.2008 במרץ, יום האשה הבינלאומי 8הפנזין הזה יתפרסם ב- . זו המתנה שלי לעצמי, ואולי גם לכן, אם תרצו20אציין את יום הולדתי ה- באותו יום אנילקבל אותה.

אני רוצה להאמין שהדברים שכתובים פה יכולים להיות מתנה להרבה א/נשים, שכתיבהמביאה לשינוי. אני יודעת שהיא שינתה אותי.

הפנזין נפתח בטקסט שכתבתי במקור ל"פותחות את הפה"- פנזין פמיניסטי על סקס. אני מפרסמת אותו גם פה, בגלל שהכתיבה שלו פתחה אותי לתהליך התמודדות שהפנזין

הזה הוא התוצר שלו.

"האישי הוא הפוליטי". כתבתי בגוף ראשון, על עצמי. אני נבוכה, מתרגשת ומפחדתלהיות חשופה ככה, אבל גם שמחה על ההחלטה לפרסם.

הבהרות לשוניות: אני כותבת בלשון נקבה, אך פונה לכל המגדרים והמינים (וגם ללא-ממוגדרות). את המלה א/נשים אני כותבת ככה, זו לא שגיאת דפוס.

הבהרה נוספת: אני משתמשת בכינוי " ע' " בצורה חופשית ולא עקבית. זה עלול להיות מבלבל. ע' שמופיעה במקום אחד היא לא בהכרח אותה אדם שנקראת בכינוי זה לאחר

מכן.

אתן מוזמנות לכתוב לי. אני אשמח לשמוע מחשבות, הערות ותגובות:mickosh@gmail.com

מיכל

לאהובותיי וחברותיי היקרות – חלקכן תמצאו את עצמכן בין הדפים. אני לא יכולה לכתוב על עצמי מבלי לכתוב גם עליכן.

תודה על הכל.

רישומים: רותם

האם בן הזוג שלך גרם לך לקיים יחסי מין מבלי שרצית בכך? האם יצא לך להרגיש לא בנוח בנוגע לבקשה בתחום המיני שביקש ממך בן זוגך, אבל⋅

עשית זאת בכל זאת?האם אי פעם קיימת יחסי מין עם בן זוגך כי פחדת לומר לו "לא"?⋅ האם אי פעם התרצית והסכמת לקיים יחסי מין רק משום שבן זוגך לא הפסיק להטריד⋅

ולשכנע אותך לעשות את זה איתו?

שוטטתי במקרה באתר "מקום" העוסק בתקיפה מינית לסוגיה. בדף שנכתב על אונס ביןבני זוג, קראתי את השאלות שלמעלה.

עניתי עליהן עם עצמי, ועם כל תשובה חיובית הרגשתי כאב חזק יותר בי. כן, שכבתי עם גבר מבלי שרציתי בכך. בגלל פחד, בגלל שיתוק, בגלל שבן הזוג שהיה לי לא טרח

להקשיב, או סרב לשמוע, בגלל שהייתי חלשה מכדי להגיד לא.

אני כבר לא זוכרת הרבה. גם בגלל הזמן, וגם בגלל שהעדפתי לנעול את זה. אבל תוךכדי כתיבה גיליתי שדברים עולים עוד ועוד. אני לא יודעת מה העדפתי לשכוח.

שנים, לפני צבא. אני הייתי4 שנים. היה לי 'חבר'. הוא היה גדול ממני ב-4זה היה לפני . אלה היו יחסים נוראיים. הרבה נורות אדומות נדלקו אצלי כבר14ילדה קטנה בת

מתחילת הקשר שלנו. אבל הייתי כל כך מוחמאת מכך שיש בן שמתעניין בי ונמשך אליי, מכדי לעצור את זה. הרגשתי גדולה. מגניבה. יש לי חבר גדול, והוא קונה לי מתנות ואוהב

אותי.

לא רציתי לשכב איתו. כרעיון חשבתי על זה לכמה ימים. הוא דיבר על כמה שהוא רוצה להיות בתוכי, "להתאחד". נסחפתי בהתלהבות שלו מהמחשבה על זה. אבל לא הייתי

שלמה כלל עם המחשבה הזו. הרגשתי לא בנוח. התביישתי מכדי לדבר על זה עם מישהימהחברות שלי.

הגענו אליו. הוא סידר את החדר באופן רומנטי. עם נרות והכל. אבל אני כבר בדרך אמרתי לו שאני לא רוצה. לא רוצה לשכב איתו. לא עכשיו. לא הצלחנו לדבר על זה

באמת. אני לא זוכרת הרבה. רק שישבתי על קצה המיטה שלו. מכונסת. סגורה. היהמתח מעיק בינינו.

הוא התחיל לגעת בי ואני נתתי לו. אם אני אומרת לא לחדירה, אין לי זכות באמת לסרב גם למגע אחר. איכשהו הגענו למצב שאנחנו ערומים. אני שכבתי, מאובנת, והוא גהר

עליי. הרגשתי שהמגע איתו קרוב לי מדי. פחדתי והערתי לו משהו על זה, אבל הוא ניסה להרגיע אותי שהוא לא נכנס, הוא נשאר בחוץ. הרגשתי אותו עליי. מחכך את האיבר שלו

בי. לא הבנתי מה הוא עושה. רק ידעתי שהמגע שלו בי הפחיד אותי. שזה קרוב מדי. ומהאם הוא יגמור? האם אני יכולה להיכנס להריון מכזה דבר?

אבל המחשבה הכי מפחידה, שהשתלטה על המחשבות שלי ככל שהמגע נהיה קרוב יותר, היא שהוא הולך לאנוס אותי. שהוא הולך לחדור אליי, ושהוא יעשה את זה בלי

קונדום.

כבר לא הרגשתי שיש לי ברירה. בקושי יכולתי לדבר. הייתי אילמת. והמחשבה ה'פרקטית' היחידה שעברה לי בראש היא להושיט לו את קופסת הקונדומים שהוא הכין

מראש ליד המיטה. הוא, כמובן, פירש את זה כהסכמה.

הזיכרון שלי מתעתע בי. מנסה לעשות שני דברים סותרים- בהתחלה זכרתי שההתנגדות שלי הייתה הרבה פחות חזקה. זכרתי כאילו בסופו של דבר הסכמתי לשכב איתו. לא

לגמרי מרצוני, אך גם לא לגמרי להפך. הדחקתי את המחשבה כאילו מה שגרם לי לשכב איתו היה הפחד שהוא יאנוס אותי (האם זה מה שקרה? איך אני אמורה להתייחס לזה?). בהתחלה, בשנה שלאחר מכן, לא דיברתי על זה עם אף אחת. עם הזמן התחלתי לפתוח

את זה ולדבר. רק שנתיים וחצי לאחר מכן, בשיחה עם מי שהייתה באותו זמן זוגתי,הצלחתי לבטא לראשונה בקול את הפחדים שאני מעיזה לעלות פה על כתב.

מאז הזיכרון ניסה להוציא אותו כרשע המוחלט. פתאום הייתי קצת יותר מתנגדת, דברים שעשיתי שהיו יכולים להתפרש כהסכמה נשכחו. הרי איך יכולתי להסכים למשהו שהפחיד

אותי כל כך?

האמת לא ברורה לי. פחדתי ממנו, פחדתי ממני ומהמון דברים אחרים. בקושי התנגדתי. המשכתי לשחק את המשחק הטיפשי בינינו. כאב לי ואמרתי את זה, אבל הוא התייחס אל זה בביטול, הרי זה אמור לכאוב בפעם הראשונה. אבל חזרתי על זה שכואב לי, הרגשתי

שאני נקרעת מבפנים. רק לאחר שחזרתי על זה כמה פעמים הוא הפסיק (או אולי הואפשוט כבר גמר בינתיים?)

הוא ניסה לפייס אותי. לגעת בי ולענג אותי ולרצות אותי ככה. אבל כאב לי ולא יכולתי ליהנות משום מגע, בטח לא מהמגע שלו. אבל לא יכולתי להגיד לו לא. אז זייפתי

אורגזמה, שיעזוב אותי בשקט.

זה היה סוף הקשר שלנו. שבוע לאחר מכן היינו אמורים להיפגש. הוא התעקש שנבוא אליו, אני התעקשתי שנפגש בחוץ. רבנו והתעצבנתי. אמרתי לו שישים לב איך שהוא מדבר אליי, ושאם הוא מחליט לשנות את זה, הוא יודע מה המספר שלי. אבל כשהוא התקשר יומיים אחר כך, כבר החלטתי שדי לי. ניסיתי לסיים את זה יפה. אבל כשהוא

אמר משהו על זה ש'שכבתי איתו ועכשיו אני זורקת אותו', זה כבר היה יותר מדי. חודש אחר כך הוא צלצל לי באינטרקום, ביקש לעלות. לא הסכמתי, אז ירדתי אליו. הוא

אמר שהוא מצטער ושהוא אוהב אותי, ורוצה שנחזור. אז, אפילו כעס לא הרגשתי כלפיו, רק רחמים. אני מניחה שהוא אף פעם לא הבין מה קרה שם, אני לא יודעת אם הוא אי

פעם יבין.

במבט לאחור אני מבינה כמה זה השפיע עליי. החיים שלי השתנו בצורה דרמטית. המעגל החברתי, עיסוקים, היחס לבית הספר- בכל היה שינוי שנבע מן ה(ממה? איך אני אמורה לקרוא לזה?) שעברתי. הייתה לי תקופה של מעין דיכאון. לא נפגשתי כמעט עם חברות.

הרגשתי שכולן בגדו בי, שעם אף אחת אני לא יכולה לדבר על זה. עד היום אני לא בקשר עם אף אחת מהחברות שלי מאותו הזמן. היו תוקפות אותי סחרחורות וכאבי ראש לא

מובנים. בכי. הרגשתי לבד כל כך. חלשה כל כך. רציתי לחזור להיות ילדה קטנה.

אבל גם היו שינויים טובים. עזבתי סופית את הצופים. לא נגעתי יותר בסיגריה בחיים. התחלתי להסתובב רק עם החנונים בבית הספר, הרגשתי בטוחה יותר שם. התחלתי

לגבש אידיאולוגיה פמיניסטית ורדיקלית.

איך לעזאזל עד השבוע לא עשיתי את ההקשר בין החוויה הזו לשינויים הענקיים שעשיתיבחיים שלי? איך לא הבנתי שחוויה כזו משאירה צלקות?

במשך שנים התייחסתי למקרה הזה בביטול. מקסימום, מלמלתי משהו על זה שהפעם הראשונה שלי הייתה עם אידיוט אחד שפגע בי. אבל בכיתי כשכתבתי את הטיוטה,

ובכיתי כשסיפרתי לחברים על מה כתבתי, ובכיתי שהעליתי את זה על המחשב, ובכיתי שוב ושוב ושוב. כמות הדמעות ששפכתי גרמה לי להבין איזה מטען עצום סחבתי איתי,

ואני מברכת על כל דמעה נוספת שיוצאת, ומפנה מקום לנשום.

אני לא יודעת מאיפה הגיע הרעיון לשלוח ליניב את מה שכתבתי (זה מוזר, כבר שנים לא התייחסתי אליו בתור בנאדם עם שם. גם ביני לבין עצמי, זה תמיד היה "האידיוט". אבל

ני חושבת שזה התחיל בשיחה בה דיברנו עלעכשיו זה נראה לי מוזר לקרוא לו ככה). א האם אני רוצה להתייחס למה שקרה בתור אונס או לא. נ' אמר שהוא רוצה לדעת למה

חשוב לי להתייחס לזה בתור אונס, ושאם אני אתייחס לזה ככה, אני עלולה ליפול למקום של קורבן, במקום להעצים את עצמי. אמרתי לו אני לא רוצה להרגיש קורבן, בעיקר מה

שאני רוצה זה שהמקרה הזה לא ישנה רק אותי, אלא גם אנשים אחרים שאני אחלוק איתם את מה שעברתי. בנות שאני אדבר איתן על זה ואולי יועצמו, ושאני רוצה שהוא,

יניב, יידע מה עברתי. אולי אני אצליח להשפיע גם עליו.

