lukk• ןtap te 1 ן••! is tea tei tea Isa 1• k km k תj y j 1 1 ׳ j # j ׳ i 1 1 1 i i 1 f j !

על רקע המפגש הבין־עדתי

ץ י ב ו ל ר ה ב פ י

עה בספרות הארץ־ישראלית החדשה כבר בשלביה פי י מו דמותו של היהודי־התימנם ביותר, היינו בתקופת העלייה הראשונה. בשנת תרמ״ג(1883), שנה אחת קדמי המו, שר נ״ה אימבר את בלבד לאחר עליית הקבוצות הראשונות ממזרח־אירופה ומתימןזנשטדט את סיפורו ׳בשערי ילי־אי ' ובשנת תר״ץ מפרסם יהושע ברז ; ם׳ י מנ התי שירו ׳יה סצנה א הסיפור הפותח את סיפורת העלייה הראשונה),2 וכבר בו מצו (שהו ם׳ רושלי יך י ב ש ה המתבוננת בתופעה של התימני בחיים הארץ־ישראליים. ואכן, על רקע המפגי את היהודי המזרחי, ז ש בארץ־ישראל מגלה הסופר היהודי־האשכנ ד ח ת מ עדתי הומאכלסות את היצירה המתחברת כאץ. אלא ותגובותיו הספרותיות על גילוי זה הולכות' שכל הבודק תגובות אלה על עדות־המזרח בכלל ימצא שהץ עוסקות לרוב ביהודי־

התימני דווקא.

מצע המחקר

י לא רק במסתורין של תולדותיהם ז נו של היוצר האשכנ ו יהודי תימן הציתו את דמי3 אלא בראש וראשונה א בהם עקבות של גלות עשרת השבטים), (שהרי ביקשו למצו כיוון שהם היו הראשונים בין עדות־המזרח שהצטרפו במספרים ניכרים אל המושבותל בחיי העבודה והחקלאות. בכך התקרבה העדה התימנית ת ולקחו חלק פעי החדשוגיה הציונית לו דיאו ש בעל האי ד ח י ה ז יותר משאר עדות־המזרח אל הציבור האשכנ

והסוציאליסטית.

1 שיר זה ידוע כאחד השירים הראשונים שחיבר נ״ה אימבר בארבע שנות שהותו בארץ. אימבר (1909-1855) הגיע לארץ בכסליו תרמ״ג. (על תאריך בואו חלוקות הדעות, ראה: ג׳ ירדני,

העיתונות העברית בארץ־ישראל, תל־אביב תשב״ט, עמי 184.) 2 י׳ ברזילי־איזנשטדט, ׳בשערי ירושלים׳, כוורת (בעריכת מ״ל לילינבלום), אודסה תר״ן, עמי

.69-60 . היהודים שאלו אותנו: מי אתם ומאין תבואו. ענינו: יהודים אנו . . ן 3 ׳עם חשכה הגענו לשער חברו. התברר לנו, שמימיהם לא . מתימן הרחוקה באנו. הם לא האמינו לנו. בקשו שנראה להם סימנים. שמעו שיש יהודים בתימן, ואז היינו לפלא׳ בעיניהם ולשיחה בפי כל. הילדים היו באים להסתכל״ ן ו י ט ב מ ס ל ר ב ע ״ ש ״ ב א ו מ ם י ט ב ש ת ה ר ש י ע ״ בנ בנו ולראות את היהודים כהי העור מ. הרב שלום כסאר, ׳ראשית ׳ . . (הפיזור שלי — י״ב), והם מדברים בלשון הקודש בהברה משונה. עלייתם של יהודי תימן׳, בקובץ הראל, בעריכת י׳ רצהבי, וי׳ שבטיאל, תל־אביב תשכ״ב, עמ׳ 238.

76

דמות התימני בספרות ן 77

ו ר א פ ו ן ס ט אי ע מ כ 4 ו , ת ו נ ו ש א ר ת ה ו י ל ע ת ה ו ר פ ס , ב ר ו מ א , כ ה פ ק ת ש ת זו ה ו ב ר ו ע מ

־ י ל י ע ברז ש ו ה \ י ץ ב ע ב י א : ז ו מ ה — כ נ ו ש א ר ה ה י י ל ע י ה ר פ ו ד בין ס ח ו י מ ב , ו ר ר ו ש מ

ש פ י א ח ל 9 — ש ה ד ו ה י ־ ה ק ד מ ח ״ ו י ק ס נ ל י מ ה ס ש 7 מ , י ק ס ב ׳ צ ח ו ה פ מ ח ׳ נ ׳ , ט ד ט ש נ ז י א

א ״ : י ו מ ה — כ י י נ ש ה ה י י ל ע י ה ר פ ו ס ה מ מ . כ ו י י בכתב נ מ י ת ת ה ו מ ד י ל ו ט י ת ב ת ל

, סא י ך ג ד י א : מ ו ה ז ש ד ת ח ו מ ם ד ד ע ד ו מ ת ה סו ל י ״ נ ץ י ב ו נ ו ע מ ר ש ו ד ״ ו 1 י ל א י ר א ־ ף ו ל ר ו א

ן י ע ם מ י ל ג ם מ ל ו כ בם כ ם רו ה י ל ת ע ל ב ו ק ה מ ת י ה ת ש י ת ו ר פ ס ה ה י צ פ צ נ ו ק ת ה ו ב ק ע בה זו.,־, ק י ט א מ ח ת ו ת י פ , מ ת ו ג י י ת ס ם אף ה י ת י ע ל , ו ס ו ס י ה

ת ו י ל ע ת ה ו ר פ ס ג ב ו צ י ד לו י י מ ע ה ל י ו נ מ י ת ה ־ י ד ו ה י ת ה ו מ ד ק ב ו ס ע ן ל ו י ס י נ ה

ץ ו ע י נ ש ו ק ר ה ק י ע , ו י ט א מ ל ב ו ר פ ן — כ ל ה ל ו ש ו ז נ ת ק י ד ב ה — ב ל ג ת ת מ ו נ ו ש א ר ה

: ם י מ ר ו ה ג ש ו ל ש ב

ם י ג צ י י מ , ה ח ר ז מ ש ה י , א י נ מ י רו הת בו י ן ג בי ב ו ר ע מ ש ה י ר א פ ו ס ן ה י ב י ש נ ו ש (א) ה

ל כ , ש ת ו נ ו ת ש ו ב ר ת ה ו ב י ש , ח ת ו ג ה נ ת י ה כ ר ת ד ו ל ע , ב ת ו ל ד ב ת נ ו י ת ר ב ת ח ו כ ר ע י מ ת ש

ץ בין י ח ד כ מ ו י זה ע נ ה קצר. שו ן כ מ ז ־ ק ר פ ו ב ל ז ו א ן ז ב ר ק ו מ נ י הן א י נ ה בי ל ו ע פ ־ ף ו ת י ש

. ת או י ה כ נ י ב ה ל ת ו ו מ ד ל ה ע א י ג ה ב ל ת ו כ ה ע מ נ ו מ , ו רו בו י ן ג בי ר ו פ ו ס ה

י נ ן ש י בי ז נ כ ש א ר ה פ ו ס ל ה ו ש ת נ ח ב א ־ י א , ב ל ש מ יכרת, ל ך נ כ ת ל ט ל ו ה ב מ ג ו ד

ן י מ נ מ י ת ה ה ל ו ע ה ר ו י ע ן ה י מ נ מ י ת ה ה ל ו ע : ה ן מ י ת ם מ י ל ו ע ם בקרב ה י מ י י ק ם ה י ס ו פ י ט ה

ם י ע ש ת ה ם ו י נ ו מ ש ת ה ו נ ש ץ ב ר א ו ל ע י ג ה ת ש ו צ ו ב ק ב ב ה רו ו י ן ה ו ש א ר ס ה ו פ י ט . ה ר פ כ ה

4 הכוונה ביצירותיהם של סופרי העלייה הראשונה וסופרי העלייה השנייה. 5 זאב יעבץ (1924-1847) עלה לארץ ב־1887.

6 יהושע ברזילי־איזנשטדט (1918-1855) עלה לארץ ב־1887. 7 נחמה פוחצ׳בסקי (1934-1869) עלתה לארץ ב־1889.

8 משה סמילנסקי (1953-1874) עלה לארץ ב־1890. 9 חמדה בךיהורה (1951-1873) עלתה לארץ ב־1892.

10 ל״א אורלוף־אריאלי (1943-1886) עלה לארץ ב־1908. 11 דוד שמעונוביץ (1956-1886) עלה לארץ ב־1909.

12 קונצפציה זו, שיסודה במאמרו של י״ח ברנר משנת 1911, ׳הז׳אנר הארץ־ישראל ואביזרייהר, יוצאת חוצץ נגר עמדתם של סופרי העלייה הראשונה, שביקשו לפתח סוג ספרותי לוקאלי בעסקם אך ורק בתוכני המציאות הארץ־ישראלית החדשה והלא־יציבה כל כך, אפילו על חשבון איכות היצירה. י״ח ברנר, המבקש להוקיע גישה ׳בלתי אפשרית׳ זו לדעתו, שבה גורם חיצוני כמו ׳מקום׳ מכתיב את חומרי היצירה, כותב: ׳כמה פעמים, כשאני שומע סופר אחד מחברינו אומר לשני: ״יצירתך החדשה היא מחיי ארץ־ישראל״ מתעוררת איזו הרגשה מלגלגת בתוכי: כאילו הכתיבה זהו איזה דבר חיצוני, כביכול, וכותבים ״מחיי היהודים כלודז׳״, מחיי בני גליציה, ״מחיי. ולא דבר פנימי, גילוי . הקראים״, ״מחיי הספרדים״, ״מחיי ארץ־ישראל״, מחיי בני פתח־תקוה.(כל כתבי, תל־אביב דועה׳ החיים הפנימיים והמהות שלהם בתוך יחסי וגוני זמן ידוע וסביבה י תשכ״א, כרך ב, עמי 268). מסקנתו של ברנר היא כי אין תקוה לז׳אנר הארץ־ישראלי. הוא היושב בארץ־ישראל ומתחבט בבעיה זו כמו שאר סופרי העלייה השנייה, מציע כי יש להמשיך בדרך הכתיבה האינטרוספקטיבית: הדגש יהיה על מצבו של האדם, ותהיה הקרקע לרגליו אשר תהיה. בעקבות דברים אלה של ברנר אפשר למיין את הכתיבה על חיי התימנים בארץ־ישראל ככתיבה ז׳אנריסטית: אך בעוד זו אינה מרתיעה, כאמור, את סופרי העלייה הראשונה(בהאמינם כי צו הוא להם להביא את בשורת הארץ גם ביצירה הספרותית), מעדיפים רוב סופרי העלייה השנייה להימנע

מלכלול תמאטיקה זו ביצירתם.

78 ן יפה ברלוביץ

י הגיע עם קבוצות־ההמשך, פוס השנ והתגורר בעיקר בירושלים וביפו, ואלו הטי, רחובות, פתח־ ן ו ת (ראשוךלצי בשנות תרס״ז-תרע״ד, והתיישב במושבות החדשוו מץ הערים צא תקוה, ואחרי כן גם בחדרה ובזכרון־יעקב). התימני האורבאני, שמו במרכז ובדרום תימן (צנעא ועדן) והוא עסק שם על הרוב במסחר ובמלאכה, היהן מהם בידיעת י י ההליכות, ואף הצטי ט ו הכפריים פשו תח יותר מאחי מפו מתוחכם וו הכפריים, בהחשיבו עצמו התורה וההלכה. נראה שבשל כך אף התנשא על אחין תימן וחס יותר. ואלו התימני הכפרי, שבא מן הכפרים הקטנים במזרח ובצפו למיו העירוני בכושר גופני • 1 עלה על אחי ועיקר פרנסתו שם היתה על המרעה והמלאכה,,פוס בעל ־, בעיני סופרי העליות הראשונות הצטייר היהודי התימני כטי רב ובאומץ־לב.,ם ישיבתו כאן או כאן היא מקרית בלבד. האבחנה היחידה ביניהם צביון אחד, שמקות : בעיר נתייחדו לתימני מלאכו ד הי בספרות האמורה נתלית בציוץ החיצוני של משלח־: סבלות, בנייץ, סתתות וצורפות, ואילו במושבה הוא, על הרוב, פועל חקלאי, כמוד אחת — עוזרת־בית, הן בעיר ולעיתים גם שומר. מלאכת האשה התימנית היא תמי

, 5 והן במושבה.

ם י י לגיבורו התימני נוצר בשל המטענ ז (ב) קושי נוסף בין הסופר האשכנשו זה את זה ים השונים שנשא כל אחד מהם לגבי חברו, עוד לפני שפג בי נפורמאטי האיים אלה פנים אל פנים. כך שבפגישתם הקונקרטית, כאשר לא־פעם מתברר כי מטענת מהם לתרום ים ואפילו מעוותים, עשויה ההתפכחו יקים, לא־רלבאנטי י לא־מדון בשירו של נ״ה אימבר י לאכזבה, לרתיעה ולמערכת של רגשות סותרים. ואכן, המעי, חש עד כמה גדול הפער בין הציפיות שפיתח המשורר לגבי הנזכר לעיל, ׳התימנים׳זן בה, ובין נוכחותם כפי שהיא. נראה שאימבר נפורמאציה שהו התימנים, על סמך האי חי את כל אותם סיפורים מופלאים שהילכו על אודות יהודי־ערב כצאצאי עשרתדלא במאה ה־612' ועד דיווחי ו של ר׳ בנימיץ מטו השבטים, החל מרשמי מסעותי

13 בעליית יבנאלי (כפי שנקראה עליית תרע״ב-תרע״ד) באו עולים מאזורי חבאן וביצ׳א (מזרח תימן), שגם היו בעלי חזות שונה מהתימני הרגיל. הם היו בני־חיל היוצאים מזויינים ושערות־ ראשיהם הארוכות מגודלות פרא (לפי שמואל יבנאלי, מסע לתימן [תרע״א-תרע״ב], תל אביב

תשי״ב, עמי 228-222). 14 ראה: אברהם טביב, ׳עליית יהודי תימן׳, בתוך זכרונות ארץ־ישראל, בעריכת א׳ יערי, ירושלים

תש״ז, חלק ב, עמי 865-864. 15 יציאת האשה התימנית בארץ לעבודה היוותה שינוי קיצוני באורח־חייה. שהרי בתימן היא דאגה אך ורק למשק־ביתה ולטיפול בילדיה. העבודה הכפולה בארץ, בבית ובחוץ, לא רק הפכה את עולמה עליה אלא גם הכבידה והקשתה בניהול תקין של חיי־המשפחה. ראה על כך: יהודה רצהבי,

יהדות תימן, תל־אביב תשי״ח, עמי 82-81...במדבריות ושם חונים היהודים בני . :( . דרך מדבר ארץ שבא, הנקרא אלימן(תימן . ומשם. 16 ׳. ויש להם . ריב ב אנשי תימא. ובתימא ראש ממשלה שלהם, ושם ר׳ חנן הנשיא מושל עליהם. ערים גדולות ובצורות, ואין עול גויים עליהם, והולכים לשלול שלל ולבוז בז לארץ מרחק על בני. וארצם רחבת ידים, ונותנת עשור מכל אשר להם לתלמידי חכמים, היושבים תמיד . ערב שכניהם..׳ — מסעות ר׳ בנימין . בבית המדרש, ולעניי ישראל ולפרושיהם, אבלי ציון ואבלי ירושלים.

מטודילא, הוצאת גרינהוט, פראנקפורט 1904, עמי 65.

דמות התימני בספרות ן 79

ש שבטים פ ח השליחים מארץ־ישראל במחצית הראשונה של המאה ה־17,19 שנסעו ל. הוד . . י ו כ נה כלכלית ומדינית (׳שמענ יע על ידם, בין היתר, מבחי אלה כדי להסתי. וגדולתם ותוקפם וקדושתם ורב עשרם ומלכותם׳).18 , , הם י מלכות ישראל נגה עלפה לפיכך, כאשר נפגש אימבר פנים־אל־פנים עם העלייה התימנית הדוויה והסחו

בארץ־ישראל, מתפרץ הוא בשיר שלהלן במילים קשות ומרות כלפיהם:

לא לכם אחי התימנים / לא לכם ציפינו בעיניים נשקפות / שלמה באתם אחי הנאמנים / באתם שים לעוני נוספות?19

ן בהתעוררות המזרח, הניח גם ן מערבי בן המאה ה־19 שהאמי כמו כל רומאנטיקוי היהודי המזרחי להזרים דם רענן ומלא אימבר, שבתהליך התחייה בארץ־ישראל עשוכמה אותה גלות מזרחית נעלמה ששמרה על ו חיות ליהדות האירופאית, על־אחת־כמה־

תה וזקיפות קומתה: עצמאו

ם / להם נייחלה, ם / פרשים קלים נושאי השלטי ם נצפה, לעשרת השבטי לה . . ,

לבני הרכבים / רוכבי אחשתרנים בני הרמכים / גבורים חזקים ופניהם להבים /

ן גבולם / הנותנים חיתתם ו נושאי הצינה כידונים ורמחים / לבני משה, נהר סמבטי

וכבוד בזבולם.

