ןןובל ןתנובל ןתנ · ןןובל ןתנובל ןתנ nnici lupescuici lupescu הנש...

נתן לבוןנתן לבוןNICI LUPESCUNICI LUPESCU

..ת.

יווג

וזת

רוהו

ת, רו

בגת,

דויל

י חי

ת הר

מנ ב

סעמ

N

ICI

LU

PESC

Uן

בו ל

תןנ

cover_sofi.indd 1cover_sofi.indd 1 20/07/2010 15:11:2520/07/2010 15:11:25

בהוצאת המחבר.

© כל הזכויות שמורות למחבר. אין להעתיק, לשכפל, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע או להפיץ ספר זה או קטעים ממנו בשום צורה ובשום אמצעי, אלקטרוני,

אופטי או מכאני (לרבות צילום והקלטה), ללא אישור בכתב מהמחבר.

הודפס בדפוס איילון, ירושלים, תש"ע, 2010.


ספר זה מתאר קרוב ל-75 שנהמימי חיי ומשתרע על יותר ממאה שנה

מקורות משפחות לופסקו ושמואלמוקדש באהבה עזה וענקית

ליקירי מכולילדי אורן ואלה,

לנכדי המופלאיםכרמל, יעל, ניצן

ניתאי וידידיהולניני שעוד יבואו...

תודה מיוחדת למרים, שלמרות שלא כול מה שכתבתי הנו לרוחה,עודדה ועזרה להביא ספר זה לדפוס.

ועוד תודה נעימה ל לגילת עירון שעזרה בהגהות ועריכה לשונית.

מסע במנהרת חיי

5

1(FELNAC) המסע לפלנק

שלנו המשפחתית בכרוניקה רומניה. בצפון-מערב ונידח קטן כפר הוא פלנק נזכר כפר זה בעיקר בפי אמי, סבתא סטינה, כמקום טראומתי שאליו הגיעו היא ואבי איליה בשנות נישואיהם הראשונות עם בנם הבכור, אחי ארמנד, שהיה אז כבן שנה. זמן קצר לאחר הגיעם למקום הם רכשו בסיוע המשפחה טחנת קמח, בתקווה ,(Targoviste) שמזלם ישפר עליהם יותר מאשר עד אז, בעיסוקיהם בטרגובישטהבחזקת משנה מקום, משנה מזל. הם קיוו שיוכלו להתפרנס בכוחות עצמם ולגדל ילדים בכבוד, אך נחלו אכזבה מרה. הסביבה הזרה, המנהגים ואורח החיים בכפר הלא-מוכר, העדר הידע והניסיון בניהול טחנת קמח ואולי קורטוב של אנטישמיות, גרמו להורי כישלון צורב, מצוקה, עליבות, מפח נפש, רעב ומחסור, והם נאלצו לעזוב

בהפסדים גדולים, בבושת פנים ובתחושה מרה של "לא מוצלחים" או חסרי מזל.שונות בתקופות לחוש לו גרמו הולדתו נסיבות ואולי דורל, אחי נולד בפלנק של חייו תחושות של החמצה וכישלון אישי. לפני שנים נסע דורל לרומניה בניסיון

למצוא את כפר הולדתו, ומסיבות בלתי ברורות לא הצליח.

*

שעה מרחק ,(Timisoara) בטימישוארה בהיותנו ברומניה, האחרון בביקורנו נסיעה לפלנק, החלטתי לעשות מעשה ולהגיע לכפר שעליו שמעתי פעמים אין-ספור

מאמי.ויצאנו בוקר ארוחת מוקדם אכלנו בטימישואורה, לשהותנו השלישי ביום למסע לפלנק. נהג מונית בעל אוטו מפואר, 'Dacia 82, חטף אותנו לאחר משא ומתן עסקי קצר, והתחלנו לנסוע, לפי המפה שהכינה מרים מבעוד מועד. הנהג שלנו, יליד המקום ומתמצא באזור, מתברר שלא שמע מעולם על הכפר הזה, שהוא כה חשוב בהיסטוריה המשפחתית שלנו, ומדי פעם נאלץ לעצור ולברר כיצד מגיעים (כשהוא

מוודא שוב ושוב את שם הכפר: "פלנק? פלנק, אמרתם?").תוך כדי נסיעה שאלתי את עצמי כיצד הגיעו לכאן הוריי עם תינוק. איך עברו את ובתוך - ברכבת קיטור? בעגלה רתומה לסוסים? 600 הקילומטרים מטרגובישטה

כמה זמן?

*

לאחר כשעה נסיעה באוטו נושף ורועד, ללא חגורות בטיחות וללא ידית אחיזה, מאוד והופתע מחפש, שאני המשפחה לשם אותי שאל הנהג לפנינו. ניצבה פלנק

נתן לבון

6

כשהשבתי לו שאיני מחפש שום משפחה, אלא זיכרונות, דפים צהובים בהיסטוריה המשפחתית...

כמה ובו קטן, מרזח בית או קפה בית משמאל הכפר, את חוצה ראשי כביש שולחנות שסביבם ילדות שסיימו באותו יום את שנת הלימודים. חנות לחומרי בניין וחנות חלקי חילוף למכוניות. בהמשך הכביש כנסיית הכפר, שפעמוניה הזכירו את השעה. מרפאה ציבורית, בית ספר גדול, בית דואר, עירייה, תחנת מכבי אש ובית תרבות. כלים חקלאיים לאורך הדרך, עגלה רתומה לסוס, ברווז תועה ותרנגול גא.

בתים יפים יותר ויפים פחות, כפר לא זוהר ולא מוזנח, גם ירוק וגם אפור.הופתעתי לגלות שטחנת הקמח עדיין קיימת ופועלת. כשהגענו ראינו בניין גבוה וארוך, צבוע לבן, שבקצהו נראים כמה חדרי מגורים. האם כאן גרו הוריי? מדרגות רעועות מעץ הובילו לכניסה לטחנה, ובדיוק כשרציתי להיכנס הגיע איש זקן רכוב

על אופניו. ניגשתי אליו ודיברנו. זקן חביב וידידותי, פתוח לשיחה.הזקן נולד בכפר לפני 83 שנה, באותה שנה ובאותו חודש שבהם דורל נולד (אולי גם באותו יום...?) הוא עבד כל חייו בטחנת הקמח. היום הוא בא לטחון את החיטה יותר קיימת שהטחנה סיפר הזקן טובה". הכי "היא דבריו שלפי שלו, הפרטית ממאה שנה, היו לה שלושה בעלים עיקריים ועוד כמה בין לבין. ביניהם נדחקו גם הוריי, שאותם לא ציין ולא זכר. לפי השמות, כל הבעלים היו ממוצא גרמני. לדבריו, נוסף על טחינת שעורה, תירס וחיטה, זיקקה הטחנה שמן. היא הייתה ועודנה מכרה

של זהב, ואפילו בתקופתו של צ'אושסקו אנשים התפרנסו יפה בזכותה.


7

ואני בטחנה, ועבד בילה שבהם הטובים הזמנים על בגעגועים התרפק הזקן נוסף בחיפושיי אחר עצמי ואחר עברי. מעגל אחד נסגר ואחר נפתח. סגרתי מעגל

עברי האישי טומן בחובו הפתעות, אך על כך במקום אחר.להתראות, פלנק!

מוקדש באהבה לאחייניי איריס ואילן, ילדיו של דורל16 ביוני 2006

אחי דורל

נתן לבון

8

2בית ילדותי

בבית לגור עברנו הולדתי לאחר חודשים כמה המשפחתיים, הסיפורים לפי חלומותיו של אבי, בית שבנה בכספו שלו ולפי תכנונו. לאחר שנים רבות של קשיים כספיים, מצוקות ועלבונות, הגיע אבי אל פסגת שאיפותיו, ביסס את מעמדו הכלכלי בכוחות עצמו, בנה כאמור בית משלו, וגם נולד לו בן זכר (ולא בת, כפי שקיוותה

אמי). בקיצור, שנת 1932 הייתה שנת שיא האור, הסיפוק, העושר והאושר בחייו של

אבי.מאז שהתנהלו הקנאה ביחסי חשוב קלף היה החדש הבית אמי עבור גם נישואיהם עם כמה מבני משפחתו של אבי, במיוחד עם אחיו מיליקה (על כך ידובר

במקום אחר).בבית הזה גרתי עד סוף כיתה א, כשהייתי כמעט בן שמונה.

*

הבית שכן ברחוב מאיור ברזישנו (Strada Major Brezisanu) 12 בטרגובישטה, העיר, של ההיסטורי לאתר שהוביל מהעירייה, רחוק לא יחסית, מרכזי רחוב קינדיה (Kindia) - מבצר ששימש בעבר משכן לנסיכים ולשליטים, ביניהם הנסיך הייתה הבירה בעת שטרגובישטה כאן שכנו מוסדות המדינה דרקולה המפורסם.

של רומניה.אך עבורי לא קדושת ההיסטוריה היא שמילאה תפקיד, כי אם מדרון הרחוב ניילון התלול, שבחורף התגלשנו בו על השלג, במזחלת או על הטוסיק, כי שקיות

לא היו אז.הבית עמד בפינת הרחוב, מוקף מצדו הקדמי והימני גדר עץ שצבעה אינו זכור לי, ומאחוריו בצבצה צמחייה פרחונית עליזה ורעננה. משמאל לבית ומאחוריו גרו שכנים. מסביב לבית הייתה חצר גדולה ובה מבנה נפרד עם מחסן וסככה לאחסנת של אחרת בפינה המשרתים. עבור שניים או אחד חדר וגם לחורף, החימום עצי החצר היה לול תרנגולות ולידו עץ, עץ הדמיונות וההרפתקאות שלי, שעליו התקנתי

תחנת רדיו סודית וממנו תכננתי להמריא לשמים.על דירות, השתרעה לבנות שלוש אבי חשב הגינה, שבה של המחצית השנייה שתחתיהם גדולים עצים שלושה–ארבעה ובקצהו ורדים, שיחי כולו גדול, שטח היינו יושבים בקיץ ואוכלים. בעיקר אהבתי לאכול אבטיח ותמיד קיוויתי בדריכות

שהאבטיח יהיה מהזן הצהוב.


9

פרחים מסביבו ורוד, בצבע אחת, קומה בן מרובע מבנה עצמו, הבית וכעת ריחניים, אחד מהם "מלכת הלילה", שהפיץ בערבים ריח חלומי. לבית היה גג רעפים אדומים. בפתח הבית הייתה דלת הכניסה הראשית (לאורחים) ובקדמתה מרפסת מקורה. בכניסה לבית היה חדרון קטן, הול, ובו מתלה מעוצב למעילים ולמטריות של המפורסמות המן" "אוזני מלאות הידיים רחבות לתבניות אחסון מקום וגם אמי. לשם התנגבתי מדי פעם לטעימה אסורה. להול זה היה צמוד חדר גדול המיועד לחגיגות ולקבלת אורחים חשובים. שם התנהלה גם מסיבת הפורים האחרונה, שבה שהמסיבה מאוד התעצבתי המסיבה למחרת שיום זוכר אני לכבשה. התחפשתי נגמרה, שהאורחים הלכו ונשארו שאריות כיבוד וכלי אוכל מלוכלכים. אולי הרגשתי

בתוכי שזו הייתה המסיבה האחרונה שנחוגה בבית ילדותי.דלת זכוכית גדולה הפרידה בין חדר האורחים לחדר המגורים, שבו אכלנו ליד שולחן גדול שמעליו מנורה ועליה תלוי סרט דביק ללכידת זבובים. ליד שולחן זה שיחקתי, ציירתי, הכנתי שיעורים, ולפעמים ישנתי על הספה שליד השולחן. ואסור זוג של הלהיטים ראשון יום כל בקעו שממנו הפלא מכשיר הרדיו, את לשכוח גם היו חדר באותו הגוי. (Vasilache) ווסילקה היהודי (Stroe) סטרוא הבדרנים

מונחים בימי ראשון עיתוני סוף השבוע, שבעזרתם למדתי לקרוא.והיה גם אח עשוי טרקוטה בצבע אדמדם-בורדו, שהוסק בעזרת בולי עץ, והיה תענוג לשבת לידו, לחמם את הגב ולהביט אל מעבר לחלון על פתיתי השלג הנופלים

לאטם.מחדר המגורים הייתה יציאה לפרוזדור ארוך שממנו התפצלו חדרים נוספים. ליד חדר המגורים שכן מטבח גדול ממדים ובתוכו תנור ענק שבער על עצים, ועליו היו מונחים כל הזמן מאכלים ומטעמים שונים. ממטבח זה יש לי זיכרון עצוב על

מעשה אכזרי שאני עצמי עשיתי, אך לא זה המקום והזמן לספרו.מול המטבח ניצב מזווה שבו אחסנו שימורים, ריבות, דברי מתיקה וגם נקניקיות הטבחית. או המשרתת בעזרת אמי, כמובן הכינה כולם את משומרים. ובשרים מיצי את פעם מדי המעוררים קולינריים, זיכרונות הרבה קשורים הזה למזווה

הקיבה שלי.הדלת והעץ, הלול עם ההיא לחצר, יציאה דלת הייתה למזווה המטבח בין ששימשה בימי חול את בני הבית והמקורבים. מול הדלת, בקצה השני של הפרוזדור,

עמד ארון לבן גדול ובו שתי מגירות, שלאחת מהן היה לי קשר אישי מיוחד.ליד הארון הייתה דלת שהובילה לאגף השינה – חדר הילדים וחדר ההורים – זה בתוך זה, ומחדר הילדים הכניסה לאמבטיה ולשירותים. לכל אחד מהחדרים הללו

סיפור משלו וזיכרונות ילדות משלי.

נתן לבון

10

ובו גרתי כמעט ילדותי, שבו גדלתי והתוודעתי אל העולם עד כאן תיאור בית שמונה שנים, שנים מלאות התרחשויות ומעשיות. כעת אני רואה שאלו היו ברובן

שנים של תמימות נעימה ואושר ראשוני.

27 ביוני 2006


11

3חוויות נוספות מבית ילדותי

במשך שנים רבות לאחר שעזבתי את הבית בטרגובישטה, אולי עד תום שירותי הצבאי, פקד אותי חלום חוזר ונשנה. בחלום אני מצליח להשיג כסף, הרבה כסף, פרי אסטרונומי שכר ופעם מסתורית, בירושה פעם במתנה, פעם בהגרלה, פעם ונותן בחזרה הבית קונה את לטרגובישטה, חוזר אני הזה בעזרת הכסף עבודתי. את המפתחות לאבי. חלומות לחוד ומציאות לחוד. אמנם את הבית לא רכשתי, אך

חזרתי אליו כמה פעמים.

*

להיפרד לטרגובישטה אבי עם נסעתי רומניה, את שעזבנו לפני ,1949 בשנת מחברים ובני משפחה. הצעתי לו לעבור גם ליד הבית שבו גרנו. הוא סירב באמתלה כלשהי ואף ביקש ממני לא לגשת לשם. אך הכמיהה לראות את בית ילדותי הייתה חזקה מרצוני למלא את בקשתו. רצתי לשם, הקפתי אותו במבטיי ותרתי באפי אחר

ריח הפרחים שצמחו ליד החלונות, אך הוא התנדף.את למיניהן. הריבות גם ואולי החמוצים אוכסנו שבו מרתף היה בבית (Dulciata), מעדן פירות, כיבוד רומני מסורתי, אכסנה אמי במזווה. הדולציאצה אימא שלי, מאמיקה (Mamica), לימים סבתא סטינה, הייתה מכינה חמוצים מכל דבר, אך חמוצי האבטיחים הננסיים שלה היו המפורסמים ביותר, ואת טעמם אני מחפש עד היום. את החמוצים היינו משמרים במרתף, בחביות עץ גדולה, בדומה לחביות יין. נוסף על החמוצים אכסנו שם ריבות שזיפים, משמשים, דובדבנים ועוד. לקראת בישול הריבות היו מזמינים צוענייה שמומחיותה לצפות בשכבה של אבץ

את חבית הפח הענקית שבה היינו מרתיחים בדרך כלל כביסה.התקופה של הכנת התבשילים לחורף הייתה בעבורי מפחידה מאוד, וזאת משום שבני הזדמנות בכל כן, כמו ילדים. חוטפים שהצוענים אותי הזהירו פעם שמדי בידי אותי עליי שיפקירו היו מאיימים כראוי, הם משפחתי סברו שלא התנהגתי

הצוענים או שיסגרו אותי במרתף. purtat cu minte" "Nu זה המקום להסביר, לתרגם ולפרש את הביטוי הרומנילא שכל, בלי "התנהגות מילולי: ובתרגום ראויה בלתי התנהגות שמשמעו ,teai

בתבונה". נראה שכבר אז החלו לחלחל בלבי ספקות לגבי כושרי השכלי...יהודים, לא רובם בעיקר מבין השכנים, לי הרבה חברים, היו באותה תקופה אך עובדת יהדותי לא הפריעה להם ולא לי. אפילו במריבות כמעט לא קיללו אותי ילדים שונים שבהם שיחקנו במשחקים מלוכלך". "יהודי של המסורתית בקללה

נתן לבון

12

משחקים עד היום - תופסת, קלאס, חמור ארוך ועוד, אך אני רציתי בעיקר לעניין אותם בתכניתי להמריא לשמים מהעץ שליד הלול שלנו.

לצערי ההצלחה לא האירה לי פנים. רק ילד אחד נענה והוא הוזמן להופיע באחד הבקרים בשעה חמש. כן, כן בחמש בבוקר. אמנם לקרוא על שעון עדיין לא ידעתי, כדי להספיק להגיע למרומים לפי תחושת הבטן שלי זאת הייתה שעה ראויה אך

ובחזרה.שאני מובן כולו. נרגש חברי, הגיע בדיוק, חמש בשעה בבוקר, למחרת ואכן, ישנתי וכך גם שאר בני הבית, אך מתוך דבקות במשימה דפק החבר בדלתות והצליח להעיר את אבי. אבי, רדום ורוטן, שלא שותף בסוד המבצע החשוב, גער בו וגירשו בבושת פנים. מתוך פחד או מפאת השעה המוקדמת, פרץ חברי בבכי מר ועשה את

צרכיו במכנסיים ולכלך את הכניסה לבית...כשהתעוררתי המתינה לי נזיפה עדינה ומנומסת מצד אבי. הוא הבטיח להשאיר את הסיפור בינינו, וזאת כדי להציל אותי מזעמה של אמי, כמובן בתנאי שאוותר על

תכניותיי האסטרונאוטיות שלי... חרבון גדול...

*

תכניות מלא קמתי חמש, לי מלאו כשטרם ורענן, חמים אחר, קיץ בוקר והתחבטויות: היכן להשיג חוטים וכפתורים לרדיו הפלאים שלי; עם מי להתייעץ לגבי האפשרות להפוך את אופניי בעלי שלושת הגלגלים לכאלה בעלי שני גלגלים... בבגד אותי הלבישה והיא לקריאתה נעניתי להתלבש. לי קראה מאמיקה ואז ורוצה לבוש כבר אני מלמטה. שמתכפתר כזה בגד בעצמה, שתפרה פרחוני מבד לרוץ לעיסוקיי החשובים והבוערים, כשפתאום אני זוכה למטר של מכות נמרצות מלוות בהטפות מוסר על טיפשותי הגדולה ועל התנהגותי חסרת הרסן. באותה עת לא הבנתי את פשר הדבר ואת סיבת העונש. רק מאוחר יותר התברר לי שזה היה משום שסיפרתי לאחי הגדול ארמנד מה נאמר בהתייעצות המשפחתית ביחס למצבו

בלימודים.באותה תקופה העסיקו הוריי, או ליתר דיוק מאמיקה - למען הכבוד, הרושם עוזרת ,(Bucatareasa) מבשלת - אובייקטיביים לצרכים מאשר יותר והמעמד הצעיר הבן בתור אותי ופינקו אהבו כולם .(Ucenic) שליח ונער (Servitoare)

(Domisoru Nicu), לעתים יותר מאשר בני משפחתי. כל את ולמלא איתי לשחק נוהג היה שכן השליח, את מאוד אהבתי אני ולחוסר מזלו שמט את עייף משליחויותיו הרבות, יום אחד הוא חזר משאלותיי. ונרדם. כיוון שציפיתי לבואו, לא השלמתי עם העובדה ראשו על השולחן במטבח נרדם וחיפשתי דרך להעירו. לשם כך מצאתי דרך אכזרית מאין כמוה. גם שהוא שעשיתי, במה נזכר כשאני צמרמורת ומקבל מתחלחל אני שנה, 70 לאחר היום,


13

מובן שלא מדעת. פשוט לקחתי סכין, חיממתי אותה בתנור, ואת קצה הלהב הנחתי על לחיו. הוא התעורר בבהלה ופרץ בבכי מר ובצווחות כאב. כשראיתי את הכווייה בפניו התחוור לי המעשה הנורא שעוללתי ושנינו בכינו יחד. לזכותו ייאמר שסירב לספר להוריי מה קרה לו, אך כשהדבר נודע קיבלתי בהכנעה, בהבנה ובסיפוק-מה,

את מנת המכות המתבקשת.

*

גיליתי זו בתקופה לתודעתי. ועולים חוזרים ילדותי מבית ומעשים מראות את ההבדלים בין המינים ועמדתי על חילוקי הדעות בין הוריי, שהיו בעיקר סביב טענות של אמי כלפי אבי. אני זוכר את השכמות הבוקר המוקדמות, עוד בחושך, כדי להתכונן לנסיעה בת שעה וחצי ברכבת לבוקרשט; את הלוח השחור שעליו העתקתי אותיות ומספרים מן העיתון, ואת השיחות עם אחי האמצעי דורל, שלו סיפרתי את

סודותיי, פחדיי ותכניותיי...אין כמו טעמם המר-מתוק של הגעגועים המתמשכים לבית ילדותי.

19 ביולי 2006

נתן לבון

14

4כיתה א'

נולדתי ב-4 באוקטובר 1932, כך ברומניה הולכים לבית הספר בגיל שבע. אני 1 מס' הממלכתי הספר בית בשערי לראשונה התייצבתי 1939 בספטמבר שב-15 בטרגובישטה בלבוש חגיגי, בתלבושת אחידה בצבע אפור עם נקודות לבנות, חלוק-

שמלה שעליו רקום סמל בית הספר. על גבי נשאתי תיק חום ובתוכו לוח שחור שעליו היו תלויים גיר כתיבה מיוחד וספוג צהוב למחיקה.

בניגוד מיוחדת, תכונה כל הורגשה לא בבית המעמד, מעצם שהתרגשתי אף למקובל כיום וכפי שאני זוכר שהיה בעת שילדיי ונכדותיי הלכו לכיתה א'. מאמיקה כלשהו או משגיח מורה לנפשי. אותי והשאירה בית הספר פתח עד אותי ליוותה הראה לי את הכיתה שבה אלמד. תפסתי מקום בספסל השלישי בטור האמצעי ליד

ילד שלא הכרתי, ובהמשך התברר שלא הכרתי ולו ילד אחד.הילדים הלימודים. שנת פתיחת לטקס לנו קראו וכבר להתיישב הספקנו לא זה ברגע החדשים. חבריי בין נדחקתי ואני הכיתות לפי שורות-שורות הסתדרו החלו לחשושים של מורים שהתייעצו ביניהם, ולאחר מכן התבקשתי להמתין בצד. נוספים החזירו אותי לשורה יחד עם כולם. פשוט, מאחר שהייתי לאחר דיבורים הילד היהודי היחיד בכל בית הספר, הם התלבטו אם מותר לי להשתתף בטקס שבו ינגנו את ההמנון ויניפו את הדגל הלאומי. לבסוף הוחלט שמותר לי להשתתף, ומאז

השתתפתי בכל הטקסים והחגיגות הלאומיים והדתיים כאחד.יש לציין שרק שבועיים לפני כן, ב-1 בספטמבר, פרצה מלחמת העולם השנייה. אני לא הבנתי בדיוק את פשר הדבר, חוץ מזה שטורים-טורים של חיילים ברכבים ויודעי הציוד, סוגי את ומיינו ספרנו הילדים אנחנו שלנו. ברחוב עברו שונים המספרים רשמו את מספרי הרכבים. לימים התברר שאלה היו חיילי הצבא הפולני שבעקבות המלחמה עזבו את מולדתם, חלקם הגיעו לאנגליה והצטרפו מאוחר יותר

לצבאות של בנות הברית.