עד שהעזתי144עברו מספר שבועות מהיום בו מצאתי את הטלפון והכתובת שלו ב- לעשות עם זה משהו. עילם התקשר לשם ובדק אם זה אכן הוא ואם הכתובת שרשומה נכונה. הייתה לי כתובת, החלטתי שאני רוצה לשלוח וישבתי לכתוב לו מכתב שיסביר קצת למה אני בכלל שולחת לו את זה. ניסיתי לחזות את התגובה שתהיה לו, ולנטרל אותה. כתבתי שם שאני לא מחפשת להאשים או לנקום, שאני מבינה עכשיו כמה זה

השפיע עליי ואני חושבת שהוא צריך לדעת את זה גם. כתבתי גם שאם הוא רוצה להגיבבצורה כלשהי, הוא יכול לשלוח מכתב בחזרה לכתובת שלי שרשומה על המעטפה.

פחדתי להכניס את המכתב למעטפה. התחלתי לבכות ואמרתי שאני לא שולחת את זה. לעילם היה ממש קשה להבין אותי. הייתי נסערת. שיניתי את דעתי בכל רגע. רק

המחשבה על להתמודד איתו גרמה לי לפחד ולבכות. הרגשתי קטנה כל כך.

כעסתי על ע' על שהוא לא מבין אותי, כי זה היה קל יותר מלכעוס על עצמי על זה שכואב לי כל כך. עברו כמה חודשים של התמודדות, למה אני לא יכולה פשוט לשלוח לו את זה?

למה זה כרוך בכל כך הרבה סבל? יצאנו לטיולון בשכונה כשהמכתב המבויל איתנו.

ברגע של אומץ לב, אחרי שכבר הודעתי שאין סיכוי- אני לא שולחת את זה, לקחתי אתהמכתב מהיד של ע' ושמתי אותו בתיבת הדואר. מה שיהיה יהיה.

יומיים לאחר מכן, בזמן נסיעת ברכבת, קיבלתי שיחת טלפון ממספר חסוי. הייתי בטוחה שזו חברה, אז עניתי. הקול בצד השני אמר לי "שלום מיכל" ו-" מה שלומך?". הוא התחיל לדבר איתי. לקחו לי כמה שניות בשביל להבין שאין לי מושג מי מדבר אליי, ושאלתי: "מי

זה?". הוא ענה שזה יניב.

התגובה שלי הייתה להזכיר לו שכתבתי שאם הוא רוצה להגיב שישלח לי מכתב. הואהתחיל לשאול אותי מה שלומי, ומה אני עושה עכשיו וכל מיני שאלות כאלה.

לא רציתי לענות לו. שוב חזרתי- "אמרתי שאם אתה רוצה להגיב תשלח לי מכתב. אני לא רוצה לדבר איתך

עכשיו." אבל הוא בשלו, מתעלם לחלוטין מהניסיונות שלי להדוף אותו ממני. התגובה שלו בילבלה אותי- האם אנחנו מדברים בכלל באותה שפה? יכול להיות שאני בכלל לא מתנגדת? יכול

להיות שהוא לא מבין את מה שאני אומרת? הרי אני אומרת ממש ברור שאני לא רוצה לדבר איתו. הקול שלי נהיה תוקפני יותר ואסרטיבי. חזרתי שוב ושוב על זה שאני ברכבת

ולא מעוניינת לדבר איתו עכשיו. בסוף התעצבנתי ואמרתי שאני לא רוצה לנתק לו בפרצוף, אבל זה מה שאני הולכת לעשות אם הוא לא ינתק עכשיו. אני לא מעוניינת לנהל את השיחה הזו כרגע, ואם הוא מתעקש להתקשר אליי, למרות שביקשתי שישלח מכתב,

. זה הספיק. הוא ניתק. (חצי מהקרון12הוא יכול להתקשר אליי למחרת בצהריים בשעה הסתכל עליי. כנראה שצעקתי את זה).

ירדתי מהרכבת, התקשרתי לע' והתחלתי לבכות. הרגשתי כל כך קטנה. פתאום הבנתי, הוא עושה בדיוק את מה שהוא עשה אז. בשיחה הזו אמרתי "לא" שוב ושוב, אבל הוא

בשלו. הוא פשוט התעלם ממה שאמרתי, לא הגיב לזה בכלל. והתגובה שנוצרה בי היא מתנהגת הוא לא בסדר, לפקפק בדברים שאני אמרתי. האם אנילחשוב שמשהו בדרך בה

באמת אמרתי לו שאני לא רוצה לדבר איתו? באמת אמרתי "לא"? אני חושבת שאז התחלתי להבין שמה שעברתי היה באמת אונס. לא דמיינתי את זה. לא. הוא חוזר עכשיו

בדיוק על אותם הדפוסים. הוא לא השתנה. אבל אני כן.

הייתי עצבנית. צלצלו באינטרקום וממש פחדתי שזה הוא (כמו12למחרת לקראת השעה שהוא הופיע אז, ורצה שנחזור להיות ביחד). אבל לא. בשעה שקבעתי הוא התקשר. הוא

המשיך עם אותן השטויות מהיום לפני, לשאול אותי איך אני, ומה אני עושה, אם אני בצבאאו עדיין בבית הספר. התעצבנתי. אני לא רוצה לספר לו שום דבר על החיים שלי.

"אחרי ארבע שנים אתה מתקשר ומה שיש לך לשאול אותי זה אם אני בצבא? אתה מדבראיתי כאילו הכל כרגיל?"

"אהה, כן. באמת לא הבנתי למה יצרת איתי קשר פתאום". שנים הבנתי שמה שאתה עשית ממש פגע בי וגרם לי4"יצרתי איתך קשר כי אחרי

לצלקות שרק עכשיו מתחילות להחלים. ותפסיק לקטוע אותי- עכשיו אני מדברת. עכשיו, שנים אני מבינה כמה שפגעת בי, ואני רוצה שתדע את זה. ואני לא הולכת לספר4אחרי

לך על החיים שלי ועל מה אני עושה כי זה פשוט לא קשור אליך".שתיקה.

"הבנתי, אז את פשוט חושבת שאני חתיכת חרא, וזהו". מעצבן אותי איך שהוא מנסה לסחוט ממני תגובות רגשיות. הוא מנסה שאני אגיד לו "לא, אתה ממש לא חתיכת חרא",

או להפך, אגיד משהו מגעיל ואתן לו תירוץ לרדת גם עליי. אני לא הולכת לשתף עם זהפעולה.

"שלום".ובזה השיחה הסתיימה.

רעדתי, פחדתי, חששתי שהוא שוב יתקשר, אבל בין התחושות האלו הרגשתי גם המון גאווה- התמודדתי איתו, עם האדם היחיד שהיה מסוגל להגיד לי שאני רק מדמיינת,

וששום דבר מזה לא קרה, ולא נתתי לו לדרוך עלי שוב. עכשיו אני יודעת שאני צודקת,ואני גם יודעת שאני חזקה יותר מתמיד.

בשבועות האחרונים עולה לי שוב ושוב שאיפה ילדותית וטיפשית. אני רוצה להיות חולה. כמו ילדים קטנים שלא רוצים ללכת לבית הספר. אני כאילו רוצה שמשהו דרמטי יקרה, משהו אובייקטיבי שיכריח אותי לקחת הפסקה. ואז כולם ייתנו לי אותה. ואני אוכל פשוט לשכב בשקט ולנוח. וכולם יתחשבו בי ולא יריבו איתי או יציקו לי- כי אני חולה, אלא רק יהיו שם

ויחבקו.

והנה, במחשבה הטיפשית הזו על מה שאני רוצה שיקרה, השאיפה הלא-לגמרי מודעת הזו ימים שיש לי חום. אבל אני לא נחה. בבית שלי היו ריבים4מתגשמת. אני חולה. כבר

ועצבים. ציפו ממני להמשיך בהכל- לסדר, לדאוג לדברים, עוזרת מגיעה...די!!!

אני רוצה שקט, כל כך רוצה שקט. רק שקט, לא יותר מזה. לא רוצה לשמוע צעקות, לא רוצהעצבים. די. די.

ובכל מקום זה אותו דבר. כולם עם בעיות אפילו יותר גדולות משלי. וכל פעם מחדשההתאוששות שלי מתבטאת בללכת ולתמוך במישהו אחר.

העיניים שלי מתמלאות בדמעות ואני בכלל לא רואה מה שאני כותבת. אני כותבת כי אני רוצהלצעוק ולא יכולה. אני רוצה לצרוח. רוצה לשבור הכל.

רוצה לברוח.

כבר חצי שעה בערך שכל מה שאני עושה זה לבכות. זה הכל. והבכי לא מפסיק. אני מרגישהשיש לי מאגרים בלתי נדלים של כאב.

אני מנסה לעטוף את עצמי. נסגרת מתחת לשמיכה וכמעט לא נושמת. אבל אני לא מצליחה להחניק את הדמעות ומתייפחת בקול הכי שקט שאני יכולה. זה לא נכון, יכולתי לשמור יותר

על שקט. באיזשהו מקום אני מקווה כל כך שמישהו ישמע את הבכי שלי ויבוא, יחבק, ואניאוכל פשוט לנוח. פשוט להרפות.

לא רוצה להתחשב יותר, לא רוצה. רוצה רק לישון בעצמי. רק לישון. להתפרק. להתקפל ולשקוע. לא לחשוב. לא להתמודד. להתנתק לפחות לכמה שעות, לפחות לכמה שעות. כמו

סיפור ילדים שנושא אותי למקומות רחוקים.

רק רוצה שזה יפסיק. רק רוצה שזה יפסיק. זה הכל.

שנים. מעשנת, שותה, רק4אני כל כך קרובה למקום של הרס עצמי. נזכרת בעצמי מלפני שיפסיק. ומקבלת הנאה מסוימת מלפגוע בעצמי. מתמכרת לתחושת המסכנות. ואני מרגישה

כל כך מסכנה עכשיו. כל כך מסכנה ולא בריאה.

הרעשים ברחבי הבית מזכירים לי שגם להתפרקות הזו יגיע סוף. וכדאי שהוא יהיה מהר, כיכבר יש הכנות לארוחת ערב, ו-ע' בטח מרגיש רע, ו, ו, ו,...

ואני לא רוצה שההיגיון יעצור לי את הדמעות עכשיו. אבל המחשבות עושות את שלהן והעיניים מתחילות להתייבש. לא מפני שנגמר על מה לבכות, אלא פשוט מפני שזה לא יאה.

לא מתאים ככה לבכות במשך שעה. איך אני מרשה לעצמי בכלל?

כל כך הרבה כאב חנוק בי, אני רק רוצה להוציא הכל, אבל אני לא יודעת איך אז אני בוכהשוב ושוב ושוב.

טריגר

היינו אצלי בחדר. התנשקנו והתלטפנו. הוא גחן מעליי ולרגע אחד הרגשתי חנוקה, כאילו אין לי מקום או יכולת לזוז. הרגשתי כלואה. אני חושבת שהצלחתי להגיד לו לזוז או משהו

כזה.

פתאום התחלתי לבכות. בכי בלתי נשלט. הוא לא הבין ממש מה קורה, הרי רק לפני רגע התנשקנו ונגענו אחת בשנייה והכל היה בסדר. במשך דקות ארוכות כל מה שעשיתי היה לחבק את עצמי, להתכנס ולבכות. אחר כך הצלחתי לחבק אותו, להישען עליו, ולהמשיך

לבכות. חלף די הרבה זמן עד שהצלחתי גם להוציא מלים.

כל הזמן הזה הוא היה מקסים וחיבק אותי, חשבתי שהוא מבין. קיוויתי שהוא מבין. אבל רציתי להסביר לו מה קרה. כשהתחלתי להסביר הבנתי שהוא חשב שהוא עשה משהו לא

בסדר. הוא חשב שהבכי שלי היה בגללו.