ות היהודית בארץ־ישראל בסימן של מי אימבר, הרואה, כידוע, את הגשמת הלאום עם הצעותיה כיבוש צבאי ככיבושם של בני־ישראל את ארץ כנען — אינו משליבות של המציאות. לפיכך דוחה הוא בצורה בוטה את עלייתה של גלות תימן, המאכזו רק נ יות (׳כמונו תסבולו צרות ותלאות / כמו שגורלה לא שפר עליה משאר הגלוכן לותר על האגדה הקסומה על אודות השבט ), ואין הוא מו תוכלו לבכות בדמעות׳ היהודי הגואל ש׳בעורקם עוד יזל דם הגבורים / דם אבותינו ראשית גבורינו׳. בסיוםמי הר־המורייה, ובצופה של התחייה ט לשוב אל משמרתו שבמרו השיר הוא מחלית הוא מוסיף להשקיף על הדרך העולה לארץ־ישראל, לקדם את בואם הנכסף: מי הלאו

על משמרתי על פסגת המוריד, / הנה זה רבות אקוה עליהם / לראות בברק קרני

ש היפהפיה / להט וברק להבי חניתותיהם / עת אראה גם את נפשי תרגעי / מ ש

לבני הגולה אז אקרא ברקאי.

ם נ חי התפרצותו השירית של אימבר כלפי העלייה התימנית, שיש בה מהאשמת־

17 ביניהם: השליח ר׳ ברוך ב״ר שמואל תושב צפת(1833), ר׳ עמרם המערבי(1846), ר׳ דוד אשכנזי מירושלים (1857), והחוקר־הנוסע יעקב ספיר (1859).

18 אברהם יערי, ׳עליית יהודי תימן לארץ־ישראל (במלאות שישים שנה לעליית תרמ״ב)׳, בקובץ שבות תימן, בעריכת י׳ ישעיהו וא׳ צדוק, תל־אביב תש״ה, עמי 16.

19 כל שירי נפתלי הרץ אימבר, תל־אביב 1950, עמי 223-221.

80 ן יפה ברלוביץ

לים ת את ההנחה שהועלתה לעיל בדבר העכבות והמכשו ש ש א ומדחיית־החינם, מת מעדה אחרת.20 ל דמו עו מן הסופר חדירה מבינה לנפש ש הנפשיים שמנ

נות ות הראשו מתעצמת עם נסיונו של סופר העלי קה זו הולכת ו (ג) פרובלמאטיה במצב נזיל של מעבר. ש ע מ לגבש, מבחינה ספרותית־אסתטית, דמות הנמצאת לל ונעקר מהסביבה , הואי ד הוא עצמו ת של מהגר, אין התימני עו שהרי כמו כל דמוניים שבין הכא להתם, והשתלתה במסגרת החיים החדשה ת לו, אלא דמות־בי הטבעיתו של הסופר עם דמות־ דדו נאמי של התהוות משתנה. התמו רק מתנה אותה למצב דילא מקשה על גיה של במר) ממי נולו מתנועעת׳ — בעקבות הטרמי ת ׳ ו דמו א ) ו מעבר ז

2 ' אפיונו.

ות חלקיות, הנקלעות בין גילויי י ים אלה, עוצבו בספרות הנדונה דמו כתוצאה מקשינה המתקבלת מתקשרת, ת של הסופר. מכאן שהתמו ו טי באלנ יות האמבי ההתייחסוור בעל זיקה בדרך־כלל, כתיאור סובייקטיבי של התרשמות אישית ולא כשחזיקטיבית, כפי שביקש לבטא סופר העליות הראשונות. יחד עם זאת, יש מציאותית־אובית ים ומבקשת לעשו ניסטי ו שהספרות הארץ־ישראלית אינה מסתפקת בכליה האימפרסיים. כאץ מתגלה הסופר במלוא קוצר־ידו, גיסטי ים־פסיכולו ש גם בכלים אנאליטי מו שיש כפה להערכות מ ש ל (כדברי ברנד), ו ׳ ־אפשרי הבלתי ת את ׳ שהרי מתיימר הוא לעשו נפשית אינטימית של דמות שהכרותו עמה היא חיצונית ושטחית. כאשר נעשיתים: כלומר, הסופר, בצר לו, הערכות זו, היא נעשית, כמובץ, על־פי קני־מידה מערבית המזרחית, נאלי המערבי המוכר לו על הדמו ו צי ־אמו מיישם את המערך המנטאלי

ותופעתה של זו מתקבלת, בדיעבד, כבת־כלאיים וכבלתי־מהימנה.

ת דדות עם דמו ף לוותר על התמו ת זו, יש שהיוצר מעדי ו מנ ־מהי כדי להימנע מאי אינדיבידואלית בעלת גילויים ייחודיים משלה ולבנות אותה על־פי תבנית־אופיות חוזרת ונשנית זו ם אפיוניים לעדה כולה. האחז י קולקטיבית, השואבת ממאבחנבות לא את קשת האלטרנאטי ת ממי מ צ מ צ ות מ ות־טיפוסי בי באותץ תכונות קולקטידמה מיצירה ליצירה — בעצם מי ת ובהעשרתה. הגיבור התימני הולך ו בפיתוח הדמוים: כתוצאה מכך, אישיותו, בתגובותיו ובפועלו — ולא־פעם אף בהקשריו העלילתייים אי־אלו ביטויים נית ונצפית מראש. אף־על־פי־כץ מצו ת חד־גו מתייצב הוא כדמו

20 יש לציין שהאכזבה היתה הדדית, אלא שהתימנים לא נתנו לה בתקופה ההיא ביטוי ספרותי. בדיווחים על אותם ימים מצויות הערות מרובות המלמדות על מפח־הנפש הקשה של התימנים בבואם לארץ, אל מציאות שונה ומתנכרת. ראה, למשל, ר׳ שלום אלשייך, ׳עליית יהודי תימן לארץ־ישראל׳, בקובץ מסעות ארץ ישראל, בעריכת א׳ יערי, תל־אביב תש״ו, עמי' 642; בדברי אברהם טביב, זכרונות ארץ־ישראל, בעריכת א׳ יערי, ב, עמי 863-862 : בדברי ש׳ יבנאלי, שם, עמי

898; וכן יוסף שפרינצק, בכתב ובעל־פה, תל־אביב תשי״ב, עמי 288-287. 21 כדי להמחיש מצב זה משווה ברנר במאמר הנ״ל את הדמות הספרותית הארץ־ישראלית החדשה עם דמויות ספרותיות הלקוחות מן היצירה היהודית השורשית במזרח־אירופה(דוגמת מנדלי מוכר ספרים). ברנר מדבר על מגבלותיו של הסופר האשכנזי בבניית דמות־מעבר ׳מתנועעת׳ מבני־ עדתו. על אחת כמה וכמה צפויות לו מגבלות בבניית דמות־מעבר ׳מתנועעת׳ מהעדה התימנית

הזרה והלא־מוכרת לו. ראה: כל כתבי י״ח ברנר, ב, עמי 268.

דמות התימני בספרות ן 81

נית המקובלת של התימני ולנסות ת השאבלו סי הדמו ספרותיים, שביקשו להתנער מדפו לטפל בה, על אף הקשיים, בצורה ייחודית.

ד מחקר זה על שלושה עניינים: על יסוד האמור עד כאץ, בחרנו להעמי

צא י מו ז ות דומינאנטיות, אשר הסופר האשכנ גי (א) הצגת מבחר תכונות טיפולו לנכוץ להשתמש בהץ, כל אימת שהוא בא לגבש את דמותו הטיפוסית של התימני.־ י אל מה על דרך של ברור טקסטו י הדיוץ יעייץ בכל תכונה ותכונה, כשהוא מדג, נוכח ההתניות החברתיות־ י יו של הסופר האשכנז , תוך כדי הדגשת קשי אנאליטי

נפשיות הקיימות בעיצוב הדמות הספרותית.

p כתוצאה מעיוץ זה יוסבר כיצד הקשיים האמורים, העומדים בדרך כתיבתו ) ו לא לשינויים בתפקודה הנצפה של דמות התימני במערכי של הסופר, מביאים ממית שבספרות העליות ד מ ל ים של הסיפור. ואכן, בדיקה קפדנית בחומר מ האסתטית דדו הראשונות אין דמות התימני ברוב המקרים מצליחה להוות מטרה להתמויס בלבד — י ו ־מג ת שוב ושוב כפונקציה של אמצעי ש מ ש ספרותית לעצמה, אלא מ

אמצעי אידיאולוגי, חברתי, או צורני.

(ג) נסיון להתחקות אחר מספר יצירות של סופרי העליות הראשונות, שבהעמדתפוש אחר היבטים אחרים או חדשים. ן גישוש או חי דמות התימני בהן מתגלה מעי אמנם אלה הן יצירות המתחברות כבר בסוף תקופת העלייה השנייה ולאחריה, אבלוחד בספרות־ דווקא בשנים אלה הולכת ומתגבשת בספרות הארץ־ישראלית, במינות פית של התימני, שהתכו הבידור ועל הבמה התיאטרלית הקלה, דמות סטריאוטוות, שנביאן להלן בגילוין הראשוני, נעשות לתכונות בלבדיות וקבועות גי הטיפולו

בעיצובה.

ונסיים בשתי הערות נוספות בדבר מצע המחקר:

הערה ראשונה — החיבור מקיף יצירות של סופרים שעלו בתקופת העלייה הראשונה (1904-1882) והשנייה (1918-1905). רוב היצירות שידונו נכתבו בעצםחר ו לנכון להדגים גם יצירות שכתבו סופרים אלה בפרק מאו השנים הללו, אולם מצאנ יותר בחייהם. שילוב היצירות המאוחרות יחסית בהצג הכללי בא להדגיש את התפיסהונאלית לגבי התימני אף בהמשך. חמדה בן־יהודה, לדוגמה, האשכנזית־הקונבנציות הארבעים: ואלו בכתבי משה סמילנסקי ת תפיסה זו גם ביצירותיה משנ א ט ב מדן יצירות ות יצירות, שבעיקרן אין תפיסה זו משתנית, ולצי י ות השלושים מצו משנ

ן ראשיתה של פתיחות והתקרבות. אחרות, שכבר מסתמנת בהן מעי

הערה שנייה — בחרנו לייצג נושא זה, בראשיתו, באמצעות הספרות של העלייהו — י ללמדנ הראשונה ושל העלייה השנייה, כיווץ שנראה לנו כי הקף יצירתי זה עשו על דרך העיוץ ההשוואתי — לא רק על טיב קורותיהם השונים של שני סוגי העלייהל בנושא הנדוץ פו מתימץ, ודרך קליטתם ומעורבותם בארץ, אלא בעיקר גם על דרך הטיסוד — הז׳אנריסטית מזה בספרות. העימות ביץ תכתיביהץ של שתי מגמות־הי

82 ן יפה ברלוביץ

בית מזה — ניכר כבר בין ספרות העלייה הראשונה לספרות העלייה נטרוספקטי והאי השנייה, והוא מוסיף להשתקף בעקביות, מאז ועד ימינו, בכל שלבי עיצובה

והתפתחותה של הספרות הארץ־ישראלית.22

מרכיב הסבל בדמות התימניתו הקולקטיבית־טיפוסית של התימני הארץ־ישראלי המאכלסת את נבחן עתה מהי דמוי ז ספרות העליות הראשונות, ומה הן התכונות המצטיירות, שנאחז בהן הסופר האשכנ

ינה כראות־עיניו. כדי לאפי

ות דמות התימני נבנית, על הרוב, בניגודיות שבין הופעתו החיצונית שכולה מסכני־המספר בסיפורו ועליבות ובין פנימיותו שכולה קורנת טוהר, הגינות וצניעות. האנגש בדרכו על־יד הכותל המערבי , פו ילי־איזנשטדט, ׳בשערי ירושלים׳ של יהושע ברז בתימני מתפלל, לבוש סחבות ומצומק, הנושא קול יללה נוראה. לרגע נרתע האני־שש ומצטרף אליו בבכייה המספר מנוכחותו הדוחה של התימני, אולם הוא מתאו

: ן ת מתואר בפי האני־המספר בזו הלשו ובתפילה. אקט ההצטרפו

: כי נעלים . והנה זאת מצאתי . . ן מ י . למדתי את דרכי אחינו בני ת . . ם י מ י במשך הנת רוחם. המה לא ידעו להתעקש ולהתפתל נו בתמימותם ובאמו הם על יתר אחיהם יעשו באמת ובתמים על פי הכרה של אשר יעלה עליהם. כל מעשי לפי רוח המוך עליהם עיני רואים. שמחתם פנימית ומבלי שום ערבוב שמץ מחשבה זרה למשו. מידות טובות רבות נשארו אצלם . . ר ו ה ט גם תוגתם נובעות ממקור לבם ה. הבטתי על . . ש ד ו ק בטהרה מאשר היו לאבותינו, בשבתם על אדמתם, אדמת ה. . . ו י ל אחי הערום והיחף, על פניו אשר חמרמרו מבכי, על עורו אשר צפד ע ואראה גלי אשפה אשר ברחוב בבאה ולעומתם הטוהר והנקיון אשר בסמטאה מ א ושיויתים נגד קע בחלאה חו הצרה מתחת לכותל, זכרתי את עם הארץ המשוג בדמעות ג , ואתמו טוהרת נפש התימני, הקורא בלב מורתח ׳שרופה באש כסוחה׳

2 V!ושע נ בקראי אחריו ׳השיבני האר פניך ו

תהליך המעבר מן הרתיעה אל ההצטרפות חוזר בהרבה יצירות בספרות העליותו ים השונה מז ־המספר האשכנזי, בשל מערכת ערכיו האסתטי י הראשונות. נראה שהאני והכהה של התימני, של איש המזרח, נסלד אינסטנקטיבית ממראהו הסגפנו ומדרך־לבושו הזרים לו.24 בתיאורים אלה מסתמנת לא רק נימה תי ו מהתנהגותו, ממחו

22 ראה ג׳ שקד: ׳האומנם אחרת? על מגמת־יסוד אחת בסיפורת העברית בארץ־ישראל׳, מעריב, 30.6.1978, עמי 42-41.

23 י׳ ברזילי־איזנשטדט, ׳בשערי ירושלים׳, כוורת, תר״ן, עמי 66-65. 24 ראה על כך: שושנה בלובשטיין, עלי תימן(מראשית עליית התימנים ארצה), תל־אביב תשי״ג, עמי

8-7: יוסף שפרינצק, בכתב ובעל־פה, עמי 279, 282.

דמות התימני בספרות ן 83

צות ל התאור את המחי של ביקורתיות אלא גם קריצה של גיחוך. אולם כאשר משי

ף את נפשו של הגיבור התימני, משתנית לפתע הנימה והלך־הרוח החיצוניות ובא לחשו

הביקורתי והגחכני מפנה מקום לגילויים של חיבה, הערכה ואפילו פליאה.

, ה ד ו ה י ־ תהליך זה בא לידי ביטוי גם בציור ׳בשביל מה אנו חיים׳ מאת חמדה ק שבו מתוארת זקנה ירושלמית בודדה, בשם חממה, אשר ילדיה עזבוה כולם ועברו להתגורר ביפו. רק היא מתעקשת להישאר בירושלים מנאמנותה ואהבתה לעיר־הקודשו כיאות אלא בירושלים. וכך מתואר ג ־אפשר לה לחג ותה ליום השבת, שאי ומנאמנ

רישומה החיצוני הצורם של חממה, בפתיחתו של הסיפור:

. כל מה . . ת כל אשה זקנה חממה, בפיה רק שן אחת ובעזרתה היא מדברת וגם אולש ומרובע: שני חלוקים, שלוש כותנות, ארבע משו שהיא לבושה זהו כפול וים־שלושה זוגות ת אחת על גבי השניה. שנ ו ת זו על גבי זו ושלוש מטפח שמלו

גרביים זה על זה, אבל החורים בהם אינם מכסים אחד את השני.4,־*

ירת בכל כיעורה ודחייתה, אולם בהמשך מפרטת המספרת את הערכותה ת זו מצטי דמוה לקראת יום השבת, דרך בילויה אותו, ונסיונה לבטא את תורת־החיים מ מ של חמתמסמס אותו רושם ראשון מרתיע, עד כי נדמה שהתאור דשת לה. או אז הולך ו המקו. שהרי דמותה של חממה, למרות חספוסה תי לעניין עצמו ני אינו משמעו החיצו ועילגותה, הולכת ומתעלה עד שמתגלה בה יופי רוחני־נפשי לא רק במוסריותהנה הגבוהה או בחשיבתה המקורית־התמימה, אלא בעיקר באמונתה המופלאה, אמו

ממת את השבת לתכלית האחת והבלבדית של החיים: המרו

, אומרת חממה ופניה מאירות מאושר: ׳בשביל מה אנו חיים ? בשביל יום השבת׳בה ות חשו ן השכינה, והשכונה משכנ דש בה תשכו ירושלים היא לה עיר הקודש הקודשים של חממה, העולם הזה בעיניה מכל השכונות. בית־הכנסת הוא קונה חממה, כי באדמת . ומאמי . . ה ל י ומן בשב שלה, והעולם הבא מוכן ומזח ירושלים אין גוף האדם נאכל על ידי תולעים וביום המפקד הגדול של משיו ותחית המתים תהי היא הזריזה ותתיצב חיש בצבא הגדול בין חסידי הדור, צדקנ כי אז תתבטל עזרת הנשים וכולם יהיו שוים, גברים כנשים, וכולם יזכו כאחדה בחזקת צדיקה: אינה מ מ לראות את פני השכינה ולהנות מזיוה. ובינתים חועמת ואינה דורשת נתחים שמנים ומסתפקת בכל אשר יתנו לה: מתרגשת ואינה זט פחות, ובלבד שיעבור השבוע ע ט יותר מ ע גם לכסף אין ערך גדול בעיניה, מ

ויגיע יום השבת, הלא ׳בשביל זה אנו חיים׳.25

חזותו המיוסרת של התימני, על גופו הדל ופניו הצנומים, יש לה השלכות רחבות יותר

מאשר עצם הפונקציה של תאורי נוכחות. עד כה דנו בהשלכותיה של הופעה זו לגבי

24* חמדה בךיהודה, ׳בשביל מה אנו חיים׳, הד ירושלים, ט׳ שבט ת״ש (גיליון כז), עמי 2. 25 שם, שם.