*

איימה אותנו, בירכה והמורה לכיתות, נכנסנו הטקס אחרי א'. לכיתה נחזור עלינו והנחתה אותנו בדרכנו החדשה. נתבקשנו להניח את הלוח השחור והתחלנו לכתוב. אני, שכבר למדתי מלאכה זו על ידי העתקת אותיות מהעיתון, שמחתי, אך מהר מאוד התאכזבתי. האותיות שנתבקשנו לכתוב לא היו האותיות שאני הכרתי; אלו היו אותיות אחרות, אותיות בכתב יד שהקשו עליי את החיים מאז ועד היום. בארץ אנחנו מכירים את "דנה קמה", ברומנית היה "o.i.oi" ("אוי" פירושו עיזים);


15

כך הכניסו לי את העז הראשונה... חזרתי הביתה כולי נרגש וחלקתי את חוויותיי המסעירות עם איש הסוד שלי, אחי האמצעי, דורל.

של תורם הגיע בשבוע ראשון יום לקראת חשבון. גם ללמוד התחלנו למחרת לימודי הדת. בהתחלה הרשו לי להשתתף וכך הכרתי את ישו ואת מריה ושמעתי לראשונה על בית לחם, על נצרת ועל ירושלים, כולם מקומות דמיוניים ורחוקים; מי

חלם שלימים אתגורר באחד מהם ואת זיכרונותיי אכתוב דווקא בירושלים.כאשר ישו הקדוש היה קטן, טוב לב ונחמד, נהניתי מאוד מהשיעורים, אך סיפור צליבתו היה כבר מוגזם וייתכן שגם מסוכן, וכך בזמן שיעורי הדת היה לי שיעור

חופשי, רעיון לא רע...למרות קשיי הכתיבה התחלתי לכתוב בעיפרון ולאחר מכן בדיו. כתבנו בעט בעל

ציפורן ובדיו מכסת. קנו לי מחברת מיוחדת עם שורות, אחת צרה ואחת רחבה.אחר הצהריים ניקיתי היטב את שולחן האוכל, הכנתי את כל הציוד, התחלתי להכין את שיעורי הבית, וכתבתי את כל הדרוש. בעוד אני מרוצה מעצמי על ההישג המחברת. על נשפך והדיו התהפכה הכסת גדול: "ברוך" קרה בדיו, השימוש של

התייעצתי עם דורל והוא הציע לקנות מחברת חדשה אך לא היה לו כסף.למחרת הגעתי לבית הספר עם המחברת המוכתמת. המורה לא גילתה נכונות

לשמוע את הסבריי ונזפה בי, ולאחר כמה ימים קראה לאמי לשיחה.כשחזרתי הביתה חיכתה לי מאמיקה במטבח בסבר פנים חמור, סגרה את הדלת והכתה בי נמרצות במערוך, בתוספת "מחמאות" שאני טיפש, לא יוצלח, עצלן, חסר

שכל ולא מבין דבר, והביעה תקווה שאולי בעזרת המכות אתעשת.השנים עד בי טבוע נשאר ההוא והכתם היטב נקלט מאמיקה של המסר האחרונות. "חיזוקים" מהסוג הזה כבר שמעתי בעבר והם התרבו בהמשך. למרות זאת צלחתי בשלום את כיתה א', ציוני נעו בין שמונה מינוס לשמונה פלוס; בשביל

תלמיד בעל חסרונות וחטאים כל כך גדולים, ועוד יהודי, זה לגמרי לא רע...

*

לקראת סוף שנת הלימודים מכרנו את הבית והמשפחה עברה לבוקרשט. אני נשארתי לבד זמן-מה ולאחר מכן לקחו גם אותי בלי לסיים את כיתה א' עד תום.

של לביקור לרומניה חזרנו א', כיתה סף על הייתה אלה כשבתי ,1978 בשנת את הבית, את שוב לראות כדי בטרגובישטה לבקר תכננתי וכמובן שבועות כמה בית הספר ואת בניין העירייה שבראש המגדל עם השעון. מרים רעייתי חשה ברע

ומסיבות נוספות לא הצטרפה לביקור ואנחנו לקחנו את הרכבת ונסענו.במגדל שעון לאותו ילדותי. למחוזות הזמן במנהרת חזרתי ואני נרדמה אלה העירייה שבעזרתו למדתי להכיר את פשר הזמן ולמדוד אותו, לחנות של אבי בשוק שבה חיכה לי שרפרף, פטיש ומסמרים שבעזרתם רציתי לתקנו ולשפצו. כאילו לא

נתן לבון

16

"גזוז", של קריאות אותן בה נשמעו שבדרך: התחנות אחת בטיטו, דבר השתנה .(Placinta Calda) "לימונדה קרה" ו"מאפה חם"

של המסורת מיטב לפי והריסות חפירות נמצאו שבה לטרגובישטה, הגענו צ'אושסקו, אך למרות זאת הגעתי לבית, כאילו רק אתמול הייתי שם. אבן נגולה

מלבי כשראיתי שהבית, בית הספר והשעון, כולם היו שם...מעגל אחד מיוחד ומוזר נסגר: עזבתי את המקום כשסיימתי כיתה א', וזכיתי

לבקר בו שוב עם אלה על סף כניסתה שלה לכיתה א'...

20 ביולי 2006


17

5(TATICU) אבי, טאטיקו

אהבתי לקרקס נזקפת ללא ספק לזכותו של אבי. מדי קיץ היה מגיע קרקס לעיר, ממקם את אוהלו בשוק, לא רחוק מחנותו של אבי, ולידו נפתח יריד. לונה פארק משעשע היה נפרס בסביבה ובו קרוסלה עם שרשראות ל"גדולים" ואחת עם סוסים לילדים. מוזיקה, גזוז, צמר גפן מתוק על מקל ואטרקציות רבות אחרות, כמו אישה

חסרת ראש ואישה בעלת שני ראשים, היו מהפנטים אותנו ומרתקים את דמיוננו.אבי היה לוקח את כל המשפחה לקרקס, אך הוא ואני היינו המתלהבים והנהנים הראשיים, אם לא היחידים. אהבתי את החיות, את האקרובטים ואת הלוליינים, עד שהחלטתי להקים קרקס בעצמי. כך התלהבתי, כל ויותר מכול את הליצנים. גייסתי מרתף מאחד השכנים, מתחתי לאורכו חבל, דורל הכין מודעות וכרטיסים, ויחד עם חבריי הצלחתי גם למכור כמה. בשעה היעודה, כשהקהל המתין בדריכות, פניי, קדתי קידה, אחזתי בידי מקל כדי לשמור על הופעתי כשארשת חשיבות על ואת ברכי את ופצעתי נפלתי ו... בשיאו המתח החבל, על עליתי המשקל, שיווי גאוותי, בוכה בכי עצור. מחיאות כפיים לא קיבלתי, אך כמה סטירות לחי הגונות

ומצלצלות מאמי... כן!שמו של אבא שלי הוא אליהו, או ברומנית: איליה (Ilie). אנחנו הילדים קראנו (Taticu). טאטיקו היה גבר יפה, מרשים, גבוה, גדול מידות, לא שמן, לו טאטיקו בעל עור שחום, שיער שחור, תסרוקת עם שביל בצד, עיניים גדולות כחולות (שאותן ירשנו ממנו אלה ואני) ושפמפם. הסמל האופייני בתלבושתו היה כובע מגבעת כמו בסרטים. היו לו רגליים גדולות, נעליים כנעלי גוליית, הליכתו הייתה הליכה בוטחת וצעדיו נשמעו למרחוק. לפעמים נדמה לי שהליכתה של אלה דומה לזו שלו. לא היה כמעט קשר בין דרך הליכתו לאופיו הרך, הנוח, השקט, הוותרני, הביישני, המאופק והעדין. איש טוב אמיתי היה אבי, במובן החיובי והשלילי של המילה; אופי שאמי סבלה גם ואולי לכך, ומעבר תום עד לנצל ידעה והתובענית הרגזנית האנרגטית,

מכך.עם מוזר. היה הגדולים, אחיי עם שגם משער ואני איתי, של טאטיקו הקשר ממד של ריחוק, אך לא של קרירות; אינני זוכר ששאלתי אותו שאלות כלשהן וגם הוא לא הרבה לדבר איתי; הוא היה מנשק ומחבק אותי רק בהזדמנויות חגיגיות. את בקשותיי ומשאלותיי לקנות דברים הייתי מפנה אל אמי ויותר מאוחר אל אחי

ארמנד.

נתן לבון

18

לתספורת לתגלחת, הספר אל איתו הלכתי קבוע, ריטואל כמין ראשון, בימי גם אותי, עם שביל בצד שמאל. ולסידור השפם. לפעמים הוא היה מספר ומסרק במקרה או שלא במקרה, לימים אני עצמי הלכתי יחד עם אורן להסתפר ולאחר מכן

חגגנו במתנה: קנינו איזו צעצוע או ספר או פריט לבוש שהוא חשק בו.מתחנת שהובילה רחבה שדרה העיירה, של הראשית בשדרה שכנה המספרה הרכבת אל מרכז העיר ומצדיה עצי תה. בשדרה זו עברו כרכרות רתומות לסוסים ובימי החורף המושלגים היו מזחלות, שסימן ההיכר שלהן היה הפעמונים, או לפי חסד של בימים פעמונים". עם "מזחלה – Sanie Cu Clopotei המפורסם השיר

ומצב רוח מרומם של אבי גם אני זכיתי לסיבוב בהן.בשדרה היו עוד שני מוסדות חשובים. הראשון הוא קיוסק שבימי החורף מכרו בו סופגניות מיוחדות, ענקיות, חלולות בפנים, שהמוכר קרא להם "סופגניות עצבניות" (Gogosi Infuriate). אני עדיין מחפש את טעמן וריחן עולה לי מדי פעם בחלומות. המוסד השני היה בית הקולנוע היחיד בעיר, שבו ראיתי את הסרטים הראשונים שבהם כיכבו ילדי הפלא דאז, הכוכבים שירלי טמפל ומיקי רוני, שאחי דורל טען

שאני דומה לו. איזו מחמאה...

*

אלה מעט הזיכרונות שיש לי מהילדות המוקדמת בנוגע לקשריי האינטימיים עם אבי. אלה היו ללא ספק ימי ההצלחה והזוהר של טאטיקו. הייתה לו חנות בשוק, שרשמית הוא מכר שם כלי בית, אך את הכסף הגדול עשה ממכירת משכון ומקניית

זהב מהאיכרים בסביבה. עיסוק זה היה בתחום האפור, בין מותר לאסור.שוטרים הביתה אלינו הגיעו אחד יום נפילתו. סיבת גם הפך הצלחתו מקור וחקרו אותו בקשר לעיסוקו עם זהב, ונשמעה גם הטענה שמכר זהב גנוב. הפרשה נגמרה ללא מאסר או משפט אך השלכותיה היו הרות אסון עבורו. אבא פחד כל כך עד שחלה במחלה משונה: הוא פחד להתהלך בחוץ לבדו! הוא היה יוצא לרחוב וכולו רועד בלי יכולת לצעוד אף לא צעד אחד. היום יש שם למחלה הזאת – "אגורפוביה" – פחד ממרחבים פתוחים, ומן הסתם יש היום טיפול יעיל יותר ממה שקיבל אז. ממגיד לרופא, מרופא איתו רצה במשפחה, הדומיננטית הדמות שהייתה אמי, עתידות אחד למשנהו, לעושי קסמים ולרבנים, לקוראים בקפה ובקלפים ולמחוללי

נסים אחרים, אך דבר לא עזר.המחלה הייתה כנראה הסיבה העיקרית למעבר לבוקרשט, כי שם היו רופאים טובים יותר. אך היו גם סיבות אחרות, כמו התגברות האנטישמיות, פרוץ המלחמה וכמיהתה של אמי להיות בעיר הגדולה ובקרבת משפחתה. תלותו של טאטיקו באמי הלכה וגדלה. עוד לפני המחלה הוא לא ידע להכין לעצמו כוס תה והכול היו מכינים


19

ומגישים לו, מתוך כבוד כמובן, אך מאז המחלה השגיחו עליו בשבע עיניים, בלוויית הנחיות והוראות ברורות, והוא מצדו לא החסיר דרישות וטענות.

את וצמצמה הגבילה פחדיו, את חיזקה הזאת היתר דאגת לאחור במחשבה תפקודו, וכמובן הגדילה את תלותו בשירותיה הטובים של אמי. תהליך השתלטותה עליו ועל ענייני המשפחה היה כמעט מוחלט. באופן אכזרי אפשר לומר, ואולי אחטא

כלפיה וכלפיו, זה היה בגדר מעשה סירוס.בראש השולחן, ישב כבוד. אבי וטקסים סמליים של גינונים נשמרו זאת, עם אמי הייתה מבשלת עבורו את המאכלים המועדפים עליו, לא היינו מתחילים לאכול בלעדיו, הוא היה עושה את "הכפרות" ליום הכיפורים, ובחגים נשמר לו מקום עם

חשובי העדה בבית הכנסת.בנסיבות מסוימות, במיוחד כשאימא לא רצתה להיענות לבקשותיי או לאלו של

אחיי, היא הייתה אומרת: "צריכים להתייעץ עם טאטיקו"...

21 ביולי 2006

נתן לבון

20

6(MAMICA) אמי, מאמיקה

את אהבתי לתאטרון אני חייב בראש ובראשונה לאמי, מאמיקה. מגיל שלוש עד גיל שבע היינו נוסעים מדי ערב חג המולד לבוקרשט לבקר את סבתא מטילדה.

אף שהנסיעה מטרגובישטה לבוקרשט ארכה כשעה וחצי, מאמיקה הייתה מעירה ולהתלבש. ומזרזת אותנו להתרחץ זריחת השמש, לפני פרפורי הלילה, אותנו עם אותי היא הייתה מושיבה על הסיר כדי לגמור את "העניינים החשובים" של הבוקר,

מה שהפך אצלי להרגל לכל החיים (כמובן שכבר לא על הסיר...).רחוצים ולבושים בחגיגיות ומצוידים לדרך, עלינו לכרכרה שחיכתה לנו בפתח הבית, ובעזרתה הגענו לתחנת הרכבת. זו הייתה אותה רכבת שחזרתי, לאחר שנים,

לנסוע בה עם אלה מבוקרשט לטרגובישטה וחזרה. סבתא וסבא קיבלו אותנו בחיבוקים, נשיקות ומתנות. התמקמנו, אכלנו, נחנו, והחלו ההכנות החגיגיות לביקור בתאטרון. יצאנו מוקדם, כי סבתי הייתה אישה יותר מורכב היה להצגה ההגעה תהליך וכל בהליכתה שהתקשתה וכבדה שמנה

מטיסה לחלל החיצון בימינו.המקומות שלנו היו תמיד ב"לוז'ה" – שורה של תאים ביציע, רצוי קרוב ככל האפשר למקום המיועד למלך עצמו. לפני כל הצגה קם הקהל לכבוד השמעת ההמנון

הלאומי שניגנה תזמורת אמיתית עם מנצח ועשרות נגנים."חלום המחזה של האחרונה התמונה היום עד לי זכורה הללו ההצגות מכל ליל חורף": תפאורה של חורף, פתיתי שלג יורדים וילדים משחקים, מוזיקה ערבה ומתוקה. בלבי איחלתי לעצמי שזה לא ייגמר לעולם. האם חשבתם פעם כמה (מעט)

רגעים כאלה יש לנו בחיים?מאז צפיתי בהרבה הצגות עם ההורים, עם האחים, עם חברים, עם מרים, עם הילדים, עם הנכדים ועם מי לא, אך הרוח של אותם ימים רחוקים מלווה אותי בכל

הצגה ומופע.

לאמי קראו סטינה (Stina), קיצור של אסתר, וכאמור, אנחנו הילדים קראנו לה מאמיקה. אישה חיננית, מקרינה נחישות, נמוכת קומה, עגלגלה, חיוך לבבי נסוך על

פניה היפות, שערותיה מקורזלות ושחורות, עיניה חומות וערניות.אימא הייתה אישה טעונת אנרגיות, רעיונות ותכניות, השולטת בבית ובמשפחה, יישק דבר. היא אהבה לישון אך ועל פיה ביקורתית ודרשנית, מקרבת ומרחיקה, לא נחה לרגע, הייתה בריאה וחזקה אך לא הפסיקה להתלונן על מחושים ולהזעיק


21

רופאים. בעלת כריזמה בלתי רגילה, שהשפעתה הייתה מכרעת במשפחתה הגרעינית והרחבה כאחד.

מפורסמת בבישוליה ובאפייתה, מאמיקה לא חסכה כל מאמץ כדי להכין לכל בן משפחה, קרוב או רחוק, את המאכל האהוב עליו, מנהג שנמשך כמעט עד סוף ימיה.

ארוחות יום השישי שלה זכורות עד היום במשפחתנו. – (מוני ממנה צעיר ואחד ממנה גדולים שניים אחים, שלושה היו למאמיקה מוני אחיה שנים). בעשר ממנה הצעיר – וסמי שנים, בחמש – ג'יון שנים, בשבע התאבד בנסיבות מסתוריות כשהיה כבן 17, אך אמי זכרה אותו בערגה ודיברה עליו

בהערצה.עם מאמיקה הפליגה ,11 כבת כשהייתה הראשונה, העולם מלחמת ערב משפחתה למונטריאול, קנדה. היה לה שם דוד, והוריה פתחו חנות לדברי סדקית. ותיארה עמוקים בגעגועים דיברה הזאת ועל התקופה כשנתיים, בקנדה הם שהו את עצמה כמין ילדת פלא או כ"מיני סופר וומן": הצטיינה בלימודיה, ניהלה את ובבישולים. הבית משק בניהול עזרה וגם סמי, התינוק אחיה את גידלה החנות, תמיד נהגה להתפאר שבאותם ימים למדה אנגלית וצרפתית, ובהזדמנות זו חזרה והדגישה שחבל שאנחנו הילדים דומים לאבא בכך שאין לנו אוזן מוזיקלית ואין לנו כישרון לשפות. קביעה זו הטביעה את חותמה על כל חיינו: שלושתנו אכן התקשינו

ללמוד שפות, וגם למוזיקה פחדנו להתקרב.לעולם לא נדע היכן הגבול בין מציאות לדמיון, אך אין כל ספק שמאמיקה בנתה בעלת ביותר, מורכב אדם הייתה היא במשפחה. הבכיר מעמדה את אז לעצמה פנים רבים ומנוגדים. אהבה לישון אך לא נחה לרגע; הייתה בריאה וחזקה אך לא הפסיקה להתלונן על מחושים ולהזעיק רופאים; מצד אחד, הייתה חמה, מחבקת ומנחמת, מפייסת ולרחוקים, לקרובים ולעזור לתת נכונה מפרגנת, ומלטפת, ובקיצור ה"דבק" של המשפחה. היא הייתה עורכת ארוחות בחגים ובימי חול כדי גיסים שסירבו לפייס בין אחים שהסתכסכו, קרובים שנישואיהם היו במשבר או לדבר זה עם זה. סעודותיה היוו כיסוי טוב כדי לשדך בין בת השכנה לקרוב משפחה. היא גם השתדלה לעזור לאחיינית צעירה שהסתבכה בהיריון מחוץ לנישואין, ובכך פעלה בניגוד לדעת רוב המשפחה. מצד אחר, הייתה קרירה ועוינת, כועסת ורוטנת, מסכסכת ומסתכסכת, לפעמים על סף האכזריות. גם מילדיה לא חסכה את שבטה

ואת נחת זרועה - ללא חשבון, ללא היגיון וללא רחמים.כשהייתי כבן 11 נהגתי לאסוף את הפרוטות האבודות שהסתובבו בבית, ומדי מימי באחד ומאחרים. טובים מדודים מאחיי, גרושים כמה מקבל הייתי פעם לכל וקניתי השכונתית למגדנייה הלכתי מכובד, סכום שצברתי לאחר ראשון, המשפחה את העוגה האהובה עלינו, קדאיף. כולנו אכלנו בתיאבון רב ואני הייתי שבע רצון ממעשיי, אך ציפתה לי הפתעה: מאמיקה קראה לי למטבח ושאלה אותי

נתן לבון

22

מאין היה לי כסף לעוגות. אני עניתי מה שעניתי, אך מאמיקה החליטה שגנבתי את הכסף והכתה אותי במערוך שעה ארוכה.

הדוד אבא, של באחיו בעיקר אחרים, של ובממונם בהישגיהם קינאה אימא האמת למען חייה. סוף עד איתם מסוכסכת שהייתה אמליה, ורעייתו מיליקה חוץ מזה ילדים. היו להם לא כי ילדיה על בה הייתה הדדית: הם קינאו הקנאה מאמיקה האשימה אותם בכל כישלונותיהם העסקיים וייחסה זאת לדוד מיליקה,

היות שסבי, לטענתה, העדיף אותו על פני אבי.מיצר הרפתקנות ומרצון להוכיח למיליקה ולכולם את יכולותיה, ודווקא בזמנים שגלי האנטישמיות גאו וכבר חשבנו לעבור לבוקרשט, היא פתחה במרכז העיר חנות גדולה לכלי בית ולרהיטים. החנות סבלה מהתנכלויות, וזכור לי אותו יום שפעילי של "חנות היהודים חנויות של הראווה חלונות על כתבו האנטישמית המפלגה זידוב – JIDANI, הכניסה אסורה!" והציבו שומרים בפתח החנויות לחסום כניסת

לקוחות.

מאמיקה הייתה תשבץ לא מפוענח, צבעונית ומלאת ניגודים של טוב ורוע, אהבה ושנאה, מתיקות ומרירות, אור וחושך, עידוד ודחייה, חום וניכור, הקפדה ורשלנות. תכונותיה הרבות השפיעו רבות על מהלך חיי ועל מעשיי, על הישגיי הרבים כמו גם על הנפילות. ההתפכחות והמודעות להשפעתה הרבה התפתחו אצלי מאוחר מאוד,

בגיל 70, ואולי כתיבת שורות אלו היא אחד הביטויים לכך.10 באוגוסט 2006


23

7האחים שלי

את היכרותי עם צ'רלי צ'פלין ואת הערצתי אליו אני זוקף לזכות אחיי, ארמנד ומיד לאחר מכן ודורל. בחורף 1943, חורף קשה במיוחד, חליתי באבעבועות רוח ימים ארוכים, להתמודד עם מכאובי (סקרלטינה). נאלצתי להישאר בבית בשנית המחלות ועם התופעות הנלוות: פצעים, גירודים וכתמים מכוערים שכיסו את פניי ואת כל גופי. כדי להקל על סבלי וכדי לנחמני, ביוזמתו ובעצתו של ארמנד קנו לי

מכונת הסרטה ידנית לילדים וקטעי סרטים של צ'פלין.שנתיים מאוחר יותר, בתום המלחמה, הציגו בקולנוע את "הדיקטטור הגדול", ודורל התרצה ולקח אותי לראות את הסרט. זהו סרט בלתי נשכח, כמו צ'פלין עצמו. דאגה ה-70 הולדתי יום ובחגיגת צ'פלין של אחד סרט לא אף הפסדתי לא מאז

משפחתי להקרין לכבודי בסינמטק בירושלים את הסרט "זמנים מודרניים".