זה כל כך הפחיד אותי. פתאום הבנתי שהחוויות האלו משפיעות גם עליו. שהוא אולי ישא או כבר נושא איתו תחושת אשמה על החוויות הרעות שלא הוא גרם להן, אלא שהביטחון

בקשר איתו אפשר להן לצאת.

"זה לא קשור אליך, זה לא קשור אליך, זה לא קשור אליך. אתה מדהים, אתה מקסים, אתה תומך, אתה כל מה שאני רק יכולה לבקש, זה לא קשור אליך." זה קשור רק בי. בי

ובצלקות האלו שממשיכות לכאוב.

הרגשתי כלואה אפילו יותר. עוד כמה זמן זה ירדוף אותי? האם לנצח אני ארגיש מאוימת ממגע? גם עם מישהו שאוהב אותי ורגיש אליי כל כך? למה הוא צריך לסבול מזה? למה אני צריכה להמשיך לסבול מזה? כמה שנים עוד יעברו עד שאני אוכל לשים את החוויות

האלו מאחורי?

לע',

כבר הרבה זמן שלא היינו בקשר, ובמידה רבה זו אשמתי. נפגשנו פעמיים לאחר זמן רב בו לא היינו בקשר, ולאחר מכן נמנעתי מליצור איתך קשר ולא ממש החזרתי טלפונים. אני לא

חושבת שזה הוגן כלפיך, במיוחד בגלל שלא טרחתי להסביר את ההתנהגות שלי, ובגלל זה אני כותבת את המייל הזה. אנחנו לא רגילים לסוג התקשורת הזה בקשר שלנו, אבל זו

האלו. הדרך היחידה בה אני יכולה להגיד לך את הדברים

בפעם האחרונה שהיית אצלי סיפרתי לך שהתמודדתי השנה עם אונס שחוויתי לפני מספר שנים, על ידי מי שהיה בזמנו בן הזוג שלי. תחילת ההתמודדות שלי הייתה בלכתוב טקסט

וחברות שלי עתידות לפרסם בקרוב. דרך הכתיבה הבנתי למעשה שמה לפנזין שאני שחוויתי אז לא היה רק "פעם ראשונה לא מוצלחת במיוחד", אלא ניצול על ידי מישהו שהיה

יותר מבוגר ממני, יותר מנוסה ממני, יותר חזק ממני ולא הקשיב כשאמרתי לו לא. אמרתי 'לא' מספר פעמים. ואז השתתקתי. נאלמתי. נתתי לו לחדור לתוכי ואפילו הושטתי לו את חפיסת הקונדומים שהוא הכין מראש, כי כבר ידעתי שזה אבוד. ואם כבר הוא חודר אלי, שלפחות יעשה את זה עם קונדום. כאב לי, והוא התעלם מהכאב שלי ומהבקשה שלי

שיפסיק. הסיפוק שלו היה לו יותר חשוב.

חוויה כזו משאירה צלקות שעולות על פני השטח שוב ושוב. במשך חודשים השנה לא יכולתי לקיים יחסי מין. פחדתי מדי, למרות שהיה לי חבר תומך ורגיש שבטחתי בו לחלוטין.

לאט לאט הצלחתי להתקרב אליו יותר, עד שמין היה אפשרי שוב.

כשהיית פה ונגענו אחת בשנייה, זו הייתה הפעם הראשונה מאז שפתחתי את החוויות האלו, שהיה לי מגע מיני כלשהו עם מישהו אחר מלבד ע'. זה הפחיד אותי. ולא בגלל שאני

לא בוטחת בך - אני יודעת טוב מאד שאתה לעולם לא תעשה משהו בניגוד לרצוני - אלא בגלל שהתמודדות עם החוויות האלו הפכה אותי לרגישה יותר, והעלתה את הצורך שלי

בלהרגיש לגמרי בטוחה בסיטואציה מינית. שכבנו על המיטה שלי והתנשקנו והתחלנו להתלטף. בשלב כלשהו המגע שלי נהיה עצור,

מאופק. הייתי צריכה להגיד לך שאני מרגישה לא בנוח, אבל לקחו לי כמה דקות בהן שיננתי את המילים שרציתי להגיד שוב ושוב בראש, עד שהצלחתי להגיד לך שהמגע בינינו באותו

רגע הוא לא מה שאני רוצה, ושאני מעדיפה שפשוט נתחבק.

אחר כך היה בי כעס עליך. איך לא הצלחת להרגיש שזה מה שאני מנסה להגיד במגע שלי?למה לא שאלת אותי מה אני רוצה? למה לא נזהרת מספיק?

אני לא באמת כועסת עליך. אני בוטחת בך ויודעת שאתה לא תפגע בי. אבל אני יודעת שאני זקוקה לרגישות יותר גבוהה ממישהו שאני חולקת איתו את המיניות שלי. אני צריכה

שתבחן את התגובות שלי, ושתשים לב אם אני לא לגמרי שם. אני צריכה שתשאל אותי מהאני רוצה ומה טוב לי, כי לפעמים קשה לי להגיד את זה לבד.

אני מתנצלת על כך שלא אמרתי את הדברים כבר אז, אלא בחרתי לברוח ממך. חשוב לי

לשמור איתך על קשר ואני מקווה שהמכתב הזה יאפשר לחדש את הקשר בינינו.

מיכל

הוא.עברה כבר חצי שנה מאז שכתבתי את הטקסט ה היום אני כבר אומרת "עברתי אונס". ואני אומרת את זה בקול, ובלי להכפיף את הראש,

וגאה על שאני יכולה להגיד את זה. זה עדיין כואב. זה עדיין מפחיד. אבל זה הופך להיות קל יותר עם הזמן.

אחרי שכתבתי, במשך חודשיים לא יכולתי לקיים יחסי מין. מגע הפחיד אותי. גברים הפחידו אותי. בכיתי המון, ירדתי במשקל, וכתבתי. לאט לאט זה השתפר. הרבה חברות

אמיצות ומחזקות עזרו לי, בעזרת חיבוקים, תמיכה והבנה.

אני משתמשת במלה הגדולה הזו "אונס", ומצפה לזה שתנועו בחוסר נוחות בכסא, תצקצקו בלשון, ותחשבו לעצמכן "אבל זה לא בדיוק אונס", "זה לא כאילו הוא הפעיל

כוח", "יכולת להתנגד", "אבל גם את שיתפת פעולה". אלו המחשבות שעברו לי בראש במשך שנים. ובכלל, אם אני אקרא לזה אונס, למה זה הופך אותי? לקורבן? ואותו-

לאנס?

אבל מישהו חדר אליי מבלי שרציתי בזה, ולאחר שהבעתי את חוסר הרצון הזה. האם לא זו ההגדרה של אונס?

הוא היה בן הזוג שלי, אדם בו הייתי אמורה לבטוח, אדם שאמר שהוא אוהב אותי ושיחכה לי כמה שאני ארצה. אבל ברגע האמת הוא לא חיכה. הוא הכין תפאורה, הוא

תכנן הכל, וזה היה חשוב יותר מהתוכן.

אני כבר לא כועסת עליו. אני אפילו כבר לא מתייחסת אליו בתור "האידיוט" כשם שהתייחסתי אליו במשך שנים. יש לו שם. הוא אנושי. אני לא חושבת שהוא מבין באמת

מה קרה שם. אני לא חושבת שהוא מסוגל להרגיש בכלל את הכאב שלי, גם לאחר ששלחתי לו את הטקסט שכתבתי. גם כאשר שאמרתי לו שהצלקות שהוא השאיר בי לא

שנים.4עברו גם לאחר

הרבה חברות שלי חוו אונס. למעשה, רוב החברות איתן דיברתי על הנושא חוו אונס. כמוני הן שותקות. כמוני הן הדחיקו את הנושא במשך שנים, פחדו לספר, ובעיקר האשימו

את עצמן. למה לא צעקתי? למה לא עצרתי את זה? אבל גם אז אמרתי לא. לא צעקתי, לא בכיתי (רק אחר כך), לא דחפתי אותו מעליי. אבל אמרתי לא. יותר מפעם אחת. והוא

לא הקשיב. וכשהוא כבר היה בתוכי, וכאב לי כל כך, ואמרתי לו את זה, אמרתי "די", והואהמשיך.

היום אני כבר קצת פחות נחמדה. היום אני אצרח ואצעק על כל מי שינסה לפגוע בי או בחברות שלי. ואני אצעק עכשיו הכי חזק שאוכל- אני נאנסתי, ואני אעשה את כל מה

שביכולתי על מנת למנוע מאחרות לעבור את זה.

. לא יצא לי לדבר איתה כבר שנים כמו שצריך. עד כתה ט'XXבשבוע שעבר פגשתי את היינו חברות טובות במשך שנים. בכתה ט' התרחקנו. אחרי שהאידיוט אנס אותי התרחקתי

מכולן.

בשבוע שעבר פגשתי אותה במקרה, וישבנו לדבר. נזכרנו ב'חבורה' שהייתה לנו, ואיך בכיתה ט' כל אחת הלכה לכיוון אחר. "אני יודעת עכשיו למה אני הלכתי", אמרתי לה. היא

שאלה למה. "את זוכרת שהיה לי "חבר" בכתה ט'? סיפרתי לך פעם למה נפרדנו?" היא ענתה לי שלא, או שהיא לא זוכרת. "עכשיו אני מבינה שמה שקרה שם זה שהוא אנס אותי." (היא הגיבה ב"אוי ואבוי", ואני המשכתי לדבר). "לא אמרתי כן בשום שלב, וכן

אמרתי לא. הוא ידע שאני לא רוצה לשכב איתו, אבל זה קרה בכל זאת". ואז היא סיפרה לי שגם לה זה קרה, שנה לאחר מכן. היא לא רצתה. היא לא אמרה כן וכן

אמרה לא, אבל הם שכבו בכל זאת. "לא דיברתי על זה עם אף אחת מכן".

"יכולת לדבר איתי", היא אמרה. "לא יכולתי. עם עצמי לא דיברתי על זה. לא הייתי מוכנה להאמין שזה מה שקרה."

"אני פשוט מחקתי את זה. הדחקתי. לקח לי המון זמן להשתחרר מזה. כל הזמן מלמדים אותך שאונס זה הדבר שאת אמורה לפחד ממנו, ואז זה קורה לך, ואת לא מוכנה להאמין

לזה."

המשכתי לחשוב על השיחה הזו איתה גם בימים שלאחר מכן. לעזאזל, אם זה קרה לשתינו, אני בטוחה שזה קרה לרוב החברות שלנו. היינו כאלה ילדות טיפשות. התלבשנו בבגדים

קטנים ומחמיאים על מנת שבנים יסתכלו עלינו. רצינו להרגיש מושכות, חזקות. חיקינו את מה שראינו בטלוויזיה וב'מעריב לנוער'. כולנו סבלנו מבעיות של דימוי עצמי ודימוי גוף.

חלקנו עישנו. גם אני עישנתי למשך כמה חודשים.

שנים עברו, ואני יכולה לשבת ולדבר איתה5אבל היה גם משהו מעצים בלפגוש אותה. בכזו פתיחות ולהרגיש קרובה כל כך. אני מתגעגעת אליה, לחברה הטובה שלי.

ביום חמישי פגשתי אותה שוב. אמרתי לה שחשבתי על זה הרבה, ושנראה לי שגם שאר הבנות עברו אונס. היא הסכימה איתי. האונס שאנחנו עברנו הוא אונס 'שקט'. זה לא זר

מסתורי שתקף אותנו, לא צרחנו, לא התנגדנו. זה היה "חבר". השנאה והפחד שחשנו כלפי עצמנו, מלובים על ידי לחצים מהסביבה דחקו אותנו לבחור בפרטנרים שלא כיבדו אותנו

בכלל. אמרנו לא, יותר מפעם אחת. והתכוונו לזה. הפלישה של אחרים לגוף שלנו, שהתבטאה עד אז במסר שאנחנו לא יפות מספיק, שאנחנו לא רזות מספיק, שאנחנו לא

מטופחות מספיק, התבטאה אז בצורה הפיזית והכואבת של אונס.