84 ן יפה ברלוביץ

ת על דרך אחת מתבניות־היסוד במרכיביו של הסיפור הארץ־ התגבשותה של הדמו. זאת ועוד, חזותו ישראלי שנושאו ׳התימני׳ — תבנית ההנגדה שבין ׳חזות׳ ל׳נפש׳ של התימני מכתיבה את בחירת החומרים העלילתיים ודרך פיתוחם. כלומר, עליבותדע, במסכנות לה את רישומה על הסופר האשכנזי, במודע או שלא־במו הופעתו מטינטית: מכאן נטייתו העקבית להוביל את הגיבור התימני לקראת א רועים אימאנ טראגיים, הבאים כאילו להוכיח, כי בסופו של דבר קיימת איזו השלמה או זהות בין

ההופעה החיצונית לבין ה תנא תה המציאותית.

נקיטה ספרותית זו אומרת דרשני. שהרי אפילו סבלו יהודי תימן בארץ בימי העלייהי פרנסה, מגורים ופגעי אדם וטבע,6־ לא פחות נפתלים הראשונה והשנייה מקשי ומיוסרים היו חיי המתיישבים במושבות הראשונות, חיי הפועלים ושכירי־היום, וכן הפליטים רדופי הפרעות ממזרח־אירופה. אולם בעוד שהסיפור הארץ־ישראלי יודעיות עלילתיות, הרי העמדת הגיבור התימני ון של אפשרו ד את האחרונים במגו להעמית לכדי סכמה עלילתית אחת — סכמה היודעת לרשום אך ורק את מ צ מ ט צ מ הולכת ו

ן לו פתרון או מוצא. ך שאי ש מ ת תנודותיו של סבל מ

ן מרכזי של י ות הראשונות, כמאפי מהו טיבו של סבל זה המתייצב, לפי ספרות העלי? ה מ ל עדה ש

ע הסבל כנתון־יסוד כבר בהתחלת העלילה, כאילו הוא רומז כי פי ם מו פעמיוצא של מקריות לא־מוצלחת, אלא זוהי מסכנותו של הגיבור התימני אינה רק פועל־י־ ות זו ניכרת, בדרך־כלל, בתחום המשפחתי עה בו מראש. מסכנ גורליות טראגית הטבומד ה עו ח פ ש מ ומו של מוסד ה ו מגלה התימני יתר־רגישות, באשר קי אינטימי, שלגביזנשטדט מסתפק ילי־אי 27 אין יהושע ברז במרכז מעייניו. כך בסיפור ׳לחם ומים׳ט כל תימני בספרות ע מ בהעמדת זוג תימני ירושלמי כחי בעניות מנוולת (שהרי כיר כעני מרוד), מתגורר בשכונת פחונים רעועה וצפופה העליות הראשונות מצטין קורת־גג עלובה באורוה, מרתף, לול (כמעט כל תימני בספרות האמורה מוצא לו מעיים (מצב בו מתחבט כל מפרנס או מחסן נוטה ליפול), ומתפרנס בקושי מעבודת־כפי, סלים וחממה, הם גם חשוכי־ ות הראשונות): גיבורי ׳לחם ומים׳ תימני בספרות העלי ילדים ואת כל אהבתם ודאגתם הם משפיעים, כתחליף לאהבת בנים, על מספר שתילי־חממה התברכה לולו, בסיפורה של חנה לונץ, זית הגדלים בחצרם הדלה. שלא כסלים ות ׳האם והבת׳,28 בצאצאים משלה, אולם היא מאבדת אותם זה אחרי זה במחלוה קשת־יום, המתענה בכל ובפגעים רבים: וכך היא מוצגת כבר בפתיחת הסיפור כאלמנ

ת לה כדי לפרנס את הבת האחת שנותרה לה. דמנ עבודה בזויה שמז

26 ראה, בין היתר: י׳ רצהבי, יהדות תימן, עמי 82-79 ; י׳ ישעיהו, ׳יהודי תימן בארץ ישראל׳, בקובץ מתימן לציון בעריכת י׳ ישעיהו, ש׳ גרידי, תל־אביב תרצ״ח, עמי 42-37; ש׳ בלובשטיין, עלי; י׳ שפרינצק, בכתב ובעל־פד,; וכן זכרונותיהם של הרב שלום כסאר, הרב שלום אלשיך מן תי

ואברהם סביב, המצויינים לעיל. 27 י׳ ברזילי־איזנשטדט, ׳לחם ומים׳, העומר (יפו), ב, תרס״ט (חוברת א), עמי 87-80.

28 חנה לונץ, ׳האם והבת׳, לוח ארץ־ישראל לשנת ה׳תרע״ב, ירושלים תרע״א, עמי 138-128.

דמות התימני בספרות ן 85

בודדה: ת נחמה פוחצ׳בסקי,29 היא אשה אלמנה ו א גם רומה, בסיפור בשם זה מה ימת הטראגדי • היא גרושה עזובה. בכך לא מסתי י 0 , ׳ ם י י מ ע פ וטוביה, בסיפור שלה ׳, ואומללות! מתעצמת כאשר רומה נופלת למשכב מבלי קום, לפי צו בעלה המת שלהן: ואלו טוביה נאלצת לקבל מבעלה גט שני, למרות ו ה להצטרף אלי הדורש ממנ אהבתם, בעוד הרבנים מערימים עליהם חוקים דראקוניים ובאכזריותם הם מפרידים

ביניהם בעל־כורחם.

," גם הוא קורבן לגורל בץ־עזאי התימני, בסיפור בשם זה מאת ל״א אורלוף־אריאליחמישה ילדים תלויים על צווארו. אמנם אכזר המתעלל בו. בן־עזאי שכל את אשתו, ו נמצאה עמו קרובה צעירה, שהועידה אותה לו אשתו קודם מותה בשבועת קונם, אלא

שאותה צעירה נוטשת אותו מאחר שנתפתתה לחלוץ אשכנזי.

קד שברונו של הגיבור התימני, מתוספים אל סבלות גורל אלה, המתקבלים כמווצא של ההתנאה הארץ־ישראלית החדשה. סבלות סביבתיים, המתייצבים כפועל־יות הראשונות, הוא הלם־המעבר מארץ לארץ, יש סופר העלי הסבל האחד, אותו מדג, י ז ל של היהודי־האשכנ : והסבל האחר הוא יחסו הגס והמשפי על טרוף המערכות שבו

וחד במושבות, אל אחיו התימני. במי

, צא את המחשתו בסיפורה של נחמה פוחצ׳בסקי הלם־המעבר מארץ לארץ מו ׳אסונה של אפיה׳,32 שבו מנסה המספרת לחדור אל עולמה הפנימי של א שה תימנייהים במושבה ביהודה. היקלעותה הנואשת וחסרת־האונים של התימנייה בין תפיסת־החילי בארץ־מוצאה לדת החדשה רק מחישה את האסון, שאו של הבית הישן לזו של המו

לא היה בא עליה.

אפיה היא אשה צעירה, אשר עד כה נמנע ממנה פרי־בטן. אמנם אהבה והבנהד, גובר והולך, פן לפתע ישנה שורות בינה ובין בעלה, אולם היא חיה במתח מתמיו כלפיה וי ק ח אשה אחרת על פניה. יום אחד היא נשמעת לעצת מ ע בעלה את טם הי ״ ׳ ) ן ו י ל בים כסגולה מודרנית להר חברותיה — מפיהם של האשכנזים — לטבות הן ויודעות את סוד הלידה׳). אפיה, ות: ודאי, חכמו י ז בונה עקרות״, אומרות האשכנ, אפילו היא ביקורתית כלפי יות הנשים התימניות בכתבי נחמה פוחצ׳בסקי כמו רוב דמויה ואורח־חייה הזר לה, או מרירה לא־פעם על יחסה המתנשא של י ז האשה האשכנדש ת נוכח נאורותה. כך טובלת אפיה בים כחו האשכנזייה, הרי תמיד היא חשה התבטלו ימים, ועם הזמן היא מגלה, לשמחתה, שאכן הסגולה הוכיחה את עצמה. אלא שימי־ת זוועה, ובימים וט ופחדים. בלילות פוקדים אותה חלומו הריונה של אפיה רדופים סי

29 נחמה פוחצ׳בסקי, ׳רומה׳, ביהודה החדשה, יפו תרע״א, עמי 49-41. 30 שם, עמי 61-57.

אי התימני׳, לאור הונוס — סיפורים, תל־אביב תשי״ד, עמי 124-92 ק־עז 31 ל״א אורלוף־אריאלי, ׳ (פורסם לראשונה בשנת תרפ״ז).

32 נחמה פוחצ׳בסקי, ׳אסונה של אפיה׳ — ציור, השלח, מג, תשרי-אדר תרפ״ה (חוברות רנג־רנה), עמי 233-227.

86 ן יפה ברלוביץ

קד אותה בערב שבת. היא מתקשה ללדת . יום הלידה פו לשה ת מחו ט ט ו מ ת היא מות בכל מיני תחבולות ולחישות כדי ׳לאיים על הולד שיצא והתימניות השכנות אוחזילדת או רופא־המושבה, אבל . אפיה, ברוב מכאוביה, מבקשת עזרת מי לאויר העולם׳ בעלה מסרב לקרוא להם בטענו ששבת היום, ואין כאן כל עניין של פיקוח־נפש. כאשרה גבירתה להמרות את פי הבעל ולהזעיק כלו כל הקיצין וכוחה של אפיה כשל, מעז

אליה רופא.

לבסוף יולדת אפיה ילד מת ונופלת למשכב למשך חודשים ארוכים. אבל את אשרי הבית הישן, ות בארץ־ישראל על־פי מושג : בעלה, המוסיף לחי ו יראה בא עכשיים וחיללה את השבת. אפיה, שהיתה ז ם אותה במות הילד, כיוון שנשמעה לאשכנ מאשיצאת עתה את , מסורתי או מודרני, ובלבד שתהיה אם, מו מוכנה לנקוט כל אמצעילה את היחסים לדת החדשה שהכשי עצמה נענשת הן על־ידי הגורל והן על־ידי המו

בינה ובין בעלה: שהרי רק בשל כך הוא דוחה אותה ומארס לו אשה אחרת.

י כלפי התימני, ז ל של האשכנ גם הנושא הבא של הסבל, היינו: יחסו הגס והמשפיות הראשונות, אם בהערות של אגב־אורחא ואם בפיתוח נרחב דגש בספרות העלי מוו על הרווק מוסה על כי נבצר ממנ ״ קובל הפו י ק ס ב ׳ צ ח ו ג׳לות׳ לנחמה פ יותר. בסיפור ׳ים את ז ו האשכנ די ם בו מעבי מי לאסוף לו כאן מוהר: וכל זאת כיוון שכתימני מטעי

: ו טעם העבדות, לא רק בשכר הנמוך אלא בראש וראשונה ביחס הזלזלני כלפי

ו יותר טוב כאן מהחוזרים על הפתחים ? לך עבוד להם ואנו העובדים, כלום מצבנ

עבודת פרך בשני בישליקים ליום ואם יקרה לך, שקשה עליך העבודה, ואתהד קולטות אוזניך כינויים יפים: סוס, חמור, פרא־אדם ! — רוצה לנוח קצת, מיניהם מה איכפת להם לאדונים הללו? הריהם יושבים כבני מלכים בפלטי ומתענגים על כל טוב: בשר וביצים, חלב ויין. ישמן ישראל ויבעט. ואלמלי ידע. כי מה . . . ן מ י ת ו — לא היה זז מ קודם, שהוא, מוסה הלוי, יהא עבד נמכר לאחי, אין לו ו ואין לו כלום משלו לו גיהינום מה לו גן־עדן, אם הוא עבד נמכר לאחי

ם! 34 כלום, כלום, כלו

ה ׳לילה בכרם׳ מאת דוד שמעונוביץ,35 מעלה התימני את השאלה על מה גם במחזונת השאלה אל הלאומיים, וחד מכו ו היהודים האשכנזים. במי ם אותו אחי ולמה מבטלי המנפנפים השכם והערב בתורתם הרעיונית, שכל כולה מבוססת על הקמת מולדת־ מקלט לכל פזורי ישראל באשר הם.36 המחזה מתנהל לרגלי סוכת־שומרים בכרם,

33 ביהודה החדשה, עמי 56-50. 34 שם, עמי 53.

35 דוד שמעונוביץ, ׳לילה בכרם׳ (שברי מחזות), השלח, כה, אב תדע״א-טבת תרע״ב, עמי 21-7,.114-105

36 שאלה דומה עולה בסיפור הנזכר ׳אסונה של אפיה׳ מאת נ׳ פוחצ׳בסקי. אפיה, הבורחת מבית. הזאת . . מעבידה כיוון שמכנים אותה שם בשם ׳שפחה׳, פורצת בבכי בשאלה: ׳שפחה, שפחה

היא ארץ ישראל שהלכנו להיגאלה בה?׳ ראה: השלח, מג, תרפ״ה, עמי 232.

87 דמות התימני בספרות ן 87

דמן עם שומרי הכרם: באחד מלילות הבציר. קורנגולד, סופר מפורסם מחוץ־לארץ, מז ירחא, ישראלי וברוכמאן. השומרים, שבחלקם הם סופרים מתחילים, דנים עמו על יצירותיהם ועל עתיד היצירה העברית בארץ. הם גם מציגים לפניו את התימנים, חבריהם לעבודה, כפוטנציאל ליישוב הארץ ולחומר ספרותי. אלא שדרך הצגתם זו

מתנהלת ספק בהומור ספק בלגלוג.

קורנגולד: מי הוא ׳הסובייקטוס׳ הזה? ירחא: תימני.

קורנגולד: מי?. . . ן מ י ירחא: מתימן, מ

על? ! מי הוא ? פו מן קורנגולד: אה, מי

די גדול (בצחוק), יכול להיות ירחא: לא, זהו חברו של ישראלי לשמירה. תלמו" לרב בפטרבורג שלכם.

ם כאלה יבנה הישוב! הוי מר קורנגולד! כאב טי ברוכמאן (בפאתוס): ומאלמנ. \י . ש פ נ ק תופס את הנשמה, לוחץ את ה עמו

ט תורם לבניית הארץ, ואלו כאן, בסצנה הרביעית, מבטל ברוכמאן את התימני כאלמנו אף כחומר לכתיבה ספרותית. בסצנה השמינית, הוא מבטל

ו? . וחומר? חומר מה יהא עלי . . ה . חה, חה, ח . . י הארץ רומאן מחי . .. : ברוכמאן. . . ה ע בתפילתו) הנה חומר. חה, חה, ח אהא ! (הוא מראה בידו על התימני השקומנט מוכשר להזין את נשמת האמן ? לא, אחויי. אוי ואבוי לנו, אם זהו וכי זהו אלי

• אלימנט.9,

ה זה. י במחז ז כ י ט׳ כשם־עצם קיבוצי לעדה התימנית הוא מ אלמנ מוש במלה ׳ השינוטאציה המעליבה שהיא נושאת הדגשתה של מלה זו כאן מצביעה לא רק על הקוי כלפי התימני. ז כלפי היהודי התימני, אלא גם חושפת את הגישה המנוכרת של האשכנ, או ן התימני בעיניו בבחינת ׳ציבור׳, ׳קהילה׳ י בהגדרתו זו מגלה, שאי ז שהרי האשכנ, תן מביעה את המרכיב האנושי — אלא בבחינת ׳אלמנט׳ ׳עדה׳ — מלים שמשמעו

ש בלבד. מו היינו: מרכיב חומרי, שהזיקה אליו היא כאל אמצעי לשי

השומר התימני ברגישותו ובעדינותו נפגע, כמובן, עמוקות ממלה זו, לא רק כיווןן הוא יודע את פירושן המדוייק, ם במלים זרות שאי שבדיבור על אודותיו משתמשי

37 גם הערכתו של האשכנזי את מלומדותו של התימני מתגלית כאמכיבאלנטית. מצד אחד הוא מעלה על נס את בקיאותו ושקדנותו בתורה ובספרים הקדושים (דאה: בן־עזאי בסיפורו של אורלוף־ אריאלי, השב אחרי יום עבודה מפרך כפועל, ופונה לשינון בספר ׳המלאך רזיאל׳: או ברכיהו בסיפורו של משה סמילנסקי, ׳מנחת אהרון׳, ההולך לעבודתו בפרדס כשספר ולחם בסלו), אבל

מאידך הוא מלגלג על דרך החשיבה הפרימיטיבית שלו בענייני היום־יום. 38 ד׳ שמעונוביץ, ׳לילה בכרם׳, שם, עמי 17.