*

לפני חודשים וארבעה שנים עשר נולד בחיפה, כיום שחי ארמנד, הגדול אחי פניו בהבעת ואילו לאבי, ארמנד דומה והגבוה המוצק גופו במבנה נולדתי. שאני ובכמה מתכונותיו מזכיר את מאמיקה: עיניים שחורות בורקות, חיוך מלבב, נעים הליכות ונימוסים אך נוקשה וקפדן בכעסו. בטוח בעצמו ומשרה ביטחון בסביבתו, דאגן לזולת, לעזור נכון פסימי. כשהוא גם אופטימיות מקרין ממעשיו, מרוצה

ואוהב משפחה.אחי השני, דורל, היה גדול ממני בשמונה שנים ושבעה חודשים. הוא נפטר בערב בתווי כחולות. עיניים בעל נמוך, בלונדיני, שנים. כשלוש לפני ה-79, הולדתו יום הפנים שנינו דומים לדוד מיליקה. דורל היה איש עליז ואוהב לצחוק, בעל הומור ונוח להתרגז נוח ושיח, שיחה איש רצון. ובאי-שביעות במרירות המהול מיוחד בעיפרון וטבע דומם צייר ובנעוריו מפותח אסתטי חוש בעל היה דורל להתפייס. למד שמן, בצבעי גם והשתמש לצייר חזר ,63 בגיל שהתאלמן, לאחר ובפחם.

והשתלם בחוגים והשאיר עשרות ציורים פרי מכחולו.ילדיו ונכדיו היו אצלו בראש סדר העדיפויות. הוא התאמץ למענם מאוד מבחינה גבול הכפייתיות; הם היו על היו וחרדותיו אליהם וכספית. דאגתו נפשית פיזית,

מרכז חייו ותכליתם.

*

נתן לבון

24

בילדותי חשו אחיי אחריות כלפיי, לטוב ולפחות טוב. לפעמים הגנו עליי מפני לברכה, למופעים לטיולים, ועם חבריהם כעסיה של מאמיקה, לקחו אותי איתם שונים ולמסיבות שלא תמיד התאימו לגילי. הם חשו חובה לדאוג להצלחתי בלימודים ודאגה זו הפכה לסיוט. כל ערב כשהגיעו הביתה, כל אחד מהם בדק ביסודיות את הכנת השיעורים ואת הבנת הנקרא שלי. לעתים קרובות גם מאמיקה לא הפסידה את ההזדמנות לערוך "וידוי למידה". כולם כנראה רצו שאלמד ואשכיל, אם לא הם,

אז לפחות אני.היחסים בין אחיי היו קרובים. הם נראו לפעמים כתאומים, הם עשו כמעט הכול יחד, אך לא חסרו ביניהם גם מתחים וסכסוכים. ארמנד התנהג כאח הגדול עם כל הזכויות הנלוות לכך, ודורל היה אב טיפוס של "ילד סנדוויץ'" – עם רגשות קיפוח,

קנאות והסתגרות.לארמנד עבר עתיר הצלחות עם בנות, וכפי שאומרים ברומנית, הוא "סובב להן את הראש". לדורל היו הצלחות בסגנון אחר: הוא רקד בחן ובכישרון, דבר שהקל על יחסיו עם בנות המין היפה. תכונה זו היוותה לא פעם עילה לסכסוכים בין שני כך שהוא על וזה התרגז עם החברות של ארמנד, גם רקד האחים, מאחר שדורל

"גונב לו את החברות".שם ולמד בבוקרשט, הסבים אצל ארוכה תקופה ארמנד בילה ילדותי בשנות ועל מעורבותו לכתיבה נטייתו על בבית הספר התיכון. באותה תקופה הוא סיפר והשחקן החלוץ" "חיל היה הוא לבוקרשט כשעברנו הספר. בית עיתון בעריכת

המרכזי בארגון החנות החדשה.דורל למד בתיכון למדעי המסחר והחשבונאות. הוא החליף כל בית ספר, ורק לאחר שנים, בשנת 1997, כשחזרנו יחד לטרגובישטה וניסינו למצוא את מבנה בית הספר שבו למד, הוא סיפר על התלאות שפקדו אותו בתקופת הלימודים. יום-יום קיללו אותו וכינו אותו בשמות גנאי, וגם מכות לא החסירו ממנו. כילד יהודי יחיד בכיתה, המורים והתלמידים התנכלו אליו קשות, אך למרות הכול הוא סיים שש שנות תיכון. בזכות תעודת הגמר הוא התקבל לעבודה כמנהל חשבונות זוטר בעסק סיטונאי לכלי בית בבוקרשט. לאחר שישה חודשים פוטר על פי צו ממשלתי האוסר על העסקת יהודים. הוא קיבל מכתב הערכה יפה שאותו שמר כל חייו. אגב, אותם לימודים עזרו לו מאוחר יותר בעבודתו כתמחירן ב"וולקן", מפעל המתכת המפורסם

בימים ההם במפרץ חיפה.בימי המלחמה נקראו שני אחיי לעבודות כפייה. בשל הגיל גויס ארמנד ראשון לעבוד בחפירות במחנה הצבאי "פוליגון". לשם כך קנו לו הוריי לבוש וציוד הולם. למרות הנסיבות המאיימות, דורל קינא בארמנד וחש מקופח, אך גם תורו לא איחר להגיע... הם עבדו תקופות קצרות בעבודות פיזיות, כמו פינוי שלג, אך לאחר זמן-מה מונו לפקידים בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. זו הייתה עבודה נוחה, מארבע עד


25

שמונה, והמשרד היה במרחק כמה צעדים מן הבית. עבודה זו אפשרה להם לפתח כבר אז את עסקי מכירת הרהיטים. כך נולדה החברה שאת שמה הגה דורל "אר-

דור" (Ar-Dor), ואת הלוגו שלה עיצב במו ידיו. אל שותפות זו על תקופותיה השונות אולי אחזור בהמשך.

כשהייתי כבן תשע החליט דורל לפנק אותי ואת עצמו והלכנו יחד לאכול גלידה, דורל .(Capsa) "קפשה" והיוקרתי המפואר הקפה בבית אלא גלידה סתם ולא אך ללקק אותה רציתי אני וכפית. מזלג סכין, עם מוצקה שהוגשה גלידה הזמין והצלחת על הרצפה נפלה הגלידה ניסיתי, אבל אני בסכין. להיעזר לי סימן דורל נשברה. כשאנחנו "מבואסים", דורל כעוס ואני פגוע, שילמנו את החשבון ומאז אני

לא אוהב גלידה.לאחר 56 שנה חזרנו שנינו לקפה "קפשה", אך הפעם לא הסתכנתי והזמנתי רק

עוגת קצפת וקפה הפוך...

13 באוגוסט 2006

נתן לבון

26

8הסבים והסבתות

עליי. המועדף המעדן המרציפן, היא מטילדה סבתא של הגדולה מומחיותה אני לא מתכוון למרציפן רגיל בצבע אפור-חום, אלא לכזה צבעוני ומעוצב בצורות שונות; פסלונים למיניהם, דמויות של טווסים, אפרוחים ופילים, סוסים וארנבות, איכרים ואצילים, בקתות וארמונות – כמו שאומרים היום, "חבל על הזמן!". בתוך הסוכר, תערובת של והאלוהי המופלא הטעם פורצים איתו ויחד הזה היופי כל

השקדים, הלימון והווניל, וריח שושנים בהשראתה הפיוטית של סבתא.מכן לאחר ושנה ארמנד, של הבר-מצווה חגיגת לכבוד מרציפן הכינה סבתא גודל האירוע היא לא הסתפקה בסתם דמויות, אלא פיסלה לזו של דורל. בשל –כאלו מאגדות ילדים מפורסמות: שלגייה ושבעת הגמדים בביתם הקטן בתוך היער; כיפה אדומה ניצבת ליד סבתה טובת הלב ולידן הזאב הנוראי והערמומי; ממרחקים מגיעה על כרכרה מדלעת סינדרלה היפה ובצד מונחת נעל מיותמת – בקיצור, שלל מרציפנים ממחוזות דמיוני. סבתא שמחה לשמוע את הצעותיי ולמלא את בקשותיי. כך היא נענתה לרעיון לפסל את משפחתנו סביב לשולחן. כל הדמויות המפוסלות הונחו ביד רועדת על "המגש" – מגש כסף שרקועים בו עיטורים עדינים ובמרכזו חרוט השם רבקה. סבתא קיבלה אותו מסבתה, שקיבלה אותו מאותה רבקה שאין לדעת מה מידת קרבתה המשפחתית. מגש המרציפנים הכסוף שמור אצלנו בבית, תלוי במרכז הקיר, במקום כבוד בין אוסף הצלחות, ומשמש בשמחות ובימים טובים

להגשת מרציפן.אותה ושאלתי בי בערה קנאתי המגש, גבי על יצירותיה את שסידרה בעת היסוס, בלי בר-מצווה...". "כשתחגוג הייתה: תשובתה לי מרציפן. גם תכין מתי לפני שנים שלוש ואכן, תמותי...". אז "עד הערתי: ארבע, בן ילד של ובמחשבה

שמלאו לי 13 שנה, סבתא נפטרה.מולדת בטולדו, בארץ, – רבים במקומות ההוא המרציפן טעם את חיפשתי המרציפן, בקלגנפורט, שאליה הגענו לאחר סיבוב של מאות קילומטרים, ועוד – אך לשווא. לבסוף לקחה רעייתי מרים את המתכון מאיריס האחיינית שלנו, שכנראה קורטוב מצאתי ואני שלהם, את עשו הגנים ואכן סבתא, של כישוריה את ירשה

מהטעם הנכסף ההוא. ,(Vava) שמה של סבתא שלי היה מטילדה, אך אנחנו הנכדים קראנו לה ואוההתקשתה ושמנה, קומה נמוכת אישה הייתה היא "סבתא". בלדינו שפירושו טלפון לידה אשנב, דרך הרחוב אל והביטה כיסא על ישבה הזמן ורוב בהליכתה הדין עורך של אמו מטילדה, "מדברת ולומר: שצלצל למי לענות שמחה ותמיד


27

המכובד סמי". הדוד סמי, בנה הצעיר, למד משפטים ופתח משרד בחדר המפואר ביותר בביתם.

ואוה הייתה אמנית בנפשה שבשל צוק העתים לא מימשה את עצמה. היא פיסלה הארוחה בעת לחם של מבצק יפהפיות ודמויות צורות גם אלא מרציפן, רק לא

ואחריה.שסיפרה לי זכור לא אך הקיץ, או הפסח בחופשות אצלה ביליתי לפעמים סיפורים או שניהלתי עמה שיחה. היא נתנה לי עצמאות מלאה, סמכה על המשמעת

העצמית שלי שאגיע בזמן לארוחות ושאקפיד על שעות השינה והמנוחה.מהרחוב שבו גרו, אולימפולוי 59, מצטיירת לנגד עיניי תמונה שכאילו שאובה פנסי את ומדליק אבוקה עם איש עובר ערב לעת יומין: עתיק מציור או מסרט הרחוב שדלקו על גז בזה אחר זה, וטרם הזריחה חוזר ומכבה את הפנסים כולם, כל

אחד בתורו...בביתם עברתי ניתוח פוליפים. אינני יודע אם כאב לי, אך גיגית מלאה דם חרוטה המופלא הניתוח את השמאלית. אוזני לניתוח הלכתי גם לביתם היטב. בזיכרוני ללא האוזן את שמשאיר בכך שנודע רומניה בכל היחיד המומחה ביצע והמסוכן צלקות וסימנים אחרים להשאיר. האגדה מבית מדרשה של אמי מספרת שהניתוח

נערך ברגע האחרון וכך ניצלתי. מאז היו לי עוד כמה רגעים אחרונים...אותו ללבוש הצלחתי לא האשפוז בשל אך פרווה, מעיל לי קנו חורף באותו

בחורף ובשלג. הדבר לא הפריע לי להתגנדר בו באביב החם, בחג הפסח.סבא אברהם, שקראנו לו פאפו (Papu), היה מבוגר בהרבה מוואוה, איש יפה תואר, גבוה, מלא אך לא שמן, מקריח בעל שיער אפור-לבן, עיניו כחולות צוחקות והליכה יציבה אך אטית. לבוש תמיד בחליפת שלושה חלקים, שעון זהב תלוי על למעני שולף היה הימני מכיסו הווסט. של השמאלי הכיס בתוך ומונח שרשרת

סוכריית כרמל עטופה בנייר. בכך למעשה התמצה הקשר בינינו.למרות גילו המתקדם הוא עבד כפקיד שליח בבנק של הדוד סמי הגדול, אחיה של סבתא, שנחשב לעשיר מופלג, גאוות המשפחה. עבודתו של סבא בבנק שימשה תירוץ של כבוד שכיסה על העובדה שהדוד נשא למעשה בעול פרנסת המשפחה. הוא

גם מימן את לימודי המשפטים של הדוד סמי.לאחר שוואוה נפטרה, עבר פאפו לגור אצלנו ואף ישן תקופת-מה עמי באותה

מיטה. מאוחר יותר היה לו חדר קטן משלו שללא בושה חשקתי לרשתו.לעיתון האבל מודעת את לנסח הוטל עליי .90 בגיל טובה בשיבה נפטר הוא "Universul" וכתבתי בה: "אנו מצטערים להודיע שאבא וסבא שלנו, אברהם, נכנע

לכובד השנים...".

נתן לבון

28

סבתא מטילדה וסבא אברהם קבורים בבית הקברות הספרדי בבוקרשט. אחי עם שם לבקר חזרתי השנים ברבות הקבר. את לשקם פעמים כמה דאג ארמנד

רעייתי, ילדיי ונכדיי, האחיינים ובני משפחותיהם.

*

את סבתא חנה, אמה של טאטיקו, לא הכרתי. היא נפטרה זמן-מה לפני שנולדתי. רק לפני כמה שנים נודע לי מפי בן דוד רחוק שהיא נולדה בטולדו וסבא הכיר אותה

שם עקב עסקיו בספרד.דמותו של סבא הרמן רחוקה ומטושטשת. אני זוכר רק את המעמד שבו אכלנו טאטיקו של באוזנו ולחש חמור פנים סבר בעל זר איש כשנכנס צהריים ארוחת

שאביו שנפטר.לסבתא חנה ולסבא הרמן נולדו הרבה ילדים, אך רק שבעה מהם, ארבעה בנים ושלוש בנות, הגיעו לפרקם. הבכור, קוצ'ו התאבד ככל הנראה במהלך שירותו הצבאי במלחמת העולם הראשונה, אך זמן מותו ומקום קבורתו אינם ידועים. אחרים היו מיליקה, אבי איליה, מונקו והבנות רבקה, סריקה וביקה. עד פרוץ מלחמת העולם ,(Ploiesti) השנייה גרו כולם בטרגובישטה, מלבד רבקה וסריקה, שגרו בפלוישטי

עיר במרחק 60 ק"מ מבוקרשט שהתפרסמה בבתי הזיקוק לנפט שבה.היו להם מעט נכדים: אנחנו, שלושת האחים, צ'יצ'י, הבת של רבקה, וליקוצ'ה ואנישוארה, הבנות של ביקה. לעומת זאת, היו להם הרבה דודים ודודות, אחיינים

ובני אחיינים, רובם בטרגובישטה, שהיוו את המעגל החברתי של משפחתנו..כדי לסגור מעגל ולהחזיר את כבודם האבוד של סבא הרמן וסבתא חנה, החלטתי בביקורי ברומניה בשנת 2003, לעלות לקברם עם אל, האחיינים אילן ואיריס ובני משפחותיהם. נראה לי לא הוגן לעלות לקבריהם של הורי אמי בלי לעלות גם לאלה של הורי אבי. ארמנד, כאמור, דאג לשיפוץ את הקברים של הורי אמי, אך את מקום

קבורתם של סבא הרמן וסבתא חנה לא פקד כלל.החלטתי ויצאנו לדרך! לאחר סיבובים רבים בפרפרי טרגובישטה וביקור בשבעה בתי קברות שונים, הגענו לבית קברות יהודי שנמצא בקצה שכונה של צוענים. אלה היו הימים שלאחר הפשרת השלגים והדרך הייתה מלאת בוץ שהגיע עד הברכיים. מהאוטו ירדתי החלטה, היא החלטה אך להמשיך. וסירב למכוניתו חשש הנהג אט- אך איתי, לבוא ופחדו היססו המשפחה בני רוב מאלה חוץ לדרך... ויצאתי

את לראות באו השכונה צועני רוב אליי. הצטרפו הם וגם סקרנותם גברה אט התיירים וניסו לעזור, להושיט יד, להעמיד קרשים, ואישה טובה אחת אף קיפלה

את המכנסיים שלי כדי שלא יתלכלכו וכשרציתי להודות לה היא נעלמה.גרניט של שחורה מצבה לקבר. אותנו הובילה המקום על השומרת הצוענייה HANA" :ניצבת מעליו, מצבה מרשימה שכולה הוד וכבוד ועליה חרוטות המילים


29

H. LUPESCU. חייה נקטעו ב-13 בפברואר 1928 בהיותה בת 54 שנים. התפללו למענה".

בתחתית זעירות באותיות מצוין שמו אך מקום באותו קבור הרמן סבא גם המצבה. את המצבה הקים מיליקה ולדעתי היא מקפלת בתוכה את סוד החשבון

שלו עם אביו שעל כך אפרט בהמשך.שנה לאחר מכן ביקרתי שוב במקום בחברת מרים, אורן והנכדות כרמל ויעל, דורית – הבת של ארמנד, וילדיה מעיין ואורי, וגם עם אלה, שהפעם באה עם בן זוגה

צח. בביקור זה גיליתי שגם סבא של אבא קבור כאן.בכתיבת דברים אלה אני מקווה שהצלחתי ולו במעט להשיב את כבודם האבוד

של סבא הרמן וסבתא חנה ולגאול אותם את מאלמוניותם.

4 בספטמבר 2006

סבתא מתילדה וסבא אברהם.

נתן לבון

30

9הדודים, הדודות ומי שביניהם

את המושגים הראשונים ברזי הבורסה הקנה לי דוד סמי הגדול, האח של ואוה, בנקאי במקצועו. הוא רצה להבטיח את עתידי ומדי שנה בחג המולד, קיבלתי ממנו מתנה מניות של הבנק שלו. אמנם רציתי מאוד אופניים, אך כולם הסבירו שהניירות

האלו, שאפילו לא נתנו לי להחזיקם פן יינזקו, שווים יותר.בחגים ובימים טובים או כששרר מצב רוח טוב, טאטיקו היה מוציא את המניות מכספת הברזל, מראה אותן לכולנו, סופר, מחשב ומודיע את שווי הרכוש שנצבר

לכל אחד מהילדים.בטרקליני קבוע אורח מופלג, עשיר מופת, דמות המשפחה, גאוות היה סמי העיליתות החברתיות במדריד ופריז ומעמודי התווך של הקהילה הספרדית המיוחסת בבוקרשט. איש נדיב ונדבן, שכאמור פרנס למעשה את סבי וסבתי ולפעמים עזר גם

לנו ולבני משפחה אחרים.הוא ואשתו, טנטי טינה (Tanti Tina), גרו בבית מפואר ביותר ברחוב קונקורדייה חדר אנגלי, בנוסח תה חדר שונים: בסגנונות חדרים בבית היו .(Concordiei) 6טורקי, ספרייה רחבת מידות, פטיו ובו צמחים טרופיים, חדר עבודה, חדר המתנה מצרפת שהובאו אמנותיים, ציורים עם טפטים מצופים היו הקירות כל ועוד. ומספרד. גינה גדולה עיטרה את הבית והייתה אפילו חניה מקורה; רק יחידי סגולה

החזיקו אז מכונית פרטית, ועוד עם נהג.היו להם שלושה בנים, שהיו שלושה עולמות שונים. ז'אן היה איש העולם הגדול, מעורה בחברה של נסיכים ואצילים וגלגל עסקים רבים. בתום המלחמה הוא לקח

חלק מהרכוש המשפחתי, היגר לפריז, "צפצף" על כולם והמשיך בעסקיו ובבילויו.ניקו, ששמי כשמו, דוקטור למשפטים בוגר הסורבון בפריז, היה מוזיקאי, ניגן נפטר ניקו פרטיים. שיעורים ולימד קאמריות, בתזמורות נוספים ובכלים בצ'לו המוזיקליים מכישוריו לו באו לא ופרסומו עיסוקו עיקר .90 בגיל טובה בשיבה בלונדיניות עם חי פעמים, כמה והתגרש התחתן הוא נשים. אחר מרדיפתו אלא ושחרחורות, גבוהות ונמוכות, צעירות פחות ובעיקר יותר, יהודיות ורומניות, ואולי

גם אחרות. הלשונות הטובות דיברו שגם אחרי גיל 80 חיזר אחר תלמידותיו.הבן האמצעי סילביו, המיושב בין הבנים, מהנדס במקצועו, איש רציני, ציוני, משפחה. והקים טבעון בקרית התיישב ישראל, מדינת הקמת לפני ארצה הגיע כשאנחנו הגענו ארצה הוא קיבל אותנו יפה ואף עזר לנו. סילביו נפטר לפני שהגיע

לגיל 50.


31

"הארוחה", גם התקיימה לתאטרון, הליכתנו על נוסף המולד, בחג שנה מדי הארוחה החגיגית המסורתית אצל ננה סמי. אני הלכתי או הולכתי לשם ברגשות האורות עם והצבעוני המקושט האשוח עץ את אהבתי אחד, מצד מעורבים. ניחוח (רק לא מניות...) ואת הממתקים שהדיפו המרצדים, את הציפייה למתנות של חו"ל. כמו כן הוקסמתי מהשולחן הארוך שהיה ערוך כמו בסרטים, צלחות רבות "רוזנטל", באירופה ביותר המפורסמת החברה של כלים מערכת שונים, בגדלים נרות, מפיות, לבנה, מפה מבדולח, צבעוניות כוסות בזהב, מעוטר מכסף סכו"ם

פרחים וקישוטים אחרים – כל אלה כישפו אותי.וחשתי לשולחן מסביב והמנומסת המעומלנת הישיבה את שנאתי אחר, מצד מבוכה בזמן הארוחה כשלא ידעתי מה לעשות עם כל הסכו"ם וכיצד להחזיק את

הכף כך שהמרק לא יישפך עליי.בפעם הזאת החגיגית הארוחה נערכה כנער, כבר ,1946 שנת של המולד בחג וגם אז יחסי הדו-ערכי לאירוע עמד בעינו. כמה ימים לאחר מכן כתבתי אחרונה סיפור קצר שכותרתו "בין סנובים ומתעשרים", שבו תיארתי ברוח אותם זמנים, שבהם השוויון וזכויות הפועלים נשבו באוויר, את אורח החיים הנצלני והמזויף של

הבורגנים, ואת הפערים בינם לבין העם הפשוט והעמל.כעבור זמן-מה השלטונות החדשים של רומניה הלאימו את הבנק, ולאחר מכן גירשו את ננה סמי וטנטי טינה מהבית. בפעם אחרונה שראיתי את ננה סמי, זמן-מה לפני שעזבתי את רומניה, הוא גר בחדר קטן, טחוב ועלוב, בודד, חולה מריר, כואב וכועס. ילדיו ואשתו נטשו אותו, ניצלו את ההזדמנות הראשונה וברחו לפריז עם כל

הרכוש שנותר.ננה סמי נשמר עד היום במלוא הדרו. ביקרתי עם משפחתי במקום הבית של בשנים האחרונות, עמדנו מלאי התפעלות מול שערי הברזל הרקועים ובקושי הרשו

לנו להציץ בקדמת הבית.הטורקי בחדר השנים כל גרו הרמין, ואשתו מאמיקה, של הגדול האח ג'ון, בביתו של ננה סמי. ג'ון היה אדם משכיל וידען, שלט בכמה שפות. הוא עסק בעסקי אוויר ורווחיו הכספיים היו בהתאם. הוא כבש את שומעיו בסיפורי הגבורה והנסים,

באנקדוטות ובבדיחות מפולפלות.ג'ינג'י ועיניים קטנות הרמין אשתו התחנכה בצרפת. רזה, גבוהה, בעלת שיער הגבוהה. ממנה נימוסים של האצולה ובעלת ריחנית, מטופחת מגונדרת, ירוקות, שמעתי לראשונה את המושג "דיאטה". היא שתתה תה תפוחים ומרק ירקות. הרמין אהבה אותי ומדי פעם פינקה אותי בכל מיני עוגות של מגדניות בוטיק בבוקרשט. אמנם נסענו בחשמלית (Tranvai), אך בשל האיסטניסטיות שלה היא לא התיישבה

על ספסל ליד איש זר, ובטח לא ליד פשוטי העם.

