קיבלו את תיקונם דרך עם

ישראל, ולא הגיעו לחיים טובים ושלווים כבר מזמן? אלמלא איבד עם ישראל את תורתו מגובהה הרוחני, ונותר עמה אך ורק בגובהה הגשמי, אז גם אומות העולם לא היו מקבלות את תורתם בצורה מקולקלת, כלומר לא היו נוצרות הדתות שלהם, אלא היו מקבלים מיד אמונה קשר אל אותו כוח עליון, שהיה אז אחד עבור כולם. אלמלא נפל עם ישראל מדרגת בית מקדש הראשון והשני, העולם היה רק משגשג מאז, הן ברוחניות והן בגשמיות, והכול היה מתנהל בשלווה, ברוגע

ובשלמות. אך למעשה, לא ניתן לומר חד משמעית שכך הייתה אמורה להיות הדרך הנכונה, כי כלפי העבר אנו מחויבים לומר, שהיה מחויב המציאות. כלומר, היינו חייבים לעבור את ארבע הגלויות גם עם ישראל וגם

אומות העולם. ועד אשר לא ייפתחו כל האורות עליונים כך שנראה למה כל זה קרה, עלינו בכל זאת להתייחס למה

, ומתוך המצבים המתגלגלים אלינו, לתקן את עצמנו."אין לדיין אלא מה שעיניו רואות"שלפנינו, כפי שכתוב: יש כאן דברים נסתרים ויש סודות רבים שהנביאים הסתירו בנבואותיהם. יבוא הזמן שבו זה יתגלה לעיני כל

העמים.

-154 -

אם עם ישראל לא היה מוכשר מלכתחילה לבניית בית המקדש הראשון בדרגתו הרוחנית, מדוע הוא נבנה בכלזאת?

ודאי שעם ישראל היה מוכשר לבניית בית מקדש הראשון, שכן בלתי אפשרי לבנות את בית המקדש מבלילהיות מוכשר לכך.

מי יכול להבטיח לנו שכל זה לא יקרה שוב בבית מקדש שלישי?

התהליך ההיסטורי יכול להבטיח לנו שזה לא יקרה שוב, משום שעל פי התפתחות הכלי, הוא חייב לעבור בסךהכול ארבע דרגות ירידה, שנקראות "ארבע גלויות" או ארבע דרגות התפתחות הרצון האגואיסטי שבו.

לאחר מכן, כשהכלי מגיע להכרת הדרגה האחרונה שבו, הוא מבין ומרגיש את הצורך לתיקון, ולא לפני כן. אז הוא מוכן לדבוק בבורא ולהיות מתוקן מעל כל התענוגים שיכולים להתגלות ברצון לקבל בכל צורה אחרת,

שלא כוללת דבקות בבורא.

אלמלא נחרב בית שני - האם היינו מגיעים לימינו עם בית מקדש קיים ומבלי לעבור את כל הסבל הזה?

איני יכול לומר אם זה היה כך או כך, כי אין לומר דבר על העבר. המילים עלולות להתפרש לא נכון, ולהשתמעכמעין האשמה כלפי עם ישראל, שבגללו סבלה כל האנושות במשך אלפי שנים.

על כן עלינו לדבר על ההווה והלאה. לפי מיטב ידיעתנו, כעת הגיעה ההתפתחות לרצון לקבל הגדול, המופרז, הבוער ביותר, והזקוק כולו לתיקון. האנושות מרגישה בזה, היא בהחלט חשה שהאגו הוא הגורם להרס שלה. וכאן מחויב עם ישראל לצאת ממחבואו, ולזכור שיש לו קשר עם כוח העליון, ושעליו להיות אור לגויים,

כלומר לתת לכל העמים את תורת התיקון על ידי התחברות לכוח העליון.

האם גם הירידה למצרים שהתרחשה קודם לכן הייתה מתוכננת?

הכול עובד לפי התכנית, כך שהמצב הרוחני מותאם למצב הגשמי. מאברהם אבינו ועד לחורבן בית המקדש הראשון, הכול התרחש בהתאמה בין רוחניות לגשמיות. מכאן, שגם הירידה למצרים הייתה מתוכננת, מפני שבני ישראל טרם קיבלו את התורה. הם החלו לגדול ברצון לקבל למידת "שבעים איש", שזוהי כבר מידה שלמה של אגו, אך טרם קיבלו את התורה, ואז נפלו מגובהם, אבל הנפילה הזאת הייתה אמורה להתרחש.

תורת אברהם פשוט לא עבדה בגודל כזה של רצון לקבל.

אם כבר מימי בית ראשון היה עם ישראל פועל "על פי הספר", האם הייתה האנושות כולה מגיעה כבר לגמרתיקון?

כך זה בצורה האידיאלית, אבל האנושות עצמה עדיין לא הייתה מוכנה לזה, כי הרצון לקבל שלה טרם הגיעלגילויו. הרצון לקבל חייב להתגלות בכל גובהו, ובימים ההם הוא עוד לא נגלה, לא בגויים ולא בעם ישראל.

אז למה החיפזון?

החיפזון הוא משום שעם ישראל חייב להקדים את התפתחות הגויים, להגיע לגובה רב, ואז להישבר מדרגת בית המקדש ולהיכנס לגלות, ובתוך הגלות לשמש לגויים "כעיסה בתוך קמח", היינו להיות ניצוצות קדושה

המזרזים את ההתפתחות. אם נעיף מבט בהיסטוריה, ניווכח שההתפתחות תמיד באה בזכות יהודי העולם. בכל מקום שבו ישנה קדמה "רוחנית" של אומות העולם או קדמה במדע, בכלכלה, בכול, תמיד יהודי עומד בראשה. גם בכל הדתות

של אומות העולם, כוהני הדת הגדולים היו יהודים.דחף היה לא כלל העולם לאומות כאשר העולם, אומות בין והתפזרו מגובהם ירדו היהודים כלומר

-155 -

ניתן לראות שבעוברם של היהודים ממדינה למדינה, באה להתפתח, אלמלא הובילו אותם היהודים לכך. ההתפתחות למדינות האלה. לשם מה? כדי לזרז את התפתחות האגו, את הרצון לקבל בכל העמים, ולהביאם

לידי "הכרת הרע" באגו ולהכרת נחיצות תיקונו. כעת אנו מצויים ברמת התפתחות כזו שלא נותר עוד לאן להתפתח, כביכול. שכן טבע האדם הוא הרסני,התא כאשר הזה, מהעולם לברוח רק מבקש עד שהאדם בסמים. קיצוני, בטרור טובעת האנושות ולכן

המשפחתי, המדינה, וכל המערכות שהאנושות בנתה במשך אלפי שנות קיומה נמצאים בקריסה.

האם גם הירידות והשבירות הן חלק מהתוכנית?

הירידה מארץ ישראל למצרים הייתה "ירידה", משום שגובהה של ארץ ישראל דאז, כלומר לפני הירידה למצרים, כאשר יעקב ובניו חיו בארץ ישראל, היה על פני רצון לקבל קטן, ועל כן זו לא הייתה "שבירה", אלא

ירידה למצרים.

האם הייתה זו ירידה לצורך עלייה?

ירידה היא תמיד לצורך עלייה. לאחר שעלינו לדרגת בית המקדש, לא הייתה ירידה "חלקה" לגלות, אלא "שבירה". משום שהרצון לקבל כבר גדל בבית המקדש הראשון עד לגובה "מוחין דחיה", ואז השבירה הייתה קשה. אך בכל זאת, השבירה הייתה עדיין רוחנית באופן יחסי, כך שאף על פי שירדנו מדרגת "מוחין דחיה",

לדרגת "מוחין דנשמה", לא איבדנו את התפיסה הרוחנית.ועד לחורבן בית המקדש השני, במשך כל התקופה הזו היינו בהכרת יוצא שמזמנו של אברהם אבינו האלוקות, בהכרת הכוח העליון. וזה היה המיוחד בעם ישראל. אך לאחר חורבן בית המקדש השני איבד עם ישראל את הקומה הזו, ויצאנו למצב כזה שהיה לפני שאברהם אבינו הכיר את הבורא, נעשינו כעמי הארצות.

וזוהי "גלות" אמיתית.

האם מאז הקמת המדינה אנו מטפסים מבחינה רוחנית?

לא. אנחנו לא מטפסים מבחינה רוחנית, אלא רק מגלים את הרע יותר ויותר, מגלים היכן אנו נמצאים, כלומראת היותנו עומדים בסתירה הולכת וגוברת כלפי הכוח העליון.

גם אומות העולם נמצאות כרגע במצב כזה, ובקרוב נימצא במצב אף גרוע בהרבה מהם, כשיבואו התגלויותשבהן יראו בנו אשמים. כפי שכבר כעת מורגשת האנטישמיות באירופה והיהודים מואשמים בכל מצב.

האם לא יכול היה להיות טיפוס חד ומהיר?

הרצון לקבל גדל ללא הרף, הוא חייב לגדול עד למאה אחוזים גם באומות העולם וגם בעם בישראל. מה שקורהויחד עם זאת, הכול ודורש תיקון. ומתחילים להכיר בכך שהאגו הוא הרסני כעת הוא, שכולם מרגישים,

מתחילים לחוש שהתיקון תלוי בעם ישראל, ובהתאם לזה דורשים את התיקון מישראל. הבעיה היא שעם ישראל, למעט המקובלים, אינו מבין שהתיקון תלוי בו, ותוהה מדוע באים כלפיו בטענות.

עלינו להסביר סוף סוף לעולם שהטענות צודקות, ולהציע להם לטפל יחד במצב הזה.

מדוע עם ישראל נמצא כיום במצב כה קשה, וחייו נראים כגיהינום עלי אדמות?

ובזבזנו אותם, לא קיבלנו מהבורא בעבר דברים טובים, הלכנו הבעיה העיקרית שלנו כעם, היא שכאשר השתמשנו בהם בצורה נכונה. והבזבוז הגדול ביותר היה ב"מלחמת ששת הימים". ניצחנו אז את אויבנו הרבים, אך בזה עשינו עוול גדול לנו ולהם, נעשינו עם גאוותן, עם עצל, התחלנו להשתמש בערבים כבכוח עבודה זול,

-156 -

ובזה גמרנו את הדור הזה. כולנו גאוותנים, מזלזלים, החינוך שלנו הוא הגרוע ביותר, ואנו מצויים היום בירידהמכל הבחינות: תרבותית, רוחנית, ואפילו בהשתוקקות להצליח.

כל זה קרה, משום שהבורא נתן לנו הזדמנויות אדירות, שהשימוש בהן הפך את המצב לרעה. לפני כן עודוהגישה הבסיסית של הכול מותר, ופרוץ, פרוע נעשה עכשיו הכול נכון, יעד לכיוון יכולנו לטרוח בשקט

הישראלי היא "אני מיוחד כי ניצחתי את כולם". בסופו של דבר זה חוזר אלינו כבומרנג ומכה בנו חזק מאוד, והחזרה כבומרנג אפילו לא הושלמה עדיין.

והכול כתוצאה מההצלחה כביכול במלחמת ששת הימים.

האם מלחמת יום הכיפורים לא הורידה את גאוותנו?

לא. היא לא הפחיתה את הגאווה. מנקודת המבט של היום, הכול נראה לנו כמו משחק. למרות הבכייה שלנו עקב המצב עם הערבים, אנו מצויים במצב רע מאוד, כילד שאינו מוכן להקשיב לאיש משום שנתפסה בו התחושה שהוא יכול לעשות ככל העולה על רוחו. הוא הצליח פעם אחת, ולכן הוא חושב שמגיע לו עכשיו

להצליח כל הזמן, זאת משום שלא רשם את הצלחתו על חשבון אביו. ברוחניות רואים זאת כמצב הפוך, ההצלחה בדברים כאלו נראית כמכה, כי היא מביאה לאדם גאווה ואגו

מוגבר, כך שזה עלול לעבור לדור שלם או אפילו לדורות מספר, וכולם גדלים כ"נכים" רוחנית. אנו רואים כמה זמן זה נמשך, ולא מניח לנו. לפני המלחמה היינו שונים לחלוטין, וכעת אנו חיים בגיהינום, אבל רק כשאדם רואה את הדברים בצורתם האמיתית מתוך הרוחניות, הוא רואה את ההבדל בין מה שנראה

לעינינו לבין האמת.

גם לפני השואה העם היהודי חש מוגבה ומוגן.

נכון, גם אז חשבנו שלא ייתכן שהגרמנים, העם המתורבת ביותר באירופה, שלהם היהודים עזרו בכול, והחזיקו בעסקים, במדע, בתרבות, בכלכלת גרמניה, לא יכבדו אותנו. כיצד ייתכן שלא יכירו בנו? ומה שקרה הוכיח את

ההיפך.

-157 -

נבואות ישראל בתקופות קדומות היו בעם ישראל נביאים שקמו, צעקו והזהירו את העם, כי הנה סכנה הולכת וקרבה, אבל בשורה התחתונה, הנביאים לא הועילו ושום אסון לא נמנע. אף נביא לא חולל תפנית דרמטית שהביאה לסוף

טוב. אז מהי תכליתם של כל אותם הנביאים, ומדוע לא נשמעה זעקתם? גם כיום רבים רואים במציאות הישראלית הנוכחית מעין חורבן. מדוע הדור שלנו לא זכה לנביאים שיתריעו מפני חורבן ויאפשרו לנו להקדים תרופה למכה? האם כתבי מקובלים שחיו במאה הקודמת הינם כתבי נבואה

יותר מאשר כתבי קבלה? נביאים היו מקובלים שניבאו. מה פירוש "ניבאו"? הם ראו מה עלול לקרות והזהירו את העם כי הוא מצוי בסכנה אמיתית. משום שהעם היה בדרגה רוחנית גבוהה של בית המקדש הראשון, שנקראת "מוחין דחיה", וכןגבוהות מאוד. כמובן שהיו גם גילוי בדרגת בית המקדש השני, שנקראת "מוחין דנשמה", והיו אלה דרגות נביאים, מקובלים, אנשי הכנסת הגדולה, סנהדרין, מלכי ישראל, דוגמת שלמה המלך, דוד המלך ומי שחיו

ביניהם, לפניהם ואחריהם, וכולם נמצאו בדרגה רוחנית. יש להבין שחלק קטן בלבד מכתביהם היה שייך לזמנם, שכן כתוב שהנביאים ניבאו רק לימות המשיח, ולא לזמנם. בעבר היה עם ישראל מצוי בדרגות רוחניות גבוהות, ועל כן היה צורך להזהירו שלא לפנות לחינוך יווני

או רומי, ולא להתחבר עם נימוסי הגויים, אלא אך ורק להחזיק בכוח הרוחני שלו. ואין הכוונה לתורה של ימינו, שבסופו של דבר לא מחזיקה את העם, אלא מדובר באנשים שמצויים בדרגה רוחנית גבוהה, ועל ההתפתחות האנושית שבה גדל האגו ללא הרף, משנה לשנה, מדור לדור. אלא שתחילה הצליחו להחזיק בחיבור עם הכוח הרוחני לפי שיטת אברהם אבינו, ולאחר מכן, עם גדילת האגו קיבלו את

השיטה ממשה רבנו. שכן שיטתו של אברהם אבינו הספיקה לקבוצה קטנה. לכן פיתח משה רבנו שיטה עבור קבוצה גדולה יותר, כיצד להימצא ברוחניות. שכן בני ישראל היו אז כבר במבנה של עם, שזהו כוח רב, אך אלו אנשים שמרוחקים ונבדלים זה מזה ואינם כמשפחה אחת, המחברת בצורה טבעית את אנשיה. ועל כן נצרכו ל"כוח הערבות". כפי שכתוב, מהו התנאי לקבלת התורה? שהתאחדו

. ובאמת אותו איחוד בעם פעל משך כל השנים."כאיש אחד בלב אחד"בתחתית ההר לאחר מכן, בתקופת בית המקדש הראשון ובתקופת בית מקדש השני, פרץ הרצון לקבל של העם עוד יותר,

שנה.6,000שכן הגדלת האגו הינה דבר טבעי שקורה לאורך ההיסטוריה האנושית כולה במשך העם לא היה מסוגל לעמוד מול צמיחת האגו בתקופת בית מקדש הראשון, ועל כן נביאים החלו לצעוק ולהזהיר, ובאמת העם יצא לגלות בבל ושב ממנה, אך עדיין נשאר ברמה רוחנית גבוהה, שכן היו אז אסתר

המלכה ואנשים נוספים שהחזיקו את העם ברוחניות. "ואהבתבימי בית שני, לאחר שפרץ האגו עוד יותר, בזמנו של רבי עקיבא, לא יכלו תלמידיו לעמוד בכלל

נפלו מדרגתם הרוחנית,לרעך כמוך" כן ועל כולו, ואותו יש להנחיל לעולם ייחודו של עם ישראל, , שבו והתחולל חורבן ויציאה לגלות.

רבי שמעון, שחי באותה התקופה, כתב פירוש נוסף לשיטת משה רבנו, והוא שיטה המורה כיצד להתייחדעם הבורא בסוף הגלות. על כן ספר "הזוהר" הוסתר זמן רב, ואסור היה לגלותו עד תום הגלות.

, ולגובה זה היה עלינו להביא את כלל האנושות."כאיש אחד בלב אחד"עם ישראל היה בגובה רוחני של כאשר נפל עם ישראל לדרגתה של יתר האנושות, לשנאת חינם, תיאר רבי שמעון את הנפילה הזו, וכנגדה

תיאר גם את העלייה בחזרה, כלומר הוא כתב את ספר "הזוהר" בהתרשמות מנפילה מדרגה גבוהה. העניין הוא, שכדי לעלות מלמטה למעלה ברוחניות, במוסר רוחני זה, צריך רצון, ורצון עדיין אין. על כן מטרת כל הגלות היא להביא ללב האדם נחיצות להתעלות רוחנית. ולאחר אלפיים שנים, במאה העשרים, הגיע ארצה קיבוץ הגלויות, וזכינו לארץ ישראל הגשמית, וכעת עלינו להגיע גם לארץ ישראל הרוחנית. כלומר

-158 -

לאותו מצב שבו היינו בבית המקדש. זהו הקיום הנכון לעם ישראל, ולאחר מכן גם לכלל אומות העולם. אך במקום זאת עם ישראל עודו מצוי בשנאת חינם, ובשנאת אחים ששוררות בינינו. עם ישראל אינו עם, אלא מעין "קיבוץ גלויות". ודאי שלא כך נועדנו להיות ולא כך נזכה בארץ ישראל או בעם ישראל, שעליו להיות

"עם אחד". אלא כרגע זהו בליל אנשים, שרובם היו שמחים לעזוב את המדינה ולחיות במקום אחר. ובאמת, בניגוד לערבים המחזיקים בכל סנטימטר של אדמתם ואוהבים את האדמה הזו, אנו לא קשורים אליה, וחוסר הקשר שלנו לאדמה נובע מכך, שאנו לא מבצעים את התיקון שלנו כ"עם ישראל". שכן "עם

ישראל" פירושו לשוב לאותם יחסים כמו אלו שהיו לנו בתקופת בית המקדש. עם ישראל קיבל כיום את "ארץ ישראל" על מנת לנסות להגיע בכוחות עצמו לרמה המוסרית של "עם ישראל", אך כפי שהוא מתייחס לעצמו, למשימתו, להתחייבותו לאומות העולם, אינו "עם ישראל" ואין לו כל

זיקה לארץ ישראל, ועל כן הוא זוכה לשנאה בלבד. על עם ישראל לתקן את עצמו, ולהימצא באותה דרגה ובאותה תכונה כמו הבורא, כמו הכוח העליון, שזו תכונת ההשפעה, הנתינה, להיות "טוב ומיטיב" לרעים ולטובים. ובצורה כזו להשפיע לכולם. מה שאצלנו,

, אל תזיק לאחר. ולאחר "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך"בעולם הזה, מתגשם בשני שלבים, הראשון:, אהוב את האחר. כרגע איננו מקיימים אף לא אחד מהשניים."ואהבת לרעך כמוך"מכן שלב שני:

על עם ישראל להראות את האור לעולם כולו. אם נוכל לעשות זאת ולו במקצת, אם נצליח להתחיל בכך, כבר נשנה את המציאות. בואו נבחן זאת בצורה הפשוטה ביותר, בואו נתחיל רק לחשוב לכיוון הזה, למרות

השנאה והפילוג השוררים בעם. מחשבה כבר משנה הכול. אם נניח בצד את מה שקורה לנו היום, ונתרכז כעת רק בפנימיותנו, רק באיכות הפנימית שלנו, וניתן לכל הנאמר מבחוץ להיאמר, שהעולם יגיד מה שיגיד. אם נחשוב רק על המצב הפנימי, נראה לפתע עד כמה הכול יסתדר, ולפתע נזכה להכרה כלל עולמית, עמים ומדינות יהיו בעדנו, ונחיה את חיינו בדרך שונה לחלוטין. רק

כך נוכל לתקן את עצמנו ואת העולם, ולהביאו לפסגת המציאות.

האם גם אלה נבואות?

אין כאן כל נבואות, אלו הם חוקי העולם. מהו נביא? נביא רואה את חוקי העולם, רואה כיצד על הכול לנהוג על פי החוקים, לפי משימת העם היהודי, לפי התחייבותו, ולפי המטרה שאליה יש להגיע, ורואה עד כמה אנו

רחוקים ממנה או קרובים אליה. נביא רואה את מה שקורה במציאות קצת יותר מכפי שאחרים רואים. נביא רואה את העתיד, אך מה בכך? העתיד בשבילו הוא הווה. הוא יודע שבמקרה כזה יקרה כך, ובמקרה אחר יקרה אחרת, משום שחוקי העולם פרושים לפניו. זהו חוק אוניברסאלי, שעל העולם להתקדם לעבר מטרה. או שיתקדם בצורה טובה על ידי עם ישראל, וכתוצאה מכך נימשך גם אנו אל אותה המטרה, או שלאויביאנו אל אותה נימשך לעברה, ואז תימסר המציאות לכוח אחר כוח השלילי, והוא ינהל אותה בחוזק יד

כמו שכתוב: בטוב או ברע, והןהמטרה, ומיד הן עושין תשובה "הקב"ה מעמיד עליהן מלך קשה כהמן .נגאלין"

האם מקובלים הגיעו לדרגה שבה הם כבר רואים את הסוף?

מקובלים רואים את הסוף, אך אינם רואים באיזה אופן האנושות תגיע לסוף, כי זה כבר תלוי בבחירת האדם, זו בחירתו החופשית. ישנן שתי דרכים, ואף לא אחד מהמקובלים או מהנביאים יכול לנבא מה מבין שתיהן תהיה

הדרך, זו בחירה חופשית, ומהיום למחר הכול יכול להשתנות, תלוי בעם ישראל.ויבין שקיים כוח מלמעלה שפועל עליו, לכן כולי תקווה שעם ישראל יתעורר בזמן, ישנה את הגישה,

ובכוחו לשנות את הכוח הזה רק לפי היחס כלפיו, ולא לפי מה שקורה עם שכנינו או בינינו. כיצד משנים את הכוח הזה? בהתאם לרמת השתוות הצורה לכוח העליון ביחסים שבינינו, כך נשפיע עליו.

-159 -

הכוח העליון רוצה דבר אחד בלבד, שישרה בין בני-האדם אותו היחס כמו טבעו שלו - השפעה הדדית, אהבההדדית.

האם למעשה, הניסיון להגיע לבורא לפני שעשינו שלום בינינו, הוא עקר?

"ישראל, קוב"הזה היינו הך, להגיע לשלום בינינו, להגיע לבורא או להגיע לאהבה בין כולם. לכן זה נקרא , כי כאשר בונים יחסי אהבה, מורגש כיצד שורה השכינה בין האוהבים, מורגש הכוח העליוןושכינתא חד הוא"

שנמצא וממלא אותם, והרגשה זו נקראת "העולם העליון".

לפיכך, יש כיום צורך להתמודד תחילה עם בעיית "ואהבת לרעך כמוך"?

ומתמודד עמו על מנת להידמות"ואהבת לרעך כמוך"הגישה צריכה להיות, שאדם מתכוון לקיים את הכלל לבורא. האדם, החברה והבורא היינו הך הם, כולם נמצאים יחד, ולזה משתוקק האדם.

כלומר, יש להידמות לבורא, ולא רק לעשות טוב לחבר?

צריך לעשות טוב לחבר, אבל עם הכוונה להידמות לכוח עליון. בחברות רבות בעולם מנסים אנשים לעשות טוב זה לזה, ומכך צומח רק הרס. כפי שקרה בקיבוצים או בברית המועצות, משום שהם עשו זאת לא לפי חוקיו של הכוח העליון, אלא לפי דעת עצמם, ואילו הבורא לא דורש מאיתנו שנגיע לזה בכוחות עצמנו, אלא שמצדנו רק

נתחיל, רק נרצה, והכול ייפתח בפנינו. כשאני מסביר זאת לאנשים, הם חושבים שזו דרך קשה, ושואלים כיצד בכלל ניתן לעשות זאת. נכון, הדבר הוא אכן בלתי אפשרי במסגרת כוחות האדם, אך עליו רק לשים לבו לזה, לרצות בזה, כילד קטן שמשתוקק מאוד לדבר מה, וכל היתר ייפתח, כל היתר ייעשה, כמו שנאמר: ה' ילחם לכם ואתם תחרישון. אלא אתם רק

הרימו ידיכם כמשה, והכול כבר יסתדר.

מכאן, שבמציאות הנוכחית, בכך שאנו לא פועלים, אנו משבשים את הדרך להרבה מאוד נשמות?

. זה"לא נתנו מצוות אלא לצרף בהן את ישראל"כן, אנו משבשים לכל אחד ואחד את חייו. זו הסיבה שנאמר: נכון בייחוד לגבי הנשמות הצריכות להגיע לתיקון לפני כולם ואינן מגיעות, כלומר הנשמות שעליהן מוטל לעזור ליתר הנשמות להגיע לתיקונן אחריהן, ואינן ממלאות את תפקידן. לכן מובן שכל הצרות מגיעות, משום שישנן

נשמות שכיום כבר חייבות בתיקון, חייבות להחזיר את גוף הנשמות הכללי לחיים, והן לא עושות זאת.

יוצא שאף על פי שאנו רוצים להתקדם במציאות הזו צעד קדימה, אנחנו בעצם הולכים שניים אחורה.

אנו בהחלט הולכים שני צעדים אחורה, אבל שני הצעדים לאחור הינם הכרחיים בכדי לגלות את החושך שבנובמידה כזו, שנכיר מעבר לכל ספק שחובתנו להתקדם אל האור.

האם זוהי מטרת ההפצה כיום?

מטרת ההפצה היא לגרום ליהודים להכיר בחושך שבעולם, ולהכיר בכך שהוא מכה ראשית בנו, כי אנו הסיבההראשונים אנו הכללית. בנשמה נכון לתפקוד לחזור הוא מהעולם החושך להעביר את והפתרון לחושך. שמחויבים לעשות כן, משום שאנו הקרובים והחשובים ביותר למערכת זו, ועלינו להיות אור לגויים. כלומר ללמד את יתר הנשמות כיצד לעשות את אותו התיקון. אז בהחלט יגיע גמר התיקון הכללי, וכל הנשמות יהיו

קשורות בצורה נכונה זו עם זו, ויבנו את הכלי להתגלות הכוח העליון ולקבלת האור כולו.

-160 -

לפי פני הדברים בימינו, זה לא יבוא מתוך רצון טוב.

אנו פועלים לכך שזה יבוא מתוך רצון טוב, דרך התגלות האורות בעולמנו, ולא על ידי התגלות החושך, חס ושלום. אמנם יש בהחלט ממה לפחוד, שכן מקובלים כותבים על מלחמת גוג ומגוג. בעל הסולם כותב על מלחמת עולם שלישית ורביעית, שיהיו מלחמות אטום ומימן, ושלאחריהן, כדבריו, יישאר קומץ אנשים קטן

מאוד שיחל בעבודת התיקון, ויגרום לכך שכל גוף הנשמות, כל המערכת הזו, תחזור לפעולתה התקינה. אנו מקווים שנגרום, נזיז ונפעיל את כל התהליך על ידי האור העליון, הכוח העליון, על ידי כך שנימשך קדימה, אל הטוב, ולא ניאלץ לברוח מהרע. זה יהיה המצב הנאור, המושלם והנצחי. אז כולנו נרגיש בו ללא

צורך במלחמות, מריבות ובעיות עם "המצרים" ועם יתר האנושות.

האם שתי המציאויות הללו, מציאות החושך ומציאות האור, כבר קיימות?

הן קיימות ואנו מסוגלים רק לבחור בעצמנו להתקדם ולהימשך למצב הטוב על ידי האור או על ידי חושך, מכות וייסורים. ההבדל הוא רק כלפי הכלים של האדם, כלפי הרגשתו, כלומר לפעול מתוך הרגשה טובה, מתוך

התלהבות וראייה עמוקה או מתוך כאב ומצוקה בלבד. כך או כך אין ברירה, האדם חייב לבצע, חייב לעבור את הדרך מן הקצה אל קצה, אך הכול תלוי רק ברצונו הטוב. זה נקרא בחירה חופשית: להסכים או לא להסכים. החלטת האדם היא לגבי עצמו בלבד, אם להתקדם

בדרך טובה, מהירה ונעימה או בדרך רעה ומחייבת.

האם אפשר היה לעבור את תקופת החושך של מלחמת העולם השנייה בצורה מאוזנת יותר?

ודאי, את מלחמת העולם השנייה יכולנו לא לעבור כלל. מקובלים, וביניהם בעל הסולם, הזהירו שעלולים לקרות דברים נוראיים בקרוב, משום שיצאנו מהגלות, קיבלנו את ארץ ישראל ואת ספר "הזוהר", קיבלנו את כול התנאים כדי לשוב לארץ הקודש ולהיות "קדושים", כלומר יכולנו להתחיל כאן חיים אחרים לגמרי, קיבוץ

גלויות אמיתי, אך לא רצינו להתקבץ יחד ולחיות כאחד למען כולם. למעשה, יכולנו להגיע ל"הכרת הרע" כמו זו שעברנו במשך כל המאה העשרים ועד ימינו, על ידי האור העליון, שהיה מאיר עלינו קצת יותר, וכבר מתוך כך היינו חשים באיזה חושך אנו נמצאים. במקום לקבל עודיותר, והייסורים שבה אדם נמצא, חייו יכולים להיות טובים ורק אז להרגיש את רמת החושך ועוד מכות ומתוכם יראה באיזה חושך, ביחס לחיים יפים אלו, הוא נמצא. זה מה שנקרא להתקדם מתוך הרגשת האור או

להבדיל, מתוך הרגשת החושך.

האם מונחות בפני האדם שתי דרכים: הטוב והרע, החיים והמוות?

על ידיY וממנה אני יכול להתקדם לנקודה Xלא. אין אלו שתי דרכים, אלא דרך אחת בלבד. אני עומד בנקודה , או שאני יכול להתקדם אליה משום שלא מאיר אלייYהאור, שמאיר לי ומביא לי השתוקקות להגיע לנקודה

.Yדבר, והחושך הוא כה גדול שעל ידו אני נדחף ומגיע לנקודה ההבדל היחיד הוא, שבדרך השנייה עברתי מלחמות רבות, עד שהגעתי ל"הכרת הרע" ולהבנה שחיים

כאלו אינם רצויים לי, ומי יודע כמה מכות נוספות יהיה עליי לחטוף בכדי להחליט ללכת בדרך הראשונה. אדם שמזמין על עצמו אור על ידי לימוד הקבלה, האור מאיר לו מלפנים, וחייו נעשים טובים יותר, שכן הוא נמשך לדברים טובים, הוא כבר חש בהם ומצפה להם. וישנו עניין נוסף של זירוז הזמנים, שבמקום לעבור

דרך מסוימת במשך מאה שנה, האדם מסוגל לעבור אותה בתוך שנתיים.

-161 -

אנטישמיות בשנים האחרונות חלה עלייה דרמטית במספר התופעות האנטישמיות, תופעות שנראות חמורות מכפי שהיו בעבר. נראה כאילו יש נסיגה של חמישים שנה לאחור, ערב השואה. מהו שורשה האמיתי של אנטישמיות?

מדוע אנו עדים שוב ושוב לתהליך הידרדרות ביחס העולם כלפי העם היהודי, וכיצד ניתן למנוע זאת? נכון יהיה לומר ששוב אנו מצויים בעיצומו של גל אנטישמיות. אם לפני חמישים שנה התבטאה האנטישמיות באופן נקודתי, מקומי, כיום זה בא לידי ביטוי באופן גורף, גלובלי, בכל הזירה העולמית. זהו מצב שרק מחריף ומתפשט גם לתוך ארצות שבהן מעולם לא שמעו וייתכן שגם לא פגשו ביהודים, ובכל זאת, גם שם גוברת

האנטישמיות. הסיבה לכך היא שהאנטישמיות מושרשת ביסוד העולם, היינו בטבע הבריאה. טבע העולם הזה הוא רצון לקבל, וכמו שכתוב, הבורא עבר בין כל אומות העולם במטרה לתת להן את התורה, כלומר כדי לתקנן, להביא את הבריות למצב טוב, לרצון להשפיע, להשתוות הצורה, התחברות ודבקות עמו, אך הן סירבו לקבל את

התורה. למעשה הן לא יכלו לקבלה, משום שמלכתחילה לא קיימים בטבע שלהן כל ניצוצות השפעה. אז ניגש הבורא אל עם ישראל, שהוא עם מיוחד שנוצר על ידו, לאחר שהתגלה לתושב אור כשדים אברהם אבינו, וממנו בחר להקים עם חדש, שאינו ככל עמי אומות העולם, אשר אצלם הבסיס המשותף הוא גנטי. אלא קבוצה ייחודית זו היא בעלת בסיס משותף שהוא אידיאה אחת, "דבקות בבורא". והיא שהתחייבה,

למעשה, להגיע לקרבת לבורא, להתאמה ולדבקות בו. הבורא פעל כך, משום שרצה להעביר דרך אומה זו את התורה לכל יתר האומות, שבאמצעות פיזורה ביניהן יביא לערבובן של כל האומות עם אומה זו. לא מדובר בהתבוללות, שכן התבוללות מביאה להיעלמות "ישראל". אלא דרך אותם חלקי ישראל יחדיר הבורא בין אומות העולם הבנה כלשהי לגבי מהות התורה ולגבי

גדלותה, כך שישתוקקו אט אט לקבלה, ואז תיפתח לבורא האפשרות לתקן את האומות ולקרבן אליו. מכאן ניתן להבין, שעם ישראל מצוי בהתפתחות מיוחדת מרגע היווסדו. ועל כן היה עלינו לצאת אל אומות

העולם, להתערבב עמן, ומתוך כל הגלויות הללו למשוך אותן להגיע לדבקות בבורא.

מהי הסיבה לכך שהעם היהודי טרם הגיע לדבקות בבורא?

עם ישראל לא הגיע לדבקות בבורא, משום שדבקות משיגים רק על ידי שינוי הטבע, כלומר הפיכתו מטבע אגואיסטי לטבע אלטרואיסטי. זאת ניתן לעשות רק על ידי המאור המחזיר למוטב, שכן זהו מאור שיורד עליורדים האורות ומהם עליונים, שבהם מונהג טבע אלטרואיסטי, בזמן שהוא לומד על עולמות האדם רק

העליונים שמתקנים את האדם. זוהי הסיבה לכך שצריך ללמוד קבלה, אך משום שישראל לא עוסקים בזה, אלא רק בקיום יבש של מצוותמגושמת לדור, מדור גרועה הופכת כולה האנושות וכך עצמם. את מתקנים אינם הם החיצוני, בלבושן ואגואיסטית יותר, וכתוצאה מכך גוברים הן באומות העולם והן בישראל הרגשת חושך, היחס הרע והרגשת

הריחוק מהבורא. אף על פי שישראל אינם מבינים שהסיבה לכך היא התרחקות ממנו, כפי שצעקו והזהירו מקובלים בכל הדורות, עדיין הדבר מורגש בבעיות בריאותיות, כלכליות, מלחמות, בעיות ביטחון וכולי. עמי העולם, מתוך

ייסוריהם, חשים בתוך טבעם שעם ישראל הוא האשם בזה, וזאת הסיבה לכך שהם באים אליו בטענות. מכאן, שהיחס האנטישמי נובע מתוך הטבע ממש, מפני שאנו לא מביאים להם את אור התיקון, אור השפע, שאמור למלאם ולקרבם לבורא, בהתאם לאופן שבו בנויה כל מערכת המציאות ובהתאם לאופן שבו

סידר אותה הבורא. בתורה ובחוכמת הקבלה מופיעים פסוקים והסברים רבים על כך. לפיכך, רק אם נהיה אור לגויים, כלומר נתחיל לתקן את עצמנו, ודרכנו יתפשט השפע הרוחני לשאר

-162 -

האומות, אז ורק אז יכבדו אומות העולם את ישראל, יוקירו ויתקרבו אלינו. אך אם לא, כל האומות ישלטו בנו ויבקשו להשמיד את עם ישראל, שכן יראו בו עם ללא תכלית בעולם, מאחר שממילא אינו מקיים את תפקידו

היחיד. יוצא שהצלתו של העם היהודי תלויה בלימודי חוכמת הקבלה, שבאמצעותה ימשוך אור עליון שיתקן ויביאטוב, וכל שלווה, שפע ירדו הביטחון, אור עלינו ירד אז או לבורא. יותר קרובות ולתכונות פנימי למבנה

בעיני כול."ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש"שיתפשטו דרכנו ליתר האומות, וכמו שכתוב: הנביאים, ספרי "הזוהר" וכל ספרות הקודש של עם ישראל מספרים שהדבר מוכרח להתבצע בזמננו, שכן אלה הם ימות המשיח. העם היהודי הגיע לארץ ישראל לאחר אלפיים שנות גלות, וכפי שעם ישראל אינו קיים במניין אומות העולם, אלא כקבוצה מיוחדת להעברת משימה, מסר מהבורא לכלל האנושות, כך גם לא קיימת על פני כדור הארץ "ארץ ישראל", אלא אם כן זו ארץ קדושה, שבה יושב עם ישראל. אחרת זו ארץ פלשתים,

ארצם של שבעת העמים. לכן רק במידה שעם ישראל מקיים את תפקידו, מגיע לו לחיות כאן, ואז נקראת הארץ "ארץ ישראל", ואם אינו מקיים את תפקידו, אינו נקרא "עם ישראל" והארץ אינה "ארץ ישראל". אלא הופכת לארץ שמעצמה

."ארץ אוכלת יושביה"פולטת ודוחה את העם הזה, ארץ שלא מסוגלת לסבול את האומה הזו על אדמתה, כרגע אנו עדים לכך, שכל אומות העולם חושבות שאין לעם ישראל מקום בעולם, ואף לא במדינת ישראל. דברים אלה נאמרים מתוך הבנתם העמוקה, מתוך הרגשה פנימית אינסטינקטיבית שאנו מקור כל בעיות

העולם, רק שאינם מסוגלים להסביר זאת לעם ישראל באופן מודע והכרתי. מבחינה מציאותית גם עם ישראל אינו מסוגל להסביר מדוע זה כך, אך התשובה מורגשת בתוך הטבע של יתר העמים, ולנו לא נותר מנוס מהמצב הנוכחי אלא להבין זאת, ורצוי שבמהירות האפשרית, לפני שהארץ הזו

תבלע אותנו לקרבה.ונממש העניין נבין את לא קצר זמן פרק תוך כתב שאם הסולם, אחרון המקובלים האלוקיים, בעל משימתנו, ארץ ישראל תשוב לשליטת הערבים, עם ישראל ייאלץ לעזוב אותה, ומי שיישאר כאן, יתבולל בתוך

ים של ערבים. כרגע ישנה בידינו ההזדמנות לתקן את המצב, אך אם לא ננצל אותה, ניאלץ לצאת שוב לגלות, שבה איש לא ירצה לקבל אותנו, ונסבול שם ייסורים שילכו ויגברו עד שנשתוקק לברוח משם, לשוב לכאן, ולהיות כעם

ישראל בארץ ישראל. חוקי הבורא הינם חוקים מוחלטים, ועלינו לקיימם אם נרצה ואם לאו. חוק הטבע הכללי דורש להביא את הבריאה כולה להתקרבות לבורא, והוא יתקיים בדרך טובה או רעה. אנו נצטרך לממש משימתנו. שכן כל האנטישמיות המתגלה בעולם כעת הינה כרוז ששולח הבורא לעם ישראל, על מנת לעורר אותו לבצע את

תפקידו בהזדמנות הזו, במהירות ובדרך טובה. אם לא נעשה כן, נעבור דרך ייסורים קשה וארוכה. בכל מסעותיי לחו"ל אני נפגש עם אנשים רבים, ביניהם גויים ומדענים, ועליי להודות שהם מבינים את העניין, מקבלים את ההסבר ומרגישים שכך הוא הדבר. יתרה מכך, רבים שואלים עוד לפני ההסבר: מדוע אתם לא בונים את בית המקדש? מדוע אתם לא מתפקדים כעם מיוחד שצריך להביא לעולם את ידיעת הבורא

ולאפשר את ההתקרבות אליו? פירושו שישנו כוח אחד, יחיד ומיוחד שקיים ומתפקד בעולם, והוא הבורא, כך שאומות"אין עוד מלבדו"

העולם הן לחלוטין מחוסרות בחירה חופשית, כלומר הן מצויות ממש בידי השם. עלינו להבין מיחסם העויןכלפינו שזו, בעצם, פניית הבורא אלינו להתעורר ולהסיק מסקנות.

האם קיים סיכוי לכך שהאנטישמיות תפחת באחד הימים?

גל האנטישמיות לא יפחת, אלא רק ילך ויגבר, משום שאנו מצויים בפיגור. אלה הם ימות המשיח, קיבלנו את ארץ ישראל, ואנו מנסים לבנות בה חיים טובים על פי הדגם האמריקאי, לבנות מעין "אמריקה קטנה", אך לא

-163 -

לשם כך קיבלנו אותה. לא מימשנו את המטרה במהלך השנים הללו, לא מיצינו את השנים בצורה טובה, עדשכרגע עומדת לפנינו הזדמנות אחרונה.

עוד בשלהי שנות העשרים הזהיר בעל הסולם, במאמרו "מתן תורה", שהדפיס בעיתון "האומה", כי על העם היהודי יורדת עננה שחורה באירופה, וכי היהודים כאן, בארץ ישראל, אטומים לזה. אך חרף מאמציו לבלום את גל האנטישמיות באירופה ולעצור את סכנת ההשמדה באמצעות חוכמת הקבלה, לא צלח בידו

הדבר. גם כעת אנו מצויים במצב דומה, אך ההידרדרות כבר לא מתרחשת באירופה בלבד, אלא בכל מדינות העולם, ובייחוד כאן, בארץ ישראל. למעשה, כל האומות כבר הסכימו פה אחד לוותר על מדינת ישראל. אנו לא אהודים באף חוג פוליטי ולא מקובלים בקרב חוגי המדעים. בכל מקום מטיחים בנציגינו בחו"ל האשמות על

אחריות לכל הרע שבעולם, ושוב אנו הופכים להיות חלק "מוקצה" בעיני כל המדינות האחרות.

כיצד עלינו לשנות את יחסנו למצב כדי למנוע את החרפת המצב?

ראשית, אני ממליץ להפסיק לחיות לפי "אכול ושתו כי מחר נמות", ובמקום זאת להתחיל לקחת את המצב בכובד ראש. עלינו להפנים את ייחודיותנו, את תפקידנו, ודרך לימוד הקבלה להבין, שבאמצעות המחשבות

והיחס שלנו, אנו משפיעים על העולם כולו. יש ביכולתנו לשנות את פני העולם על ידי המחשבה. לא במקרה טוענים גויים, שהיהודים שולטים בעולם, שכן במחשבותינו הרעות, האגואיסטיות, אנו שולטים בעולם לרעה, ואם נרצה, אז על ידי מחשבות טובות של

אהבה, מחשבות אלטרואיסטיות, יהיה בידינו לשנות את העולם לטובה במהירות הבזק.עניין שהולך זהו עולמנו. ביותר על מציאות והיא הכוח המשפיע שכן מחשבת האדם היא הפועלת, ומתגלה בימינו בקרב המדע המודרני, שנותן לכך אינספור הוכחות מדעיות ברות קיימא, שאינן מהתורה. לנו לא

נותר דבר מלבד לקיים את שמוטל עלינו, להשפיע לטובה על העולם.

יש שאומרים כי השואה קרתה לעם ישראל משום שלא למד קבלה, האין זו אמרה שערורייתית למדי?