39 שם, שם, עמי 114-113.

88 ן יפה ברלוביץ

ות המצטלצלת מץ המלה, את מטענה אלא גם מפני שהוא קולט, על דרך הטונאליל. המבטל והמשפי

ך הנה באים אליו חברים גם־כץ ממוסקביה, ותמיד הם מבטלים א . . . : תימני א׳ אותנו, את התימנים. ואם תשאל: מה יש? — אומרים: אין אנו אלמנט. אינך

ט? ודע: מה זה אלמנ י

תימני ב׳: הייתי פעם על פנטסי שערכו בכרם, ודרש שם בחור אחד, שבא. אך מה זה — איני יודע.״4 . . ט נ מ ל מירושלים ושינן בכל רגע: אלמנט, א

וביץ עצמו, שבא להתריע במחזהו גם על הקיטוב העדתי, הרי נ יש להעיר שגם שמעום. כמחבר הוא נכשל ביחס זלזלני דומה לגיבוריו. יחס זה ניכר בציון שמות המשתתפיג את הגיבורים האשכנזים בשמותיהם הפרטיים, הרי את הגיבורים בעוד הוא מציג ת הדיאלו ״ (רק באמצעו ״ ו׳תימני ב התימנים הוא מכנה בתארים סתמיים כ׳תימני אוביץ משלב במחזהו נ ביניהם אנו למדים, כי שמותיהם יעקב ופנחס). ללמדך כי שמעום העניין שבהעמדת אישיות אינדיבידואלית ספציפית, אלא את דמות התימני לא משות צבעונית זו עשויה ם הפונקציה הדקוראטיבית מזה והאידיאית מזה, שדמו משוות אלה יותר מאשר תופעה תימנית י נוביץ אין דמו ה. כך שגם בעיני שמעו לתרום למחזת ות אחרות שזכו לשמו י קולקטיבית, אף כי חלקן במחזה אינו נופל מחלקן של דמו

פרטיים.

צאת את ביטויה עזעת והאירונית ביותר ביחסי אשכנזים־תימנים מו התמונה המזם א רועים 41 מאת ל״ א אורלוף־אריאלי, שבו מהדהדי ׳ בסיפור ׳בן עזאי התימניי המושבות, שבהן היו התימנים קורבנות לכל רדיפה והתעללות.42 אותנטיים מחיי התימני, שבה הוא א ז ע ־ במוקד א רועים אלה מתפתחת פרשה ארוכה ומיוסרת של ק נופל קורבן לא רק ליצריה משולחי־הרסן של החברה המושבתית הקרתנית, אלא גם

4 ' ת של חוגי הפועלים הליבראליים. גמאטי ו מותם הד לאטי

40 שם, שם, עמי 19-18 . 41 ל״א אורלוף־אריאלי, לאור הונוס, עמי 124-92.

42 ׳... מעשה ב״קולוניסט״ אחד שמצא אשה תימניה מקוששת זרדים יבשים בין האקליפטוסים שלו, מיד נתמלא חימה וסטר על לחיה, עקר מעל ראשה את צעיפה הטלוא ומרט את שערה ולא נתקררה דעתו עד שהסיר מעל צוארה את הקמיע הנתון בתוך תיק־שפורפרת של כסף וגירש אותה מעל פניו. כשבא בעלה של האשה והתחנן להשיב את הקמיע, שכן כתוב הוא בעצם ידו של מחבר הספר ״מאור עיניים״ וסגולה הוא לבנים זכרים צדיקים ויראי ה׳, איים ה״קולוניסט״ לשרוף אותו באש, אם לא ישלמו לו פיצוי נזקים חמש לירות מצריות תמורת העצים הגנובים. חמש לירות היו השכר(ל״א החודשי של התימני והוא שילם את הסכום הזה לאיכר לשיעורים — במשך עשרה חדשים׳

אורלוף־אריאלי, שם, עמי 93). 43 על כך גם מתלונן י׳ שפרינצק במאמרו ׳בין התימנים בראשון־לציון(1912)׳, והוא כותב: ׳מידת האמת מחייבת להעיר שבנוגע להתעניינות בצרכיהם ועולמם הפנימי של התימנים, אין קבוצת הפועלים של ראשון־לציון עולה בהרבה על אנשי ראשון האחרים. לכאורה צריכים היו הפועלים להיות, מבחינת השקפתם הלאומית־חברתית, הקרובים כיותר לאנשים חדשים אלה, כי הדאגה להתאזרחות התימנים ולהרמת מצבם אינה פחותה בערכה מהמלחמה לייסוד מושבה של פועלים

89 דמות התימני בספרות ן 89

טה בחברה המושבתית חש בץ־עזאי את נחת־זרועה של גזענות עדתית, פשוננו ם כל הזדמנות כדי לרדת לחייו, אך ורק כיווץ ש׳אי . האיכרים מחפשי כמשמעה יהודי כמו כל היהודים׳,׳•4 היינו: אינו נוהג כמותם. כל דבר שבו הוא שונה מהם:, דרך־דיבורו, ואפילו פיאותיו — מעורר את שנאת־החינם שלהם כלפיו. הופעתוי ז ו הם מעסיקים אותו כשרת בבית־הכנסת, כי לא נמצא אשכנ נפשם ממנ למרות שאט־ד נחות זה: אבל אין הם מתירים לו להשתתף עמם בתפילה, לא שירצה למלא תפקייה לתורה ם מעלי , כאשר כולם משתמטי ביום־חול ולא בשבת. רק ב׳שבת תוכחה׳זים ל: ׳האשכנ נים את בץ־עזאי לעלות לתורה, כשעיר לעזאז בפרשת הקללות, הם מזמי, האב לחמישה יתומים קטנים, הרשעים האלה בחרו דווקא בו, בבץ־עזאי המסכן

סחופים ודוויים, להפיל את קללות התוכחה על ראשו׳.45

גם קבוצת הפועלים במקום, הדוגלת בסוציאליזם ובצדק חברתי, מכאיבה לא פחות לבץ־עזאי, אם כי אינה עושה זאת במזיד. החלוצים, כציבור חילוני מתקדם, רואים באירוסיו של בן־עזאי לקרובתו הצעירה, שגם בן־שוהם חברם רוצה בה, ניצול ודיכוי. עם זאת אין הם מוכנים לגלות כל סובלנות כלפי דעותיו שלו. קבוצת פועלים זו לא די שאינה מבינה עד כמה היא פוגעת ברגשותיו של בן־עזאי כאדם דתי (כאשר היאעה אשר נשבע בתורה ובתפילין ובספר הזוהר משחררת אותו, בעל־כורחו, מהשבווצאת לקראתו בעזרה או בפיצוי, לאחר הקדוש, לאשתו הגוססת), היא גם אינה י

ו את כל סעדו, את הצעירה אשר היתה כאם לילדיו. שלקחה ממנ

מרכיב האופטימיות עם כל הצער והפגיעות בחיי היהודי־התימני בארץ־ישראל, מציגה אותו תמיד ספרות העליות הראשונות כדמות אופטימית, אשר גם במצבי שברון ונפל, לעולם אינה מרפהנותיה טטת. אולי היא מאבדת את עשתו נה, אינה נתפסת ליאוש ואינה מתמו מבטחוד מ ע יק מ מוצאת תמיד פתרון של ניחום ועידוד להחז ד מתנערת ו לרגע, אבל מיך הלאה. התנערות זו נפעלת, לפי ספרות העליות הראשונות, על־ידי שני ולהמשי מניעים: המניע האחד מקורו בהכרתו הדתית העמוקה של התימני, השם את כל יהבוו יהפוך כל קללה לברכה: ן כי בסופו של דבר יראה האל בצרתו, וברחמי מאמי באל ווניותו השופעת של התימני, הבאה לידי ביטוי באהבה בלתי־ והמניע השני נובע מחי

נדלית לחיים, לעולם, ולכל יצור בו — על גילוייו המכוערים והיפים גם יחד.

י התימנים בארץ מציעות מבנה של כתוצאה מכך, רוב היצירות בתקופה הנדונה מחית ש פ ח סיום דומה. גם עלילה המתמקדת בחיי הסבל של היהודי התימני, הרי היא מ

צעירים ליד ראשוךלציון. אולם עד העת האחרונה, כנראה, לא הכירו זאת חברינו במקום׳(מתוך: בכתב ובעל־פה, עמי 282).

44 ל״א אורלוף־אריאלי, עמי 100. 45 שם, עמי 95.

90 ן יפה ברלוביץ

ינת ות, המתאפי . נראה שתכונה זו של אופטימי מי יס, האופטי תמיד אחר הסיום המפיחה בכל זאת לתגבר את בי של היהודי התימני, מצלי פוסית לדיוקן הקולקטי כטי חייליה. כך שאם לאורך כל הסיפור היא נדחית כבזרימה תת־עלילתית, על־ידיח ומביאה עמה ט ש ההתנאה התוכנית העגומה, בסופו של הסיפור היא פורצת על פני ה את ההשלמה ואת התקוה לבאות. בסימן של תהליך זה עומדים רוב סיפוריה של נחמה

. פוחצ׳בסקי

ק לא אחת את נחמה ב המעסי טי 4 — השב וחוזר על המו 6 ׳ ב׳אחרי שמחהב האשה שסר חינה בעיני בעלה והוא נושא א שה אחרת על טי בסקי ביצירתה: מו פוחצ׳ פניה — נפרש סיפור חייה הנוגים של עדיה, האשה העקרה, עד אשר נודעת להכה בכעס לה: היא משלי עה מרה זו. נראה שברוב צערה היא עשויה לבצע כל פעו שמווה את את הקדרות שבמטבח, מכה ראשה בקיר ונשבעת לחנוק את צרתה. סצנה זו מהו׳ שיאו של הסיפור ואת סופו, אבל לא את חתימתו. כפי שמורה הכותרת ׳אחרי שמחהבד־משקלה דווקא אל הסיום החותם, המתארע אחרי ה העלילה את כל כו ט — מ השמחה כביכול, אחרי חתונת הבעל עם האשה השנייה. סיום־חותם זה מכיל שתיאנטה שלו — את מסר ם לסיפור כולו4 את הפו שורות בלבד, אבל הוא הוא המטעידעק במלוא המחאה , מז הניחומים והעידוד. כי בעוד הסיום הראשון, הדראמאטי. כאץ שוב חוזרת ע בדממתו הנשית נגד גורל ואדם, הרי הסיום השני, החותם, מפתימה עם מצבה החדש י עדיה אל עצמה ואל טבעה הנעים והנוח, לא זו בלבד שהיא משלם: ׳ואחרי חתונת סלים עם סעידה, שוב עמלה דדי צאת בו הבטים מעו אלא אפילו מולשפשף קדרותיה ומקצת נחמה בליבה: סלים מצא לילדה חדר עדיה לסדר במרתף וד וישב שם תשעה ימים, ותשעה ימים האחרים עמה כאץ, במעונם, ישב לחו

כמקדם !׳.47

ע בסקי — מפתי 48 — אף הוא מאת נחמה פוחצ׳ הסיום המתרונץ בסיפור ׳ג׳לות׳נים של מוסה הלוי לא פחות, שהרי הקורא אינו יכול שלא לנוד לתהפוכות חייו המעו בארץ־ישראל. מוסה ידע ימים טובים בתימץ, התפרנס בכבוד וקשר קשרי־אהבהגש של ו עדינים עם בת־דודו אפיה היפה, ואלו בארץ הוא מעביר את חייו ביץ שבט־הנוהמת באורוה, שבה מתרוצצים העכברים. הנורא ד וביץ פינתו המז דו קמוץ־הי מעבישפל זה, לשאת אשה ולהקים ב מו צ מ סה אינו רואה כל סיכוי להחלץ מ מכל הוא שמו

ה ובית. ח פ ש לו מ

ג את מוסה בליל של ף זמן של שעות מספר בין חצות לשחר, מצי הסיפור, המקייר מוסה א דודו את אפיה אהובתו לצדוק. בשעות אלה מצטי שברון נפשי שבו משיגת החתונה, אינו פוסק מלזעוק י למו חרב עליו. הוא בורח כמטורף מחג כאדם שכל עו ולבכות, ושופך את כל מררתו על ארץ־ישראל המקוללת, אשר בשבילו היא בבחינת

46 ביהודה החדשה, עמי 74-69. 47 שם, עמי 74.

48 נ׳ פוחצ׳בסקי, ׳גלות׳, ביהודה החדשה, עמי 56-50.

דמות התימני בספרות ן 91

דעו אבותינו במצרים, גלות, על העבודה השנואה שהיא בחזקת עבודת־פרך כפי שיט י ל ח ועל החתן שגנב את לב אהובתו במחיר עשרה נאפוליונים זהב. באותן שעות מ מוסה לעזוב את הארץ ולנדוד באשר יובילוהו רגליו. אלא שעם עלות השחר, כאשרט לאט א פות הצליפו על עיניו׳, מתרככת ל ש רכות ולטי מ ׳ ו׳קרני ש ׳פרח עוף על האילן׳ הוא מתפייס עם הכל ואף מוסיף ומברך ן ו המרירות, נרגע הלב, ויחד עם ׳ברכת המזנמשכת גם בדרכו אל ס־מחדש הולכת ו ו על העולם היפה שמסביב. ההדרגתיות של הפיל העבודה, במעדר על השכם ובפסיעות מזורזות. נדמה כי נשכחו כל שעות־הלין בפתרונות אפשריים לקשייו. את יום־ המיוסרות, ומוסה מהרהר בצלילות ובפיכחולו שמחה ויצירה, ונראה שכבר עיבד העבודה בפרדס הוא מתחיל בקול ניגון, שכו

מו לעתיד. במוחו את כל פרטי שקו

ללת יחדת בכך, שאין היא מתחו ההתפתחות הקוטבית במהלכי נפשו של מוסה מתית קק לו, אלא דווקא מהתרחשו כתוצאה מהשג בלתי־נצפה, שכל כך הוא משתוישה ביתר־ באנאלית יום־יומית של זריחת־שמש וציוץ ציפור. ואכן, התארעות זו מדג שאת את אהבת־החיים הטבועה בנפשו של היהודי התימני, אשר די לו במראות נעימים

. מי גו העליז והאופטי ו ולשוב אל מז תי ומסבירי־פנים כדי להשתחרר ממועקו

יש להוסיף, כי תכונתו זו של התימני באה לידי הדגשת־יתר בכתבים הנדונים שלן ו סופרי העלייה הראשונה. שהרי סופרי העלייה השנייה, חרף זיקתם הרומאנטית לחזיבה במציאות הארץ־ישראלית, והם תו המכז הציוני, אינם יכולים להתעלם מהתגשמוף את גילוייו הריאליסטיים ללא כחל ושרק. לא כץ סופרי העלייה פונים לחשום י דד עם הבטיה הפרובלמאטי הראשונה. נראה מיצירתם שהם עדייץ מהססים להתמו של הוויה זו. לפיכך הם בוררים את חומריהם הסיפוריים כשהם מנפים אותם מכל התפתחות לא־רצויה, בהעדיפם להאיר אך ורק את צדדיה החיוביים.49 גישה זו באה

49 בעניין זה מעיר ראובן ולנדוד בפתיחה לספרו(באנגלית): ׳הספרות הארץ־ישדאלית של תקופת. עבודת . . מוסבת לזאגה של כיבוש סביבה. . החלוציות הראשונה בסוף המאה התשע־עשרה. ההתיישבות מצטיירת כהרפתקה הרואית של צעירים. אבל הסופרים אינם מציגים את הקשיים היום־יומיים... עובדה זו אינה יכולה שלא להתמיה את הקורא. אנשים חסרי־ניסיון, סטודנטים ובני־תשחורת שהיו מוגנים ושמורים, נחשפו לארץ צחיחה; הם נתונים לכל סבל, לעבודה מפרכת, למחלות מקומיות, סכין המרצח המאיים מאחורי גבם, ואף־על־פי־כן מעט מאוד מכל זה משתקף בסיפורים של אותה תקופה. נהפוך הוא. הכל זוהר בהיר ויפה. מכל מקום אין לפרש זאת כהתחמקות מודעת או זיוף. יש לייחס זאת יותר למעופו של הדמיון הצעיר, הנס מכל קשר עםReuben Wallenrod, The Literature of Modern Israel, New York &) קשיי היום׳ . לפי ולנדוד, כל אותה נמנעות מלתת ביטוי למציאות הקיימת כספרות ( 9 .London 1956, p העלייה הראשונה אינה נובעת מתוך מגמה מכוונת של זיופה או התחמקות ממנה, אלא מתוך הזדקקות נפשית — הן של הסופר והן של קוראיו — להגנה עצמית מפני המכשולים, האסונות והאכזבות הנערמים על דרכו של החזון. המספר הארץ־ישראלי, איש העלייה הראשונה, מסרב להודות, בטווח של זמן כה קצר, בפער המתגלה בין משאת החזון ובין התפרטותו הקטנונית והאפורה בחיי היוס־יום. שהרי מספר זה משתוקק לחוות, ולו רק את ׳ירח־הדבש של ההתיישבות׳ (שם, עמי 9), כמעמד חגיגי וזוהר. לפיכך, כשאין הדבר מסתייע, הוא מעדיף לספר על הארץ לא כפי שהיא מתגלה לפניו בתמונתה המקיפה הקונקרטית, אלא בהבזקים חלקיים המוצאים את

השלמתם באמצעות דמיונו הכמה, המתרפק.