נתן לבון

32

ג'ון ניהל ג'ון והרמין לא צלחו. מהלחשושים בבית הבנתי שחיי הנישואים של ניסיונות וניסו להשכין שלום בית. וכולם ריחמו על הרמין רומן עם אישה אחרת שבלטה צ'וקו, לבו, לאהובת נישא הוא התגרשו. הם ולבסוף שנים נמשכו אלה וג'ון עלו ארצה בתחילת שנות החמישים והסוער. הם ובמזגה המפולפל בכיעורה הבטלן וההולל הפך בגיל 53 לאדם חרוץ, שעבד כרצף ובעבודות שחורות אחרות עד

שהתקבל לעבודה כשליח בשגרירות האמריקנית.סמי שדוד החיסכון מכספי והתפרנסה בפריז, ולאחותה לאמה נסעה הרמין עליה, ריחמו והנבגדת, שכולם כך התגלה שהרמין המסכנה, החלשה לה. השאיר

הייתה במשך כל השנים המאהבת של דוד סמי...

*

רבקה בפלוישטי. משפחותיהן עם גרו טאטיקו, של האחיות וסריקה, רבקה ,(Cahane) "נשואה לאהרון אברמוביץ, שהחזיק עם אחיו חנות גדולה בשם "כהאנהבעלת שתי קומות ובה ביגוד ובדים אופנתיים. יש להם בת, ציצי, שלמרות תלאות המלחמה גדלה עם כפית זהב בפה. היא מבוגרת ממני בארבע שנים וחרוטה בזיכרוני שהתארחתי בעת ומזמין. גדול חיוך בעלת ושמנה, גבוהה ועליזה, נעימה כילדה אצלם השתדלה לגונן עליי כאילו אני אחיה הקטן ולהנעים את שהותי בממתקים ובטיולים במקומות מעניינים, מקומות שלפני כמה שנים חיפשתי בביקורי בפלוישטי אך לשווא. לציצי יש בת דודה, בערך בגילי, שאת שמה שכחתי, אך בכל ביקור אצלם

תמיד "במקרה" הופיעה גם היא. לא ברור אם היא חיזרה אחרי או אני אחריה.אביה של ציצי, אהרון, היה אדם גדול ממדים בעל קול בס רעשני ובעל ארשת מאיימת, אך מאחוריה הסתתר אדם רך וטוב לב שפחד מצלו של עכבר. כשהתארח אצלנו בלילה היה מגיף במנעול ובריח את כל הדלתות והחלונות ומדליק את האורות. היה מקדים להגיע לרכבת שעתיים לפני מועד יציאתה, וזאת לנסיעה שארכה פחות

משעה.תרבות, בענייני תמיד חלוקים היו סריקה, של בעלה אוסקר, וגיסו הוא פילוסופיה, מוזיקה וכמובן ייחוס משפחתי וכבוד. לכל ביקור שלנו בפלוישטי קדם

מסע פיוס נמרץ שתמיד צלח, עד הביקור הבא...סריקה, אישה גדולת ממדים שמשמניה "נזלו" ממנה, מסבירה פנים וחייכנית, הרטובים ומחיבוקיה מנשיקותיה מרחק שמרתי אני אך בנדיבות, מכבדת

והדביקים.אוסקר בעלה, איש משכיל ומוזר, רופא שיניים, שנהג למשל לבשל ביצים קשות עם מכשירי העבודה ששימשו לטיפולי השיניים, למען שמירה על הסטריליות כמובן. כבולים כשהם הזמן את למטופליו להנעים כדי הטיפול בעת בכינור ניגן אוסקר


33

תה שתה הוא (?) בריאות מטעמי להשחזה. או לעקירה מוכן פעור, בפה לכיסא מאותו ספל, בלי לרחוץ אותו מעולם.

הוא הגה ממוחו פנטזיות ורעיונות שהתחרו עם אלה של הברון מינכהאוזן, ורק ויכולות, שחרז שירים והתנסה גם הוא הבין את מהותם. אמן אמיתי, רב פעלים בכתיבת פרוזה. בגיל 90, בהיותו בבית אבות בישראל, הוא נאלץ לברוח דרך החלון

מחדרה של אישה שבעלה תפס אותם בשעת מעשה...יפה, אישה נחשבה היא בטרגובישטה. גרה טאטיקו, של נוספת אחות ביקה, נטש אותה ואנישוארה. בעלה הראשון ליקוצ'ה בנות, וילדה שתי נישאה פעמיים לאחר הולדת ליקוצ'ה. בעלה השני פסקל התחתן איתה בשל רכושו של אביה, סבי. סבי אצל גרו הם מדופלם. ובדאי הולל ערמומי, חלקלקה, לשון בעל היה פסקל הרמן, ובעזרת חנפנותו ותחכומו הוא מצץ את כספו. הוא נהג בצביעות ללא גבולות ובושה. היה למשל רוחץ את רגליו של סבי ואומר בתוך כך, שמרוב אהבה והערצה

הוא מוכן אפילו לשתות את המים שטבלו בהם...בניו, מיליקה, הבן הגדול, החליט פני על מאחר שסבי העדיף את חתנו פסקל שתי עם ביקה אחותו ואת פסקל את במכות גירש זמן-מה ולאחר סדר, לעשות ילדותיה הקטנות. מיליקה לא סלח לאביו גם לאחר מותו, ואולי מסיבה זו הקים

מצבה רק על קברה של אמו, סבתא חנה.ביקה נשארה מחוסרת כול וללא מקור פרנסה, התקיימה בעיקר מחסדיהם של

אחותה רבקה, אבי ואחיו מונקו, שתמכו בה בסתר מחשש מנשותיהם.ליקוצ'ה, הבת הגדולה, נכנסה להיריון בגיל 16. מאמיקה ניסתה לגייס מהאחים ואוסקר, מיליקה צלח. לא הניסיון הלב לדאבון אך להפלה, כספים והאחיות

"מטעמי מוסר", לא ניאותו להשתתף, ואם הם לא אז גם אנחנו לא!ליקוצ'ה ילדה בן וכדי לפרנסו עבדה בניהול משק בית ובעבודות שחורות אחרות. היא התגלתה כאם מסורה ואוהבת וכולם התפעלו מבנה. הילד גדל התחיל ללמוד בגן ואז קרה אסון גדול ונורא: בעודו הולך ברחוב דרך על חוט חשמל והתחשמל הדודים כל ובין מחסורה, ועם כאבה עם לבד נשארה המסכנה ליקוצ'ה למוות.

והדודות לא נמצא לה עוזר ומושיע, למעט הדודה רבקה.בשנים מבוגר ממנה רומני, גבר עם ליקוצ'ה התחתנה ברירה, מחוסר לימים, וסוסים. היא נאלצה לטפל גדול עם הרבה עובדים רבות, קבלן מצבות בעל משק בכל המשק הזה, לבשל, לנקות, לקרצף את הסוסים ולהאכיל את הפועלים, ומאחר

שנחשבה כמשכילה (סיימה תשע שנות לימוד), ניהלה גם את החשבונות.החיים לא פינקו אותה, וכדי להתנחם ולממש את רגש האימהות, אימצה בת

ואת כל חייה הקדישה לחינוכה ולהשכלתה. משפחתה מבני לחלוטין כמעט מנותקת עדיין בתה, עם בארץ חיה היא כיום שנותרו. היא בת 87, אינטליגנטית, מעורה, קוראת ספרים, מתפקדת וצלולה. דבריה

נתן לבון

34

מתובלים בחוש הומור ובציניות. היא זוכרת הכול ואת כולם, ואף שאינה שומרת טינה אפשר להבחין בכעסה, במרירותה ובתחושת ההחמצה שלה.

משפחתנו כוללת עוד הרבה דודים ודודות וקרובים כאלה ואחרים, כאלה שהזמן השכיח אותם מהווייתי, כמו דודה רבקה מהעיר קראיובה (Craiova), בעלת הסנטר

הכפול שנחירותיה נשמעו כרכבת נוסעת שורקת ושורקת...



35

10ימי מלחמה – מבוא

האנטישמיות גילויי וגברו הלכו הקודמת המאה של השלושים שנות בסוף ורדיפות היהודים ברומניה ובמדינות אחרות. צ'כוסלובקיה נפלה קורבן לוויתורי ניתן לפולין, הנאצי הצבא פלישת עם ,1939 בספטמבר 1 ביום להיטלר. המערב האות לפרוץ מלחמת העולם השנייה, ויום לאחר מכן צרפת ובריטניה הצטרפו גם

הן למעגל הלחימה.מצאתי לנכון לציין עובדות ידועות אלו כדי לתת את הרקע להחלטה התמוהה של משפחתי לפתוח דווקא אז דף חדש בחייהם: למכור את הדירה בטרגובישטה ולפתוח חנות בבוקרשט. את כל הכספים שקיבלו ממכירת הדירה השקיעו בחנות החדשה. הם לא שמו פרוטה בצד ליום סגריר, אף שכבר נשמעו קולות הרעם ונראו

אורות הברק שהחלו להקדיר את האופק.מהמציאות, התעלמות הדחקה, למציאות, התכחשות מטורפת, אופטימיות עיוורון או פשוט רצון לשרוד. – מי אני שאשפוט היום לאור המציאות המורכבת,

המסוכנת ורווית האלימות שבה אנחנו חיים בישראל.

*

למדי מרכזי במקום נמצאה (Baratiei) 59 בראציאי שברחוב החדשה החנות בבוקרשט, בקרבת השכונות היהודיות. בחנות היו שתי קומות ונמכרו בה רהיטים, בדי ריפוד, כלי בית וכלי מטבח. בסידורה הושקעו מרץ רב, חום, יצירתיות ומחשבה,

והכול בעבודת צוות נאמנה של הוריי ואחיי כשמאמיקה מנצחת על המלאכה.אצלנו, הצנע מימי "תנובה" של סוג קפה-חלבייה, בית מעין שכן החנות ליד שבו מדי פעם פינקה אותי מאמיקה בקפה בחלב עם קצפת – מחווה קטנה עם רכות

מלטפת.שפירושו ,(Vulturului) 13 וולטורילור ברחוב זמנית דירה שכרנו בבוקרשט "הנשרים", שם מרשים ומבטיח, מסתורי ומפחיד. חיש מהר מצאתי לי כמה חברים, חלקם יהודים וחלקם רומנים טהורים. חגגנו ימי הולדת עם עוגות קרם שוקולד, קצפת, פרלינים וגזוז אדום. שיחקנו ולפעמים רבנו וגם הגענו לידי מכות, אף שאני

לא הצטיינתי בתחום הזה.ספר בית שנחשב הספרדית, הקהילה של הספר לבית אותי רשמו ב' בכיתה עשה קומות, שתי בעל אבן בניין הספר, בית מבנה עצמה. הקהילה כמו יוקרתי בעל סגל, פרופ' עצמו, המנהל עם ההיכרות כבוד. יראת בי ועורר עז רושם עליי קרחת מבריקה, לבוש עניבה, בעל עמידה כריזמטית שרמזה שכדאי לשמור מרחק,

נתן לבון

36

השלימה את התמונה והיה לי ברור מעל לכל ספק שאני לומד בבית ספר מכובד. כבר ביום הראשון התחלתי ללמוד שיעורי השלמה ללימוד השפה העברית, כיאה לבית יהודי המכבד את עצמו. במחברת שורות נתבקשתי לכתוב אין-ספור פעמים ספר את האות למ"ד. למה דווקא למ"ד, לא ברור, אולי כקריאת כיוון ללמוד, להשכיל,

להתקדם או לחמוק מהסכנות שארבו לנו אז, היהודים.כיתה ב' התחילה ברגל ימין. עברנו לדירה אחרת, מרווחת יותר, ברחוב קוזה וודה (Cuza Voda). ההורים קנו מיטות חדשות לחדר הילדים, מיטה רגילה לדורל אדומות- משבצות עם צהוב בצבע אופנתיות מיטות ולי; לארמנד כפולה ומיטה

שחורות. את השיעורים המשכתי להכין על שולחן האוכל שבסלון.המורה, לי אמר הראשון המוזיקה בשיעור ימין. ברגל התחיל הכול לא אבל ללא היסוס ובושה, שכדאי שאשתוק כי אני מזייף, דבר שכמובן לא חיזק אצלי את מעניין בחליל. לנגן כשהתחיל אורן לבני אירע דומה מקרה אגב, העצמי. הדימוי

לראות שהשנים עוברות, המורים מתחלפים, אך המנגינה נשארת...כוחי את ניסיתי לכן למכולת, הולכים תמיד לא מוזיקה עם פנים, כל על במקצועות אחרים, בהשגחתם הקפדנית של מאמיקה ואחיי, השגחה שגם היא לא תרמה להצלחתי ולא חיזקה את אמוני ביכולותיי. כך, כבר באותה תקופה, החלטתי לנהוג לפי הפתגם "אוויל מחריש לחכם ייחשב" ולשתוק כדי שלא יגלו מה אני לא

יודע – החלטה אסטרטגית חשובה שתלווה אותי לאורך שנים...

*

שנת הלימודים רק החלה, אני חגגתי את יום הולדתי השמיני, ובאחד הלילות של אוקטובר 1940 פקד רעש כבד את העיר והסב נזקים גדולים ברכוש וקורבנות רבים בנפש. רעידת אדמה זו הרעידה גם את מחשבותיי והפכה אורחת לא רצויה בחלומותיי. שעות רבות שכבתי מתחת לשמיכה, קופא מפחד שהבית יתנדנד שוב,

זגוגיות החלונות תישברנה ואני...דירות לבית אותנו והעבירו כהוגן, ניזוק למדתי שבו המפואר הספר בית גם גדול שאלתרו בו כיתות, חדרי מורים ואת הדברים הבסיסיים הדרושים ללימודים. מאחר שהיו כיתות נפרדות לבנים ולבנות, התחלנו ללימוד במשמרות, בבוקר ואחר הצהריים. הרווח היחיד מכל הסיפור הזה היה שמבנה בית הספר החדש שכן קרוב

יותר לביתי.פרץ ,1941 בינואר חודשים, כשלושה ולאחר אחד מאסון התאוששנו טרם בממשלת חברה שהייתה הברזל", "משמר הקיצונית הפשיסטית המפלגה מרד. אנטונסקו, דרשה לקבל לידיה את השלטון. אנשי המפלגה, שקראו לעצמם לגיונרים ולבשו חולצות ירוקות, תקפו את עמדות הצבא וגם החלו בפרעות נגד היהודים ונגד היו הללו הפורעים דמוקרטיות. נטיות כבעלי שנחשדו רומנים אינטלקטואלים


37

נכנסו ברחובות, הסתובבו ברזל, ושרשראות אלות סכינים, חם, בנשק חמושים בבית תלו ששרדו אלה את רבה. באכזריות בהם והתעללו אנשים לכדו לבתים, המטבחיים. הם לא חסכו מזמנם וממרצם, והפגינו את שנאתם, את אכזריותם ואת או יהודים בבעלות ורכוש חנויות ושרפו בזזו התעללו, אנסו, שגנבו, בזמן זעמם רכוש שנחשד ככזה. בין היתר הם שרפו והשמידו עד תום את בית הכנסת הספרדי

הגדול, שנחשב המפואר ביותר באירופה.בסוגר נעולות דלתות עם בבית אנחנו ישבנו הרוצחים, השתוללו כשברחובות ובריח, חסומות בעזרת חפצים שונים. חששנו להדליק את האורות, דיברנו בלחש ואכלנו אוכל קר כדי לא להפיץ ריחות בישול. אוזננו הייתה צמודה לרדיו, שהועבר מיד ליד. כך עודכנו על הזוועות שהתרחשו בעיר. פיללנו שהפשיסטים "הטובים" של

אנטונסקו ינצחו ובדרך זו אולי נינצל.מאמיקה לא יכלה להתאפק וסחבה עמה את אחיי לבדוק מה קרה לחנות שלנו. היא נוכחה לראות שהיא אכן נשרפה עד היסוד. טאטיקו ואני נשארנו בבית בהמתנה מכינים כיצד בספר וקראתי בית שיעורי הכנתי זמן שבאותו זוכר אני משתקת.

חמאה. להסבר התלוותה תמונת איכרה עם חבית והיא שמורה בזיכרוני עד היום.תקוות תלינו ואנחנו ניצחו, אכן אנטונסקו של "הטובים" הסתיימו, הפרעות בקבלת פיצוי. אחיי מילאו טפסים, הדביקו בולים וכיתתו את רגליהם למשרדים. גברים מצמררים, ותיאורים תמונות עם שחור" "ספר התפרסם הפרעות בתום בתעלות זרוקות גוויות חתוכים, שאיבריהן מצולקות ערומות נשים ראש, כרותי כיצד כשנודע המלחמה, בתום עוצמה ביתר חזרו אלה ותיאורים תמונות ביוב.

השמידו הנאצים שישה מיליון יהודים ומיליונים רבים מבני עמים אחרים.

*

בית ילדותי נמכר, החנות שלא מזמן נפתחה נשרפה ונהרסה כליל ונשארה רק קופת ברזל ריקה, אך היינו צריכים להתפרנס. כמו בשירו של אורי זוהר, "המוח היהודי המציא לנו פטנטים": התחלנו למכור רהיטים בדירה שלנו. פרסמנו מודעת לוח בעיתון וקיבלנו את הלקוחות בסבר פנים יפות בכל שעה שחפצו בכך. טלפון היה אז מכשיר יקר המציאות ולא התאפשר לתאם את הביקור מראש. הפטנט עבד אך נאלצנו לעבור לדירה גדולה יותר שתאפשר לנו גם קורטוב של פרטיות וגם לנהל את

מכירות הרהיטים.במבט לאחור קשה להאמין שבתוך פחות מעשרה חודשים החלפתי בית ספר, עברנו דירה (לדירה הרביעית), חווינו רעידת האדמה, פרצו פרעות ברחובות וחיילי

הצבא הגרמני החלו להסתובב בחוצות העיר.

מוקדש למרים 3 באוקטובר 2006

נתן לבון

38

11עוד על ימי המלחמה

אף שהימים היו ימי מלחמה, מקומה של האהבה לא נפקד ממחוזותינו. דודי סמי, אחיה של מאמיקה, החליט להתחתן עם בחירת לבו מלה. היו גרסאות שונות על נסיבות היכרותם: סמי סיפר שזה קרה באירוע חברתי, ואילו מאמיקה טענה

שהיא זו ששידכה ביניהם.כל בני המשפחה שמחו ובירכו על הצעד המשמעותי, ובמיוחד ואווה, אמו של הדין עורך בנה, את לראות תזכה שלא חששה הבריאותי מצבה שמפאת סמי, המוצלח והמוכשר, תחת החופה. סמי היה אז בן 30, ולפי המושגים של פעם הוא

נחשב זקן. גם על גילה של כלתו – 27 שנה – הוכרז איסור פרסום.בחתונתם הצלחתי לעורר את זעמה של החותנת, מאחר שזללתי קערה מלאה של סוכריות שוקולד, והיא לא החמיצה שום הזדמנות להזכיר זאת גם זמן רב לאחר

האירוע.סמי ואשתו הצטיירו בעיניי כזוג נחמד, שניהם חיבבו אותי וגם נתנו לי מספיק ועברו התחתנו הם טוב במזל ובנשיקותיהם. בגיפופיהם להציץ כדי הזדמנויות לא יותר, מרווחת אחרת לדירה עברנו אנחנו וכאמור, וודה, בקוזה שלנו לדירה מגורים מקום ששימשה דירה ,(Serban Voda) וודה שרבאן ברחוב משם, רחוק

וחנות רהיטים גם יחד.היות שגרנו בשכנות, סמי ומלה שימשו לי מדי פעם שמרטפים. באחת הפעמים משאירים הם שגם בנימוק לשכנעני ניסו וסירבתי, אצלם שאשאר רצו שהוריי לפעמים אצלנו את כלבם. השוואה מעניינת ו"מחמיאה", אך אני עמדתי בסירובי

ובעלבוני.בין אביב לקיץ 1941 הלכו והחמירו הרדיפות נגד היהודים. לעבודות הכפייה, כפי שכבר כתבתי, ארמנד הלך למזלו בתוך בוקרשט, אך רבים נשלחו למחנות עבודה במקומות רחוקים. לאחר מאמצים רבים ושלמונים ישירים ועקיפים קיבל טאטיקו שחרור מטעמי מחלה. גם העובדה שלחם במלחמת העולם השנייה בחיל הפרשים

וזכה באות הצטיינות, הקלה על קבלת הפטור.רדיו, אחזקת לעיר, מעיר תנועה איסור כגון שונים, ואיסורים מיסים הוטלו טלפון ועוד. כל היהודים פוטרו ממקום עבודתם, כולל רופאים ועורכי דין, ושחקנים,

מחזאים ומלחינים "נזרקו" מהתאטראות.בשוק ושמן קמח סוכר, וקנינו מאוד הסתכנו פעם מדי במשורה. היה המזון השחור, אך ההצלה האמיתית באה ממאמיקה, שהמציאה תחליפים מקוריים, כגון


39

תה מגזר מגורד (אז טרם הכירו את תה הצמחים), קציצות בשר מקישואים, קפה ללא קפה וטורט מחצילים.

מוצרי המזון ניתנו בהקצבה אך לא היו תמיד בנמצא. בעת החלוקה היה תפקידי לעמוד בתור, בקור המקפיא, מקפיא מאוד, שאף שהייתי לבוש כהלכה, חדר לאחר כמה שעות של המתנה עמוק עד לעצמות. היה נהוג לחשוב שלילד קל יותר להסתדר בתורים. לפעמים אכן הצלחתי "להתפלח" אבל פעמים אחרות תפסו אותי, גערו בי

והעמידו אותי בסוף התור.פנקסי החלוקה של היהודים סומנו ב-X, והמשמעות הייתה שהקציבו לנו רק התגוררו שבהם הבתים בעלי על הוטלה הפנקסים לסימון האחריות מנה! חצי היהודים. בנו של בעל הבית שלנו, קולונל נרונה פופסקו (Nerone Popescu), עשה את מלאכת הסימון תוך הפגנת רגשות פטריוטיים נעלים. בביקורי ברומניה בשנת ולא ההם, ה"טובים" הזמנים את בגעגועים הזכיר והוא בן באותו פגשתי ,1995שכח לציין כמה הוא ומשפחתו התייחסו יפה אלינו ואל הדיירים היהודים האחרים.