באותה תקופה, לפני ואחרי האונס, הייתי נוהגת להביט על עצמי במראה ולחשוב על כל הדברים שאני רוצה לשנות. הייתי רוצה להוריד את כל השערות מהפנים, מלבד ריסים

ארוכים וגבות דקות. רציתי עור חלק, בלי פצעונים או מעין חורים קטנים שהשאירו פצעים שהיו שם בעבר. רציתי אף קטן יותר. שפתיים מלאות יותר, יפות יותר. שיער אחר. רציתי

צורת גוף אחרת. חזה אחר. להיות רזה יותר במקומות מסוימים. הרגשתי שאני גדולה מדי. קילו).50שאני שמנה מדי (כאשר שקלתי לכל היותר

באותה שנה לא יצאתי לטיול השנתי. היו לי תירוצים על כך שאני לא סובלת את השכבה, מה שהיה נכון, ושאני מעדיפה להישאר בתל אביב ולעשות דברים אחרים, מה שהיה נכון.

אבל בתוכי ידעתי שאחת הסיבות העיקריות לכך שאני לא יוצאת לטיול, היא משום שבטיול

הזה, כמו בכל שנה, תהיה כניסה למים. לונה גל, ים, נחל, אני כבר לא זוכרת מה זה היה, אבל אני זוכרת את הלחץ שלפני טיול. לא רציתי להיראות בבגד ים. בגלל הבטן, בגלל

הרגליים, בגלל שיער הגוף (לפני טיול אחר עשיתי שעווה בכל הגוף- רגליים, מפשעה, בטן, שפם, גבות), בגלל שחששתי שיצחקו לי. ידעתי שיצחקו לי. ידעתי, כמו כל השאר, שנהיה

נידונות למבטים שיפוטיים, נתונות תחת עיניהן המבקרות של- (של מי? בעצם- של מילא?).

הרגשתי כאילו אילו רק הייתי יפה יותר, ההשפלה הזו הייתה נחסכת. התעסקתי כל כך הרבה בלנסות להיות מישהי אחרת, מישהי מקובלת, אהודה, מישהי שבנים יאהבו אותה

וימשכו אליה. וכל מה שקיבלתי היה בנים שהתייחסו אלי כמו אל חפץ.

כשרק התחלתי לקיים יחסי מין, חשתי כאב כמעט בכל פעם ששכבתי עם גבר. עכשיו כשאני חושבת על זה, זה נשמע לי כל כך דפוק. רוב הפעמים, גם אם נהניתי, חשתי כאב. במבט

לאחור אני מניחה שהכאב יכול לנבוע מכך שלא הייתי מוכנה למין. שלא הייתי רטובה מספיק, שלא הייתי מגורה מספיק, ובעיקר שלא הייתי משוחררת מספיק. למה לעזאזל

המשכתי במין גם כשכאב לי? למה? זה נשמע לי עכשיו כל כך טיפשי. למה המשכתיבמשהו שגרם לי סבל? הייתי כל כך סבילה, כל כך פסיבית.

לצד האינטימיות והחום שבקרבה הגופנית לאדם אחר, הרגשתי גם ניכור, חוסר שליטה על הגוף שלי, קור ואף כעס כלפיי האדם השני. חשתי שפולשים לגוף שלי. איך יכולתי להרגיש

אחרת, איך יכולתי להיות מגורה כאשר הייתי עסוקה בלוודא שאני נראית טוב? הקפדתי להיות "יפה" ולהיראות "טוב". הורדתי שיער מכל הגוף, שחס וחלילה לא ייראו כמה אני שעירה, התרחצתי, התלבשתי, הסתדרתי, ניסיתי להוציא את הקולות הנכונים

ולהתנהג כמו שאשה אמורה להתנהג כשהיא מינית עם גבר. הרגשתי ריחוק מהגוף שלי, לא יכולתי ליהנות לגמרי מהמגע כי לא הייתי נוכחת שם לגמרי. הייתי עסוקה מדי בלהשקיף על

עצמי מבחוץ. הביטוי החיצוני המובהק של זה היה לזייף אורגזמה. כי אלו הקולות שאני אמורה להוציא, לא? ככה אני אמורה להרגיש. ובכלל, אם הוא יחשוב שגמרתי, אולי הוא

יפסיק לגעת בי, כי אני לא מצליחה להגיד עכשיו שזה לא מה שאני רוצה, והוא לא מצליחלראות שאני לא שם.

בכיתה ט' הייתי חלשה. התלבשתי בצורה חושפנית באופן מזעזע. ניסיתי להיות גדולה, מושכת, לבשתי עקבים, התאפרתי. הייתי בובה. חשתי שיש לי כוח מעוות בלהיות בובה. פתאום גברים התעניינו בי, הסתכלו עליי, כשיצאנו לבלות בנים התחילו איתי, רקדו איתי. את האידיוט שאחר כך פגע בי כל כך, הכרתי כשיצאנו למועדון טיפשי לכבוד יום ההולדת

של אחת החברות.

זה מוזר. לאורך כל החטיבה, וגם חלק מהתיכון חוויתי את הגוף שלי כשל גוף של מישהי שמנמנה, מלאה, גדולה. לעומת זאת, החברות הטובות שלי היו רזות בטירוף או בדיאטה תמידית. אם לבשתי בגדים גדולים, סווטשירט למשל, הרגשתי שמנה וגדולה. אם לבשתי

בגדים קטנים יותר וצמודים, הרגשתי כמו מישהי שמנה שלובשת בגדים הדוקים מדי. עדייןלא השתחררתי מזה. קשה לי לזכור שאני רזה. עד היום אני אירתע מללבוש בגדים רחבים.

שחס וחלילה אני לא אתפוס מקום במרחב.

גם את עייפת כל כך להיות פרסומתלעולם, שיראו המלאכים: כאן יפה.

נוחי מחיוך, ובלי תרעומת,לרוח הים תני לקרזל את הפה.

(מתוך: "גם את עייפת", יהודה עמיחי)

כמה נשים מסוגלות להביט על עצמן במראה ולאהוב את מה שהן רואות? מההיכרות שלי עם נשים- לא הרבה. אני מניחה שכולנו (ואני מתכוונת בעיקר לנשים, אבל גם לגברים

כשאני אומרת את זה) מכירות את החוויה של עמידה מול המראה ואמירה לעצמך- "אם רק היה לי חזה יותר גדול / אף יותר קטן / שיניים פחות בולטות...". כאשר יש לנו אידיאל

יופי ברור שאליו אנחנו צריכות לשאוף, ואנחנו משוות את עצמנו אליו, אנחנו מן הסתם נמצא "פגמים". הרי גם התצלומים של הדוגמניות המצליחות ביותר עוברים עוד עריכה

בפוטושופ. אבל אנחנו נצמדות לאידיאל הזה כדבר מקודש: אנחנו לא מושלמות. אנחנו לאיפות מספיק. בשביל להיות יפה צריך לסבול.

רובנו מפנימות, וסובלות. מנסות לפגוע בגוף שלנו- הפרעות אכילה, החלשה עצמית ע"י דיאטות מסוגים שונים, בזבוז זמן וכסף רב על איפור, הורדת שיער, קוסמטיקה, ניתוחים

פלסטיים, ועוד. זו לא דאגה נורמלית לדימוי החיצוני- זו השתעבדות. השתעבדותשמכערת אותנו ופוגעת בנו.

בכתבה שהתפרסמה לפני כמה שנים במוסף "סגנון" של מעריב התראיינו נשים על כך שהן לא מתחברות לפמיניזם, לעומתן התראיינו "מומחות" לנושא שמסבירות למה כל

אשה יכולה לראות עצמה כפמיניסטית. ביניהן התראיינה עינת ארליך, שהסבירה לנשים כי הדימוי שלהן של פמיניסטית כעל אישה משופמת שמדברת בקול נמוך הוא לא בהכרח

נכון. ניתן להיות פמיניסטית ונשית, בניגוד לתיאור הרווח "של לסביות שלא מורידות שיערברגליים, כאלו שנאלצו לקחת עמדה פמיניסטית בכורח משום שאף גבר לא רוצה אותן".

יש לי שערות ברגליים. ושפם. אני נמשכת (גם) לבנות. והתיאור הזה של עינת ארליך מקומם אותי ופוגע בי. אני נאלצתי לקחת עמדה פמיניסטית בכורח משום שאף גבר לא

רצה בי? לפי הפרשנות שלה, אני בוחרת לא לציית לאידיאל המקובל של יופי נשי, משום שכך אני אוכל לתרץ לעצמי את העובדה שגברים לא חושקים בי. לעזאזל, היא עד כדי כך מטומטמת? איך מישהי שרואה את עצמה כפמיניסטית מניחה שמשאת לבן הכמוסה של

הפמיניסטיות "השעירות" היא להיות נחשקות על ידי גברים? נמאס לי שנשים מעצבות את עצמן לפי מה שגברים רוצים שהן יהיו. בבית הספר הייתי שומעת הערות בסגנון: "מילא שהיא מסתובבת עם גופיה ורואים את כל השערות בבית

השחי, אבל אין לה בושה להסתובב עם חצאית? אילו גברים יתחילו איתה ככה?" "תגידי,את לא מעדיפה להוריד שערות בשביל שאנשים נורמלים יתחילו איתך?"

לא רוצה שאנשים "נורמלים" יתחילו איתי. רוב הזמן אני לא רוצה שאנשים יתחילו איתי בכלל. אני רוצה לחלוק את המיניות שלי רק עם א/נשים שיסתכלו על הגוף שלי באהבה

ובהערצה, שיגידו לי "את כל כך יפה", כשהן מסתכלות על הפנים המשופמות שלי, והעיניים שלהן יראו שהן באמת מתכוונות לזה. אם "נורמלים" אומר שהן לא מסוגלות

לזה- אז אני לא רוצה להיות איתן. מגיע לי יותר מזה.

לפעמים עדיין קשה לי להאמין שא/נשים יכולים באמת להימשך אליי ככה, שאני יפה עם שפם. אבל לאט לאט אני לומדת לראות את עצמי ופחות את השפם ומגלה שאני באמת

יפה.

קשה לי להסביר למה אני עושה את זה, אבל אני אנסה בכל זאת. אני רוצה להרגיש עצמאית באמת. אני רוצה לצאת לטיול או למחנה או למה שזה לא יהיה, מבלי להצטרך לחשוב על זה שאחרי שאני מורידה שפם לוקח שבוע בערך עד שמתחילות לצמוח שוב

שיערות, ועוד כמה ימים עד שזה נהיה בולט. אני רוצה ללכת לים מבלי לתכנן את זה מראש, ומבלי לטרוח להוריד שיער לפני. אני רוצה להיכנס עם מישהי למיטה, מבלי

לחשוש מאיך היא תסתכל עלי כשהיא תגלה שאני שעירה בכל הגוף.

מהיסודי הבנים היו צוחקים על השפם שלי. זה היה אחד הדברים שהכי התביישתי בו התחלתי להוריד שפם. בהתחלה אצל קוסמטיקאיות,10בגוף שלי. שנאתי את זה. מגיל

אחר כך בעצמי. אם את רוצה גוף חלק משיער, זה אומר להיות משועבדת לריטואל 9, בו הפסקתי להוריד את שיער הפנים שלי, עברו 19, עד גיל 10הקבוע הזה. מגיל

שבועות בשנה. חשבון פשוט52 שנים, 9שנים. לשפם לוקח שבוע וחצי-שבועיים לצמוח. פעמים בחיי. (וזה כמובן לא250יגלה שחזרתי על הטקס הכואב והטיפשי הזה בערך

כולל את סידור הגבות, גילוח הרגליים, בית השחי, ושאר מקומות משונים). למרוט שיער במקום רגיש כמו הפנים זה כואב. גם אם ניסיתי להיות הכי גיבורה שאפשר,

עיניי דמעו. אבל קיבלתי את הכאב הזה, בתחושה שזה המחיר שאני נאלצת לשלם בשל".)לתקן שנולדתי איתו. ("את יכולה להיות כל כך יפה, זה דבר שממש פשוט פגםה

היום כשאני מסתכלת על עצמי במראה, אני לא רואה פגמים, אלא פנים. אני שלמה עם הדמות הנשקפת מולי. דמות משופמת. לא "מטופחת". עם שיער גוף. זה קשה. זה דורש

ממני הרבה עבודה, ויש לי נפילות מדי פעם. אבל כבר תקופה מאד ארוכה שאני יכולהלהסתכל על עצמי במראה עם חיוך.