92 ן יפה ברלוביץ

לידי ביטוי גם בהעמדת דמותו של היהודי התימני. אמנם כסופר אשכנזי מתקשה איש העלייה הראשונה להתנער מץ הדימוי הטבוע בקרב עדתו — דמות התימני כבעל־מו ומאדירו , והוא מעצי יסורים — אבל עם זאת הוא מגלה את מזגו האופטימימי ביצירתו של סופר העלייה י סבלו. מכאן שהלך־הרוח האופטי כמשקל־נגד למטענ הראשונה מתייצב לא רק כגורם מעצב בגיבוש הדמות, כאמור, אלא גם כקו־מנחה בהשלמת התכנים העלילתיים. ואכן, אם בסיפורי פוחצ׳בסקי מצאנו הלך־רוח זה כמוביל אל עבר מבנה של סיום פייסני, הרי בסיפורים מאת חמדה בץ־יהודה ומאת יהושע ברזילי־איזנשטדט הוא מופיע כסיום נכסף, כשהוא מרחיק־לכת אל עבר

הערכות אידילית־אידיאלית הגובלת, לא מעט, באווירה של אגדה.

כך בסיפור ׳לולו׳ מאת חמדה בךיהודה,50 בפרק האחרון שלו הנקרא ׳חיים, מתארת המחברת את התאקלמותה המהירה והמוצלחת של לולו, התימנייה חדשים׳ האומללה מירושלים, במושבה. שלא כמו איכרי המושבות קשי־הלב ברוב הסיפורים של סופרי העלייה השנייה, הרי איכרי המושבות בסיפור ׳לולו׳ הם ׳אנשים טובים ורחמנים׳, ׳אבירי לב׳, הנוהגים עם כל אדם בידידות ובדרך־ארץ.51 כל אותה יצריות עדתית אפלה, שהזינה את סיפורו של ל״א אורלוף־אריאלי ואת מחזהו של דוד שמעונוביץ — היתה כאץ כלא היתה. האיכר היהודי במושבות מתעלה על דרך המודל האידיאלי של ׳היהודי החדש׳,52 כפי שנצפה בחלום־הדורות וגובש בחשיבה האידיאולוגית־חזונית של ׳חיבת ציוץ׳. זהו איש־אדמה יהודי, המחדש במסגרת החברה המופתית הנוצרת בארץ החדשה־ישנה את ערכיה המוסריים־רוחניים של התרבות היהודית לדורותיה, בהשתלבה בתרבות האוניברסאלית המתקדמת בת־הזמץ. לפיכך, כאשר מופיעה במושבה לולו הנרדפת, אשר בשבע־עשרה שנות חייה כבר ספגה את טעם המרורים של נישואיץ אכזריים ואובדץ ילד, הם מקרבים אותה אליהם,ם אותה עברית ומספקים לה עבודה ובית. במשך שלוש שנים מצליחה לולו מלמדי

ש במושבה ואף נישאת לפועל אשכנזי. ד ח לשקם את חייה מ

חתונתה של לולו מתוארת בדרך הנוסח העממי של האגדה המצויה. בסצנה רגשנית זו יש לא רק מץ ההשתוקקות הרומאנטית של שמחת הזיווג הצעיר אלא גם מץ

ההשתוקקות האידיאולוגית־לאומית של הגשמת מיזוג־הגלויות.

חתונתה ח וגגה בהמוץ רב של כל האיכרים והפועלים כמנהג המושבה, בזמרה

50 חמדה בן־יהודה, ׳לולו׳ (הסיפור התפרסם לראשונה ב־1902), סל הענבים, בעריכת ג׳ ירדני, ירושלים 1967, עמי 175-168.

51 גישה זו משותפת גם לזאב יעבץ וליהושע ברזילי־איזנשטדט. לא כן אצל נחמה פוחצ׳בסקי ומשה סמילנסקי — סופרי העלייה הראשונה. שהרי אצלם מופיעות דמויות איכרים משני הסוגים: הטיפוס הגס והמתעלל (כמו בספרות העלייה השנייה), אבל בצידו גם האיכר נעים־ההליכות,

שכולו שופע אהבת־הבריות. 52 על ׳היהודי החדש׳ בספרות הארץ־ישראלית החדשה, ראה: י׳ קלויזנר, ׳האומה העתיקה בהתחדשותה׳(במקום מבוא), מבחר הסיפור הארצישראלי, בעריכת ר׳ פטאי וצי וולמוט, ירושלים

1953, עמי 16-9.

דמות התימני בספרות ן 93

. עברו . הם. י נ ונגינה, בשירים וריקודים. סעדיה ודומיהי׳5 לא האמינו למראה עי עוד שלוש שנים ופנינה,־5 נהיתה אם לשני ילדים: בת בצירה (כי נולדה בימי. ומאז חשבה את עצמה להאשה היותר מאושרת . . ד ב ו הבציר) היפהפיה, ובן ע בתבל כולה: כל עיתות הפנאי קראה סיפורים בעברית,55 ועולמות גדולים וחדשים נגלו לעיניה מכל ספר וספר. מאותם ספרים הבינה גם אז, כי חייה כעת חיים

חדשים.56

57 מאת מעמד מרגש ולא־ריאלי בדומה לנוסח זה מסתמן גם בסיפור ׳לחם ומים׳ יהושע ברזילי־איזנשטדט. אמנם המעמד מתארע בחצר צחיחה ודלה בשכונת־פחים ירושלמית, ויושביה — הסועדים את ארוחתם הלילית — הם סלים הסבל, חממה אשתו ושתילי־הזיתים — אשר כבנים הם להם58 — אלא שהתעלותה של התחושה האידילית השוררת במקום, השזורה בנימי אהבה ומסירות של אדם ועץ גם יחד, מפקיעה את המעמד מהקשריו המציאותיים לכדי תופעה קסומה. גם הארוע הניסיו האגדתיים של הסיפור. הפוקד את סלים, אותו יום בין־הערביים, מעצים את ממדי סלים, ככל אחיו התימנים, הוא איש־עבודה צנוע המסתפק במועט שהוא מרוויח בזיעת־אפיו, אבל באותו קיץ השתלטה בצורת קשה ומימי הבארות בירושלים חרבו,ט בחוצות העיר ט ו ש וגם הפרנסה נידלדלה מן העיר. מן הבוקר עד הערב היה סלים מ ולא מצא עבודה, אבל הוא דחה, בגאוותו, כל נדבת־חינם שהוצעה לו. סלים הוסיף להסתובב כשהרעב והצמא מציקים לו, ויותר מכל הציקה לו המחשבה שאין בידו מים להשקות את שתיליו הרכים, אשר בחום זה היו עלולים לנבול. בסוף הסיפור, כמו בכל מעשייה עממית, מופיעה לפתע הדמות הגואלת, הבוחרת דווקא בסלים, מכל הסבלים בתחנת־הרכבת, כדי לשאת את משאותיה, והיא אף מכפילה ומשלשת לו את שכרו. כך שבארוחה הנערכת אחרי־כן בחצר, גם אם הלחם הוא דל והמים במשורה וסליםמית של וחממה נשארים אחרי הכל בגלמודותם, יש משום תחושת ההארמוניה השמי

סעודת־הצדיקים בק־עדנם:

יושבים להם איש ואשתו בחצר, זה אצל זה, מפה קטנה פרושה לפניהם עלש כדי שביעה ומים כדי מ המחצלת ושניהם אוכלים לחם ושותים מים, לחם מ

53 הורי לולו. 54 שמה העברי של לולו.

55 הדגשתה של חמדה ק־יהודה את השגיה של לולו בשפה העברית היא, כמובן, המסר הלאומי שהיא מבקשת להחדיר בכל סיפוריה, כתלמידתו ושותפתו־לחיים של מחדש השפה העברית —

אליעזר בךיהודה. 56 חמדה ק־יהודה, שם, עמי 175.

57 י׳ ברזילי־איזנשטדט, ׳לחם ומים׳, העומר, כ (חוברת א), עמי 87-80. 58 המעמד משתחזר בעקבות התמונה האידילית־אידיאלית ׳בניך כשתילי זיתים סביב לשולחנך׳ (תהלים קכח:ג): אלא שכאן פועלת המטאפורה בכיוון ההפוך, היינו: לא הבנים הם דמויי זיתים,

אלא הזיתים הם דמויי בנים.

94 ן יפה ברלוביץ

ה זו פזרנית היא ביותר, מ מ ד אלא ח . ולא עו . . ה א י מ רוויה ! עוד גמיאה ועוד ג. שותק . לים! . לוקחת היא לה מים בשתיקה ויוצקת לה בשתיקה על שרשי השתי. ישתו, ישתו . . א י הוא סלים וחושב: לא! לא פזרנית היא, אלא רחמנית ה התינוקות וישיבו נפשם. וגם סלים מתמלא רחמים ושמחת הנפש. ומה הואבל הוא את כל ידו בצפחת מים ומזלף. מזלף הוא מים על גבי העלים עושה? טולמטה כמצליף. — מזלף הוא ושוחק בחשאי שלהם. אחת אחת ואחת. למעלה ו. . . ת אהבה ותאוה רבה מ ח לפזרנות זו שלו, מזלף וכל קרביו שוחקים בקרבו מ והרי גשם. גשם נדבות הוא מרעיף על ראש שתיליו. רביעה ראשונה, רביעה שניה,ע לכל חי . ׳פותח את ידך ומשבי . . ד ח וגם רביעה שלישית הוא נותן להם בלילה א

רצון!׳.59

ספרות העלייה הראשונה, בחיפושיה אחר חומרים מן החיים בארץ שהם בעלי. אל חיובי, מעלה הבט מתרונן נוסף בדמותו של התימני — ההבט ההומוריסטי צי טנ פווחד במסגרת הבמה ש בהבט זה, במי מו אמנם רק ספרות־ההמשך מרבה לעשות שית מי פטי ת או הקלה: אבל כבר בספרות העלייה הראשונה מתגלה התימני לא רק כדמוז בעצם נוכחותה. דדת לעצמה אלא גם כדמות המשרה חיוך ומצב־רוח עלי המתעוו עומדים בסימן השובבות לי פוס השנון, שפעלו פוסים: הטי למת בשני טי ו ת זו מג דמו6 מאת יהושע ברזילי־ 0 ׳ וההומור — כמו סעדיה המשרת במחזה הפורימי ׳הבחלןת באי־התאמתה אל הנורמות ע ש ע ש ס התם, אשר התנהגותו מ פו : והטי נשטדט ז אי6 ו׳דרך , ם׳ ד מקוה־ישראל, בסיפורים ׳חרבות לאתי המקובלות — כמו יצחק, תלמי

62 מאת זאב יעבץ. שלשת ימים׳

יר סעדיה הצעיר, עוזרו של הסופר ידידיה איש־ירושלים, ׳ מצטי במחזה ׳הבחלןלח מן הקומדיה דל־ארטה כמו המשרת הממו בגלגולו הארץ־ישראלי של ארלקינו: ון גם המשרת התימני במעשי־קונדס. סעדיה ידו בכל ויד כל בו, ועם זאת אינו י מצטיה הוא בו ט ש ו, ורק מ ו ומכיר בחולשותי י נ מחבל במזיד. הוא ביקורתי ביחסו לאדו

ד ברוח טובה. לעיתים, וגם זאת — תמי

לו עט איננו יכול : אפי ( ך פתאום העט מדבר לעצמו ידידיה (יושב וכותב, משלי6 (מצלצל). 3 ן להכי

ד. ה? הרי הקיתון, המים קרים מאו סעדיה (בא וקיתון מים בידו): אדוני מצוד מים ומים. עט אני אומר לך, עט טוב תן. ידידיה (בכעס): תמי

ה: הלא כבר נתתי עט. סעדי

59 י׳ ברזילי־איזנשטדט, שם, עמי 87-86. 60 י׳ ברזילי־איזנשטרט, ׳הבחלן׳ — מחזה צחוק בשלוש מערכות, ירושלים אתתל״ט (1909).

61 זאב יעבץ, ׳חרבות לאתים׳(התפרסם לראשונה בתרנ״ג), סל הענבים, בעריכת ג׳ ירדני, ירושלים 1967, עמי 104-56.

62 זאב יעבץ, ׳דרך שלשת ימים׳, המזרח, בעריכת ז׳ יעבץ (קראקא) תרס״ג(חוברת א), עמי 63-51. 63 דברים אלה מכוונים לסעדיה.

דמות התימני בספרות ן 95

ה מרים העט. יושב ב(סעדי ידידיה (משליך העט לסעדיה): אדרבה נסה נא לכתול לכתוב). מו של ידידיה ומתחי על מקו

טנפת לי כל גע. לא די לך שהתגנבת הנה בעת שהייתי במושבות ו ידידיה: משוד לאחרי ועושה לי עקודים נקודים וברודים הכתבים, לא די לך שאתה מתגנב תמי

ת זאת בפני! על כל כתבי, עוד נועזת לעשו סעדיה: והלא אדוני ציוה לי לכתוב!

שה ה בתמימות מעו י סעד ) י ידידיה: פרא אדם! בחלה נפשי בחכמותיך. עט תץ לבה בכעס קו עט ונותץ לו. ידידיה טובל העט, רוצה לכתוב אך משי מוציא מחיכל לכתוב בו, לכתוב דבר יפה, ואתה נותץ לסעדיה). עט, עט תץ לי, עט טוב, שאו

לי עט כזה.

סעדיה: בחייתי אדוץ, בקשתי בעד אדוץ עט כזה, עט הנחוץ באמת לאדוני, אבל. לא מצאתי

ידידיה: לעזאזל, לעזאזל.6 4 ה: לבדי, או יחד עם העט? סעדי

ו. כך ל לאדוני ד סעדיה לעשות את עבודתו נאמנה והוא עוזר מסור ומועי עם זאת מקפי: היא משתפת אותו65 במבצע קליני־פורימי, ו מסתבר גם מיחסה של המשפחה אלי שתכליתו להביא ארוכה למחלה המסתורית והתמוהה שנוגע בה הסופר — מחלת הבחלנות.66 תושייתו ההומוריסטית של סעדיה עומדת לו גם כאץ, כמובץ, והוא תורם

י הקומי כאחת. להעצמת הביטו ט להצלחת הריפוי ו ע מ ־ א ל

ת: פעילותו הבדרנית של סעדיה מושגת באמצעות שתי דרכים פארסיות מובהקוויה הגופנית ודרך ההיתול הלשוני. כמו בכל פארסה המבקשת להגביר את דרך ההעוע סעדיה בהגזמת ש ע ש האפקט הקומי הרצוי לה על־ידי הגזמה של קול ותנועה, מו מ מד על מקו הברתו המזרחית־התימנית ובהדגשת זריזותו הגופנית. איץ הוא עוי י בעמדת־הגנה מפנ לעולם, אלא מתנועע חטופות, רץ, מנתר ומקפץ, ותמיד הוא מצו

ך עליו מכל הבא לידו. אדוניו הבחלץ־הזעף, העלול בכל רגע להשלי

אשר להיתול הלשוני, מטבל סעדיה את שפתו בחידודים, בלשוץ־נופל־על־לשוץוחדת ליוצאי תימץ.67 ה טיפוסיים מץ העברית־התימנית המי ־עג ובמשפטי

64 י׳ ברזילי־איזנשטדט, שם, עמי 20-19. 65 ׳אין דבר, יהיה פה (סעדיה — י״ב). יכול הוא לשמוע הכל. אוהב הוא את ידידיה, ורואה אני כי

הוא יהיה דרוש לנו׳, עמי 12. 66 הבחלנות, לפי מחזה זה, היא מחלת־נפש מסוג הדפרסיה: החולה בוחל בכל הסובב, מדיר עצמו

מחברת אדם, ממשפחה, ומכל עיסוק רוחני או גשמי. 67 על העגה העברית־תימנית הפנה את תשומת־הלב לראשונה פרופ׳ ש״ד גויטיין במחקר ׳היסודות העבריים בשפת הדיבור של יהודי תימן׳, לשוננו, כרך ג, תר״ץ. יש להעיר שגם בנושא זה לא היטיבו הסופרים בני העליות הראשונות לאבחן את התימנים ולהעמידם על ייחודם הלשוני. אמנם הם משתמשים פה ושם במשפטים טיפוסיים, כפי שהודגם לעיל, אבל אלה הם בעיקר משפטי־ קריאה קצרים (כמו: קריאות תדהמה, התפעלות, שבועה וכדומה). רק בשנות הארבעים נתן חיים

96 ן יפה ברלוביץ

6 8 ד״ ר שפר: האמנם לא טעם מאומה?ם בחייתי. , אל ד״ר שפר): טעם והטעי סעדיה (עומד על המפתן

: האמנם טעם מה בחדרו? שרה (לסעדיה בשמחה)ה: הן. סעדי

ד״ר שפר (לסעדיה): ומה טעם?ם הוא היטב היטב. סעדיה: טעם והטעים. הטעי

שרה (בחצי כעס): אבל מה טעם והטעים?. סעדיה: טעם את המים הקרים, והטעים את ה׳לעזאזל׳

ד״ר שפר: סעדיה, אדונך חולה ואתה לא כלום.. ׳ ה ׳אשכנזי זית אומרת לי שאהי ה: הארוסה שלי זו האשכנ סעדי

ד״ר שפר: ובכן?