במבט לאחור, יחסם היה הוגן יחסית...הן היהודיות, הקהילות של והאלתור הנחישות היוזמה, ההישרדות, בכוח ולפרנסה. לתעסוקה לפעילות, עקיפות דרכים נמצאו הספרדית, והן האשכנזית נפתח התאטרון היהודי "ברשאום" (Baraseum), נפתחו מרפאות ואף בית חולים יהודי, וחלק מהמחזאים והמלחינים המשיכו ליצור בשמות רומנים. מאוחר יותר

נפתחה גם פקולטה לרפואה.אם יש תאטרון, ועוד יהודי, אז הולכים לראות. ראינו שם הרבה הצגות; כולן נשכחו ממני חוץ משיר מלא נוסטלגיה "מדוע אני כבר לא בן 20?", ששר השחקן

ניקו קנר. השיר נחרת בזיכרוני כי אני נוסטלגי לנוסטלגיה.

*

לקראת קיץ 1941 נפטרה ואווה, סבתי מצד אמי. לאחר השבעה עבר פאפו לגור אצלנו ומיטתי הפכה להיות גם מיטתו. ארמנד עבר לישון במיטה של דורל, ולדורל

השיגו כורסה מתקפלת שהוצבה בחדר האוכל, שגם הרהיטים בו עמדה למכירה.בבוקר בהיר ונאה של 21 ביוני 1941, בישר לנו ארמנד ששמע ברדיו של השכנים, את למגר כדי המועצות לברית פלשו הרומני, הצבא עם יחד גרמניה, צבאות כי עוד המלחמה, מחיר את לשלם היהודים נדרשו שוב היודו-בולשוויסטית. החיה מיסים ועוד דרישות וגזרות, בין היתר לשלוח בגדים חמים, סדינים ושמיכות עבור ובמידות ביותר הזול סדינים מהבד בעצמה ותפרה התחכמה מאמיקה החיילים. ננסיות. היא תפרה עשרות סדינים כאלו והתנחמנו בכך שהתרגיל עבד. כל הציוד

הזה עלה הרבה כסף, אבל היה לנו חשוב להאמין שסידרנו אותם.

נתן לבון

40

חזרו שלג סופות עזה. צינה בו ושררה ומושלג, קשה חורף היה 1941-2 חורף ופקדו את העיר יום ולילה. מזל שהיו יהודים, כי הם ניקו ופינו את השלג מהכבישים,

ממסילת החשמלית, מהרחובות ומהמדרכות.העיתונים היו מלאים מאמרי שטנה אנטישמיים ואנטי-קומוניסטיים, וברחובות התנוססו כרזות עם קריקטורות שבהן יהודים בדמות השטן האדום זוממים להרוס את הגזע הרומני. נוסף על כך החלו להגיע אלינו ידיעות על הגליית יהודים למחנות בבית לשם. ישלחו בוקרשט יהודי את שגם שמועות ונפוצו באוקראינה, עבודה

נרקמו תכניות לברוח ולהסתתר.ג', וחוג חבריי בבית הספר התנהלו הלימודים כסדרם. אני הייתי כבר בכיתה התרחב. ילדי הכיתה התחלקו לשתי קבוצות "יריבות" שניהלו בהפסקות מלחמות שלג "חמות". אני שימשתי סגנו הבכיר של ראש אחת הקבוצות, חברי הטוב וקרוב משפחה רחוק, מירצה פוליקוב. השלג היה מרכז הבילוי, הפעילות וחדוות היצירה והיצירתיות שלנו, הילדים. ליד ביתנו נערם גוש לבן ענק, גבוה בהרבה ממני, שעליו טיפסתי אל ה"אוורסט" והפלגתי ל"אנטרקטיקה". גם עיצבתי כמובן אנשי שלג בעלי

עיני פחם, אף מכפתורים ופה מרוכסן, כובע קש, צעיף ישן וגם כפפות קרועות.בחורף ההוא, כמו בחורפים אחרים, אהבתי להתכרבל או לחמם את הגב ליד תנור הטרקוטה היפהפה שבסלון שצבעו חום-סגול, שעמד בפינת החדר והקרין את

חומו המלטף אל החלל. לפעמים אף חטפתי לידו תנומה קצרה.בכיתה ג' זכיתי להכיר את אוג'ן קמפוס (Eugen Campus) – מורה מיוחד במינו, מחנך ומדריך, שאהב ילדים מכל הלב, הראש והבטן, אדם קפדן שגם ידע להעניק להזמין נהג הוא כל שנת הלימודים בסוף לחיים. הייתי אומר מורה והבנה, חום אליו הביתה כיתה-כיתה, כי הוא גם ניהל את בית הספר לבנים. היינו משוחחים, – והוא היה מכבד אותנו בדברי מאפה ומשחקים משחקי חצר, חוויות מחליפים והכול בצניעות, בשקט עטוף יחס אישי ותומך. הוא גם כתב סיפורי ילדים ובאמנות

מופלאה סיפר לנו סיפורים מרתקים שתמיד הצטערנו שנגמרו.במהלך כיתה ג' התקנאתי מאוד בתלמידי כיתה ד' על שהם עורכים עיתון קיר משלהם, וחשבתי שאם להם יש, אז גם לנו מותר. הגיתי וביצעתי. בתוך סוף שבוע כתבתי סיפור, גזרתי קטעי עיתונות ותמונות, בעיקר מעיתוני ילדים, הדבקתי הכול על בריסטול כחול ולמחרת מוקדם בבוקר תליתי אותו לפני כולם על הקיר בכיתתנו. המורה של השיעור הראשון הופתע מאוד ונזף בי מדוע פעלתי ללא רשות, אך למזלי קמפוס נכנס לכיתה, שיבח את מעשיי ואמר רק שחבל שלא ביקשתי קודם רשות.

מאז כל שבוע ילד אחר הכין את עיתון הקיר של הכיתה.קמפוס היה פדגוג דגול ומחדש. בתקופת ניהולו בוטלו העונשים הפיזיים; נאסר להרביץ בסרגל על הידיים, לסטור על הלחי או להעמיד בפינה. היה זה חידוש גדול


41

במערכת החינוך היהודית והרומנית בכלל, ורק שנים רבות אחר כך בוטלה הענישה הגופנית בכל בתי הספר ברומניה.

לפני כשנתיים פגשתי את מורי הנערץ כשבני המחזורים הצעירים ממני חגגו לו יום הולדת 90. הוא היה עדיין מלא חיוניות ואופטימיות, רהוט, שנון, לבבי, עם חוש

הומור ובלי צל של מרירות.מעולם לא אהבתי כל כך ללמוד. גם את רוב המורים לא סימפטתי, אך מזל גדול

נפל בחלקי שקמפוס חינך ולימד אותי במשך שנתיים.

8 באוקטובר 2006

נתן לבון

42

12המלחמה נמשכת

מינוס שמונה בין שלי, הרגילים ציונים, עם ג' כיתה את סיימתי .1942 קיץ לשמונה פלוס. אלה עם הפלוס בזכות עידודו המתמיד של מורי אוג'ן קמפוס, ואלה עם המינוס בשל תחזיותיה השחורות של מאמיקה. בכלל, בעיניה הייתי תוצאה של

טעות גנטית, כי היא רצתה שתיוולד לה בת.העיקר שהייתי פנוי עד ספטמבר, לקרוא עיתונים מכל הסוגים, לחשוב ולשחק. בימי חופש הגדול לא התעניינו בי כל כך, רק הקפידו שלא אחצה את הגבול המותר,

עד סוף הרחוב.בחצר גרו בני זוג בשם סינמטוב, ינקו (Iancu) ופלוריקה (Florica), הוא יהודי טובות, שנים בכמה ממנה מבוגר ובעייתי, קשוח טיפוס היה הוא רומנייה. והיא וחיננית. אנחנו התייחסנו אליהם והיא צעירונת שהגיעה מן הכפר חמודה, עליזה בכבוד מיוחד, כיוון שבזכות היותה רומנייה הם הורשו להחזיק מקלט רדיו. כל ערב, בשעה שמונה, לאחר שהגפנו את כל הדלתות והחלונות, שמענו את שידורי "רדיו לונדון" ברומנית, שאות הפתיחה שלהם היה סימן הניצחון, צלילים מהסימפוניה

החמישית של באהובן.באותו קיץ באו לבקרם שתי קרובות משפחה בערך בגילי, וכך הזדמן לי להכיר, ממש על יד ביתי, חברים חדשים, ועוד בנות. שיחקנו בחצר, טיילנו בפארק הציבורי שבתוכו, הקטן באגם שטנו ולפעמים ,(Carol Parcul) קארול" "פרקול הקרוב

חלקנו סודות, ובקיצור בילינו בכיף.שבתי ואני לבתיהן חזרו הבנות השמים, את כיסו סתיו ענני תמה, החופשה בינינו הקשרים והפעם הילדות חזרו מכן שלאחר הקיץ בחופשת הספר. לבית קיבלו תפנית: זכיתי לטעום את הנשיקה הראשונה, עם היהודייה כמובן. לרומנייה

סירבתי, לא ברור אם מטעמי מוסר או גזענות לשמה.כאן המקום לספר שפלוריקה השכנה היפהפייה בעלת העיניים הממזריות, חיזרה נואשות אחרי אחי ארמנד. היא כתבה לו מכתבי אהבה לוהטים ואני שימשתי בלדר או סוכן לדבר עברה. לא התגברתי על סקרנותי וקראתי את מכתביה, אבל שמרתי

בסוד את עצם קיומם והם שמרו בינם לבין עצמם את הקשר שלהם.

*

בית הספר, ראיתי, בחנתי, בדקתי מכל לכיוון 1942. טיילתי לסוף קיץ נחזור הכיוונים ושמחתי להיווכח שמבנה בית הספר עבר שיפוץ יסודי, סימן לכך שכיתה ילדים נעימה. מכיוון שבאו לי. עם זאת, ציפתה לי הפתעה לא כל כך ד' המתינה


43

חדשים חילקו את הכיתה שלי לשתיים: ד'1 ו-ד'2. כך יצא שהפרידו ביני לבין חברי הטוב מירצה פוליקוב. ניסיתי להתנגד ולשנות את רוע הגזרה, ואף הצלחתי להפעיל המצב הועיל. לא דבר אך בעניין, לטפל הספר לבית אותה ולשלוח מאמיקה את במלחמות השלג, בעיה יצר נפרדות בכיתות לומדים ואני חברי הטוב החדש שבו היות ששתי הכיתות נלחמו זו בזו. מתוך נאמנות לחברי המשכתי לשמש סגנו, וכך פעיל חלק לקחת לא העדפתי לכן כיתתי. ילדי עם בקונפליקט עצמי את מצאתי

במלחמות השלג ולהסתפק בתפקיד של יועץ אסטרטגי.למרות כל הבעיות וחוסר שביעות הרצון הראשוני שלי, שנת לימודים זו הייתה שנה טובה, נעימה ומוצלחת, ללא לחצים ואיומים. מסיבה שלא ברורה לי, בשנה זו לקחו לי מורה פרטית, כנראה קרובת משפחה, פרידה (Frida) שמה. היא הכינה אתי יום-יום את שיעורי הבית. כך השתחררתי מהחשש שמא מישהו מבני המשפחה יבדוק אם הכנתי את המוטל עליי. אני הרווחתי ראש שקט ושלווה נפשית, ודורל,

שחיזר אחרי פרידה, זכה להיפגש עמה לעתים קרובות ומזומנות.בכיתה ד' גם הצטיינתי בלימודי המתמטיקה. הבנתי בקלות את פעולות החילוק ולאחר מכן את נושא השברים, וכך בפעם הראשונה וכמעט היחידה בחיי החזקתי

בתואר התלמיד הכי טוב במקצוע כלשהו.הלימודים. שנת סיום ואת החגים את לציין נהוג היה הספרדי הספר בבית בחנוכה ובסוף השנה התקיים טקס גדול שכלל נאומים, נגינת אורגן ומזמורים וגם חלוקת תעודות ופרסים לתלמידים משני בתי הספר הספרדיים, של בנים ושל בנות. נוסף על כך נהגנו להציג מחזה, שלרוב נכתב בידי מורי האהוב קמפוס והתלמידים שיחקו בו. ההצגות הועלו בתאטרון היהודי, וההורים המאושרים ונכבדי הקהילה

מחאו כפיים בהתלהבות.ניסינו להמשיך בחיי השגרה בתוך אימי המלחמה, הרדיפות, הגירוש, ההגליה, בווילונות מוגפים חלונות עם בבית ישבנו בערבים החיים. וסכנת החופש שלילת שחורים, כדי שזיק של אור לא ייראה מבחוץ. מפחד ההפצצות בלילה הוכרז על משטר של האפלה. בשונה ממה שהיה נהוג אצלנו במלחמת יום הכיפורים, שאז אנשי הג"א רק צעקו "כבו את האורות", ברומניה שלחו את ה"עבריינים" לבית הסוהר, ואת היהודים חיפשו במיוחד. העבריינים נדרשו לשלם קנסות ונענשו במגוון אמתלות. בכלל, מבוקר לבוקר ומלילה לילה האווירה הלכה וקדרה, והשמועות והאיומים על הגליה, מאסרים וחקירות הלכו וגברו. יהודי בוקרשט, ואנחנו ביניהם, חיפשו דרכי מילוט ומסתור. הקשבנו לכל רחש, שמועה או ידיעה על המתרחש בחזיתות, בעיקר בזו המזרחית. החלו קרבות סטלינגרד המפורסמים, שנמשכו מיוני 1942 עד פברואר 1943. קרבות אלה שינו את גורל המלחמה, וגם את גורלנו. בשל הניצחון בסטלינגרד החל השלטון הרומני לחשוש לקיומו וביטל ברגע האחרון את משלוח יהודי בוקרשט

למחנות המוות באושוויץ (עובדה זו התגלתה לי כמובן שנים לאחר המלחמה).

נתן לבון

44

במציאות הבלתי-נתפסת הזאת, שבה הפריד קו דק בין חיינו למותנו, המשכנו השאר בין לסרט. או להצגה הלכנו ראשון יום בכל כמעט ובבילויים. בעסקים ראינו את הסרט האנטישמי "היהודי ג'וס", שבו תוארו היהודים כמכת עכברושים יש להשמידם. תמונת העכברושים הללו לגזע ה"ארי" הטהור, שכמובן המסוכנת

הופיעה לעתים בחלומותיי אז וגם אחר כך. אחיי ארגנו מסיבות ריקודים וב-6 ביולי 1943 חגגו ברוב פאר את יום הולדתו ה-21 של ארמנד, גיל שנחשב בעת ההיא לגיל הבגרות הפורמלי. מאמיקה הצליחה לחסוך בארון 21,000 לאי, וקשרה את השטרות בסרט אדום. ביום החשוב התייצבה הגישה רועדות ובידיים ובדמעות, נוצצות בעיניים רחב, חיוך עם סיפוק, מלאת

אותם לארמנד.בקיץ 1943 סיימתי ארבע שנות לימוד. הייתי כבר ילד גדול לקראת התיכון, אך הכינה הפרטית, המורה פרידה, .(Admitere) קבלה בבחינות מותנה היה המעבר

אותי היטב ועברתי אותן בהצלחה.למזלי באותה שנה נפתח בית ספר יהודי תיכון חדש בשכונה, כמה דקות הליכה מהבית, כך שלא דאגתי יותר מלשכוח את הכריכים. התחלתי בגאווה את לימודיי מלא הספר לבית הופעתי היהודי". הפדגוגי התיכון הספר ב"בית התיכוניים התרגשות וסקרנות, מצויד בקסקט שעליו רקומים ראשי התיבות של בית הספר,

ועל שרוולי הימני תפור תו מבד, שם בית הספר ומספר התלמיד שלי.רק היינו והמרווחת היפה בכיתה עיניי. למראה האמנתי ולא לכיתה נכנסתי ניתן לדלג על שישה תלמידים. כך למדתי שנה שלמה בכיתה קטנה שבה לא היה הכנת שיעורי הבית. לימודיים אינטנסיביים, אך ללא דיסטנס, ברוח טובה, כמעט משפחתית. חגגנו ימי הולדת לתלמידים ולמורים כאחד, וגם הכרנו את בנות ובני הזוג של המורים שלנו. אהבתי במיוחד את המורה לציור, צעירה יפה ושופעת חיים שאף היא חיבבה אותי, ילד בלונדיני עם תלתלים. כדי לא לאכזבה, כמה מציוריי הכין עבורי השכן הסרטט. עם המורה להיסטוריה לא הסתדרתי כל כך, אולי בגלל

השאלות המתחכמות והמביכות שלי, שנחשבו בעיניו טפלות.

*

את מיד הצפירה, את שמענו צופרים. ניסוי על הודיעו 1944 באפריל 4 ביום כ-20 וכעבור בבית התחבאנו הפצצות. קולות ואת המטוסים של הכבד הזמזום דקות, לאחר שנדמו הקולות, יצאנו לרחובות. מראות זוועה, לא רק בתים שקרסו, אלא עשרות גופות וחלקי גופות שרועים על הקרקע וריח כבד כיסה את העיר. במשך כמה ימים התעניינו בגורלם של הקרובים, המכרים והחברים שלנו, שלאושרנו יצאו ללא פגע. הלימודים בבתי הספר הופסקו וכך סיימתי את שנתי הראשונה בתיכון.

לימים חילקו ציונים ותעודת מעבר.


45

בימים הבאים החל גל כבד של הפצצות ביום ובלילה. המפציצים היו "החברים נוספת לסכנה הפכו פצצותיהם אבל במלחמה, המהיר בניצחונם שרצינו שלנו", למקלט, רצנו האזעקה, השמעת עם בלילה, גם קרובות ולעתים יום מדי לחיינו. שנמצא כשני קילומטרים מהבית. ארמנד בתפקיד הסבל ושומר האוצר המשפחתי, היינו וככה רכושנו הבסיסי, היה גבו את מזוודת הנצרים הענקית שבה על לוקח חפציהם ילדיהם, על ומוכרים זרים אנשים עם "בילינו" שם למקלט. מגיעים וכלביהם. חלקם בוכים, חלקם שותקים, מקללים, רוטנים או מתפללים, ואחרים צועקים בהיסטריה עם כל נפילה שהרעידה את המקלט. תמיד חרדנו שביתנו ייחרב

באחת ההפצצות, ואבן נגולה מלבנו כשראינו כל פעם שהדבר לא קרה.כל תקופה, קשה ומכבידה ככל שתהיה, יש לה הווי משלה. בבית השכן בקומה השלישית גר זוג צעיר, יהודים, חברים שלנו. האישה הייתה בעלת אזרחות בריטית, זרה לתרבות הסביבה, נחמדה ומצחיקה, בייחוד בשל הרומנית המשובשת שבפיה. כמעט כל ערב הם התארחו אצלנו להחליף דעות ושמועות. היא בכורסה אחת, אבי עד נרדמו ואבי והיא נדמה, השיחה נגמר, הכיבוד חלפו, השעות ממול, בכורסה

שהאזעקה או הצעקה של מאמיקה העירו אותם.קנינו האורחים, מחדר מרוחק היה שלנו שהמטבח מאחר תקופה, באותה הייתה שלנו השכנה צפצף שהקומקום פעם כל רתחו. כשהמים שצפצף קומקום

יורדת בבהלה עם תיק ביד להימלט למקלט ואנחנו התמוגגנו מצחוק.גדול במבנה ושוכנו נשבו שניצלו והטייסים מטוסים, נפלו גם ההפצצות בעת ברחוב המקביל לשלנו. הם הפכו לאטרקציה גדולה, אמריקנים ואנגלים אמיתיים, נפנפנו לשלום, יום אחרי הצהריים טיילנו באותו רחוב, ודם בשכונתנו. מדי בשר שלחנו פתקאות וגם קיבלנו תשובות. לפעמים זרקו לנו חפיסות שוקולד משלהם. מהיד להבדיל טוב, מכל אותם פינקו משי, בכפפות אליהם התייחסו הרומנים

הקשה שנהגו בשבויים הרוסים.

*

כאמור, אף שהייתה מלחמה מקומה של האהבה לא נפקד, ואכן, מלה דודתי, בעיצומן של ההפצצות, ילדה ב-1 במאי 1944 בת בשם מריאנה (Mariana). גם שכנתנו להמשכיות הרצון החיים, שלכוח מתברר זכר. בן יום, באותו ילדה (Tita) טיטא ולצורך בהישרדות אין מעצורים, בושה, התחשבות, מוסר, זהות לאומית או ערכית וכללים של מותר ואסור. הקיום, הרצון לחיות את הרגע, הוא חזות הכול או סוג של

אמונה שיש גם מחר. האומנם?

הלילית בהפצצה לנו. בא יגורנו ואשר והתעצמו הלכו נמשכו, ההפצצות האחרונה עלה ביתנו באש והפך לחלק ממופע האימים המרהיב, הצבעוני והנוצץ של

נתן לבון

46

בוקרשט הבוערת, כשברקע זרקורי ענק מאירים את השמים. לא הרשו לנו להתקרב חפצים יש אם לראות בדריכות וחיכינו ממול ברחוב המתנו הלילה וכל לדירה, שניצלו מהאש. אותי הדאיגה במיוחד גורלה של החליפה הכחולה שקנו לי בחנות בארון חלק באותו ששמרתי סודיים חפצים כמה ועוד לפנאט" "גלאי היוקרתית

ובמגירה שהוקצו לי.בבוקר התאכזבתי מאוד לגלות שמכל חפציי היקרים לא נשאר דבר. במידה זו או אחרת ההיסטוריה חוזרת על עצמה. כזכור, בבית ילדותי היה ארון גדול בצבע לבן עם שתי מגירות, שלאחת מהן היה לי קשר אישי מיוחד כי הורשיתי להשתמש בה רק זמן קצר לפני שעזבתי את טרגובישטה. בשקידה רבה סידרתי בה את חפציי, חלקם כי משמעות, יש לחפצים שגם מתברר בפתאומיות. לעזבם נאלצתי והנה

מסמלים את הווייתנו, את עברנו ואת מה שהיינו.שבה אולימפולוי, ברחוב וסבתא סבא של בדירה לגור עברנו השרפה לאחר שמרנו שני חדרים לעצמנו כדי לעסוק במכירת רהיטים. כך חזרתי שוב למחוזות

ילדותי המוקדמת.