כשהייתי בנהלל, עברו ימים בהם בכלל לא ראיתי את השפם שלי. וזה לא בגלל שלא הסתכלתי במראה. זה משתנה כשאני מגיעה לתל אביב ומדברת עם אמא שלי. אז אני לא

רק רואה את השפם, אלא גם מרגישה אותו, את הנוכחות שלו. היא אומרת שכאשר היא רואה אותי, זה הדבר הראשון שהיא רואה, וזה לא מאפשר לה

לראות חלקים אחרים בי. ניסיתי להסביר לה שכאשר אני מסתכלת במראה אני רואה: גבות, עיניים, פה, שפם, מצח, לחיים... השערות שיש לי מעל השפה העליונה, הן רק

חלק ממה שמרכיב את הפנים שלי, וככה אני רואה אותן. לבלות הרבה זמן לצדה ולצד א/נשים אחרות שמעירות לי על זה, גורם לזה להשתנות. פתאום השפם לא רק נראה

כמשהו בולט ושונה, אלא גם מורגש, מכביד לי על הפנים.

לאחרונה גיליתי שיערות בלחי הימנית (כמו ב"ציירי לך שפם" של נוער שוליים, רק הלחי השנייה). זה מוזר. אני חושבת שאולי יהיה לי זקן. כבר עכשיו יש לי די הרבה שיער. חלק

מהשערות שלי הן רכות, כמו שיער פנים רגיל של בנות, אבל חלק שחורות ועבות יותר. אני יודעת שיש עוד נשים שצומח להן שיער פנים כזה, בגלל הפרסומות להסרת שיער.

אני לא חושבת שראיתי פעם אשה עם שיער פנים כמו שלי. אני רוצה להתגלח יום אחד, רק בשביל להרגיש את הפנים שלי עם זיפים. אני כל כך

מפחדת לעשות את זה. אני מפחדת שאם אני אתגלח, השיער יהיה קשה יותר ודוקרני

משזה עכשיו. אבל בעיקר, אני מפחדת מלהתמודד עם זה (אם אני אתעלם משיער הפניםשלי, אני אוכל להמשיך לחשוב שהוא לא קיים).

לפני כמה חודשים רציתי לעשות קרחת. בינתיים הסתפרתי, ודי אהבתי את מה שיצא, אז החלטתי להשאיר. קשה לי להודות בזה, אבל הסיבה העיקרית לכך שלא עשיתי קרחת,

היא פחד מלהיראות לא-נשית. אני רוצה לעשות קרחת בגלל שזה מפחיד אותי. ורוצה להתגלח בשביל שיהיו לי זיפים

מאותה הסיבה. אני רוצה להתגבר על הפחדים האלו. אני רוצה להיות חופשית.

הלכתי עם האופניים באבן גבירול, מנסה לפלס את דרכי בין כל הא/נשים בעצרת. מישהי נתקעה בי והשבתי לה מבט כועס במקצת. היא אמרה לי "סלחי לי", ואז החברה שלה

אמרה "סלח לי" וצחקקה. "אמא, זה בן או בת?" – בפעם הראשונה ששמעתי את השאלה הזו הייתי בנהלל.

אני מניחה שהסיבה לכך הייתה השפם והקצת זקן שיש לי. בעיקר- אני רוצה לחשוב שהסיבה היחידה לכך היא השיער. כי אם זה רק השיער, אז זה בסדר, אני עדיין יפה, אני

לא גברית. זה מוזר, כי כשאני מסתכלת על נשים גבריות או כשאני בהופעות של הדראג קינגס, אני

מתרגשת. אני מסתכלת עליהם והם כל כך יפות בעיני. כשאני מסתכלת על אחרות, הבלבול הזה בן או בת, נתפס בעיני כמושך, כדבר יפה, אבל כשזה נוגע אלי זה כבר

מפחיד. אם אני נראית גברית, אז אני בטח לא יפה, ואני מפחדת מלא-להיות יפה.

ביום של מסיבת הרחוב הקווירית בירושלים הלכנו למנרווה, להופעות של הדראג קינגס. המסיבה ושיחה ארוכה שהייתה לי באותו יום על נשיות ומיניות השפיעו עליי. יצאתי

מהבית באותו יום עם שיער אסוף, חולצה יחסית גדולה עם צווארון ומכנסים די גבריות, רחבות. אפילו לבשתי חזייה שמשטיחה לי קצת את החזה. זה הלבוש הכי גברי שלבשתי

מזה שנים. היה בזה משהו מאד מעצים מבחינתי, אבל גם קשה. עד סוף הערב כבררציתי לחזור לבגדים הצמודים והנשיים שלי.

נוח לי להיות אשה, להיות נשית. אבל זה גם מפריע לי. אני מרגישה שזה קל מדי. אני יותר מדי מסתתרת מאחורי האישה שאני אמורה להיות, מתנהגת בצורה נשית שמצופה

ממני, במקום להיות אני.

במשך שנים המיניות שלי זוהתה אצלי עם נשיות. להיות מינית שווה להיות נשית. ולהיות אשה מינית היה להיות אחת מהשתיים- צנועה, תמימה ומתחסדת, או שרמוטה, שרלילה,

חתולת מין. במקרה הראשון, לא ציפו ממני לדבר או לדעת מה אני רוצה, וכמובן לא להגיד מה אני רוצה, במקרה השני, מה שאני אומרת שאני רוצה לא באמת משנה, כי "את

יודעת שאת בעצם רוצה את זה". וחוץ מזה, ידוע שאי אפשר לאנוס זונה.

כשרציתי להיות מינית, כשפתחתי את הפה בשביל להגיד מה טוב לי, ומה אני לא רוצה לעשות, נכנסתי אוטומטית לתפקיד השרמוטה. ואם העזתי להגיד 'לא', הפכתי ל"חולת

שליטה". האסוציאציה שלי לזה עכשיו היא שזה מתכתב עם פנטזיות פורנוגרפיות. "חולת שליטה" היא עדיין שרמוטה. היא אומרת 'לא' לא בגלל שהיא לא רוצה, אלא בגלל שהיא

רוצה לשלוט. וכמובן, בסתר לבה, היא פשוט משתוקקת לגבר שיהיה חזק ממנה, יבעלאותה, ויראה לה מה היא "באמת רוצה".

. לכתוב את הדברים האלו מעלה בי הדים לימים בהם חשתי לכודהאניזו לא אני. זו לא בין הדמויות האלו. הדים של ייאוש, של פחד, של חוסר אונים. או כמו שמאיה תיארה את

זה בפנזין: הרגשה שיש דוגמנית, או כוכבת פורנו, שמרחפת מעליי, מאיימת, בכל פעםשאני מנסה להיות מינית.

את המיניות שלי גיליתי בגיל מוקדם. אוננתי מגיל ממש צעיר, ובבנים התעניינתי כבר משנות העשרה המוקדמות. כל החוויות המיניות הראשונות שלי היו דפוקות. בשבועות האחרונים התחלתי להיזכר. כשאמרתי 'לא' והם המשיכו לנסות; הבחור שניסה לנשק

אותי, וכשדחיתי אותו, העז לנסות שוב, דוחף את הלשון שלו לפה שלי כמו אידיוט; זה שהתמזמזתי איתו פעם אחת בטיול השנתי, וחודשים אחר כך היה תופס אותי ליד

הברזיה בצופים ומציע לי "לעשות לו ביד", למרות שאמרתי לו עשרות פעמים שאני לא רוצה; בחור ששכבתי איתו פעם אחת וניסה לשכנע אותי לעשות את זה שוב בטיעון

המנצח: "את מוצצת ממש טוב".

הייתי כלואה בין שתי אפשרויות גרועות- להיות מינית ו"שרמוטה", או לדכא את המיניותשלי, אבל לשמור על הערכתם של אחרים כלפיי.

במשך זמן רב בחרתי באפשרות הראשונה.

הייתי פלרטטנית. ידעתי שאני אשה מושכת, ולא הייתה לי שום בעיה להשתמש בזה. המיניות שלי הייתה כמקור לכוח ולשליטה. הרגשתי שאני יכולה לגרום לאנשים לעשות

כרצוני. היה משהו מספק ועצוב בזה. ידעתי שחלק מהכוח שיש לי, והמקום הדומיננטי שלי בקבוצות שונות נובע מהמיניות שלי. זה הצטרף לאגרסיביות, נחרצות, לפעמים גם

השתקה של א/נשים מסביבי. התקשורת שלי עם א/נשים הייתה מבוססת על משחק כוחות בלתי פוסק, ולא על שוויוניות. התייחסתי אל עצמי כאובייקט, באותו אופן שבו

החברה מסביבי התייחסה אליי. אבל השליתי את עצמי שאם האובייקטיביזציה שלי באהממני ולא מאחרים, יש לי את הכוח לשלוט בה. כאילו שלחפץ יש שליטה על משהו.

ראיתי קשר בין מין לשליטה (בין מין לאלימות). אהבתי להרגיש שיש לי כוח, שלגברים מסביבי אין באמת ברירה אלא להיכנע לי, אלא לעשות כרצוני. לא היה לי מספיק כוח במערכות היחסים שהייתי בהן עם גברים. לא ידעתי להציב את הגבול ולהגיד- זה מה שאני לא רוצה, זה מה שאני רוצה. אז הכוח שלי היה בלנסות לגרום לא/נשים מסביבי

לעשות מה שאני רוצה. כמו בסרטים האמריקאים הטיפשיים בהם בלונדינית עם מחשוף גורמת לגברים לעשות שטויות. אז ככה, רק בלי הבלונד. פלרטוט, שימוש במיניות,

מניפולציות זולות שביזו אותי ואותן. ההתנהגות שלי הייתה סקסיסטית ופוגענית.התנהגתי בחוסר כבוד לגברים שמסביבי.

אבל כאמור, החוויות המיניות שהיו לי היו דפוקות. דפוקות כל כך עד שבשלב כלשהו החלטתי שדי, אני לא רוצה להיות יותר עם בנים, ובאותו זמן זה גם היה שקול מבחינתי

לכך שאני לא אהיה מינית יותר עם אנשים אחרים.

ואז הגיעה יעל. אחרי חודשים של "רווקות מהפכנית", הימנעות מרצון ממגע מיני עם בנים, מצאתי את עצמי בזרועותיה של אשה, ואהבתי את זה. פתאום נכנסתי לעולם חדש, שאין לי בו חוקים. זה היה מפחיד. בלילות הראשונים שלנו יחד פחדתי שאני עושה משהו

לא בסדר, שהמגע שלי נוקשה מדי, שהיא לא נהנית. התרגלתי להיות פסיבית במין, ופתאום לא הייתה לי אפשרות כזו. למדתי לשאול, להקשיב למה היא רוצה ומה עושה לה

טוב, ולמדתי להגיד את אותם הדברים. כשניסינו לדבר על פנטזיות שלנו היינו מובכות מכדי להגיע בכלל לשלב המימוש. אבל עם הזמן השתחררנו, ולמדנו שמין יכול להיות כל

כך נפלא ומספק. המין הנפלא שלי עם יעל, התאפשר בגלל שלא היו לנו חוקים לפיהם היינו אמורות לנהוג.

לא הייתה לנו ברירה, היינו צריכות להמציא בעצמנו.