ה: היא אומרת בשכנז טוב. שמה לא יש אדונים, ולא יש משרתים. בשכנז סעדי הכל שוים.

ים? ד״ ר שפר: הכל שוה: כן. הכל שוים. את כולם שולחים לעזאזל.69 סעדי

דמותו של סעדיה מעלה בת־ שחוק בשל פקחותה, וזו של יצחק — בשל פתיותה.וה זאב יעבץ נער מתבגר, בשם , מלו בסיפורים ׳חרבות לאתים׳ ו׳דרך שלשת ימים׳ט י ל ח ו בבית־הספר החקלאי מקוה־ישראל. יהודה מ ו ועיסוקי די יהודה, בדרך לימוד את תורת ו העיוניים שם, כדי ללמו ד בירושלים ואת לימודי לעזוב את בית הוריו האמיד הארץ קשור ת הוא מבין שעתי ותו בעל מודעות לאומי עבודת־האדמה, כיוון שבהיי תפנוקים ונוחות . אולם בימים הראשונים קשה עליו המעבר מחי בפיתוחה החקלאיים עבודה גופנית מאומצת. יהודה מתבודד, מתלבט, ו ם בפנימיה המלו לחיים משותפינה לעזור לו להתגבר מבקש לחזור הביתה. האחד — מכל בני הכיתה — שפו ע ו מתגעג

על תקופת משבר זו הוא הנער התימני יצחק.

. יצחק ן ת הסימפלטו , והוא דמו דל קומי קלאסי גם דמותו של יצחק נבנית לפי מו הוא דמות פתי טוב־לב, אשר עם כל רצונו להיות מעורב בחברה ולתרום בה את חלקו, הוא אינו זוכה להערכה מתאימה, בשל התנהגותו הליצנית. אולם הליצן בהופעתון מפלטו ים, ואלו יצחק הסי ו מתוך מודעות של העמדת־פנ הקרקסית מגחך את עצמ מגחך עצמו מתוך תמימות. בדרך־כלל, מושגת הסיטואציה הקומית המתבצעת על־ידוותו הן מתפרשות על־ כל אימת שהוא מנסה להבין את התופעות כהווייתן, אלא שבפתי

ידו על דרך הטעות, ההיפוך או האבסורד.

הזז יצוג רחב יותר לז׳ארגון זה בספריו ׳היושבת בגנים׳ ו׳יעיש׳. אולם אין ספק, כפי שכותב מאיר פרנקל במאמרו ׳יהודי תימן בראי הספרות׳, מחברת, ב, בעריכת א׳ אלמליח (שבט-אדר תשי״ג),

עמי 29-27, שיש עוד מקום רב לחקר מילון זה ומבנהו התחבירי. 68 ד״ר שפר שואל את שרה אם בעלה ידידיה אכל.

69 הבחלן, שם, עמי 11.

דמות התימני בספרות ן 97

ד מ ע בסיפור ׳חרבות לאתים׳ מתגנבת סיטואציה משעשעת כזו דווקא לאותו מש כל דרך לחזק את רוחו פ ח , ואלו יצחק מ נדכא, שבו אין יהודה מוצא מנוח לנפשום ולשדלו להישאר. אלא שיצחק התמים מעלה כל העת בשידוליו טיעונים המתקבלי

בה: כמגוחכים גם אם ניתן להבין את כוונתם הטו

התימני הנאמן ניסה בתומתו לדבר על לב העלם הנעצב, ולהלל בעיניו את טוב: — ראה נא את נעלי הטובים ו ואת תלבושתו , את משקה הבית,70 את מאכלו המסומרים, קרא וירם את רגלו עד לנגד עיניו, הלא ברזל הם ולא עור. האף איןט לא יכול ע מ ים בשנה. יהודה כ ו פעמי זאת? ונעליים כאלה יינתנו לאיש ממנ

7 1 . . ק. להתאפק משחו

ן שגור של פתי, העורך גזירה שוה בין שני עו טעה של יצחק כאן הוא טי ן המו עו הטיגד לו. במקרה זה מבקש יצחק לפתות ו מצבים כשהאחד אינו רלבאנטי לחברו ואף מנ את יהודה, שלא ידע מעולם מחסור בנעליים טובות, להישאר בבית־הספר, בשלות פיתוי ים בשנה. ברור שנעליים כאלה מהו היתרון שבקבלת נעליים גסות פעמי

ות רק להרתיע. י ליצחק, שבא מבית עני, ואלו את יהודה הן עשו

ינו מסע דמותו של יצחק התם לוקחת חלק גם בסיפור ׳דרך שלשת ימים׳, שעניה־ישראל במושבות יהודה. אלא שבסיפור זה הוא שעורכת קבוצת תלמידים ממקו

: ע לא רק בתגובותיו המפתיעות, אלא גם בכשרונו המוסיקאלי ש ע ש יודע ל

וקול שירה חדשה נשמעה, כי יצחק התימני אשר שירתו בפה ידענו מיום לכתו ממקוה־ישראל, הראה הפעם את כשרונו בחכמת הנגון, כי עיקר שירה בכלי,ו ויגע בשפורפרת מתכת על מ ו ק מ ויהפוך כלי טס ריק אשר יובא בו הנפט מ

7 2 . . ני המתכת הדקה ותצלנה ותרעמנה. ו את דפו . וירגז ברוח שפתי . . ו ב ג

המיסטיקה התימנית בשירות הסיפור האידיאולוגילל את פרשת כמיהתה הנמשכת והולכת של יהדות תימן לארץ־ ו יהודה רצהבי מג

נטנסיפיקאציה של ד קשר זה, בין היתר, על אי י ישראל בכל שנות גלותה, כשהוא מעמ

החשיבה המיסטית אצל התימני. נראה, שגם אם בשאר הגלויות הרבו לעסוק בחישובי

הה העזה של היהודי לגאולה, הרי הקץ בהעמידן משיחי־שקר שנתנו ביטוי לכמי

" העיסוק בנושאים אלה בקרב יהדות תימן עלה עליהן עוד כהנה וכהנה.

ון שבתה את לב תפיסת־עולמם המיסטית של יהודי תימן את הגאולה ושיבת־צי

נטרפרטאציה הצבעונית, הרוויה זים בני העליות הראשונות. האי הסופרים האשכנ

70 הכוונה לכית־הספר מקוה־ישראל. 71 ז׳ יעבץ, ׳חרבות לאתים׳, סל הענבים, עמי 95.

72 ז׳ יעבץ, ׳דרך שלשת ימים׳, המזרח (חוברת א), עמי 63. 73 י׳ רצהבי, יהדות תימן, תל אביב תשי״ח, עמי 19-18, 22.

98 ן יפה ברלוביץ

ון ואמונה תמימה, שנשתמעה ממושגיה המסורתיים של יהדות תימן לגבי התחייה דמי בת־הזמן, היה בה כדי להעשיר את האידיאולוגיה הלאומית כפי שעוצבה בתנועת ׳חיבת ציוך, ואחרי כץ — במסגרת התנועה הציונית.74 אינטרפרטאציה זו עונה במיוחד למגמתם של סופרי העלייה הראשונה, אשר — כאמור — מגייסים את כל כישוריהםו התעמולתיות של המפעל החלוצי, בהאמינם כי תפקידה הבלבדי הספרותיים למטרותי של הספרות בתקופה הרת־גורל זו הוא שליחותי־הסברתי. ׳הספרות היתה גם כץ כלי חפץ בידי לעשות תעמולה לישוב ארץ־ישראל׳, מודה יהושע ברזילי־איזנשטדט,73

ש פה לסופרי העלייה הראשונה. מ ש ובהוראתו זו הוא מ

ואכץ, סופרים אלה נוקטים ביצירתם בכל אמצעי רלבאנטי כדי להביא את דבר בשורתה ונוכחותה של ארץ־ישראל לקוראים הרחוקים והקרובים, כשהם מבקשים להרחיב את הכרתם הלאומית, ולהגביר את התעניינותם והשתוקקותם אליה, הץ בסיוע

כספי והן בהענות לעלייה ולהתיישבות.

אחד האמצעים התורמים למסכת סיפורית־אידיאולוגית זו הוא שילוב הדמות של התימני: שהרי בהצגתה של דמות אקסוטית ומיסטית זו מעניק הסופר ליצירתו לא רקי העדתי האו־ץ־ישראלי, ולא רק גיווץ עלילתי של מרכיב מסקרן ו מידע מאלף מההו ולא־מוכר, אלא — בראש וראשונה, גם אותו מסר רעיוני־לאומי העומד במרכז כתיבתו. צירוף דמות התימני לחיים היישוביים המתחדשים מאפשר לסופר להציב ואריאנטים נוספים בהעברת המסר הנדרש: הצירוף של אמונה נוסח־תימץ ואידיאולוגיה מזרח־אירופאית, מיסטיקה מזרחית והגשמה יישוביתארץ־ישראלית —

יוצר, כאמור, סינתזה חדשה לרעיוץ הציוני.

שימוש ספרותי־הסברתי מעיץ זה עושה חמדה בץ־יהודה בסיפורה ׳נשיא בישראל׳,76 שגיבורו התימני מצטייר כנושאה התמים של בשורה לאומית־אוטופית,. ובהחלטתו הפסקנית להגשימה הוא מקשה לא רק על עצמו אלא גם על כל משפחתו עזרא התימני, חשוך הילדים, זוכה לאחר שנים לבץ זכר — בץ שנולד לא בגלות תימץ אלא כאץ, על הרי ציוץ. עזרא המאושר, המפרש את לידת בגו כחידוש ימינו כקדם, מקדיש את בנו להיות נשיא בישראל בממלכה היהודית העתידה לקום. המודל העומד נגד עיניו הוא הרצל, אשר את תמונתו הוא תולה על קיר־דירתו החשוף — למרות האיסור של ׳לא תעשה לך פסל וכל תמונה׳ — ומצוה על אשתו להסתכל בה יומם ולילה, ׳כמו שהביטו לפנים הנשים ברבי יוחנץ שישב בשער העיר בעת שובץ מבית הרחצה׳.77 ועזרא גם קורא לילוד בשם נחמיה, סמל לתקופה חדשה הנפתחת עם

הולדתו.

74 על אבחנות בין האידיאולוגיה הלאומית של התנועות הציוניות ובין הקונצפציה הלאומית־ מסורתית של יהודי תימן, ראה: יוסף מאיר, ׳העלייה הלאומית הראשונה לארץ־ישראל (במלאת

תשעים שנה לעליית יהודי תימן ורוסי־)־, אפיקים, ניסן תשל״ב (גיליון מב), עמי 13-11. 75 א״ז רבינוביץ, ׳י׳ ברזילי־איזנשטט׳, כתבי יהושע ברזילי־איזנשטט, יפו תרע״ג, עמי ז.

י הארץ, ירושלים [ללא תאריך], עמי 7-1. דה, ׳נשיא בישראל׳ — ספורים קצרים מחי הו י 76 ח׳ ק־ 77 שם, עמי 2.

99 דמות התימני בספרות ן 99

פור־המעשה מתמקד בהכשרתו של נחמיה לתפקידו הרם בעתיד, הנעשית על סיד בפרך ן בני־הבית האחרים, שהם בלאו הכי דלים ומדודים. האם מוסיפה לעבו חשבוולדו אחריו דו של נחמיה, האחים שנ ככובסת בבתי זרים כדי לשלם את שכר־לימו יוצאים לעבודה כבר בגיל צעיר כדי לסייע בפרנסה. שיא ההקרבה שכופה האב על בניולל כאשר נחמיה מסיים את חוק לימודיו. עתה אין האב מסתפק עוד בהשכלה מתחוי ההוצאות לחו להשתלם בחוץ־לארץ. לכיסו מבקש לשו ובחינוך שהקנה לבנו בארץ ו הדרושות מוכר האב את כל הרהיטים, הכלים והתכשיטים שבבית, שלא בידיעתם פחי המשפחה, ומשאיר רק מחצלת אחת ואת התמונה של הרצל. הבנים המקוי ה עשו מתמרמרים נגדו, אבל האב יודע לפייסם בסחף התלהבותו, באומרו, שנחמיוטוב יהיה לכל ישראל בכלל ולהתימנים בפרט, ויוציאם : ׳ גואל לעמו ג ו לחזור כמנהי,78 הבשורה שבפי עזרא התימני בדבר הקמתה מן ויביאם לארץ הקדושה׳ כולם מתית יהודית, עם מלך ונשיא בראשה, היא ביטוי ספרותי הקרובה של ישות ממלכתידה, שחמדה רעייתו ביקשה להפיצה הו י לתורתו הרעיונית־לאומית של אליעזר ק־ן ולשררה של יהודים דה לשלטו הו ת יצירותיה שלה.79 ואכן ערגתו של בךי באמצעו, ׳זרובבל׳, ׳חוות בני־ ׳ נדי יתו(׳אבו־גו ת מוטיב־חוזר בכמה מסיפוריה של רעי ש מ ש מאלו בסיפור רכב׳) שבהם הגיבורים הם מבני המתיישבים הראשונים — האשכנזים. ושג כאן הוא האפקט המו ש בן העדה התימנית למטרה זו, ו מ ש ׳נשיא בישראל׳ מש את מ מ י שהוא מ מרשים כפליים: הן מפני שהוא כרוך בהקרבה רבה יותר והן מפנג התנ״כי ת ההיסטורית: שכן בנחמיה, התימני הצעיר, נרמזת דמות המנהי ההתחדשו

נחמיה, ובתחייה היהודית בהווה מהדהדת שיבת־ציון של ראשית בית שני.80

78 שם, עמי 6. 79 אליעזר ק־יהודה מעמיד, כידוע, את תורתו הלאומית, מלכתחילה, על אוריינטאציה מדינית־ ממלכתית. לדידו, אין הגדרתו של עם ישראל מתבססת עוד אך ורק על תארים פנימיים־ סובייקטיביים, כמו: דת, מוסר, חפץ־קיום או רגש אחוה(ראה: נ׳ רוטנשטרייך, המחשבה היהודית בעת החדשה, תל־אביב 1966, עמי 217-216), כי אם על תארים חיצונייס־אובייקטיביים, כמו כל העמים, היינו: טריטוריה, לשון והגדרה מדינית עצמאית. ׳נלמוד נא לאט לאט את תורת החיים, הוא כותב עוד בשנת 1880, במכתב מפאריס. ׳ . . המדיניים אשר שכחנו באלפי שנות גלותנו. ובבואו לירושלים בשנת 1881 ובראותו את הופעתו המרשימה של הרב הראשי(החכם באשי) בירושלים, הוא משוכנע עתה כי אכן קיימת תשתית להקמת מלכות יהודית בארץ־ישראל ונשיא... ובמעמד נפשי אז, נצנץ לפני עיני ברק אור של שררה יהודית, בראשה. כותב על כך ק־יהודה: ׳ן יהודי מרכזי בירושלים, ונדמה לי, כי זו השררה . כל חושי המדיני ערג לשלטו . . של שלטון יהודי הרשמית שיש כבר לנו תוכל לשמש להמטרה, והייתי מוכן ומזומן לוותר על כל חרותי, להכנע לזו השררה אפילו אם היה תהיה קשה, גם אם תעבור את הגבול — אם רק תעשה מה שצריך לתחית

האומה׳. ראה: א׳ ק־יהודה, החלום ושברו, ירושלים תשל״ט, עמי 100-99. 80 מסר אידיאולוגי, הנע מן הספירה המציאותית־מעשית של הציונות אל הספירה האידילית־ אוטופית של הקמת מלכות ישראל ובניין בית־המקדש, מצוי בסיפור ׳מנחת אהרון׳ — שגיבורו תימני — מאת משה סמילנסקי (ראה כתבי מ׳ סמילנסקי, ד, תל־אביב תרצ״ד, עמי 149-143). איננו עוסקים כאן בניתוח מפורט של הסיפור, משום שנכתב בשנת תרצ״ב, אף שמחברו מסופרי

העלייה הראשונה.