47

13השחרור

נכד במשפחתנו נולד תשס"ו, באלול י"ג ,2006 בספטמבר 6 רביעי, ליום אור נוסף, ניתאי, בנם של אלה ושל בן זוגה צח. האירוע החשוב הזה התרחש על רקע

טקס קבלת פרס על מפעל חיים שהוענק לי באותו ערב.אותי החזירו הבשורה, קבלת עם אותי שאפפו הרוח והתרוממות השמחה להתרגשות שחשתי כשהודיעו לנו שרומניה התנתקה מהברית עם גרמניה הנאצית, שהדיקטטורה הרצחנית הודחה עם הדיקטטורים האכזריים ושהמשטר הדמוקרטי הושב על כנו. אנחנו היהודים יכולנו להיתבשם מרוחות החופש ומניחוחות הדרור,

הדיכוי וההשפלות פסקו, וחשוב מכול: איום ההשמדה הוסר, נולדתי מחדש!ב-23 באוגוסט 1944, קרוב לחצות, הכריזו השכנים בצהלה: "המלחמה נגמרה! המלחמה נגמרה!". המלך מיחאי (Mihai) הראשון (אז לא העליתי בדעתי שייוולד לי נכד בשם ניתאי...) נשא את בשורת החופש. בשורה שחיכינו לה יום-יום, ערב-ערב, בלילות חסרי שינה ומלאי סיוטים, ברגעים של חרדה שכל אחד מהם נמשך כנצח. בעת המלחמה ספרנו כל מטר וכל צעד שהצבא האדום התקדם בדרכו לגבול רומניה ובתוך שטחה. היו מקרים שחברים לא חסכו כל מאמץ כדי להודיע לנו ולחלוק עמנו נוספת של הנאצים, גם אם היו צריכים להגיע אלינו בחצות ידיעה על תבוסה כל

הליל ברגל, ממרחק רב, בשעות העוצר, כדי לתת לנו עוד זיק של תקווה.סהרוריים הליל בחשכת צעדנו הגיע! לו שציפינו הענק, הגדול, הרגע והנה, משמחה ואחוזי אופוריה לחוצות העיר כדי לפגוש בני משפחה וחברים ולחלוק עמם את שמחתנו-שמחתם. ברוב טיפשותנו לא הבנו את האדישות ואת האיפוק של מעט

עוברי האורח הרומנים שהסתובבו ברחובות, שכנראה לא הרגישו כמונו.למחרת היה יום בהיר. שמש מופלאה האירה את היקום ואת לבנו. יצאנו לחגוג בהפצצה דירתנו משרפת לנו שנותרו ביותר החגיגיים בבגדים הכרך ברחובות הלילית האחרונה. פתאום שמענו רעש של מנועי מטוסים, בעקבותיו קולות נפץ של פצצות ויריות של כדורי מקלע, ומיד לאחר מכן אזעקה. רצנו למקלט הקרוב וברדיו שמענו שהצבא הגרמני ששהה בעיר, השתלט על שדה התעופה ובמנוסתו הפציץ את

בוקרשט. נמסר גם שמתנהלים קרבות עם הצבא הרומני.האנשים ימים. כמה לסירוגין נמשכו ההרגעה וצפירות האזעקות ההפצצות, יצאו מהמקלטים וחזרו אליהם. הגרמנים הפציצו את העיר וירו לעבר הולכי הרגל למזלנו נפגענו. כמעט אנחנו וגם נפצעו, או נהרגו רבים טוס. ממטוסים שהנמיכו הספקנו להשתטח על הארץ, כשכדורים שורקים מעל ראשינו ולידנו. בעת שמאמיקה

נתן לבון

48

וסבי נשארו תקועים באיזה מקלט, טאטיקו, אחיי ואני ישבנו שעות על גבי שעות, רועדים מפחד, במזווה הצר בביתו של דוד סמי, בהנחה שזה מבצרנו הבטוח ביותר,

שהיום קוראים לו מרחב מוגן...על הלאומי התאטרון בניין את כשראיתי נצבט לבי אך נהרסו רבים מבנים הרומנים המחזאים שאחד היה יותר ועצוב התאטרון, באהובי פגיעה חורבותיו; האנטי-פשיסטים נהרג באותן הפצצות ברבריות (כאילו יש הפצצות לא ברבריות...). פריז שוחררה אף היא באותו יום, והרומנים ייחסו לעובדה זו משמעות סמלית שכן

הם רצו לראות בבוקרשט את פריז הקטנה. Romnia) ליברה" "רומניה לאור: המחתרתי מהחושך יצאו חדשים עיתונים Libera) – עיתון עצמאי בעל דעות סוציאל-דמוקרטיות שנוסד שנים רבות עוד לפני המלחמה, "סקנטיה" (Scanteia = הניצוץ, כשם ביטאון המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות); והחשוב מכול, בעיקר עבור דורל ועבורי, העיתון לענייני תאטרון על הבמה, מאחורי (Cortina = המסך), שעסק במה שקורה וקולנוע, "קורטינה"

הקלעים, בין הקלעים וגם בין הסדינים של המפורסמים דאז.הימים הקשים עברו-חלפו להם בראש מורם חזרנו לשגרה. החופש הגדול היה עדיין בעיצומו, הלימודים לא היו בראש מעייניי, ואפילו לא רשמו אותי לבית הספר

כי לא ידענו מה עלה בגורל המוסד החינוכי שלמדתי בו.חזרתי לצפות במדליק הפנסים, והיות שגבהתי מעט הוא היה מפקיד בידי מדי לפני התיידדתי שאתם הילדים עם קשריי את חידשתי ההדלקה. מקל את פעם פגשתי ארוך". ו"חמור "סטנגה" ושיחקנו ואווה, סבתי אצל בביקורי שנים כמה את אותה ילדה חיננית שבהיותנו בני חמש ערכנו יחד טקס קבורה מרשים לאחת

מחתולות השכונה, טקס שכלל הנחת זרי פרחים, בכי והספדים.הראשונים צעדיהם את ולעשות החרות עידן את לחגוג החלו ודורל ארמנד בעולם העסקים – מכירת רהיטים כמובן. הם הלכו למסיבות, נסעו לבנות דודות

לפלוישטי, ואף טיפסו על הרי הקרפטים המקסימים.ולקה בכאבים קשים. תרופות לא היו. ארמנד חלה פתאום בדלקת מסתורית ואני השחור בשוק רק להשיג אפשר היה כאלה, במקרים שהועילה סולפה, גם נשלחתי להביאה. כרגיל, מאמיקה לא אמרה נואש. היא שמעה שגילו באמריקה את הפניצילין, ואם באמריקה יש, אז למה לא כאן, ברומניה? ללא היסוס הלכה למטה הצבא האמריקני, השחיזה את האנגלית שלה והביאה את התרופה הגואלת. ארמנד

הבריא וחזר לעסקים ולבילויים.בזכות גדרות, ועל הבתים קירות על גרפיטי לכתוב התחלתי התקופה ברוח בראשות שעמדו הדמוקרטית, החזית מנהיגי ולכבוד המתחדשת הדמוקרטיה המפלגה ההיסטוריות, המפלגות את כללה החזית השחרור. לאחר הממשלה והקומוניסטית. הסוציאל-דמוקרטית המפלגה וכן האיכרים מפלגת הליברלית,


49

בהמשך עידנתי את טעמי האידאולוגי ובגרפיטי שלי לא הופיעו עוד שמותיהם של מנהיגי המפלגות השמרניות.

בעבר היו אלו שבמפלגות שמעתי הפוליטית. תודעתי והתגבשה החלה כך התבטאויות אנטישמיות ושהן נתנו יד לניצול הפועלים והאיכרים. התחלתי לצדד יותר בסוציאל-דמוקרטים ובקומוניסטים. אז נזרעו במוחי הזרעים הראשונים של לא ושוטים רעים עשבים גם אך והתפתחה, פרחה שלימים השוויונית, השקפתי

חסרו.יחד, וחנות מגורים – דירתנו של הכפול מהשימוש שנבעה הצפיפות למרות התחילו לבקרנו קרובים מחוץ לעיר וביניהם גם דוד מונקו, אחיו של טאטיקו, עם נכון טענות יותר יכולנו לישון כל הלילה בגלל המריבות שהיו ביניהם, אשתו. לא וסבל ספג הכלים, אל נחבא מונקו בפניו. הטיחה שאשתו אינסופיות וטרוניות בשקט, כנראה כהרגל חיים וכלחם חוקו; שמא גם של אחרים מבני משפחת לופסקו

?(Lupescu)התקוממות בעת אחרינו, זמן-מה בטרגובישטה נשארו שהם התברר לימים הפשיסטים. גם חנותם נשרפה והם עזבו בעור שיניהם ונאלצו לעבור לגור בבוזאו (Buzau), בבית משפחתה של רעייתו הקוטרית. כאן מצא לעצמו מונקו מקצוע מעניין ויוצא דופן: אילוף והפעלה של יוני דואר, כהגשמה של חלום ילדות או כרמז לחזון דון קישוטי. עיסוק זה סיפק לו מקור פרנסה ופורקן, וייתכן שגם נחמה בהזדהותו

עם מעופן של היונים למחוזות ולעולמות אחרים.

*

בית לסיומה. הגיעה היא גם חופשת הקיץ שלי, אך עקב האירועים התארכה ,((Cultura "הספר שבו למדתי נסגר וכך הגעתי לבית הספר היהודי לבנים "קולטורהשמנהלו, פרופ' ליטמן (Litman), נמנה עם ראשי הקהילה. שוב ילדים חדשים אך רוב כי בכיתה, החדש היחיד הילד הייתי כך על נוסף .36 אלא שישה לא הפעם התלמידים למדו יחד שנה קודם לכן. מתוך זהירות נכנסתי לשתיקה ולכוננות ספיגה, אך בהמשך נשבר הקרח והתיידדתי עם כמה ילדים. למקצועות הלימוד התווספו מגונדרת גברת הייתה לופו-זאב, פרופ' שלי, לצרפתית המורה ולטינית. צרפתית כמיטב הסגנון הצרפתי הקלאסי, שיצא לה שם של זאבה אמיתית: מורה קפדנית ונוקשה שהטילה מורא ופחד, אך את מעט הצרפתית שלי אני זוקף לזכותה. ימים שבאופן הצרפתי, שבדקדוק הדופן יוצאי הפעלים 63 את ושיננתי ישבתי שלמים בלתי מוסבר קלטתי אותם. בשליש הראשון קיבלתי ציון 4, בשני – 5, וכפסע הפריד בין הכישלון להצלחה. בניגוד לכל התחזיות, בשליש האחרון קיבלתי 9! כך ניצלתי מהאיום של מבחן חוזר בסוף הקיץ, וגם הייתי פטור מלהכין למורה את עצי ההסקה

נתן לבון

50

של בתירוץ לביתה והוזמנו שנכשלו תלמידים אותם לעשות שנדרשו כפי לחורף, קבלת עזרה בלימודים...

*

במשפחתי החלו דיבורים על מעבר לדירה גדולה ומרווחת יותר, גם כדי להרחיב את העסקים וגם כדי שלנו ירווח.

מילה בשבילי לעד תישאר וואווה, פאפו גרו שבה אולימפולוי, ברחוב הדירה נרדפת לחופש, סמל לחיים חדשים, היום הנכסף, הוא יום השחרור – 23 באוגוסט

1944 – מהימים המאושרים בחיי.

מוקדש לניתאי21 באוקטובר 2006


51

14(PANDANTIV) הפנדנטיב

של מוסכם קוד ונעלמה, טמירה מילה קסם, מילת בעיניי הייתה "פנדנטיב" המשפחה שפירושו עוגן הצלה בעת מצוקה כלכלית. מאוחר יותר הבנתי שפנדנטיב הוא אותו תליון שמאמיקה ענדה בחתונות ובשמחות חגיגיות במיוחד; תליון מזהב

לבן משובץ יהלומים קטנים, מרשים, הדור ואלגנטי מאוד.ליום סמי מדודה מאמיקה קיבלה תואמים, עגילים בלוויית התליון, את נישואיה, והוא נשמר בכספת ברזל כרכוש יקר שביקרים. אולי אפילו את הכספת

עצמה קנו למטרה זו?ממנו שלוו להלוואה כפיקדון סמי לדוד הפנדנטיב את הוריי נתנו צרה בעת בתירוצים בוטל או נפרע שהחוב לאחר חזרה אותו וקיבלו כלכלי, דוחק בזמני שונים, כמתנה ליום הולדת או לשמחות אחרות. כך נהגו הוריי בעת קניית תחנת הקמח בפלנק, מקום שבו נולד דורל, כשחזרו לטרגובישטה ופתחו עסקים חדשים,

ובתקופות אחרות של מצוקה כספית.הפנדנטיב שימש תחליף לחברת ביטוח, להשקעות במניות או לתכניות חיסכון. וגם חברתי, למעמד ביטוי ראוותנות, עושר, להפגנת דרך שימש הוא זאת מלבד

אמצעי לנקר את עיני השונאים.

*

רבים חדרים בעלת דירה משפחתי חיפשה השחרור, לאחר ,1944 שנת בסוף סבא אחיי, הוריי, – אותנו תשכן וגם הרהיטים מכירת היקף להגדלת שתתאים

אברהם, פאפו ואני – עם מעט פרטיות.בה, וקוץ אליה אך כזאת, דירה נמצאה קדחתניים ובירורים חיפושים לאחר דמי המפתח שנדרשנו לשלם עבורה לא תאמו את תוכנו הדל של כיסנו המדולדל. טאטיקו התלבט והיסס, אך אחיי התלהבו ומאמיקה לחצה. הם הציעו ללכת שוב לדוד סמי להמשיך את מעגל הפנדנטיב, אך למיטב זיכרוני הפעם הרעיון לא צלח ויוצא כואב ביטחון בערכם הרב של העגילים של הפנדנטיב, בצעד יפה. בתחושת

דופן החליטו למכרם, ובכספים שקיבלו שילמו את דמי המפתח לדירה. ,(Basarabiei) בסרביי ברחוב החדשה לדירה נכנסנו תקווה ומלאי מאושרים כמה מרכזי, רחוב – (Occidentului) לאוקצידנטולוי הימים ברבות שונה ששמו דקות הליכה מהרחוב הראשי והיוקרתי של בוקרשט, שדרות ויקטוריה, שבו שכן

גם ארמון המלך.

נתן לבון

52

הפנדנטיב עצמו ניצל גם בלי כספת. מאמיקה שמרה עליו באדיקות עד סוף חייה, והסתירה אותו במעיל כשעלינו לארץ, בבית העולים ובארון מתחת לכלי המיטה. היא הספיקה לענוד אותו בגאווה, כסמל לימים עברו, בחתונותיהם של אחיי ושל נכדיה דורית ואילן. היום הוא נשמר אצל אחייניתי האהובה איריס, הבת של דורל.

טוב שהכול נשאר במשפחה...

*

הבית ברחוב אוקצידנטולוי היה אכן בית רחב מידות, בעל שתי קומות, עם דלת כמה ססגוניות. ויטרז' זכוכיות ובהם וחלונות ברזל ריקועי ובה מרשימה כניסה הוד של ניחוח עם בית צבעונית. מקטיפה טפטים מצופים היו החדרים מקירות

והדר, בעל אופי אמיתי, שאי-אפשר להישאר אדיש למראהו.ואפייה בישול תנור ובו מטבח שמאל בצד מרתף, היה התחתונה בקומה בממדים של תנורי מסעדות, ופרוזדור ארוך שהוביל לחדר ההורים. גודלו של חדר ההורים היה כ-30 מטר מרובע. חלונותיו פנו לרחוב שבו עברה תחבורה רבה, כולל חשמלית שנסעה גם בלילות, אך הדבר לא הפריע להוריי לישון היטב. החדר שימש גם חדר אוכל עם שולחן גדול שהכיל לעתים גם 12 סועדים. הייתה בו פינה לשולחן הכתיבה שלי, שולחן ענק עם דלתות, מגירות ומגירות סודיות, שקיבלנו עם הדירה והועמד לרשותי הבלעדית. שולחן עבודה חלומי, בצבעים בהירים ובריח עץ, מזמין ומפנק, מקום שבו יכולתי להתנתק מהסביבה ולהתייחד עם הגיגיי ועם דמיונותיי. עליו הכנתי שיעורים, כתבתי סיפורים שנשכחו, יומן נעורים שאבד, מכתבי אהבה ניסיוניים, תגובות למערכות העיתונים ומאמרים ראשונים לעיתון שתכננתי להוציא לאור... זיכרון ילדות-נעורים חמוץ-מתוק, עוד חוליה בשרשרת הגעגועים הארוכה

שלי.באותה קומה של הבית, מימין, נמצאו המדרגות לקומה השנייה, חדר הסקה ועוד כמה חדרים שאחד מהם שימש את המשרתת ובאחרים עשו ניסיון שווא לייצר

נרות או סבון.בקומה העליונה היו שלושה חדרים שיועדו למכירת רהיטים ושימשו גם למסיבות בכורסה כרגיל ואני, דורל ארמנד, אנחנו, ישנו שבו גדול חדר עוד משפחתיות. החדישים האביזרים ובו מודרני ושירותים אמבטיה חדר היה לידנו מתקפלת.

ביותר, המים חוממו בגז ומיד זרמו מים חמים, חידוש גדול בזמנים ההם.ליד האמבטיה היה עוד חדר קטן, נחמד וקומפקטי, מואר היטב, עבור פאפו, חדר שברוב עוונותיי חמדתיו בלבי. לצדו היה חדר ארונות גדול, שהיה אמור להכיל את הבגדים של כל בני המשפחה, אבל הוא לא הספיק לכך. אני זוכר שק ענק של גרביים מכל הסוגים, הגדלים והצבעים, בערבוביה מסקרנת, בתוכו פטריית עץ שעליה היו בעת מהן להיזהר כדאי שהיה מחטים כמה ובה לתקנו, כדי הגרב את מלבישים


53

החיפוש. בשק הזה כל אחד מבני המשפחה היה צריך לאמץ את כל חושיו הבלשיים כדי לזווג לעצמו את הזוג המתאים. למזלנו אז לא החלפנו גרביים כל יום.

יתרון מיוחד לבית הזה היו השכנים שגרו מול חלוני: זוג צעיר ונחמד, הוא חייט גוף חטוב ושיער שכל בוקר הלך בחריצות לבית המלאכה שלו, והיא אישה בעלת בניצני התבגרותו שילד לב לשים בלי ערומה, חצי בביתה להסתובב שנהגה גולש

מביט בה בהשתאות ובהערצה עמוקה.פינות אוכל, חדרי בהקפה, רהיטים מהנגרים קנינו רע. לא הלכו העסקים ישיבה ומערכות שינה. מכרנו אותם, שילמנו, וחוזר חלילה. כך הצלחנו להתפרנס ואף השלינו את עצמנו שאנחנו עשירים. גם אחיי שכרו כמה דירות לעסקי רהיטים משלהם, ואימפריית "אר-דור" הלכה ופרחה. העסקים שגשגו כל כך, שגם דוד סמי,

עורך הדין, ואחיו ג'ון, הצטרפו כשותפים.רהיטים של חיקויים עתיק, בסגנון במיוחד, יקרים כמה היו הרהיטים בין גילופים וקיטשים אחרים, עם יוזף מתקופות הרנסנס, לואי ה-14 או ה-16, פרנץ

וריפוד מבד סטן וציורי יד.והלטינית, הצרפתית לימודי עם בגבורה להתמודד המשכתי הספר בבית והתנחמתי בכך שבאורח פלא הצטיינתי בלימודי החיבור והלשון הרומנית. אך גם זה לא כל כך סיפק את משפחתי, ותמיד נשאלתי: למה קיבלת רק 9 מינוס או 8

פלוס?פטנט מצאתי בית, שיעורי מצב על ואחיי מאמיקה של הטורדנית מההשגחה לצאת "בסדר" על ידי זה שבחרתי לי תמיד את אותם שיעורי בית ששיננתי הכי טוב, והם לא כל כך שמו לב מה אני לומד. זאת כנראה הסיבה שאני זוכר עד היום יותר טוב את מעלליו של ולד צפש (Vlad Tepes), הלוא הוא דרקולה, מאשר את אלה של

.(Mircea Viteazul) הנסיך מירצ'ה הגיבורבהתאם לרוח הזמנים, שר החינוך פרסם הנחיה האוסרת על ענישה גופנית כלפי התלמידים. אך הדבר לא השפיע על המורה להתעמלות שלנו, שהמשיך בתחביבו לסטור לילדים. מעשיו לא מצאו חן בעיניי ופעם כשהוא סטר לאחד מילדי הכיתה, הערתי לו על כך. כתגובה חטפתי גם אני סטירה הגונה, אך זאת הייתה הסטירה על המלחמה "מחיר בפרק הראשון שיעורי היה זה לתת. העז שהוא האחרונה

הצדק".

*

בביתנו החדש אירחנו חברים ומשפחה לסעודות כיד המלך, ערכנו ימי הולדת וחגגנו ברוב עם את יום סילבסטר הקדוש; לפעמים ההורים עם בני גילם, לפעמים הצעירים. עם מבוגרים ביחד, גם לפעם ומפעם וידידותיהם ידידיהם עם האחים אך החשוב מכול היה שאני השתתפתי בכולן. האזנתי לסודות, לרמזים, רכילויות,

נתן לבון

54

ליחסים ולפרידות, לזיווגים עד הייתי נרקמות. ולמזימות לכיבושים לאהבות, בי עוררו כל אלה ומתי. למה איך, מי, עם מי ואחרים, ואסורים, כאלה מותרים

תהיות, סקרנות רבה מהולה ברתיעה ובדחייה ושאלות חסרות מענה.בנימוס ושאלו אותי ליטפו אותי, חיבבו לכאורה ודורל ארמנד של החברים לשלומי, אך התנהגו בנוכחותי כאילו אינני קיים. הרבה שנים שאלתי את עצמי איזו

חוויה מעצבת לקחתי עמי למסע חיי ממעורבות זו.החיים הפוליטיים תססו, המאבקים בתוך הקואליציה הלאומית החמירו, הרדיו והעיתונות מלאו ויכוחים אידאולוגיים, השמאל נגד הימין ולהפך, והקומוניסטים כשרומניה באירופה, ההשפעה אזורי לחלוקת המעצמות הסכמת את לממש רצו

נמסרה לחסות ברית המועצות.הפועלים זכויות למען גדולה הפגנה הקומוניסטים ארגנו 1945 במרס ב-6 ופצועים. כתוצאה יריות, הרוגים נוצרה מהומה רבתי, שכללה מכות, והאיכרים.

מכך הקומוניסטים והסוציאל-דמוקרטים חיזקו את מקומם בשלטון.הפגנה זו, הנחשבת היום כפרובוקציה מכוונת לתפוס את השלטון, עשתה עליי הגל, כתבי ראשי. ואת לבי את קנו החברתי והצדק השוויון רעיונות רב. רושם מרכס, לנין והאוטופיסטים סן סימון, רוברט אובן ואחרים הפכו לחומר הקריאה

המועדף עליי.אלפי עם צעדתי החופשי", הראשון במאי "האחד שכונה ,1945 במאי ב-1 הפועלים של בתי החרושת, עם איכרים שהגיעו או הובאו מהכפרים, סטודנטים, מכוניות עם ומרשימה גדולה הפגנה זו הייתה אגודות. מיני וכל נשים ארגוני מקושטות כמו בקרנבל, שחצתה את כל בוקרשט. ראשוני הצועדים הגיעו לבימת

הכבוד בשעה עשר בבוקר, והאחרונים בשעה שבע בערב.מלאי שהיו ובלבבות, ברחובות נשבה אביב, של ומלטפת מכשפת רעננה, רוח כמיהה לחיים אחרים, שונים ממה שהורגלנו עת עתה, טובים יותר, עם רעות, אחווה, רצון טוב ותמיכה של אדם לרעהו. הריח, ריח פרחי הלילך והדובדבן, סחרר את אפי

ואת עיניי, ומגוון הצבעים המשכרים היוו חגיגה חד-פעמית של שיכרון חושים.ההמון הגדול צעד, שר ורקד, ואני לידם, לבדי, ללא מסגרת, ראשי מבולבל ומלא חדווה וגיל, ועיניי מביטות אל החזון הבהיר והצח, לשמים הנקיים מעננים ולשמש

שחיממה את כל נימי גופי ונפשי.שיעור לאין גדול וערכי רוחני אוצר שרכשתי לעצמי חשבתי יום באותו

מהפנדנטיב, אוצר שלא התכוונתי למשכן לעולם!