אני לא רוצה להיות נשית, כי נשית זה אומר שאת צריכה לציית לחוקים מסויימים על מנת להישאר כזו. יש תפקיד מוגדר שאת אמורה לשחק על פיו. נכון, הרבה פעמים זה לא

תפקיד אחד, אלא כמה תפקידים שונים. אבל אלו עדיין תפקידים, עם סל גדול מדי של ניואנסים שלהם אני אמורה לציית. ולכולם יש מאפיינים דומים מדי, ושורה תחתונה: אם

את רוצה להיות מושכת, את צריכה להיות מטופחת, "נקייה", "אסתטית". את צריכהלהיות "נשית".

אני לא רוצה להיות "נשית". רוצה להיות אמיתית.

אתמול על האוטובוס שלי הביתה עלו חבורה של ילדים בגיל תיכון- חטיבה. הם עשו המון רעש וקיללו. הסתובבתי אליהם וביקשתי שיהיו קצת יותר בשקט. התגובות שלהם היו: "יו, הייתי בטוח שזה בן, בגלל השפם.", "יאללה, יאללה, תשבי בשקט". אחד הנוסעים

דווקא הצליח להגיד להם משהו שהרגיע אותם (כנראה הם הקשיבו לו בגלל שהוא גבר). ישבתי במושב שלי ושמחתי שהתחנה שלהם מתקרבת. לבשתי מכנסיים ארוכים, אבל הם

בכל זאת חשפו את רגליי השעירות. הם לא טרחו להסתיר את התגובות שלהם "וואי, איזה רגליים שעירות", "גועל נפש". הסתובבתי אליהם ואמרתי שזה לא מנומס לדבר על

אדם מאחורי הגב שלו, ואם יש להם משהו להגיד, עדיף שיגידו את זה באופן ישיר. זה לא ממש שינה את הסיטואציה. לא ניסיתי להסתיר את עצמי, לא הרגשתי רע עם עצמי. הם

נראו כמו קריקטורה כל כך מגוחכת, עד שלא יכולתי להיעלב מהם. אבל מחשבה אחת כן הפחידה אותי והטרידה אותי. לחיים האלו נידונתי (לא באמת

"נידונתי", זו כן בחירה שלי)? זה מה שיקרה בכל פעם שאני אגיע למקום שהוא פחות בטוח? הרי זו לא הפעם הראשונה שאני מקבלת תגובות כאלו. וכשאני לבד כשזה קורה,

אני מרגישה לפעמים כל כך מוקצית. כאילו זה מכשול שלעד יעמוד ביני לבין א/נשיםאחרות.

אני רוצה לפעול, אני רוצה לשנות, אני רוצה לצאת מהבועה המוגנת שלי. האם אני אוכל לעשות את זה? האם אני אוכל להתחבר לא/נשים? או שההסתכלות עליי תמיד תהיה כאל

מישהי שונה? חריגה? שדעתה פחות נחשבת משום היא גברית/שעירה? זה מפחיד אותי. אבל כרגע אני מרגישה שהברירה השנייה היא יותר מפחידה. להכפיף את הראש, להוריד שיער, לעבור בתור אשה סטרייטית- אני מפחדת מזה, כי אני יודעת

שזה נוח, ואני גם יודעת שזו לא אני.

. באותו יום היה2004הפעם האחרונה שהורדתי שיער מהרגליים הייתה באוקטובר סמינר של פעולה ירוקה, ועמדתי לצאת מבית, כשאימא שלי התחילה להציק לי ולרדת עליי. באקט של כעס כלפיה וכלפיי, נכנסתי למקלחת וגילחתי את הרגליים. רגשות של

כעס, תיעוב והשפלה גאו בי, התערבבו עם הבכי והזעם. במהלך הגילוח נחתכתי מספר פעמים ברגליים והן דיממו. תירצתי את זה לעצמי בסערת הרגשות שהייתי בה, ובכך

שהסכין הייתה ישנה. אבל האמת, וידעתי אותה גם אז, הייתה שרציתי להיחתך. רציתי להכאיב לעצמי. כדרך להעניש את עצמי על כך שנכנעתי ללחצים שלה, וכדרך להעניש

אותה. שתראה אותי מדממת, שתראה למה המילים שלה גורמות. רציתי שהצעקה האילמת שלי תגרום לה להתחרט ולהבין למה היא גורמת לי. קיוויתי

שהיא תאסוף אותי בזרועותיה ותגיד שהיא מצטערת ואוהבת אותי. (זה לא קרה)

ללמוד לאהוב את הגוף שלי, ללכת עם שיער על הרגליים, לאפשר לעצמי להיות גברית-אלו פעולות התרסה, אבל קודם כל פעולות של הגנה עצמית.

ראיתי את התהומות שאפשר לצנוח אליהן. ברגעים מסוימים הרגשתי שאני מתקרבת לשם: מרגישה גאווה על תחושת הרעב שמעידה על כך שמנעתי מעצמי אוכל; מורידה שיער מכל הגוף בשביל להידמות כמה שפחות לדמות שנשקפת מול המראה; מעשנת,

שותה, מנסה לברוח מעצמי; נעצרת לפני אור אדום ותוהה אם לא עדיף להמשיך ללכת... ראיתי את התהומות אליהן צנחו חברות שלי- את החתכים על פרקי הידיים והצוואר, את

הרזון, ההקאות, העיניים השקועות, את החרדה המתמשכת והחיוכים שנמחקים כשנדמהשאף אחד לא מסתכל.

זו התשובה שלי לכל המלעיזים, לכל מי שלא מבינים למה אני "מתעקשת להיות שונה"-אני מנסה לשמור על שפיות. או להשיב לעצמי שפיות. או פשוט לאהוב את עצמי.

לא קמתי יום אחד בבוקר והרגשתי יפה. זה היה ועדיין מאבק יום יומי. בשביל להרגיש ה הייתי צריכה לעבור תהליך ארוך. זה תהליך שלא נגמר, אבל אני מרגישהיפ

שההתקדמות שלי מדהימה. אני מצליחה להחלים.

זה המתכון שאני השתמשתי בו:

להפסיק לראות טלוויזיה; להפסיק לצרוך את התרבות הפופולרית;

לדאוג יותר לגוף שלך;להקשיב לעצמך;

לאכול נכון כמו שהגוף שלך אומר שנכון לך, ולא לפי דיאטות של "מומחים";לא לספור קלוריות;

לא לעלות על משקל;לא למדוד היקפים;

לא להיכנס לחנויות בגדים;להפעיל את הגוף שלך בדרך שגורמת לך הנאה;

לגעת בעצמך;לאונן;

להפסיק להוריד שיער מהגוף;להכריח את עצמך לצאת ככה מהבית;

(להבין שלרוב האנשים זה לא באמת משנה);ללבוש בגדים שנעימים ונוחים לך בצבעים שמשמחים אותך;

להקיף את עצמך בא/נשים שיגידו לך כמה שאת מדהימה ויפה; להפסיק להקשיב לכל מי שאומרות אחרת;

להסתכל על נשים אחרות ולחפש את היופי שבהן; להזכיר לעצמך שגם בך הוא נמצא;

להסתכל על עצמך במראה ולחפש את מה שיפה ולא את ה"פגמים";

טרמפ

אתמול עליתי על טרמפ עם נהג משאית. הרגשתי את המבטים שלו בי, ובאמת לאחר דקות ספורות התחילו השאלות המוכרות. "יש לך חבר?" "למה אתה שואל?" "סתם."

"לא, ואני לא מעוניינת". כאילו לא שמע את ה"לא מעוניינת" הוא המשיך. "את רוצהלהכיר?".

התעצבנתי. "עליתי על הרכב שלך, בינתיים היה נחמד. למה להרוס? כשאתה שואל אותי את השאלות האלו זה מלחיץ אותי וגורם לי להרגיש לא בנוח. אני רוצה לחשוב שהעלית

אותי בגלל שאתה אדם נחמד ולא רוצה שאני אשאר תקועה באמצע הכביש, ולא בגללשאתה מעוניין בדברים אחרים ממני".

התגובה שלי התחילה שיחה ארוכה בינינו, שנמשכה למעשה עד שהגעתי ליעד שלי. דיברתי על הפחדים שלי מאונס. על זה שהסיטואציה בינינו היא לא שוויונית משום

שבעודו נוהג, הוא מחזיק בכוח להטות את הרכב מהדרך/להוריד אותי באמצע הכביש אם אסרב לו, ומלבד זה הוא גבר שמבוגר ממני בהרבה שנים וכנראה גם יותר חזק ממני. על

זה שמעצבן אותי שגברים רואים בי אובייקט למימוש המאווים המיניים שלהם.

התשובות שלו היו טיפוסיות. שזה לא צריך להלחיץ אותי, ומה הבעיה בזה שהוא מעוניין, הוא הרי לא כופה עליי כלום, אם אני מספיק חזקה אני לא אמורה להילחץ (כאילו שזו

אשמתי שעברתי אונס, כאילו שזה רק בגלל שלא הייתי "חזקה מספיק", כאילו שרציתי בזה). מה אני עושה כזה סיפור? מה כבר קרה? להפך, זה אמור להחמיא לי שרוצים

להכיר אותי.

"צריך", "אמור", "צודק", המילים האלה ריקות מבחינתי. מה שחשוב לי זה לא אם אני. חשוב"אמורה" להרגיש משהו. אם אני מרגישה משהו- זה שם, זה קיים, זה

היה לי קשה לשמור את המחשבה הזו בראש. להזכיר לעצמי שאני בסדר, ולא להתפתות להסבר הקל שגורס שמשהו בתפיסת העולם שלי מעוות אם אני לא מבינה שאני אמורה

להרגיש שונה. אבל הצלחתי. ניסיתי לחזור בראש לרגשות שהתעוררו בי בשיחות הפמיניסטיות האחרונות עם רותם וחברות אחרות שלי, לשמר את הלהט שהיה בי

כשקראתי את "מיתוס היופי" ולהזכיר לעצמי שאני לא אשה היסטרית שממציאה דבריםשלא שם. אני גאה בעצמי שהצלחתי.

היום אני במצב בו אני יודעת להגיד שאני חשובה, הצרכים שלי חשובים והרגשות שלי חשובים. ואם האדם שאני לצידו לא מבין את זה- מבחינתי אני אלך את כל הדרך למחלף

אולגה ברגל. אני לא מוכנה להתפשר יותר. אני לא אשתוק כשמחפצנים אותי. אני לא אשתוק כשגברים יבחנו אותי במבטים פולשניים ויציעו לי "להכיר" אותם יותר טוב. אם זה

מפריע לי, סימן שיש סיבה לכך, סימן שהעניין שלו בי מכיל יותר מרצון בריא וטבעי להיכרות, אלא אקט דכאני שהאינסטינקטים שלי קולטים ומגיבים עליו. עכשיו אני

יש להגיד.לימקשיבה למה ש

חזרה לשיחה על הטרמפ- הוא אמר דברים כמו זה שהוא לא יעשה אף פעם משהו בניגוד לרצונה של האשה שאיתה הוא נמצא. הוא המשיך להתעקש שהוא רוצה להכיר אותי (מסתבר שהנאום המרגש שלי לא הרתיע אותו). הוא ביקש לתת לי את הטלפון שלו

ולהשאיר לי את הבחירה עם ליצור איתו קשר. וכששאל אם אפשר לקבל את הטלפון שליעניתי "לא" בפשטות, מבלי להיגרר לתירוצים מתחמקים. מותר לי להגיד לא.

ירדתי מהרכב וישר התקשרתי בשביל לשמוע עוד מישהי אומרת לי כמה אני אמיצה ומדהימה. ואני באמת כזו. הצלחתי לעמוד על שלי, הצלחתי להביע בקול את מה שאני מרגישה, גם אם זה לא נעשה בצורה הכי בהירה וברורה. בפעם הבאה אני כבר אדע

להסביר יותר טוב למה אני כועסת ועל מה אני לא מוכנה להתפשר. ואני אתאמן על כל גבר שירוויח את זה, עד שלא יישאר מישהו שיעיז להתייחס אליי, או אל אשה אחרת, בכל

דרך שהיא מלבד לראות אותה כבנאדם שלם העומדת בזכות עצמה.