בסוף ה"הקדמה לספר הזוהר" מסביר בעל הסולם, שבמשך ששת-אלפים שנות קיומה, מאז אדם הראשון, שהיה הראשון שהתעוררה בו ה"נקודה שבלב", הראשון שקיבל התעוררות לבורא, ועד ל"דור האחרון" שאליו

אנו נכנסים בימים אלו, האנושות מצויה בהתפתחות רוחנית.ימות - ואלפיים - תורה, - תוהו, אלפיים את ששת-אלפים שנות ההתפתחות אנו מחלקים לאלפיים המשיח. כעת אנו מצויים בשלהי ימות המשיח, ובהחלט בנו מדובר. עלינו להתחיל להכיר מתוך ה"עולם הזה"

את ה"עולם העליון", את הבורא, להתקרב אליו על ידי תיקון האגו, וכך לחיות בשני העולמות. על מנת לאפשר לנו לעשות זאת, האדם שבעולם הזה מגלה שבתוכו ישנה נקודה, שמושכת אותו לעבר העולם הרוחני, נקודה זו נקראת "נקודה שבלב". את ה"נקודה שבלב" יש לפתח, כאשר התפתחותה יכולה להתרחש על ידי האור העליון בלבד. זאת משום שהינה "חלק אלוק ממעל" שבתוך האדם, היינו היא זרע הנשמה, גן של הנשמה, ולפיכך רק על ידי האור העליון ניתן לפתח אותה. את האור העליון אדם יכול למשוך

על ידי לימוד חוכמת הקבלה בלבד. במשך כל ההיסטוריה ועד לימינו אלה לא היה צורך בהתפתחות ה"הנקודה שבלב", כי טרם הגיע הזמן המיוחד לכך, כפי שכתב בעל הסולם, שהוא ה"עת לעשות". רק עתה החלה התקופה שבה עלינו למשוך את האור העליון על עצמנו, על ידי לימוד חוכמת הקבלה. אי לכך, אם לא נתקן את מצבנו על ידי האור, יגיעו אלינואסונות ומכות שיחייבו אותנו להבין שישנה שיטה אחת לתיקון חיינו, לתיקון הטבע שלנו ולהתקרבות לאלוקות. ודאי שלבוא ולומר, שבזה שעם עם ישראל לא רותם עצמו ללימוד חוכמת הקבלה כדי למשוך את האור העליון, הוא מביא צרות לעצמו ולעולם, זו אמירה נכונה. בעל הסולם אומר זאת מפורשות, בסוף ה"הקדמה

-164 -

לספר הזוהר". אך יחד עם זאת, עלינו להבין שדברים אלו אינם גילויים, כלומר לא שהעם היהודי מבין שעליו לעסוק בחוכמת הקבלה, חש בחובתו זו ודווקא מסרב לעסוק בה, וכך מביא על עצמו שואה. לו רק ידע העם,

הבין והרגיש בזה, בהחלט ניתן היה להאשימו כביכול. לפיכך, להאשים את עם ישראל בשואה, ולא את הנאצים, זוהי אשמה כוזבת, משום שעם ישראל עדיין לא יודע שעליו להפיץ את חוכמת הקבלה, ואף אינו יודע מה ביכולתה לעשות וכיצד בכוחה של חוכמה זו

לשמש מפתח להצלת עם ישראל והעולם כולו. רק לאחר שהאנושות בכלל ועם ישראל בפרט ידעו שעם ישראל הוא העם הנבחר, שמחויב לתקן עצמו בהתאם לכוח העליון, ואז להעביר את שיטת התיקון לכל יתר אומות העולם, ולהיות אור לגויים, אז ורק אז ניתן יהיה לומר שעם ישראל צודק או אשם במשהו. לבוא ולומר כרגע שעם ישראל אשם משום שלא למד אתחוכמת הקבלה, תחת אותם תנאים שבהם היה שרוי, זה כמו להאשים תינוק בכך שאינו יודע להתנהל כמבוגר.

מכאן, שעל המקובלים מוטלת החובה להפיץ את חוכמת הקבלה בכל שדרות העם, כאמצעי לחייםנכון בספרי הקבלה. שכן וטובים. תיקון האדם מגיע על ידי המאור המחזיר למוטב, שבא מלימוד בטוחים חוכמת הקבלה תפקידה להוציא את האדם מדרגת העולם הזה אל העולם הרוחני, כך שאדם יראה וירגיש את

העולם הרוחני וידע כיצד להתחבר עם הבורא לפי השתוות הצורה. חוכמת קבלה אין פירושה למכור מים קדושים, פתקאות או תרופות למיניהן כמעין סגולה להצלחה. ולא לשאוב כספו של אדם, ולומר לו שבזה שמוותר על רכושו, הוא נעשה "רוחני" יותר. אלא תפקידה של החוכמה

הוא לתקן את אגו האדם על ידי לימוד רציני מספרי מקור, כאשר על הלימוד ועל ההפצה להינתן חינם.

לפי חזונך, כיצד יגיעו לפתע אלפי אנשים לפתוח ספרי קבלה בן-לילה?

חזוני הוא, שבאמצעות לימודי הקבלה בטלוויזיה נוכל להסביר לכל עם ישראל כיצד ניתן לשנות את הגורל. אםואת המצב יספיק לשנות את מצבנו זה בהחלט ביום, ואפילו במשך שעה בדריכות יצפו בשיעור אנשים

העולמי. ונוכל להיות עדים במו עינינו כמה מהר יתחיל העולם להשתנות. חשוב להדגיש, שלא מדובר כאן, חלילה, באיזו תורה או גישה חדשה, אלא בדבר שעליו דיברו מקובלים בכל הזמנים, הדבר שעליו מדבר ספר "הזוהר" וכל חוכמת הקבלה. אין איש מלבד המקובלים שמסוגל להבין או לדעת מה בכלל קורה בעולם וכיצד פועלת המציאות, לכן מוטב שנשמע בקול הנביאים והמקובלים עד לדורנו

זה, ונקיים את המלצותיהם כלפינו, אחרת בהחלט נביא על עצמנו שואה עולמית.

האם הפעולה היחידה המוטלת עלינו היא להקשיב?

אם נקשיב למה שאומרים ספרי הקבלה, בזמן ההקשבה, בזמן הלימוד, כאשר אדם קורא על העולם העליון, על הבורא, על האופן שבו בנויות המציאות וההשגחה העליונה, הוא מושך על עצמו שפע עליון שמתקן אותו

ומסדר את כל העולם סביבו. כל זאת רק משום שקרא על מציאות עליונה. ובמידה שבה הוא דבק בזה, כך נמשך עליו מאור עליון שמשנה אותו, את דרכיו ואת העולם כולו. אין צורךבדבר מלבד זאת. בימינו כבר השכלנו לדעת, שאף אחת מפעולות האדם על פני האדמה אינה מביאה לו אושר. איננו זקוקים לשום פעולות פיזיות למיניהן ולשום פולחנים, רק לזה. לא מדובר בלימוד תורה בצורה יבשה, כפי שמקובל בעם, אלא בלימוד ספרי קבלה מקוריים ובאופן נכון ואמיתי. אם זה ייעשה באופן כולל, נוכל לעזור

ולהציל את עצמנו.

מדוע העם לא מגיב למצב? האם זה משום שלא חווה מספיק צרות?

לרוע המזל אנו מרגישים בצרות וייסורים, אך מטשטשים את ההרגשה. הטלוויזיה מייצרת רק בידור, ובימינו, מי שמצליח לבדר יותר, נחשב מכובד יותר. אנו שרויים במעין הלך רוח שבו אנשים חשים שמשום שאינם

-165 -

מעוניינים לקבל את החיים בצורה רצינית, הם גיבורים. אך בזאת אנו מוכיחים רק את טיפשותנו, שכן אנועוצמים עיניים מול כל מה שקורה, כלל לא מבררים מדוע כל העולם נוהג בנו כך, ועוד מחשיבים זאת לגבורה.

אין ביכולתה של אף מפלגה או דמות פוליטית לקום ולומר באופן חד משמעי מה עלינו לעשות או כיצדלהגיע לאהבת ישראל, שזו, למעשה, הצלתנו היחידה, ואותה ניתן להשיג רק על ידי המאור המחזיר למוטב.

-166 -

השואה האם חוכמת הקבלה צופה לעם היהודי שואה נוספת, שכן בהגדה של פסח כתוב: "שבכל דור ודור עומדים

עלינו לכלותינו"? כבר בשנות העשרים התריעו מקובלים וכתבו בכתביהם על העתיד להתרחש, ביניהם היה בעל הסולם, שכתב זאת בעיתון "האומה". איש לא הקשיב, איש לא התייחס לזה ברצינות. ידוע לכל עד כמה יהודי גרמניה, ויהודילתרבות סמל הגרמני בעם ראו הכול שכן לקרות. עלול כזה שדבר האמינו לא אירופה, מדינות יתר כה אכזר, להיות יהיה מסוגל ניתן אפילו להעלות על הדעת, שדווקא העם הזה כיצד אז ולאינטליגנציה.

אנטישמי, פרימיטיבי וברברי? אם נרד לעומקו של הספר "מיין קאמפף" שכתב היטלר, נגלה בו הערכה וכבוד, אך יותר מכל קנאה כלפי היהודים, שהיא הסיבה שבעטיה יצא נגדם. שורש הבעיה הוא העתיק בשורשי הבריאה. עם ישראל אינו עם, אלא קבוצת מקובלים, שברבות הימים נעשתה לאומה. אומה זו, על פי תכלית הבריאה, חייבת למסור את

שיטת אברהם לכלל העולם. ובאמת, בקרב יתר האומות ישנה הרגשה שיש באמתחתנו דבר מה, שאותו אנו מסתירים מהם. שאנו האשמים בכך שרע להם. תחושות אלו נובעות מתוך מעמדו של עם ישראל כעם סגולה. שכן נבחרנו על ידי

הבורא להיות נציגיו בעולם הזה, להיות עם ה' כדי להפיץ שמו הגדול לכל העמים. על סבלו של עם ישראל לאורך ההיסטוריה, החל מפוגרומים, גלויות ונדודים ממדינה למדינה, ניתן לדבר רבות, אך המכה הנוראית מכול, שהגיעה במאה העשרים, שואה שלא הייתה כמותה, אותה עברו היהודים משום שלא החלו לעסוק בחוכמת הקבלה בזמן, כלומר שבד בבד עם חזרתנו לארץ ישראל הגשמית, היה עלינו

לעלות גם בפנימיותינו עד גובהה של ארץ ישראל הרוחנית. לא עשינו זאת, ולכן הגיע העונש. למעשה אין זה עונש, אלא כוחות הטבע שפועלים באופן כזה, אם אנו לא מאזנים אותם עם היגיעה שלנו, כלומר אם אנו לא הולכים לקראת מטרת הבריאה, לגילוי שם הבורא לכל העמים, כדי שגם הם, כמונו, יוכלו להידבק בו ולהיות כאגודה אחת. אם עם ישראל לא מוציא לאור פעולתו זו המוטלת עליו, אז כוחות הטבע

פועלים עליו דרך אומות העולם כך, שדוחפים אותו לזה. אם לא נזדרז, צפויות לנו מכות הולכות וגוברות, משום שכוחות הטבע הינם כוחות חסרי רחמים, אף על פי ש"טבע" בגימטרייה הוא "אלוקים", הבורא פועל עלינו דרך חוקי הטבע בצורה החלטית ונוקשה ביותר. שכן

חוק אינו שואל דבר. אם אדם לא מקיים אותו, לפי מידת הפרתו הוא מקבל תוצאה לא רצויה.

מדוע בתקופות מסוימות מוחרף מצבו של העם היהודי, ובאחרות "נרגע" כביכול?

אנו עומדים כל הזמן באותו המצב. לעיתים הוא, כביכול, מחריף ולעיתים נרגע, אך זהו שקר. אין מצב של פחות או יותר, אלא רק לנו נדמה שכך הוא הדבר. אנו בהחלט מצויים תחת לחצם המתמיד, והעצום בכוחו של

חוקי הטבע, שמטרתם לזרז אותנו לקיים את המוטל עלינו מלכתחילה, מראשית הבריאה. כפי שכתוב, נטל הקב"ה את התורה ופנה לכל עם מעמי העולם, שכן להם, למעשה, מיועדת התורה.

ומשום שלא יכלו לקבלה, עקב חוסר התפתחות מספקת, פנה לבסוף הקדוש ברוך הוא לעם ישראל. מה פירוש פנה לעם ישראל? פנה אל אותם אנשים דוגמת אברהם, שהיו בעלי "נקודה שבלב". אברהם החל לשאול על תכלית הבריאה, משום שהיה מפותח רגשית יותר מאחרים, וכאלו היו גם האנשים שצירף אליו, ומהם בנה קבוצתו, שלימים הפכה לעם. מובן, אם כן, שרק לסוג אנשים ברמת התפתחות זו ניתנהוכלל לא לעם התורה, היינו שיטת הדבקות בבורא, כאשר לאמתו של דבר, היא מיועדת לאומות העולם

ישראל. עם ישראל משמש בלבד כנציג, כלומר הוא כולל בתוכו נציגים נבחרים מכל העמים, וזה מה שיוצר את

-167 -

"עם ישראל". אברהם עצמו אינו משויך לעם מיוחד, אלא היה אחד מתושבי אור כשדים, וכל היתר הצטרפו אליו משום שהייתה בהם ה"נקודה שבלב", ההשתוקקות לרוחניות. יוצא שעל כל מי שיש להם השתוקקותונקראים כזו, לרוחניות, מוטל לספק אט אט את הידיעה על רוחניות לאלו שאינם בעלי השתוקקות עזה

"אומות העולם". מלכתחילה רצה הבורא לתת את התורה לאומות העולם, אבל לא היה יכול, אז נתן אותה באמצעות בני ישראל. זו הסיבה לכך שבני ישראל נקראים ה"עם הנבחר", שכן על ידו מבצע הבורא את פעולת מסירת התורה לכלל עמי העולם, ואחרת לא ניתן לקיים זאת מבחינתו. עם ישראל כביכול אינו רוצה במילוי תפקידו, וכתוצאה מכך מחייבים אותו כוחות הטבע לביצוע. שכן מחשבת הבריאה כולה, כל הבריאה והמציאות, בנויות

לשם כך בלבד. יוצא שכיום אנו מצויים במצב שבו אומות העולם מוכנות לקבלת התורה, הבורא רוצה בזה כבר מראשית

הבריאה, והעם היהודי, האמצעי, לא מוכן לבצע את תפקידו.

האם בגלל התפקיד הרוחני של עם ישראל כלפי העולם, הוא זה שתמיד עומד בקו האש ונפגע יותר מכלהיתר?

איננו עומדים בקו האש כך שאומות העולם סופגות את המכה אחרינו, אלא אנו פשוט צריכים לבצע את הפעולה, ואז יהיה לעולם טוב. עם ישראל סופג יותר מכות, משום שהוא הסיבה לפורענויות. אנו חוסמים את השפע שרוצה לפרוץ לעולם, בזה שמעכבים את תפוצת חוכמת הקבלה, שבונה מהאנושות את הכלי לקבלת

השפע.

בתום מלחמת העולם השנייה, העם היהודי סבל מטראומה איומה, מה היית מצפה מהם לעשות במצב כזה?

ראשית הייתי מצפה שהיהודים יבינו סוף כל סוף, שלכל המעט עליהם לשאול "למה זה מגיע לנו?" כאשר שואלים, אפשר למצוא תשובה בהתאם. מגיע לנו, משום שאנחנו לא מבצעים את מטרת הבריאה, כדברי

מקובלים. ובאמת, את מי יש לנו לשאול? לעצת מי להקשיב מלבד לעצת מקובלים, שכן הם הגדולים שבבנינו, הם המבינים את המציאות, ורואים את המתרחש בדרגות רוחניות שמהן יורדים כל הכוחות לעולם שלנו, מנהלים אותו ומשגיחים עליו. לכן רק אנשים שמבינים, שמרגישים, שנמצאים בהכרת הכוחות הללו, יכולים להשיב על

כל שאלות האנושות מדוע רע לה. והעם היהודי מסרב לפנות אליהם, אלא מוסיף לזלזל בהם. אנשים משכנעים את עצמם שניתן להתחיל ללמוד קבלה רק אחרי גיל ארבעים, שאין צורך בה, שהיא מיועדת ליחידי סגולה בלבד. במקום לשים לב למה שאומרים מקובלים, הכול פועלים על פי דעות קדומות מיושנות, שאינן תואמות את דברי המקובלים לגבי הדור הנוכחי. כפי שכתוב בזוהר הקדוש: עתידה החוכמה

להתגלות גם לצעירי הדור. וישתוקקו אליה, ויקחו אותה, ועל ידה יגיעו לגאולה השלמה, הסופית.

במקרים רבים השואה הביאה תהליך הפוך, אנשים דווקא הפכו אפיקורסים מוחלטים בעקבותיה. מי שישב במחנות זעק לשמים, ולא היה מי שישמע. ילדים נטבחו ולא היה מי שיראה. אנשים חשו שאין אלוהים, אז

מדוע שישאלו "למה זה קרה לנו"?

העובדה שרבים הפכו חילונים אחרי השואה אינה עיקר הבעיה, שכן תהליך החזרה בשאלה בכל זאת קרוב יותר לאמת. אדם שמפסיק להאמין באופן עממי, נעשה קרוב יותר לאמת, כי אז יש לו סיבה לשאול: "אז למה

זה קורה?" אדם מאמין, שם את כל מבטחו בהשגחה, מרכין ראשו ולא שואל דבר. לעומת זאת, אדם לא מאמין שואל: "מדוע זה מגיע לי? במה אני גרוע יותר מאחרים?" יש לו כבר גישה אחרת למציאות. יש לו דרישה, רצון

-168 -

לחקור את ההשגחה.

-169 -

ארץ ללא דרך האם בכירי הממשל ומקבלי ההחלטות במדינה צריכים לנהוג על פי הדרך הרוחנית, או שבעקבות הנזק שנגרם

ממעורבות דת בענייני מדינה, רצוי שהקבלה והממשל לא יפגשו זה בזו? עם ישראל קיים במטרה לתקן את עצמו ולהביא לתיקון העולם, להיות אור לגויים. לכן יש צורך לסדר את חיינוגדולי יבינו זאת בהתאם, ומתוך זה בלבד ליצור את מבנה המדינה, החברה החינוך והתרבות שבארץ. אם האומה, יהיה עליהם להתחיל בשינוי מבנה החברה ומדיניות ארץ ישראל, על כל שטחיה ושכבותיה, בהתאם

לתפקידנו. אנו לא מצליחים לתפקד כעם, ולא מסוגלים להתקיים כמדינה, וזאת משום שאין לנו מטרה ברורה. לזה אנו עדים לא מתוך כתבי התורה, אלא מניסיון בפועל. אנו עם גאוותן, ובין שנרצה בכך ובין שלא, אנו "העם

הנבחר", שחייב לגרום לעולם להתעלות אל הבורא. אנו מצויים כעת בזמן שבו קיבלנו בחזרה את ארץ ישראל באופן גשמי בלבד, לאחר שהבורא השיב אותנו אליה בכוח, כלומר על ידי ייסורים ששלח ליהודים בארצות תבל עד לסוף תקופת הגלות, ועכשיו, משקיבלנו

את ארץ ישראל בגשמיות, עלינו להפוך אותה לארץ ישראל במלוא מובן המלה. ייחודה של ארץ ישראל בזה שעליה להיות מסורה כל כולה לבורא, כלומר להגיע להשוואת צורה לבורא. על העם להגיע לדרגה רוחנית שנקראת "ארץ ישראל", ואז יקוים "עם ישראל", שפירושו "ישר-אל", עם שיהיה מכוון כולו להשגה רוחנית, להתעלות רוחנית בתוך ארץ ישראל. אם תהיה התאמה בין עם לארץ, נוכל

להתקיים כאן, ואם לא, האדמה תקיא אותנו מכאן ונצא שוב לגולה. לכן על הפוליטיקה להפנים ולהבין, שהכיוון חייב להיות כזה. אם נצליח להגיע להתעלות הרוחנית על ידי חינוך העם, אז יסתדרו גם כל יתר הדברים, שכן סך כל הייסורים שיורדים עלינו ממעלה, יורדים משום שאיננו מקיימים את מה שחובתנו לקיים בעולם הזה, תיקון עצמנו, כדי לשרת ליתר העמים ולהביאם לקשר ולדבקות

בבורא. על חובתנו זו, מתוך שצפה מה עומד עוד בפני העם היהודי. הוא דיבר1933בעל הסולם כתב כבר בשנת

על כך רבות גם במאמריו: "מתן תורה", "מאמר החירות", "מאמר הערבות", "מאמר השלום בעולם", "מאמר."ואהבת לרעך כמוך"לסיום הזוהר" ועוד. עם ישראל לא יכול להתקיים ללא קיום התנאי

שכן זה התנאי שהיה לפני קבלת התורה, וזה אותו תנאי שאנו חייבים שיחיה בתוכנו, אחרת לעולם לא נהיה לעם, אלא ניוותר מפוזרים ומפורדים תחת צרות, איומים ואנטישמיות שרק ילכו ויתפשטו בעולם כולו.

זוהי עת המימוש. ניתן למצוא תיעוד בארכיון של דוד בן גוריון, לכך שנפגש בזמנו עם בעל הסולם ולמד ממנו מעט מיסודות הקבלה. הוא כתב על כך שככל שלימד אותו בעל הסולם על מבנה המדינה ברוחניות, כך רצה יותר ויותר ללמוד כיצד יש לבנות לפיו את הארץ בגשמיות, כדי להגיע לחברה עתידית נכונה, אל הצורה שלפיה העם

היהודי יוכל להתקיים. בעל הסולם כתב על כך במאמרו ה"דור האחרון" )שפירושו "הדור המתוקן"(, שכעת אנו מצויים בתחילתו של תהליך זה, ולכן התקופה העומדת לפנינו היא גורלית ביותר. או שנמהר לעשות את המוטל עלינו, שכן לברוח ממשימת הבורא לא נוכל, או שניאלץ לצאת שוב לגלות, כי בינתיים, לפי צורת חיינו הנוכחית, איננו

ראויים לחיות בתוך ארץ ישראל. ישנם פסוקי תנ"ך רבים שעוסקים בסיבת הגלות, אך כולם מדברים על חוק אחד: "חוק השתוות הצורה". אנו חייבים להיות בדרגה רוחנית שנקראת "עם ישראל", כדי לחיות בשטח "ארץ ישראל". במאמרי בעל

הסולם מפורט גם כיצד ליישם זאת, מהיכן יש להתחיל ובאיזה אופן. ממאמריו מתברר שזה מעשי ביותר, אך אנשים שלא הבינו אותו נכונה כאשר הוציא את עיתון "האומה"

-170 -

ואת המאמרים שבהם הסביר את תנאי קיומו של עם ישראל כעם, חשבו אותו לקומוניסט, משום שדיבר על"השפעה", על חלוקה צודקת שתחתיה כולם שווים ומצויים באהבה הדדית.

אותם מתנגדים לא הבינו שהדברים האמורים, מטרתם להעלות את רמת האומה, לא בגשמיות, כך שהכולוילה וחופשות בטורקיה, אלא להביא את האומה יהיו מסופקים באופן גשמי מאוכל, דירה, מכונית חדשה, להתעלות רוחנית. הוא דיבר על כך שעם ישראל יראה את עצמו דרך קיום חוק הטבע מהגובה הכללי, הפועל

על כלל המציאות. הקבלה אינה חוכמה המנותקת מהחיים או תיאוריה מופשטת רחוקה מהמציאות, אלא היא עצמה "תורת החיים". אדם שמקיים את חוקי המקובלים ועצותיהם, מתחיל לחיות בנצחיות. זאת משום שסך כל הרגשתנו בחיים נובעת מתוך התפעלות חמשת החושים, ממה שקורה סביבנו. ועל ידי לימוד חוכמת הקבלה אנו יכוליםויורדים כל יותר, "עולם הפקודות", הכוחות, ההחלטות, שממנו משתלשלים להתחיל להרגיש עולם חיצון

הכוחות לעולם שלנו, נכנסים לחומר ופועלים דרכו. העולם הזה הוא רק "עולם התוצאות". על יד כך שאדם מתחיל לראות דרך העולם הזה את הכוחות הפועלים ולהרגיש את כל היקפם ואת הקשר הקיים בין המציאות הרוחנית לגשמית, הוא נכנס להרגשה הדומה

לזו של נשמה שמצויה מחוץ לגוף, אך בעודו חי בעולם הזה בתוך גופו. או אז הוא חש נצחיות ושלמות בזמן חיותו בחיים האלו, ומגיע לחיים טובים באמת. לחיים בדבקות עם הכוח העליון, בהשתוות צורה עמו, בהבנה ובהכרה של המציאות כולה, לחיים שחייב כל אדם על פני כדור

הארץ להגיע אליהם. ומשום שעלינו מוטל להעביר את השיטה הזו לכלל העולם, עד שנביא להתקדמות האנושות לרוחניות, נספוג לחץ רב מהעולם על ידי כוחות חיצוניים, כוחות עליונים, ונחוש שהעולם בא אלינו בתביעה, שהעולם שונא ומדכא אותנו. כל זאת כדי שתתגלה בנו השאלה: "מדוע זה כך?" ומתוכה נתעורר, נבין ונתחיל לקיים

חובותינו כעם הנבחר. לכן על כל מערכות המדינה להיות בנויות בהתאם לזה.לנו ואיתנו בפרט. אל בכלל, בו זה לתת לעולם הסבר, סיבה למה שקורה כרגע מה שעלינו לעשות להתבייש להודות שאנו אשמים בזה, ולבקש מהעולם לעזור לנו לתקן את עצמנו, כדי שדרכנו יעבור האור

לגויים. אם רק נתחיל בזה, נראה כמה העולם מבין אותנו וחש שזו באמת הבעיה. נכון שהעולם צועק שהיהודים אשמים בכול, אך כאשר יהיה מובן גם מדוע הם אשמים, ויהיה ידוע שהם רוצים לתקן את המצב, הגויים יסכימו ויתגייסו לכך. שכן קיימת הרגשה פנימית חזקה בכל העמים והאומות, שישנו איזה עניין נסתר עם היהודים, ובעטיו סובל העולם, שבלי היהודים לא יגיע הטוב. וגם ביהודים קיימת

הרגשת האשמה הזו. לכן דווקא אם יצא עם ישראל בהצהרה זו לעולם, אל האו"ם ואל כלל המערכות, כולם יבינו, משום שדרךכבר נקבל את ההיזון החוזר, את התגובה הנכונה. פעולות הבורא בעולם הבורא, דרך הכוחות העליונים, ופעולותינו כאן מטה ישתנו אז. לזה מדינת ישראל ועם ישראל חייבים להגיע, זו מטרתם וזה ייעודם בעולם

הזה. מכאן יוצא, שהתערבות בניהול מאבקים פוליטיים, מפלגות ועיסוק בשטחים היא כלל לא הכיוון הנכון. מה שייכת התעסקות בשאלה כיצד לחלק את פיסת העוגה הנותרת, הרי אם חלילה לא נהיה כאן עוד, אז גם לא

יהיה עוד מה לחלק. עלינו להתעלות לרמה אחרת של הבנה, של קבלת החלטות וקיום יחס נכון בינינו, ואז נגלה כמה אנו כבר

מוכנים לזה מבפנים, כמה נשמותינו מיוחדות ובנויות לכך. אז ניווכח בזה שהכוח העליון יסייע לנו מיד. אחרי הסבר זה, איני חושב שיש עוד טעם לדבר על פוליטיקה, על שטחים, על יחס כלפי ערבים, יחס כלפי יהודים וכולי. כל הדברים הללו ייפתרו רק כפי שהסברתי קודם. זאת משום שמתוך העולם הזה איננו

יכולים לפעול באמת. לכל אורך ההיסטוריה האנושית האדם בעולם הזה מעולם לא יכול היה לקבוע את עתידו, בשום שטח,

-171 -

רמה או אופן. האדם לא יודע כיצד לפעול. שכן רק ממצב הדומה לעולם העליון, מכך שאדם רוצה להזדהותעמו, יורדים כוחות מהעולם העליון בהתאם לרצון האדם, ומסדרים את העולם בצורה טובה.

אם נשתווה עם הכוח העליון בכל דבר שבעולם, ונרצה מה שהוא רוצה, נרגיש כל טוב ושפע. אם לא, ילך העולם לאבדון, לעבר מלחמת עולם שלישית, ועם ישראל יתקרב לגלות נוספת בארצות ניכר. על כך כתב בעל

הסולם, כי בעיית העם היהודי היא שאינו נמצא בהתאמה לארץ. כרגע אנו בעיצומו של זמן קצוב, תקופת הכנה שניתנה לנו מלמעלה, כדי שנסתדר ונתאים את עצמנו. אם

נשתמש בשנים הללו נכון, נישאר כאן, אם לא, הזמן שנותר לנו להמשיך להימצא על אדמה זו הוא קצר. לא מדובר בעניין פוליטי שיש להסדירו מול הערבים, שכן הסיבות ליציאתנו מהארץ הזו תמיד היו תוצאה מנסיבות רוחניות שהביאו לחוסר אחדות בעם. היום אנחנו נמצאים בשנאת חינם, בהיפך הגמור ממה שעלינו

להימצא, ואילו על הערבים לא חלה החובה הזו. לכן הערבים היום מתאימים לארץ הזו יותר מאשר היהודים.וחלק. לא התעסקויות ליישמו או לא ליישמו. חד יכולים עלינו להבין שישנו פתרון אחד בלבד, שאנו פוליטיות למיניהן ישפרו את המצב. העם בטוח שכל מנהיג חדש שנבחר לראשות הממשלה, הוא האיש שיביאאו חלש, אלא זה, לא משום שהמנהיג הוא חזק בזה אחר נכשלים כיצד הם רואים וכולם לסדר מדיני.

. אם אינו מקיים את רצון הבורא לגבי האומה, הוא נעשה"לב מלך ביד ה'"המציאות פועלת עליו כפי שנאמר: לבובה.

במציאות הנוכחית, כאשר הפוליטיקה שוקעת בים של שחיתות, אינטרסים אישיים ואינטריגות אינסופיות,מה הסיכוי שיקום מנהיג ויאמר: "אנו טועים בדרך"?

אף על פי שהיו שניהם מנהיגים מיוחדים וחזקים מאוד, אחד בגשמיות ואחד ברוח, לא עלה בידו של בעל הסולם ליישם הקמת מדינה רוחנית יחד עם דוד בן גוריון, כי טרם בא הזמן לכך. ידוע שבן גוריון התחרט

מאוחר יותר על הדרך שבה הלך, והחליט לעזוב הכול ולהימלט מהעולם הפוליטי. ואילו בעל הסולם, לאחר שחשב ליישם זאת באופן מעשי וראה שאינו מצליח, עזב הכול, הסתגר בחדרו והחל לכתוב את "פירוש הזוהר" ואת "תלמוד עשר הספירות". הוא החליט לפעול על ידי כתיבת ספרים שיגיעו

לדורות הבאים. כיום אנו מצויים במצב אחר, שבו העולם כולו סובל ממשבר, ועם ישראל מצוי במשבר על כל שכבותיו

ומגזריו: משבר מדיני, חינוכי, כלכלי ותיירותי, משבר בעולם החרדי, ביהדות ובעולם החילוני.רווחתו יקריב הכול למען בלי קשר למנהיגים, שכן מנהיג תמיד דרך דעת הקהל, לבוא צריך השינוי

האישית. מנהיג הוא בעל האגו הגדול מכולם, אחרת לא היה הופך מנהיג מלכתחילה. על כן לא למנהיגים אנו זקוקים, אלא לחינוך ולהבנה בתוך העם שזוהי משימתו ואחריותו כלפי העולם וכלפי הבורא, ושאנו עומדים בין שניהם: בין גויים לבורא, ומכך לא נוכל לברוח. כאשר יידע העם את האמת, כאשר יצליח לפקוח את עיניו ומודעות זו תחדור יותר ויותר לשורות העם, ואם אנשים רק יחשבו, ידברו ויבינו

זאת מעט, כבר תחל עליית העם לדרגתו האמיתית. העם חייב לשאת את האידיאה הזו, ולכן חובה לעבוד מול העם. השינוי בהחלט יתחיל מהעם, כלומר

מלמטה למעלה.

כיצד ייתכן שעד היום לא קמה תנועה פוליטית קבלית?

תנועה פוליטית קבלית לא קמה משום שקבלה ופוליטיקה אינן הולכות יחד. כדי להקים תנועה פוליטית, יש להיכנס להידברות עם פוליטיקאים, ואיתם אין על מה לדבר, שכן הם עוסקים בהופכיות הגמורה מהקבלה. אי אפשר לפתור את הבעיה יחד איתם, משום שהם לא מעוניינים לפתור אותה. כל רצונם הוא לכסותה עד כמה

שניתן, כך שהדבר יפעל לטובתם, משום שכל מגמתם וכוחם הוא ברצון לשלוט. זה ברור וידוע לכול.

-172 -

כיצד, אם כן, יכול מקובל לעבוד עם אנשים שמטרתם היחידה היא לקבל יותר כוח ושליטה על בני-האדם, ללא כל התחשבות במה נכון ומה מוטעה, מה אמת ומה שקר? תאוות השליטה בלבד היא שמניעה אותם, ואת "פתרון" הבעיות, הם מכוונים אך ורק לטובת עצמם. אין ברצונם לפתור את בעיות המציאות על ידי חיפוש האמת שתוביל לפתרון השאלה "מה הטעם בחיינו?", אלא הם מעמידים פנים שהאמת מצויה בידם ושהעם

תלוי בהם. התורה עצמה נועדה לפתוח את המציאות בפני העם ולהובילו לגילוי החיים האמיתיים, כלומר לזכות אנשים מבקשים לפתור את הבעיה הזו, ודווקא רבים מאנשי הדת חוסמים את הדרך לאלו המשתדלים לבוא

ללמוד קבלה. הם מזהירים: "אסור ללמוד את חוכמת הקבלה". "שבהיות כל עוסקי התורה, מזלזלים בפנימיות שלהם,וכותב על כך בעל הסולם ב"הקדמה לספר הזוהר":

.ובפנימיות התורה, ומניחים אותה, כמו דבר שאין צורך בו בעולם, ויעסקו בה רק בשעה שלא יום ולא לילה" בסופו של דבר, אדם מסוגל להתנתק משליטתם של כל מיני השפעות פוליטיות וחברתיות, מהאופנה,

מדעת הקהל, בעזרת תנאים מספר: תנאי ראשון הוא, שהפצת הקבלה תצליח להגיע לכל אחד ואחד. שכל אחד ידע לשם מה היא נועדה,

ויוסרו פחדיו והאמונות הטפלות שחוכמת הקבלה היא מיסטיקה, "פולסא דנורא" ושאר סטיגמות. תנאי שני הוא, שהחיים עצמם יביאו את האדם למצב שבו ירגיש, שלמרות הכול הוא נותר ריק. שיביאו אותו, בעזרת התפתחותו הפנימית, להבחנה שלמרות כל הקדמה הגשמית משנה לשנה, מנהיגיו נותרים יותר

חסרי ידע, טעם, מוסר או יחס אנושי הן כלפי העם, הן כלפי עצמם והן כלפי הבורא.ולהביאו להחלטה שהוא יכול לפתור את ניתן להגיע אל האדם וכאן נשאלת השאלה, עד כמה מהר השאלה "מה הטעם בחיי?" על ידי שילוב של התגלות הרע מבפנים והפצת חוכמת הקבלה מבחוץ. ויתרה מזו,

שזהו הדבר החשוב ביותר בחייו, ושלעשותו ניתן רק על ידי חוכמת הקבלה. אם נגיע למצב כזה בתוך העם, ולאחר מכן, כפי שמספר ספר "הזוהר", נהיה מחויבים להפיץ בעולם את חוכמת הקבלה, אז ודאי שהאנושות תגיע לקיומה הרוחני הנצחי עוד בזמן חיינו בעולם הזה. כלומר כל אחד

ואחד יזכה לזה בחייו בעולם הזה.

-173 -

קבלה ויהדות

-174 -

מיהו יהודי? על פי חוכמת הקבלה, יהודי הוא אדם שגילה את ייעודו האמיתי, וכל מהותו נתונה לבירור קיומו ולהשגת הבורא. מכאן נובעת שאלה, האם גם אדם מוסלמי או נוצרי יכול להיות יהודי? מהו הייחוד בקיומו הפיזי של העם היהודי, ומה מבדיל אותו מבחינה רוחנית מעמים אחרים? מדוע דווקא אלו שאמורים להוביל את העולם

לגמר תיקון, הם הראשונים שמפנים גבם למטרת הבריאה? לאדם יש הגדרה אנושית והגדרה רוחנית. הגדרה רוחנית הינה שם הניתן לאדם לפי מצבו הרוחני, דהיינו כלפי הבורא, שכן לא קיים דבר בבריאה מלבד נברא, בורא והיחסים שביניהם. לאדם ניתנים שמות כגון: פרעה, המן, עמלק, גוי, יהודי, רשע, צדיק ועוד, בהתאם לקשר שלו עם הבורא, כך שאין כל חשיבות לגבי מיהו האדם, אלא

רק לגבי מצבים פנימיים שהוא עובר ביחסו לבורא. חוכמת הקבלה ביחסה לאנושות לא מבדילה בין גיל, מין, גזע או דת, אלא מטרת חייו של כל אחד ואחד, ללא יוצא מן הכלל, היא להגיע לדבקות בבורא, ולפי זה נידון האדם. כלומר לפי יחסו למטרה, להיותו "אדם"

כ"אדם הראשון", שכן המילה "אדם" שורשה במילה "אדמה" לעליון.נקרא הבורא, עם הצורה להשוואת לדבקות, ולהגיע כבורא להיות לעליון, להידמות שמשתוקק מי "ישראל", כלומר "ישר-אל", ישר לכיוון ה"אל", לעליון. לכן, אם רצון זה קיים באדם שנולד גוי, גם הוא נקרא

"ישראל", ואם באדם שנולד יהודי לא קיים רצון זה, והוא אינו מכוון למטרה, אז אינו נקרא "ישראל". המילה "יהודי" שורשה במילה "ייחוד" עם הבורא, ולזה חייב האדם להגיע. מבחינה רוחנית אין הבדל אם מדובר ברבי עקיבא, באונקלוס, באיטלקי, ברומני או ביהודי, אלא כמו שאמר רבי אלעזר בן רבי שמעון, מתוקף

היותו בדרגת גמר תיקון: על האנושות כולה להגיע לגמר התיקון, להידבק בבורא. לכן מי שמשתוקק בכל רגע ורגע בחייו לבורא נקרא "ישראל", ובכל רגע שבו אינו משתוקק לבורא נקרא "אומות העולם", זאת משום שמבחינה רוחנית מייחסים חשיבות רק לנפש האדם, כלומר לרצון לקבל שעליו

לכוון ולהפעיל בצורה כזו.יורדים מדרגת השורשים לדרגת יורדים מדרגה מהמישור הרוחני למישור הגשמי, החומרי, אז כשאנו הענפים, ולא מדברים על הפנימיות, כלומר על הנשמה והרצון שבתוך האדם, אלא על האופן שבו התלבשו

הרצונות והכוחות הללו במדרגה נמוכה יותר, ויצרו חומר בצורת היקום שלנו על כל פרטיו, כולל בני-האדם. דרגת "העולם הזה" הינה שורשים עליונים, שהגיעו להתגשמות בתוך החומר של העולם הזה, ויצרו חומר שצורתו החיצונית מוכתבת לפי הענף הרוחני שלו, אך בחומר עצמו אין כל רוחניות, ואין לו קשר ישיר עם הענף, אלא הוא בעל יחס לענף הרוחני, יחס בלבד, ולא יותר. זה נושא שיש להסבירו היטב, משום שהוא נוגע

במושגים עדינים למדי. לכן אנו מכנים את הדברים שבעולם הזה בשמות כאלו שברוחניות: גוי, יהודי, כהן, לוי, ישראל, אומות העולם, צדיק, רשע וכולי, אבל מובן שכאשר אנו מעניקים תוכן או מובן לשמות, אז הפירוש לתוכן נובע גם הוא

ממושגי העולם הזה, במישור התחתון, ולא מאלו שבמישור הרוחני. כלומר, מי שנולד לאם יהודייה נקרא "יהודי", "ישראל", ומי שנולד לאם לא יהודייה נחשב לגוי, היינו שייך לאומות העולם, אך למעשה הכול תלוי ברצון הפנימי, גוי שמשתוקק לבורא נחשב ל"גוי" לפי החיצוניות, אך

לפי פנימיותו, לפי השתוקקותו לאלוקות, נקרא "ישראל". אבל מי שנקרא "ישראל" בעולם הזה, מאמין שלהיות חלק מישראל פירושו להיוולד בארץ ישראל, ללאום יהודי, או במקרה הטוב להאמין כי ישנה תורה שעם ישראל קיבל ממשה רבנו, שככל הנראה, קיבל אותה

מהבורא. כלומר, הדבר תלוי ברמת האמונה בקיומו של כוח עליון. מרבית העם חושב שתפקידו של יהודי לקיים מצוות ולבצע פעולות חיצוניות. לשם מה? זאת כבר איש אינו

יודע, וכל אחד אוחז בהסבר משלו, קרוב פחות או יותר לאמת, כאשר ההשערה הכללית היא: כדי לקבל שכר.

-175 -

יוצא, שהפירוש למושג "ישראל" ולפעולות ישראל הוא פירוש גשמי בלבד, ומכאן נובעת הבעיה, משום שבמידה שהאדם היה מגיע לעולם רק במטרה לחיות כאן, אז בין שחייו היו טובים ובין שרעים, הוא היה

מסתפק בהם. העניין הוא, שישנו כוח בטבע, שחייב להביא את האדם הקיים בעולם הזה לדרגה עליונה. כוח שמטרתו

להעלות את האדם באשר הוא אל המישור העליון, ולהביאו לדבקות בבורא.ולאחר מכן היא תקבל קרבה יהיה על האנושות לקבל השתוקקות להיות כ"ישראל", כן, ראשית על ודבקות בבורא. על האנושות כולה להגיע להתקרבות לבורא על ידי לימוד חוכמת הקבלה, שכן אין דרך אחרת

להתקרב אליו. משום שהעולם מתקיים עבור מטרה מסוימת, וישנו כוח מבצע, אז מי שלא מציית לו, כלומר מי שקרוי בעולם הזה יהודי או ישראל, ואינו משתוקק להעלות מהמישור הגשמי לרוחני, מזמן את כוח הטבע שיפעל עליו

ביתר דחיפות וילחץ אותו כמכבש לעבר מטרת המציאות. ניתן לאטום אוזניים ולהתעלם מכך, אך מקובלים שכבר השיגו דרגות עליונות ורואים את המציאות מצדה השני, מהמישור העליון, מזהירים שעד כה עברנו רק חלק מזערי מהצרות שהוכנו עבורנו במידה שלא נציית

לכוח הזה. על כן, אם נרצה ואם לא נרצה, אין ברירה, עלינו ללמוד להבין מה רוצים מאיתנו, לשם מה ומדוע אנו

יהודים, עלינו לגלות מדוע יש בעולם שנאה כה עזה כלפינו ומדוע אנו תמיד עומדים מול כוונת האנושות. בעתיד עוד צפויה החרפה במצב, עד שנהפוך למרכז שאליו יפנו כל האומות אצבע מאשימה, ובאמת, הצדק יהיה עמם, משום שכל מה שמתרחש בעולם קורה רק בעקבות מעשינו ובעקבות הזלזול שלנו כלפי

ביצוע מחשבת הבריאה. ולהיפך, ככל שנסכים לקבל על עצמנו מהר יותר את ההגדרה הרוחנית שלנו, כלומר, נשתוקק לדבוק בבורא ולהתעלות מהמישור הגשמי למישור הרוחני, כך נהפוך מהר יותר את הקערה על פיה, וכל כוחות הטבע

ילכו יחד איתנו ויעניקו לנו רק טוב, עד שנגיע למצב שבו כל אומות העולם ישאו אותנו על ידיהם. ה"זוהר" הקדוש מודיע שזה מוכרח להתבצע מסוף המאה העשרים והלאה, זוהי "תקופת המשיח" שעליה כותב הרב יהודה אשלג בעל הסולם, ובה הכוחות הללו כבר מצויים בפעולה. אנו חשים בהידרדרות המצב מיום

ליום. כאשר ראש ממשלת מלזיה הכריז לפתע שהעם היהודי שולט במחשבתו על העולם, הוא צדק, אף על פי

"לב מלך בידשהוא עצמו לא הבין כמה נכונים דבריו. למעשה, הוא אמר זאת כשליח הבורא, כפי שכתוב: .השם"

ולא בתיקונים שמעלים אותם שכן כאשר היהודים בעולם מעדיפים לעסוק במצוות במישור החומרי, "איןלרוחניות, הם גורמים לכל הצער והרע בעולם, כפי שכותב בעל הסולם בסוף ההקדמה לספר "הזוהר":

.הפורענות באה לעולם, אלא בשביל ישראל" העם היהודי עצמו טרם גילה זאת, אך אם זה ידוע לעם ואם לא, קיבלנו את התורה ובידינו כל האמצעים הדרושים לביצוע המשימה. הבעיה היא שאנו מסרבים לשים לבנו לסיבה שבגללה העם היהודי מצוי במצב כה שונה מזה של יתר אומות העולם, ובאופן מצער ניאלץ להכיר בייחודיותנו על ידם, ולבצע את שמוטל עלינו,

להגיע ולהיות יהודים בארץ ישראל גם מבחינה רוחנית. כפי שכתב רבי אלעזר בן רבי שמעון, השיטה להתעלות רוחנית תעבור דרך ישראל לאנושות כולה, עלינו להיות אור לגויים ולשוב להתקיים בנשמה כללית אחת, "נשמת אדם הראשון", בשלמות ונצחיות, ולכך מכוונת

הבריאה מלכתחילה.נותר רק דבר אחד לבצע - להשתוקק לזה והכול מוכן לכך, התוכנית רשומה מראש, המטרה נקובה,

מתוכנו, לפני שכוחות הטבע יפעלו עלינו באכזריות ויאיצו בנו להשתוקק לזה בעצמנו.

-176 -

האם לעם היהודי דרגה רוחנית גבוהה משל יתר אומות העולם?