6 בנובמבר 2006


55

15הפרדה מאלוהים

פסח של שנת 1945 נערך ב-29 במרס, ט"ו בניסן התש"ה. כולנו חשנו שאת הפסח כמו ומפוארת. חדשה בדירה ועוד כראוי, לחגוג חייבים השחרור לאחר הראשון בימים ההם, יצאנו גם בזמן ההוא מעבדות לחירות. זכינו להשתחרר מאימת המוות והדיכוי, הפחד מאחורינו וחווינו ימים סוערים ולילות שקטים של חופש וחירות,

כשברקע עדיין מלווים אותנו שאריות הפחד והחלומות הרעים.יחסם של הוריי לדת, למסורת ולאלוהים היה מוזר ואמביוולנטי. בימי חול נהגנו כחילונים גמורים, לא הפרדנו בין בשר לחלב ולא הבדלנו בין כשר לטרף. אדרבה, נהגו כאדוקים ובמועדים דתיים זאת, בחגים לעומת העדפנו את "הדבר האחר". למהדרין. בראש השנה שמרנו את כל המנהגים, להוריי היו מקומות מכובדים בבית הכנסת והם התפללו מבוקר עד ערב. ביום כיפור לא רק שהם צמו, אלא גם טאטיקו בני משפחתנו. הארוחה כל וסובב את התרנגול מסביב ראשיהם של עשה כפרות, במיוחד אחיי, הצום. בתום הארוחה גם וכך בקפדנות, נשמרת הייתה המפסקת ארמנד, היו שותפים פעילים לטקסים ולתפילות. הם צמו כל שנה, וכש אני הגעתי לגיל, 11 גם אני התנדבתי לצום. יאמר לזכותו של ארמנד, שעד היום הוא שומר על הזיק של אותם ימים, בכל יום כיפור הוא מתפלל בביתו וקורא באותו סידור ישן מרופט וזהוב הדפים, שכתוב ברומנית ובעברית ועד לפני כמה שנים נהג ללכת לבית ערוך בקפידה, נערכו מסביב לשולחן כל הארוחות בחגים הללו הכנסת. כמצופה, ועליו צלחות לבנות עטורות פסי זהב וסכום מכסף. הדלקת מכוסה מפות לבנות,

הנרות נעשתה בליווי תפילה חרישית. מאז שעמדתי על רגליי הוטל עליי התפקיד לערוך את השולחן והשתדלתי למלאו

על הצד הטוב והאסתטי ביותר.את חג הסוכות עשינו בסוכה הגדולה שליד בית הכנסת, זה שבטרגובישטה וזה שבבוקרשט. אז לא הבנתי את פשר הישיבה והאכילה בסוכה, ולפי ארבעת המינים

קישרתי את המנהגים לפלשתינה, אך את מהות החג האמיתית למדתי רק בארץ.שהיו המיוחדים הכלים את אהבתי עליי. והמועדף החביב החג היה פסח שמורים במיוחד לשמונת ימי החג ואת הזלילה המסורתית. התענגתי על המטעמים המיוחדים: ביצי החמינאדוס האדומות שהתבשלו שעות בתערובת של קליפות בצל תפוחי לטקס הכופתאות, עם המרק בביתי, גם כמסורת אימצתי שאותן וקפה, מיני וכל והחרוסת, החריפה החזרת בתוספת הקטנטנות הבשר קציצות אדמה, עוגות ועוגיות מקוקוס ומאגוזים בטעם תפוח, תפוז, לימון וקינמון – מזור למצוקות

ילדות ולמכאובי זקנה.

נתן לבון

56

ובמיוחד וריחם טעמם בשל מהם, אכלתי לא וכמעט אהבתי לא העופות את בחלתי השחיטה. של הלב וצובט הדוחה בריטואל נוכחתי כורחי שבעל משום ומאסתי בטקס הזה, שבעל כורחי נאלצתי לנכוח בו מאחר שהעוזרת תמיד לקחה

אותי עמה כשהביאה את העופות לשחיטה הכשרה.הצד המרגיז בחג הפסח היה האיסור לאכול שוקולד, שלא נחשב כשר. שמונה שוקולד. לקנות לרוץ כדי החג, לסוף דרוכה המתנה של וארוכים שלמים ימים לממתק הנפלא הזה במשך שנים רבות התמכרתי והעדפתי אותו כמעט על פני כל מאכל – מתוק או מלוח אחר. לפני כמה שנים, לאחר שהחלמתי ממחלה קשה בדרכי השתן, באופן פתאומי ובלתי מוסבר, נגמלתי משוקולד. בכל זאת גם היום אני מוכן

לעתים לטעום קוביית שוקולד בלגי משובח.היו שנים שבפסח הרחיקו לכת עוד יותר בשמירת המנהגים, חיפשו את החמץ מכונית הפעמים באחד קיבלתי גילויו שתמורת האפיקומן את והחביאו בנרות

כבאים ענקית.כך התנהלו ימי החג בבית ילדותי. כאמור, באביב 1945 חגגנו פסח מהסרטים עם סדרת ארוחות שהתחרו זו בזו. סעודות אלו השתתפו אורחים רבים מכל הסוגים והגילאים, שכולם הוזמנו כדי לראות את דירתנו החדשה ולהיווכח במו עיניהם כמה אנחנו מאושרים ואולי גם עשירים. שנה לאחר מכן חזרו על עצמן חגיגות הפסח, והפעם הזמנתי את שני חבריי הטובים מירצ'ה היהודי ומירצ'ה הרומני, שעליהם

עוד יסופר.

*

להסב משתדלים חגיגיות, ארוחות בחגים תמיד מקיימים במשפחתי כיום למרות חברים. או קרובים ולפעמים ונכדים ילדים מבוגרים, – יחד השולחן אל ההתלבטויות, הוויכוחים והחיפושים לא השכלנו לגבש תוכן רוחני כתחליף לאגדה ולתפילות. היו גישושים וניסיונות שאלה ואיריס ניצבו בראש יוזמיהם, אך הם לא

צלחו ממש. אולי בשנה הבאה...

*

מושלם, ובעיתוי מלבבת לעונה כיאה המתאימים, ובאווירה באוויר כשאביב הסתיימה מלחמת העולם השנייה. אחרוני הקברניטים של הרייך השלישי נצרו את את הניף סובייטי חייל 1945 במאי ב-9 תנאי. ללא כניעה כתב על וחתמו נשקם הדגל האדום על חורבות הרייכסטג החייל הזה לחם בכל הקרבות במשך ארבע שנים

ארוכות ממוסקבה ועד ברלין.בעולם כולו חגגו כשיכורים, ובבוקרשט גם. זיקוקין דינור האירו את שמיהן של מדינות העולם – מברית המועצות, ארצות הברית וקנדה, בירות אירופה ועד סין שהוקרנו בקולנוע, החדשות ביומני מוקסם הבטתי בכולם הרחוקה. ואוסטרליה


57

לפני כל סרט. יומנים אלה הקדימו את יומני החדשות של הטלוויזיה, שעל קיומה רק שמענו. זאת הייתה הפעם הראשונה שצפיתי במו עיניי בזיקוקין דינור, בהבזקים המהפנטים של הניצוצות הצבעוניים, המקפצים והמרקדים, הנבלעים בין הכוכבים. להילחם ממשיכים הרחוק ובמזרח נגמרה, טרם שהמלחמה הבנתי מאוחר יותר

ולהקיז דם.התחלתי הצרפתית. משוכת את לעבור טובים סיכויים הסתמנו הספר בבית לרקום את תכניותיי לבילוי בחופש הגדול, ואז אחד מחבריי לכיתה הציע לי להצטרף לתנועת "הנוער הציוני". הוא סיפר שבקיץ הם מקיימים מחנה צופים בהרים ובו ופעילויות, ואף שלא כל כך הבנתי מה זה, הסכמתי. טיולים, משחקים, תחרויות

התחלתי לפקוד את הקן, להשתתף בפעולות, בשיחות ובאירועים השונים.בין היתר גויסתי להשתתף בהפגנה של כל תנועות הנוער הציוניות נגד "הספר הפשיסטים של והפרעות הזוועות את שתיעד זה שחור, ספר הכרתי אני הלבן".

הרומנים בינואר 1941, אבל ספר לבן? מה יש ליהודים נגד ספר לבן?האנגלים, שהטילו לפלשתינה העלייה איסור היא הספר שמשמעות הבנתי ומכאן החובה להתנגד לו. כך צעדתי בשעות הערב ברחובות בוקרשט, מבסוט עד הגג שהחשמליות וכל התנועה נעצרת כדי שהיהודים יפגינו. ההפגנה הסתיימה קרוב לחצות, ואני חזרתי הביתה גא ומלא רשמים. בפתח הבית טאטיקו ומאמיקה עמדו דום וחיכו לבנם האובד. לא נשיקות וחיבוקים משמחה, אלא שתי סטירות מצלצלות על פניי היו מנת חלקי. לא מחיתי, לא בכיתי ולא הוצאתי קול, פשוט עשיתי אחורה פנה, חזרתי לקן ושם לנתי באותו לילה. למחרת החזיר אותי דורל הביתה בסוף יום

הלימודים בבית הספר.סירבתי מאז לעצמאותי, כביטוי אותי. להכות מהרגלה מאמיקה נגמלה כך

להודיע לאן אני הולך ומתי אחזור. בדרך זו או אחרת כך המשכתי לנהוג כל חיי.

שנת הלימודים נגמרה בשלום לשביעות רצוני, אך בני משפחתי טענו שעם ציונים כאלה – כרגיל, משהו בין שמונה מינוס לשבע פלוס – לא יקבלו אותי לבית הספר היוקרתי הרומני "מטאי בסרב" (Matei Basarab). למרות תחזיותיהם השחורות

התקבלתי!בהרים, הרחק אי-שם קיץ למחנה הנוער תנועת עם יצאתי ימים כמה לאחר במקום שאינני זוכר את שמו. נסענו במשאית פתוחה בעמידה או בישיבה על הרצפה, בין עצים ידיים, בתוך חורשה. ואחר כך המשכנו ברכבת משא. המחנה היה רחב ושיחים עמדו בתים וצריפים שבהם שיכנו אותנו לפי שכבות הגיל. ישנו על דרגשים והתכסינו בשמיכות שהבאנו מהבית, ואני המפונק הבאתי גם סדין וגם נמנמת. חריג

בשטח אך בתחום זה – לא בפעם האחרונה.

נתן לבון

58

כל משחקי הצופיות קנו את לבי, ובתחרויות על מיומנויות השימוש בפטיש, צבת הילדים – מה שהעלה את מעמדי בקרב פרסים זכיתי בכמה עבודה אחרים וכלי

האחרים.להחזיק התחלנו אליי. התחברה שחורות ועיניים צמות בעלת נחמדה ילדה היא קורה, להבין מה עוד בטרם הספקתי זוג. כעל עלינו הכריזו והחבר'ה ידיים אתה מעבר לילה, דיברתי ונכנסה לבידוד. באחד הערבים, כשיצאנו לא"ש חלתה לגדר, הגשתי לה את מטפחתי להקל עליה את הנזלת ונפרדנו. אמרה רומנית עממית אומרת שאסור לתת מטפחת לחבר או לחברה כי זה יגרום לריב. אנחנו לא רבנו, אך

הילדה חזרה הביתה למחרת בבוקר ונעלמה ללא שוב.בתום שלושה שבועות של משחקים וחוויות מרתקות, ברגשות מעורבים חזרתי הביתה ושם הבנתי שהחופשה עדיין לא תמה וממתינים לי ריגושים נוספים. הורי החליטו ללכת למרחצאות לטפל במכאוביה הנצחיים של מאמיקה. באוגוסט 1945 (Buzias), עיירת מרפא קטנה ובמרכזה סככה הגענו למקום נחמד ששמו בוזיאש גדולה שתחתיה ניגנה תזמורת המשטרה בשעות אחר הצהריים. אני זוכר לטובה את ארוחות הצהריים שברובן אכלנו פרגיות על האש בתוספת שום וכמובן צ'יפס טרי וריחני. אינני שוכח גם את המלצרית הצעירה, הבלונדינית ושופעת הגוף שדאגה לי

לכל מיני תוספות מתוקות והופיעה אצלי בחלומות.מלבדי. כולם את ששימחה הירושימה, הפצצת על הידיעה את קיבלנו כאן היום, לאחר יותר מ-60 שנה, רבים מההיסטוריונים וחוגים רחבים בציבור העולמי

חושבים שהפצצה זו הייתה מיותרת. מה לעשות, תחושת בטן של ילד...חזרנו הביתה, ועל סדר היום ההכנות לבית הספר החדש ולאירועי הבר-מצווה הספרים של הריח את אהבתי הספר, לבית מההכנות נהניתי וקרבים. ההולכים אביזרי חדש, ילקוט גם קיבלתי וכבקשיש הכחול, העטיפה נייר ושל והמחברות

כתיבה וכלים ללימוד גאומטריה.כיף שיהיה הרגשתי אחד, מצד מבולבלות. מחשבותיי היו לבר-מצווה באשר שיעשו לי בבית הכנסת ובבית מסיבה שאני אהיה במרכזה. מצד אחר, תהיתי היכן האל? אותו אלוהים שבזכותו ולמענו אני מצווה לערוך את טקס הבר-מצווה? היכן בפוגרום הייתה היא היכן רע? מכל עלינו לשמור שאמורה עליונה השגחה אותה ביתנו? את והפציצו חנותנו את כששרפו הקדוש האל נמצא היכן ?1941 בינואר האם האל הכול-יכול התחבא בעת שהובילו את היהודים ובני עמים אחרים לתאי

הגזים?על זוועות המלחמה ועל פשעי הנאצים למדתי מהמאמרים בעיתונות, מהספרים, מאותם יומני קולנוע שצולמו במחנות הריכוז והראו את הבלתי-נתפס. הראו את היתומות. והמזוודות התותבות השיניים המשקפיים, מחסני את הגופות, ערמות (Trasnistria) מטרנסניסטריה שחזרו ממכרים גם "משם" הגאנום על למדתי


59

המקור היו אלה מפלצתיים ותיאורים עדויות מראות, באירופה. ריכוז וממחנות לשאלותיי לגבי אלוהים.

קוראים תמותה שבני כזאת ישות אין או יש אם יודע שאינני חשבתי לבסוף ולא מיטיבה. ונוטרת, נוקמת רעה, ישות היא היא קיימת, לה אלוהים, אבל אם

האלוהים הזה הוא לא האלוהים שלי!לטוב או לרע, נפרדתי מהאל ומטקסיו, גם אם לימים הבנתי שלטקסים יש ערך משלהם. בלי כל קשר לקדושה ולאמונה בכוח עליון, בני אדם באשר הם זקוקים לטקסים שתפקידם להבחין בין טפל לעיקר, בין יום עבודה ליום מנוחה, בין ילדות לבגרות, בין חיי רווקות לחיי זוגיות, בין הולדת ילד להולדת ילדה, בין שמחה לעצב, בין הצלחה לכישלון, בין חיים למוות. כמו כן, טקסים נועדו לציין ימים, שבועות,

חודשים, עונות, שנים, מעברים, תקופות ושלבים בחיים.


נתן לבון

60

16בית הספר התיכון מטאי בסרב

LICEUL MATEI BASARB

ב-15 בספטמבר 1945 התייצבתי בשערי "מטאי בסרב" להתחיל בלימודי כיתה ג' של בית הספר התיכון, המקבילה לכיתה ז' בארץ. זו הייתה השנה השלישית ברציפות שהחלפתי בית ספר, סביבה, מנהגים, נהלים, מורים וחברים. "מטאי בסרב", בית הרומנית. העלית של רבים מפורסמים והעמיד ב-1856 נוסד מאוד, יוקרתי ספר ג'יורג' וראקה בין כל בוגריו בעלי השם אני זוכר רק את כוכב התאטרון הלאומי (George Vraca) הנערץ ואת הדיקטטור המקולל יון אנטונסקו. כל הפרסום הזה עורר בי הרבה יראה וחששות ושוב, מאז כיתה א', אני חזרתי ללמוד עם תלמידים

רומנים וגם עם כאלה שבאו מהכפרים.נאומים, וכלל תאטרון, כאולם שגודלו הכנסים, באולם נערך מרשים טקס ברכות וגם תכנית אמנותית (תכנית שלא שיערתי שכעבור שנתיים אני אנחה חלק ממנה). בטקס למדתי שמטאי בסרב מלך בשנים 1580–1654 כנסיך של חבל ולכיה (Valahia), ונחשב אבי התרבות הרומנית. הוא הקים עשרות בתי ספר, ביניהם בית

ספר לאמנויות וכנסיות רבות.מצאתי את עצמי מחפש מקום ישיבה בכיתה. לאחר מבט חטוף שמחתי לפגוש ילד שלמד אתי שנה קודם וכמובן התיישבתי לידו. המחנך נכנס, איש שמן, קירח, לבוש חליפה אפורה הבנויה משלושה חלקים, בעל סבר פנים חמור שחיוך דק בצבץ יון פופסקו (Ion Popescu), שלימד בקצה פיו. כנהוג קמנו לכבודו, זה היה פרופ' אותנו גם את הלשון והספרות הרומנית (ברומניה לכל המורים קוראים פרופסור). עד סוף היום הכרתי את כל חבריי היהודים שבכיתה, חמישה במספר, מתוך כ-35

תלמידים. ביטחוני העצמי גבר.בצורת האות בעל ארבע הקומות, שנבנה בית הספר התרשמתי מאוד ממבנה חי"ת. משמאל הכיתות, באמצע מעבדות ואולמות למיניהם, ומימין ההנהלה וחדרי המורים, שפחד מוות היה להתקרב לשם. חצר קדמית מטופחת היטב עם פרחים, שיחים ועצים. בצד האחורי הייתה חצר פנימית גדולה ורחבה למשחקים ולתחרויות,

ומאחוריה בניין הפנימייה.רושם מיוחד עשו עליי המעבדות לפיזיקה ולכימיה, למעט הריחות, עד כדי כך שבשליש הראשון הצלחתי לקבל בפיזיקה ציון 9, אך בהמשך התהפך גורלי ובסוף

השנה נכשלתי ונאלצתי לעמוד במבחן חוזר בסוף הקיץ.


61

לוועד הכיתה לא נבחרתי, אך למערכת עיתון הקיר – כן. לכל כיתה היה עיתון קיר משלה שהיה תלוי בכניסה, במסגרת זכוכית, בפרוזדור הארוך שחיבר בין כל

חדרי הלימוד.הודות לחברותיי במערכת העיתון הכרתי את שני חבריי הטובים, מירצ'ה הרומני ומירצ'ה-משה היהודי, שהקשרים עמו נמשכים עד היום. עקבותיו של השני נעלמו וכל מאמציי לאתרו לא עלו יפה. היינו שלישייה מלוכדת מאוד וכל הניסיונות של מיני אנטישמים וגם של יהודים קנאים לסכסך בינינו רק חיזקו את הידידות בינינו. ייסדנו אגודה שקראנו לה O.T.O., "ארגון הנוער האופטימי", חיברנו תקנון, חזון ועיצבנו לוגו. לא הצטרפו עוד חברים. ערכנו שני ערבי ספרות וערב על... פתולוגיה. כן, פתולוגיה. חברי משה חלם להיות רופא, ובאמת, לימים, בייסורים רבים הגשים את חלומו ונהיה פסיכיאטר מבוקש ומפורסם. הוא סחב אותי לכל מיני הרצאות באוניברסיטה, אך גרועים מכול היו הביקורים במכון הפתולוגי של בוקרשט, שם התחלחלתי למראה הגופות שפורקו ממשאיות פתוחות. אך מה לא עושים בשביל חבר. בזכותו התחבבו עליי שיעורי מדעי הטבע, בייחוד שיעורי האנטומיה. מאז אני

מכיר את מבנה הלב וזרימת הדם, ודבר לא השתנה מאז בנושא זה.עלינו אף ופעם חברתיים, ואירועים טיולים מיני כל ערכנו המירצ'ה שני עם להרים בסביבות סינאיה (Sinaia) וישנו בבקתת רועים שמצאנו בדרך. לטיול הזה היו לנו תכניות ופנטזיות, כי היו אמורות להצטרף אלינו שלוש בנות, השכנות של

מירצ'ה הרומני, אך לאכזבתנו לאחר כל ההכנות והקניות הן הבריזו לנו.לבית הספר הייתה פנימייה שבה השתכנו התלמידים הכפריים שבדרך כלל היו תלמידים חרוצים, שקדנים וטובים בהרבה ממני, אך חלשים בחיבור ובדקדוק, כך שבכל המבחנים במקצועות אלה נהגתי לכתוב שני מבחנים, עבורי ועבור יון, השכן שמאחוריי. בתמורה הוא הגן עליי מפני כל מיני פרובוקציות אנטישמיות ולפעמים קיבלתי מטעמים שהוא הביא מהכפר (במהלך כתיבת זיכרונותיי נודע לי שחברי יון

כיהן כשר בשלטון אנטונסקו).מצומק, רגזן, יבש, איש היה אצלנו) (ח' ד' בכיתה שלימד לצרפתית המורה ידע באמת אם היום עד לי ברור ולא אמיתי, ואנטיפת ובנפשו בגופו מידות קטן צרפתית. מאחר שכולנו שנאנו אותו, מדי פעם חיפשנו דרכים "לשמחו". בזמנו היה נהוג לרסס את הכיתות מדי פעם, בהפסקות, בדי-די-טי. בעת אחד הריסוסים הללו של הלבנה והאבקה נשמר החריף שהריח כך הדלת, ואת החלונות כל את סגרנו החומר התעופפה בחלל הכיתה. הוא נכנס לכיתה וכמעט נחנק. הסקנדל עלה לטונים גבוהים, חיפשו את היוזם, וכשזה לא נמצא הכריחו את כולנו, כעונש, לגלח את שער ראשינו לקרחת. ביצענו את העונש וכמחאה ערכנו גיליון מיוחד של עיתון הקיר שבו מחינו על העונש הקולקטיבי וגינינו אותו, פרסמנו קריקטורה ובה גוזל שקוצצים לו

את הכנפיים. כל זה לפני חופשת הפסחא.

נתן לבון

62

את אותה החופשה ביליתי בעיירת הנופש ההררית ברשוב (Brasov), אצל הדוד לבד נסעתי (CICI) צ'יצ'י דודתי ובת טאטיקו) של (אחותה רבקה טנטי אהרון, ברכבת, נהניתי מהנופים המוריקים ובעיקר מהעובדה שאני אדון לעצמי. קיבלתי אפילו תקציב נדיב שבזבזתי אותו על סוכריות קרמל המפורסמים של בית החרושת "סטולברק" (Stolverk) ועל כרטיסים לשתי הצגות, אחת של יונסקו והאחרת של

שייקספיר, שלא הבנתי מהן מאומה.באותה התקופה הייתה לנו עוזרת, בחורה חמודה וצעירה, מבוגרת ממני בכשלוש שנים. מצאתי חן בעיניה וגם היא בעיניי. ניסיתי את כוחי בתרגילים בסיסיים של חיזור, מפה לשם התחלנו להתגפף וללמוד פרקים ראשונים באנטומיה של האישה. הרבה לא התקדמנו כי מאמיקה החליטה יום אחד שהיא גנבה זוג גרבי משי, סטרה למחרת שכרה. את לה לשלם הסכימה ובקושי פנים, בבושת אותה וגירשה לה

מאמיקה מצאה את הגרביים ה"גנובים".השחורות, הנבואות הספקות, הלחצים, למרות בשלום, עברתי ד' כיתה את את גם לעבור הצלחתי והמעודדת. התומכת משפחתי מצד הרגילים והאיומים

משוכת המבחנים המיוחדים לכניסה לכיתה ה', הכיתה החמישית של התיכון.כפרס על הצלחתי לקחו אותי הוריי למרחצאות חרקולנה (Herculane), מקום עם נוף מהמם. מעל לעיירה שתי שורות של הרים, האחד חשוף והשני מיוער ובוואדי זורם לו נחל. גרנו בבית פרטי, הוריי הלכו כל יום לטיפולים ואני הצטרפתי לחבורה של בני גילי, פחות או יותר, בנים ובנות. עלינו להרים, השתוללנו, ובפעם הראשונה עישנתי סיגריה. שיא המעללים שלנו היה התפלחות למופע של קוסם שהגיע לעיירה. לבושתנו, הקוסם תפס אותנו וכעונש העלה אותנו על הבמה וסיפר לקהל אילו גנבים מסוכנים תפס. הקהל מחא כפיים, אך עד היום לא ברור לי למי – לו או לנו – כי

המשכנו לחזות במופע עד סופו.ובקיץ כל כך התרשמתי מהמקום, שהשנה ערכתי ביקור בזק עם אורן ואלה, חזרתי עם מרים לעיירה מיוחדת זו, ששהינו בה עשרה ימים. כולנו נשארנו עם טעם

של עוד.