"לכו לעזאזל, גברים חולירעות! לא זה לא!" גרפיטי בורוד זוהר ושחור. על הקיר ליד בית הספר התיכון. רוצה לראות את זה כשאני יוצאת עם האופניים מהבית. וליד הכתובת הזו, בקטן יותר, סמל פמיניסטי עם האגרוף

! speak up, girlsולידו כתוב:

מכתב קצר לכל אחד מהגברים הדפוקים שהטרידו אותי בחיי. לא צריך להיות עמוק אואינטליגנטי במיוחד. גם משהו פשוט כזה יספיק:

,Xשלום לפני כמה שנים היינו בקשר. במשך חודשים ניסית למזמז אותי, למרות שחזרתי

ואמרתי לך לא. אני חושבת שזה היה ממש דפוק, ושזה לגמרי נכנס תחת ההגדרה של הטרדה מינית. אני ממש מקווה שהתבגרת והחכמת מאז, ואם לא, אז שהבאה שתנסה

להטריד תשבור לך את האף.מיכל

או,Xשלום

אולי אתה לא זוכר אותי. פעם התאמנו ביחד. מדי פעם היית נוהג לבהות בחזה שלי, ופעם אחת אפילו שלחת יד ונגעת לי בתחת. אני חושבת שאתה חזיר סקסיסט

ודפוק, וממש מצטערת שלא צרחתי עליך כמו שמגיע לך ודאגתי שיעיפו אותך משם. מיכל

רכבת. באחד המושבים גבר מנסה לשלוח ידיים לעבר אשה אחרת. הוא מתחיל ללטף להאת הירך, והיא תופסת לו את היד בכוח. קמה וצועקת עליו, עד שהוא עוזב את הקרון.

קבוצה של נשים הולכת ביחד ברחוב עם עגלת סופר. צוחקות ומנהלות שיחה בקול רם על סקס וכמה כיף זה לאונן. בפיצוציה לידן הן רואות חוברות של "בננה", אחת מהן

לוקחת את הערימה בנונשלנטיות וזורקת אותה לתוך העגלה שכבר חצי-מלאה ועושה אתדרכה לפח מחזור הנייר הקרוב.

בוקר בתל אביב. על פרסומות ברחבי העיר התגלו בועות דיבור עם מסרים חתרניים. "אני מרגישה מנוצלת", "לא רוצה להיות אובייקט מיני", "חשבת שאני יפה? תסתכלי על

עצמך." אומרות הדוגמניות שנשקפות מהשלטים.

ככה זה צריך להיות.

כשהתחלנו להיות מיניות אחת עם השנייה, ניסינו למצוא שמות חדשים לאברי המין. "פות" נשמע לי ילדותי מדי, או רשמי מדי. "כוס" גם לא נשמע סקסי במיוחד (אולי זה מה

שקורה כששומעים "כוס אמק" כמה פעמים ביום). "נרתיק", "וגינה"? באתר "באופן טבעי" מצאנו דף שעוסק בכינויים לאבר המין הנשי. מישהי כתבה שם

שהכינויים הנפוצים טעונים בתחושות של אשמה ובושה בכל מה שנוגע למין. ברור לי שלא כל הא/נשים מרגישות ככה, אבל אני מאד הזדהיתי עם האמירה הזו. וכשהתחלנו

להשתמש במלה החדשה שאמצנו, גיליתי שהרבה יותר קל לי לדבר על איבר המין שלי. רצינו למצוא מלה חדשה. מלה שהאסוציאציות אליה יהיו נעימות, חיוביות ולא נגועות בלכלוך של העולם החיצוני. חפשנו שורשים שיקשרו את שם האיבר הנפלא הזה עם

היותו מקור לתשוקה ולעונג. בחרנו במלה "עונגה", מהמלה "עונג".

השימוש במלה נעימה, שאני בחרתי, אפשר לי לדבר על העונגה שלי יותר בחופשיות. פתאום יש לי מלה שלא מביך אותי להגיד. ובכל פעם שאני אומרת אותה, אני נזכרת בכך

שהאיבר הזה היא מקום לכל כך הרבה עונג.

הוספתי פה רשימה של מילים שאחרות משתמשות בהן ככינויים לאיבר המדהים הזה:כוכית

ורדערג

משושיתפרפרית

תותהמתקמנושפות

בחרו את המילים שלכן, או נכסו לעצמכן את המילים הקיימות וצרו להן משמעות חדשה.העיקר, דברו.

יש ימים בהם אני עסוקה כל כך במחשבות על תקיפה ואונס, עד שאני מצליחה לשכוח שיש גם מיניות אחרת, בריאה. שקיימת אהבה, ונתינה ורוך, שאני חוויתי וחווה ואחווה

את המתנות האלו.

גיליתי שהתעסקות בנושאים האלו משפיעה באופן ישיר על ההתנהגות שלי. מצד אחד, אני הרבה יותר אסרטיבית- כמו היום בו עליתי על טרמפ והתעצבנתי על הנהג ששאל

אותי אם אני "רוצה להכיר". אני חדה יותר. שמה לב גם לגילויי סקסיזם "מינוריים" ויומיומיים, ומתעצבנת מהם. הרגישות שלי עולה. אני זועמת כשאני הולכת ברחוב

ומבחינה בשלטי הפרסומות המזעזעים שמוצבים בכל מקום, יודעת שהם מייצגים אתהמערכת שמדכאת אותי באופן ישיר כל כך.

ולצד זה אני פגיעה יותר. הביטחון שלי בזכרים יורד. קשה לי לבטוח בזכרים. קשה לי לתת לאנשים שאני לא מכירה להתקרב אליי ולגעת בי. לא מזמן הייתי במקום בו אחד

הזכרים הציע לעסות לי את הגב, לאחר שהתלוננתי על תפיסות. מאד חששתי שהוא מנסה להתחיל איתי או משהו, למרות שאת היומיים לפני כן ביליתי בשיחות ארוכות

ואפלטוניות לחלוטין איתו. ישנם ימים בהם ממש קשה לי לרקוד קונטאקט עם זכרים. אנימעדיפה לרקוד עם נשים, או עם זכרים שאני מכירה כבר זמן רב.

לפעמים אני תוהה בייאוש אם אפשר לצאת מזה. מייחלת ליום בו מגע מיני לא יהווה טריגר. יום בו אני אוכל להרפות ולחוות את הרגע, מבלי להידרש להגן על עצמי מפני

תקיפה אפשרית. ואז אני נזכרת שזה קורה. בימים הקשים האלו, אני מנסה להיזכר בכך שאני חווה גם מין משוחרר, יפה, ללא עכבות. נזכרת שאני מצליחה להתאהב ולבטוח,

שאני מצליחה להוריד הגנות מבלי להיפגע. שיש סקס אחר.

בגלל זה הוספתי גם את הקטעים הבאים, להזכיר לעצמי (ולכן) שאפשר ליצור אינטימיותשונה.

כשנישקת אותי באותו לילה, נישקתי אותך בחזרה, וזה הרגיש לי ממש טוב ומרגש, אבל משהו עצר אותי. לאחר מכן הסברתי את זה בכך שהרגשתי כאילו זה

עם כל השיחות שהיו לנו באותו שבוע (ובאותו לילה) על לא אישי מספיק; כאילו מין, ושבסיטואציה בה אנחנו הולכות לישון ביחד, זה היה יותר מדי מתבקש;

שהרגשתי כאילו המגע בינינו פחות קשור בנו, ויותר בסיטואציה שנוצרה. היום אני יודעת להגיד שזה נבע מהפחדים שלי ממין. לוקח לי הרבה זמן לבטוח

במישהו, משום שיש לי צלקות. ייחלתי למגע שלך וחששתי ממנו. חששתי מהמשמעות של מין על הקשר שלנו משום שמין עדיין נתפס בעיניי כמשהו מפחיד,

מאיים. מגע מיני עדיין היווה מבחינתי טריגר. העלה את זיכרון המין איתו, ועםבנים אחרים שלא טרחו להסתכל לי בעיניים ולבדוק שאני באמת רוצה.

לא ברור לי מה הקרנתי החוצה, אבל מה שאני כן בטוחה בו, הוא שברגע שבו הצד המסתייג שבי גבר על הצד שרצה להמשיך ולנשק אותך, אתה הבחנת בזה

ושאלת אם אני רוצה להפסיק. עברו כבר מספר חודשים מאז, ואני עדיין מתרגשת כל פעם שאני חושבת על הלילה ההוא. לא האמנתי שמישהו יכול להיות כל כך

רגיש, כל כך קשוב אליי. משהו בי נפתח אליך באותו לילה. גרמת לי להרגיש בטוחה ומוגנת. היה חשוב לך שאני אהיה שם, שאני אהיה נוכחת, שאני באמת

ארצה בזה. ניסיתי להסביר לך (בצורה מגומגמת למדי) איך אני מרגישה, ממה אני מסתייגת,

ודווקא זה גרם לחלק מהסייגים שלי להתנדף. כי היית שם, והקשבת ונתת לי לדבר גם אחרי שעצרתי את המגע בינינו. וידעתי שאתה לא תפגע בי בצורה כזו

לעולם.

חשבתי עליך היום. על כמה מדהים ואוהב היה המגע שלך בי. הסתכלת עליי בעיניים רכות, והרגשתי איך תווי הפנים שלך מתעגלים. היה משהו מאד נשי

בפנים שלך וברכות המגע שלך. רצית להסתכל עלי. לגעת בי. לטעום. ואני רציתי לשתף את כל החושים שלי בחגיגה הזו. טעמתי אותך. העברתי את הפה

שלי על כל גופך. שאפתי את הריח שלך. זה היה נחמד, הריח שלך השתנה קצת באותו לילה. העברתי את עיניי עליך. תוהה אם אני מצליחה לא רק לראות, אלא גם להעביר אליך, דרך המבט שנח, גם רגשות שאין לי שום מלים לבטאם.

רציתי להגיד לך שאני אוהבת אותך, אבל פחדתי שזה יפחיד אותך מדי. זה לא משנה מה יהיה בינינו הלאה. מה שהיה לנו יישאר. הרגע הקסום הזה,

לחלוק אהבה פשוטה וצנועה. אני מקווה שהצלחתי לגרום לך להרגיש בטוחויפה למשך כמה שעות.

"מניפסט אהבה"

ל-ע', אני אוהבת אותך, ואהבתי מאז שהכרנו. גם אז לא הרשית לעצמך להיסחף

אחריי, להסתחרר מהריקוד שלנו. שמת גבול. ניסית להבהיר לי כי לא יתפתח בינינו משהו רומנטי ולא לזה אתה מתכוון ותירצת את זה בגיל שלי. ואני,

שמעתי את הרצינות והריחוק שצצו בקולך והבנתי, והפנמתי ומאז, גם בלי לדבר, אני רואה כל שינוי קל ביחסך אליי. אבל לא עליך אני אמורה לכתוב כעת,

אלא עלי. מה שאני מרגישה אליך היא אהבה גדולה ויפה, והיופי שלה הוא בקיום. היופי הוא ביכולת שלי ללמוד לאהוב אותך כשלם. אני רואה יותר

משאתה חושב. אתה לא צריך לספר לי על "צדדים מכוערים" שלך על מנת שאניאראה אותם מבצבצים מעל לדמות החיצונית שאתה מקרין לי.

ואני לא מנסה לשנות אותך, גם כשהקשר איתך מסב לי כאב. כי זה היופי באהבה, השלמות שבה. ומשום כך אני יודעת שאתה לא מרגיש אותו הדבר

כלפיי, לפחות לא תמיד. פעמים רבות אני מרגישה איך אתה בוחן אותי כבזכוכית מגדלת, מחפש תירוצים להתרחקות ממני. ולפעמים קשה לי לעמוד במבחן הזה. ואז אני מרגישה פחות יפה, פחות מושכת. וזה המחיר שאני לא

מוכנה לשלם. כשקרבה אליך והדרך בה אתה רואה אותי פוגעת בי, אנימתרחקת.