כיום אין לעם היהודי דרגה רוחנית מיוחדת או גבוהה מזו של יתר אומות העולם, אך יש לו הכנה פנימית שעושה אותו למיוחד. בני ישראל קיבלו את התורה, ולאחר קבלתה, העם כולו היה בדרגה קדושה, כלומר חי

בהכרת האלוקות. בתקופת בית המקדש השני, חלק מהעם כבר לא חי בהכרה רוחנית, אלא חש רק את דרגת העולם הזה,

דהיינו את המישור התחתון, וחלק מהעם המשיך לחיות גם במישור העליון. רוב אלו שהרגישו את דרגת העולם הזה בלבד היו אנשי צבא וממשלה, והחלק שהרגיש את העולם הרוחני נעשו לחלשים שבעם, דבר שהוביל לפריצתן של שנאת חינם ושחיתות, עד שאפילו תפקיד "הכהן הגדול", ששייך לאדם הקדוש ביותר, הקרוב ביותר לבורא, שחייב להתבצע לפי קשר בין ענף לשורש, נמכר תמורת

שוחד, וכך הגיע חורבן בית שני. בזמן חורבן הבית נפלו כולם לחוסר הרגשת המישור הרוחני, ונותרו בהרגשת המישור הגשמי בלבד, למעט בודדים שנקראו "מקובלים". אלו אנשים שבכל דור ודור משתדלים בכוחות עצומים וביגיעה מיוחדת וקשה

לשוב להרגשת המישור הרוחני ולחיים בשני העולמות. מקובלים אלו כותבים לנו שיטה המפרטת כיצד לשוב ולהרגיש את המישור העליון, להכיר את הבורא, את כוחות הטבע שפועלים עלינו ואת תפקידנו בעולם. מתוך כתביהם עולה זעקה, על כך שאנו בסכנת השמדה גדולה עוד יותר מהשואה, ושעוד יגיעו ייסורים קשים מהכוח העליון, על מנת לחייב את עם ישראל לבצע את

תפקידו בעולם כלפי עצמו וכלפי יתר האומות. על כן מי שנקרא יהודי, ישראלי, מוכרח להכיר בפירוש הנכון למילים הללו, ולדעת שעתה הוא הזמן שבו

חייבים להעלות גשמיות לרוחניות, ולחיות בשני העולמות.

האם מחויב המציאות הוא שאדם יהודי ישוב לשורשו כיהודי?

אדם שבא משורש יהודי יגיע לעולם הזה כיהודי, יחזור בכל גלגוליו כיהודי, ויחויב לתפקד כיהודי. גם בין אומות העולם ישנם כאלו שמשתוקקים לבורא, דוגמת אונקלוס, רבי עקיבא ורבים אחרים, שהתקרבו ונכנסו לעם היהודי. הכול תלוי בנשמת "אדם הראשון". ישנו תפקיד מיוחד גם ל"אומות העולם", ל"חסידי אומות העולם"

ולאלו שנעשים "גרים", "גרי צדק" וכולי.

מדוע נפל העם היהודי מדרגתו הרוחנית, שהיה בה?

העם היהודי נפל מדרגתו הרוחנית, משום שאז היינו בעלי נשמות קטנות וזכות מאוד, וכדי להעלות את כל האנושות לרוחניות, היה צורך בגדילת העביות, כלומר היה עלינו להגיע לרמת אגו ולגובהו כפי שהיה אצל כל

אומות העולם. לשם כך היה על העם לעבור מסע היסטורי של אלפי שנים, שבמהלכן האגו האנושי גדל והלך, אך למרות תוספת האגו, האדם צריך להמשיך לטפס ולדבוק ברוחניות. כך שאילו הצלחנו, מרגע קבלת תוספת האגו בתקופת בית הראשון, להוסיף לעלות ללא הפסק, כלומר בד בבד עם צמיחת האגו לשמור על אותה רמת דבקות בבורא, היינו ממשיכים לטפס ומושכים אחרינו את העולם כולו, אך משום שלא יכולנו לעשות זאת,

העם נפל ואיבד את הבית הראשון. בתקופת בית שני ניסה עם ישראל לעשות שוב את אותו הדבר, אך איבד גם אותו, ואז במשך אלפיים שנים נוספות המשיך האגו לגבור בנו, עד שבימינו קיבל העם את צורתו האגואיסטית, הגרועה והעבה ביותר

בשלמותה. ירידת הדורות הזו פגעה אפילו במקובלים, עד שבימינו כמעט אין מקובלים, אין אדם שיכול ללכת בראש ולמשוך אחריו את כל האומה. המקובל הגדול האחרון היה הרב"ש, ואף שבדורנו ישנם מקובלים נוספים, הם

-177 -

מקובלים סמויים, שעושים את עבודתם בהסתר, כאשר תפקידם הוא לקשר בין המישור התחתון למישורהעליון, ולהעביר דרכם את השפע שנותן חיות לעולם הזה.

זו הסיבה לכך שבעל הסולם, שהיה בין גדולי המקובלים ואחרון המקובלים שהיה בעל תפקיד מיוחד, הותיר לנו את שיטת תיקון הנשמה עד הגעתה לגמר התיקון, וכתב שאנו מצויים ב"ימות המשיח", שבהם קיים

כוח שהוכן מלמעלה, כדי להוציאנו מדרגת העולם הזה לרמה עליונה יותר, לרוחניות. הכוח הזה מחכה, אך משום שאיננו פונים אליו, לא מחכים ולא משתוקקים שיפעל עלינו, אנו הולכים ומתרחקים ממנו כביכול, וכתוצאה מכך הוא הולך ומתקרב אלינו ללא הפסק, במטרה להוציא לאור פעולתו. כך שהוא מורגש ככוח שלילי גדול, הפועל לרעתנו, וזאת משום שרצוננו הפוך לרצונו. אנו משתוקקים לחומריות, אך לא לפעולה של כוח זה. וזוהי כמובן הסיבה לכל הצרות בימינו, שיגברו עוד ועוד, עד שנפנה אליו באופן

שתואם את מטרתו.

האם נחוץ שהעם היהודי יחיה פיזית על אדמה אחת?

כן. לפי תוכנית הבורא הכללית, תתפוס כל אומה, בסופו של דבר, את מקומה בעולם לפי שורשה הרוחני, והעולם כולו יעלה לדרגה רוחנית. הרוחניות תתפשט ותמלא את כל מה שנמצא כאן לפי ההתאמה בין ענף לשורש: גוי, יהודי, ע' אומות, בית המקדש השלישי, כל הדברים יקבלו את צביונם ומקומם המדויק, וכך יגיע

העולם לשלווה ושלום. מובן שכל העם היהודי כבר אמור היה להיות כאן, בארץ ישראל, ולחיות מתוך השתוקקות לבורא. ארץ ישראל כבר צריכה להיות בדרגת "ארץ ישראל הקדושה", כמו כן, על עם ישראל להיות בדרגת דבקות עם

הבורא "ישר-אל", והיהודי כבר היה צריך להימצא בייחוד עם הבורא. רק משום שבפנימיותנו אנו מסרבים למלא את משימתנו, אז גם בחיצוניותנו אנו נזרקים מכאן על ידי הכוח העליון. זו הסיבה שבגללה מרבית אזרחי המדינה אינם חשים קרבה לארץ, וחפצים לעזוב אותה. סביר להניח, שאם תינתן לכל אחד האפשרות להסתדר בארץ אחרת, יעזבו כולם או שיישארו מתוך גאווה, אך לא בשל

הרצון למלא משימה רוחנית מיוחדת.

דבריך מזכירים את המסר של "שיר לשלום": "אל תגידו יום יבוא, הביאו את היום"...

התקווה שבשיר היא נכונה, אך האנושות טרם הבינה באיזו דרך עליה להביא את השלום.

-178 -

לחזור או לא לחזור? - זו השאלה נדמה שהקבלה אמורה להיות הכלי היעיל ביותר לחוזרים בתשובה, ושתמשוך אדם דתי יותר מאשר אדם חילוני. אך בפועל, מסתבר שהמציאות הפוכה, במקום שהדתיים יתקרבו אליה, דווקא החילוניים מתחברים

לקבלה ביתר קלות, ואילו חוזרים בתשובה - לחלוטין לא. כיצד ניתן להסביר את הקונפליקט הזה? אין כאן כל קונפליקט, העניין ברור, שכן האדם פועל מתוך נקודת לבו. כאשר לב האדם, כלומר רצונותיו, מתפתחים במשך כל ההיסטוריה דרגה אחר דרגה, ממשיכים לרצונות גופניים: אוכל, מין ומשפחה, ומהם לרצונות אנושיים: כסף, כבוד והשכלה. וכשהאדם מרגיש את עצמו לא בטוח או שאינו מסוגל לענות על שאלת הקיום שלו, הוא פונה לדת, ושם מוצא פעולות מסוימות שנקראות "קיום מצוות", שמעניקות לו מעין תחושת

ביטחון או הרגשת שייכות לכוח עליון. אך מובן מאליו שמדובר כאן בסיפוק פנימי, ולא יותר. אדם שמגיע לקבלה בא ממקום הפוך מזה, שכן אינו מחפש סיפוק, אלא מחפש את האמת. את השאלהולכן אינו מסוגל להשתיקה בעזרת קיום נוצרתי?" העולה בו: "מה הם חיי? מה התועלת מהם? לשם מה

פעולות כלשהן, אלא עליו להגיע לידיעה ברורה ולגילויו של הכוח הפועל בבריאה. הוא אינו מסוגל להסתפק בשמועות למיניהן על כך ש"יש בורא עולם, והוא רוצה שנקיים את מה שהוא ציווה לנו". הוא לא מסוגל לזה, שכן הרצון לקבל שלו מפותח עד כדי כך, שהוא חייב לדעת, לראות זאת

ולהתוודע לזה בעצמו. זהו ההבדל בין אנשים החוזרים בתשובה לבין אנשים שמגיעים לקבלה. לקבלה מגיעים אנשים בעלי תביעה פנימית לגילוי הבורא. אל החזרה בתשובה, לעומת זאת, מגיעים אנשים שמסתפקים בקיום של מה שנקרא אצלם "תורה ומצוות", היינו פעולות למיניהן שנובעות ממורשת וממסורת. לא מעניין אותם לגלות בפעולות אלו את הכוח המחייב, הכוח הפועל. ואף על פי שעל ידי פעולותהם אחר, בממד ולחיים האלוקות לגילוי ממשית, לרוחניות להגיע ביכולתם יש ומצוות תורה קיום של

מסתפקים בקיום חיצוני. כלומר, הם מושכים את הרעיון האלוקי לתוך העולם הזה, לתוך חיינו, וזו כביכול יהדות או חיי האדם הדתי, שבסך הכל מייפה את חייו בתוספת חוויה שאין לאדם החילוני. ואף שלאדם חילוני אין חוויה כזו, סביר להניח שגם אינו זקוק לה, כך שההבדל והשוני בין עולמו של הדתי לעולמו של החילוני נמצא במה שמספק את

כל אחד מהם בחייו בעולם הזה. ההבדל בין החילונים והדתיים לבין אלו המגיעים לקבלה הוא, שלומדי קבלה משתוקקים לגלות את הכוחדרגת העולם הזה. מה ומעל ולחיות מעל הזמן, מעל המקום העליון בעצמם, להבין אותו, להרגיש אותו

שיאפשר להם לדעת על המציאות הכול. הם רוצים לדעת מהי מהות החיים. מכאן, שלא ניתן לחייב אדם להיות חילוני, דתי או מקובל, שכן הכול תלוי בדרגת התפתחותו האישית. על כן, כשמחנכים אדם להיות דתי מילדות, הוא מקבל זאת כמובן מאליו, ומסתפק בכך. מתכנתים אותו כך שהוא מקיים מצוות, מטעם שזה נעשה בו הכרח, שכן ההרגל נעשה לטבע

שני. וכשהוא גדל והרצון שלו מתגבר, הוא מרגיש שכבר אינו מסתדר עם ההרגלים הללו, שמונעים ממנו להגיע

לחיים חומריים עסיסיים יותר, ואז הוא פורק עול תורה ומצוות גשמיים, ונעשה חילוני. ולהיפך, אדם חילוני, מתוך כך שחש בחייו מכות, מרגיש צורך להצדיק את קיומו ולהיות בטוח שיש, כביכול, עתיד כלשהו לאחר חייו המרים, ואז הוא פונה לדת ומוסיף לחייו פעולות כלשהן שמצדיקות את חייו,

ונותנות לו תחושה שבכל זאת יישאר לו משהו מהרווח הנצחי, שלא נעלם. ישנה צורת התפתחות נוספת. כזו שלאדם כלל לא אכפת מרווח גשמי או "רוחני", כביכול. לא אכפת לו אם יהיה או לא יהיה "עולם הבא" לאחר המוות, אלא הרצון לקבל שלו דורש לדעת עכשיו בשביל מה הוא חי בכל רגע, ואינו מסוגל להסכים לחיות כעיוור ללא דעת משום שיקבל על זה פרס או שכר מאוחר יותר. הוא

-179 -

רוצה לגלות עכשיו את הסיבה והכדאיות לכל תנועה בחייו.כל אליו את הכוח שמוריד בכל המציאות, הפועל הכוח לגלות את דבר מלבד נותר לא כזה לאדם המחשבות וכל הרצונות, מסובב לו את כל המקרים, ויוצר את כל תכונותיו ואת הטבע כולו. האדם מגלה אז, שהדבר החופשי היחיד שנותר לו מכל הדברים שמהם הוא כלול בעולם שסביבו, ובקשר שלו לעולם, הוא מה שהכוח העליון מותיר לו: לגלות את אותו כוח עליון בעצמו, כלומר בהתקשרות ממטה למעלה, מהאדם אל

הכוח העליון. רק בזה נשארה לו פעולה חופשית. כל יתר הפעולות בחייו, כך הוא מגלה, הינן פעולות מוכתבות מראש לחלוטין, על ידי כך שבנו ויצרו אותו בצורה קשיחה ובלתי משתנה, וכאשר מציבים בפניו מקרים בעולם, מובן שכבר ידוע מראש כיצד ינהג בכל

מצב ומצב, שכן תגובתו מוכתבת על ידי טבעו הפנימי וטבעו החיצוני. כך שפעולה חופשית אחת בלבד הותיר לו הכוח העליון, והיא נקראת פעולת האדם, שכן כל יתר פעולותיו הן אוטומטיות לחלוטין ומשוללות כל בחירה, פעולה או מחשבה חופשית. פעולה חופשית זו היא גילוי הכוח

העליון. מי שעושה זאת, נקרא מקובל. זה כל ההבדל בין אדם שמגיע לקבלה לבין אדם שחוזר בתשובה.

ומי שלא עושה זאת מבזבז את חייו לריק?

כל החיים קודם גילוי האלוקות הם חיים מבוזבזים לריק, גלגולים חסרי תועלת, שנועדו להוות רק הכנה לרגעשבו אדם יגלה מתוך עצמו נחיצות לגילוי האלוקות, לגילוי מהות חייו.

האם לאנושות אין כל מטרה מלבד זו?

יתר המטרות מלבד גילוי הבורא הן מטרות גשמיות לחלוטין, שמיועדות רק לשם מציאת דרך לסתום את כלסוגי החסרונות של הגוף ושל הנפש הגופנית.

האם אדם שחוזר בתשובה ומקיים מצוות והלכות למיניהן, עושה בזה תיקון לנשמתו או שגם הן פעולות חסרותתועלת? האם באמת אפשר לומר, שיש דבר בחיים שאין בו כל תועלת?

אין דבר בחיים שהוא באמת חסר תועלת, אך זה בהחלט לא מה שהבורא מצפה מהנבראים. הבורא מצפהשיהיו בניו, שידמו לו וישתוו לו, שיגיעו אליו, עד לדרגתו, ויהיו בהשוואת הצורה ובהשוואת הדרגה עמו.

רצון הבורא הוא, שהאדם יהיה שלם ונצחי כמו הכוח העליון שברא אותו, ולא יישאר בדרגת העולם הזה, מבלי לפקוח את עיניו ואת יתר חושיו. עליו להכיר מי הוא הבורא ומהי המציאות שהוא עיצב בשביל האדם.

החיים הללו ללא גילוי האלוקות הם חיים נבזיים מאוד. ישנו ספר שנקרא "לראות טוב", שבו קיבצנו אמרות מקובלים שונות בנוגע לכל מה ששייך לקבלה, לגילוי האלוקות ולמטרת חיי האדם. הוא כולל אמרות רבות, יפות ומדויקות, מהי באמת המטרה ומהם חיים רוחניים

לעומת החיים האלו.

האם אתה אומר שאפשר בעצם לוותר על עניין הדת?

לא לוותר על הדת, משום שהיא אינה קלקול. מוטב לקיים מצוות מאשר לא לעשות דבר, מפני שאדם שמקיים מצוות כמצוות אנשים מלומדה כלומר, כפי שלימדו אותו, נמצא בכל זאת בקשר כלשהו עם האלוקות, וממתין עד שהרצון שלו יגדל לכדי כך, ששאלת מהות החיים תתגלה בו ממש בתוקף, ותאלץ אותו להגיע לקבלה. אני

מקווה שאנו נמצאים בפתח העידן הזה. היהדות מצויה כיום במצב קשה מאוד, והחינוך הדתי מגלה עד כמה גם הוא אינו מסוגל לתקן ולאזן את האדם. החברה הדתית נמצאת ממש בקריסה, כך שאפילו מנהיגיה של החברה הדתית, מצויים במצב מבוכה

."פני הדור כפני הכלב"וחוסר אונים. התלמוד מדבר על כך שלפני ביאת המשיח,

-180 -

לא חינוך, תרבות או שום כוח שמפעילים המנהיגים על העם, אינו עוזר לאדם להיות מה שבמסגרת העולם הזה נקרא "אדם אנושי". מה שקורה הוא, שמתגלים רצונות כה אכזריים בכל אחד ואחד, עד שגם אותם המנהיגים, דווקא מתוך האגו הגדול והאכזרי הקיים בהם, יתחילו לשאול על מהות החיים וירגישו צורך

בחוכמת הקבלה.והיבש, ניתן לראות בקרב הקהל הדתי, שרבים אינם מסוגלים להמשיך בלימודם הרגיל, השטחי כבר ובמקום זאת הם מתעניינים ברצינות רבה בחוכמת הקבלה. צורת הלימוד הנכונה היא לא לנטוש את הדת, אלא להוסיף לה את פנימיות התורה. על כך נכתב כבר בתחילת המאה הקודמת על ידי הרב קוק )הרב אברהם

, הרב הראשי הראשון לארץ ישראל( ועמיתו בעל הסולם: אם מנהיגי הדור יקבלו1935-1865יצחק הכהן קוק, על עצמם גם את חובת ההתפתחות הרוחנית האמיתית, על ידי הוראת פנימיות התורה לעם, בזה נגיע לגאולה.

האם לימוד הקבלה מחזיר בתשובה, בסופו של דבר?

אנחנו לא מחזירים בתשובה, ומי שבא ללמוד קבלה לא חוזר בתשובה, שכן אינו נדרש לחזור בתשובה, אלאלהיות מקובל. עליו לגשת ישירות לגילוי האלוקות.

חברת חוזרים בתשובה דורשת מהמצטרפים אליה קודם כל להשתנות מבחינה חיצונית. האם הקבלה מזמינהאת האדם לבוא כפי שהוא, מבלי לקיים מצוות ומבלי ללמוד תורה?

הקבלה אומרת כך, רצוי לשמור על קיום מצוות חיצוניות ועל צביון חיים דתי כלשהו, לשם בניית מסגרת, שבתוכה קל יותר לאדם לכוון את עצמו לגילוי האלוקות. ורק במידה זו ישנה הצדקה לכל הסממנים שישנם בעולם הזה, לקיום פעולות חיצוניות כשמירת שבת, קיום חגים וכולי. אך כל אלו משמשים מסגרת בלבד, שמתוכה מגלים את הרוחניות. אין דבר מלבד זאת בכל קיום המצוות הגשמי, שיכול לפעול בדרך מועילה

למטרת הבריאה.

מדוע דווקא בחוגים הדתיים, ההתנגדות לקבלה היא החזקה ביותר?

ודאי שדווקא מהחוגים הדתיים, ולא מהחוגים החילוניים, עולה ההתנגדות החזקה ביותר לקבלה, שכן לחילונים כל הנושא הזה כלל לא חשוב. אך משום שהקבלה היא מדע, שגורס שהאדם מוכרח להגיע לגילוי האלוקות, ולא להסתפק בחייו הגשמיים בעולם הזה, ואילו כל סגנון החיים הדתיים מנוגד לכך, כלומר הוא מסתפק בחיים הארציים הללו, בקיום מצוות גשמי ותו לא. על כן מובן שישנה מחלוקת בין הדת לבין הקבלה. ומשך כל

ההיסטוריה סבלו מכך מקובלים ואף היו נרדפים.וזהו. אם הוא חש חיסרון ולא הדת, הוא חי את חייו לאדם חילוני, לעומת זאת, לא חשובה הקבלה להשלים משהו בעולם הזה, באיזו נקודה רגשית שלו, הוא פונה לדת, ונעשה חוזר בתשובה, ואם הוא חש

חיסרון להגיע לשורש נשמתו, לגילוי האלוקות, למטרת הבריאה, הוא בא ללמוד קבלה.

מכאן, ההבדל המהותי בין לימוד קבלה לבין חזרה בתשובה הוא, שהמחזירים בתשובה טוענים שיש לתפוס אתהאדם בכוח, ואילו הקבלה אומרת, תן לאדם להגיע בזמן שלו, והוא יבוא לבד.

קבלה מלמדת שאדם פועל רק מתוך הרצון שלו.

האם המחזירים בתשובה מאמינים שיש בכוחם לגרום לאנשים לרצות משהו?

הם לא יכולים לגרום לאיש לרצות דבר, הם יכולים בסך הכול לעורר בו חיסרון להיות רגוע יותר, לחוש בטוח יותר בחייו אלו, ולהיות בשמחה מכך שימתין לו שכר עתידי לאחר שיעזוב את העולם הזה. אז האדם באמת

-181 -

עלול להיכנס למעין "טריפ", מכך שהוא מרגיע את עצמו על ידי פעולות כלשהן, שכן זה מאזן אותו והוא נעשהנוח יותר לבריות. אך בימינו זה כבר לא עוזר במיוחד.

הקבלה פונה לאדם באופן אחר לחלוטין. ראשית, היא דורשת רצון, ורצון זה חייב להיות גדול דיו כדי להשיג את הרוחניות, את גילוי האלוקות. אם יש באדם רצון כזה, אז לחוכמת הקבלה הוא נצרך, ואם אין לו

רצון זה, אינו זקוק לחוכמת הקבלה, ואנו דוחים אנשים כאלו. אם מגיע אדם שמתעניין בנו רק מתוך סקרנות או מתוך רצון להרוויח משהו על ידי הקבלה: להיות חכם גדול בעיני כולם או להשיג כבוד ושליטה, נדחה אותו, וככל שניתן לא נאפשר לו להיכנס לתוך חוגי הלימוד

שלנו. מאז ומעולם עמדו מקובלים על המשמר והקפידו על סוג האנשים שהגיעו ללמוד. היום, משום שעל ידייותר לאדם שילך ללמוד קסמים ואחיזת עיניים של סגולות הקבלה כמעט בלתי אפשרי להשיג דבר, טוב וקמעות למיניהן, ומכך ירוויח כסף. מי שקורא לזה קבלה אמיתית, משייך את דברים הללו לקבלה בכדי למכור

אותם טוב יותר. אבל אנשים כאלו לא מגיעים ללמוד קבלה אמיתית, כי לשם מה יבואו? בקבלה לא ימצאו שום שכר של העולם הזה, כסף, כבוד או שליטה ולא מילוי לתאוות ההצלחה. אלא אדם כזה ישאל: "גילוי האלוקות? מה זה גילוי האלוקות? מה זה גילוי כוח ההשפעה? שאני אהיה משפיע, נותן? כדי להגיע למה? להכיר בבורא שהוא

הכוח הנותן? דברים כאלה מצויים מעל לטבע שלי והפוכים לו." אי אפשר למסור זאת לאדם ברחוב, כי הוא כלל לא יבין במה מדובר. אלא את הדברים יש להסביר אט אט לכל אדם מתחיל שנראה ראוי. בזה החינוך הדתי הפוך לחלוטין מחינוך של מקובלים. המקובלים אינם כופים

על ילדיהם את דרך הקבלה, אלא אם כן הם רואים שיש לילדים נטייה לכך.נקודה שבלב בין תלמידיי, רק אלו שיש להם וגדלים ילדים שנולדים ישנם בה בקהילה שאני מלמד משתתפים בלימוד. אם ילד שלומד קבלה יהפוך לאיש דתי לאחר מכן, ויקבל את הדברים הללו רק לצורך חיזוק דתי, או שיהיה למקובל, זה תלוי בכמה התפתח הרצון שבו. זה לא תלוי במה שתלמד אותו, אלא בכוח הקליטה

שלו, היינו עד כמה פתוח לבו לקליטת דבר שמעבר לעולם הזה. "ולאהתפתחות הלב הזו קיימת באנושות כולה, ומדור לדור היא גדלה והולכת, וכתוב שבסוף כל הדורות,

אלא כלילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמור דעו את ה', כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם" אדם יגלה בעצמו את האלוקות ואת העולם הרוחני, ולא יהיה צורך לשמוע את הדברים זה מזה, שכן לשמוע

האחד מהשני - נקרא חינוך דתי. ואילו "כולם ידעו אותי" זהו חינוך ודרך החיים של מקובל.

-182 -

תורה ומצוות לומד קבלה מבין, שאין לו כל בחירה חופשית בעולם הזה, שהכול נקבע מלמעלה, וכי גורלו כתוב כבר מיום לידתו עד למותו, ובמסגרת העולם הזה אין לו כל דרך לשנות זאת. היכן בתמונה הזו נכנס עניין קיום המצוות? האם האדם משולל בחירה חופשית אפילו לגבי ההחלטה אם להיות דתי או לא להיות, לחזור בתשובה או

לצאת מתשובה? כאשר אתה מביט בטבע, בהתנהלותם של בעלי החיים, האם אתה מאמין שגורלם חתום מראש או שהם פועלים מתוך בחירה חופשית? חתום ודאי. מדוע, אם כן, יהיה זה שונה אצל בני-האדם? מובן שאדם שנולדוכלל לא למשפחה דתית, או אדם שמחליט לחזור בתשובה או לחזור בשאלה, גם הם אינם בוחרים בזה

אחראים לכך. האדם פשוט לא מסוגל להרגיש שהוא נמצא במצב של חוסר בחירה בדיוק כפי שכל בעל חי אינו מסוגל

לחוש בו. למרות שבפעולות היומימיות אנחנו חושבים שהכול מופעל על ידי בחירתנו החופשית.

האם הקבלה בעצם מעודדת את האדם לחיות חיים פרועים וחסרי תכלית?

חיי העולם הזה, על כל גווניהם, הינם חיים חסרי תכלית, אם מדובר בחיים באורח דתי ואם חילוני. אין בהם כלמשמעות. האדם מגיע לתכלית רק כאשר יש בו דחף לרוחניות, והוא משתוקק להגיע לשורש נשמתו.

נאמר: עליו נשמתו, לתיקון היינו נשמתו, למימוש מגיע מקובלים מסבירים מפורשות, שאדם שאינו . כלומר לא נאמר שהוא איש טוב או רע, אלא כמו החיה כך האדם, אף כי נדמה לו שהוא"כבהמות נדמו"

אדם, למעשה אין בו דבר מעבר לגשמיות.

מדוע, אם כן, אנו מצווים לקיים מצוות?

מה פירוש מצווים? היכן זה כתוב? אם אדם נולד במסגרת דתית, אזי הוא מצווה על ידי החינוך והחברה שלו להמשיך את דרכם, כלומר את האופן שבו גדל, ולהיענות ללחציהם. אם אדם נולד במסגרת חילונית, וגדל בהתאם לחינוך חילוני, מטבע הדברים הוא ירצה להמשיך לחיות בהתאם למה שקיבל ובהתאם ללחץ המופעל עליו מבחוץ. בזה האדם מקיים את מצוות החברה שחינכה אותו, ועתה סוגרת אותו תחת המלחציים שלה. הוא

אינו חופשי ולא קובע דבר בעצמו.- עליו לזנוח חינוך דתי וחילוני כאחד, ולשאול "מה הקבלה אינה קשורה לחינוך האדם מבית, להיפך הטעם בחיי?" כלומר, למרות החינוך שקיבל וכנגד הלחץ המופעל עליו מהחברה, כנגד כל מה שקיבל בעבר,ואין כל הבדל אם מדובר בחילוני, דתי, איטלקי, הוא שואל: בשביל מה אני צריך את כל הדברים הללו?

בודהיסט, יהודי, חייט או מדען, בכולם בוערת שאלת הקיום, "למה אני חי?" שאלת מהות החיים, היא שאלת כל ילוד אישה, ועל כן חוכמת הקבלה שייכת לכל העמים. זה כתוב ב"זוהר" ובכתבי בעל הסולם "מתן תורה" ו"ערבות", שבהם מצוין, כי אין כל לאומיות בקבלה. על כן בעברלימדו קבלה לגויים, שכן חוכמה זו אינה שייכת ליהדות ואף אינה חלק מהיהדות, אלא היא שייכת לכל העמים.

האם ליהדות יש מטרה בפני עצמה?

מטרת היהדות היא להחזיק את העם בתוך מסגרת מסוימת, מסגרת קיום מצוות, קיום ערכי העם. אין לכך כל קשר לקבלה. כל ענייני המצוות, הלכות, פסקי הלכות, הכול שייך לאורח חיים דתי-יהודי, וכלל לא לחיפוש

אחר האלוקות. אין זה משנה באיזו מסגרת אדם מתקיים, הוא יכול להוסיף לדבוק בה, שכן מקובלים אינם פונים דווקא לדתיים, חילונים, יהודים או גויים, דוגמת רבי עקיבא או אונקלוס שהיו גרים. כל מי שרוצה להתקרב לבורא

-183 -

נקרא יהודי, מהמילה "ייחוד", כלומר רוצה לייחד את עצמו עם הבורא. "עברי" פירושו מי שרוצה לעבורמהעולם הזה לעולם הרוחני, ולחוות אותו כ"אברהם העברי".

בכל אדם שבתוכו קיים כוח החיות, מצויה גם נקודה שהיא "חלק אלוק ממעל", וכאשר נקודה זו מתחילה לדבר באדם, הוא נמשך אל הבורא. הקבלה אומרת שהמשיכה הזו מגיעה אל אדם לאחר שהתפתח באופן מסוים מבחינה פנימית, במשך כל גלגולי חייו, עד שהגיע למצב שבו אותה הנקודה שמצויה בו תובעת קשר עם

הבורא. "הנקודה שבלב" מצויה ביהודים, גויים, נשים וגברים. אדם שמגיע לזה, מתחיל לחקור את הקשר שלו עם הבורא, שכן כולנו חלקי אותה נשמה כללית, נשמת "אדם הראשון", ועל כולנו לחזור לשורש נשמתנו, אל

, האנושות כולה כאגודה אחת."כאיש אחד בלב אחד"אותה הנשמה, ולהיות כלולים בה גויים ולאחר מכן על הגויים, שכן החלוקה בין יהודים לבין מובן, שראשית על היהודים לעשות זאת, מבוססת על סוגי נשמות שונים, כאשר נשמת היהודים היא כזו שצריכה לחזור בתשובה. מה פירוש לחזור

בתשובה? אל אותה התשובה. אל אותו המקור שממנו באה. ראשית היהודים חייבים לחזור למקור, לעשות תשובה, לעשות תיקונים, ולאחר מכן ללמד תורה זו לכל

העמים, כלומר להיות אור לגויים, ולזכות לכך שהגויים יתלכדו סביבנו.

האם המצוות הרבות נועדו לשמר אותנו כעם אחד גם מבחינה פיזית?

כל המצוות שאותן הוטל על עם ישראל לבצע באופן פיזי בתוך עולם החומר, מטרתן לשמור על מסגרת חיצונית המתאימה למסגרת הרוחנית. אך עלינו לעבור משמירת מצוות גשמיות לשמירת מצוות רוחניות, שכן

זוהי הדרגה שבה עלינו להימצא. הנשמה כוללת תרי"ג רצונות אגואיסטיים. שמירת מצוות רוחניות פירושה ביצוע תרי"ג תיקונים בתוך הנשמה, כך שתדמה לבורא ותדבק בו. אם מתקנים את תרי"ג הרצונות לשם הדבקות בבורא, אז כל תרי"ג

הרצונות אלו הופכים מותאמים לאור העליון, שכן האור הוא שברא אותם. האור שמעלה את האדם, עוזר לו להיתקן וממלא אותו נקרא "משיח". כל רצון בנפרד וכל הרצונות הללו יחד, כאשר הם מכוונים להשפעה לבורא, מידמים לאור שבא ממנו, ואז אור הבורא ממלא את הנשמה. זהו גמר התיקון, המצב שאליו יש להגיע. אף על פי שדברים אלה נשמעים גבוהים ורחוקים מאיתנו, אין זה כך כלל,

הכול אפשרי לביצוע מיידי.

האם ישנה חשיבות כלשהי לכך שאדם שומר שבת או לא שומר, צם ביום כיפור או לא צם?

הקבלה לא דורשת מהאדם דבר, היא מעמידה אותו מול האלוקות. כאשר הוא מגיע ללמוד קבלה, ומשתוקק לשוב לאלוקות, אז ללא כל לחץ או כפייה הוא יכול לקבוע לעצמו גבולות דת כלשהן, שיקלו עליו את המשך

התקשרותו לבורא. את גבולות הדת קבע משה רבנו לכל האומה, בתקווה שממנה יצמחו מקובלים. וזו הסיבה שלשמה כונן אתהיו "תרי"ג המצוות" הגשמיות שכיום מקיים הציבור הדתי, כאשר רק אלו שהשתוקקו להכרת האלוקות

לתלמידיו. עבור יתר העם היוו תרי"ג המצוות מעין מסגרת, שהחזיקה אותם בהתאמה של ענף לשורש, אך בל נטעה לחשוב שקיום הפעולות שאנו מכנים "מצוות" גשמיות יכולות להביא את האדם לקיום מצוות ברוחניות, וזאת

אנו למדים כבר מתוך ניסיון של אלפי שנים. גם הבעל שם טוב קבע ליהודי רוסיה הלבנה ואוקראינה מנהגים חסידיים, כדי ללמדם שקיימים עולמות

רוחניים, קיימת נשמה וקיים עניין תיקון הנשמה, וכך אפשר להם להתחיל לתהות לגבי רוחניות. לפני תורת החסידות שייסד הבעל שם טוב, מרבית העם לא למדו דברים מעין אלה. הבעל שם טוב הוא

-184 -

שקבע והחדיר לעם מנהגים, שבעקבותיהם החלה לעלות מתוכו השאלה, בשביל מה אנו קיימים? הוא ליקט אזבנה את ומהם לעסוק בחוכמת הקבלה, דיין בוגרות והיו כבר הבשילו אלו שנשמותיהם מקרב העם את

האדמו"רים הראשונים, וכן מקובלים. הן משה רבנו והן הבעש"ט התכוונו לאותו הדבר: לאסוף מתוך העם אנשים שמוכנים לצעוד לקראת תיקון העולם, כאשר היתר יוסיפו להתקיים במסגרת היהודית, וילמדו תורה וחסידות עד שיבשילו. שכן הרצון לקבל גדל באדם ללא הרף, ומי שלא מגיע לכך בגלגולו הנוכחי, ודאי יגיע לשאלות הנכונות בגלגולו הבא, על ידי לימוד ופעולות חיצוניות למיניהן. המצוות בסך הכול יוצרות סביב האדם גדר כלשהי, כדי שלא יברח רחוק מדי,

ויתפרע יתר על המידה, אלא יוכל בקלות יחסית לשוב אל המחשבות הנכונות.

מדוע בכל זאת האדם שב לשמירת מצוות במסגרת לימודי הקבלה?

במסגרת לימודי הקבלה בימינו אנו מבצעים את אותה הפעולה שעשה משה רבנו. ברגע שאני מחפש מהי המסגרת החיצונית שעליי לתת לאדם שלומד קבלה, אני רואה שהמסגרת המתאימה ביותר היא זו שקבע משה

רבנו. שכן היא זו המכתיבה לאדם להבדיל בין בשר לחלב, להתפלל וכולי, ומתוך כך לשאול עצמו - לשם מה? מהי תפילה? לשם מה עליו להתפלל? למי אני מתפלל? מה הן "עבודות בית המקדש"? מה היא חופה ומנהגיה

ולמה הם מרמזים במסגרת העולם הרוחני? מי ומה מחייב אותי לקיים את כל אותן מצוות ומנהגים? למשל, ההסבר הרוחני להעמדת חופה הוא: משום שישנם "זעיר-אנפין" ו"מלכות דעולם האצילות", שהם כנגד בורא ונשמה, אזי כאשר מתייחדים הבורא והנשמה, מתבצעת פעולה שנקראת "חופה". חופה, כלומר

מחופה, מכוסה, מכוסה במסך. קיום המצוות הגשמיות במסגרת דתית בהחלט מועיל לאנשים המצויים בהתקדמות רוחנית, שכן הוא מסייע להם לשאול יותר ויותר שאלות, שהתשובה להן מצויה בקבלה בלבד. לא קיימת שום תשובה אחרת

במסגרת העולם הזה.

מדוע יש ללמוד זאת?

כל צורך להבין את הפעולה אין כך בגשמיות, שכן לשם כיצד להקים חופה כדי לדעת לומדים זאת לא הרוחנית. אדם שלומד קבלה נצרך למצוות, משום שעל ידן הוא משתוקק לדעת מהו השורש העליון לפעולה

גשמית, ומה עליו לעשות ברוחניות כנגדה, שכן על המקובל להגיע לקיום מצוות אלו בצורתן הרוחנית. לכן השימוש במסגרת דתית למדי, עבור חילונים שמעוניינים להיות בעלי השגה, רק מחזק ודוחף אותם

הכלל לפי ולהתקדם הרוחני, העולם על ועוד שאלות עוד עליון מתחתון"לשאול או "למדין "ממעשיך .הכרנוך"

אם הקבלה מביאה את האדם גם לקיום מצוות גשמיות, מדוע בעצם מתנגדים החוגים הדתיים לקבלה?

הקבלה לא מחזירה את האדם לקיום המצוות כדרכם, היינו "כמצוות אנשים מלומדה", שפירושה כפי שלימדו את האדם מינקותו - כך הוא מקיים, אלא הקבלה מביאה את האדם לכך שהוא מתחיל לשאול מתוך קיום

המצוות מדוע צריך לקיימן, ומדוע דווקא באופן זה או אחר. מכאן, שהמצוות הכרחיות עבור האדם לשם עריכת בירור פנימי ביתר עמקות, ולהכנתו לכך שמצפות לו פעולות רבות ברוחניות. מובן שכל עוד הוא מבצע אותן בדרגה גשמית, אין להן כל משמעות רוחנית, אלא הוא

רק בונה מסגרת, ואם יש לו הכנה נכונה, אז דרך מסגרת זו הוא ישאל שאלות בנוגע לרוחניות.

-185 -

האם ייתכן מצב שבו אדם שאינו מקיים מצוות במישור הפיזי, יקיימן במישור הרוחני?

אדם בתחילת דרכו הרוחנית אינו חייב בדבר. כאשר הוא ממשיך ללמוד, לפי הרגשתו, נפתחת בפניו אפשרותלעשות מעשה, ועם זאת להיות דבוק בבורא במחשבה, בכוונה. כך הוא בונה מבנה שלם.

כאשר אני אוחז בידי כוס מלאה ביין ומברך עליה, אני יודע מה אני עושה, כלומר אני יודע מה פירוש"יין", כלומר הנקודה שבלב שלי היא ככלי, כוס מלאה ביין - מלאה ב"אור חוכמה", והברכה ומהו "כוס"

פירושה שאני מקבל את האור בכוונה על מנת להשפיע. , כלומר"כל עצמותיי תאמרנה"מכאן יוצא, שאני מבצע פעולה גם בגשמיות וגם ברוחניות, כמו שנאמר:

כל כולי מצוי בפעולה גשמית ורוחנית ומכוון לקשר עם הבורא, וכך אני עולה למצב רוחני, אל התיקון שלי, כלהדרך עד לגמר התיקון, עד שיבת הנשמה לשורשה, ולא אצטרך להתגלגל עוד לעולם הזה.

אדם יכול גם לקיים מצוות ברוחניות מבלי לעשות כל פעולה גשמית, שכן ברוחניות העבודה היא עם "מסך", רצון לקבל שעובד עם "מסך". לכן, אם לאדם חלילה חסרה יד אחת, האם יהיה מסוגל לקיים מצוות הנחת תפילין בגשמיות? לא. האם בזה לא יוכל לקיימה גם ברוחניות? ודאי שיוכל, שכן יש לו רצון וכוונה, ודי

בזה כדי לקיים מצווה. אין לקיום מצוות רוחני כל קשר לקיום מצוות גשמי. קיום מצוות גשמי אינו סולם לקיום מצוות רוחני, אלא קיום המצוות ברוחניות הינו סולם, ולפי גובה המצווה, האדם מתקשר לבורא בדרגה עליונה יותר, ושב לשורש

נשמתו.

האם ייתכן שאדם נמצא בדרגה רוחנית עליונה, אך ברמה הפיזית הוא מקיים מצוות בסיסיות לחלוטין?

בהחלט ייתכן שאדם נמצא בעולם הרוחני במצב העליון ביותר, ומקיים פעולה בעולם הזה באופן כזה, שכלל לא נראה לעין מי ומה הוא ומהן פעולותיו. יתרה מזו, בעל הסולם במאמרו "הדור האחרון", המדבר על הדור המצוי בגמר התיקון, מציין שאין זה משנה כלל לאיזו דת חיצונית ישתייך האדם, אלא העיקר שיהיה בעל קשר

עם האלוקות. כלומר, גופו יכול להיות בכל במסגרת שהיא, אך נשמתו כבר נמצאת באיחוד עם הבורא, ולפי זה הוא קובע מה מסגרתו החיצונית ומהו אורח חייו על פני האדמה. האנושות לא אמורה להפוך ל"עם יהודי" בחיצוניות,

כתוצאה מכך שכל העולם יתייחד עם הבורא.מותאם זה למה ולהבין לשאול לנו עוזר בהם מסוים משום ששימוש ולמצוות, לכללים זקוקים אנו ברוחניות, אך למרבה הצער, לא אחת קורה שקיום מצוות גשמי עוצר את התפתחות האדם, שכן הן מספקות

אותו, והוא חש שדי לו לאחוז בהן ויותר מכך אינו צריך דבר. על כך בדיוק נאמר: שפחה יורשת גברתה, וזהו הבסיס לקרע הגדול בין המקובלים לבין רבנים אחרים. על

כאבם של המקובלים בנושא, אפשר לקרוא בדפי הספר "לראות טוב".

האם למעשה, קיום המצוות הגשמיות חוסם את האדם?

כן. קיום המצוות בגשמיות בלבד חוסם את יכולתו של האדם לחשוב שלא די בכך, וכי זו לחלוטין לא כוונתהתורה.

אם כך, תפקידו של העם היהודי אינו להסתגר כעם שמקיים מצוות בגשמיות, אלא לעורר את הרוחניותבעולם כולו?

מטרתנו ותפקידנו כעם הוא להעביר את הרוחניות לעולם. נשמת העם היהודי מיוחדת בזכותה, ולכן עלינו להיות הראשונים להתייחד עם הבורא ולהגיע לדבקות בו, מתוקף היותנו נציגי השם, אך מובן שלא די בכך

שהיהודים יגיעו לדבקות. עלינו לצרף את כל יתר אומות העולם להתייחד עם הבורא דרכנו.

-186 -

כתוב שהקב"ה פנה לכל העמים על מנת להעניק להם את התורה, אך הם סירבו, ועם ישראל היה היחיד . עם ישראל, למעשה, כלל לא צריך לקבל את התורה, הוא קיבלה רק כדי"נעשה ונשמע"שהסכים, באומרו

להוות מעבר, מרכבה לאומות העולם, שלא יכלו לקבלה, אף שהיא שלהם, שכן הבורא לא יכול למסור אתהתורה באופן ישיר לגויים, אז הוא מוסר אותה דרכנו.

מכאן, שעלינו להכין את העולם לקבלת התורה, וזו סיבת היותנו נקראים "העם הנבחר". מטרת קיומנו כעם היא להביא את הגויים לקשר עם הבורא, אלא שאת התיקון מתחילים מן הקל אל הכבד, ראשית מתקנים את נשמות "ישראל", "גלגלתא ועיניים", "כלים דהשפעה", ולאחר מכן את נשמות הגויים, "כלים דקבלה",

"אח"פ", שכן הם כלי הקבלה הגדולים ביותר.