100 ן יפה ברלוביץ

התימני כמבטא רעיונות עבודה וחברהצית הספרות הארץ־ישראלית החדשה ידעה להדגיש גפ־כן את פעילותו המעשית־חלו של התימני בהתיישבות. עוד בתקופת העלייה הראשונה נעשו נסיונות ליישב תימניםת (כפר־השילוח, נבי סמואל), ובתקופת העלייה השנייה גברה פעילות במסגרת חקלאית ותרמו תרומה ניכרת בכיבוש העבודה זו. שיירות של עולים תימנים פנו למושבוק זי — להפי על האשכנ על התימני הצליח במקום שנכשל הפו העברית. שכן הפוד בהם העובד הערבי. על־ידי כך הצליחה חדירת מ ע עבודה עברית בתנאים נחשלים שעל היהודי.81 לפיכך, כאשר ביקשו סופרי התימנים להבקיע את התנגדות האיכר לפות הגיבור נות לתת ביטוי לרעיון העבודה העברית, עשו זאת גם באמצעו העליות הראשוות, פרי המחשבה י ות־מהפכנ גיות סוציאליסטי התימני. אמנם אותן אידיאולוובאו ארצה ורווחו בקרב רבים מאנשי העלייה השנייה היו זרות ובלתי־ האירופאית, שיעל התימני: שהרי גילויים של מוסר עבודה ודבקות בעבודה ו של הפו מובנות להשגותי, ולא היוו יישום של תיאוריות ערכיות. מכאן שגם בנושא זה נבעו מעצם טבעוות על ושל הפועלת התימנים, לאורך כל ספרות העלי ות של הפו י ת הדמו מבטאופי זה, ואף מרחיבות אותו ן לרעיון סוציאליסטי ספצי ו הראשונות, הבט נוסף ומגו

טה של מעשה העבודה. פשו באותה תפיסה ראשונית, טבעית ו

דאנר הארץ־ סי ל׳ פו ן כסיפור טי י 8 (המתמי 2 ה ש מ ־ לום׳ מאת י׳ ק הסיפור ׳יום השילה בדמות של ג את השגי העבודה העברית, בבחרו מלכתחי ׳ הנדון לעיל) מצי ישראלידומו של העולה היהודי בארץ־ישראל. נעמה היא נערה בת דל לקי תימנייה דווקא, כמו. לאחר ת ׳בצלאל׳ ו ם בבית־הספר לאמנ חי ד אריגת השטי מו חמש־עשרה, שהופנתה ללין בעבודה תקופת הכשרה מתאימה, היא מצטרפת לצוות העובדים, וזה לה יומה הראשוד זה, כי בעתיד הוא יהווה מו בעבור תשלום של ממש. נעמה מברכת בכל ליבה על לי

דה: לא רק מקור פרנסה לה, אלא גם ביטוי לאהבתה את העבו

. . . ם י ח י ט ש דה! אח כמה היא אוהבת את העבודה ובפרט מלאכת אריגת ה לעבוש עבודה פ ח ותלך ל . ל אביה, מ ע היא לא חפצה ללכת בטל בבית ותאכל רק מ. נעמה משתדלת לעבד יותר הרבה שורות ליום ואיננה . . ת ד ב ו ותמצא, והיא ע, צריך לעבוד, למען הרויח את הפרנסה. את זה היא יודעת מאביה, שמה לב לזמןו והוא יושב כל היום בחם השמש. ובכל זאת הוא עובד, גם הוא עובד בזיעת אפי

81 בנושא זה ראה, למשל: חיים שורר, ׳התימנים׳, מתוך ספרו: בעליה השניה, תל־אביב 1952 : מאיר לוי, ׳לדרך עולי תימן בישוב ובתנועת העבודה׳ (מעין ביבליוגראפיה על־פי הפועל הצעיר, תרס״ח-תר״פ), מתימן לציון, בעריכת י׳ ישעיהו וש׳ גרידי, תל־אביב תרצ״ח, עמי 233-217: צבי סוחובולסקי, ׳שלושים שנות עבודה של תימנים במושבות׳, אדם ועמלו, תל־אביב תשל״ג, עמי 187-177 : י׳ שפרינצק, ׳התימנים ותנועת העבודה׳, שבות תימן, בעריכת י׳ ישעיהו וא׳ צדוק, תל־

אביב תש״ה, עמי 56., ׳יום השילום׳, לוח ארץ־ישראל לשנת ה׳תרס׳׳ח, בעריכת א״מ לונץ, ירושלים תרס״ז, 82 י׳ ק־משה

עמי 109-99.

דמות התימני בספרות ן 101

ש לוהט, אין מ . הלא כה יפה, כה נעים, פה אויר טוב, רוח קריר, אין ש . . ה פ ו עבודה קשה, עובדים במתינות, לאט לאט, בחבורה של חברות טובות, עליזות,

83. . , ם פי שמחות, שרות שירים עברים י

בהמשך משלב המחבר, כמובן, את רעיון העבודה ברעיון הציוני, שהרי רק בשילובםל היישובי בארץ. שילוב אידיאי זה ע פ מ גי השלם ל יחד נמצא הבסיס האידיאולו

: ח י מתקבל בהגיגיה של נעמה, ההולכים ונרקמים בד בבד עם אריגת השט

רואה היא איך על־ידי עבודת ידיה הרכות והקטנות, הולכים ומתלכדים חוטים אלד, ח יפה, והוא חזק, חזק מאו לאט לאט מתהווה שטי חוטים, שורות אל שורות ו וכן בני עמה הנודדים בכל הארצות יתאחדו לאט לאט, כלם יחד והיו לעם אחד,. אז לא . . ז א עם חזק, חזק מאד, ששום דבר בעולם לא יכול להפרידו בינו, — ו ידודו עוד בתבל כזרים, אז תהיה להם ארץ והארץ היפה הזאת תפרח כמו מקדם,

84. . ם. פי כמו שכתוב בתנ״ך, כמו שכתוב בספרים הי

ון ברעיון י תוכן אידיאי נוסף — בהקשר זה של העי בספרות העליות הראשונות מצוש לו אמצעי להעברה ספרותית: מ ש י נבחרה ל ת התימנ 8 — שדמו ות והעבודה5 מי הלאון לגילוייה הציבוריים ו מד כולו בסימן של ביקורת חברתית, מכו תוכן אידיאי זה, העו הכושלים של הקהילה המושבתית. קהילה זו — שחבריה ביקשו עם עלייתםו המעוותים של העבר, במטרה להתחדש כאן י נ דיאליסטית לארץ להשתחרר ממטע האילה לגלות כבר זם היהודי — מתחי י וסדת על ערכי ההומאנ כחברה־למופת המיעה ספרות ת החברתית במושבות, מצבי או בראשיתה סימנים של מעידה. בתאור המצי העליות הראשונות על התהוות פער סוציאלי הולך ומתרחב: על שכירי־יום יהודים הנאבקים על פרנסתם בצד בעלי־רכוש יהודים הרואים אך טובה בחייהם, על נשים יהודיות המכלות את יומן בעוני בצד נשות־איכרים יהודיות שבעות ומפונקות. ביצירות העוסקות בנושא זה יש מן המחאה ומן ההתראה, ויותר מהן מן העצב החרישיד בסיפורי נחמה ומן ההזדהות האוהדת עם הסובל ועם הנחות.86 הזדהות זו בולטת מאודגשת בעיקר בדרך עיצובה של הדמות ובדרך הבלטת עליונותה מו , ו פוחצ׳בסקינה נה כלכלית היא תמיד הדמות האיכותית מבחי האישית. שהרי הדמות החסרה מבחי ערכית, ואלו הדמות השבעה — היא זו הפחותה, השלילית. הדמות־החסרה בסיפורית התימני ת שונות,87 אלא שדמו יות של פועלים ופועלות מעדו בסקי מקיפה דמו פוחצ׳

83 שם. עמי 101-100. 84 שם, עמי 104-103. 85 נוסף לסיפור ׳יום השילום׳ שנידון כאן ראה על כך את הסיפור יטבע׳ מאת משה סמילנסקי, שנכתב בת רצי׳ ב (כתבי מ׳ סמילנסקי, ד, עמי 154-150), והוא לא נידון כאן בפירוט מהטעמים שכבר צויינו

(ראה הערה 80 לעיל). 86 זהו אחד הנושאים הדומינאנטיים בספרות העלייה השנייה, וצר המקום מלפרט את כל היצירות

העוסקות בו.(על 87 ראה, למשל, הסיפורים: ׳סימה רסקין׳ (מחיי פועלים אשכנזים במושבה), או ׳ג׳וי קדוש׳

פועלת מן העדה הספרדית).

102 ן יפה ברלוביץ

ו המושפל של התימני במרקם המושבתי מזה, היא היותר רווחת בתוכם. נראה שמעמד וטיב מידותיו שובות־הלב מזה, מכשירים אותו לגלם את השגותיה הסוציאליות־ רומאנטיות של פוחצ׳בסקי.88 כך מתקבלת עוזרת־הבית הפשוטה טוביה כבעלתליה הנפשיים בין ודע הקורא אל טלטו מוסריות גבוהה (בסיפור ׳פעמיים׳), כאשר מתו התחייבותה לגבירתה בעבודות־הבית ובין רצונה הנואש לטפל באהובה החולה: כך), בדכאה כל שמץ של מתעלה עדיה על הרהורי־החטא המציקים לה (׳אחרי שמחה׳ קנאה לכלים הנאים בבית מעבידתה: וכך מוותרת שלומית הצעירה (׳רק פתקה׳)89 על

תשוקתה העזה ללימודים ולהשכלה, כדי לסייע בפרנסת דודה תשושה.

יש לציין, כי בסיפורי פוחצ׳בסקי מכווץ המסר הסוציאלי לא רק אל הפער הכלכלי שביץ עני לעשיר, אלא גם אל ההפליה הביץ־מינית שביץ אשה לגבר. נושא היחסים שבינו לבינה במסגרת המשפחה האשכנזית מתפתח ביתר־תוקף בסיפורת המאוחרת

ל קודם לכץ. פו שלה,90 אך יחסים אלה במסגרת המשפחה התימנית זוכים לטי

בסיפוריה המאוחרים מוקיעה פוחצ׳בסקי את מעמדה המדוכא של האשה בחברה השוויונית כביכול של קהילות המתיישבים בארץ. הנשים בסיפורים אלה 91 הץ תמיד דמויות משכילות, יפות־נפש, בעלות מעורבות אידיאולוגית עמוקה, לוקחות חלק פעיל ושוה עם הגבר בעבודות החקלאיות במשק. אבל למרות הכל, אין הץ זוכות ליחס אוהב ומעריך מצד בעליהץ־שותפיהץ: מסירותץ הקנאית לעבודה מתקבלת כשירות מובץ מאליו, מעמדץ הציבורי הוא שולי, איץ הץ מביעות באורח חופשי את דעותיהץ בשאלות־השעה, יתרה מזו — הץ תמיד חשופות לטענות, לתלונות ולביקורת הרסנית

מצד הבעלים.

אמנם במערכת יחסי הזוג בעדה התימנית מכירה פוחצ׳בסקי בחוקיות הקונבנציהט הבלבדי במשפחה, אבל איץ הפאטריארכאלית־המזרחית, שעל־פיה הגבר הוא השלי היא מסכימה עמה. את התמרמרותה על הפליית האשה התימניה על־ידי הגבר התימני — וכל זה מסמל, בסופו של דבר, את האשה בכל חברה ובכל מקום — היא מביעה גם כאץ בדרך של הזדהות אוהדת הבאה לידי ביטוי בהעמדת דמות איכותית לעומת דמות פחותה. דמות ה א שה התימנית, שלפי פוחצ׳בסקי עיקר סבלה הוא בהימצאותה תחת איום מתמיד של דחיית בעלה אותה (לקיחת אשה אחרת, גרושיץ),92 היא דמות רגישה

88 על גישתה זו של נ׳ פוחצ׳בסקי, בעקבות האסכולה של ׳המהלך החדש׳, ראה: י׳ ברלוביץ, ׳ספרות העלייה הראשונה כ״ספרות מתיישבים ראשונים׳״ (עבודה לשם קבלת תואר דוקטור

מאוניברסיטת בר־אילץ, רמת־גן תש״ם), עמי 141-138. 89 נ׳ פוחצ׳בסקי, ׳רק פתקה׳, עתוננו, כ״ה סיוון תרצ״ד (גיליון טז), עמי 6.

90 פוחצ׳בסקי, בכפר ובעבודה, תל־אביב תרצ״ב. 91 כמו: שרה זרחי בישרה זרחי׳, מרים ב׳המשק׳, צפורה דרורי ב׳בדידות׳.

92 השווה את תפיסת בעיותיה הסוציו־פסיכולוגיות של האשה התימנייה בסיפורי פוחצ׳בסקי לאלו המפורטות ונדונות במאמר ישראל ישעיהו, ׳יהודי תימן בארץ־ישראל׳, מתימן לציון, עמי 66-64. השוואה זו שבה ומוכיחה עד כמה נתפסו סופרי העליות הראשונות לגילויים חיצוניים בלבד

בהוויית החיים של התימנים בארץ.

דמות התימני בספרות ן 03 ו

עד לה מראש כאשה — בהכנעה ו ופתוחה. היא נושאת את גורל־הקורבץ המי ובהשלמה, אבל לא מתוך קהות אלא מתוך הכרה ומודעות.93 למותר לציין, שהגברר י ת ונחותה לאשה. אמנם הוא מצטי י ת משנ בסקי כדמו התימני מתייצב בסיפורי פוחצ׳ן ה ובית, אבל על הרוב הוא מבצע ח פ ש ו בהקמת מ ת עלי טלו ות המו כמקיים את המצו

ת ובלתי־צפויות. א מגלה חוסר־הבנה לנסיבות מתפתחו בנוקשות כשהו

תפקוד צורנינות נעבור גי בספרות העליות הראשו י אידיאולו י כאמצע מן הדיון בגיוס דמות־התימנש זה פה ושם, מו ון בשימוש בו כאמצעי אסתטי־צורני. כבר הצבענו לעיל על שי לדית להלן נמחיש ביתר־פרוט כיצד דמות התימני, שאינה מוצבת כמטרה גמאו בדו וי צורני מסייע, המשתלב כמרכיב בונה ספרותית בפני עצמה, חוזרת ומתפקדת כאמצע

ומקדם במערך העלילתי המתהוה.

ת ל״ א אורלוף־אריאלי,94 המספר על נער חולני א נפנה לעיון בסיפור ׳הנער בוניא׳ מת א ל ורגיש בשם זה, שבא מרוסיה לבקר את קרובתו לינה, החיה במושבה. לינה, מד את הארץ החיות, עובדת בכרמים, מעורבת בחיי החברה החלוצית ותאבה ללמוד על טיב אורחה החי בסיוטיו את ו החדשה בטיולים ובמסעות. אין היא מתפנית לעמם בערבוביה, ההזיה כמציאות. במוזרויותיו ההזיוניות, שבהן תחייה וכיליון משמשיות הירואיות של אישים מערב בוניא את כמיהתו להתייצב כגואל־העם עם טראגדי היסטוריים דגולים (כמו: שריפתו של הפילוסוף ג׳ורדאנו ברונו והתאבדותו שלטי ־אקסו קאלי ם מן ההווי הלו י א אוניית־הקיטור, פלרטרן), ובאירועים אקטואלי י ממציה ערבי). אלא שערב־רב סהרורי זה, שבו ו : תהלוכה של דרווישים, טקס־הלו (כמוימים להאבידו, מערערים את איזונו בלולים גמדים, שעירים ורוחות־נפטרים המאיה ד תימנייה, שבמענ ו המבולבלות הוא נאחז בפושטת־י ל בוניא. במחשבותי הנפשי שמאמצת את ליבו בגירסה ידת אותו בקמיע ו ח, היא מצי ו האם יבוא המשי תי לשאלוה מדבריה, מ י זה. למעשה, אין הנער מבין מאו פט קאלי ד אפו מ ע מ ית ל העממית־תימנ: לט ביטויים עבריים — כמו כם הוא קו הנאמרים בז׳ארגון התימני־עברי, אלא שמתומדמה כי אלה מיישבים את כל ג — ו ו מג תחיית המתים, גלגול נשמות, גואל צדק, גוג ו

סתירותיו.

פור נראית תחילה ד התימנייה למהלך־הסי כניסתה המקרית של פושטת־הי, שהרי היה הדבר רלבאנטי יותר אלו באי־ביתה של לינה: ׳ ן ן ׳יש מאי כשרירותית, מעיאו את הפתרונות לבוניא, כפי ן המשורר ימצי גנט או תושלבעי נטלי פרלגולד האי

93 כל דמויות הנשים שהזכרנו לעיל מתוך סיפוריה (כמו: עדיה, רומה, טוביה, אפיה, שלומית) מתגבשות על־פי תווי־אופי יסודיים אלה.

94 ל״א אורלוף־אריאלי, ׳הנער בוניא׳, בינתיים, בעריכת יהושע פלדמן, יפו תרע״ג, עמי 77-50•

1 ן יפה ברלוביץ 0 4

שתשובותיה של לינה האירו תמיד את עיניו. אלא שבהמשך מסתבר, כי בהיותן מוכרים וגלויים לנער בדרך התנהגותם והשיבתם, הם ממילא פרלגולד ותושלבעי נפסלים על־ידו, ואלו דווקא פושטת־היד התימנייה, הזרה והמשונה בעיני האשכנזי

שבו, נמצאת מדברת אל ליבו ואל בעיותיו.מה כדי לעורר את תחושת המסתורין והבשורה לכאורה אין בתימנייה זו מאו המופלאה שהנער מייחס לה, שהרי כל כולה קבצנית עלובה, שבדחקותה כי רבה היא לובשת בגדי־גבר ומעוררת על עצמה רחמים לנדבות: אלא שבהקשריו ההזייתיים של הנער היא נשזרת כאבסטראקציה מאגית, המוצאת את הסמלתה באבני חצץ וכרסיסי זכוכית. ואכן, תלבושתה המוזרה, מלמוליה הבלתי־מובנים, שיחתה על הבלתי־מושג והעלמותה לבלי שוב, הופכים אותה בדיעבד לתופעה מיסטית עלומה, המכוונת את

פעולותיו התמוהות של הנער (חיבוט־הקבר הערבי וכדומה) עד להתדרדרותו.

בצורה זו מנצל אורלוף־אריאלי את הדמות השגרתית ביותר של התימני, על תכונותיה הטיפולוגיות־הקולקטיביות (עוני, הופעה ודיבור שונים, מיסטיקה), ובמעבדת־הסיפור הופכו לאמצעי תורם בבניית האווירה הנדרשת ובקידום העלילה

המתפתחת.