אולי שמת לב שהתרחקתי לזמן מה. היה לי קשה להסתכל לך בעיניים משוםשחששתי ממה שאמצא שם. אתמול כבר הסתכלתי לך בעיניים.

ואני נזהרת, אך מחוות קטנות שלך מפרקות את חומות ההגנה שלי. יד מלטפת, נשיקה על לחיי. אותן מחוות אהבה ספונטאניות שמבהירות לי יותר מכל מלים

מה אתה מרגיש כלפיי. אני לא רוצה להיזהר, להתגונן מפניך. ואל תגרום לי לעשות זאת, כי זו לא הדרך בה אני מאמינה. האהבה שלי היא הכל, אני לא

רוצה להתנער ממנה, גם לא במחיר פגיעה. כאשר אני מתרחקת- אני לאאוהבת.

בעוד אתה מבולבל והרגשות שלך משתנים תדיר, מה שאני מרגישה כלפיך הוא דבר יציב הרבה יותר. נכון, ישנם ימים בהם אני אוהבת אותך פחות, בהם אני

מרגישה רחוקה ממך. לפעמים שקעתי כל כך באהבה אחרת עד שמקומך אצלינדחק. אבל האהבה אליך היא דבר שנשאר תמיד, גם אם ברקע.

התאהבות נגמרת לפעמים, אבל כעת זה לא חשוב. מה שחשוב הוא שאני אוהבת אותך כרגע, ומהבחינה הזו אני אוהבת אותך לנצח. כי ההווה הוא הנצח

היחיד, אם נותנים לו להפוך לכזה.

הלילה זה רק אני ואתה. אני לא אהיה אשה ואתה לא תהיה גבר, וביחד נרקוד ריקוד

חדש, משלנו. נגלה נקודות בגוף שנחבאו מאיתנו עד כה.ניגע כפי שלא נגענו מעולם.

הלילה אני רוצה להיות עירומה איתך. אני רוצה להסיר את כל השכבות, העכבות, החששות, ולהיות רק אני, פשוטה,

לצידך. ולא נחשוב על מחר, ולא נחשוב על שום דבר אחר,מלבד היופי שבמגע בין שני גופות אוהבים.

נרדמנו כאשר אנחנו מחזיקות ידיים. זה היה מאד נעים. מתישהו בלילה התעוררנו והתלטפנו במשך הרבה זמן. בעדינות. רק ליטפנו את היד אחת של

השנייה. לאט לאט המגע התפשט גם לאזורים אחרים. היא לטפה לי את החזהואני נצמדתי אליה. המגע שלה היה כל כך רך.

החלקתי עם היד לתוך התחתונים שלה, מרגישה איך האגן שלה נצמד לאצבעות החוקרות שלי. אורגזמה של אשה זה דבר נפלא. הרגשתי את הרעד המתמשך

בגוף שלה כשהיא גמרה. זה היה יפהפה. ואז היא עברה לגעת בי. ואוו, כאילו כל פעם אני נזכרת מחדש כמה מין יכול

להיות טוב. הנשימות שלי נעשו כבדות בזמן שגופי התפתל מרוב עונג. הרגשתי שזהו, אני לא יכולה יותר, הגעתי לשיא, אבל היא המשיכה והראתה לי שיש עוד

הרבה שיאים (וגאיות ועומקים, ושלל תחושות אחרות).

באותו לילה בכיתי מרוב אושר.

היינו במיטה אצלי בחדר, לאחר שבמשך שעה התמקדת בלענג אותי בלבד. עשית ניסויים על הגוף שלי, לראות כמה עונג הוא יכול להכיל, והבאת אותי

לאורגזמות מהחזקות שחוויתי מימיי.

חדרת אליי. הגוף שלי נלחץ כנגדך. מפיק עוד הנאה מהמגע בינינו. אבל אחרי כמה דקות זה היה לי יותר מדי. כאב לי ואמרתי לך. ישר האטת, הסתכלת עלי

והקשבת. ניסינו להחליף תנוחה. לפני שהספקתי להגיד משהו, אמרתי לי: "לא,זה חזק לך מדי", ויצאת.

הסתכלתי לך בעיניים וכל מה שיכולתי לעשות הוא רק ללחוש לך: "את כזו מדהימה". דמעות נקוו בעיניי, ואמרתי לך שאני בוכה מרוב אושר. אבל לא רק אושר היה שם, אלא גם הרבה כאב. אם לא היית מרגישה אותי בעצמך, האם

הייתי אומרת לך לצאת? או שהייתי שותקת, פשוט בגלל שאני רוצה לענג אותךגם?

אבל את דורשת מאיתנו יותר. את רוצה שאני אהיה איתך כולי. בלי השתקה. בלי העמדות פנים. שאהיה נוכחת. את מזכירה לנו שמין יכול להיות יצירתי,

ושיש אינספור דרכים להפיק מהגוף עונג, גם אם אני לא מוכנה לחדירה.

במשך דקות ארוכות הבטתי בך ובכיתי מאושר על כך שיש לי אותך, ומעצב על כל הפעמים שבהן כאב לי והמשכתי לשתוק. חבקת אותי בחום ונישקת את

הדמעות שלי. ובעיניים נוצצות לחשת לי מילות אהבה.

תודה.

יש משהו מאד רדיקלי באהבה. אהבה פשוטה וכנה, כזו שלא דורשת כלום.

דיברנו היום על א/נשים שאנחנו אוהבות, שרגילות כל כך שמתייחסות אליהן כמו זבל, שכל כך מתוסבכות בתוך עצמן, וכשסוף סוף באה מישהי ואוהבת

אותן עם כל ה"מגרעות" שלהן, הן פשוט לא יודעות איך להתמודד עם זה. הן דוחפות אותה, מתחמקות ממנה, מנסות להרחיק אותה, ולא מאמינות שדבר

כזה בכלל יכול לקרות. מחפשות תירוצים שיסבירו למה הן נאהבות. ממציאות סיבות- אם מישהי אוהבת אותן היא בטח רוצה להשיג משהו. היא בטח רק רוצה סקס. או שאין לה חברים. או שהיא פשוט לא מכירה אותן עדיין, ולא

מבינה שהן בעצם מרושעות. לא יתכן שהן נאהבות פשוט בגלל שהן א/נשים מדהימות ואחרות מצליחות

לראות זאת?

אני אוהבת את החברות שלי, הן חלק ממני, חלק שלא ניתן להפרדה. כשדיברנו על קפיטליזם, השתמשנו במונח "ניכור". לזה המונח מתכוון-

למחשבה כאילו ניתן בכלל להפריד. התפיסה שגורסת שהפרט יכולה לחיות לבד. היא לא יכולה לחיות לבד. היא לעולם תסתמך על מזון שגדל במערכת מורכבת, ואויר שנוצר ומשתנה ומושפע ממעשים של א/נשים אחרות וחיות אחרות, ושמש, ואור, ושמיים, וחום, וחיבוק. זמן לא יכול להיות שווה כסף, משום ששני א/נשים יכולות ליצור ביחד יותר מאשר סך מה שהן יצרו לבד.

משום שביחד עם החברות שלי, אני יכולה להתמודד עם הכאב שלי ועם הכאב שלהן ולהיות חזקה ויציבה, בזמן שהכאב שלי בלבד מספיק להכניע אותי

כשאני לבדי.

לאהוב זה לצאת כנגד העולם הצרכני. להגיד למישהי- את לא צריכה להיות יותר יפה, אופנתית, חלקה, סקסית, עשירה, קלילה, או כל תדמית אחרת שמנסים למכור. את מדהימה כמו שאת. אם מישהי תרגיש ככה, היא לא

תצטרך לקנות. לאהוב זה לצאת נגד השעבוד של נשים. כי אם אני נאהבת כפי שאני, אני לא

צריכה לבזבז את הזמן על להוריד שיער, או לבחור מה ללבוש בבוקר, אולחשב קלוריות.

סולידריות נובעת מאהבה, מהפכנות נובעת מלהט. אותו רגש שגורם לי לצאת לרחובות ולהצטעק על פשעים שנעשים, הוא הרגש והדחף שגורם לי לשנות

את כל התוכניות שלי בשביל לתת חיבוק לחברה. כי זה העיקר. זה מה שחשוב. ואם אני לא אשנה את התוכניות שלי בשבילה, בשביל האדם שאני

כל כך אוהבת, בשביל מי אני אשנה? בשביל מי אני משנה את העולם? בשביל מי אני נאבקת לעולם טוב יותר? בשבילי, בשבילה ובשביל כל הא/נשים שאני

כל כך אוהבת.

וכשאני מדברת על אהבה אני מדברת על אהבה במובן האישי ובמובן הרחב. אני אוהבת את החברות שלי, ואת המשפחה שלי, וכל מיני א/נשים שראיתי

אולי פעמים ספורות, אבל הצלחתי לראות בהן יופי. אני אוהבת את הגדה המערבית, את ההרים ואת הזיתים, ואת הצמחים השונים שמתחלפים עם

עונות השנה. אני אוהבת את העברית ואת הערבית, ואת הצלילים שמעוררים בי זכרונות נשכחים מעולמות שטבועים בי. אני אוהבת את הנשים החזקות,

ואת הילדים עם העיניים הבורקות ואת ריח האדמה. אני אוהבת את השכונות שמרגישים בהן בבית, גם בלי שאגור שם אף פעם, ואת היופי בשדרות של תל

אביב, והנינוחות של הקיבוץ, והמרחבים של הנגב.

אם לא הייתי אוהבת לא הייתי פועלת. אם לא הייתי אוהבת, לא היה לי למהלשאוף.

הפנזין הזה מוקדש לכן- לא/נשים שאני אוהבת.

לחברות שתמכו בי לאורך השנה האחרונה. אתן, שעודדתן אותי להוציא ולפרוק והצעתן כתף כשהיה לי קשה; שלימדתן אותי מה היא

סולידריות.

לקהילה הקווירית, שנתנה לי חיבוק חם כשהעזתי להתקרב.

ולפעילות פמיניסטית רבות שנתנו ונותנות לי השראה.

כשאני אומרת שאני פמיניסטית, אנשים שואלים אותי: אז מה, את חושבת שנשים צריכות להתקדם יותר בחברה?

את חושבת שגברים אשמים? הפמיניזם שלי לא קשור בהאשמות ולא קשור בהתקדמות או לא התקדמות. הפמיניזם שלי הוא שחרור. זה להבין שאונס והפרעות אכילה הן לא בעיות (רק) אישיות, אלא פוליטיות. והפוליטיות שלהן מתבטאת בכך שהן נגרמות עלידי התניות חברתיות מסוימות שמשרתות אנשים מסוימים.

נגרם לא יודעת שהאונס שחוויתי אני כי אני פמיניסטית (רק) בגלל שהייתי חלשה, ולא נגרם (רק) בגלל שבחרתי לי

בן זוג אידיוט. חוויתי אונס משום שבמשך שנים הוחלשתי. למדתי שאני צריכה להיות עדינה ולשתוק. לא למדתי להגיד לא. והוא למד במשך שנים שהוא צריך לקחת, לחטוף, שזה אמור לכאוב בפעם הראשונה, ושאם היא אומרת 'לא' היא

לא בהכרח מתכוונת לזה.

כיף לי להיות פמיניסטית, כי אני כבר לא מרגישה אשמה. אני כן מרגישה אחראיות. וזה יכול להישמע כהבדל סמנטי בלבד, אבל הוא מהותי. בחרתי לקחת אחראיות על החייםכאשר מנגד אעמוד עוד לא חלשה. אהיה לא אני שלי.

חברות וחברים שלי נפגעות מסקסיזם. נמאס לי.ואני יכולה לעצור את זה.