-187 -

למה שבת? במשך שישה ימים עובד האדם, וביום השבת צווה לנוח. האדם הוא יצור שאוהב מנוחה מטבעו ומחכה לה, מדוע, אם כן, מסרב העם היהודי לקחת את הציווי הזה בשתי ידיו וליהנות ממנו, ובמקום זאת מעדיף להתרוצץ

ולבלות בשבת? מה ההסבר הרוחני לכך? מהי שבת על פי הקבלה? שבת אינה יום מנוחה, כפי שמקובל לחשוב. על האדם לתקן את נשמתו. הנשמה כוללת שישה חלקים, שהם כנגד שישה ימות השבוע. לכן עליו לברר מה ניתן לתקן ומה לא ניתן לתקן בששת החלקים הללו. זו עבודת הבירור שעל האדם לעשות בכל רצונותיו, היינו ששת רצונותיו, מה שנקרא "שישה

קצוות". לאחר שהאדם מברר את כל רצונותיו, שנחלקים לשישה חלקים, "שישה קצוות", הוא מבקש מהבורא לתקנם. שכן לא בכוח האדם לתקן, אלא בכוחו רק להבדיל בין אור לחושך, כלומר להבדיל בין מה הוא רוצה להיות לבין מה שהוא כעת. ולאחר שבירר זאת, שזו נקראת עבודת משך ימות השבוע, הוא מגיע למצב שנקרא

"שבת". מהי שבת? כאשר האדם מבקש מהכוח העליון שיבוא ויתקן בו את מה שבירר. האדם מבקש מהבורא שיתקן את הרצונות שאיתם הוא רוצה לחיות, להיות, לעבוד ולהתקדם, כלומר שייתן לו שליטה בהם, ייתן לו יכולת לעבוד ולהימצא בהם. ואילו לגבי הרצונות שקבע כ"לא טובים" הוא מבקש שייתן לו הכוח העליון יכולת

לא לעבוד ולא להיכנע להם. מצב זה נקרא "מעין עולם הבא". מה פירוש? האדם נפטר מהדברים הרעים, ונכלל בדברים טובים בלבד. כאשר הכוח העליון פועל עליו בצורה כזו, מצבו נקרא "שבת", כי הבורא הוא הפועל, והאדם אינו צריך לפעול כבר. הוא פעל בששת ימות השבוע, בירר את הדברים הטובים שבו: תכונות, דחפים ורצונות, וכן את הלא

טובים. וכעת הוא מבקש מהכוח העליון: "תקן". אז האדם שובת ואסור לו להתערב, כי אם יתערב, זה ייקרא "חילול שבת". חילול שבת פירושו שלא הבורא הוא שמתקן את האדם, אלא שהאדם כביכול הולך לתקן את עצמו. במקרה שבו האדם מוסר את עצמו לכוח העליון, לבורא, שיבוא ויתקן אותו, יעלה אותו אליו עם הדברים הטובים שבו בלבד, ומוכן שהדברים

הרעים ינשרו מעליו, אז אסור לו לעשות דבר עם רצונותיו הרעים. הדבר דומה ל"חטא אדם הראשון", שצווה לא לגעת בעץ הדעת )שכן אלו הם רצונותיו הבלתי מתוקנים(, ולמרות זאת הוא נגע בו, ובכך עבר על צו הבורא וחטא. אותו הדבר קורה לאדם, אם בזמן שמבקש להתכלל בבורא, לעלות אליו, להיות ב"מעין עולם הבא", היינו לעלות לעולם האצילות ולהיות הוא והבורא כאחד, לפתע מתחיל לעסוק ברצונותיו הבלתי מתוקנים. כתוצאה מכך הוא נופל מיד ממדרגתו למטה, משום שחטא, ובזה

עונשו. לכן עלינו לנהוג בהתאם לרוחניות גם במסגרת העולם הזה, שבה אדם שרוצה להתקדם מברר את כל פרטיו, מבקש תיקונים, וכך עולה ומצטרף בכל פעם לבורא ברצונות מתוקנים יותר. כנגד פעולות רוחניות אלו יש בעולם הזה מיני חפצים ופעולות גשמיות, שאיתם על האדם לעבוד בהתאם לרוחניות. מדוע? משום שזו

מסורת, ותו לא. מובן שאדם ששומר שבת מבחינה גשמית, אינו פועל על הרוחניות, כי בלתי אפשרי מתוך הגשמיות להשפיע על הרוחניות. ברוחניות אפשר לפעול רק באמצעות רצון האדם, דרך הכוונה שלו, ולא באמצעות

פעולות גשמיות חיצוניות. בזה שאדם שומר מצוות בצורה גשמית הוא מקיים מסורת, שומר על מסגרת העם, אך השמירה הנכונה,

"עיר פראכלומר התיקון שעליו לעשות על עצמו, ייעשה רק בפנימיותו, בתכונותיו. שכן אדם נולד כפי שכתוב: . זהו כל עניין השבת."בנים אתם לה' אלוקיכם", ומגיע בסוף דרכו להיות בן לבורא, בן להשם, אדם יולד"

-188 -

לפי זה ניתן לפרש את כל הדברים שאסורים או מותרים בשבת, וכן את יתר המצוות שאדם חייב, כביכול, לקיים. כל מצוות היומיום הינן בירור והכנה לשבת. כלומר בירור הרצונות: אילו רצונות טובים ואילו רצונות

אינם טובים באדם, אילו רצונות ביכולתו לתקן כך שיהיו בהשוואה לבורא, ואילו רצונות אינו מסוגל לתקן. כל הכתוב בשולחן ערוך הוא למעשה פירוש פנימי, רוחני, אמיתי של כל פעולותינו. אנשים שיודעים זאת, ומשתדלים לקיים פעולות אלו בצורתן הפנימית, עוסקים בפנימיות התורה, היינו בקבלה. ואנשים שלא יודעים זאת, קרוב לוודאי שרכשו מחינוכם פעולות חיצוניות בלבד, היינו למדו כיצד לפעול "בידיים וברגליים", איך

לשיר, איך להתפלל וכולי. מי שפועל בצורה חיצונית כזו נקרא שומר תורה בחיצוניות. השמירה בחיצוניות מחזיקה את האנשים בגדר

"מגלים להם רז זה, ואז כפי שכתב הרמב"ם "עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתירה"אומה בלבד, אך זאת מהו "רז זה"? שיש לקיים את התורה באופן פנימי יותר.מעט מעט"

האם ייתכן מצב שבו אדם אינו שומר שבת בחיצוניות, אך מברר את פנימיותו?

אדם שרוצה לקיים את השבת בצורה פנימית, ודאי ששומר אותה גם בצורתה החיצונית, משום שהכול הוא מבנה אחד, וכך הוא מרגיש אותו, אין עבורו סתירה בין זה לזה. יתכן שימנע עצמו מלקיים הרגלים ו"תנועות"

למיניהן שהעם קבע, אך אינם שייכים בדיוק לקיום מצוות גרידא. אלא ששמירה או קיום מצווה לגופה ודאי שיעשה, כי הוא רואה כיצד במציאות כולה, ממעלה ועד מטה, כולל בדרגת העולם הזה, פועלים החוקים הללו. שכן מצוות הן בסך הכול חוקי העולם הרוחני, וככל שאדם

מקיימן, כך הוא נכלל בעולם הרוחני, מרגיש אותו, וזה הופך לעולמו הממשי.

האם הבירור שאדם עושה כהכנה לשבת מתבטא בזה, שהוא שואל את עצמו אילו מעשים טובים ואילומעשים רעים עשה בכל יום? האם זה מה שנקרא "בירור" רוחני?

בירור רוחני הוא לא בירור על דברים שאדם עושה במסגרת העולם הזה, כלפי האנשים שנמצאים בעולם הזה. בירור רוחני הוא כאשר האדם בודק את עצמו על ידי אילו רצונות הוא יכול להידמות לבורא, להיות קרוב אליו, להרגיש אותו, להיות איתו כאחד בפעולותיו. לזה כבר נדרש לימוד חוכמת הקבלה, שאט אט פוקחת את עיני

האדם ומלמדת אותו מהו בדיוק המרחב הרוחני וכיצד יש להתקיים בו.

-189 -

חירות מהאגו חג פסח נקרא "חג החירות", אבל מה באמת מסמל החג הזה? הרי קשה לומר שיצאנו לחירות, שכן גם היום אנו עבדים של עצמנו, עבדים לקריירה, עבדים של האגו, עבדים של החומר, כך שאיננו "בני חורין", כפי

שמכנה אותנו ההגדה. מה מבדיל את עם ישראל היום מאותם בני ישראל שהיו משועבדים לפרעה במצרים? ראשית, התורה לעולם לא עוסקת בהיסטוריה. שנית, אכן דבר לא השתנה מאז יציאת מצרים. אנו לחלוטין לא שונים מאותם עבדים שהיו במצרים. אלא שבני ישראל במצרים היו אנשים שהבינו שהם מצויים בגלות, והשתוקקו לצאת ממנה. אך למען האמת, כל סיפור העבדות ויציאת מצרים מתאר לנו את הדרך שבה יוצא

האדם באמת מגלות לחירות. גלות ממה? תכלית הבריאה היא להגיע למצב המושלם, מפני שהבורא הוא מושלם, אינו בעל חיסרון, ויש לו רצון רק להשפיע, וכיוון שברא את הנבראים כדי להביאם לדרגה הגבוהה ביותר. אותה דרגה הינה דרגתו שלו, ורק היא יכולה להיקרא "טוב", רק זו יכולה להיות "נתינה". נתינה לא יכולה להיות פחותה מהדבר הגדול

ביותר שקיים, לכן על האדם להגיע ולהיות כבורא ממש. זו מטרת הבריאה וזו מטרת ההתפתחות. כעת נשאלת השאלה, כיצד מגיעים לזה? כדי להגיע להיות כבורא, צריך לרצות. משום שבלתי אפשרי לקבל שום דבר וליהנות ממנו, אלא אם האדם רוצה בזה קודם לכן. על כן עליו להגיע תחילה לחיסרון להיות

כמו בורא. פירוש הדבר הוא, להרגיש מצב הפוך מהבורא. אותו מצב הפוך מהבורא הינו הטבע שלנו, המצב שלנו, העולם שלנו, העבדות לטבע שלנו. שכן הטבע מחייב את האדם לרוץ מבוקר עד ליל, לחשוב על עצמו, למלא את עצמו, ולדאוג רק לזה במשך כל שבעים

שנותיו האומללות על פני האדמה, שבהן הוא חי במעין טירוף בלתי פוסק אחר ההשלמה, המילוי.זו מגלגול לגלגול אינה מסתיימת עד שהאדם מתחיל להרגיש שהוא חייב לצאת מהמרוץ. הוא ריצה מתחיל להבין שהוא נמצא בתוך עבדות, שכן הוא בנוי מחומר שרוצה ליהנות, ושיש בתוכו דחפים פנימיים,

גנים, הורמונים, שדוחפים אותו בכל פעם מחדש לחיפוש אחר תענוגים, מילויים חדשים.הרצונות את למלא כיצד מהדאגה קט לרגע לא אף פנוי כשאינו באדם, הטבע שליטת בעצם זו המתעוררים בו בכל רגע. אותו טבע אכזר שדורש שכל הזמן יעבדו בשבילו, נקרא "פרעה". וכשאדם מכיר בזה שהוא מכור, שחייו משועבדים לדרישות המתעוררות בו, ותובעות מילוין ללא הרף, הוא מתחיל לשנוא אותו,

משום שמגיע לייאוש מכך שלעולם לא מצליח להגיע למילוי, לרוגע. ולא רק עליו פועל כך הטבע, אלא הוא דורש תחרותיות גם מיתר האנשים, והוא שדוחף אותנו זה נגד זהומחייב אותנו לקנא, לשנוא ולהילחם זה בזה, ולמעשה, ממש להרוג איש את רעהו. הכול נובע מטבענו האיום.

את הטבע הזה לא בחר האדם, לא הוא שיצר והתקין אותו בתוך עצמו. אך האם יכול האדם להביט בו מבחוץ, ולומר: "איני רוצה להימצא בריצה בלתי פוסקת אחר מילוי הרצונות שמתעוררים בי, בניסיון להרגיע

את חסרונותיי"? אדם שמתחיל לחשוב כך, שמתחיל להבין שהוא אינו חופשי, ושבעצם הטבע הזה אינו הוא עצמו, אלא זו מעין חיה נוראית שיושבת בתוכו פנימה, אוכלת ואוכלת ללא שובע, ודורשת מהאדם שיוסיף להאכילה כאותו "הנחש הקדמוני" שעליו כתוב בתורה. אדם שמתחיל להתייחס לטבע שלו באופן כזה, כבר אוחז באותה נקודה- ליציאה משליטת הרצון זו שיכולה למשוך אותו מהשעבוד תחת הטבע, לחירות שנקראת "משה", והיא

לקבל. כשאדם כזה, שרוצה להיפטר משליטתו של הטבע, מוצא אנשים נוספים שחושבים כמוהו, ושמבינים עד כמה טוב להיות חופשי מטבע אכזרי זה שמכופף את האדם ומשעבד את חייו, רק כדי לתת לו מילוי פנימי כלשהו בדמות כסף, כבוד, שליטה, ומושכלות, בעזרת אותם אנשים הוא יכול להתחזק ולחזק אחרים, ולהגיע

למצב שנקרא "עם".

-190 -

"עם" הינו מספר נשמות, אנשים, שמשתוקקים לצאת מתוך הטבע, מתוך השעבוד, ולהיות חופשיים, ללא דאגות או מחשבות כגון "אני חייב, אני צריך, אני מחויב", וכן הלאה. אם הם מחזקים זה את זה ומגדילים את הנקודה שנקראת "משה" עד אשר היא מתרוממת ומרוממת אותם ממצב השעבוד, אזי הם יכולים לצאת

לחירות מהשעבוד לטבע שלהם, וזוהי "יציאת מצרים". מצרים נקרא "מצר ים" או "מיץ רע", כלומר ריכוז הרע. אותו טבע שולט נקרא "פרעה" או "הנחש

הקדמוני", ו"משה" זו אותה נקודה שכמהה לחופש, שרוצה להתעורר מהשעבוד לחיים האלו.בראש רשימת עומד הדיכאון שזו השנה השנייה שבה דווח הברית, בארצות רפואי שפורסם בדו"ח

כמו שכתוב: ייאוש. דבר אחר אלא אין לאדם באמריקה. ביותר הנפוצות ישראלהמחלות בני "וייאנחו , משום שראו שהם מצויים בריצה אינסופית בניסיון למלא את עצמם.מהעבודה"

הדור הצעיר כבר לא רוצה בזה, כבר אינו חפץ בשגשוג. הוא פחות נלהב מלימודים אקדמיים, נמאס לו. הוא רואה דוגמאות לכך, שדווקא אנשים שמגיעים להישגים כלכלים או למעמד של כבוד, סובלים מבעיית

."וייאנחו בני ישראל מהעבודה"דיכאון חמורה יותר מאשר אנשים רגילים, וזהו הגילוי של האדם לא מסוגל להיות עוד תחת שליטת הטבע הזה, שבמשך כל חייו לוקח ממנו ומחייב אותו לכלות את כל זמנו ברדיפה אחר מילוי רצונותיו האגואיסטיים הקטנטנים. לא לשם כך נברא האדם, לא לשם כך הוא

קיים. לכן בימינו האנושות מתחילה לחפש ולשאול את שאלת מהות הקיום, והתשובה לה לא נמצאת. רבים נכנסים לייאוש, טרור, סמים וכולי. אך אילו מצא האדם את התשובה לשאלה לשם מה הוא חי, ואילו ראה את המטרה, הוא לא היה עושה ולו דבר רע אחד, שכן כל הרע שאדם עושה נובע מתוך תסכול,

מכך שהוא מצוי בחוסר אונים ובייאוש מחייו.נגיע אנו מצויים כבר אלפי שנים בעבדות למלך מצרים, לטבע שלנו, ותמיד האמנו שבסופו של דבר לשגשוג, לחיים טובים, נדע כיצד לשלוט בטבע, כיצד לשפר את חיינו, איך להסתדר ולהעניק כל טוב לילדינו,

אך בסיכומו של עניין, לא השגנו מאום. כפי שבני ישראל בנו ערים יפות במצרים "פיתום" ו"רעמסס", אך היו אלו ערים יפות עבור פרעה, ואילו בעבור בני ישראל, היו אלו "ערי מסכנות", משום שחשו שאינם משיגים דבר אלא רק בונים ובונים, וכל עמלם נבלע בתוך האגו של "פרעה" הפנימי היושב באדם. וככל שהם נותנים לו, עדיין הוא נותר ריק ונפטר מהעולם הזה, כאילו לא עשה מאום. אלא כילה את חייו בניסיונותיו הבלתי פוסקים למלא את אותה חיה פנימית

היושבת בתוכו.ומגיעות מכות כה חזקות, עד שבני ישראל אינם"וייאנחו בני ישראל מהעבודה"אז מגיע מצב של ,

מסוגלים עוד להוסיף ולהיות תחת שליטת "פרעה", אלא חייבים לצאת ממנו. אז האדם רואה שאם אינו . ואז מגיעה "יציאת מצרים", על ידי כוח מיוחד"טוב לי מותי מחיי"מתעלה מעל לטבע, מגיע המשבר, הרגשת

מלמעלה, שבעזרתו האדם פורץ, יוצא אל מעל הטבע, ומתחיל להרגיש את הרוחניות. כיצד זה קורה? רק על ידי לימוד חוכמת הקבלה. לכן השאירו לנו המקובלים את ספריהם המיוחדים, משום שהם מתארים בדיוק איך לצאת משעבוד לחירות, מהעולם הזה שבו הינך ממלא כל הזמן את האגו הפנימי, שלמעשה אינו שלך, אלא הוא מעין חיה שיושבת בפנים ואוכלת אותך כמו סרטן. זה לא "אתה"

האמיתי, זה שתרגיש שאתה באמת לאחר שתיפטר ממנה ותצא משליטתה. חוכמת הקבלה נותנת כוחות לצאת משליטת החיה, ואז האדם יוצא, ומתחיל להרגיש את העולם הנאור, העולם הרוחני. הוא מתחיל להרגיש את הכוחות הפועלים במציאות, וכמו כן מתחיל להסתדר בחייו, לראות לשם מה הוא חי, והכול נעשה חופשי עבורו, הוא פועל למען נצחיותו, ומרגיש את חייו כזורמים לאלף שנים,

הלוך ושוב.

-191 -

אז סיפור יציאת מצרים הוא למעשה משל?

כל הכתוב בתורה הוא משל. העולם כולו נמצא בתוך אדם. אחד והתורה כולה היא למעשה דוגמה לאיך ולמה על האדם להגיע. כפי שכתוב, התורה כולה כתובה לאדם אחד, גם פרעה, גם משה, גם עם ישראל, גם המצרים נמצאים בתוכו. והאדם צריך לראות את עצמו כ"הבריאה היחידה", בעודו עומד ושואל: "בשביל מה

אני חי?"

אי אפשר להתעלם מהעובדה, שהיציאה לחירות לא היה בה טעם אלמלא הגיעו בני ישראל ל"מתן תורה".

מורה כיצד להשתמש נכון בחירות לאחר היציאה משעבוד, כדי ודאי, אבל "מתן תורה" היא קבלת השיטה ש� להגיע לדרגת הידמות לבורא, להיות כמו בורא, להתעלות הלאה, אל מעל לחיים הללו, לדרגת אינסוף, דרגת

."שובה, ישראל, עד, ה' אלקיך"נצחיות ושלמות. כפי שנאמר: התהליך הזה הוא תהליך שנקבע מראש. עלינו להגיע בכל זאת למטרה הנקובה מלכתחילה, בעל כורחנו או מבחירה, כי סוף מעשה במחשבה תחילה. המטרה שלפיה על האדם להידמות לבורא ולבוא לדבקות עמו, להשתוות צורה, באותו מצב ומקום ממש כמותו, הוחלטה כבר מראש מצד הבורא, והיא נקראת "מחשבת הבריאה". המחשבה הזו פועלת על האדם ומביאה אותו לתכלית, והוא מצדו צריך לפעול יחד עם המחשבה

הזו, ולהביע רצונו לזה. כאמור, אם אין לאדם רצון, הוא אינו מרגיש את טיב המתנה, לא מרגיש את המצב שאליו יגיע. מכאן, שכל הסיבוב דרך מצרים נועד לגרום לאדם להבין מהו המצב ההפוך מהבורא, המצב הגרוע ביותר, שכן איןוכשאדם מתחיל להתרומם ממנו, הוא מתחיל להעריך באמת מה נקרא "להיות יותר מהעולם הזה. גרוע

כבורא". לכן חובה לעבור דרך ארץ מצרים, ולאחר מכן לצאת ממנה, ולזכות להיות עם הבורא. כי כל העניין הוא

. ולאן כוונתם שישלח את"שלח את עמי"בזה, שמשה ואהרון באים לפרעה ומתמודדים איתו, דורשים ממנו: העם? לעבוד את ה', כלומר להידמות לבורא.

האם בלעדי המטרה הזו, אין כל טעם לצאת מהעבדות?

ודאי שלא. ללא המטרה הזו אין כל טעם לצאת ממצרים, כי לאחר שאדם יוצא ממצרים, ממתינה לו עוד עבודה רבה כדי להגיע לבורא. עבודה של ארבעים שנה במדבר, שזהו סמל, רמז, לתקופה הארוכה שעל האדם

לעבוד. אבל זו כבר עבודה אחרת לחלוטין, עבודה ב"ענני הכבוד".

-192 -

ל"ג בעומר סביר להניח, שיש לחג ל"ג בעומר משמעות גבוהה בהרבה מזו שמייחסים לו כיום, חג להדלקת מדורות בלבד.

מהי משמעות החג על פי הקבלה? המערכת העליונה בנויה משני חלקים. חלקה העליון נקרא "בכוח", והוא המחליט, המתכנן. ואילו חלקה השני נקרא "בפועל", והוא המבצע של מה שהוחלט בחלק העליון. יוצא, שהחשוב מביניהם הוא החלק העליון,

כאשר חלקה התחתון של המערכת העליונה ממילא פועל לפי החלטות המערכת העליונה. במערכת שמפעילה את עולם האצילות יש פרצוף שנקרא "זעיר אנפין", או במילים אחרות "קדוש ברוך הוא", והוא כולל שבע ספירות: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות. בזעיר אנפין יש חלק שמחליט וחלק שמבצע. שבע ספירות של זעיר אנפין, כל אחת מהן כלולה בעצמה משבע ספירות, כך שישנן בסך הכול

ארבעים-ותשע ספירות, ארבעים-ותשעה מודלים של הפעלת כל העולם הזה. יוצא, שעד לתא מספר שלושים-ושלוש שבמודלים הללו, כלומר ארבע פעמים שבע - עשרים-ושמונה ועוד חמש, יוצא שלושים-ושלוש - ל"ג. כל זה הוא מערכת ה"בכוח", המערכת ה"ממוחשבת", שממנה ומטה

יש מערכת מבצעת בלבד. עד שמערכת "הכוח" לא סיימה את עבודתה, לא ניתן לומר מה יקרה, האם נגיע לתיקון, כלומר למצב שבו נהיה ראויים לקבלת התורה. אך ברגע שסיימה מערכת זו את פעולתה, והפעילה את המערכת התחתונה,במערכת יתרחש כבר הכול לבטח ארבעים-ותשע, מספר תא עד שלושים-וארבע מספר מתא שבנויה

התחתונה כפי שמתוכנן בל"ג התאים הקודמים. "תאים" אלו הינם למעשה "ספירות", ששמותיהן, כאמור: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות.

שבע ספירות, שכל אחת מהן כלולה גם היא מחסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות. יוצא שמספירת "הוד", שהיא ספירת ה"מלכות" שבזעיר אנפין והיא הספירה האחרונה, מתחיל להתהוות

"הנברא", היינו חלק הנברא שבקדוש ברוך הוא, שבו כבר יוצא הכול מהבורא לנברא. אז האור שנכנס לחלק ל"ג במערכת העליונה מסמל בבטחה שאותו אור יגיע אלינו לנשמות, ואנו נזכה

יום שמבטיח את הגעתנו למתן תורה. לחיים רוחניים. זוהי הסיבה לכך שאנו חוגגים את היום הזה - ל"ג, כ�גם את הסתלקותו של רבי שמעון, משום שהסתלקות הצדיק בל"ג בעומר אנו חוגגים זאת, יחד עם מצביעה על כך, שהוא סיים פעולותיו כלפינו, הכין כל מה שהיה עליו להכין עבורנו, והסתלק לדרגה גבוהה יותר. שהרי שהייתו במדרגה התחתונה הייתה רק על מנת לשרת אותנו, להכין עבורנו את האמצעי להגיע

לתיקון ולמימוש תכלית הבריאה. וכעת משהסתלק ועלה לדרגה עליונה יותר, אנו חוגגים זאת, שכן זהו אות לכך שהכין עבורנו את כל מה שלו אנו נדרשים. וכעת הכול כבר נמצא בידינו, ומובטח לנו שביכולתנו להגיע לעתידנו הטוב. לכן ל"ג בעומר

הוא חג של אור. בחג זה מקיימים מצווה נוספת, שנקראת מצוות "חלקה", שהיא תיקון הפאה שבראש. מה פירוש "פאה שבראש"? "ראש" נקרא מחשבת האדם, ומהראש יורדים האורות אל הגוף. הם יורדים רק על ידי תיקון מיוחד, הנקרא "פאה". מדובר כמובן בפרצוף רוחני, שבנוי מראש וגוף. ומראש הפרצוף יורדים האורות לגוף הפרצוף,

דרך שערות הפרצוף, והחלקים האלה שדרכם יורדים האורות נקראים "פאות". על כן בל"ג בעומר חוגגים את אותו החוק שעל ידו אנו יכולים לאסוף את העומר ולהשאיר פאה. ועל ידי תיקון זה מגיע האור העליון אלינו, לעולם הזה, דווקא על ידי כך שאנו מותירים פאה לעניים. שכן בזה אנו

"זה, מצוות ההשפעה, ועל ידה לבטח נגיע למתן תורה. משום ש"ואהבת לרעך כמוך"מקיימים את מצוות , כלומר זה התיקון הכולל לקבלת התורה, לקבלת האורה.כלל גדול בתורה"

החג קשור גם לכל התיקונים ששייכים לפאה, ל-ג' שנות ערלה, לברית מילה, לכן ל"ג בעומר הוא סימן

-193 -

להרבה מאוד תיקונים, מנהגים ומצוות שהאדם מקיים.

כיצד מתקשרות הספירות לחיינו?

מעלינו ישנה מערכת בעלת ארבעים-ותשע ספירות. אנו נמצאים, כביכול, בספירה החמישים, הנמוכה ביותר, "מלכות", הספירה האחרונה. אם בארבעים-ותשע הספירות האדם עושה תיקונים, מגיע לו לקבל את האור

בספירה החמישים.ידי על אלא אחת, בבת לא העליונות. הספירות לארבעים-ותשע להידמות חובה האדם על מוטלת ארבעים-ותשע פעולות. "מלכות" היא הרצון לקבל של האדם. כאשר "מלכות" מדמה את עצמה לספירה העליונה ביותר, זה נקרא "יום ראשון לעומר". כאשר "מלכות" מדמה את עצמה לספירה השנייה מלמעלה, זה

נקרא "יום שני לעומר". הכול הם תיקוני ה"מלכות" כלפי ארבעים-ותשע הספירות העליונות.

האם ה"מלכות" מתפתחת רק במידת מה, ומדמה עצמה אט אט לגילויי הבורא?

המלכות מתפתחת רק על ידי הידמותה לארבעים-ותשע תכונות הבורא, תכונות ההשפעה של הבורא. אז מלכות מקבלת את תכונת הבורא, ויכולה לזכות למילוי האור העליון בה, ואז "מלכות" זו נקראת "שכינה", מפני

שהשוכן בה הוא בורא.

האם אדם חש את המעברים הללו בין הספירות?

ודאי שאדם שעושה על עצמו תיקונים על ידי חוכמת הקבלה, כך שה"מלכות" מתקנת את עצמה בהתאם לארבעים-ותשע תכונות הבורא של "זעיר אנפין", חש את כל התיקונים הללו, כלומר את מידת התאמתווזוכה לקבלת התורה, לקבלת כל האור שהוכן עבורו, האור לבורא, עד אשר הוא מגיע להתאמה המלאה

שייכנס וישרה בו. אז אדם נקרא "כלי להשראת השכינה", שכן גם הוא נעשה כביכול חלק מהשכינה. היינו הוא נעשה לבוש

, שנמצאים כולם יחד."ישראל, אורייתא וקוב"ה חד הוא"לבורא. ובזה מגיעים למצב: "ישראל" נקרא אדם שמשתוקק להיות כבורא, "אורייתא" נקראים התיקונים שהוא עושה על עצמו ומקבל בכל פעם ארבעים-ותשעה אורות קטנים שמתקנים אותו, ו"קודשא בריך הוא" נקרא האור הכללי המתלבש בו

וממלא אותו ללא הגבלה. מצב זה נקרא "גמר התיקון".

מדוע מציינים את ל"ג בעומר דווקא בזמן מסוים? האם יש מעין חלון הזדמנויות בתקופה זו להגיע למטרה, אושמדובר במצב שיכול להתרחש בכל זמן בשנה?

ברוחניות זה יכול לקרות לאדם בכל רגע, לא חשוב כלל באיזה מצב נמצא העולם הדומם, היינו העולם המדומה שלנו. אין זה משנה כלל באיזה מצב נמצא העולם הזה, משום שלאדם יש זמן פרטי משלו, ועל כן נאמר,

שישראל נמצאים מעל הכוכבים והמזלות, למעלה מהזמן.כלומר הכלליים, התהליכים משפיעים לא שעליו ודאי ואישי, פנימי רוחני בתהליך שנמצא אדם רק בחיים זאת, אדם שנמצא התהליכים האסטרונומיים של הכוחות המפעילים את העולם הזה. לעומת

שבעולם הזה, מצוי תחת שליטתם של הכוחות הכלליים. ועדיין, אפילו המקובל הגדול ביותר, שנמצא בכלים למעלה מהעולם הזה, יכול לנצל את האורות הכלליים של ל"ג בעומר, המאירים בעולם הזה על האנושות, שכן אין יום דומה לחברו ואין לילה דומה לחברו. לכן, כמקובלים, אנו משתמשים בחג זה כדי להתקרב עוד יותר לתכליתנו, הואיל וישנם סימנים מסוימים בגשמיות

המצביעים על מצבים רוחניים שניתן להשתמש בהם.

-194 -

וזאת אף על פי ש"חלון ההזדמנויות" הזה פתוח בפני האדם בכל ימות חייו?

נכון. בצורה אישית, פרטית, לכל אדם יש זמן משלו. הוא יכול לחגוג מתי שהוא רוצה, ביום כיפור, בפסח, איןכל הבדל. זאת אומרת, יתכן שיחול יום כיפור בעולם הזה, ואילו באותו זמן אצל המקובל יהיה פסח ברוחניות.

כיצד אפשר לכמת ספירות רוחניות במספרים?

יש אור אינסוף, הנקרא "מאציל". מאור האינסוף, כלומר ממצב האינסוף, יורד האור אל עולם האצילות, שבו ישנה מערכת שנקראת "קדוש ברוך הוא". מערכת זו כוללת ארבעים-ותשע תכונות כלפי האדם, כך שאםואז ירגיש עצמו ידמה עצמו האדם לארבעים-ותשע תכונות אלו, הוא ירגיש את עצמו "בבחינת אינסוף",

בצורה הטובה ביותר.נברא נמשך לעבר איזון כן כל שכן כל הטבע פועל לפי החוק של השתוות הנברא עם הסביבה. על והשתוות עם הסביבה, אם מדובר בדומם, בצומח, בחי או במדבר. ולפי רמת האיזון שלנו עם הסביבה, אף

בבחינה הגשמית דוגמת איזון חום וקור, איזון לחצים וכדומה, כך אנו מרגישים נוח יותר. אך עדיין מוטל עלינו להשוות את עצמנו גם עם התנאים הרוחניים. אם אדם מגיע לזה, הוא מרגיש את עצמו במצב שנקרא "אינסוף", אין גבול - הטוב ביותר. ולכך דוחף אותו להגיע הכוח העליון, הנקרא "הקדוש ברוך הוא". על כן השתוות הצורה עם הבורא היא מטרת הבריאה, שכן בזה אדם משתווה לדבר הגדול ביותר,

ונכנס למצב הנוח ביותר.

האם הדירוג של הספירות מורה על סכנה בחשיפה מיידית של כל האור?

אי אפשר לקבל את כל הגילוי בבת אחת, שכן את האור ניתן לקבל רק בהדרגה לפי מידת השתוות הצורהאיתו, כלומר, עד ככל שאתה דומה לאור, כך אתה יכול להרגיש אותו.

בכזה אופן גם ירדנו מלמעלה למטה, מעולם האצילות לעולם הזה, ולכן באותה צורה הדרגתית עלינו לשוב ולעלות לעולם האצילות, באותן המדרגות. כאשר ירדנו במדרגות רוחניות, זו הייתה ירידה עד לעולם הזה,

וכעת באותן המדרגות, רק בכיוון ההפוך, עלינו לעלות. ההבדל הוא שהירידה לא הייתה תלויה בנו, ואילו העלייה תלויה רק בנו, רק בהקדם הרצון שלנו. לא רק

הקצב תלוי בנו, אלא גם החלטת האדם לעלות, אם הוא לא רוצה בזה, אינו עולה.

האם בסופו של דבר כולם יעלו?

כן, אבל רק לאחרי שכל אחד ואחד יחליט שהוא רוצה לעלות.

מדוע לא היינו שותפים להחלטה לרדת? האם זה משום שלא היינו אז בדרגת הבורא?

אנחנו היינו בדרגת הבורא, אבל זה היה מתוך כך שהיינו כלולים בו, כלומר עוד לא התרחקנו ממנו, לא היינועצמאים. כעת, כשאנו מנותקים ממנו, אנו יכולים להחליט החלטה עצמאית לעלות.

-195 -

חג מתן תורה חג השבועות נקרא חג "מתן תורה". מדוע הוא נקרא "מתן תורה" ולא חג "קבלת התורה"? האם הדבר

מרמז על פער מסוים בין נתינה לקבלה? מהו "מתן התורה" עבור האדם הפשוט בעידן המודרני? הבורא הוא הכוח העליון היחיד הקיים מלפני הבריאה. מחשבת הבריאה, שאיתה הוא החל את הבריאה היא "להיטיב לנבראיו", שפירושה לברוא את האדם כדי שיוכל להגיע לשלמות, למצב הטוב ביותר. המצב הטוב

היחידי שיש הוא, ללא ספק, מצב הבורא עצמו. כך שהבורא צריך להביא את האדם למצב שבו הוא נמצא. אבל בכדי שאדם ירגיש את כל הטוב שיש בנתינה זו של הבורא, עליו לבחור במצב זה כ"טוב" מתוך כל מיני האפשרויות האחרות, ומתוך המצבים ההפוכים לו. הבורא ברא את הנברא דווקא ברצון לקבל, שהוא ההפוך מהרצון להשפיע, מרצון הבורא "לתת", כדי שבזה שהאדם יהיה הפוך לבורא, עצמאי, ומתוך מגוון

האפשרויות האינסופי, ירצה להידמות לבורא. אם האדם בוחר להיות כמו הבורא בצורה חופשית ובלתי תלויה, ואף מגיע למצב זה בעצמו על ידי יגיעה ורצון, אז המצב שאליו הוא מגיע, שבו הוא כבורא, משמעו שבנה את הבורא בתוך עצמו, והוא בהחלט יכול

ליהנות מנצחיותו ומשלמותו של הבורא, ולהבין את מחשבותיו שבהן ברא את האדם.והפעולות שהיו עוד לפני שנוצר. כל אותו גם את המחשבות מכאן, שאדם שמגיע לסוף הדרך, מבין התהליך שבו הבורא מעביר את הנברא מקצה לקצה, כלול במחשבת הבריאה, וכל זאת נלמד בחוכמת הקבלה.

על מנת לתקן את האדם כך שיהיה כמו בורא, אף על פי שנולד בצורה הפוכה, אגואיסטית, כמו שנאמר: , ישנו כוח מלמעלה, שמגיע מהבורא אל האדם. כוח זה מתקן את הרצון האגואיסטי של"פרא אדם יולד"

האדם, את הרצון ליהנות בעצמו ולנצל הכול לטובתו, כולל את הבורא, ומבלי לתת דבר או להתחשב באיש,אלא רק לקבל.

. לאחר שהאדם"המאור שבה מחזירו למוטב"הכוח שבא ומתקן את האדם נקרא "תורה", כמו שנאמר: ונעשה לפי תכונותיו כבורא, הוא מתמלא בהרגשת שלמות ונצחיות אינסופית, בדיוק כמו מתקן את עצמו הבורא. המילוי שלו נקרא "תורה", מלשון "אור", "אורה". כלומר סך כל הכוח המגיע מהבורא, מתקן וממלא

את האדם נקרא "תורה". משום שהאדם כלול מתרי"ג רצונות אגואיסטיים, עליו לתקן כל אחד ואחד מרצונותיו, לכן נאמר שהוא מקבל "תורה", היינו כוח כדי לתקן כל רצון ורצון. תיקון כל רצון נקרא "עשיית מצווה". יוצא שהאדם מקיים מצוות על ידי התורה, היינו על ידי אור התורה שמחזירו למוטב, כלומר הוא משתדל להידמות לבורא, ואז הוא

מתמלא ברצונותיו המתוקנים ב"אור התורה". אך לא בבת אחת מגיע האדם ליישום כלל התהליך הזה, אלא עליו לעבור לימוד ארוך ושינויים רבים בתוך עצמו, כדי להבין כיצד הוא מתקיים. הבורא זרק את האדם מ"אינסוף", מהמצב המושלם שבו ברא אותו, שנקרא "גן עדן", מצבו של אדם הראשון בעת שנברא בעולם האצילות. לאחר השבירה האדם מאבד את כל רצונותיו הטובים, הרצונות על מנת להשפיע, לתת, שבהם היה דומה לבורא, והיה כמלאך. וזה נקרא שהאדם

עובר "חטא". במקום הרצונות על מנת להשפיע, האדם אז מקבל רצונות אגואיסטיים, ובכל רצונותיו האגואיסטיים אינו מסוגל להרגיש עוד את העולם הנאור, היינו עולם האצילות, העולם הרוחני, אלא מרגיש מציאות מרה ואפלה,

הנקראת "העולם הזה". למעשה אין עולמות, אלא ישנה רק הרגשה פנימית של האדם, אשר לפי דרגת הידמותו או הופכיותו לבורא היא נקראת "העולם" שבו נמצא האדם. הרגשה זו תלויה בתכונות האדם, כלומר ברמת יכולתו לתקן

את כל רצונותיו המקולקלים, כך שידמו לתכונות הבורא. על מנת לתקן את רצונותיו המקולקלים, האדם צריך ראשית להכיר בכך שהם רעים, ולשם כך עליו לעבור

-196 -

תקופה ארוכה ומרה מאוד, הנקראת "גלות מצרים", שבה הוא מגלה שכל רצונותיו האגואיסטיים פועלים, למעשה, רק לרעתו. שכן הוא לעולם לא מסוגל ליהנות ברצון אגואיסטי, אלא הרצונות האגואיסטיים נותרים,

בסופו של דבר, ריקניים פי שניים מכפי שהיו לפני שהשתדל למלאם. ככל שהאדם משקיע יותר מאמץ להשיג דבר מה וליהנות ממנו, לרכוש משהו, כך כאשר הוא משיג או רוכש את מושא חפצו, נבנה לו מיד חסרון כפול, והוא כפוי לשוב למרדף אחרי הדבר הבא. זאת משום שכלי

הקבלה, הכלים שבהם אנו רוצים להתמלא, דווקא בהם לא יכול להיות מילוי. שכן מילוי הינו הרגשת התענוג, והרגשת התענוג יכולה להיות רק בעודי רוצה ליהנות, אך ברגע שבו נכנס תענוג לכלי, הרצון נפסק. הרצון מתמלא והתענוג נפסק, ויוצא שהאדם כבר לא מרגיש במילוי. כדוגמת אדם

שמתחיל לאכול, וככל שהוא אוכל יותר, כך התענוג שהוא מפיק מהאוכל פוחת והולך, עד שנעלם כליל. על כן מרדף האדם בכל עולמו אחרי תענוגים מביא אותו, בסופו של דבר, למכות, כתוצאה מכך שאינו מתמלא. מכות אלו נקראות "מכות פרעה", שכן פרעה הוא היצר הרע של האדם, היושב בתוכו, אותו האגו

שמחד גיסא רודף אחרי תענוגים, ומאידך נותר ריק, ושולט באדם. האגו גם שולט באותו רצון באדם המשתוקק להתעלות מעט מעל לדרגת העולם הזה, ומחפש עצות כיצד להחיות את נפשו, אותו הרצון הנקרא "בני ישראל". שכן ישראל פירושו "ישר-אל", כלומר הרצון של מי

שמשתוקק לבורא. לכן כאשר עולה באדם הרצון הנקרא "ישראל", זה המשתוקק לצאת ולהתעלות מעל החומר, מעל העולם הזה, כנגדו מיד עולה באדם רצון "פרעה", שמושך אותו בחזרה למטה, ואז מתנהל בתוך האדם מאבק מה עליו

לעשות.יציאת בעת וחמש-מאות שנה, כשלושת-אלפים לפני הזה ישראל התרחש המאבק עם בשורשו של מצרים. כפי שמספרת לנו התורה, בני ישראל בורחים ממצרים, כלומר יוצאים מתחת לשליטת פרעה - וזהו סימן לכך שאדם רוצה לצאת מחייו הגשמיים, כאשר הוא מבחין שהם גדושי מכות והוא אינו מסוגל למלא את

עצמו לעולם. אין לו במה להחיות את נפשו, ולפיכך הוא בורח מחייו אלו, מאותו מרדף מתמיד אחר כל מיני המילויים שבעולם הזה, מהרצונות לתענוגים גופניים, לכסף, לכבוד, ולמושכלות, ואז רוצה האדם להתעלות מעליהם

משום שאינו רואה להם סוף, ואילו הוא תמיד נשאר ריק. ומהם חייו?ומבקש האדם בורח מפרעה כביכול, וכאשר הוא בורח ממנו, כלומר מהרצון לקבל שלו, מהאגו שלו, להתעלות מעט, מיד הוא מתחיל להרגיש במעין הארה מלמעלה, שמוכנה לעזור לו. הוא מרגיש כאילו בא כוח מלמעלה שמחזיק אותו ורוצה לעזור לו, ואז, כפי שמסופר בתנ"ך, עומדים בני ישראל תחת הר סיני, ומתרחש

"מתן התורה". משה עולה להר סיני, "משה" מלשון "למשות", "למשוך" את אותה הנקודה באדם המשתוקקת לרוחניות, לחיים ללא הגבלות, ללא הרגשת חיים ומוות, לחיים שלמים ונצחיים. אותה נקודה מתקשרת, למעשה, למשהו מלמעלה, ומביאה לאדם איזושהי התרוממות. והאדם רוצה להתרומם, אך אינו מסוגל לכך, מה שנקרא "חטא העגל", ואז שוב הוא חוטא, שוב מקבל התעוררות, שוב נופל, וכך עובר המון שלבים עד שהוא מוכן לקבל את

התורה. מתי מוכן האדם לקבל את תורה? על פי ההיסטוריה של העם היהודי, אנו רואים ש"קבלת התורה" טרם התרחשה. התרחשה רק נתינת התורה בשבועות, במעמד הר סיני, שאז נתן הבורא לעמו את שיטת תיקון הרצון האגואיסטי, כדי שיתקנו באמצעותה בהתאם לתכונות הבורא. ולפי מידת התיקון, יתמלא באור התורה.

אבל עם ישראל טרם תיקן. בני ישראל שקיבלו את התורה עלו איתה לארץ ישראל, כלומר, עלו עם אותו כוח קבלת התורה, ולאחר שנים מספר החלה דווקא ירידה. כלומר הרצון לקבל הלך וגדל והביא למשבר, ל"חורבן בית המקדש הראשון".

לאחר גלות בבל ניסו בני ישראל לתקן את עצמם, ובנו בית מקדש שני, אך גם הוא נחרב.

-197 -

כתוצאה מהשבירות הללו עשרה שבטים נעלמו כליל, לאחר שהתערבבו בין יתר העמים, כלומר בכל יתר אומות העולם, ואילו שני השבטים הנותרים, שנשארו בבית המקדש השני, נזרקו מארץ ישראל, וחיו אלפיים

שנים בגלות בין אומות העולם. כל זה קרה כדי שבני ישראל יתערבבו באומות העולם ויוכלו לתקן את עצמם ואת אומות העולם, ולהביא

את כל הנבראים להשתוות הצורה עם הבורא, כפי שהיו אדם וחווה בגן עדן. כאשר נגיע לתיקונים, כלומר נתקן את עצמנו ונפיץ את חוכמת הקבלה בקרב יתר העמים, כדי שיוכלו גם הם להצטרף לתיקון, ונקיים כולנו יחד את כל תרי"ג המצוות, או אז באמת נזכה ל"קבלת התורה" בנשמה

. ויהיו כל הנבראים ככלי השכינה להשראת אור התורה."כאיש אחד בלב אחד"משותפת, על כן אנו חוגגים את חג השבועות, המסמל, למעשה, רק את נתינת התורה מלמעלה, אך המימוש תלוי

רק בנו, ודווקא בימינו אלו הוא מתחיל להתרחש.

האם עוד לא קיבלנו את התורה?

עוד לא קיבלנו את התורה, משום ש"לקבל תורה" פירושו לרצות לקבל את המאור המחזיר למוטב. האנושות נמצאת כיום במשבר מיוחד, שמעולם לא היה כמותו. אף על פי שמאז ומתמיד האנושות עברה משברים שונים, עדיין היא תמיד צעדה קדימה, החל מתקופת העבדות, דרך התפתחות החברה, המדע, התרבות ועד

לקדמה המודרנית. אך כיום אנו מצויים במשבר כללי, שמכיל בתוכו את כל עיסוקי האדם בעולם הזה. משבר זה נובע מתוךנובע ממחסור בכסף או השאלה העולה בכל אדם באשר הוא: "בשביל מה אני חי?" כלומר המשבר אינו באוכל, אלא הוא הרבה יותר עמוק. שכן זוהי שאלה שלא נמצאת לה תשובה בעולם שלנו. האדם על כל ענייניו

בכל תחום שהוא בעולם הזה, אינו מסוגל לקבל תשובה מספקת לשאלה זו. זוהי שאלה על מה שנמצא מעבר לחיים, מהיכן באתי? בשביל מה אני חי? לאן אני הולך? המרירות העולה מהשאלה, והחושך, הייאוש והריקנות מאי קבלת התשובה עליה, הם שמביאים את האנושות לשקוע בטרור

של קנאים קיצוניים, בסמים, במשברים משפחתיים עד מדיניים. בקצרה, בכל מה שקורה היום, ותרופה אין. התרופה היא רק להשיב לשאלה, אך ראשית יש לברר מהי השאלה, שכן אנשים רבים טרם גילו אותה לכל עומקה, אלא הם חשים בסבל, באומללות, בחוסר אונים ובחוסר טעם בחיים, אך עליהם לגלות מהי בדיוק

השאלה, ואז יחפשו כנגדה את התשובה. התשובה לה מגיעה רק על ידי פתיחת המציאות האמיתית, הנסתרת מעינינו. אדם שיוכל לראות את עצמו באופן שבו הוא קיים בממד אחר, מלבד שנות חייו בעולם הזה, יזרום אל מעבר לזמן הגשמי שבעולם הזה,

ויחיה במקביל לחייו כאן, גם בממד עליון. אם האנושות תפקח עיניה ותראה את המציאות הכוללת, העצומה, האמיתית, או אז יקבל האדם הבנה

מלאה לגבי כל חוקי הטבע, ומתוך כך יידע כיצד להתייחס נכון לעצמו, לאחרים ולבורא. בספר "הזוהר" כתוב, שבסוף הימים תתגלה חוכמה זו לכל העולם, ותביא לכלל האנושות את ההבנה לגבי מהו העולם האמיתי, שבו אנו חיים, וכיצד עלינו להתנהל בו. וכמו כן היא תפתח בפנינו מהו העולם הרוחני,

מהו הכוח העליון, מה הוא רוצה מאיתנו וכיצד נוכל להגיע אליו. לפיכך, קבלת התורה תלויה רק בלימוד חוכמת הקבלה, ומקובלים בכל הדורות דיברו וכתבו רבות על כך, שרק על ידי לימודה יגיע האדם לגאולה, יתקן את כליו מהאגואיזם שבהם, היינו מקבלה לאלטרואיזם, השפעה,

, ונהיה כולנוואהבת לרעך כמוך"בדומה לבורא, שכולו טוב ומשפיע. אז נתקשר איש לרעהו, נקיים את הכלל "כאגודה אחת מול הבורא שלנו.