ה ׳הבונים׳ מאת אריה שמעוני,95 שגם בו חסרה הדוגמה השנייה לקוחה מהמחז דמות התימני כל נוכחות ייחודית, והיא רק מסייעת, כאמצעי מתסיס, את הפעילות הדראמאטית הרוחשת סביב. זהו מחזה־אהבה, שבו נשמות האוהבים ׳תועות ומבקשות זו את זו׳96 על רקע ההתלבטות והספק בדרך ההגשמה הרעיונית הנכונה. הדראמהו הרומאנטיים עומדים לש אהבה, כשמתחי מתפתחת על־פי המבנה השאבלוני של משולש ארץ־ישראל זה מצביע גם כן על עדיין בסימן של קשרים שלפני הנישואין. משון השומר, דינה בת־האיכר שלושה ייצוגים אידיאיים המתגלמים בדמויות: שמעו

וברוך הפועל.

ן ודינה בת־זוגתו, רכובים על סוסים, באים לאסיפת הפועלים במושבה שמעוע לדינה לברוח יחדיו ן מצי השכנה, ובינתיים הם פונים לבקר אצל ברוך. שמעו לערבות־הירדן ולבנות שם חיים אידיאיים אמיתיים, ואלו היא נוהה דווקא אחר ברוך.ן ההרפתקן בעל־המעוף, ברוך מסתיר את רגשותיו העזים אל דינה, כי בניגוד לשמעוש את הגשמתו בחיי עבודה אפורים, ובאלה — חושב הוא — לא תמצא פ ח הוא מ

דינה כל עניין.

ת ש מ ש מ לש נסחפת דמות רביעית, תימנייה צעירה בשם חממה, ה אל תוך המשו כעוזרת בביתו הדל של ברוך, שבו מתא רע המחזה. במעמד רגשי סוער זה בין השלושה — של אהבה, קנאה, הסתייגות ושידול — מהווה חממה קוטב מנוגד, אנטי־ רומאנטי. לעומת שלוש הדמויות, הבוחרות מרצונן החופשי לה אבק על אובייקט

95 אריה שמעוני, ׳הבונים׳, האזרח, בעריכת ש׳ ק־ציון(יפו) כרך א, ה׳תרע״ט(חוברת א), עמי 19-1. 96 כדברי הסב ר׳ שלמה במחזה (שם, עמי 18).

דמות התימני בספרות ן 105

אהבתץ, איץ לחממה שום אפשרות בחירה או העדפה, כיווץ שאביה כופה עליה, למרותפל בשלושה ילדים. התנגדותה, נישואיץ לאלמץ המטו

המחזאי עושה שימוש דראמאטי בדמות חממה לא רק כדי להציב עמדות קוטביות (להבליט את הליכי האהבה והנישואיץ בקרב הקהילה החלוצית־ליבראלית לעומתמוש ההליכים שבעדה התימנית־השמרנית), לצורכי המתח הסצנארי: עיקר השי הדראמאטי בחממה כדמות תימנית בא לצייד את דינה, בנסיונותיה להפוך את ליבו שלות שונות: משפיעה עליו רוב דאגה ומסירות, ברוך אליה. דינה נוקטת שיטות טאקטי מעוררת בו זכרונות משותפים, ותוקפת אותו בלשוץ התרסה והקנטה. בהקנטותיה היא נאחזת בחממה, בהלעיגה עליה כאשת־חיק פוטנציאלית לברוך: ׳שלם חמישים9 או בהעמידה פנים רציניות ידות בעד אותה התימנית וקחנה, חה, חה, חה׳,' מאג׳א בילדה זו הרבה יותר רגש מאשר בצעירות ץ: ׳יש למצו כמבקשת להיות לה למלי שלנו, ואפילו המפלגתיות בכלל: ואם היא תימניה ואיננה יודעת להתפלסף, דברים

כאלה בודאי אינם נוגעים לך׳.98

אמירות אלה תורמות להחרפת הקונפליקט, כך ש׳הסוף הטוב׳ בסיום (בו כורתים דינה וברוך את שבועת אהבתם וחממה מריעה להם ב׳תרועה תימנית׳)99 בא כהפתעה.ה יש לצייץ כי חממה עצמה כפיגורה דראמאטית איץ לה ולא כלום במהלך המחז ועלילתו. כמו ב׳הנער בוניא׳ לאורלוף־אריאלי לא מסתמנת גם כאץ כל כוונה לעצב־אתת משלה. אישיותה של חממה, ולא כל שכץ להציגה כדמות בעלת הערכות עצמאי חממה מוצגת כקלישה מובהקת של עוזרת־בית תימנייה צעירה! ואם נוכחותה מזדקרתה מ מ פה ושם, הרי זה אך ורק מתוך פרשנותם של שאר הגיבורים אותה. כאץ פוקעת ח מדמותה המצומצמת במחזה אל תופעה מגוונת יותר המוצעת על ידם. כמו, למשל, ההערות הבאות: ׳גדלה מהר חממה זו, ושזופה היא כחרוכה מאש פנימית. הץ. חלקה, . . . ל ו ת ח .100 או ׳כץ נזכרתי — היא דומה ל מתבגרות מהר, המזרחיות...׳

מתפנקת, פזיזה ושתקנית — ועיניה אורבות...׳.101

ראשית השינויים בדמות התימני בספרותך י ב בניסיוץ לשחזר את דמות התימני בספרות העליות הראשונות, על רקע המפגש ה עדתי שביץ יהדות אירופה ליהדות תימץ, העלינו שרטוטי־דמות שנעשו על הרובגי המקובל: עני וקשה־יום, מוכה־גורל, בעל בצורה סכמאטית, לפי הרישום הטיפולו טוהר מידות, בעל אמונה, נפש תמימה, אופטמיסט, מיסטיקץ ואיש־עבודה. יחד עם

97 שם, עמי 3.

98 שם, עמי 6. 99 שם, עמי 19. 100 שם, עמי 6. 101 שם, עמי 3.

106 ן יפה ברלוביץ

זאת אין לסכם תיזה זו ללא ציונן של יצירות שהצליחו להחלץ מאותה תבניתן ואריאנט ספרותי חד־פעמי יותר. דמות תימנית הזוכה קולקטיבית, כשהן מגישות מעימן ונבחנת קודם כל כאדם, על מרקמיה האנושיים־ לטיפול אינדיבידואלי מהי ספציפיים, היא נדרה בסיפור ׳בן־עזאי התימני׳ מאת ל״ א אורלוף־אריאלי.102 נראה כי אורלוף־אריאלי נוקט זהירות־יתר בבואו להיות לפה לנערה צעירה וזרה לו: הוא מצמצם את מעורבותו כסופר פרשן לגביה (מעורבות שאפיינה את סופרי העלייה הראשונה, כפי שנדון לעיל), ומציע אך הנחות משוערות לגבי מהלכי־רוחה והרהוריה. כך מתקבלת נדרה כדמות מאופקת ומסוייגת גם באהבתה, התלבטותה וכאבה.ם שיחותיה עומדות, בדרך־כלל, בסימן של צמצום מילולי, וגם בהגותה משפטי ארוכים יותר, הם נשמעים כרצוצים, על דרך ההיסוס או הגמגום. אלא שאיפוק זה מהותי לנדרה ולביטוי אישיותה, שהרי גילה הצעיר ומצבה המשפחתי העגום (יתומה

לא עושים אותה דמות ביישנית וכנועה. המטפלת בילדי דודה), ממי

— את מדברת עברית? — כן, — ענתה מבויישת ובלב דופק. — היכן למדת?מטושטש. — את . — אמרה בקול רך ו . . . בשעורי ערב . — בבית־הספר. תימניה ? על פני מצח הנערה עברה עננה קלה, הלא אשכנזי הוא השואל. אחר כך ענתה במין הכנעה, כאיש שנמצא עוונו: כן. — ומה שמך ? לא ידעה סקרנותו של חיים03׳ שבעה. — נדרה. — שם יפה. אמר חיים בחיוך מבויש ופתאום נדמה לו, שהגדיש את הסאה והשתתק. בשעת ארוחת־הצהרים כיבד אותה בפסיג אבטיח והיא אכלה אכילה צנועה ואשמה והתאמצה בכל כוחותיה להשתיק את רשרוש הלעיסה בפיה. הוא הביט אליה בחמדה ובהתפעלות וחשב: מי פילל, שבין התימניות יש יעלות־חן כאלה. הלא רובן ככולן כה קודרות ודלות־מראה, סמל

. הרי לך...104 . . ן א כ הדכדוך והעלבון. ו

יחד עם זאת, מוצאת עצמיותה של נדרה את גילוייה האמוציונאליים והחשיבתיים ברישום עוקב אחר תגובותיה החיצוניות, והצטברותה של מערכת־תגובות זו היא

הפותחת צוהר לעולמה הפנימי, הנוגה והמסוכסך כל כך:

על־יד גורן המושבה נלוותה אל השיירה כצל חשאי איזו נערה צעירה מאוד,ם הציג אותה בשם נדרה וכפועלת המשתוקקת לראות בחיי החלוצים ה ו ש ך ב ש ולנסות את כוחותיה לעבוד ביניהם. אולם פני נדרה הביעו משהו לגמרי אחר ושונה מסקרנות עליזה ותשוקה להרפתקאות. הם היו חיוורים ונרעשים, שפתיהו מע מאחרי י בעיני מי ששו ד ובעיניה הנרחבות לן השביב המצו ח פ הדקות רעדו מ

102 ל״א אורלוף־אריאלי, לאור הונוס, עמי 124-92. 103 חיים ק־שוהם הוא פועל צעיר במושבה.

104 לאור הונוס, עמי 97.

דמות התימני בספרות ן 107

את צעדי אויבו האכזר הרודפו בעקבותיו. היא נשארה אילמת לכל סבר הפנים הסואן והלבבי של החבריה...105

תופעתה של נדרה היא פונקציה של היקלעות נואשת בין שתי רשויות, הרשות התימנית, וכל בחירה באחת מהן תהיה מראש אומללה מכאן והרשות האשכנזית מכאןטלת במצב של החלטה־לא־החלטה בין השתיים: מבחינתה. נדרה נעה כל העת כמטו כבת לעדה התימנית היא נוהגת, ללא ערעור, בפועלה לפי הציוויים המקובלים אצלם, לפי צו דודתה המתה): אבל בהיותה (משלימה עם נישואיה העתידים לדודה האלמן מתחככת בחברה האשכנזית המבטלת ציוויים אלה, היא מנסה ללכת גם אחרי ציוויי

ליבה (מתאהבת בפועל חיים בן־שוהם, והולכת אחריו לקבוצה).

חיים יצא פרוע שערות, שטוף שינה ולבוש למחצה, גחן אליה ושאל: מה לך: נדרה? מבלי הרים את פניה הנתונים בשתי כפיה, אמרה בקול רועד מבכי. היא חנקה . , היא הביטה אלי בעיניים גדולות, נוראות. . . דה ו . הד . . ה ד ו הד. חיים ישב על־ידה וליטף בידו את שערותיה וניחם אותה: — אך חלום . . תי או. — נתנה פתאום . . א חלמת. החלומות שווא ידברו. אל תשימי לב להם. — לא, ל. בלילה . . ד י . עלי לשוב מ . . ד ו א . פוחדת מ . . ת חד ו בקול ילל בלתי צפוי — אני פ אחד לא אקום עוד ואישן המוות. והיא קמה על רגליה והתחילה להתהדק בשמלת הלילה כאילו באמת התכוננה לשים לדרך פעמיה. שעה ארוכה אחרי כץ עוד התאמץ חיים להרגיעה, אך לשווא. לבסוף אמר אליה בקצת תרעומת של נעלב ומנוצח: ׳נו, טוב. אם כה גדול פחדך מפני המתים, שובי אל דודך. בבוקר הולכת

עגלה אל המושבה, תסעי בה׳.106

ש יחד אותה לא רק כדמות־קורבץ למפג תיאור תנודותיה של נדרה מרשות לרשות מי הטראומאטי שביץ העדה התימנית לעדה האשכנזית, אלא גם כדמות־קורבץ לאי־

ים והרגשיים. ההבנה האנושית באשר היא, על פעריה המנטאלי סיפור־הנעורים ׳הפיס׳ ללויץ קיפניס,107 אם כי אינו מצליח לגבש ייצוג דיוקני שלםיה לדמות התימני שבו, לפחות חורג הוא בהעמדת תכונותיו מן הקונבנציה המצו

שהכרנו לעיל בספרות העליות הראשונות. ׳הפיס׳ נבנה על נוסחה עלילתית של סיפור־מבחן. הנבחן הוא נוטר־הכרמים בן־ ישי אשר שם לו אתגר לשמור על אזור־כרמים במושבה המועד לפורענות־יתר, שהיא מעשי ידי אדם. באזור זה מצויה שכונה של תימנים, המרבים להכניס אל כליהם מכל הבא ליד מתוצרת הגפן: פרי לאכילה, עלים לתבשיל וזרדים למדורה. התימנים אינם

105 שם, עמי 106-105.

106 שם, עמי 112-111. 107 לוין קיפניס, ׳הפיס׳(ציור), פרודות (נמסר לדפוס בידי י״ח ברנר)(יפו), תרע״ז, חוברת א, עמי

17-7 (לוין קיפ ניס עלה ארצה ב־1913).

108 ן יפה ברלוביץ

רואים בלקיחה זו, שלא ברשות, גניבה. בהסתמכם על ספרי־הקודש, כדרכם, הםלזרעך, וכיוון שגם הם בני־יעקב, כמו ם את דברי הקב״ה ליעקב: ילך אתננה ו מצטטי האשכנזים, רואים הם עצמם שותפים לבעלי־הכרמים הן ביישוב הארץ והן בפרי

הארץ.ת ואף אינו נרתע מלהכות את כל הנתפס בן־ישי אינו מקבל את טענותיהם המלומדול את חיתתו מסביב. אלא שבמאבק לא־שקול בשעת מעשה, ואף מסתייע בכלב המפי זה נמצא שיד התימנים על העליונה. נושאת־הנצחון היא ילדה תימנייה בשם סעידה, המתיידדת עם הכלב, ובבואה לבצור בכרמים, לא רק שהכלב פוסק מלנבוח ולעורר אתי חלילה לא ש י ך ב תשומת־ליבו של הנוטר, אלא שהוא גם רץ מחריש לקראתה כדי ש יבחין בה. כך מצאם יום אחד הנוטר: סעידה בוצרת בידה האחת מלוא הסל ענבים,ד זה, שבעקבותיו מתפתחת סערת יחסים מ ע ובידה השנייה — מגפפת את הכלב. מי וכלבו, בולט בהריגתו במסכת הסיפור הארץ־ישראלי באותה ש י ־ רוגשת בין ק תקופה. הילדה מצטיירת לא כטיפוס השגור של התימנייה חסרת־האונים והנפחדת, אלא כילדה ארץ־ישראלית לכל דבר, ללא הבדל עדתי, החיה בטבע ונעשית חלקו בקושרה עמו קשרי רעות והבנה. יחד עם זאת היא ילדה בעלת יוזמה בלתי־נפרד ממנ ותושייה, שעל אף נוכחותו הזועמת של הנוטר, יודעת בפיקחותה ובחינה לצאת בכבוד

מכל מצב:

נו ככר לחם, פרס ממנה, נתן לה ואמר: — הרי לך, גנבת י הוציא מצקלו ש י ־ ק. הילדה הושיטה ידה הרועדת, . . י ערומה. לא רק את ענבי גנבת, אלא גם את כלבי עמד אצלה לא ההינה לאכול, ש י ך ב כי פחדה שלא לקחת את הלחם. כל זמן ש אלא פררה באצבעותיה פרורים קטנים ותשפכם אל פיה בהעברת יד על חטמה,

כאילו צריכה היא לנגבו ותו לא מידי.108

סעידה מציעה פוטנציאל חדש לדמותה של אשה־תימנייה: לא עוד אשה פאסיבית ומשלימה עם גורלה, אלא זו היודעת לכלכל את מעשיה בצורה עצמאית ואמיצה.109יות אחרות של תימנים שלא בכולן דנו בהופעתה של סעידה ב׳הפיס׳, כמו כמה דמו כאץ, ניכרים כבר ראשיתם של שינויים — יחד עם כל הנוקשות שבהם — הן בגישתוי אל גיבורו התימני, והן בתדמיתו הארץ־ישראלית של ז האמצעית של הסופר האשכנ התימני בעיני הסופר האמור: שינויים שיש לראות בהם פונקציה של שיתוף החיים

היישוביים ההולכים ונרקמים כאץ.

108 השווה, למשל, את מחזהו של דוד שמעונוביץ ׳לילה בכרם׳(תרע״א) עם שתי האידיליות שלו: ׳היורה׳(תרפ״ג) ו׳לקט׳ (תרפ״ד).

109 עצמאות ואומץ־לב ניכרים גם במרים התימנייה במחזה ׳רחלה׳ מאת משה סמילנסקי(כתבי מ׳ סמילנסקי, ד, עמי 192-155). המחזה נכתב בשנת תרצ״ג, ועל־כן לא נדון בו כאן בפירוט (ראה

הערה 80 לעיל). אף כי דמותה של מרים יש בה עניין רב לנושא דיוננו.