-198 -

מהו שורשם הרוחני של מנהגי חג השבועות?

הסימנים לחג, למעמד הזה, הינם אכילת מוצרי חלב, שכן "חלב" הוא סימן לנתינה מצד העליון כלפי התחתון, על מנת להאכילו. לבוש לבן הוא סימן לאור העליון, לנתינה, שצבעה לבן. לבן פירושו שאינו דורש לעצמו

מאום, שאין שום "שחרחרות" בפנים. חג השבועות הוא חג קצר מאוד, שלא כמו "הימים הנוראים" או סוכות ופסח. זהו חג קצר, משום שהוא רק סימן לעתיד, הוא טרם התקיים, אלא הוא סימן לכך שהייתה מסירת התורה לעם ישראל, אך טרם הייתה

קבלת התורה ומימושה, מצדנו.

כתוב שבני ישראל התחייבו לפני הבורא "נעשה ונשמע". האם הם לא עמדו בהתחייבותם זו?

בני ישראל התחייבו "נעשה ונשמע". נשאלת השאלה "מה נעשה ונשמע"? נעשה פירושו, נקיים את כל דברי התורה, כלומר את כל התיקונים, ואז נגיע ל"שמיעה", היינו לדרגת הבינה - נתינה, שהיא הדרגה המדמה את

האדם לבורא.

האם מהות חג השבועות היא מעין "איתות" מלמעלה: זכרו, התורה ניתנה לכם, אך טרם קיבלתם אותה?

אכן ניתן ללמוד רבות מיציאת מצרים, מחציית ים סוף, מההתאספות תחת הר סיני. סיני הוא מלשון "שנאה", כלומר כאשר מתגלה הרצון לקבל הגדול ביותר, ולמרות כל זאת בא כוח עליון מלמעלה, שאומר: אם תקבלו

את התורה יגיע הטוב, ואם לא, כאן יהיה מקום קבורתכם. כלומר, מלמעלה נמסר לעם ישראל די אור כדי לתקנו, ולנו חסר רק מימוש הדבר בפועל, קבלת האור. כלוהגלות ולאחריה, חורבן בית מקדש הראשון, חורבן בית שני, מה שקרה לעם ישראל עד לקבלת התורה

האחרונה עד ימינו אלו, היה חייב להתרחש בצורה כזו, שכן הכול עדיין שייך למסירת האור מלמעלה. על כן היה עלינו להתערבב באומות העולם, וליפול מדרגת בית המקדש הראשון והשני, משום שכל זה היה חייב להתקיים בנו ובעולם כולו. וכעת האנושות מגיעה יחד עם עם ישראל למצב של חוסר אונים, הנוגע בכל

אופני התפתחותה על פני האדמה.כה, עד שהתרחש מה כל כלומר, מצרים. ביציאת שקיבלנו התורה למימוש מוכנים כולם לכך, אי השתלשל מלמעלה למטה, מהבורא, שתוכניתו הולכת ומתממשת. מימינו והלאה, מתחילה הבחירה החופשית

של האדם למימוש התורה, על ידי תיקון ומילוי הנשמה והידמותה לבורא.

-199 -

ט' באב תשעה באב הוא אחד המועדים שבהם נגרמו מרבית האסונות הגדולים לעם ישראל. עוד משחר ההיסטוריה הייתה תקופת בין המצרים ותשעה באב תקופה קשה לעם ישראל, בעיקר משום שהיא מציינת את חורבן שני

בתי המקדש באותו מועד. מה מסתתר מאחורי התאריך תשעה באב? העולם שלנו הינו תוצאה של העולם הרוחני, ואין בו דבר שלא יורד מלמעלה, מהעולם הרוחני. כל הכוחות שמולידים את החומר, מארגנים את החומר, פועלים בחומר, בכל דרגות המציאות, דומם, צומח, חי ומדבר,

דבר מהם לא פועל בעולם שלנו, אלא על ידי הפעלה מלמעלה. לכל תופעה יש שורש משלה או כוח שפועל עליה בעולם שלנו, כוח שמוליד אותה, מקיים אותה, מוליך ומלווה אותה תמיד. הכוחות הללו, הן החיוביים והן השליליים, פועלים באיזון כדי להביא את כלל המציאות למצבה המושלם. כשפועל שורש כוח הרע, הוא פועל כדי להביא למציאות את הכוח האגואיסטי. וכשפועל

כוח הטוב, הוא פועל על המציאות כדי להביאה לתכונה אלטרואיסטית.בחורבן בית כפי שהתרחש יורד הכוח האלטרואיסטי. כלומר הכוח האגואיסטי, כוח הרע, כשמתגבר המקדש הראשון, שעד לאותו חורבן חי עם ישראל בקדושה, בהרגשה רוחנית גבוהה, בהרגשת חיים נצחיים.

"כאיש אחדשכן הוא חי באהבת הזולת, בערבות שלמה, בהתאם לתנאי שקיבל על עצמו במעמד הר סיני, , שהיא תנאי קבלת התורה.בלב אחד"

לשנאת חינם"ואהבת לרעך כמוך"כשגבר בעם הכוח האגואיסטי, איבד העם חלק מהתורה, ונפל מדרגת בין איש לרעהו, וזה נקרא "חורבן". לאחר מכן שוב גברה השפעת כוח הרע עלינו, שוב גבר בנו האגואיזם, ואיבדנו לחלוטין את הקדושה, כלומר את כוח ההשפעה, את אהבת הזולת, ובמקום זאת נפלנו לשנאת חינם,

ירדנו לדרגת האגו האכזרי ביותר. כתוצאה מכך שהתרחשה נפילה בדרגת הכוחות בנשמה, התרחש גם בעולמנו חורבן בדרגות הדומם, צומח, חי ומדבר, ועם ישראל איבד את בית המקדש, איבד את המדינה, ספג מכות קשות, רציחות, השמדה

המונית וכן הלאה. שכן מאז ועד ימינו, אנו מצויים בגלות מהקדושה, בגלות מאהבת איש את רעהו. כך חלפו אלפיים שנות גלות, שכעת אנו נמצאים בסופה. שבנו לארץ ישראל, קיבלנו את המדינה, ונותר לנו רק להגיע לאותה דרגת אהבה זה לזה, לאותו כוח הביטחון, כוח הערבות שנותן אדם לחברו על ידי יחס

טוב. אם נצליח להחזיר את אותו היחס שהיה בינינו בזמן בית המקדש, אז ישוב להתקיים אותו מצב רוחני, ויהיו לנו מדינה ועם במצב שנקרא "עם ישראל בארץ ישראל", נוכל "להיות עם חופשי בארצנו". "חופשי" פירושו

חופשי מהאגו, מכוח הרע. ואז ישפיע עלינו מלמעלה רק שורש הטוב, ללא כוח הרע. כאשר עם ישראל לא נמצא תחת הכוח הטוב, לא קרוב אליו ואף לא דומה לו, הוא נמצא תחת השפעת

הכוח הרע, האגואיסטי, ולפיכך אין בכוחו להילחם. העם הולך ומתפורר, המדינה חומקת מבין אצבעותינו, ומעל ראשינו שוב מרחפת סכנת השמדה וסכנה לאבד את מדינת ישראל ולצאת לגלות נוספת. כל זה תלוי רק במידת היותנו שורים באהבת הזולת, עד כמה

נהיה כאחים ונקיים את התנאי שהביא משה רבנו לעם ישראל בזמן מעמד הר סיני. זו הסיבה לכך שספר "הזוהר" חייב להתגלות בימינו, כי כשאדם לומד את השיטה, הוא מתאר לעצמו מה פירוש להימצא במצב רוחני יותר, במצב טוב יותר, בהשפעה, באהבה, באלטרואיזם, ואז נמשך עליו אור, כוח מלמעלה, שמחזיק ומעלה אותו. וכאשר אדם נמצא תחת הכוח העליון הזה, הוא מסדר אותו ואת כל המציאות

שסביבו כפי שאמור להיות. אם אנו רוצים עכשיו, בכוחותינו אנו, לפעול כאן על פני האדמה שבעולם הזה, חשוב שנדע שדבר לא יועיל, שכן העולם הזה כולו מופעל מלמעלה בלבד, וכל שבידינו הוא להחליף את שליטת הכוח שפועל עלינו

-200 -

מלמעלה כך שיהיה שלילי או חיובי, וזה נתון לבחירתנו.

מהי משמעות המועד המסוים של תשעה באב, שדווקא בו קורים אסונות לעם היהודי?

הכוח העליון מסדר כך את המציאות. בתקופת חג הפורים, לדוגמה, לא הייתה מתרחשת ההתנתקות, משום שחג פורים הוא זמן טוב ליהודים. הפינוי אמור היה להתבצע למחרת תשעה באב, אך הוא נדחה בשבוע ימים,

כדי שלא יהיה סמוך לתשעה באב. בולט עד כמה הדבר סמלי, ועד כמה הוא מצוי תחת אותו הכוח.ולוקח מאיתנו גם כן את ארץ ונטל מאיתנו שני בתי מקדש, מוסיף לפעול, אותו הכוח ששבר אותנו, ישראל, שניתנה לנו בימינו. הפעולה באה מאותו השורש. בל נשלה את עצמנו שנחזיר לשכנינו חלק אדמה קטן, ובזה יסתיים העניין, המצב כיום הינו המשך ישיר של אותו הרס, אותו חורבן, הבא מאותו כוח הרע,הטוב, כוח את עצמנו על מעוררים לא שאנו בגלל עלינו, לפעול שממשיך אגואיסטי, כוח מאותו

האלטרואיסטי.

האם נוכל להפוך את "תשעה באב" למועד שמחה ליהודים?

הדבר בכוחנו, ודווקא בתשעה באב, כי במקום שבו התגלה הרע, שם חייב להתגלות לאחר מכן כוח הטוב, שכן כל הרע הינו הכנה לטוב. אם דווקא מתוך המצב הרע שבו עם ישראל מצוי כעת הוא יבין את הרע, יבין את הסיבתיות לו - מדוע בא כל הרע הזה, ויתחיל לתקן עצמו לכיוון הטוב, אז ודאי שהיום הגרוע ביותר, שבו מתגלה כל הרע לאורך כל ההיסטוריה של עם ישראל, יהפוך ליום הטוב ביותר, שכן מתוך בור עמוק נעלה אל

הפסגה המוארת.

מדוע ישנה מחזוריות בכל שנה ושנה?

והן הרעים, פועלים על עולמנו "שנה" באה מהמילה "מחזור", "לשנן". כל הכוחות מלמעלה, הן הטובים בנוסחה מיוחדת, במערכת מיוחדת, בכל אחת מתקופות השנה.

נאמר שהם מעל ישראל ולפיו פועלים הכוחות, אלא שעל הינו בעל אופי משלו, כל חודש, יום, כל לכוכבים ומזלות. מה פירוש? שאם נרצה לשנות את השפעתם של הכוחות עלינו מהשפעה רעה לטובה, לבטח

נוכל לעשות זאת, לא משנה באיזה יום או באיזה חודש אנו נמצאים על פי לוח השנה. על ידי לימוד חוכמת הקבלה נוכל להזמין על עצמנו כוח עצום מלמעלה, שיעלה אותנו מעל לממד הזמן, ונגיע למעמד הנצחי, "גן עדן". כמו שנאמר, אותו היום של תשעה באב, הוא יום לידתו של המשיח, שבו הוא

עתיד להתגלות. בהחלט בכוחנו לבצע זאת, ודווקא כעת. מחד מתגלה כל הרע הנחשף בתוך עמנו וכלפיו מצד האנושות כולה, ומאידך מתגלה חוכמת הקבלה, המסבירה שלקושי הזה יש בהחלט מטרה, ועם ישראל אינו "עזוב" תחת

שליטתו של טבע עיוור, אלא יש בזה כוונה ממשית להביאו למטרה נשגבת.

חוכמת הקבלה נשענת רובה על המשפט "הבורא הוא טוב ומיטיב", מהיכן מגיעים לפתע "כוחות רעים" לעםישראל?

מאותו הבורא מגיע כוח הרע וכוח הטוב, כדי לתת לנו בחירה חופשית, שבאמצעותה נבנה את עצמנו כעם חופשי, ונגיע לדרגה כזו של הבורא. אם נהיה מופעלים תחת כוח אחד בלבד, נהיה כבובות, מריונטות, אבל אם

פועלים עלינו שני כוחות, כוח הטוב וכוח הרע, מתאפשרת לנו בחירה חופשית.

-201 -

האם הכוח השופע מן הבורא הוא כוח טוב בלבד?

הכוח השופע מהבורא הוא כוח טוב, אבל כלפי האדם הוא מתפרש לשני כוחות, טוב או רע, על מנת להעניק לו הזדמנות להיות בטוב או ברע. כי האדם עצמו כלול מטוב ומרע, "רע" זה הוא לב האדם, ו"טוב" היא ה"נקודה

שבלב".

האם ישנם אנשים שאומרים לעצמם: ההתנתקות טובה - כל הכבוד לבורא שעשה זאת?

לא, אין דבר כזה, הבורא לא גרם להתנתקות, אלא העניק לנו הזדמנות לממש את שני הכוחות - הרע והטוב, בצורה האידיאלית עבורנו. אם אנו לא ממשים זאת נכונה, כוח הרע פועל. עולמנו הוא עולם התוצאות, כלומר הוא התוצאה של פעולתנו בין שני הכוחות, הטוב והרע, בעולם העליון, שאם נרצה או לא נרצה, אנו מפעילים

את שניהם. האדם מצוי כאן, בעולם הזה, ומעליו שני כוחות - טוב ורע, ומעליהם עומד כוח אחד, הבורא. על האדם לבחור בין טוב לרע, ולהזמין על עצמו את הכוחות. אם הוא מזמין את כוח הטוב, הוא מיד עולה למעלה ונעשה

כמו הבורא. אבל אם הוא בוחר בכוח הרע, הוא זה שפועל עליו. ואז האדם סופג מכות, ובאין ברירה, מתוך הסבל, עולה ברצונו ומזמין את הכוח הטוב שיפעל עליו. כך, בסופו של דבר, מביא גם הרע את האדם לטוב, אך ניתן לעבור

את הדרך מבלי לעבור את הרע.

מכאן, הקבלה היא מעין קיצור דרך, אבל למעשה, קיצור הדרך הזה לא יועיל למי שעוסק בקבלה, כי כשיגיעהרע, הוא יגיע לכולנו, הלא כן?

כן. זאת משום שכל ישראל נחשבים עם אחד, ולא חשוב מי פועל טוב ומי פועל רע, אלא דווקא טובי העםסובלים קודם, ואילו הרשעים סובלים בסוף, משום שישנם חוק ומערכת מיוחדת שפועלים כך.

האם הבורא רומז לנו במה כדאי לבחור, כמו שכתוב: "העדתי בכם היום, את השמים ואת הארץ, החייםוהמות נתתי לפניך, הברכה והקללה; ובחרת, בחיים"?

הוא רומז לנו, ואף בכל רגע ורגע נותן גילויים של ממש, כשמראה לנו עד כמה אין ביכולתנו להסתדר בארץ , אך למרבה הצער, מהם אותם ה"חיים" שבהם אנו בוחרים? להרוויח כמה"ובחרת בחיים"ישראל. נאמר

שיותר כסף, ולא להתעלות לדרגת הבורא, לדרגה שעבורו נקראת "טוב וחיים".

-202 -

חיים עם קבלה

-203 -

"המאור המחזיר למוטב" ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" )אות קנה( כתוב: "אם כן, למה זה חייבו המקובלים לכל איש ללמוד חכמת הקבלה? אמנם יש בזה דבר גדול וראוי לפרסמו: כי יש סגולה נפלאה לאין ערוך לעוסקים בחכמת הקבלה: ואף על פי שאינם מבינים מה שלומדים, אלא מתוך החשק והרצון החזק, להבין מה שלומדים,

מעוררים עליהם את האורות המקיפים את נשמתם". "המאור המחזיר למוטב" הוא למעשה עסקת חבילה. אדם לומד קבלה כדי להתקדם רוחנית, אך בד בבד, מבלי להיות מודע לכך, הוא הופך אדם טוב יותר, מתוקן. האם ייתכן מצב שבו אדם ילמד קבלה ועדיין יישאר רע, או שהקבלה מטבעה הופכת אותו לטוב יותר? האם הלימוד הופך את חיי האדם טובים יותר גם במישור

הגשמי? כיצד פועל הפלא הזה? מהי הסגולה הנפלאה בלימוד מתוך ספרי הקבלה, שבעקבותיה נעשה האדם טוב יותר

לא רק במובן הגשמי, אלא נעשה "מלאך קדוש" גם מבחינה רוחנית? ספרי הקבלה אינם ספרי מוסר ההופכים את האדם מחונך או יפה נפש. אלא בעזרתם מתחיל האדם לעבור שינוי ושיפור מהותי, שמוביל אותו אל מעל העולם הזה. הוא מתחיל לקבל תכונות שאט אט מעלות

ומושכות אותו מעלה, אל העולם הרוחני. בא אליו, מה שנקרא "כוח המשיח". מהו אותו כוח מיוחד שקיים בספר "הזוהר" וביתר ספרי הקבלה, שיכול לפעול כך על אדם, אותו הכוח שעליו מקובלים תמיד מדברים? העניין פשוט. מלכתחילה, כבר מלידתו של האדם בעולם הזה, הוא כולל בתוכו שני חלקים: תכונות "העולם הזה", שבלשון הקבלה נקראות "מלכות", ותכונות העולם הרוחני, שבלשון הקבלה

נקראות "בינה". כבר במצב ההתחלתי נמצאות באדם תכונות העולם הזה ותכונות העולם הרוחני, אך בצורתן המקולקלת. מהיכן זה נובע? מהו שורש הבעיה? השורש הוא, כפי שכתוב בתורה - הבורא ברא את "אדם הראשון", כצדיק בגובה רוחני של "גן עדן", כלומר היו בו רק תכונות רוחניות, תכונות הבינה. ולאחר מכן סובב הבורא את המקרההרצונות להם, קוראים שאנו כפי או לקבל הרצון קבלה, כלי ה"מלכות", כוחות לאדם שהתחברו כך,

האגואיסטיים. כתוצאה מכך התקלקל גם כוח ה"בינה", שהוא טבעו הראשון של האדם, ואז נפל האדם מגובהה הרוחני של "בינה" לעמקות תכונות ה"מלכות", תכונות העולם הזה. פעולה זו נקראת "חטא אדם הראשון", "שבירת

האדם", "שבירת הנשמה" או "שבירת הכלים". מכאן, בכל אחד ואחד מאיתנו נמצא חלק מאותו כלי של "אדם הראשון", ובכלי זה, בחלק זה, מחוברותוהן אלה מקולקלות, רוחניות של העולם העליון, שהן אלה ותכונות יחד תכונות גשמיות של העולם הזה

אגואיסטיות. האדם רוצה ליהנות מהעולם הזה, על כן הוא משתמש בכלים, כלומר ברצונות של "מלכות", וכך מתפתח ברצונותיו הגופניים לאוכל ולמין. לאחר מכן, על ידי שימוש ב"בינה", שימוש בכוח המשפיע, הכוח הרוחני, מתפתחת בו "הרגשת הזולת" דרך מה שנקרא "קנאה, תאווה וכבוד", ובד בבד איתה גדלה התאווה למלא

עצמו על ידי הזולת, במטרה להגדיל את הנאותיו האישיות. "הרגשת הזולת" מגיעה אליו מכוח הבינה, מהכוח הרוחני, שכן הרוחניות כולה בנויה מהשפעה על הרגשת הזולת. אבל אצלנו, בכלים האגואיסטיים, מתבטא הדבר בצורה הפוכה לרוחניות, ומתוך כך שמרגישים את הזולת, אנו רוצים לנצל את כל מה שיש בו להנאתנו. יוצא שכשאדם מפתח את טבעו המקולקל, הוא מגדיל גם את הכלים שיש לו בעולם הזה, כלומר את הרצונות ליהנות מהעולם הזה, ואחר כך הוא רוצה גם לגייס את כל

מה שיש לאחרים לטובתו. כך זה נמשך, עד שהוא מגיע למצב שבו הוא מתחיל להתייאש מהריצה ומהניסיונות למלא את עצמו, שכן

-204 -

הוא משתוקק למלא את כלי המלכות שבו באמצעות רצונותיו. אבל מחוכמת הקבלה אנו למדים, שבכלי המלכות היה "צמצום", כלומר אי אפשר לקבל בכלי הזה שום תענוג, והתענוגים שלפעמים מגיעים אל האדם,

מקורם רק במגע קצר בין האור העליון לבין הכלי שלנו, ומיד התענוג בורח, פורח מידיו, נוגע בו קצת, ועוזב. לכן כל דבר שעבורו התייגע והזיע רבות, עד שזכה לקבל ממנו את התענוג שכה רצה, מתפוגג ונעלם תוך רגעים מספר, מקסימום כעבור כמה שעות. אדם יכול להקריב מחצית חייו כדי להשיג תענוג מסוים, אך תוך כמה שעות הוא יפסיק להרגיש אותו, אף על פי שהשקיע שנים כדי להשיגו. מדוע זה כך? מפני שהתענוג לא

נכנס אל תוך הכלי של מלכות. מה עושים, אם כן? הניסיונות להתמלא בתענוג הם שמביאים את האדם לכלל ייאוש מיכולתו למלא את עצמו, ולייאוש מהמרדף אחר הרגשת החיים, התענוג והרגשת התכלית. אז האדם מתחיל לשאול: האם אני

ממלא או לא ממלא את עצמי? מה הטעם בחיי? ובשביל מה בכלל כדאי לחיות? אם שאלתו היא אמיתית, היא מובילה אותו לחלק השני שמצוי בנשמתו, הרצון של "בינה". אמנם גם רצוןולא ומין( גופניים )אוכל זה מצוי באדם בצורתו המקולקלת, אך הוא בכל זאת רצון ליהנות לא מתענוגים זו כבר וכבוד", אלא "קנאה, תאווה ידי על ומושכלות( שמונעים מתענוגים אנושיים )כסף, כבוד, שליטה

השתוקקות למה שנמצא מעל העולם הזה. כאשר האדם מתחיל להבין שכדאי לו לרכוש את העולם הרוחני ולהגיע למה שנמצא מעבר לעולם הזה, וכך ליהנות מרוחניות, הוא רוצה להשתמש בכל הידע, האמצעים והסגולות הקיימים בכדי לפתוח את העולם

הרוחני. או אז הוא מגיע לקבלה ושומע שבאמצעות הלימוד יוכל לגלות את העולם העליון, להתחבר אליו, ולדעת עבר, הווה ועתיד. כמו כן יוכל להרגיש תענוגים אינסופיים ולהימצא בנצחיות, מעל חיים ומוות. עם פיתוי כזה, מובן שהרצון לקבל של האדם מתחיל להשתוקק לרוחניות, עד שמתחיל ממש לזלזל, כביכול, בעולם הזה, וחפץ

ברוחניות בלבד.ידי נכתבו על - כוח מיוחד שמצוי בספרי הקבלה, הנקרא "סגולה". ספרי הקבלה כאן מתחיל לפעול מקובלים בדרגה רוחנית. בזמן כתיבת הספר הם מילאו את נשמותיהם באור, בגובה ההשגה שבו נמצאו בעת

כתיבתו. מקובל שכותב ספר, מתקן את הכלי שלו לפי אותו גובה שבו הוא מגלה את העולם הרוחני. מהי משמעות כתיבת הספר? המקובל חוקר את העולם הרוחני, את הטבע הרוחני. הוא נמצא במגע ישיר עם האור העליון וממלא את עצמו באותו אור העליון. כשאדם רוצה להגדיל את השתוקקותו לעולם הרוחני,

הוא קורא ספרי קבלה, שגורמים לכך שימשוך על עצמו "אורות מקיפים". על ידי האורות הולך וגדל באדם הרצון לקבל יותר ויותר. מחד, מתפתח חלק המלכות שבו, אך מאידך,

האורות שהוא מושך מתוך השתוקקותו שיבואו למלא אותו, נכנסים גם לחלק הבינה שבאדם. חלק הבינה הוא למעשה "רצון של העולם הרוחני", המצוי באדם בצורתו המקולקלת, ואף על פי שהוא מושך את האור על ידי חלק המלכות, להנאתו האגואיסטית, כביכול, אור זה פועל גם על חלק הבינה שבו,

מתקן אותה ומחזיר אותה לצורה שבה הייתה בעולם הרוחני. כך מתחיל האדם להרגיש לפתע בחלק הבינה מה שנקרא "ח"ן דקדושה". כלומר הוא מרגיש שטוב להיות

משפיע, טוב לתת, טוב להידמות לבורא, טוב להיות מעל האגואיזם והחומריות. לפתע הוא מרגיש שאינו רוצה לקבל את כל העולמות האלו ולתפוס אותם להנאתו. לא. הוא רוצה להיות רוחני יותר, זך יותר. מהיכן מגיעה אליו לפתע ההרגשה הזו? הוא כלל לא התכוון לזה מראש, ויתרה מזאת,

אילו ידע על כך כאשר היה אגואיסט מוחלט, ודאי היה בורח. זה קורה לאדם משום שעל ידי האגואיזם הוא מושך על עצמו אור עליון, והאור העליון מתקן בינתיים את חלק הבינה שבו. כך הוא מתחיל באמת להשתוקק לחיות בעולם הרוחני, ולא רק לתפוס את העולם הרוחני

וליהנות ממנו בעולם הזה, מכך שיהיה "מגלה עתידות" או בעל כוחות עליונים, וישלוט בעולם. לא, הוא רוצה להתעלות מעל העולם הזה אל העולם העליון, ולהשתמש בכל החיים האלו לטובת העולם

-205 -

העליון. כך הוא עולה ונעשה מקובל, כאשר הכול קורה בסגולת האור, המגיע לאדם על ידי לימוד נכון בספרים,שנכתבו על ידי אנשי אמת הנקראים "מקובלים".

האם האגואיזם מתאבד?

בתהליך הזה האגואיזם הורג את עצמו, אף על פי שאינו מסכים לכך, ומובן שאינו עושה זאת במודע. אפשרבביצוע דרכם, שעוסקים בתחילת חבורת עבריינים צעירים למדריך, שמטרתו לחנך לדמות את התהליך "פשעים קטנים". אותו מדריך חודר לתוך החבורה על ידי כך ש"מקלקל" את עצמו כביכול, ומתחזה לגרוע

מהם, בכדי לתפוס את המנהיגות. זו הפעולה שנעשתה בשבירת האדם הראשון, כשבינה נשברה יחד עם מלכות, כלומר הכוח הרוחני נשבריחד עם הכוח הגשמי, וכעת בינה אומרת למלכות: "אם תשתמשי בי, תרוויחי גם את העולם העליון להנאתך".

כוח הבינה אומר למלכות, שניתן ליהנות בצורה אגואיסטית הרבה יותר מכפי שמלכות רוצה, שכן מלכות בנויה ליהנות רק מתענוגות גופניים: אוכל ומין, שאלו רצונות שגוף האדם ירגיש גם אם יימצא במקום נידח ללא

חברה גדולה מסביבו. ואילו כוח הבינה, שהוא רצון להשפיע ברוחניות, מביא לאדם המקולקל את הרגשת הזולת, ואומר לו: "אתה יכול לנצל את האחרים, ובעזרת ערמומיות ותחכום להפיק מהם תועלת נוספת, מלבד אוכל ומין. אתה

יכול לשלוט בהם וכך להרגיש גדול. זה ייתן לך תענוג עצום!" בינה מספרת למלכות שהיא אכזרית אף יותר ממנה, אך זהו רק תכסיס. כאותו מדריך שנכנס לחבורת הפושעים ומוכיח שהוא גרוע מהם בהרבה, ולאחר שתופס את המנהיגות, מתחיל לתמרן אותם כך, שיגלו אט אט כי צורת חייהם הנוכחית מביאה להם, בסופו של דבר, אך כישלונות, בעיות וצרות גדולות, ומוטב שיחפשו

דרך לברוח מהן. כלומר לא לברוח מהחיים ולא מהתענוגים, אלא מהצרות. המדריך מוכיח לחבורה, שסוג התענוג שהם רוצים להשיג אינו תענוג כלל, ושבדרך שבה הם פועלים, לעולם לא יזכו לתענוג. ובאמת, חלק הבינה שבנו הדוחף אותנו לכבוש הישגים אנושיים גדולים, באומרו: "היה גדול! בין אם עבריין גדול ובין אם פוליטיקאי גדול, שלוט על האומה, על העולם, וזכה לכבוד רב". חלק הבינה מאיץ בנו, על ידי הרגשת זולת, לנסות ולהשיג תענוגים אנושיים. והרי ניתן לראות שאין דחפים כאלה בצומח

או בין בעלי החיים, ואפילו לא בקרב אנשי מערות פרימיטיביים. אך כאשר האדם מקשיב לבינה ויוצא למרדף אחר אותם הישגים, הוא נוכח לדעת ולהרגיש עד כמה אינו מרוויח שום תענוג אמיתי. יוצא שעל ידי התאוות שבינה מעוררת במלכות, היא מביאה את מלכות במהרה

להחלטה שלא ניתן להגיע למילוי, לתענוג או להרגשת חיים בדרך זו. מלכות מתייאשת, ובינה מנצלת את הרגע: "ישנם חיים אחרים, שאפשר להצליח ולתפוס אותם להנאתנו, חיים רוחניים!" בהמשך לדוגמה הקודמת, המדריך פונה לחבורה ואומר: "אנחנו לא יכולים לשדוד בנק, אז לא נשדוד, אבל במקום השוד, בואו נלך לאוניברסיטה, נלמד להיות כלכלנים טובים, ונרוויח בצורה חוקית את אותו

כסף שלא נוכל לגנוב, וכך נסדר את העולם בצורה חוקית". בינה מביאה את האדם לתובנה, שבעולם הזה בלתי אפשרי לתפוס תענוג ולהחזיק בו. היא מביאה אותו לייאוש ולהרגשה שהגשמיות כולה שווה כקליפת השום, אבל תענוגים רוחניים כדאיים בהחלט. מדוע? משום

שאלה תענוגים שמעל לעולם הזה, תענוגים נצחיים. כך מושכת בינה את המלכות לרוחניות: "נרוויח את כל התענוגים באופן אגואיסטי, אבל בצורה חוקית, ונוכל ליהנות בלי גבול, משום שמקור התענוגים הוא רוחני, מעל לעולם הזה". כמו המדריך האומר לחבורה: "אם נהיה עורכי דין או כלכלנים מקצוענים, נוכל נסדר את העולם בצורה חוקית, אבל אם נגנוב, נרוויח רק

מעט כסף, ניתפס ונשב בבית הסוהר".

-206 -

האם זה השלב שבו מלכות מתה?

מלכות לא מתה, מלכות רוצה בזה, היא רצה אחרי בינה כדי להשיג את מבוקשה, וכך אדם מגיע לקבלה,כשהוא רוצה להשיג תענוגים רוחניים, עולמות רוחניים וכל מה שניתן להשיג בהם.

אז הוא לומד בצורה נכונה מתוך ספרים, מושך משם אור, שאמנם אותו הוא רוצה לקבל לטובתו, אך כאשר האור מגיע ומאיר לאדם בזמן הלימוד, למעשה הוא מתקן את הבינה שבו, וכך בינה גדלה ומתחזקת עוד

יותר מהמלכות. כלומר, המחנך מתחיל להוכיח לחבורתו על ידי הלימוד, שלהיות כלכלן או עורך דין גדול זה באמת דבר טוב, וכדאי להתמחות במקצוע ולעסוק בו ביושר, ולאו דווקא להיות מושחתים, כי כך משיגים גם כבוד, מעמד,

כסף ותענוג.רק באגואיזם להשתמש מתחילה שבינה עד הבינה, תכונת באמצעות למות האגואיזם מתחיל כאן לטובתה, כלומר רק כדי להשפיע ולהעלות את האגואיזם לעולם הרוחני. המצב שבו כל האגואיזם מצטרף לבינה המתוקנת, נקרא "גמר התיקון", "ביאת המשיח". התהליך הזה ערמומי מאוד, שכן הטבע שהבורא ברא

לנו הוא ערמומי.

האם בסופו של דבר מלכות מתה?

ולא בעל כורחה, אלא היא מבינה במהלך הדרך, שהמילוי הוא מלכות לא מתה, מלכות מצטרפת לבינה, החשוב ביותר, ושאם תהיה צמודה לבינה, היא תמלא את עצמה בנתינה. כלומר, מלכות משלימה עם בינה

בתנאי שבינה מספקת אותה.

האם ברגע שמתעורר שוב רעב במלכות, זה סימן לכך שבינה נכשלה במשימתה? או ששלטונה של מלכותמסתיים בכך שבינה מתגברת עליה פעם אחת בלבד?

מלכות לא תשלוט יותר. אבל בינה מתגברת על המלכות באופן מתוחכם והדרגתי, היא משתמשת בה מעט,וכן יותר משהשתמשה בפעם הקודמת, ושוב קצת יותר, לאחר מכן באה אליה שוב, ומשתמשת בה קצת

הלאה. היא עושה זאת במנות קטנות, היא אינה לוקחת מהמלכות הכול באחת. כמו שבחינוך, על המדריך להוכיח שהוא צודק במקצת, ורק לאחר שהחבורה מסכימה איתו, הוא מסתמךושבהן במנות קטנות. המנות שהיא מעבירה למלכות, בינה עובדת כך עוד מצדקתו. ומוכיח להם כך על

מסכימה מלכות להצטרף אליה, נקראות "מדרגות רוחניות", כלומר האדם הולך ומשתפר.

במילים אחרות, האם אדם שמעצים את הבינה בתוכו, מרוויח שכר כפול, שכן גם מלכות וגם בינה מסופקות,כלומר גם רצונותיו הגשמיים וגם הרוחניים מסופקים, כמו שנאמר: "וה' בירך את אברהם בכול"?

כתוב בתורה שכתוצאה מכך שהלכו בינה ומלכות יחד, נולד דוד המלך, כלומר נולדו כל ישראל ומלכות ישראל. מכאן, שבשילוב מלכות ובינה נולדת בנשמת האדם תכונה הקרויה "ישראל", "ישר-אל", המביאה את האדם

ישר אל הבורא, לדבקות בבורא בדרגה הרוחנית הגבוהה, הגדולה הנצחית והשלמה ביותר.

האם מלכות לא יכולה לברוח מהמלכודת הזו?

מלכות ובינה אינן יכולות לברוח מדבר. הכול כבר החל בשבירה, אז נעשתה ערבוביה ביניהן, ואותו ערבובמסוים הוא שקובע כיצד יתגלגל כל המשך ההתפתחות, כיצד יפתח הנברא את עצמו.

כל זה לחלוטין לא תלוי באדם, אלא רק במבנה נשמתו. כיצד אצלו באופן אישי מחוברת בינה עם מלכות. מה שכן תלוי באדם היא האפשרות להאיץ את ההתפתחות, כלומר את מהירות פיתוח הקשרים הללו. כמה

מהר הוא יממש את הרשימות הללו. נאמר שישראל מקדשים )מזרזים( את הזמנים, אך אינם משנים דבר.

-207 -

האם יש אדם שבנשמתו חלק בינה גדול יותר, ואדם שבנשמתו חלק מלכות גדול יותר?

כן, אך לא ניתן לסווג את החלקים לפי גדלים, זו ערבוביית תכונות מאוד מיוחדת, שכן מלכות כוללת בתוכה, תכונות מתוכן )גלגלתא ועיניים( שייכות לבינה, ונקראות "מצוות עשה",248 תכונות, כאשר 620יחד עם בינה,

מצוות, שנקראות "מצוות לא תעשה", אלו הם חלקי המלכות שאותם מתקנים, בצורה מסוימת365ישנן עוד בלבד, זה על גבי זה.

כך שחלקי הנשמה הקרויים "רצונות" מיתקנים על ידי האור, וכולם מקבלים צביון רוחני, כלומר רצוןלהשפיע, לתת, להתמלא באור רוחני. רק כך מתקן האדם את נשמתו וממלא אותה.

בשלב המעבר יש תהליך "הכרת הרע". מה פירושו?

הכרת הרע הוא תהליך מתמשך, שלאורכו האדם מכיר בכל פעם את תכונות המלכות שבו לעומת תכונותהבינה.

-208 -

ספר "הזוהר" בלתי אפשרי ללמוד קבלה מספר התנ"ך, משום שהתנ"ך הוא כתב חידה שאדם שאינו בעל השגה רוחנית, אינו יכול להבין דבר ממנו. לפי השמועה הנפוצה, קבלה לומדים מתוך "הזוהר" הקדוש, ולפיכך אנשים ניגשים

לחפש בו פתרונות למהות הקיום, אך כאשר פותחים את "הזוהר", מגלים שם סיפורים ומשלים למיניהם. דוגמת הסיפור על רבי יהודה ורבי יוסי, שהקימו מת, שנשמתו אמרה להם, שבנו לא בא לבקרו כבר מספר חודשים, ומבקש אותם לבדוק מה איתו. כאשר הם יוצאים מבית הקברות, הם רואים את הבן רץ לקראתם

ומוסרים לו שאביו רוצה שיבוא לבקרו. האם כך לומדים על מהות הקיום?"מדרש", שלא מדבר "בשפת כולו הוא "הזוהר" ופשוטה. ברורה בצורה ב"שפת הענפים", נכתב התנ"ך הענפים", אלא מוסיף סיפור משלו על הסיפור הרוחני. הסיפור האמיתי שאותו חווים בעלי "הזוהר" והסיפור שהם מספרים הם שני סיפורים שונים. שכן מקובלים חווים הרגשה בעולם הרוחני, ומה שהם מספרים, מסופר

ב"שפת האגדה". על כן, ראשית, לא מדובר בחכמים שעמדו ליד קבר, או הלכו מרמלה ללוד וכולי, אלא מסופר על אדם שחווה חוויה רוחנית, ורוצה לספר עליה. מדוע לספר עליה? משום שאנשים נוספים עתידים לבוא למדרגות שבהן הוא נמצא, וכשיגיעו, הם ירצו להשיג את מה שהוא משיג. לכן רוצה המקובל להסביר להם את מה שיש

באותה מדרגה, כיצד להשיגה, כיצד להגיע לרמות שונות במדרגה זו, מה טבעה, וכן הלאה. ומזה נכתב סיפור.עשר "תלמוד כפי שכתוב הפיזיקה, לשפת דומה באופן סיפורם את לאדם למסור יכולים מקובלים

בדומה למה שקורה בתחוםY שנעשות על פעולות Xהספירות", שמדבר על כוחות אלו ואחרים ועל פעולות המכאניקה או החשמל. אלו מונחים מדויקים מאוד, אבל קשה להעביר בהם פרטים דקים, משום שחסרה

השפה, שמרביתה סובבת סביב עשר הספירות וכוללת עוד כמה מונחים. לעומת זאת, "שפת הענפים", "שפת המדרש" או "שפת האגדה" הן שפות עשירות במילים, שבעזרתן ניתן

להביא לידי ביטוי כל זווית, הרגשה, פעולה, תוצאה, מחשבה, וכל שינוי, ולו הקל ביותר, בחיבורים שביניהן. ועדיין, מקובלים כותבים ב"שפת הקבלה", בדומה לאופן שבו כתב האר"י את מרבית ספריו, וכפי שכתבו בעלי "הזוהר" בספר "הזוהר", בחלקים: "אידרא רבא", "אידרא זוטא" ו"ספרא דצניעותא", שכתובים גם הם ב"שפת הקבלה". שפה טכנית הכוללת מושגים כמו ספירות, פרצופים, עולמות, מדרגות, מסכים, קווים, וכן הלאה. וישנם ספרים שכתובים בשפת הענפים, שרק מצביעים מרחוק על המדרגה הרוחנית שעליה מדברים

המקובלים. מה התועלת בשפה כזו? כאשר אדם מתחיל לקרוא ב"זוהר", הוא קורא סיפורים )מלבד שלושת החלקים"שפת הם "הזוהר" חלקי יתר כל דצניעותא", ו"ספרא זוטא", "אידרא רבא", "אידרא קודם: שהזכרתי המדרש"(. בזמן הקריאה יש לאדם קושי להחזיק במחשבה, שמדובר בתהליכים שמקובל עובר במהלך חיפושיו ברוחניות, ושכל המסופר על בני-אדם שונים דוגמת רבי יוסי, רבי יהודה, רבי חייא והסיפור על הקבר, מדבר על

אדם אחד שחווה חוויה רוחנית. חווה חוויה פנימית רוחנית. קשה מאוד ללומד לאחוז במחשבה זו כל הזמן, ובנוסף, להשתדל להתקרב בדרך כלשהי לחוויותיו של המקובל, ולבקש כוח שיבוא ויעזור לו לחוות את אותו הדבר. כלומר שיבוא תיקון מיוחד שיעלה אותו לרמה כזו, כאשר כלל לא ידוע לאותו תלמיד מה פירוש ל"רמה כזו", ומה זה "לעלות לשם". הלא אדם שקורא סיפורים כאלה, לאו דווקא נדחף לעבודה פנימית, שכן מטבע קטנותו, מטעם חוסר התפתחותו, קורא האדם את הסיפור

כסיפור. כאן באים מקובלים ואומרים: "הזוהר" כפי שהוא מיועד לבעלי השגה בלבד. לאו דווקא לבעלי השגה ברמתם של בעלי "הזוהר", שכתבו אותו בעודם מצויים בדרגות "האצילות", אלא לאדם שנמצא אפילו בדרגה

הנמוכה ביותר ברוחניות, היינו שכבר עבר את המחסום, ויכול במידה מסוימת לראות מה מספר "הזוהר".

-209 -

זאת משום שטבע כל המדרגות הרוחניות הוא זהה, וכל מדרגה היא העתקה מהמדרגה שמעליה. ישנם חמישה עולמות, ובכל עולם חמישה פרצופים, ובכל פרצוף חמש ספירות, שהן מאה עשרים-וחמש מדרגות

זהות, רק החומר שבהן שונה. מה זהה בהם? ה-י' ק' ו' ק' שמתגלה בכל מדרגה ומדרגה, שהוא השם המפורש. לכן, מי שרוצה ללמוד את חוכמת הקבלה ולהגיע לאותן דרגות, לאותה השגה רוחנית, חייב ללמוד מתוך ספרי מקובלים שנכתבו בשפת הקבלה, כלומר במונחים טכניים, דוגמת "תלמוד עשר הספירות". ומי שכבר נמצא בהשגה רוחנית, יכול לקרוא כל ספר של חוכמת הקבלה, שכתוב בכל סגנון ושפה: "שפת המדרש",

"שפת האגדה", "שפת התנ"ך", "שפת התלמוד", "שפת הדינים וההלכות". כל הספרים הללו נקראים "ספרים קדושים", שכן הם מתארים לאדם מדרגות רוחניות. קדוש פירושו "נבדל", ובתוכם מסופר על עולם, היינו מצב נבדל מ"העולם הזה". מה פירוש נבדל מ"העולם הזה"? נבדלומתעלה מעליו, הוא מגיע לטבע שני, כלומר טבע מהטבע האגואיסטי. כאשר אדם מתקן את האגו שלו

אלטרואיסטי, טבע הנתינה שהוא כטבע הבורא, ובו הוא מרגיש את כל החוויות שעליהן מדברים המקובלים.

ואילו "תלמוד עשר הספירות" מלא במונחים הנשמעים הטבע האנושי דורש תענוג מיידי מתוך הלימוד, כשפה זרה, ולתלמיד מאוד קשה להתעמק, להתרכז ולדבוק במידע שכתוב שם. כיצד מתמודד עם כך תלמיד

חדש, שרוצה להבין את החומר?

למתחיל בלימוד חוכמת הקבלה ישנן מספר נקודות עקרוניות: ודאי שמתחיל הפותח ספר קבלה, אינו מבין דבר, אך הוא קורא ומקבל הסבר, שכן ספרי הקבלה הכתובים בשפת הקבלה, הם ברורים מאוד, ומכילים פירושי מילים, שאלות ותשובות, וסדר סיבה ומסובב לכל הפעולות

הרוחניות שהוא לומד. כלומר, אלו ספרים שבנויים בצורה אקדמית, ומי שרגיל ללמוד, מרגיש שהוא לומד מספר רגיל. המיוחד כאן הוא, שאדם לומד על דבר שאינו מרגיש, אינו טועם, לא מבין, מעולם לא היה עמו בקשר קודם לכן, והוא

אף אינו יודע כלל אם זה אמיתי או לא, שכן ייתכן שהכול פרי דמיונו של מישהו.רוחנית, בעלי השגה ידי על נכתב הלימוד הלימוד השני, שנקרא שהוא מאמין שספר גם חלק ישנו המספרים על חוויות במדרגות עליונות בהכרה הרוחנית, ואליהן רוצה להגיע האדם שלומד. ולכן בזמן הלימוד הוא חייב לחשוב שהספר מדבר עליו עצמו, כלומר שהוא עצמו נמצא במדרגה רוחנית זו, ועל מה היה עושה לו

נמצא ברוחניות, לפי אותן הפעולות הפנימיות שעליהן מדובר בספר. ברגע שאדם חושב כך, זו תפילה, בקשה להיות באמת במדרגה כזו, בצורת השפעה, בתיקון רוחני. ואז, מהמדרגה הגבוהה שעליה הוא קורא, מאיר לו האור המחזיר למוטב, שנקרא "אור התורה", כפי הכתוב:

. כלומר זהו בדיוק מקום פעולתה של התורה. וכאשר אדם לומד כך, זה"בראתי יצר רע בראתי תורה תבלין"נקרא לומד "תורה".

אך אם הוא לומד לשם ידע, זה נקרא לומד "חוכמה", לא תורה. כמו שנאמר, חוכמה בגויים תאמין, תורה בגויים אל תאמין. "תורה" נקראת המאור שבה מחזירו למוטב, והוא המאור הבא לאדם רק בזמן שהוא לומד כדי להגיע להשגה רוחנית, על ידי תיקון של מידת ההשפעה, של מידת אלטרואיזם, של התעלות מעל האגו

."בראתי יצר רע בראתי תורה תבלין"שלו, מעל הרצון שלו, מעל ליצר הרע שלו. כאמור: כאשר אדם לומד כך, לא חשוב לו מה הוא לומד וכמה הוא מבין, חשוב לו רק להוציא מהלימוד כוחות שיעזרו לו. והם אכן עוזרים, והאדם נעשה בעל השגה, ומתוך שנעשה בעל השגה, הוא מתחיל להבין מה

באמת קורה בעולם העליון. ומתוך העולם העליון הוא משיג גם את העולם שלנו. אי אפשר להשיג את העולם שלנו מתוך העולם שלנו, אלא רק לעלות לדרגה עליונה ממנו, כלומר להשיג את הטבע העליון, וממעלה לראות כיצד כוחות משתלשלים למטה, בונים את העולם הזה, משגיחים עליו

ומנהיגים אותו.

-210 -

האם אתה לא רואה טעם רב בלימוד מתוך ספר "הזוהר"?

לימוד מתוך "הזוהר" הוא טוב, שכן יש בו סגולה, והוא תורם לאדם. אצל הרב"ש למדנו כך - קריאה מבלי להבין דבר, כאשר לפעמים הוא היה מוסיף איזו מילה או הסבר קצר מאוד. מובן שלא די בזה, כי הכרחי ללמוד גם מתוך "תלמוד עשר ספירות". "הזוהר" מיועד ללומדים שנמצאים במידה כלשהי ברוחניות, ואז באמת פותח

להם הספר הזה דרך להיכנס עוד ועוד לעולם הרוחני.

האם נכון לומר שאנשים רבים אינם מבינים כלל את מהותו של ספר "הזוהר"?

אנשים לא מבינים, הם חושבים שזו סגולה, שטוב להחזיק את ספר "הזוהר" בבית נגד צרות למיניהן או שאםקוראים במקום מסוים ב"זוהר" מוצאים סגולה לפרנסה וכולי.

מה בנוגע לעיסוקו של "הזוהר" בנושאים דוגמת "בשר וחלב", "גלגולי נשמות", "תחיית המתים", "ביאתהמשיח", האם אין שום משמעות גשמית למידע הזה?

,"בראתי יצר רע בראתי תורה תבלין"ספרי קבלה אינם נותנים כל מידע. כל הספרי קבלה פועלים לפי הכתוב: ותו לא.

לכל פתוחה "הקבלה שאומרת הגישה עם מתיישב זה כיצד מובנת, בלתי בשפה כתובה הקבלה אם המעוניין"?

"הקבלה פתוחה לכל המעוניין" פירושו, שכל מי שחש עניין, יכול לפתוח "ספרי קבלה" וללמוד, אך תלוי באיזהאופן, שכן צריך ללמוד בהשגחת מורה ובהדרכה מלאה.

במהלך מקובל כל למקובלים. נעשו ובזכותו ספר, לידיהם שלקחו אנשים היו לא מעולם מקובלים ההיסטוריה תמיד למד אצל מישהו, מעולם לא היה מקרה שמקובל גדל מבלי להיות צמוד לאדם גדול ממנו.

(, היה המוהיקני האחרון, אחרון המקובלים, שממנו והלאה1991-1907מורי הרב"ש )הרב ברוך שלום אשלג נעלמו המקובלים הגדולים והידועים. כיום אין שום מקובלים ידועים כדאז, יש נסתרים בלבד.

מקובלים גדולים תמיד למדו זה אצל זה, לפיכך, כאשר אדם סתם פותח ספר ולומד בעצמו, הוא לעולם לא יידע את הדרך, שכן תלמיד קבלה חייב הדרכה צמודה, וטיפול ממשי. אפילו בעולם הזה, כאשר אדם מבקש ללמוד מקצוע כלשהו, עליו ללמוד בקפדנות במשך שנים מספר אצל מורה מוסמך, על אחת כמה וכמה כאשר

מדובר בעולם הרוחניות, שאותו האדם כלל אינו מכיר ולא יודע כיצד חודרים אליו. על כן, מי שלומד לבד עלול להיתפס לדמיונות כלשהם ולחשוב שזהו "העולם הרוחני", זו ה"קבלה", הוא מדמה לעצמו שזו רוחניות, אך כלל אינו יודע רוחניות מהי. ובאמת, כתוצאה מכך נולדו הדתות והאמונות

למיניהן. לימוד חוכמת הקבלה חייב להיות מודרך, ומתוך ספרים שמתאימים למתחיל בלבד, כלומר מתוך ספרים שמובילים אותו באופן נכון והדרגתי אל השער לעולם הרוחני, ואף לאחר שאדם נכנס לרוחניות, הוא זקוק

לליווי צמוד ממורה. בל יחשוב אדם שהוא מסוגל לעשות זאת בעצמו, שכן מדובר בדרך לא פשוטה. האדם לעולם לא יכול למצוא את הכניסה לעולם העליון בעצמו, משום שהטבע שלו הוא טבע הפוך. ובלתי אפשרי לעשות זאת, אלא אם כן הוא נעזר במורה, בקבוצה ומקיים תנאים רבים עד אשר נכנס "להשגה הרוחנית". התנאים הם תנאים

ידועים, שנכתבו מפי מקובלים שהציגו אותם בספריהם. כדי להגיע להשגה רוחנית חייבת להיות קבוצה מיוחדת, דוגמת קבוצתו של רבי שמעון, ובעלי "הזוהר" דוגמת האר"י ותלמידיו, הרמח"ל ותלמידיו. כל אלה הן קבוצות מקובלים ידועות שלמדו יחד, טיפלו בתלמידים מתחילים וקיימו תקנון באשר לאופן שבו יש להתייחס זה לזה ואל לימוד הקבלה, כיצד לארגן את התנאים

-211 -

ללימוד, את היחס הנכון ללימוד, את הכוונות בזמן הלימוד. אלו דברים לא פשוטים. הייתי אומר שחולפים חודשים רבים עד אשר אדם מתחיל להבין כיצד עליו להתייחס ללימוד. ורק לאחר מכן, כאשר הוא כבר מתייחס ללימוד נכון, הוא נכנס לקבוצה ומתחיל את השלב שבו הוא באמת מעורר על עצמו את "המאור המחזיר למוטב", שצריך להשפיע על האדם תוך חודשים מספר, עד שמתאפשר לו לעשות

את המעבר מ"העולם הזה" בהרגשתו, אל "העולם הרוחני". זה מה שנקרא "יציאת מצרים" ו"גילוי התורה".

האם אדם שמחליט ללמוד קבלה, אך עושה זאת מבלי להתחבר לקבוצה, אלא באמצעות ספרים ולימוד דרךרשת האינטרנט או הטלוויזיה, נחשב ללומד קבלה?

אם אדם לומד בצורה שיטתית מתוך המקורות, על ידי האמצעים שציינת ולפי הדרכה מסודרת, ונכנס לקשר עם קבוצת לימוד קבלה המודרכת על ידי מקובל שעבר את הדרך הזו, שואל כל מה שלא מובן לו, ומצטרף

באופן כלשהו לפעילויותיה, שכן הן מייצבות את האדם, אפשר לומר שהוא לומד קבלה. אדם חייב להיכנס לסביבה שכולה חושבת על התעלות הרוחנית, על "חזרה בתשובה מוסרית" ולא דתית, משום שצריך לייצב אותו כדי שיהיה מותאם לעולם הרוחני, ואז לפתע יתחיל להרגיש שיש בכוחו להיות חלק

ממנו. אחרת, כיצד יתאים את עצמו לעולם הרוחני אם אינו יודע מהו? על כן צריכים להיות סביבו אנשים שכבר

מצויים ברוחניות, כלומר "בעולם הרוחני", והם מייעצים לו, פועלים עליו ומתאימים אותו לעולם העליון.

מה החזון שלך לגבי לימודי הקבלה בעתיד?

החזון שלי הוא שההתפתחות הפנימית, האגו האנושי, יתבע עוד ועוד מילויים שאינם מצויים בעולם הזה, בתענוגים אנושיים: כסף, כבוד, מושכלות, אלא האדם ירצה רוחניות ולא יידע כיצד להשיגה. ולכן הוא יפנה לשיטות "רוחניות" למיניהן, ויאמין באמונות טפלות, כפי שכבר קורה בימינו, עד אשר יתגלה לו אט אט המקור

האמיתי, חוכמת הקבלה האמיתית, ולא מה שנמכר כיום תחת השם "קבלה" כמותג מסחרי. רבים יגיעו דרך הטלוויזיה או האינטרנט, ויצטרפו לקבוצת הלימוד הלומדות בשיטתו של בעל הסולם. אז יבוא העולם לגילוי רוחני וישתנה לחלוטין. אני מקווה שכל זה יקרה לפני שהאגו של האדם יפרוץ החוצה, יגרום

למהומות והשמדה, ויביא את העולם לגל סמים טרור וכולי. כדי למנוע זאת אנו פועלים.

האם גם באמצעות הטלוויזיה והאינטרנט אפשר להגיע להשגה רוחנית?

ודאי. אני רואה כי אין כל מרחק המפריד בין הלומדים ברחבי העולם לבין הלומדים בישראל. הם שומעים ומרגישים מה שמרגישים כאן, מקבלים אותה ההדרכה בזמן אמת, ובנוסף מגיעים לארץ מרחבי העולם, כדילהשתתף בהשתלמויות. כמו כן, פעם בחודש או בחודשיים נערכים כנסים בחו"ל, שבהם נוכחים אנשים רבים.

לימוד הוא רק חלק מסדר יומו של מי שעדיין אינו בעל השגה, אך במרוצת הזמן מתרחש תהליך הפוך, לימודהקבלה משנה את האדם מבפנים, והאור כבר מקרין על כל חייו. כיצד זה משנה את התנהלותו היומיומית?

אדם עובד, לומד, מקים משפחה, מוליד ילדים ומגדל אותם, אך עבורו כל זה משמש כבסיס ל"השגה רוחנית", כמו שנאמר בהגדרה של חוכמת הקבלה, שהיא "גילוי אלוקותו לאדם בעולם הזה", גילוי רוחני, גילוי ה"כוח העליון" לאדם בזמן חייו בעולם הזה. לפיכך האדם חייב לחיות בעולם הזה, לעבוד, ללמוד, לפעול כאזרח,

ומתוך זה גם להשיג את העולם העליון, כך הוא קושר שני עולמות בתוך עצמו. מבחינה נפשית, מוסרית, הוא מתעלה מעל העולם הזה, ומבחינה גשמית הוא נמצא בעולם הזה באופן פעיל. מובן שהוא גם נעשה אדם טוב, אוהב בריות, מבין את המציאות - נעשה לאדם. הכול נעשה כתוצאה

מפעולת "המאור מחזיר למוטב", שמתקן את האדם, ובזה נקרא שמתקן את העולם.

-212 -

בזבוז הזמן מול זירוז הזמן אדם שמתחיל ללמוד קבלה, מגלה שהחיפוש אינו קל, כלומר, שהלימוד אורך מספר שנים, והוא נזקק לספרים

ולשיעורים רבים. ולא לפתע "נפתחים לו השמים", מדוע? ראשית החיפוש הוא בירור השאלה "מהו הטעם בחיי?", ולאחר מכן מחפש האדם אחר פתרונה. זו עבודה קשה מאוד, בה צריך האדם להשקיע את כל חייו. בעל הסולם אמר, שאם אדם מקבל דחף אמיתי לפתור את השאלה "מהו הטעם בחיי?", אז על ידי לימוד והדרכה נכונים, כלומר על ידי חינוך נכון, שניתן לו, ושימוש נכון בשיטת הקבלה הוא יכול לברר את השאלה הזו בתקופה של שלוש עד חמש שנים. אז הוא נכנס להתגלות

המציאות העליונה של כל העולמות ושל קיומו האינסופי. ובכל יתר שנותיו הוא מקבל את התשובה לשם מה הוא קיים, היינו הוא משיג את כל המציאות, עולה מעליה, עד שבחייו בתוך גופו הפיזי, בשבעים שנותיו על פני האדמה, הוא מגיע למצב שכולל בתוך אישיותו את המציאות כולה. כל חייו כבר בנויים, מסודרים ומכוונים כך שהוא מבין, מכיר ומנהל את כל המציאות. ובזה הוא

נעשה ככוח הכללי של המציאות, כתוכנה הכללית של המציאות. וזוהי מטרת קיומו. בקבלה נקרא התהליך שהאדם מגיע ל"השתוות הצורה" עם הבורא, עם הכוח העליון. כל אחד ואחד, ללא

"כי כולם ידעו אותיהגבלה של לאום, גיל או מין, חייב להשיג זאת בזמן חיותו בעולם הזה. כפי שנאמר: .למקטנם ועד גדולם"

מובן שיש מי שיעשה זאת בחמש שנים, ויש מי שייקח לו זמן רב יותר. ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" "מכאן לתלמיד שלא ראה סימן יפה במשנתו חמש שנים, שוב אינו רואה, כי)אות כ"ג( אומר בעל הסולם:

למה לא ראה סימן יפה במשנתו? ודאי אין זה אלא משום חסרון כוונת הלב בלבד, ולא משום חסרון כשרון . כלומר פרק זמן של חמש שנים מותנה בכך, שהאדםאליה, כי חכמת התורה אינה צריכה לשום כשרון"

ישקיע בלימוד את כל כוחו, מרצו וכוחותיו הפנימיים. לכן בהחלט רואים, שלעיתים זה לוקח עשר ואפילוחמש-עשרה שנים עד שאדם מגיע לפתיחת השאלה "מה טעם בחיי?" ולכניסה להרגשת המציאות העליונה.

לאחר התגלותה, ממשיך האדם בקבלת המציאות הרוחנית, מה שנקרא "השגת העולמות העליונים". כך שגם אם התהליך הראשוני ארך חמש-עשרה שנה, עדיין חינוך שנותנים לילד לא אורך פחות זמן, וגם לאחריו

הילד לאו דווקא נעשה מוכן לחיים. הרי בימינו אדם בקושי מוכן לחייו אפילו בגיל שלושים. על כן ילד שבגיל חמש, שבע או אפילו עשר, מתחיל בחקירת השאלה "מה הטעם בחיי?" ולאחר עשר שנים, נניח, מגיע לפיתוח השאלה עד שמבין מהו באמת הטעם בחייו, בעבור מה הוא חי, בשביל מה נולדפקוחות, מתוך השגת המציאות האמיתית, ובעיניים בוגרת בצורה חייו הוא ממשיך את ומשם ומתקיים. העליונה, המאפשרת לו לדעת עבר, הווה ועתיד. הוא יידע את כל הסיבות לנעשה, יידע כיצד הוא עצמו יגרוםלמה שיקרה, כיצד גרם בעבר למה שקרה, מהו מקומו במציאות וכיצד יוכל להתנהל בה בדרך המועילה ביותר.

אם ניתן להגיע להשגה רוחנית תוך שלוש עד חמש שנות לימוד קבלה, מדוע חיי האדם נמשכים שבעים שנהבממוצע, ומדוע זמן כה רב מבוזבז על חיים גשמיים?

אני אף אשלים טענתך, שכן עד גיל עשרים-וחמש האדם כלל לא ראוי לחיים עצמאיים. שנים כה רבות הוא מבזבז על לימוד, על איסוף הבחנות, ידע והתנהגויות למיניהן, וכל זאת רק כדי להתחיל להתברג בתוך החברה. כאשר גם לאחר מכן חייו נחלקים כך, ששליש מהם הוא ישן, שליש נוסף עובד כדי לפרנס ולהחזיק את עצמו.

אז כמה זמן נותר לאדם לעיסוקו הפרטי, האישי, שבו יבטא את עצמו ויקבע מי ומה הוא? השאלה ששואל בעל הסולם ב"הסתכלות פנימית - תלמוד עשר הספירות", חלק א', היא: איזה יחס קיים בין אדם שעובד בעולם הזה כדי להרוויח עולם עליון, לבין שכרו, נצחיות ושלמות אינסופית בזמן ובכמות, ללאובעבודה כה ויחס יש בכלל, אם אדם מסוגל במהלך חייו להרוויח, בזמן כה קצר כל הגבלות? איזה קשר

-213 -

מצומצמת, תגמול עצום ואינסופי כזה? שהרי נאמר, שאדם עובד בעולם הזה ומקבל שכר בעולם הבא, אך זו למעשה לא עבודה וזהו לא שכרה. האם אדם באמת מסוגל להרוויח מעבודתו זו משהו? לחלוטין לא. הלא מביש לעבוד כך, ולקבל שכר אינסופי,

שכן אין זה שכר, אלא לאמתו של דבר, מתנה.ואומרים ואת ה"עולם הבא" כמקום שכר, ובכל זאת, אנו מגדירים את העולם הזה כמקום העבודה, שבעולם הזה העבודה נמשכת שנים מספר, ואילו בעולם הבא השכר שמצפה תמורתה הוא אינסופי ונצחי.

כיצד ייתכן? בעל הסולם מסביר: ראשית, הן העולם הזה והן העולם הבא אינם שני "מקומות" שונים, כך שהעולם הזה הוא המקום שבו אנו חיים כרגע על פני כדור הארץ עד מותנו, ואילו העולם הבא הוא המקום שבו הנשמה

נמצאת ומורגשת לאחר פטירתה מהגוף. אלא "העולם הזה" ו"העולם הבא" הן שתי תקופות הרגשה באדם. כאשר אדם מתייגע על ידי חוכמת הקבלה, שמעוררת את המאור המחזיר למוטב, זה נקרא "העולם הזה". ולאחר שהוא מושך מספיק מהמאור המחזיר למוטב, חל בו שינוי והוא מתחיל להרגיש את הטבע העליון. אז הוא כבר נמצא בהרגשת "העולם

הבא", ללא כל קשר לעצם היותו חי בתוך גופו או לא. כאשר אדם משיג את הרגשת "העולם הבא" בזמן חיותו בעולם הזה, הוא כבר מזדהה עם ההרגשה הזו,גופו מת. שכן עבור מי שחי בהשגה רוחנית, מורגש המוות כהשלת חולצה והיא אינה מופרת אף כאשר

מלוכלכת מעליו, והוא נשאר חי וקיים, שכן השיג כבר קודם לכן חיים בתוך הנשמה. , משום שאין להם נשמה, ומי שאין לו נשמה נקרא"הרשעים שאפילו בחייהן נקרויים מתים"על כן כתוב:

שאף על פי שמתים"הצדיקים שאפילו במיתתן קרויין חיים""רשע", היינו אדם שלא השיג חיים רוחניים. ו בגופם, עודם חיים בתוך הנשמה. כלומר "חיים ומוות" מוגדרים בקבלה לפי הרגשת האדם את הרוחניות, את האלוקות, באופן ברור, כדרך שמורגש בו העולם הזה, וזו נקראת "השגה". "מוות" נקרא שאדם מצוי בחוסר

"השגה", בהסתר, בגלות מהאלוקות. לכן בפני אדם שבא לעולם הזה עומדת ההזדמנות להגיע תוך שלוש שנים להכרה רוחנית על ידי שימוש נכון בתורה, במאור התורה המחזיר למוטב. עתה נשאלת השאלה, לשם מה ניתנו לאדם כל יתר שנותיו לפני

שהוא מתחיל להתייגע לשנות את עצמו ולהיכנס להכרת האלוקות? "ישראל, אורייתאמטרת חיי האדם היא להגיע לדבקות, לקשר עם הבורא בזמן חיותו. כמו שנאמר:

, ישראל הוא האדם המשתוקק לבורא, ו"אורייתא", התורה, המאור המחזיר למוטב. "מחזירוקוב"ה חד הוא" למוטב" פירושו מחזיר את האדם לבורא, מקרב אותו לבורא, ו"קודשא בריך הוא" הוא הבורא, השורש שאליו

יש להגיע. האם כל אדם נברא לשם כך או לא? האם רק ישראל או גם אומות העולם? האם רק גברים ולא נשים? או

אולי יחידי סגולה בלבד, אנשים מיוחדים, מקובלים, נבראו לכך, ולא אנו, פשוטי העם? כל אדם ממלא את חייו כפי שמזדמן לו, ומקובלים מסבירים, שנשמת האדם חייבת לעבור גלגולים רבים בתוך הגוף בעולם הזה, על מנת שהגוף יצבור ניסיון, ידע ואת תכונות העולם הזה, ועל מנת שהרצון שלו יגדל

דרך רצונות גופניים, ולאחר מכן דרך רצונות אנושיים.וניסה לממשם במשך הגלגולים, הוא מתייאש, בסופו של דבר, לאחר שספג הגוף את הרצונות הללו מניסיונותיו להגיע באמצעותם לסיפוק, למילוי ותענוג, ואז מורגשת בו התעוררות לממד אחר. רצון למילוי הנשמה, שהייתה רדומה עד כה בתוך הגוף במשך כל גלגוליו, כאשר רדף אחרי כל קנייניו: תענוגים גופנים,

כסף, כבוד ומושכלות. ועתה, לאחר שניסה הגוף הכול והרגיש שאין לו בזה כל רווח, אלא הוא נותר ריק, קירח מכאן ומכאן, מתעוררת הנשמה ותובעת את מילויה. כקמה ואומרת לאדם: "על ידי הגוף אינך מסוגל למלא את עצמך, אז מלא את עצמך על ידי, בוא נשיג את הבורא ונתמלא על ידי הרגשתו, ונרגיש נצחיות ושלמות". ומיד יוצא

-214 -

האדם לרדוף אחר רצונו החדש. אותה התעוררות יכולה לקרות כעבור עשרים, שלושים או ארבעים גלגולים, אך עדיין גלגוליו הקודמים של

אדם לא "חלפו עם הרוח", אלא הוא היה חייב לעבור בהם את כל המצבים, עד שמגיע לכלל ייאוש. בגלגול שבו אדם מתחיל להרגיש רצון לרוחניות, ולו הקטן ביותר, ובנוסף עומדת בפניו הזדמנות לממש את הרצון, זה סימן לכך שבמהלך גלגולו הנוכחי הוא יכול להגיע תוך שנים מספר למילוי הנשמה, למטרת הבריאה,

ולהיכנס להרגשת נצחיות, שלמות, אינסופיות, אלוקות לנצח נצחים.

מדוע התהליך כה ארוך, מסובך ורצוף תלאות וסבל? מדוע ההכרה הרוחנית מגיעה באיחור, ולאחר נפילותרבות בדרך?

מדוע האדם מגיע לעולם הזה כאשר נשמתו רדומה בו, ואילו הגוף מתגבר ותובע בכל פעם להפעיל את החיים באופן שטחי, ומביא את האדם להילכד שוב ושוב בחבלי העולם הזה, בתוך מקרים שזורקים אותו הנה והנה,

וכך הוא ממלא גלגולים רבים? לכאורה הדבר נראה כבזבוז עצום של זמן, יגיעה וחומר. האם באמת ברא הבורא את העולם באופן כה חסר היגיון? מה התועלת מהאופן שאדם מבלה בו את פרק הזמן עד שמתעורר בו רצון לרוחניות והוא מממש

אותו? ודאי שהחשבון שפה הוא מושלם והכרחי, רק שאיננו מסוגלים לראותו. כדי להגיע לרוחניות, אדם חייב לקבל גם את כל הרצונות וההתפעלויות הגשמיות, ולהביא עצמו להכרתם. כל אלו צריכים לעבור בבשרו, שכן כל התפעלות ורצון צריכים לעבור ולהתהפך בזה אחר זה מהרגשה גשמית

שבעולם הזה, לתכונה רוחנית כלשהי. כרגע איננו רואים את התועלת, אבל כל פרט ופרט שאדם צובר במהלך גלגוליו, לפני שמגיע לרוחניות, הוא מעלה לאחר מכן בעבודתו הרוחנית, ודווקא על יד אותם פרטים, אותם מסרים שליקט ועבר במשך כל

גלגוליו, הוא מטפס במדרגות הרוחניות. ברוחניות אדם משתמש ברצונות, את מה שקודם לכן לא עלה בידו לממש, אלא שהוא מממש אותם בצורה נכונה, כלומר במדרגות הרוחניות. וזה נקרא "מחיה אותם", מחיה את הרצונות לחיים האמיתיים, ועל כן זה נקרא "תחיית המתים". אז ורק אז הוא רואה שכל הרצונות והחסרונות שכבר גילה, כל הייסורים הגופניים

והנפשיים כאחד, קמים כולם לתחייה, ומקבלים השלמה ומילוי.

האם בזה מוכיחה הקבלה גם את אחד מחוקי היסוד של הפיזיקה "חוק שימור האנרגיה"?

ודאי. דבר לא נעלם. התמונה היא מושלמת לחלוטין בכל הרמות. זה תהליך שהתחלתו, סופו ואמצעו קשוריםיחד, ואין דבר שיוצא מחוץ לשרשרת הזו. כל דבר הוא הכרחי, ומחזיק את כל התהליך.

לרוב מורגשים באדם הייסורים באופן פיזי, ואפילו אלה ייסורים נפשיים. האם הקבלה מחלצת אותו מהרגשהזו?

השימוש בקבלה לא נועד לגרום לאדם לשמוח יותר בעולם הזה, כלומר באותם רצונות גופניים או אנושיים שבו. השימוש בקבלה מטרתו לפתח רצון לאלוקות, לרוחניות, ולמלא את הרצון הזה בלבד. האדם לעולם לא ממלא את הרצונות לכסף, לכבוד ולמושכלות, כי רצונות אלו אינם בנויים או ראויים למלאם. הם מתמלאים אך

ורק בתנאי שהאדם מחייה אותם, כאמור, בזה שהוא מצרף אותם לתהליך הרוחני.

מהי מטרת התעוררות הנשמה, שעליה דובר קודם לכן?

התעוררות הנשמה מטרתה להביא את האדם לבחירה חופשית, כלומר להביאו לידי כך שיתפתח כאדם חופשיהעובד מול הבורא, וישיג אותו כנברא, כלומר כעומד מולו, ובנוסף נעשה דומה לו.

-215 -

"אדם" מלשון "אדמה לעליון", כלומר האדם נפרד מהבורא, אך חייב להידמות לו בכל ההכרה, הקומה והיכולות. אי לכך, העולם, המציאות, היקום, כדור הארץ, כל הסביבה הגשמית והחברה האנושית שבתוכה אנו חיים - הכול בנוי, קיים ונמצא כלפי כל אדם בצורה הטובה ביותר, שמאפשרת לו להגיע לתכלית הבריאה.

כאשר אדם הולך לקראתה, היא מתגלה אליו.

איך ייתכן שכל הדורות הקודמים מעולם לא ראו את הפיתרון הרוחני כתרופה לסבל?

האדם לעולם לא קושר את סבלו לפתרון הרוחני, משום שהפתרון הרוחני מגיע רק לאחר שסבל דיו, והגיע לסך כל חוסר המילוי שברצונותיו של העולם הזה. אז ורק אז נפתחת הנשמה ומתחילה לתבוע להיות זו שתלווה את

האדם לשלמות, לנצחיות ולמילוי. זה קורה כאשר האדם מרגיש שבגופו שאינו מסוגל למלא את עצמו עוד. כעת עומדת האנושות בדיוק במצב זה, ומתחילה להתייאש לחלוטין מכלל התפתחות התהליך העולמי. מחד גיסא, פושטים בחברה הדיכאון, השימוש בסמים, המשבר העולמי במוסד המשפחה ועוד. ומאידך, לפתע צצה באנושות תקווה, שדווקא על ידי התפתחות רוחנית, ניתן יהיה להגיע למילוי ולסיפוק. העניין רק מתחיל

להתגלות כעת, אבל במהלך השנים הקרובות הוא ילך ויעצים.

ההתעוררות שלב עד לרתיחה, להגיע ועומד שמתחמם מים לקומקום האנושות את לדמות ניתן האם הרוחנית?

בהחלט, על הרע להתגלות במלוא "הדרו" בכל אחד ואחד, אחרת לא יורגש הצורך בהתפתחות רוחנית. באדםחייב להתעורר צורך מצד עצמו, שכן ההתפתחות היא רק לפי צורך האדם.

-216 -

מניעות ועיכובים האדם הוא יצור חברתי מטבע בריאתו. כאשר הוא נכנס ללמוד קבלה, הסובבים אותו לא תמיד מבינים אותו

ואת רצונותיו החדשים. מה עליו לעשות במקרה כזה? כאמור, האדם אינו חופשי בשום פעולה מפעולותיו בעולם הזה, משום שהוא נשלט על ידי הרצון לקבל, שתמיד ימשוך אותו אל התענוג וירחיק אותו מן הייסורים. סוגי התענוגים שאליהם יימשך והייסורים שמהם יברח תלויים בתכונותיו הפנימיות וב"רשימות", היינו בדחפים שמתגלים בו בכל רגע נתון: מה "ידבר אליו",

אילו מחשבות או רצונות יקפצו מבפנים אל מודעותו, והאדם אינו בעל הבית שלהם. יוצא שהאדם מושפע באופן בלתי פוסק גם מתנאים פנימיים המתגלים בו, לפי סדר שאינו מכיר ואינו יכול לצפות מראש )אלא מתוך חשבונות הוא רוצה, חושב, מבין, בונה וכולי, ולפתע "בא לו" לעשות דבר זה אודחפיו את אופטימאלית בצורה תמיד מקיים ויוצא שהאדם הסביבה. של החיצוניים מתנאיה וגם אחר(

הפנימיים, לפי דרישת האגו שלו ולפי יכולת הביצוע, בתנאי שהסביבה מאפשרת לו לפעול. בסופו של דבר דומה האדם לבובה תלויה על חוט. דבר בחייו לא נובע מבחירה חופשית, מלבד אחד, ההתקדמות לבורא. אם מגיע אל האדם דחף כזה, הוא אינו יודע מהיכן הגיע, אלא הוא מוצא עצמו נמשך,

ואינו מבין מה קורה לו. לכן אם מישהו עוצר אותו ופוגע בתהליך, הוא ממש שונא של אותו אדם, משום שהבורא הוא זה שנתן לו את הדחף הפנימי, וכיוון אותו לקיום מטרת הבריאה, שלשמה נברא ונשלח לעולם הזה. ועל האדם לממש את הרצון לבורא, לאלוקות, לרוחניות, ממש עכשיו. ומי שמונע זאת ממנו, מוריד אותו חזרה לדרגתו הגופנית,

לקיום נמוך כשל בובה הנשלטת על ידי חוקי הטבע. על כן אין דבר גרוע מאשר לעכב את התפתחותו הרוחנית של אדם, שבה אין מקום להתערבותם של

חברה, קרובים ואף לא אישה וילדים. לאיש בעולם אין זכות לשלוט על נשמת האדם.

האם גם הדחף לרוחניות הוא דחף מוכתב?

ודאי שהתשוקה לרוחניות, המתחילה כדחף אל הלא נודע, אל מה שמצוי למעלה מהעולם הזה, הוא דחףשניתן ממעל. אך את מימושו בדרך עד לדבקות בבורא חייב האדם לבצע בעצמו.

האם גם הביצוע מוכתב?

לא, הביצוע תלוי באדם. האדם אמנם יחויב לממש את הדחף הזה, אבל כיצד יוציאו לפועל - אם בדרך אור ואם בדרך חושך, על ידי מכות או מרצון - זה כבר תלוי באדם. הבחירה החופשית שלו מתבטאת בין שתיואת יחסו למטרה, כלומר קובע את כלל הרגשתו ועל ידה הוא מכתיב את קצב ההתקדמות דרכים אלו,

במציאות. ההתקדמות מתרחשת בכל מקרה לעבר מטרת הבריאה, רק שבמקום לעבור מאתיים שנות ייסורים וצער, ניתן לעבור את אותה הדרך תוך שנתיים ובצורה יפה. הבחירה היא בין הליכה בדרך הקצרה לבין הליכה בדרך

הארוכה.

מה יעשה אדם שההתנגדות לחוכמת הקבלה באה מתוך ביתו?

אם אדם לא לוקח על עצמו משימה זו לאחר שהתגלה בו דחף, כלומר לאחר שנתן לו הבורא דחיפה ראשונית, הוא לא המשיך אותה, ולא משנה מאיזו סיבה, אז על ידי ייסורים הוא יגיע לבסוף למסקנה שכדאי לו, וכי הוא מחויב לעסוק בחוכמת הקבלה. לכן אל לו להקשיב לכל האנשים המניאים אותו מהעיסוק בקבלה, לאחר

-217 -

שקיבל התעוררות מלמעלה. עליו לבחור רק בחברה התומכת בהתפתחותו הרוחנית הפנימית, כי רק לשם כךנולד והגיע לעולם בגלגול הזה.

האם גם המניעה ללמוד קבלה לכל אורך ההיסטוריה היא חלק ממערכת העיכובים?

כן. בעבר הוטל וטו מצד החברה על לימוד קבלה, ורק בימינו נשבר הדיכוי, משום שהרצון לקבל כה גדול עדשבלתי אפשרי לדכא אותו. ובנוסף, מרבית העם יצא משליטת הדת ומשליטת הלחץ החברתי.

כיום אנו חיים בעידן שבו כל אחד יכול וצריך לעסוק בזה, אף על פי שאדם מקרב הקהל החרדי שמתגלה בו דחף להתפתחות הרוחנית, עדיין חייב להסתיר זאת ואין לו אפשרות לממש את עצמו ואת ייעודו הרוחני

בצורה חופשית.

בהיסטוריה היו לא מעט מקרים שבהם מנהיגים מאומות העולם אסרו על עם ישראל לימוד תורה. האם הםידעו משהו שאנו לא ידענו?

התקופות שבהן אסרו לימוד תורה היו רק כאשר רצו להפוך את עם ישראל לחלק מאומותיהם, אך לרוב הסתפקו בהפיכת עם ישראל לעבדים, מבלי לאסור עיסוק בתורה. אין לזה כל קשר לרוחניות, אלא למישור

הגויים וכלל ישראל.

האם זו הסיבה לכך, שרבי שמעון בר יוחאי כתב את ספר "הזוהר" במערה?

לא משום שהיה אסור, אלא משום שידעו עוד לפני הגלות שעם ישראל עתיד לצאת אליה, ובסופה, לאחר אלפיים שנותיה, יתגלה החיסרון לקבלה, והאדם יתחיל להימשך לרוחניות. לכן רצו למסור עוד לפני הגלות ולפני חורבן בית המקדש את כל המטען הרוחני שהיה אז לאותו הדור שיגיע. כמו שכתוב ב"זוהר", בסוף הדורות יתגלה ספר "הזוהר" לכול, ועל ידו יצאו בני ישראל מגלותם ויזכה העולם כולו להתעלות רוחנית עד

לדרגה הגבוהה ביותר, כדברי רבי אלעזר בן רבי שמעון.

האם היו כאלו שמסרו נפשם על לימוד תורה?

היו כאלו שמסרו את נפשם על לימוד הרוחניות, שכן מהו לימוד "תורה"? לימוד תורה, פירושו כיצד להגיע לדבקות בבורא. "תורה" נקראת האור המגיע אל האדם ועוזר לו להגיע לדבקות בבורא. זוהי מטרת האדם

וכך לדבוק בבורא. לימוד תורה"כאיש אחד בלב אחד"בלימוד התורה, ולשם כך ניתנה לנו התורה, כדי להיות לשם כל מטרה אחרת לא נחשב לימוד תורה.

האם בעיני הגויים הייתה התורה גורם לשימור העם היהודי ותו לא, שכן הם לא ראו את הקבלה ככלל עולמיתבאותן תקופות?

"אלוקיםהגויים לא יכולים לראות במה שהעם היהודי עושה ועוסק בו יותר מכפי שאנו מראים להם. כתוב ? הגויים באו עקב כך שהעם היהודי ירד מדרגת "יהודים" לדרגת"באו גויים". מה פירוש באו גויים בנחלתך"

"גויים". כלומר החלה בתוכנו שנאת חינם, החלה מריבה בין תלמידיו של רבי עקיבא, היהודים בירושלים הלשינו זה על זה באוזני היוונים, ומכרו זה את זה תמורת משרות שלטון, וכתוצאה מכך הגיעו הגויים. יש

מסמכים היסטוריים המתעדים זאת. כאשר ירדנו מדבקות בבורא, נוצרה שנאת חינם. ומשום שפתחנו בתוכנו פרצה לפלישת הגויים, זה קרה גם בחיצוניות. שכן מה שקורה בחיצוניות הוא תמיד תוצאה של המצב הפנימי. ראשית מתרחש המצב הפנימי

ואחריו החיצוני, לכן זה היינו הך לומר שהכול מגיע מלמעלה או מבפנים.

-218 -

אין דבר העומד בפני הרצון אדם שלומד קבלה מפתח ראייה שונה על הדברים, ועל כן חש שכל דקה ללא לימוד וכוונה היא איבוד זמן יקר, כך שהוא מוותר על תחביביו, ואולי לא משום שאינו נהנה מהם עוד, אלא מתוך ידיעה שמשהו גדול יותרובד בבד לטפח תחביבים, אף על פי שהם חסרי תועלת מבחינה מחכה לו. האם אדם יכול ללמוד קבלה

רוחנית? כל פעולה של אדם נעשית מתוך רצון. אם הוא רוצה לעשות משהו נגד רצונו, הוא אינו מסוגל לכך, אלא אם כן שכנע את עצמו שכדאי לעשות פעולה כלשהי מתוך רצונו החדש. אדם פועל או תחת איום או מתוך משיכה

לתענוג. בכל מקרה חייב להיות לפניו רווח כלשהו, שכן החומר העיקרי שממנו אנו בנויים הוא רצון ליהנות. אם מכים אותו, הוא בורח למקום שבו אין מכות, וכך ניתן לכוון את דרכו על ידי "מכות", או להיפך, באמצעות פיתויים למיניהם: תענוגים מתוקים ופרסים שירוץ לקראתם, שכן האדם בוחר את דרכו רק בין

תענוג לייסורים. אם הוא מגלה לפתע מקור ידע מיוחד, מקור תענוג של מציאות חדשה ונעלה יותר, מובן מאליו שכל דבר פחות מזה ייראה לו פחות מושך. אז מדוע שירצה להמשיך "לשחק" בזה? כיצד יוכל למלא עצמו בזה? הרי האדם עושה חשבון תמידי, ולכן, מתוך מציאותו החדשה, הוא פועל לפי חשבון אחר, וזה משתקף באותם

אנשים שנכנסים לקבלה. יתרה מזו, אפילו בקורסים שבהם אנו מלמדים ילדים קטנים, יחסם של הילדים לחיים נעשה בריא ובוגר יותר. לא במקרה קבע הטבע בחברות מסוימות, שאדם מתחיל להתבגר מגיל אחת-עשרה עד שש-עשרה. האם זה משום שחברות אלו פרימיטיביות? אם כן, אז אולי דווקא בהן ההתבגרות והגדילה היו אמורות לארוך

זמן רב יותר. מדוע ככל שיש יותר קדמה, כך ההתבגרות מעוכבת, עד שבימינו אפילו אדם בן שלושים לא מגיע לבגרות? הכול משום שהאדם לא מקבל הכוונה נכונה לחייו. חוסר הבגרות נובע מתוך הדברים שבהם הוא בוחר לעסוק

בחייו, מתוך מכלול התענוגים או המטרות שמהן הוא בוחר לעצב את חייו למה ולמי הוא מוסר את עצמו.ידי חוכמת הקבלה, מרגיש שלעולם הזה יש תכלית, שלקיומו יש תכלית, מי שפותח את העולם על ושהגלגול הנוכחי שלו הוא גלגול גורלי ומיוחד. אדם כזה ודאי לא יבחר להיות השחקן או המדען הגדול ביותר, שכן הוא הופך גדול משום שהעיסוק בחוכמת הקבלה מאפשר לו להשיג את מה שאי אפשר להשיג בשום

עיסוק אחר בעולם הזה. כאשר אנו מסתכלים על אדם מסור למקצועו לחלוטין, זה נראה לנו מובן ומכובד, והוא נתפש בעינינו כאדם גדול ומיוחד, שהרי הוא עוסק בדבר העיקרי בחייו. אך האם נוכל לומר על אדם שגילה את סוד החיים, לשם מה קיימים החיים ומשתוקק לממש את משימת חייו, שאינו עוסק במה שצריך? הלא כל יתר העיסוקים

הינם כמשחק ילדים לעומת עיסוקו, ואינם יותר מדשדוש בדברים שתועלתם היחידה היא מילוי הזמן. עם זאת, האדם חייב לחיות בעולם הזה ולחבר בין שני העולמות, לכן הוא חייב לקחת חלק בכל מה שדורש הטבע: להיות אזרח טוב בחברה שבה הוא חי ולהיות הגון כלפיה, לדאוג לאשתו, ילדיו, קרוביו וחבריו וכולי. התורה מחייבת את האדם לנהל אורח חיים כזה המקובל בחברה, ולחיות את חייו בעולם הזה כהכרחיים,

אך עדיין להקדיש את כל מרצו וכוחו לרוחניות שלו, לחייו הפנימיים, שכן זה מה שממלא אותו.

האם ישנה סתירה בין להיות מדען פיזיקאי גדול לבין להיות מקובל גדול?

ישנה סתירה. אף על פי שהאדם חושב שיוכל לשלב בין העולם הזה לבין העולם הרוחני, זה מצליח רק במקריםדוגמאות היו לקהיר. דמשק בין והמצליחים הגדולים היה אחד הסוחרים כתוב, שהאר"י ובאמת נדירים. נוספות, אך בודדות, משום שמקובל הוא מי שנמצא בנישה שלו, בעיסוקו הפנימי. מקובל עוסק בתיקונים

-219 -

כלל ביותר עבור והחשובה ועושה את המשימה הנעלה הזה, קומה, שמביאים שפע לעולם רמי גדולים, האנושות. רובנו פשוט לא יודעים זאת.

לעיתים קורה, שאמן יכול להמשיך בעיסוקו הרוחני וכן בעיסוקיו האמנותיים, ואז אלו מתלבשים באלו, אך לא לכל אחד יש אפשרות כזו. אם אנו חושבים שהאדם מפסיד, כביכול, את חיי העולם הזה, אנו מפספסים את הנקודה האמיתית של מה שקיים בעולם הזה, ומה אנו מרוויחים או מפסידים. שכן שכחנו כי לחיים בעולם הזה

אין כל ערך בפני עצמם, ואיש לא באמת נהנה מהם, אלא כולם נושאים על כתפיהם צרור צרות וחרדות. מקובל לא בורח מהעולם הזה, נהפוך הוא, בזה שהוא צופה בו ממעל ורואה את הסיבות לכל המתרחש פה, הוא רואה לא רק את העולם הזה ואת צרותיו, אלא גם מדוע עוברים על העולם כל ייסוריו ולשם מה מתקיימת כל המערכת הזו. ובזה הוא מקיים חיים מלאים, שכן הוא מממש את ידיעותיו מעצם היותו חי בדרגה

גבוהה בהרבה. לכן אין זו בריחה מהחיים, אלא מימושם השלם.

בחברה שלנו, כישרונותיו של אדם מקבלים ביטוי גם בחייו החומריים. מדוע מקובל נידון לחיות חיי עוני, סבלומחסור?

לא יהיה נכון לומר שמקובל חי פחות טוב מכל אחד אחר על פי מדד חיצוני, כל שכן על פי מדד פנימי. למקובל יש מילוי כה גדול, נעלה ומושלם, מעבר לכל מה שיש לעולם הזה להציע, כך שפשוט אין ערך ומדד להשוות

בין חייו לבין חיי מי שטרם הגיע לרוחניות.

האם מקובל יכול להגיע להישגים כלכליים מכובדים?

למקובל יכול להיות הכול, ובאמת יש לו הכול וזה כלל לא מפריע. אך הוא בפירוש לא יכול להקדיש לחיים האלו יותר זמן מהנחוץ למילוי צרכיו. העולם לא דורש יותר מזה. ולמה לו לעשות מעבר למה שנחוץ לו כדי לחיות? אחרי הכול הגענו לעולם הזה לפרק זמן מוגדר, לתקופת חיים מסוימת, ואם האדם עסוק בעבודתו הפנימית, ברוחניות, בכל לבבו ונפשו, וזה מה שמעניין אותו, מובן הוא שלזה יקדיש את מרבית זמנו. כמו כל

מקצוען אחר שאמנם דואג לקיים את חייו כראוי, אך כל הווייתו מוקדשת למקצוע. ,"איש תחת גפנו ותחת תאנתו"הייתי מוסיף ואומר שאם חיינו בכללם היו מסודרים לפי סדר רוחני,

בחצרו הקטנה, לא היה צורך ביותר מכך. אנשים לא היו עוסקים ביצירת אינספור דברים שאין בהם כל צורך.האנושות הייתה מפיקה הנאה מרובה מכך שהעולם שלנו היה הרבה יותר רגוע וענייני.

אז מנין לאדם מדד שיורה לו במה לעסוק וכמה להשקיע בזה?

הרצון מכוון את האדם במה לעסוק בחיים, וכאשר אותו רצון מקבל תענוג מהעיסוק ברוחניות, הוא מתחיל לכוון אותו לרוחניות. לעומת זאת, אם רצון האדם יכוון אותו לשחק בטוטו, בבינגו וכדומה, אותו אדם ישחק

בזה. איש איש ורצונותיו הוא. כשאדם מגיע לקבלה ומגלה דברים מעל לטבע, ולמעשה מעל לכל מה שהכיר קודם לכן, שאר הדברים

נראים לו קטנוניים.

האם ישנם כוחות שמושכים את האדם בחזרה לעולם הזה?

כן. יש כוחות שמושכים את האדם חזרה לעולם הזה, אבל אלו כוחות עזר, שעל ידם האדם מתחזק, בכך שעל גביהם הוא עולה גבוה יותר לרוחניות. משום שברגע שהוא נכנס לכוחות אלה ונכנע להם, הוא מיד חש כיצד ירד לדרגתו השפלה של הקיום, ואז רק בשביל להינצל מהריקנות ששוב גילה בחומר, בגשמיות, הוא מזנק גבוה

ופנימה יותר לתוך הרוחניות. כך שאין פה עניין של אמונה או הליכה עיוורת, אלא האדם הולך בדרך בצורה מפוכחת ומציאותית, מתוך

-220 -

כך שרואה מה הוא מפסיד לעומת מה שמרוויח. ההשגחה העליונה עוזרת לנו בזה, שמראה לנו עד כמה חיינו כאן, במקורם וביסודם, מתקיימים בצורה כה נפסדת, ללא כל תענוג ותועלת, כך שמצדו של הבורא זהו גילוי

כלפי הנברא. נאמר: "כל הגדול מחברו", גדול ברוחניות, "יצרו גדול הימנו", כלומר יש לו תאווה ומשיכה גדולה דווקא לדברים גשמיים. כלומר אדם שמתחיל להתקדם ברוחניות, אליו מתחילים לשלוח מלמעלה תענוגות גשמיים גדולים יותר, והוא מתחיל לראות לפתע באוכל, במין וכדומה פיתויים גדולים. ומגלה כיצד בכל לבושי ומעשי העולם הזה ניתן להרוויח הרבה יותר מכפי שמרוויח אדם רגיל. מכניסים בו את זה מלמעלה בכוונה, כדי שילך

למעלה מזה.

האם חוכמת הקבלה היא הראי שלנו? האם אדם שנכנס לתהליך רוחני רואה את עצמו כפי שהוא, ועל כןמתחיל לסלוד מהמראה הנוכחי שלו, ומשתוקק להיות מפותח יותר?

על ידי לימוד הקבלה האדם מושך על עצמו אור עליון, שבהארתו הוא מסוגל לראות את הפנימיות שלו, רואה מה אפשר להרוויח ומהו העולם הזה, ומתוך כך עושה את חשבונותיו. חוכמת הקבלה היא חוכמה, לא אמונה

עיוורת. האדם רואה כמה הרוויח ובמה זכה כשהגיע לאמצעי כזה, שבעזרתו הוא מגיע לחיים נצחים ושלמים.

האם יש צורך להקדיש עשרים-וארבע שעות ביממה לרוחניות?

לא. אין צורך להקדיש לרוחניות עשרים-וארבע שעות ביממה. חוכמת הקבלה מסדרת לאדם את חייו: עליולעבוד שמונה שעות, עליו לעסוק בענייני הבית והמשפחה, לשרת את המדינה וללמוד.

אם הוא מסדר את חייו כך, אז מתוך הזמן של הלימוד הרוחני הוא מושך את תשוקתו לרוחניות לכל יתר שעות היממה, ואז הוא מקדש את העולם הזה. אדם אחד כזה מכניס בעולם הזה רוחניות ומביא לו תועלת

מרובה.

האם הפעולה הפיזית שלו גם היא פעולה רוחנית? לדוגמה, שני אנשים יעבדו באותה עבודה, רק שאחד"מקדש" אותה ברוחניות ואילו השני עוסק ב"טומאה"?

לא בטומאה, אלא בתפלות. בכל פעולה בעולם הזה ניתן להכניס רוחניות, אך מובן שכל פעולה ופעולה שאדםעושה, הוא מודד רק לפי הרווח הרוחני שיש לו ממנה, שכן מה יעשה ברווח גשמי? מה הוא ייתן לו?

אדם שעוסק ברוחניות פועל בכל שטחי העולם הזה, מקים משפחה ומפרנס אותה, מקיים את חובותיו כלפי המדינה, הצבא, כלפי הוריו וכולי, אך הוא פועל כאדם בעל כוחות רוחניים. את הכוחות הרוחניים הללו הוא מכניס גם בהימצאותו בעולם הזה, שכן האדם ירד לעולם הזה ומצוי בו לפי רצון הבורא, ואת כל פעולותיו הוא מקיים מתוך רצונו. ואם מרגיש עצמו כשליח הבורא, שפעולותיו יביאו לתיקון העולם הזה, אז באמת

הופכות כל פעולות האדם לפעולות רוחניות.

האם זהו בעצם התיקון שאדם עושה?

זה התיקון בעולם הזה. על האדם לחבר את שני העולמות יחד: דרך העולם הזה לראות רוחניות, ומהרוחניות לרדת שוב חזרה לעולם הזה. לחבר בין הנקודה התחתונה ביותר בעולם הזה לבין הנקודה הגבוהה ביותר ברוחניות, שהיא דבקותו בבורא. אם האדם חיבר בין שתיהן, הוא מגיע לגמר התיקון שלו ואינו צריך להתגלגל

עוד. מציאות העולם הזה והסיבה שלשמה אנו מתגלגלים לכאן הינה לחבר בינינו לבין הדרגה העליונה ביותר, הבורא. כפי שנאמר: "חשכה כאורה יאיר", והבורא יתגלה לכל נבראיו, גם לאלו שבעולם הזה. אם אדם פועל

לקראת תיקון עצמו, הוא מקיים את שליחותו, את משימת חייו.

-221 -

כיצד מושכים אור מקיף כדי להפוך פעולה גשמית לפעולה רוחנית?

על ידי הלימוד. לימוד מתוך ספרים אותנטיים, מקורות קבלה אמיתיים, שנכתבו על ידי אנשים שנמצאו בעולם הזה ובעולם הרוחני גם יחד. יוצא שעל ידי קריאה ולימוד כתביהם, נמשך השפע ממעל, אל העולם הזה. כלומר, נמשך המאור המחזיר למוטב, שמקדם את כלל העולם ואת כל אחד מאיתנו בפרט אל הנצחיות,

השלמות, השלווה והביטחון. זו הסיבה לכך, שהמקובל הוא היחיד בעולם הזה המביא תועלת לעולמו.

האם גם על ידי עיסוק בתחביב ניתן למשוך אור מקיף?

לאדם שמתחיל להכיר את העולם הרוחני לא יהיה תחביב. כיצד יהיה לו תחביב? בתחביב האדם עוסק בשעות הפנאי כדי למלא אותן בתעסוקה. כיצד ייתכן שאדם שעוסק ברוחניות ימלא את שעות הפנאי שלו בדבר משני

לחלוטין, ולא בדבר שעבורו הוא החשוב ביותר? מנין ייקח את הדחף לעסוק בזה? למקובל אין תחביב, ומובן שהקבלה אינה תחביב, שכן הוא רואה אותה כדבר הכרחי לחלוטין, ורק על בסיס הכרחיות זו הוא קובע סדרי העדיפות בחייו. כך שאפילו כאשר הוא הולך לעבוד שמונה שעות, הוא לא עושה זאת בשל הצורך בפרנסה, אלא משום שהקבלה מחייבת אותו לנהוג כך. יוצא ששמונה שעות עבודתו הן תיקון, וכן כל דבר בעולם הזה הוא עושה רק לשם תיקון: יחסיו עם אשתו, חינוך ילדיו, מילוי חובתו כלפי

המדינה והחברה. על כן אם הוא חש בחשיבותה של חוכמת הקבלה ורואה בה אמצעי להגיע לחיים הנצחיים, לא ייתכן

שישקיע זמנו בתחביב.

האם צרכיו הבסיסים של הגוף הפיזי יוצרים מציאות, שבה אין אפשרות לעסוק בקבלה במשך עשרים-וארבעשעות ביממה?

לא צרכיו הבסיסיים של הגוף הם הסיבה לכך שלא עוסקים בקבלה במשך כל שעות היממה. על האדם למשוך "מנת" אור עליון כלשהי, ולאחר מכן לקחת חלק פעיל בעולם הזה, כמו כולם. אחרת לשם מה אנו נולדים ומתקיימים בעולם הזה? יכולנו להיות כמלאכים שמצויים בעולם הרוחני וזהו. אדם צריך להתייחס לעולם הזה

בצורה מאוד מציאותית, לגשת למעשיו ברצינות ולמלא אותם ב"כוונה" נכונה, ובזה הוא רוכש נצחיות.

אם כך, הזמן שמוקדש ללימוד הקבלה הוא זמן העבודה שעליו האדם מקבל שכר, ואת השכר הזה הוא הולךומחלק לאחר מכן לכל העולם?

עם אותו רווח שהאדם מקבל מהלימוד, הוא הולך ומאיר בכל יתר חייו ולכל העולם. דרך עיסוקיו וקשריו עםאנשים שונים הוא מעביר את הרוחניות שלו לכל הסובבים אותו, עד שהוא מכסה את כלל האנושות.

מקובל הוא כמו צינור השפעה ממעלה למטה, הוא מעביר את הרוחניות לעולם, גם לאלו שאין להם כל נגיעה בזה, ואין זה משנה כיצד הם קשורים אליו, הוא קשור אליהם אפילו דרך מכירת נעליים, בגדים, מזון או בכל צורה אחרת. שכן בסופו של דבר כולם קשורים בכולם, והמקובל מקדם אותם מבחינה רוחנית, כך שגם

הם ירגישו צורך לרוחניות ויתקדמו לעבר מטרת חייהם.

האם הלימוד מחייב את האדם להיעזר במורה?

כן. האדם חייב להיות בקבוצה גדולה עם מורה, שמכוון אותו בצורה מדויקת כיצד למשוך את המאור, כיצדלמשוך את השפע מלמעלה.

-222 -

חטא "אדם הראשון" כיצד ייתכן שהבורא ברא מציאות, ולאחר מכן היה עליו לשבור אותה בתהליך שנקרא "שבירת הכלים"?

האם גם לבורא קורות תאונות? ודאי שהעניין אינו כפי שאנו מבינים אותו מתוך הפירוש המילולי. אם הבורא הוא טוב ומיטיב, אזי תכלית הבריאה הינה "להיטיב לנבראיו". "להיטיב לנבראיו" לא ניתן, אלא רק בכל מאת אחוזי ההטבה, ואחרת לא

ייקרא הדבר "להיטיב", כי אם הבורא טוב, הוא מוכרח לתת את כל הטוב. מה פירוש "טוב"? טוב לא יכול להיות פחות ממצב הבורא עצמו. הבורא נמצא במצב הטוב, מחוסר כל הגבלות, בשלמות ובנצחיות. הוא הבורא ואין למעלה ממנו, על כן לא ייתכן שתהיה בו הגבלה כלשהי. אם כך, הטוב שהוא מתכוון להעניק לנבראיו, חייב להיות הטוב שלו, שיש בו, כלומר עליו לברוא נברא, ואז להביאו למצב שהוא כמצבו עצמו. כיצד אפשרי, ששניים יתקיימו כבורא? כיצד יתקיימו זה מול זה, שכן, אם הנברא

יהיה כבורא, אז ודאי הוא ירצה לתת מתוך טובו, ולמי ייטיב? מחשבת הבריאה "להיטיב לנבראיו" נבעה מתוך טבע הבורא, והביאה לידי כך שהבורא ברא את הנברא כרוצה ליהנות מההטבה שהוא רוצה לתת לו. אז מילא הבורא את הנברא בהטבה זו, והעניק לו את כל הטוב האפשרי. הנברא קיבל הכול, אך אותו מצב הביא לכך שייוותר "נברא" ותו לא, כלומר לא יהיה שווה ודומה לבורא, אלא ירגיש עצמו מקבל, ובעקבות זאת יחוש בושה, ואף לא יימצא בנצחיות ובשלמות, משום שמעמדו

פחות ממעמד הבורא, ורק הבורא הוא נצחי ושלם. אז כיצד להביא את הנברא, האדם, לכך שיהיה כבורא? לשם כך פתח עצמו הבורא אל הנברא, ואז החל הנברא לחוש שהבורא אוהב אותו. מתוך הרגשה זו עלתה בו מחשבה: "אם הבורא אוהב אותי, הוא ודאי רוצה שאיהנה. מכאן, שיש לו רצון, ואם לא איהנה, אזי יהיה לבורא חיסרון". מדובר בחיסרון כזה של אם, החפצה להעניק לילדה, ולפי מידת הקבלה שלו ממנה היא מתמלאת בתענוג, ולחלופין, אם הילד מסרב לקבל, האם

סובלת. כך הוא הבורא כלפי נבראיו. מכאן, שהנברא יכול להשתמש באהבת הבורא אליו, אם יקבל הנברא את התענוג לא משום שהוא רוצה בתענוג עצמו שמגיע מהבורא, אלא משום שהבורא נהנה מכך שהוא מקבל את התענוג ממנו, כאותו ילד טוב שלוקח מאמו רק כדי לגרום לה נחת רוח ותענוג. בזה הנברא לא נחשב למקבל מהבורא, אלא נחשב לנותן לו תענוג. שכן פעולת הקבלה שלו משמעה פעולת השפעה. או אז יהיה הנברא בדיוק כמו הבורא, שניהם יעניקו

זה לזה וייהנו זה מזה, והנברא יהיה נצחי ושלם ממש כבורא. כיצד יש לבנות בנברא את כל התנאים שיסייעו לו לבצע פעולות אלו? לשם כך צריך הבורא להכניס לתוך הנברא את תכונת ההשפעה שלו. אבל כיצד יכניס בתוך הנברא, המקבל, את תכונת ההשפעה שלו? הרי

הנברא, לאחר שמקבל תכונה זו של השפעה מהבורא, חייב לרצות להשפיע לבורא מתוך בחירה חופשית. יוצא שחייבים להיקשר זה בזה מספר תנאים: ראשית, יש להביא את הנברא למצבו הנוכחי בעולם הזה, לאחר שהיה קודם בדרגה העליונה. דרגתו העליונה של הנברא היא דרגת "אדם הראשון", שבה היה מלא כל

"ויצו ה' אלקים, על-האדם לאמר: מכל עץ-הגן, אכל תאכל. ומעץ, הדעתטוב, וטעם מכל וכול, כפי שכתוב: . האדם נמצא בגן העדן, אכל מכל פרות הגן, למעט עץ הדעת, טוב ורע, כלומר, הואטוב ורע לא תאכל, ממנו"

לא ידע מה פירוש להיות "מקבל". הבורא הביא את האדם בכוח להיות "המקבל", כאשר הוריד את האדם הראשון מגובהו הרוחני, שבו היה כמלאך בגן עדן, עד לדרגת "העולם הזה". אדם הראשון התרסק אז לחלקים רבים, שכן הוא עצמו נשמה כללית אחת, וכאשר נחלק, התפצל לנשמות פרטיות רבות, המתלבשות בגופים שלנו. מאז מצוי האדם בתוך רצון קטן, אינו חש בבורא, אך הוא חופשי, כביכול, משום שאינו מרגיש דבר שלוחץ עליו. ממצב זה יכול האדם

להתחיל את דרכו על ידי "שיטת הקבלה" עד להגיעו לאותה דרגה שבה ידמה לבורא.

-223 -

מכן ולאחר חלקים, אלף לשש-מאות הראשון אדם נשמת שבירת היינו הכלים", "שבירת מעשה היו לא היא הכרחית. משום שללא השבירה, יותר, או פחות הזה, הגופים שבעולם למספר התחלקותה מתחברות תכונות הבורא ותכונות הנברא, אלא הנברא היה מוסיף להיות ברצון להשפיע בלבד, ולא היה מכיר

את הרצון לקבל שלו, שנקרא "עץ הדעת". כלומר, הוא לא היה נכנס לתוך האגו שלו, לא היה נופל ומתרחק מקרבתו לבורא, והיה מוסיף להרגיש את הבורא לעד. לעומת זאת, מיד לאחר שחטא, שאל הבורא: "אייכה"? כלומר הבורא כבר היה נסתר ממנו אז, והוא הסתתר מהבורא משום שהתבייש. אז התחוללה שרשרת ירידות עד למצב שבו הבורא לא נגלה עוד, והאדם לא רואה שיש מישהו שמשגיח ומנהל את המציאות. דווקא ממקום הסתרה הזו הוא יכול להתחיל

לעלות, עד היותו דומה לבורא. זוהי, למעשה, כל תכלית הבריאה.

מכל אלו עדיין משתמע, ש"שבירת הכלים" נבעה מפגם בפעולת הבורא, ולא מחטאו של אדם הראשון. איךייתכן?

השאלה היא, כיצד בכל זאת מתרחשת שבירת הכלים. הבורא ברא את הנברא בגובהו שלו, בגובה הבורא עצמו. ואז היה עליו להוריד את הנברא למצב שבו יהיה עזוב לבד בחשיכה, ולא ירגיש בבורא עוד, אלא יעשה הכול בעצמו, אחרת לא יהיה חופשי. אך כיצד ניתן להוריד את הנברא מגובהו הרם שאליו נולד, כיציר כפיו של

הקדוש ברוך הוא, למצב של עפר ואפר, עד שאפילו נמלה שבעולם הזה שלמה יותר ממנו? לשם כך נעשתה שבירת הכלים. פעולה זו בוצעה ללא התערבותו של האדם, אלא על ידי כוח הבורא בלבד, שעשה זאת בכוונת תחילה. ואילו כלפי האדם, המצב הגיע מתוך היסח הדעת. על ידי שבירה זו רכש

האדם את האגו שלו, כלומר רצון לקבל גדול, ונפל מדרגת "מלאך" כפי שהיה בגן העדן, לדרגת "פושע". הבורא היה צריך לסדר זאת לאדם בכוונה, כדי שהאדם ידע מה עליו לתקן, שכן בלתי אפשרי לתקן אלא

את מה שמגולה בו הקלקול. והקלקול הוא מה שגילה הבורא על ידי חטא עץ הדעת. מובן שפעולת החטא באה על חשבון הבורא ולא על חשבון הנברא. שכן הנברא האומלל כלל לא ידע מה קורה לו. לאדם הראשון לא הייתה כל זכות בחירה, הוא היה משולל בחירה חופשית, כמלאך. מלאכים הם בעלי תכונת ההשפעה ואין להם יצר רע. על האדם, לעומת זאת, להיות כלול גם מיצר רע. משום שדווקא בחשבונותיו, בהבחנותיו בין היצר הרע ליצר הטוב, כלומר בין תכונות הבורא לתכונות הנברא, הוא יכול לברר עם מי להזדהות ולדעת עד כמה הוא משתוקק להיות כבורא. לכן מתחילים לדבר על "נברא" מדרגת העולם

הזה, לאחר כל הירידות לעולם הזה, ולא מהמצב שהיה אדם הראשון בגן עדן.

האם לאחר שהוריד את הנברא לדרגה הנמוכה ביותר, מטרת הבורא היא שהנברא ישוב אליו בחזרה?

מטרתו שנשוב בכוחותינו, כלומר נחזור אליו, ונשתמש בכל היוצרות המצויות כבר בתוכנו.

מה היה רע, אם כן, במציאות הקודמת?

במציאות הקודמת לא פעלנו כחופשיים ועצמאים, אלא היינו יציר כפיו של הקדוש ברוך הוא, דרנו תחת מטרייתו, משום שהוא היה מגולה, וכתוצאה מכך עשינו פעולות טובות ונכונות מאליו, מחוסר ברירה, כי ראינו את כל הדברים כטובים והכרחיים. לאחר שנעשה חטא עץ הדעת, נכנס רצון לקבל גדול, שגרם לבלבול באדם

בין מה זה טוב ומה זה רע, ואז ניתן היה להתחיל לברר. אפשר לומר כך, לפני החטא נמצא האדם הראשון בבירור של "מר ומתוק", שפירושו, שכל דבר שהיה טוב, הוא עשה באופן אוטומטי, משום שהרגיש שזה מתוק לו. וכל דבר שהיה רע, לא עשה, משום שהרגיש שזה מר. מכאן, שלא היה לו יצר רע שדחף אותו לעשות דברים כלשהם, אלא החוש הטבעי הספיק לו כדי

לפעול נכונה, כדי לא לגרום נזק לעצמו ולאחרים, אלא לעשות אך טוב לכולם.

-224 -

הוא חש תענוג בעשיית טוב וייסורים בעשיית רע. אך בזה הוא היה בטל כנר בפני אבוקה, מלאך המופעל על ידי השגחה, שאינה מותירה לו כל בחירה חופשית, כלומר ספקות, מלחמה פנימית, בירורים כלשהם. לא היו לו כל אלו, ומכאן, שלא הייתה לו אישיות, אלא הוא היה בדיוק כדרגות הדומם, צומח או חי, הפועלים לפי

צו הטבע. כדי להעניק לו בחירה חופשית, שעל ידה בלבד הוא ייקרא "אדם" ויעלה מעל דרגת החי, נעשתה הסתרה, שמתוכה נוצר בלבול בבירור של האדם, לאחר חטא עץ הדעת. שכן כעת ישנו בירור נוסף מלבד "מר ומתוק", שנקרא "אמת ושקר". וכך ייתכן שדבר יהיה מתוק אך שקרי, כלומר יביא את האדם לרע, וייתכן שדבר יהיה מר, אך אמיתי ויעיל כתרופה מרה. לאחר חטא עץ הדעת נעשה פירוד בין "אמת ושקר" "ומר ומתוק". מה

שאם כן, לפני החטא היה איחוד - המתוק היה אמת והמר היה שקר. כאשר ישנו הבדל בין "מר ומתוק" לבין "אמת ושקר", האדם חייב לברר מהי אמת. האם המר או המתוק? ובכל פעם שוב עולים בו ספקות, ואז עליו להתעלות מעל לאגו שלו, המרגיש במר או במתוק, רק כדי להתקשר לאמת. ולהיפך, עליו לדחות את השקר למרות היותו מתוק. מכאן, על האדם להתעלות מעל לטבע הרצון לקבל

שלו, מעל טבע התענוג או הייסורים.ושקר, מעל כל רצונותיו, בלא לשם כך על האדם לקבל כוח מיוחד שיעזור לו לעמוד בבירור האמת להתחשב בטעם המר או המתוק שהוא מרגיש. כוח זה, שעוזר לאדם להיות מנותק מההרגשה ולהתחבר רק לאמת, נקרא "כוח האמונה". כוח האמונה הוא כוח מיוחד שניתן מלמעלה, ולא מה שנהוג לכנות "אמונה"

בשפה השגורה בפי כל. מלמעלה בא "אור החסדים", שהוא אותו אור מיוחד הנותן לאדם הרגשה, השתוקקות כזו לבורא, שכלל לא אכפת לו עוד מה הוא מרגיש בתוך רצונותיו, יהיה זה טוב או רע. אלא הוא חפץ רק להיות דומה, משפיע, קרוב לבורא, דבוק אליו ושווה לו. זהו כל רצונו, ורצון זה מבטל את כל יתר הרצונות. להגיע לרצון כזה, לרצות

ברצון כזה, זוהי בחירתו החופשית של האדם.

הבורא ברא את נבראיו כדי להעניק להם תענוג, אך אם הנבראים ישתוו אליו, למי יעניק את התענוג?

הנבראים נעשים כבורא, ובזה הם מגיעים להיות חופשיים כי הבורא חופשי, מלאי טוב כי הבורא מלא טוב, ונעשים נצחיים ומשפיעים כמותו, כלומר לא מתחשבים בעצמם. הבורא ממשיך לתת תענוג לאותם הנבראים, והם מקבלים כדי להשפיע לו, וכך להשיב לו תענוג. נוצר כאן מעין מעגל סגור בין הנבראים לבין הבורא, כאשר כל הנבראים גורמים לבורא תענוג. במה? בזה שהם מקבלים ממנו תענוג. יוצא ששניהם נהנים, שניהם תלויים

זה בזה, ולפיכך, שניהם שווים.

לפני שיצר הבורא את הנברא, למי הוא נתן תענוג?

זאת האדם למד מתוך השגתו את מחשבת הבריאה "להיטיב לנבראיו", שהייתה לפני תחילת הבריאה, כאשר עוד הייתה רק מחשבה הנקראת "להיטיב לנבראיו". כאשר אדם עולה בדרגות השתוותו לבורא, הוא מכיר את

מחשבתו, ואז יודע מה היה קודם היווצרותו.

האם למעשה אנו שבים, בסופו של דבר, לאותו מצב שבו היינו בתחילה, רק שהפעם שונים ומפותחים יותר?

אנו חוזרים למצב שהיינו בו לפני שנותקנו, אלא שהפעם אנו מגיעים אליו כבעלי הבית, כמו הבורא, ולאכאורחים או מקבלים, אלא משפיעים בדיוק כמותו.

-225 -

ומה יהיה הלאה, לאחר שניתקן באופן סופי?

אם האדם מגיע להשתוות צורה לבורא, אין לו מושג מה יהיה לאחר מכן. ראשית עליו להגיע לזה, ואז מצפותלו עליות לממדים שאינו מכיר, משום ששם הטבע הוא כבר טבע אחר, שאדם טרם מסוגל להבין או לשער.

האם אפשר להסיק מכך, שלבורא יש שני רצונות: אחד הוא רצון להשפיע, והשני שהנברא יגיע לדרגתו?

לבורא יש רצון לברוא את הנבראים כדי למלאם בכל טוב. מפני שהבורא הוא טוב ושלם, טבעו של הטוב והשלם הוא לתת. לכן הוא החל לחשוב כיצד ולמי ייתן, כך שתהיה זו נתינה אמיתית. נתינה היא כאשר המקבל מגיע בדיוק למצבו של הבורא עצמו, כתוצאה מנתינה זו. נשאלת השאלה, מה למעשה נותן הבורא? הוא נותן

את המצב שלו, הדרגה שלו, והמעמד שלו, לנברא. וזה מה שהיה מלכתחילה במחשבת הבריאה.

וכל זאת יכול להתרחש רק במידה שהנבראים ירגישו קודם את המצב ההופכי?

בדיוק. הנבראים יכולים להכיר במצב הבורא רק מהמצב המנוגד לו. לכן עליהם לרדת למקום הנמוך והגרועביותר, "העולם הזה".

האם גם העולם הזה נחשב "רוחני"?

ודאי. אין חומר, אלא רק נראה לעיננו כך. דרגה אחרונה זו נקראת בשפתנו "חומר", אך אינה חומר, אלארוחניות.

-226 -

"טוב ומיטיב" כתוב: "רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות". למה הכוונה? מהו צביון קיום

המצוות על פי חוכמת הקבלה ומהי משמעותן הרוחנית? רצון הכוח העליון הוא לברוא נברא כדי להיטיב לו, כאשר רעיון זה עצמו נובע מטבעו של הכוח העליון שהוא "טוב". מדוע הוא טוב? משום שהוא עצמו תכונת נתינה בלבד, היינו נתינה טהורה, ומטבעה של נתינה טהורה

שהיא רוצה להיטיב, וכאשר אין לה למי להיטיב, באה מחשבה לברוא נברא כדי להיטיב לו. לשם סידור התנאים הסביבתיים לאותו נברא, שיאפשרו לו לבחור בין טוב ורע, כלומר בין להתקרב למעמד הבורא, לכוח העליון, לבין להיות רחוק והפוך ממנו, יש לבנות סביב הנברא סביבה עשירה ביותר, שתכלול את כל מיני הגוונים האפשריים לקיומו, כך שילמד בעצמו, וכשיהיה בוגר וגדול, כבר יחליט מתוך החלטה בלתי

תלויה להגיע למצב כזה של הבורא. אז בהחלט אפשר יהיה לומר שהוא קיבל מרצונו החופשי את המעמד הגבוהה הזה, ובאמת נהנה ממנו, וגם

על הבורא יהיה אפשר לומר שהביא את הנברא למחשבתו "להיטיב לנבראיו". זו הסיבה לכך שאדם מגלה את עצמו לפתע בתוך מציאות שנקראת "העולם הזה", ומרגיש עצמו נתון תחת כל מיני לחצים. מקובלים מסבירים, שמאחורי כל אלו עומד הכוח העליון, שדוחף את האדם למימוש מטרתו, ואם אנו רוצים להגיע לחופש בחירה, להחלטה נכונה, לכל טוב ועונג, כדאי שנתחיל לגלות בכל מה שנמצא סביבנו את מחשבת הבריאה, כלומר שהכול הן פעולות מיוחדות של כוח אחד, והכול מסובב ומסובב

אותנו כדי להביאנו להחלטות נכונות, לראייה נכונה וכן למדרגה ולמצב הטובים ביותר. אם אדם מתחיל להתייחס כך למציאות ומשתוקק לגלות את הכוח העליון שנמצא מאחורי כל מה שסביבו, אט אט הוא מתחיל לראות במציאות שמקיפה אותו מחשבה אחת, שפועלת ולוחצת עליו בכל מיני האמצעים.

אותה מחשבה היא שמסובבת ומביאה את המציאות והאנושות כולה לדרגה הנעלה והגבוהה ביותר.

כיצד קשור לימוד הקבלה לקבלת התענוג האינסופי?

אפשר לדבר על יצירת המציאות מהכוח העליון עד לעולמנו זה, עוד לפני שנוצרנו כאן. אלה הם שורשינו. בחוכמת הקבלה לימוד כזה נקרא "השתלשלות העולמות ממעלה למטה". ישנו חלק שני בחקירות המציאות, שבחוכמת הקבלה נקרא "עליית הנשמות מהעולם הזה לדרגת הכוח העליון", ולומדים את שניהם, כלומר גם

כיצד בנויה המציאות וגם איך לטפס מלמטה למעלה. הלימוד הראשון, "יצירת כל העולמות", הוא לימוד תיאורטי, עיוני, והלימוד השני ב"התעלות הנשמה" הוא לימוד מעשי. כאשר בזמן הלימוד אדם ממש מתחיל להיכנס לעולמות הללו בהרגשתו, עד שהוא מגיע למצב

הגבוה והטוב ביותר, שבו הוא מרגיש נצחיות ושלמות למרות הימצאותו בעולם הזה. שכן הוא הופך לבעל הרגשה כזו ונכלל בכוח העליון כך, שחיים, מוות ומכלול מאורעות העולם הזה, כאשר מביטים בהם מצד הכוח העליון, רואים בהם רק אמצעים להגיע לעוד ועוד דברים טובים. בנוסף, כאשר אדם נכלל בעולם עליון, הוא יכול לשנות את מצבו כאן מתוך העולם העליון, ולכוון את גורלו ועתידו כך, שישתלשל

אליו מלמעלה לטובה.

אם הבורא רוצה להיטיב, ולשם כך הוא ברא את הנברא שרוצה לקבל את ההטבה, היכן הבעיה?

מי שמקבל את הטוב, אין לו שום בעיה. הבעיה היא שהאדם לא מקבל את הטוב, משום שכדי לקבלו צריך לעלות מתוך העולם הזה, ולהתחיל להרגיש את העולמות העליונים. ובמידה שבה אדם יכול לעלות מעל לרצון,

מעל לדרגת העולם הזה, ולהרגיש את העולם העליון, באותה מידה הוא מרגיש רק טוב במקום ייסורים. כל מטרתם של הייסורים שאדם מרגיש במצבו כרגע, היא לדחוף אותו להתחיל ולהתעלות מעט מעלה,

-227 -

כלומר להרגיש את העולם העליון. צריך להבין שישנם שני עולמות: "העולם הזה" ו"העולם העליון". אם אדם שקוע רק בעולם הזה, הוא תמיד ירגיש רע, שרק ילך ויגבר, כי ההרגשה הרעה הזו נשלחת בכוונה לדחוף אותו

למעלה. במידה שבה אדם מתחיל להרגיש, מלבד העולם הזה, גם את העולם העליון, כך הוא מרגיש טוב, עונג, שלמות, נצחיות וכל מיני הרגשות טובות. הוא יכול להיכנס אז להרגשת חיים נצחיים ושלמים. לפני שנגיע לכלל הרגשה זו, תמיד נראה את עצמנו באותו אופן, שבו ההשגחה העליונה דוחפת אותנו לכך באמצעות ייסורים.

וכרגע, משום שעל האנושות כולה להגיע לידי כך, האנושות סובלת. חוכמת הקבלה, שהיא האמצעי להגיע לכל טוב, נמצאת בידי עם ישראל, ולכן עם ישראל סובל יותר מכולם, כדי שיתעורר למסור את האמצעי הזה לאנושות, ימלא חובתו להיות אור לגויים. עם ישראל סובל גם

עבור עצמו, וגם בגלל שטרם מסר לעמים האחרים את השיטה. מכאן עולה שאלה פשוטה: מדוע מלכתחילה לא יצר הבורא את האדם בדרגה הטובה והגבוהה ביותר, כמוהו? יש כאן שני עניינים: ראשית, אם הבורא רוצה שנהנה, אז עלינו לרצות את התענוג, וכדי שנרצה את התענוג, הוא חייב לברוא אותנו בחסרון לתענוג זה, על ידי כך שנהיה בקצה השני של המציאות, מנוטרלים לחלוטין מהתענוג הזה, ובהרגשה איומה של חיסרון וחושך נורא. מכאן, שהבורא חייב לברוא בנו את הרצון לקבל, שכן בלעדיו לא יוכל לבנות אותנו, ולתת לנו סתם כך מדרגה כה נעלה, שהרי אלמלא נרגיש לפני כן

שאנו רוצים בה, לא נהנה לקבלה. שנית, לו היה בורא בנו רצון לקבל גדול כל כך, וגם היה מיד מעניק לנו את המדרגה הזו, היינו נשרפים מהבושה. משום שמצד אחד, היינו מרגישים שקיבלנו תענוג, אך יחד עם התענוג היינו חשים שהוא לא בא מהשתוות הצורה עם המשפיע, עם נותן התענוג. כלומר הנברא היה המקבל והבורא היה הנותן, ואז הנברא

היה מרגיש שקיבל חינם, ובמקום תענוג, הדבר היה גורם לו ייסורים איומים. עולה כאן שאלה נוספת: מדוע הבורא לא עשה כך, שלא יהיו לאדם כל ייסורים, אלא שיקבל ללא תחושת הסבל? משום שלא להרגיש ייסורים פירושו לא להרגיש את הבורא, כלומר את מצבו של המשפיע. ואז, כיצד אפשר ליהנות מדרגתו הגבוהה? כיצד ניתן להגיע למעמד המשפיע, מבלי להרגיש את מהות המשפיע לעומת

מהות המקבל? לכן אין לנו ברירה אלא להגיע למעמד זה בכוחותינו. לשם כך נוצרה כל המציאות שסביבנו, שעל ידי חוכמת הקבלה נדע כיצד לטפס ממדרגה למדרגה, כדי לתקן את עצמנו בהתאם למשפיע. זו הסיבה לכך שכרגע אנחנו עומדים בקצה הרחוק ביותר ממנו, אנו מקבלים

והוא משפיע, אך צעד אחר צעד אנו יכולים להתקרב אליו, ולהיות יותר ויותר כמו המשפיע. למה ולמי אנו משפיעים? אם בסך כל המציאות יש "בורא ונברא", כלומר הוא ואני, אז למי אוכל לתת? כאן צריך להיזכר שיש למי לתת - לו. אנו יכולים לתת לו, כי יש לו רצון לתת לנו, ואנו יכולים לשחק ברצונו לתת כפי שילד משחק עם אמו. אם נקבל רק בתנאי שהוא נהנה, משום שהוא נותן לנו, הקבלה שלנו תיחשב

כנתינה, וכבר נהיה "הנותנים", והוא יהיה "המקבל" מאיתנו. יוצא, שנהיה ממש כמותו.

כיצד קיום תורה ומצוות נכנס לתמונה הזו?

רצונות, שהם רצונות ליהנות. אם בכל רצון האדם יקבל הנאה613האדם נברא כשהוא כלול מתרי"ג, כלומר כדי לגרום לבורא תענוג, יוצא שבכל רצון הוא ייתן לו תענוג, וזה פירושה של "עשיית מצווה". סך כל התענוג

שמקבלים מכך שנותנים לו, היינו שמשפיעים לו, נקרא "תורה". תיקון כל רצון ורצון בכוונת השימוש על מנת להשפיע לבורא, נקרא קיום מצוות, שאותן האדם מקיים בהדרגה מהמצווה הקלה, היינו מרצון קטן בעל מנת להשפיע, לכבדה, לרצון גדול יותר ויותר על מנת להשפיע.

מדרגות, מהמצב שנקרא "העולם הזה", למצב העליון613 רצונות לתקן, כלומר לעלות 613יוצא שסך הכול יש של מעמד הבורא, שנקרא "העולם העליון" או עולם אינסוף או גמר התיקון. גמר התיקון - בזה גומר האדם את

תיקון כל רצונותיו.

-228 -

האם ישנה רשימה של הרצונות הללו?

מצוות, והיא מופיעה גם בתורה. מספר התורה אפשר להוציא את כל תרי"ג המצוות. וגם613ישנה רשימה של בספרו של הרמב"ם מצויות תרי"ג המצוות. ספרו מחולק למצוות "עשה" בחלקו הראשון ומצוות "לא תעשה"

בחלקו השני, כאשר כל מצווה בו ממוספרת.

מה משמעותן הרוחנית של מצוות "לא תעשה", דוגמת "לא תרצח", "לא תגנוב"?

מצוות "לא תעשה" אלה מצוות שגם אותן יש לקיים. אלא שלקיימן פירושו, למרות כל הרצונות שיעלו בך לעשות זאת, לא תעשה. אפשר לומר זאת כך, ישנם רצונות פסיביים, שאדם עוצר אותם ונמנע מלהשתמש בהם, אלו רצונות "לא תעשה". וישנם רצונות אקטיביים, שבהם אדם מקבל כדי ליהנות ולגרום תענוג לבורא,

והם מצוות "עשה". ודאי שמדובר ביחס לבורא מתוך רצון, ולא בפעולות חיצוניות, ב"ידיים וברגליים".

כתוב "לא תרצח". אם עלה באדם רצון כזה והוא דיכא אותו, האם בזה כבר קיים מצווה?

כן, אבל כמה הרצון הזה יתגבר בו, את זה עוד יצטרך לראות.

ואם אדם מנע מאחר לרצוח?

מדובר ברצונות כלפי בורא, ליהנות ממנו, וכרגע האדם כלל לא יכול להבין את צביונם הרוחני של הרצונות,משום שכל תרי"ג הרצונות הללו מתגלים רק מרגע שאדם נכנס למערכת יחסים עם הבורא בעולמות עליונים.

לאחר שהבורא מתגלה לו כנותן תרי"ג התענוגים לכל תרי"ג רצונותיו, אז האדם או שמונע עצמו מלקבלוכן הלאה, או שיכול לקבל תענוגים ברצונותיו"לא תגנוב", "לא תרצח", "לא תנאף"תענוגים, שזה נקרא

ובזה לגרום נחת לבורא. אך כל הרצונות הללו נמצאים בקשר ברור שבין אדם האחרים, בכוונה להשפיע לבורא, שבו מתגלה רצון, מתגלה תענוג וכן הלאה.

לא מדובר כאן על מצוות בעולם הזה, שאדם מחויב לקיימן בגוף כביכול. אלא כל המצוות מתקיימות בתוך הרצון, כלומר בלב, אבל בלב המתגלה כלפי הבורא, בזמן שהבורא מתגלה כלפי האדם. לפני שזה קורה, יש לימוד של "חוכמת קבלה", שמביאה את האדם לגילוי האלוקות, גילוי הבורא, ורק לאחריו מתחילים לבצע

תיקונים שנקראים עשיית המצוות.

-229 -

שמחה רוחנית הרב יהודה אשלג מעלה בכתביו את העניין, שרצוי שלימוד הקבלה ייעשה בשמחה. "מי שרוצה ללכת בבחינת השפעה צריך להיות תמיד בשמחה", ושבכלל, רצוי שהאדם תמיד יהיה בשמחה. איך אפשר להיות תמיד להיות בשמחה, למרות כל אותם מצבים שאדם עובר בחייו? איך דואגים לכך שהשמחה הזו לא תגלוש לזילות

חוכמה עמוקה זו? ממה וכיצד אפשר לשמוח? השמחה היא הרגשה שבלב, והאדם אינו יכול להשפיע עליה באופן ישיר. אלא לב האדם, מוח האדם, מודעותו, יש בהם רצון ליהנות. ואם רצון ליהנות זה מקבל את מבוקשו, כלומר תענוג, הוא

מרגיש שמחה כתוצאה מהמילוי. ואם אינו מקבל תענוג, הוא מרגיש ייסורים, שהם ההיפך משמחה. כך זה בתוך הרצון, ולאדם אין כל יכולת לקבוע בנוגע לרצון עצמו מאומה, שכן כל עוד אדם נמצא בתוך הרצון, הוא כתינוק - כשטוב לו, שמח וצוחק, כשרע לו, בוכה. במצב זה מצויים כולם פחות או יותר. זוהי

הרגשתנו. קיימת באדם מערכת נוספת, "מערכת שיפוטית", שהיא מערכת השכל, המערכת המוחית באמצעותה

אדם מרגיש את איכות המצב שבו הוא מצוי. זוהי מערכת "אמת ושקר". ייתכן שאני מצוי במצב שמביא לי הרגשת תענוג ושמחה, אך יחד עם זאת אני חושב ומבין שזהו דבר שקרי, ואז לפי המידה שבה אני מכבד את השקר ומעריך אותו, ייתכן שהרגשת השקר כבר תמחק את כל התענוג והשמחה, ולהיפך - ייתכן שאמצא בייסורים, אך יחד עם זאת אבין בשכל שזו אמת, וכתוצאה מכך

אמצא בשמחה על כך שהגעתי לאמת, אף על פי שהיא מלווה ייסורים. הדבר בולט אצל חולים הנמצאים בסכנת חיים, שמוכנים לעבור ולספוג ייסורים במטרה להירפא. מכאן,

שאדם יכול לשמוח בייסורים אם אילו ייסורי מרפא, וזה נקרא שממתיק את ייסוריו. . רק"רשע וטוב לו", ו"צדיק וטוב לו", "צדיק ורע לו", "רשע ורע לו"זו גם התשובה לשאלה בנוגע ל

מתוך שתי מערכות אלו שבהן פועל האדם: מערכת מוחא, שכלית, "אמת ושקר", ומערכת ליבא, רגשית, של "מר ומתוק" או "תענוג וייסורים". והאדם יכול וצריך לקבוע את ערכיו, אמת ושקר לעומת מר ומתוק. וככליותר ובין שמתוקה, עיקר החשיבות היא באמת, בזה הוא נקרא יותר לאמת, בין שהיא מרה שהוא קשור

"אדם". האם האמת חייבת להיות רק מעל לייסורים או יכולה לבוא גם מעל לתענוג? גם מעל לתענוג. האדם צריך להיות עצמאי ולהשתחרר גם ממנו, כדי שלא יהיה מכור לתענוגים ויפתח בעצמו מצב שבו יקבל בהבנה רק

אמת שבאה מייסורים. אלא עליו למצוא אמת גם מעל התענוגים. . אם אדם רוכש את דרגת האמת, התכונה הזו מעלה אותו מעל לטבעו,"חותמו של הקב"ה אמת"כתוב:

מעל לרצון ליהנות. ובכל פעם שבה תיפתח בו יותר מידת האמת לעומת יתר הרגשות שיתעוררו בו, לפי זהיקבע את מצבו כגבוה יותר בסולם הרוחני.

כיצד אמורה לבוא לידי ביטוי שמחה זו? האם צריך לצאת לרחובות ולרקוד?

השמחה שמתעוררת באדם באה כתוצאה מכך שהוא מחזיק ב"אמת", במקום להיות תחת השפעתם של תענוג וייסורים, כלומר שמחה מכך שהוא קשור לכוח המשפיע, לבורא, לאחר שבעצמו השיג את התכונה

הנקראת "למעלה מהדעת". שכן "דעת האדם" היא דעת ייסורים או תענוג, לפי הרגשתו. ואילו הוא, על ידי שרכש אמת, כבר אינו

מתחשב אם רע או טוב לו, אלא נמצא מעל לדעת שלו, כלומר "הולך באמונה למעלה מהדעת". ודאי ששמחה כזו לא מתבטאת בזה שיפצח בשיר ומחול באמצע הרחוב, שכן כל העבודה היא "עבודה פנימית". כאשר מדובר במקובלים, כלומר אנשים אמיתיים שעובדים על תיקונם הפנימי, מבחוץ לא רואים

-230 -

דבר. אלא להיפך - הקבלה אוסרת שדבר מעבודתם יתגלה כלפי חוץ, שכן אדם שמגלה את מצפוני לבו אל החוץ, נותן בזה אחיזה לחיצונים, אחיזה לקליפות, לעין הרע. לכן מקובלים אוהבים להסתיר את הדברים הללו

בחדרי חדרים. ישנם אנשים שבחיצוניות מראים שמחה, אך הם כמו אותם אנשים שנשכרו במיוחד לרקוד בחתונות או לבכות בלוויות, כלומר עושים זאת בחיצוניות ובלי שום קשר למצבם ביחס לאמת ושקר, ומר ומתוק. אם היה להם יחס זה למציאות, הם לעולם לא היו מסוגלים להחצין אותו ברחוב, אלא היו מסתירים זאת עמוק בפנים,

כי בעבודה פנימית כל התכונות הללו מכוונות רק כלפי הבורא.

האם הכוונה לכך, שאדם צריך להמתין לקבל שכרו בשקט ועד אז לא לצהול ולשמוח?

, שפירושו שאדם כבר מרגיש שהוא מקבל את שכרו ואינו צריך"העומד לגבות כגבוי דמי"לא, להיפך. כתוב: להמתין לסוף החודש, וזה מה שנותן לו יכולת להיות כל הזמן בשמחה. הוא כבר קיבל שכר, ולא צריך יותר. כיצד ייתכן שברגע שבו אדם פועל הוא גם מקבל את שכרו? זה אפשרי רק כאשר העבודה, היגיעה עצמה,

הופכת להיות שכר, ואז אדם מקבל שכרו במקום. כרגע אדם הולך לעבוד, משקיע כוחותיו, מזיע, מייצר משהו, וכתוצאה מכך מקבל משכורת. אך אם השכר הוא בנתינה עצמה, בעבודה עצמה, בהשפעה עצמה, ביצירה עצמה, האדם לא צריך לקבל דבר מלבד זאת. אין

לו צורך לחכות שיגיע "עוד משהו" נוסף, וזה נקרא "כגבוי דמי". אין דבר מלבד שכר מצווה, מצווה, כלומר להשיג שכר מצווה בתוך המצווה עצמה, מתוך פעולת הנתינה,

שכן מצווה היא פעולת נתינה.

איך בכל זאת אדם משכנע את עצמו לעבוד עבור שכר שהוא העבודה עצמה?

אין כל בעיה, שכן "המאור שבה מחזירו למוטב" הוא שמשנה את האדם כך שהוא רוצה להשפיע לבורא בגללגדלות הבורא, בגלל שהוא קרב אליו ואוהב אותו, ואז ההשפעה הופכת לשכר עצמו.

האם אם צריכה יותר מהאפשרות להעניק לבנה? לא. היא אינה צריכה דבר, שכן הנתינה עצמה היא שמזינה אותה. בזה שהאם נותנת לילד לאכול, היא מקבלת הנאה וסיפוק. הילד לא צריך לשלם לה אחרי כן

ביחס טוב או בחיבוק.

אך כאן אנו בכל זאת מדברים על תענוג כלשהו שמושפע מהבורא, זה דבר שלא נתפס בכלים שלנו כלל. איךמתחברים לזה?

מהבורא מושפע תענוג, אך את התענוג הזה האדם מייחס אליו חזרה, ובזה נעשה דומה לו. אם את התענוג הזההוא מעביר לנשמות אחרות ודואג להן, נעשה האדם כבורא.

חשוב להבין, שהרצון לקבל לעולם לא יהיה מסוגל לקבל תענוג לתוכו, כלומר בצורה אגואיסטית. אל לנו להישאר בשקר הזה. מוטב להתחיל לעבוד עם חוכמת הקבלה, שהיא החוכמה כיצד לקבל תענוגות, כי לכל אחד ואחד יש הזדמנות ליהנות מחייו, ואין שום שיטה אחרת שנותנת לאדם אפשרות ליהנות. אלא שמדובר בחוכמה שלמה, שכן לא פשוט להביא את האדם למצב שבו יוכל ליהנות בכל רגע, באופן בלתי מוגבל בזמן או

במקום, ובכל העולמות.

האם חייב האדם להבין, שתפקידו לשמש צינור משפיע, כמו הבורא, לכל הנבראים?

נפתח דרכך צינור העברה"ואהבת לרעך כמוך". על ידי "בראתי יצר רע, בראתי תורה תבלין"כן. כמו שכתוב לנשמות אחרות, ואתה מתמלא כך בצורה אינסופית, וזה הופך להיות שכרך.

דמיין לעצמך עשרה מיליארד ילדים, שכולם ילדיך שאותם אתה אוהב, והבורא פותח צינור שדרכו תוכל

-231 -

למלא אותם באופן מיידי בתענוג, במילוי, הכול זמין. האם יש עוד משהו לרצות בו? על האדם רק לשבור את הרעיון השקרי, שמטעה אותו להאמין שיוכל ליהנות בתוך הרצון שלו כפי שהוא

עכשיו. האדם לא מסוגל לכך, ולכן ניתנה לו התורה.

למה לא נוכל להרגיש בתענוג גם עכשיו?

נברא לעולם לא יכול למלא את עצמו, משום שלמלא "את עצמו" זה בלתי אפשרי. אלא ברגע שהוא פותח את כליו, עובר דרכו השפע לאחרים, והוא הופך להיות צינור. האדם יכול לחוש בתענוג רק כאשר הוא עובר דרכו,

ולא כשהוא בא לתוכו, בשבילו.

האם זו גם הסיבה לכך, שהעם היהודי צריך להפיץ את חוכמת הקבלה לעולם כולו?

ודאי. גם כעם מוטל עלינו ביצוע עולמי. כל אחד מאיתנו מחויב כלפי כל העולם, ועם ישראל מחויב כלפי כל יתר העמים. שיטה זו לא נועדה רק לכך שכל אחד יאמץ אותה לעצמו, אלא יש ללמדה לעמנו ולכל העמים

האחרים.

האם אדם שמשפיע יכול לחזור לדרגת "מקבל"?

לא. הוא הופך להיות צינור, בשביל מה לו לחזור לדרגת מקבל? הבורא משפיע לאחרים דרכו, והוא חש את כלהתענוגים הללו, כי גם את חסרונותיהם הוא מצרף לעצמו על ידי כך שהוא אוהב אותם.

-232 -

"אחרי רבים להטות" האמרה "אחרי רבים להטות" פירושה שהרוב תמיד קובע, מדוע, אם כן, ההיסטוריה מוכיחה שהרוב תמיד

טעה ואילו המיעוט הוא שצדק? כמי שעומד בראשה של קבוצת לומדי קבלה, כיצד גורמים לרוב שאינו לומד את חוכמת הקבלה להבין, שלומדי הקבלה אינם חלק מ"כת מיסיונרית", אלא מיעוט שרוצה להוביל את הרוב אל הטוב המוחלט? כיצד ניתן

להביא לכך שבסוף התהליך, הרוב המכריע יהיה רוב של לומדי קבלה? . זהו פסוק מן התורה, ולפיכך זהו חוק קבוע בטבע"אחרי רבים להטות"ראשית עלינו להבין מה פירוש החוק

ממש כחוק המשיכה, החוק האלקטרוסטאטי, חוק המגנטים, חוקי הכוחות הביולוגיים וכולי. ולכן גם כוח זה, פועל, ואין בידי האדם יכולת לעשות דבר נגדו. כל פעולה נגדו תצא בסופו של"אחרי רבים להטות"שנקרא

דבר לרעתו, ממש כשם שפועלים כללי המשחק ביתר חוקי הטבע. הבעיה מתחילה בזה, שהאנושות טועה לחשוב שחוקי הטבע הינם קומץ "חוקים טבעיים", שפועלים על הטבע שסביבנו ועל גופנו הפיזי, אך אינם פועלים בתוכנו, היינו על הנשמה, על החלק הפנימי, האנושי. נדמה

לנו שחלק זה שבנו אין לו כל חוק או משפט, ושבידנו לסובב אותו כרצוננו. זאת משום שהאדם לא מכיר את כלל היקף חוקי הטבע הסובב אותו, ואי לכך חי באשליה שעולמו הפנימי

הינו "שטח הפקר", ושבידו היכולת לסובב את הטבע כלפי עצמו בכל דרך העולה על רוחו. דרגות הדומם, צומח וחי שבטבע מתנהלות ללא החלק הפנימי של הנשמה, ללא השאלה כיצד להתאים עצמן כחלק אישי ומהותי כלפי הטבע, וזו הסיבה לכך שאינן טועות וחייהן שלווים בהרבה משל האדם. ובאמת,

האנושות מקנאה כביכול בחיי בעלי-החיים על כך שסבלם אינו בר השוואה לסבלם של בני-האדם. , ודווקא הוא הסובל יותר מכול, זאת משום שכלפי המידה העיקרית,"ידו בכל ויד כל בו"על האדם כתוב:

כלומר כלפי החלק האנושי שבתוך האדם, חלק "המדבר שבאדם", הוא אינו יודע כיצד להתנהג ועל פי אילו חוקים לפעול. הפסיכולוגיה ומדעי הרוח הינם, למעשה, מחוסרי כל בסיס מדעי, ואין בידם יכולת לקבוע את

יחס האדם הנכון לעצמו, לחברה ולסביבה. נאמר מתוך השגתם הרוחנית של אבותינו. הם עלו לגובה שבו מתבהרים כל"אחרי רבים להטות"החוק

שבו, האנושי לחלק היינו האדם, לרוח הרוחניים ששייכים החוקים האנושיים, החוקים כל הטבע, חוקי ומגובהם זה קבעו אותם.

כל פסוקי התורה, כל חוקי חז"ל, כל אמרותיהם, עצותיהם, שנראות לנו כאמרות יפות למיניהן, לאמתו של דבר אינן אמרות יפות כלל. שכן חז"ל מעולם לא אמרו דבר מיותר או בלשון מליצית כדי לייפות את חיינו. כל מלה שלהם נשקלת היטב, וכל מה שנאמר חרוט כחוק מציאות והוא בר תוקף לא פחות מחוקי הפיזיקה,

הינו"ואהבת לרעך כמוך"הכימיה הביולוגיה וכן הלאה. כך עלינו להתייחס לחוקים אלה. בדיוק כפי שהחוק החוק הכללי של המציאות כולה.

גדולה מאוד, שכן הרוב הוא "עמך", לא מפותח"אחרי רבים להטות"מאחורי החוק עומדת שאלה במיוחד, כלומר מצוי בהתפתחות הדרגתית, אטית מאוד, שגורמת פיגור חמור למיעוט המפותח.

כל חברה, החל באנושות בכללה, דרך עם ומדינה ועד לכל חלק בתוך החברה הקטנה ביותר, בנויה בצורת פירמידה, כך שככל שהתפתחות גדלה, אלו שמצויים בדרגה הגבוהה הם מיעוט. הדבר בולט גם ביחס שבין עם

ישראל לבין יתר העמים, עם ישראל הוא מיעוט קטנטן, אך איכותו היא הגבוהה ביותר. השאלה היא, כיצד אנו יכולים להרשות לעצמנו להטות אחר כל העולם, אחרי אלה שאינם יודעים יותר מאשר להרוויח לחמם ולמצוא עיסוקים למלא בהם את שעות הפנאי ואת תאוותיהם הקטנות: כדורגל, קלפים,רמת אינה מתרוממת מעל ולחלוטין בהם, מהאנושות שקועים אחוז הדברים שתשעים ויתר מין סמים,

הגשמיות וחושבת על קיום גבוה יותר או על הסיבה שלשמה אנשים פועלים ובונים את חייהם.

-233 -

נכון לומר, שבהחלט רצוי לסדר את חיינו כך, שמגדולי החברה המביאים לפיתוחה, ומובילים אותה על ידי פירות כוחות הנפש של האדם, היינו על ידי עיסוק במחקר, ועד לאלו שמסתובבים ברחוב ומוצאים תענוג

בדברים ריקניים מתוכן, יתעניינו כולם בחוכמת הקבלה. הוא חוק"אחרי רבים להטות"בעל הסולם מסביר במאמר "בחירה חופשית" ובמאמר "החירות", שהחוק

כלל עולמי, המתבטא בחיינו הגשמיים. לפיכך, אם ברצוננו לפנות אל העם, עלינו לחנכו לפיו. לא ניתן להכניס לעם את ה"שכל", התכונות וההשתוקקות של המקובלים לדבר מיוחד, אלא עלינו לגשת

. כלומר להלביש בתוך מטרות העם מטרה עליונה, נעלה יותר,"חנוך לנער על פי דרכו"אליהם כפי שנאמר: אך לעשות זאת בצורה נסתרת.

ודאי שכדי לצעוד לכיוון מטרת הבריאה חובה ללכת לפי אחרי יחיד להטות. היינו לקבץ את הפיקחים ביותר שבחברה ולהניח להם להוביל, ואז אפילו אלף סומים, עיוורים, שהולכים אחרי פיקח אחד, מאמינים בו

ושומעים בקולו, לבטח יימשכו לכיוון הנכון והטוב. זאת במידה שבה הם מאמינים בו והולכים אחריו, אך גם לפי המידה שבה הוא יודע לתפוס אותם, לפי

, ולמשוך אותם אחריו. הקושי הוא הדדי, כיצד לתקשר מן היחיד אל הרבים וכיצד מן"אחרי רבים להטות"הרבים אל היחיד.

קובע, שהרבים מצויים בתוך הטבע שלהם, ולכן אל תדרוש מהם לצאת"אחרי רבים להטות"המשפט ממנו. הם אינם מסוגלים להימשך אחרי היחיד, אלא היחיד חייב לרדת אל הרבים ולהיקשר עמם, להתחבר

שנאמר: כמו טומאתם"איתם, בתוך או "השוכן איתם ורשימת הפסוקים"תבוא אמו תקנח הצואה", המדברים בזה עוד ארוכה.

על העליון לרדת אל התחתון, על האדם המיוחד שבחברה לרדת אל התחתונים ולהבין את צורכיהם ויכולותיהם, ואז להתחיל להוציאם מהמצב שבו הם מצויים. אך עליו לעשות זאת לפי הטבע שלהם, לפי החוק

."אחרי רבים להטות" . הציבור הוא"אין גוזרין גזירה על הציבור, אלא אם כן רוב הציבור יכול לעמוד בה"בהקשר זה ישנו חוק,

הטבע, היחיד הוא מעל לטבע, ולכן יש לתקן את הטבע, ולשם כך "היחידים" שבציבור צריכים ללכת לפי דעת הקהל. ניתן לראות שגם בעבר התפילות, מנהגי העם היהודי ועבודות הקודש שבבית המקדש תמיד נקשרו

בקהל ונתמכו על ידו. עד כה נגענו רק בשיטה שבה יש להוביל את הקהל, אך לאן להובילו, מובן שהיחיד הוא שיודע, שכן הוא הפיקח, השומע ורואה קדימה למרחק, והוא מוביל העם. כדוגמת משה רבנו, שהבורא הטיל עליו את המשימה להביא את עם ישראל לגובה מעמד הר סיני ולגבולות ארץ ישראל, לאחר אותו מקרה שבו ראה משה כבשהידיו והלך איתה דרך ארוכה כדי להביאה למקום שבו תוכל לאכול מתייבשת מצמא במדבר, נטלה בשתי

ולשתות. הבורא, שצפה בנעשה אמר למשה:"אם כך עשית, דע שעם ישראל דומה לאותה כבשה, ואני מוסר לידך את עמי, עם ישראל". כאשר משה היה צריך לרדת מהר סיני ולדבר אל לב העם, הוא חש שאין בכוחו לעשות

."כי כבד פה וכבד לשון אנוכי"זאת, ולכן זעק אל הבורא: , אך בסופו של דבר, דווקא דרך הניגוד"אחרי רבים להטות"זה הניגוד שקיים בין אחרי יחיד להטות לבין

מגיעים לשלמות. גם במעמדנו מול בורא אנו הרבים ואילו הוא היחיד, שמוביל ומושך אותנו אליו. אך הואויכולים עושה זאת דרך אותן נקודות שמהן אנו מסוגלים לגשת אליו, אותן נקודות שבהן אנו מבינים אותו

להתקרב אליו בהדרגה.

האם אין סכנה לכך שבירידתו של היחיד אל הרבים הוא ייטמע בהם?

אם ברדתו אל הרבים היחיד ייטמע בהם, אז בפשטות, לא הוא המנהיג. המנהיג חייב להיות כלול מהרבים, זאת אנו למדים מתוך פעולות רוחניות, שב"תלמוד עשר הספירות". כל פרצוף עליון, שיורד לתחתון, חייב להיכלל

-234 -

בתחתון, כלומר, הוא מגיע אל התחתון באותו האופן שבו התחתון עצמו מתנהל, וכאשר הוא מתערב בתחתון,הוא מתחיל אט אט לשפר את תכונותיו של התחתון.

האם זאת גם הסיבה לכך, שחוכמת הקבלה דורשת מאדם שלומד קבלה שלא לפרוש מהציבור?

ודאי. חוכמת הקבלה מחייבת את האדם לא לפרוש מהציבור, לעבוד, לשרת בצבא ולמלא את כל מחויבויותיו,בכל הרמות והשטחים שבהם אנו נקשרים זה לזה בחברה, הן במסגרת המדינה והן במסגרת העולמית.

מקובל חייב להתערות בעם, משום שאף על פי שאינו עוסק בחינוך, כלומר אינו פועל ישירות לשיפור פני החברה, כבר מתוך כך שהוא מעורב בחברה, הוא גורם להם לשינויים פנימיים שהם עצמם אינם מבינים,

ומופתעים מכך שהם חשים בשיפור ושינוי פנימי פתאומיים. לדוגמה, אדם שהחל ללמוד אצלנו לפני כחודש ימים עובר תהליך פלאי ממש, הוא עובר כאלה מצבים ושינויים עד שכבר אינו מסוגל לסגת למקום שבו היה מצוי כשהגיע, שכן כבר אינו מצליח לתפוס איך אפשר

לחיות בסוג החיים שניהל עד כה.

היחיד נחשב בדרך כלל "חריג", והחברה נוטה לדחות חריגים, לתייג אותם לפי סטיגמות ואפילו להחרימם. קבוצת לומדי קבלה היא למעשה קבוצת יחידים, שנחשבת "חריגה" בעיני החברה הכללית. כיצד יוצרים מצב

שבו קבוצה כזו לא תיצור התנגדות בתוך הכלל, ועוד שהכלל יקבל אותם ואת דרכם?

אנו משתדלים ככל שניתן להיות בקשר עם הקהל, להבין אותו ולשפר ללא הרף את שיטת הלימוד של חוכמת הקבלה. אנו מבקשים להסביר לכולם שהקבלה אינה עוסקת בסגולות, סודות, ואינה מקור סכנה לאדם, אלא

היא פותחת בפניו אופקים חדשים ומסבירה איך לחיות בעולם מבלי להינזק מחוסר הבנת כוחות וחוקי הטבע. אנו, כיתר העם, עובדים ומשרתים בצבא, ומחזיקים בדעות נאורות. אנו מקיימים מצוות, אך באופן שאינו לוחץ על איש. ומי שמתקרב לחברה שלנו, רואה כמה קיום המצוות משמש סימן יהודי בלבד, סימן למסורת

ולמורשת ישראל, ואינו מבטא חיים אדוקים ומסוגרים מהחברה. בנוסף, גם גורם הזמן עושה את שלו, כמו שכתוב בספר "הזוהר", בזמננו לא רק עם ישראל, אלא העולם כולו מתחיל להכיר בכך, שחוכמת הקבלה היא החוכמה הנחוצה ביותר לכלל האנושות. כולם כבר מתחילים להבין שמדובר בדבר שבלעדיו אי אפשר להמשיך להתקיים, ושעל ידי שום שיטה אחרת לא ניתן יהיה להינצל

מגל השונאים, גל פירוד המשפחות, האלימות והייאוש הכללי שבו שוקעת האנושות. כל הבעיות שמתגלות בעולם הן בלתי פתירות, ולכן, כשאנו פונים לחברה ומסבירים שיש פתרון שאינויותר, אנשים וידיעת האדם, רק בהיקף רחב ועמוק מיסטי, אלא מדעי, פתרון שמגיע מתוך ידיעת הטבע מתחילים להקשיב מחוסר ברירה. אין להם עוד לאן לברוח. ואף על פי שלרוב אינם מסכימים בתחילה, כעבור פרק זמן הם נפתחים אל הקבלה. משום שלפתע הם מתחילים לחשוב, שאולי באמת הפתרון הנכון מצוי בקרב

לומדיה.יותר מחוכמת הקבלה. חכמי הקבלה ללבו קרובה בדרך שתהיה אל האדם בעולם המדבר איש אין לדורותיהם, מצדם, היו מוכנים לצאת אל העם ולעשות הכול לפי דרכם. זהו גם הקושי עבורם, לתת לכל אחד

ואחד בדרך הנכונה והקרובה ביותר ללבו את ההבנה, שחוכמת הקבלה היא הצלתו האישית.

מדוע נוצר מצב שבו החברה הכללית דוחה את החברה החרדית? מה הייתה הטעות של החברה החרדית?

החברה הכללית דוחה את החברה החרדית מכמה סיבות. ראשית, אם נסקור בקצרה את ההיסטוריה,ויחד איתם החלה עלייה נראה שהמצב לא היה כזה בתחילת המאה עשרים, כאשר עלו החלוצים ארצה,

חרדית, אלא כולם חיו יחד בארץ ישראל, פלשתין דאז. כאשר החל בניין מדינת ישראל, הממסד הדתי התנגד לו בכל תוקף, ושנאתו למדינה פרצה החוצה, ומאז

-235 -

היא נמשכת עד ימינו, במינון מועט מבעבר, אך עדיין זורמת בדמם של החרדים ועוברת בחינוך הדור הצעיר, חינוך שהוא אנטי ציוני. ולמרות השחיקה בשנאה הזאת, היא בכל זאת מביאה פירוד בין הזרם החילוני לזרם

הדתי. שנית, מתוך ההגבלות החרדיות נוצר קרע בין החברה החילונית לבין הדתית, שכן הנושא העיקרי בארץ

הוא ביטחון והגנת העם והמדינה, והחרדים מסרבים ליטול כל חלק בנשיאת נטל זה. הם טוענים שהצבא לא מספיק מוכשר לתפקיד הזה, ואי לכך הם אינם יכולים למסור את בניהם לצבא, שכן הם חוששים שילדיהם יתקלקלו שם ולא ישובו ללמוד בכולל לאחר תום השירות הצבאי. ישנה גם בעיה

של מאבקים פוליטיים ואינטרסים שונים, שאל לנו להיכנס אליהם כאן. החברה הדתית, כמוה כחברה החילונית, עוברת משבר עמוק, וכבר אינה מצליחה לראות את הדרך מבעד לטבע האדם, שהופך משנה לשנה אגואיסטי ותובעני יותר, ומותיר אותם נטולי יכולת להתמודד עמו. גם אצלם

יבוא הזמן למצוא פתרונות. אלו יהיו פתרונות שאיני רוצה להעריכם בצורה מדויקת ואף איני מעוניין להרחיב עליהם את הדיבור, אך הם יגיעו לכך מתוך משבר שיחריף ויעמיק גם בקרב החילוניים וגם בקרב הדתיים, עד שיבינו שני הצדדים שהמפגש ביניהם יכול לקרות רק דרך גילוי הכוח העליון, על ידי לימוד חוכמת הקבלה. אין כל פתרון אחר.

הבורא מציב בפנינו את האפשרות להתקרב אליו, וזה הכול.

-236 -

רואה עולמו בחייובמה מתבטא השוני בין חייו של מקובל לבין חייו של אדם מן השורה, שאינו חי בהכרה רוחנית?

כיצד נראים חייו של מקובל? ראשית, מבחינתו חייו הינם חיים רגילים. מדוע "רגילים"? מפני שישנו חוק בקבלה, "אין כפייה ברוחניות", כלומר הכול מתנהל רק לפי מה שהאדם מרגיש לנכון, ואין מקום להכתיב לו דבר מבחוץ. לכן ייתכן שתקראו אלף ואחד ספרים או תשמעו אלף ואחד עצות, חוקים ומנהגים - הכול הבל

הבלים. שכן הקבלה לא אומרת דבר לגבי האופן שבו מקובל צריך להתנהג. מקובל מתנהג כפי שהוא מתנהג, אלא שהוא דואג להמשיך על עצמו את האור העליון, האנרגיה העליונה. אותו אור המחזיר את האדם למוטב, כלומר משנה אותו, משנה את טבעו, וכאשר האדם משתנה מבפנים, משתנה בהתאם לזה גם התנהגותו. איש לא יאמר לו מראש כיצד עליו להתנהג, אלא תחילה עליו לעסוק במשיכת המאור המחזיר למוטב על עצמו,

ולאחר מכן הוא משתנה בצורה טבעית. משתנה לטובה ללא אונס או פקודה עצמית. כך, למעשה, המקובלים מחנכים את כל תלמידיהם. שכן כל ההתנהגות אחרת, התנהגות מוכתבת, מגבילה את האדם מבלי להביאו לידי תיקון, וזוהי תמיד התנהגות שקרית, שבו ברגע שאדם יכול, הוא משיל אותה

מעליו ובורח ממנה, וכולנו עדים לחוסר יעילותן של כל שיטות החינוך המוכרות. רק חינוך הקבלה מתאים לטבע האדם, שכן חינוך הקבלה אינו דיכוי או הרגל שנעשה לטבע שני, אלא חינוך קבלי פירושו, שמשתנים באדם היוצרות והוא נעשה מאגואיסט לאלטרואיסט, ממקבל למשפיע, ובזה נעשה כמו הבורא, "טוב ומיטיב" לרעים ולטובים, אוהב הבריות כפי שמחייב אותו הטבע שרכש. לכן, גם בהפצתה של חוכמת הקבלה אנו מגישים לאנשים את החוכמה ללא כל "תעמולה". הקבלה לא מחייבת את

האדם למאום, אלא הכול אך ורק לפי רצונו.

האם יכול להיות מקובל שאינו לומד את חוכמת הקבלה, אלא פשוט אדם שמטבעו הוא טוב?

לא. מלכתחילה אין "אדם טוב". כולנו, ללא יוצא מין הכלל, בנויים מחומר "רצון לקבל", כולנו אגואיסטים, ולא ייתכן שמישהו הוא "טוב", ואינו זקוק לשינוי הטבע. נשאלת השאלה, האם ניתן לשנות את הטבע ללא לימוד חוכמת הקבלה? ודאי שאפשר. הלימוד אינו "לימוד", כפי שאנו רגילים לומר, אלא הלימוד הוא בזה שאדם

מכוון עצמו, את מחשבתו, את רצונו ואת יגיעתו אל אותה המטרה שמציבה לו חוכמת הקבלה. כפי שאדם בעולם הזה השואף להגיע לאיזו מטרה, ממש מזמין על עצמו מתוך המצב העתידי שאליו הואכלומר, במידה שבה אדם כך היא פעולת "המאור המחזיר למוטב". כוח ש"מושך" אותו לשם, משתוקק משתדל להגיע לגילוי המטרה ולראות את מצבו המתוקן כדבר רצוי, במידה הזו מאיר עליו הכוח העליון מאותה המטרה ומקרבו אליה. למעשה, אין הכרח בלימוד לשם כך, אלא כל אדם, אפילו בזה שיראה סרט על קבלה,

יאזין לשיחה, יימצא בין אנשים שמדברים על קבלה, כבר יתקדם. מובן שאפשר גם להשתייך לחברה, שבה האידיאל הוא חוכמת הקבלה. כלומר התיקון, היכולת להגיע לנצחיות, לשלמות, היכולת לפקוח עיניים ולראות מציאות עליונה. ואז האדם חש משיכה לרוחניות, הוא חושב

עליה, וכך מתקרב למצבו המתוקן. בסופו של דבר, לא כל העולם ילמד את חוכמת הקבלה, ועל ידי הלימוד יגיע למטרת הבריאה. אף על פי שכולם, ללא יוצא מן הכלל, חייבים להגיע למטרת הבריאה, עדיין רק אלו היחידים שיש בהם תשוקה להבין, לדעת ולחקור את הטבע, לומדים, ואילו היתר לא. היתר ייקחו חלק באופנים שונים, שישייכו אותם לאותה

המגמה. כל אחד פועל בהתאם לשורש נשמתו, וכאמור, לפי אותו עיקרון של "אין כפייה ברוחניות".

-237 -

האם קבוצת מקובלים צריכה לחיות כיחידה חברתית נפרדת, בקומונה משלה, ולהתבודד מבחינה גשמית?

הדבר אינו בר קיימא, ואף איני חושב שזוהי צורת החיים הנכונה. כל סוג של התבודדות, וריחוק מהחברה, מהעם, מהמדינה או מהעולם כולו אינו דבר טוב, בעיקר משום שהמקובלים חייבים להתייגע, כדי לפרסם את

חוכמת הקבלה, ולגרום לכך שהעולם יבוא לידי תיקון ולמימוש המטרה הרצויה. לא מדובר בבריחה מהעולם כדי לעשות לעצמם חיים טובים יותר, אלא מדובר בעבודה קשה ובמתן הסבר לכלל האנושות מהי שיטת חוכמת הקבלה, וכמו כן יש להבהיר לכול שהיא התרופה לכל המכות. כמו כן יש"עבד" להיות יוכל הוא כך ליהנות, הרצון של שלו, לאגואיזם עבד הוא האדם שכיום שכפי להסביר,

לאלטרואיזם, של הרצון להשפיע, ואף ממנו לא יוכל לברוח. טבע האלטרואיזם קיים גם הוא, ואין לבורא שום הבחן בין זה לזה. אלא מונחת בפני האדם ההזדמנות לבחור בצורת קיום אחרת, לבחור בהשפעה בצורה חופשית, ואז הוא לא נמצא באגו ולא באלטרואיזם. כלומר לא ב"השפעה" בצורתה המחויבת, אלא בצורה חופשית, שבה הוא מנהל את הכוחות הקבלה וההשפעה. הוא

מנהל את העולם במקום הבורא.

האם כולם יבואו ללמוד קבלה?

בעל הסולם כותב בכתבי "דור האחרון", שרק קומץ אנשים קטן, שהחברה כולה תבחר בהם, יעסוק בחוכמת הקבלה, במדע העליון. מלבדם, תוסיף יתר האנושות לעסוק בענייניה כרגיל. כפי שבימינו ישנו מספר מצומצם

ביותר של אנשים העוסקים במדע טהור.

אם כך, בעצם רק תמיכת החברה הסובבת בלומדי הקבלה, כבר מסייעת לכלל חברה להגיע לתיקון?

מדענים של יגיעתם מפרי נהנים האנושות מכלל אחוזים תשעה פסיק תשעים-ותשעה שכיום כפי כן, "מבצעים" הינם האוכלוסייה של המכריע רובה כאשר דברים, וממציאים שמפתחים בודדים וממציאים

ו"פועלים". כך הוא הדבר גם בחוכמת הקבלה, אותה פירמידה שמיעוט מזערי עומד בראשה, הוא שחייב לעסוק

במחקר רוחני גבוה, ואילו כל היתר לא רוצים בזה מלכתחילה, ובאמת, מצד הטבע, אף אינם חייבים בזה. לכן, אם ניתן לאדם יכולת חופשית לעסוק במה שהוא חפץ, יסתדרו הדברים מעצמם לפי השוני הקייםרצון לפי איכותית, המקוטלגת פירמידה כולנו חלקי הכול בסך לחברו. שכן בין אדם בפירמידה הטבעית

הנשמות.

האם זה לא סותר את העובדה, שכל אדם מחויב לפחות להתעניין, אם לא לעסוק בקבלה?

כל אדם ואדם יתעניין ויקדיש לקבלה זמן, אך לפי שיעורו האישי. כפי שישנם אנשים שמקדישים זמן מסוים לעבודתם, בין שהיא עבודה במפעל ובין שהיא עבודה חקלאית בשדה, זה לא משנה. בשני המקרים המשכורות מאפשרות להם לקנות טלוויזיה, וליהנות ממנעמי החיים המודרניים, אף על פי שעיסוקם נוגע לתבואה, כפי שעסקה בה האנושות גם לפני חמשת-אלפים שנה. כלומר, כמות ואיכות השתתפות האדם הרצונית, בסך כל

העבודה הכללית, תלויה במבנה נשמת האדם. "אין כפייה ברוחניות" הוא כלל ברזל, כי חוכמת הקבלה הינה סך כל גילוי התוכנה הטבעית שקיימת בטבע. ולכן לא ייתכנו שום אונס או כפייה המחייבים את האדם. אלא הכול מוכרח לבוא מתוך כל אחד ואחד. אנו בסך

הכול מגלים את מה שקיים בטבע, ולכן האופן שבו זה יסתדר יהיה טבעי לחלוטין.

-238 -

האם לא די בכך שאנו למעשה, כבר מצויים במצב הזה? ישנה קבוצת מקובלים בישראל, וישנם לומדי קבלהרבים ברחבי העולם, ואילו יתר האנושות עוסקת כרגיל בענייניה הגשמיים.

לא די בכך. הבעיה היא שמלבד הקבוצה הלומדת, חייב כל יתר העולם להכיר במטרה ולשייך את עצמו אליה,במידת ההסכמה המסוימת של כל אחד ואחד.

האם אפשר לאמוד את המספר הנדרש של מקובלים שיעסקו בחוכמת הקבלה?

לא. מספר המקובלים שיהיו אינו משנה, אלא חשוב שיתר האנושות תכיר במטרה הזו ותקבל אותה. השאלה היא, מה כמות היגיעה שתידרש מכל אדם להשקיע בזה. ייתכן שיהיה אדם שתספיק הסכמתו בלבד, מבלי שיצטרך להתייגע ולהשתתף בתהליך באופן פעיל, אלא הוא יכיר בחוכמת הקבלה ויסכים לה. אך לשם כך

דרוש חינוך כלל עולמי, כל האנושות חייבת לקחת חלק בעניין, ולא רק קבוצה מסוימת תעסוק בזה.

האם הקבלה צריכה להפוך לשיחת היום, להיות נושא לשיחות סלון?

על הקבלה להיות אידיאה כלל עולמית, עליה להיות משימתו של כל אדם בפרט, ושל האנושות בכלל. הבורא צריך להיות מטרת כולנו, להיות הכוח העליון שאליו אנו קרבים, בו נדבקים, אליו משתייכים ומקבלים את

אותה תכונה, אותה צורה כמו זו שלו. הכרחי שהדבר יהיה מובן וידוע לכול.

האם מקובלים הם בעצם אנשי מדע, שעמלים כעת על פיתוח "תרופה לאנושות", והציבור, מצדו, חייבלתמוך בזה?

ברוחניות אין דבר כזה "חייב", לכן המילה "חייב" לא קיימת באוצר המילים של הקבלה. מדובר בדבר אחר, אםנסביר לכל העולם מהי חוכמת הקבלה והעולם יבין, אז כל אדם, לפי שורש נשמתו, ירצה בה.

לפי מידת הרצון שמתגלה בו, ולפי רמת משיכתו לרוחניות הוא יממש אותה, יימשך אליה, וייקח בה חלק פעיל. כי על ידי חוכמת הקבלה מממש האדם למעשה את נשמתו שלו, הוא משנה אותה בהתאם לכוח העליון

וממלא אותה בכוח עליון, בחיים נצחיים.

יצפה רק ואחר בקבלה, בעיסוק כל שעות היממה לבלות לו תגרום הרצון של אחד ייתכן שמידת האם בשיעורים בטלוויזיה וכך יגיע לגמר תיקונו?

נכון. האחד, על פי טבעו, ישתוקק להיות בה יום ולילה, ואילו השני, לפי טבעו, יאמר: "זה טוב מאוד, אנימזדהה עם זה, ותו לא". אך מעצם ההזדהות גם השני ישתייך לזה.

אכן ישתייך, אבל האם יגיע לדבקות בבורא?

מה הוא צריך להגיע, והידיעה שהוא רוכש תחייב אותו, ללא כפייה מבחוץ, לפעול במידה עליו לדעת בדיוק ל�המספקת כדי להידבק בכוח עליון.

האם מי שלומד קבלה חייב באורח חיים דתי?

לא. הוא אינו חייב במאום, מפני שבסופו של דבר, העולם כולו חייב להגיע לדבקות בכוח העליון, ואז מובן שהעולם ישנה את טבעו והתנהגותו מקבלה להשפעה. אבל לא מדובר כאן בקיום פעולות חיצוניות, שנהוג

לכנותן "מצוות".

-239 -

האם לא תחול אז על כולם החובה לקיים מצוות גם בחיצוניות?

. האם האנושות כולה"כאיש אחד בלב אחד"מדובר בכלל האנושות. כולם חייבים להיות כאגודה אחת, תהפוך למקיימי תורה ומצוות בגשמיות? מובן שהכוונה היא רק לתיקון הלב. לא מדובר בלימוד פעולות חיצוניות למיניהן, שלכאורה אם אדם מקיים אותן, הוא כבר נעשה "מתוקן" ברצון שלו, באהבה לזולת, בהשפעה לזולת,

ובזה דומה לכוח עליון. הלא אין כל קשר בין קיום מנהגים לבין תיקון המידות.

האם המנהגים הללו, לדוגמה קיום הכלל "כבד את אביך ואת אמך", לא דוחפים את האדם לכיוון הנכון?

המנהגים לא דוחפים את האדם לתיקון. השאלה היא איזו משמעות אדם מכניס לתוך קיום המצוות החיצוני. האם יש בזה תיקון המידות? האם אדם, על ידי זה שמקיים אותן ללא כוונה, נעשה דומה לבורא, קרוב אליו

בתכונותיו? ודאי שלא. הכול תלוי באופן שבו אדם עוסק בתורה. אם כל עיסוקו בתורה נועד לתקן את הטבע שלו, אזי הוא עוסק ב"תורה", והתורה עבורו היא "המאור שבה מחזירו למוטב". אבל אם הוא עוסק בה משום שציוו אותו, לימדו אותו או משום שהבורא ציווה לעסוקודאי שלא יבוא אליו "המאור בתורה, מה שנקרא "כמצות אנשים מלומדה", אז מתוך קיום מצוות שכזה

המחזיר למוטב", כי רצונו כלל אינו מכוון לזה.

האם מקובל צריך לקיים מצוות גם ברמה הגשמית?

למקובל מומלץ לקיים את אותם המנהגים שמביאים אותו לתיקון המידות מהר ככל האפשר. משום שלאמדובר בפעולות גופניות, אלא בתיקון פנימי של הרצון האגואיסטי שבאדם.

במילים אחרות, גם גוי יכול להיות מקובל?

כל הגויים יבואו למצב שבו יקבלו תיקון ויחיו בתכונותיהם המתוקנות, האלטרואיסטיות, באהבה, אהבת הזולת, ולפיכך, מובן שהם יהיו מקובלים. מה פירוש "מקובל"? מקובל הוא מי שקיבל את שינוי הטבע שלו, ונעשה

דומה לבורא.

האם הכינוי "מקובל" מצריך קבלת אישור מלמעלה שהוא אכן נעשה כזה, או שהאדם עצמו מחליט שהואכבר "מקובל"?

מתוך המצב הרוחני, לפי רמת הידמותו לבורא, מתוך שתיקן עצמו, האדם נעשה מקובל.

-240 -

רשימת מובאותאדם מצוי במקום שעליו הוא חושב )בעל שם טוב(.

אורייתא, ישראל וקוב"ה, חד הוא )זוהר עם פירוש הסולם, אחרי מות, אות רצט(.אחרי רבים להטת )שמות כג, ב(.

אין אדם לומד תורה, אלא ממקום שלבו חפץ )עבודה זרה יט, ע"א(.אין אדם מת וחצי תאוותו בידו, כי מי שיש לו מנה רוצה מאתיים )קהלת רבה א, לד(.

אין גוזרין גזירה על הציבור, אלא אם כן רוב הציבור יכול לעמוד בה )עבודה זרה לו, ע"א(.אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות )סנהדרין ו, ע"ב(.

אין לך עשב מלמטה שאין עליו מלאך מלמעלה, שמכה בו ואמר לו: גדל! )זוהר השמטות דף רנא, א(.אין עוד מלבדו )דברים ד, לה(.

אין פורענות באה לעולם, אלא בשביל ישראל )יבמות סג, ע"א(.איש תחת גפנו ותחת תאנתו )מלכים א, ה, ה(.

אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך )דעלך סני לחברך לא תעביד, שבת לא, ע"א(.אל תקרי 'חרות' אלא 'חירות' )שמות רבה מא(.

אלוקים, באו גוים בנחלתך )תהלים עט, א(.אם אין אני לי מי לי )אבות יא, יג(.אני הויה, לא שיניתי )מלאכי ג, ו(.

ארץ אוכלת יושביה )במדבר יג, לב(.ארץ, אשר ה' אלקיך דרש אותה תמיד, עיני ה' אלקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה )דברים יא, יב(.

במתים חופשי )תהילים פח, ו(.בנים אתם לה' אלוקיכם )דברים יד, א(.

בראתי יצר רע, ובראתי לו תורה תבלין )קידושין ל, ע"ב(.דור דור ודורשיו )סנהדרין לח, ע"ב(.

דע את אלוקי אביך ועבדהו )דברי הימים א, כח, ט(.הכל בידי שמים, חוץ מיראת שמים )מגילה כה, ע"א(.

הלוואי אותי עזבו ואת תורתי שמרו )ירושלמי חגיגה פ"א ה"ו(. הועדתי בכם היום, את-השמים ואת הארץ, החיים והמות נתתי לפניך, הברכה והקללה. ובחרת, בחיים )דברים

ל, יט(.העומד לגבות כגבוי דמי )שבועות מח, ע"ב(.השוכן איתם בתוך טמאתם )ויקרא טז, טז(.

ואהבת לרעך כמוך )ויקרא יט, יח(.ואתם הדבוקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום )דברים ד, ד(.

ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש )שמות יט, ו(.וה' ברך את אברהם בכל )בראשית כד, א(.

והביאו בניך בחצן, ובנתיך על כתף תנשאנה )ישעיהו מט, כב(.וחי בהם ולא שימות בהם )סנהדרין עד, ע"א(.

וייאנחו בני ישראל מהעבודה )שמות ב, כג(. ויצו ה' אלוקים על האדם לאמור: מכל עץ הגן אכל תאכל. ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו )בראשית ב,

טז(.

-241 -

ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמור דעו את ה', כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם )ירמיהולא, לג(.

ולדבקה בו )דברים יא, כב(.ולקחום עמים, והביאום אל מקומם, והתנחלום בית ישראל על אדמת ה' )ישעיהו יד(.

חולת אהבה אני )שיר השירים ב, ה(.

חוק נתן ולא יעבור )תהילים קמח, ו(.חותמו של הקב"ה אמת )שבת נה, ע"א(.

חנוך לנער על פי דרכו )משלי כב, ו(.טוב מותי מחיי )יונה ד, ג(.

טעמו וראו כי טוב ה' )תהילים לד, ט(.ידו בכל ויד כל בו )בראשית טז, יב(.

יצר לב האדם רע מנעוריו )בראשית ח, כא(.כאיש אחד בלב אחד )רש"י על שמות יט, ב(.

כבד את אביך ואת אמך )שמות כ, יא(.כבהמות נדמו )תהילים מט, יג(.

כי בו שבת מכל מלאכתו, אשר ברא אלוקים לעשות )בראשית ב, ג(.כי כבד פה וכבד לשון אנוכי )שמות ד, י(.

כי עפר אתה ואל עפר תשוב )בראשית יב, ט(.כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם )סנהדרין לז, ע"א(.

כל המצער עצמו עם הציבור זוכה ורואה בנחמת הציבור )תענית יא, ע"א(.כל ישראל ערבים זה לזה )שבועות לט, ע"א(.

כל עצמותי תאמרנה )תהילים לה, י(.לא ניתנו מצוות אלא לצרף בהן את ישראל )שמואל רבה פ"ד(.

לב מלך, ביד ה' )משלי כא, א(.לבלתי ידח ממנו נידח )שמואל ב, יד, יד(.למדין עליון מתחתון )כריתות כב, ע"ב(.

מגלגלין זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב )יומא פרק ד, יא(.ממעשיך הכרנוך )סידור, שיר היחוד לשבת(.

נעשה ונשמע )שמות כד, ז(.נר ה' נשמת אדם )משלי כ, כז(.

סוף מעשה במחשבה תחילה )קהלת רבה פ"ב, יד(.סור מרע ועשה טוב )תהילים לד, טו(.

עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתירה... מגלים להם רז זה מעט מעט )רמב"ם יד החזקה, הלכות תשובהפרק י, הלכה ה(.

עולם הפוך ראיתי )פסחים נ, ע"א(.עולם כמנהגו נוהג )עבודה זרה נד, ע"ב(.

עולמך תראה בחייך )ברכות יז, ע"א(.עיר פרא אדם יולד )איוב יא, יב(.

על כורחך אתה נוצר, ועל כורחך אתה נולד, ועל כורחך אתה חי, ועל כורחך אתה מת )אבות ד, כח(.עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו )אבות ב, ד(.

עת לעשות )תהילים קיט, קכו(.

-242 -

פני הדור כפני הכלב )סנהדרין צז, ע"א(.פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה )אבות ו, ד(.

צדיק ורע לו, רשע וטוב לו )ברכות ז, ע"א(.רבות מחשבות בלב איש, ועצת ה' היא תקום )משלי יט, כא(.

רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות )מכות כג, ב(.שאין דעתם דומה זה לזה ואין פרצופיהם דומים זה לזה )ברכות נח, ע"א(.

שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו )הגדה של פסח(.שובה, ישראל, עד, ה' אלקיך )הושע יד, ב(.

שובו אלי ואשובה אליכם )מלאכי ג, ז(.שלח את עמי )שמות ה, א(.

תבא אמו ותקנח את הצואה )תנחומא חקת ח(.

-243 -