*

חדש ז'קט אפילו לי קנו אחר. למעמד כבר נחשבה בתיכון החמישית הכיתה וכובע שהסרטים המעטרים אותו התחלפו בהתאם. חבורת O..T.O המשיכה לפעול ואף התחזקה. להפתעתנו כי רבה צירפו אותה לארגון הגג הארצי של התאחדויות התלמידים. הודות למעמדי כמייסד הארגון התכבדתי להנחות את החלק האמנותי

של טקס פתיחת שנת הלימודים 1947.ודיבורים על תכניות חשאיות לעזוב את רומניה. בבית נשמעו זמירות חדשות היהודים שהיו עמודי התווך של המפלגה הקומוניסטית ותומכיה הנלהבים החלו


63

בזעיר-הבורגנים. ולא ובאיכרים בפועלים עכשיו שתמך החדש מהמשטר לפחד ברמזים בשימוש בחל לא החדש החברתי והגל התערער היהודים של מעמדם

אנטישמיים.רבים עזבו, גנבו את הגבול לאוסטריה, דרך הונגריה, היו כאלו שהיגרו לארצות הברית, ומישהו אף סיפר שניתן לקבל ויזה ל... פטגוניה. פטגוניה הצטיירה בעיניי האטלס את כשפתחתי אך קיים, לא שלמעשה רחוק מקום המתאר דמיוני שם

ראיתי שפטגוניה אכן קיימת.אחיי לא כל כך התלהבו מהרעיון. העסקים הלכו יותר מטוב, הקשרים והמסיבות החברתיות פרחו. לארמנד הייתה חברה, אדית שמה, יפהפייה, גוף בנוי לתלפיות, עיני תכלת, שיער בלונדיני גולש וחיוך מלבב וכובש, חתיכה של ממש. ארמנד אהב אותה עד האוזניים, הם אף נרשמו לנישואים אך בעיני מאמיקה היה לה חיסרון

גדול: היא הייתה גויה, רומניה.ערב אחד, כמה ימים לפני חג המולד, כשההכנות למסיבה היו בעיצומן, מאמיקה בן גם הוא שבמקרה מפלסטינה, השליחים אחד את פגשה שהיא לכולנו בישרה דודו של טאטיקו, והוא סידר מקום לאחיי, באונייה שמפליגה בעוד יומיים לארץ

ישראל.באישון לילה, בקור מקפיא עצמות, התייצבנו מול בניין גדול ובלתי מזוהה, אחיי היו לבושים כאילו למסיבה, במעילים שחורים וחבושים כובע "עדן" גדול על ראשם

(על שם שר החוץ הבריטי באותה תקופה).במקום קט רגע עוד נשארנו דומעות בעיניים בחשכה. נעלמו ודוראל ארמנד ובצעדים מהוססים חזרנו הביתה. אדית, שאף היא ליוותה אותם, בכתה בכי מר

ואנחנו ניחמנו אותה שארמנד יביא אותה לארץ...ומדיניים פוליטיים ושינויים במהירות, התרחשו המאורעות עזיבתם אחרי ושינויים נוספים חלו במשפחתנו. ב-30 בדצמבר 1947 הודח מלך רומניה ורומניה הקומוניסטים. לטובת שוב השתנה הממשלה מבנה עממית. רפובליקה הוכרזה

החלה תקופה של אי-ודאות וחששנו שלא נוכל לעסוק יותר במסחר.בעצת ההורים, יחד עם חבריי, החלטנו לבטל את מסיבת הסילבסטר שתכננו, בחוסר רצון ובצער. מילא ביטלנו, אך מה נעשה עם תרנגול ההודו שקנינו ומקרקר

מאחורי הבית? לאלוהים הפתרונים, שיקרקר...נסענו לפלושטי לבקר את הדודים והדודות אך חזרנו בחיפזון כי פפו, אבא של מאמיקה, נפטר בשיבה טובה. לפפו היה שעון זהב שכל ילדיו חמדו אותו. את ג'יון מזכרת רצה הוא הקטן כבן כי אותו רצה סמי לו, דאג לא הוא כי בקלות נפנפו וסמי מקולקל שהשעון התברר לבסוף בו. טיפלה שהיא טענה ומאמיקה מאביו,

התנדב לקחת אותו לתיקון, והוא עדיין שם...

נתן לבון

64

להיערכות בקשר הרחבה המשפחה עם התייעצות הוריי ערכו ימים באותם את להפסיק או להמשיך אתי, לעשות מה ובמיוחד לפלסטינה העלייה לקראת הוריי החליטו לבסוף מרומניה. יציאתנו את יקלו נסיבות אילו וכן הלימודים, שכדאי להפסיק את הלימודים. כך הם נפטרו מהוצאות שכר הלימוד, ואני – מעול הלימודים המעיק. בתום חופשת החורף חזרתי לבית הספר, ערכתי בפעם האחרונה ברגשות הרומנית. העממית הרפובליקה לכינון שהוקדש גיליון הקיר, עיתון את מעורבים נפרדתי מחברי בתואנה שיש לי מחלת עיניים. נראה שאז פתחתי את הפה

לשטן כי לאחר עשרות שנים חלו עיניי ונחלשו.

*

חזרתי הביתה, התיישבתי ליד שולחן הכתיבה, עשיתי סדר בספרים ובמחברות, לתחושת סוף, של להרגשה לחרטה, מקומה את ופינתה פגה הראשונית השמחה

החמצה ולחרדה מהולה בעצבות.

1 בדצמבר 2006


65

17אדית מול אימת צ'אושסקו ונרדי גם...

נעוריו האולטימטיבית של ארמנד. בחורה כפי שסיפרתי, אדית הייתה אהבת אדם לעזור. ונכונות הבריות אהבת חיים, שמחת עליזות, נשיות, שופעת חיננית,

נעים לבריות, מקרינה חום, רוח אביבית, חן רב, אמפטיה, קרבה ומצב רוח סוחף.לאחר שעזבו אחיי, היא הזמינה אותי בתור הגיס המיועד ללכת עמה לסרטים

ולהצגות. אני הוחמאתי מההזמנה וחברתה נעמה לי מאוד.לבקר היא המשיכה טובים מאוד. לכאורה היו לבין משפחתנו בינה הקשרים המכתבים את לזה זה הראינו יפות. פנים בסבר אותה קיבלה ומאמיקה אצלנו נעלה שכולנו התקווה ובהן לעתיד תכניות רקמנו מקפריסין. מארמנד שקיבלנו לארץ ושהמשפחה תתאחד שוב. היא סיפרה על חלומותיה בקשר לטקס הנישואין הקשיבה מאמיקה בעקבותיו. שתהיה ולמסיבה הקודש בארץ ארמנד עם שלה

והוסיפה חלומות משלה.של הצביעות על בלבי התקוממתי עצום. כעס ובתוכי ושתקתי, הקשבתי אני מאמיקה ועל התרמית הגדולה שתפרה ביד אמן. היא הרי לא רצתה בזיווג הזה של ארמנד, היהודי בעל הדם הכחול, של ספרדי, עם הגויה, הרומנייה ממוצא גרמני. הרי היא הלכה יום-יום לריקו השליח, בן הדוד של טאטיקו, כדי להוציא את ארמנד מן הארץ ולשים קץ לרומן הזה, שבעיניה היה בלתי רצוי ובלתי ראוי. וכמו במקרים

רבים אחרים, לטוב או לרע, היא השיגה גם הפעם את מבוקשה.גיבור נוסף של פרק זה הוא נרדי (Nardi), בן דוד רחוק שלנו, בן גילם של ארמנד ודורל, חבר טוב שלהם ואחד מהחבורה שבילו וכייפו יחד. איש סימפטי בעל הומור,

יוהרה, ביטחון וחשיבות עצמית לא מעטה.במשטרה, לעבוד והתחיל החדש המשטר במוסדות מאוד מהר השתלב נרדי הוסיף החדש התפקיד היממה. שעות בכל אקדח ונשא אזרחיים בגדים לבש אך לו תחושת עליונות והתנהגותו השתנתה בהתאם. הוא היה עסוק מאוד, עד כדי כך שאמו סיפרה שכדי לראותו היא הסתובבה שעות לפני משרדי המשטרה והמתינה

שייצא מהבניין.נמנה גם הראשונים בחבורה של אחיי שהתחתן, אך הנישואים לא ארכו הוא זמן רב והם הסתיימו בצורה טרגית, כשאשתו הצעירה התאבדה בעזרת אקדחו של נרדי עצמו. צער רב השתרר בקרב כל החבורה, וגם בלבי, אך גם הרבה סימני שאלה על נסיבות מותה. אולי אני חוטא לאמת אך לפי מה שזכור לי מאז, נרדי התרגש

נתן לבון

66

פחות והתאושש מהר. לאחר זמן קצר חזר לבילויים של חבורת הרווקים העליזה והתוססת.

לימים שמענו שנרדי היגר עם משפחתו החדשה לפריז והחל לעסוק שם בטקסטיל. ב-1976 ביקרתי עם דורל ועם משפחתו אצל נרדי בפריז. הוא קיבל אותנו מאוד יפה

בביתו ואף קבענו להיפגש למחרת ב"קפה דה לה פה". הם הלכו ואני לא.לסירוגין נפגשו שנים. הם עוד הרבה נמשכו ונרדי דורל בין ארמנד, הקשרים יחד. ולהעלותם לשוחח אהבו והם ביניהם קשרו נעורים זיכרונות ובפריז. בארץ אחרי מות נרדי ביקר דורל את אלמנתו בפריז והיא עצמה התארחה לאחר מכן אצל

ארמנד.על פניו, זאת הייתה חברות נאמנה. אני חושד-חושש שנרדי הגיע לפריז כשליח של השירות החשאי של צ'אושסקו, שמימן את נסיעתו, את דירתו, עסקיו ואת כל הכרוך במעבר לארץ אחרת. הוא נשלח כסוכן חשאי שיופעל בעת הצורך. אם אמשיך

להפליג בקו דמיוני זה, ייתכן אף שהוא היה תקופה מסוימת סוכן כפול.

נוסטלגיה טיול בהרים, קצת היינו לרומניה. דורל עם חזרתי 1997 במאי בטרגובישטה ובבוקרשט, ובין היתר רצינו לנסות להיפגש עם אדית. גם ארמנד היה

סקרן לדעת מה עלה בגורלה וממנו קיבלנו את כתובתה ואת שמה.ערב לביקור בתאטרון, אך השארנו בבוקרשט הקדשנו רוב הערבים שלנו את הרחובות באחד שממוקם לבית הגענו האגדתית. אדית את לחפש כדי אחד פנוי המרכזיים של בוקרשט, בית ישן, נאה, רב-קומות. היא גרה בקומה הרביעית ללא מעלית. עלינו, דפקנו בדלת, צלצלנו ושוב צלצלנו, אין כל מענה. בינתיים השכנים

יצאו החוצה, אחד אמר שנפטרה והשנייה שהיגרה לחו"ל.היינו מאוכזבים, גם הפסדנו הצגה וגם לא מצאנו אותה. למחרת בשעות אחר הצהריים הצעתי לדורל שננסה שוב, כי תגובות השכנים לא נראו לי אמינות. הוא היסס ולבסוף הסכים. חזרנו לבניין המוכר, למדרגות, נעמדנו לפני הדלת וצלצלנו מי ושאל בדלת חריץ גבר פתח ניסיונות כמה לאחר וצורם. ארוך צלצול בפעמון אנחנו ומה אנחנו רוצים. הסברנו לו. התרשמנו ששמותינו לא זרים לו, והוא אמר: "תמתינו, אשאל את אשתי". כשחזר תשובתו הייתה שלילית, וההסבר היה שהיא אינה במיטבה היום, ושאולי נבוא בפעם אחרת. אמרנו לו שלמחרת אנחנו עוזבים פתח דקות כמה ולאחר הדלת את שנית סגר הוא אדית. עם להיפגש לנו וחשוב שוב ותשובה חיובית בפיו, אך ביקש שנחזור בעוד כשעה כדי שהיא תוכל להסתדר

לכבודנו. כך עשינו.לאחר שעה חזרנו והפעם הדלת נפתחה לרווחה. דירה קטנה, חשוכה ואפלולית. ומנשקת מחבקת לקראתנו, באה קמטים ומלאת גב כפופת בלויה, זקנה, אישה


67

אותנו בחום, ממששת ומלטפת, על סף בכי. חוזרת על שמותינו: דורל, ניקו, ניקו, דורל, דורל...

פתחה היא .25 בן בנם, רחוקה ספה ועל ממול בעלה לידנו, היא התיישבנו, בשאלות אין-ספור על ארמנד, על ההורים, על משפחתנו אך לא חיכתה לתשובות

וגם לא הקשיבה לכל מה שאמרנו.אנחנו, למען האמת, היינו בשוק. זכרנו את הצעירה היפהפייה ועתה ישבה לפנינו שבר כלי, נראית זקנה הרבה מעבר לגילה, מקומטת ממש, חסרת שיניים, שיער דליל

ולא מסודר, לבושה ברישול בשמלה דהויה ומלוכלכת.כששאלנו לשלומה ולמעשיה פתחה במונולוג ארוך ופירטה את קורות חייה מאז אותה הדקה שבה ליוותה את ארמנד באותו ליל חורף קר, בעת שעזב את רומניה וגם אותה. היא סיפרה שזמן קצר לאחר שגם אנחנו עזבנו את רומניה באו אליה נציגי השלטונות, הסקוריטאטה (Securitate) המפורסם, עשו לה חיפוש בכל הבית, שברו רהיטים וחפצים, החרימו מסמכים וניירות ושאלו על-אודותינו, על העסקים שלנו ועל חלקה וחלקה של אמה בכך. נוסף על כל חטאיה, היא הגישה בקשה להגר

לישראל עם כל משפחתה. טורדניים טלפונים למשטרה, ההזמנות החקירות, האיומים, החיפושים, רבות. בתחילת שנות שנים היומיומית במשך היו מנת חלקם בשגרה ומסתוריים השבעים, כשארמנד עבד בשגרירות ישראל בבוקרשט, הלכו וגברו הלחצים עליה. נרדי, בן הדוד והחבר הטוב, נפגש עמה פעמים רבות ודרש ממנה באיומים ובהפחדות שתיפגש עם ארמנד כדי לפתותו ולהכשילו. הוא עקב אחריה יומם וליל ולפי דבריה באחד הבקרים הקרים של החורף, כשעמדה בתור לקנות בשר, לחץ עליה שוב ודרש ממנה לבצע את מזימתו. לא הפריעה לו העובדה שאדית כבר אישה נשואה ובהיריון

נראה לעין.מחוסר ברירה היא הסכימה, הלכה לשגרירות ואכן התקיימה פגישה סתמית, חטופה ומביכה ללא כל תוצאות. גם ארמנד סיפר בזמנו על הפגישה המוזרה הזאת,

שאת מטרותיה הוא כמובן לא שיער.של מעשה ניצלו והם במקצועו, מהנדס בעלה, נגד הפעם נמשכו ההתנכלויות חוסר זהירות וטיפשות מצדו כדי להכניסו לבית הסוהר. לבעלה היו שתי מכונות הוא תמימותו ברוב רישיון. ללא והשנייה מהשלטונות רישיון עם אחת כתיבה, מכר את מכונת הכתיבה עם הרישיון ונשאר עם זו הבלתי-חוקית. באחד החיפושים אותו ודנו למשפט העמידוהו אותו, אסרו המכונה, את מצאו בביתם השגרתיים לשלוש שנות מאסר. אדית נשארה לבד עם ילד קטן וללא מקור פרנסה. הוריה, שהיו כי למקום עבודה פעם אמידים, כנראה עזרו לה. היא עסקה בעבודות משק בית,

מסודר לא קיבלו אותה, בגלל "פשעיה" וקשריה עם משפחת לופסקו ה"בוגדת".

נתן לבון

68

כשסיים בעלה לרצות את מאסרו חזר והתקבל לעבוד כמהנדס, בתפקיד משגיח בעיני מכובד עבודה מקום – צ'אושסקו הגברת של המדעי המכון של בשירותים

כול.וגאוות גאוותה רעב, סף ועל בפחד החיים העלבונות, לצד המצוקות הקשות, בעלה היה בנם, שלמד ונהיה גם הוא למהנדס. הוא עשה עלינו רושם של בחור חביב

ומשכיל שהכיר את סיפורה של אמו והזדהה עמה.בעת הביקור היה אפשר לראות את עליבותם, את הצל הכבד של שלטון צ'אושסקו ומה שהם עוללו לה ולהם. במשך כל שעות הביקור לא כיבדו אותנו בכוס קפה או תה, אלא לבסוף באיזה משקה חריף ומעופש, תוצרת בית. היכן הימים וההרגלים

שבכל ביקור בביתם כיבדו אותנו כיד המלך במיטב המטעמים...בעיניים דומעות נפרדנו בשקט וללא מילים, כי מה יש לומר מול חיים שלמים

שדעכו ובוזבזו בייסורים ובתקוות שווא.בדרכנו חזרה למלון השתרר שקט. שנינו היינו מזועזעים וכואבים מגורלה המר של אדית, אותה צעירה עליזה, אוהבת חיים ונחשקת שאז, לפני שנים, עתידה נראה

מבטיח, זוהר וורוד.התברר מפתיע. וידוי מדורל שמעתי ואז התרשמויותינו על דיברנו למחרת שבאותם ימים רחוקים הוא ניהל רומן עם... אמה של אדית, שהייתה מבוגרת ממנו

ב-15 שנה, ובסתר לבו ציפה, כמעט לבלתי אפשרי, לפגשה.נסתרים רגשות לב אדם: גם לאחר עשרות שנים שאל דורל את עצמו האם היא

אהבה אותו או שמא היה זה סתם סטוץ.

20 בדצמבר 2006


69

18השנים שלפני העלייה לארץ

ארמנד ודורל עזבו את רומניה דרך בולגריה בסוף 1947, בלי דרכון או אישורי Pan) "יציאה. הם הפליגו לפלסטינה, עם אלפים רבים אחרים, באונייה "פן קרשטןCrescent). אף שכבר ביום 29 בנובמבר 1947 הכיר האו"ם בזכות היהודים למדינה, הבריטים עדיין לא הרשו להם להיכנס לארץ ולקחו אותם לקפריסין, שבה שהו כ-

15 חודשים.הנושאים בכל כמעט דנו שבה ענפה, התכתבות אחיי עם ניהלנו זו בתקופה שבעולם, מזוטות היום-יום ועד לשאלות פילוסופיות וערכיות שברומו של העולם. ויכוחים אידאולוגיים על מצפון ומוסר, על ערך האדם, על מה קודם למה – הפרט או החברה. שיח עמוק על הקיבוץ, על הסוציאליזם ברומניה ועתידו הצפוי בישראל, שכולנו בלהט טענתי תקופה באותה בכלל. אם בארץ, לחיות נרצה וכיצד ואיפה צריכים לחיות בקיבוץ כהגשמה הבלעדית של הציונות, אך לאחר זמן-מה חשבתי

מחשבות אחרות.חלק ממכתביי מאז שמורים אצל ארמנד, אך לדאבוני, בשל מגבלות ראייה, איני מסוגל לפענחם. בכל אופן, כל מכתב ומכתב שקיבלנו מאחי היווה עבורנו יום של

שמחה וחג.

*

לאחר עזיבתם, אף שהפסקתי ללכת לבית הספר המשכתי את פעילותי במועצת התלמידים הארצית, קראתי, כתבתי מאמרים לעיתוני נוער (שלא תמיד התפרסמו),

המשכתי להיפגש עם שני המירצ'ה, חבריי הטובים, ואף נותר בידי פנאי.לימים אך לארץ לעלות רצה הוא שאף ,(Martin) מרטין אחיי, של טוב חבר היגר לאמריקה, נרשם לתנועה הציונית "בני עבודה", האחות הבוגרת של "השומר יום אחד הוא גרנו. ונהיה שם מזכיר הקן השכונתי, הסניף האזורי שבו הצעיר", הציע לי שאצטרף לתנועה, במחשבה שהדבר יקל עליי את דרכי לישראל. בתשובה לשאלתי איך אוכל להצטרף היות שאני עדיין לא בן 18, הוא ענה: "אנחנו נגיד שאתה

כמעט בגיל הזה". חשבתי, התלבטתי, ובעידודה של מאמיקה נעניתי.(Grvitei), לא רחוק מביתנו. חדר כך הגעתי ערב אחד לקן ד', ברחוב גריויצ'י קטן, נקי, מסודר, מקושט אך אפלולי. 19 חברים וחברות, מהם שלושת המופלאים, סטודנט הגאון, (Rufus) רופוס לפילוסופיה, סטודנטים ,(Beno) ובני (Beni) בנו

נתן לבון

70

והמושתן, הקטן אני עצמי, את מצאתי בוני. והמדריכה-השליחה להיסטוריה, בחברה של מלומדים וידענים גדולים.

מרוב רגשי נחיתות וחיבוטים, לילה שלם חככתי בדעתי אם להמשיך בפעילות צירפו ומיד לעשות יפה, שאלו מה ארצה למזלי הם התייחסו אליי ולחזור לשם. אותי למערכת עיתון הקיר. מאחר שעיתוני הקיר הייתה המומחיות שלי, אימצתי את הרעיון ומיד ניגשתי למלאכת הכתיבה. תחילה כתבתי כמה מאמרים בפוליטיקה סאטירה שבה בעיתון כתבתי פורים קניתי כשלקראת עולמי את אך היומיומית, ומרוב צחקו, מאוד, נהנו הומור, חוש גילו מצדם הם הסניף. גדולי על "ירדתי" התפעלות שלחו את ההומורסקה שלי לעיתון הארצי של התנועה וכך התפרסמתי לסמינר נשלחתי ואף נוספים, מאמרים לכתוב ממני ביקשו הארץ. בכל בקנים

הארצי שנערך בפסח כאחד מנציגי הסניף.ובני הזמינו אותי מדי פעם לפקולטה לפילוסופיה להאזין בנו חבריי החדשים להרצאות על סוגיות שונות ומעורפלות, כמו הפילוסופיה של הקיום האנושי והאדם. על קנט, מלטוס, ניטשה שמעתי אז לראשונה ולא הבנתי מילה. היו גם הרצאות על הגל, מרכס ואנגלס, שעליהם היה לי מושג כלשהו. השתדלתי להתעמק, לעשות רושם שאני מבין בשאלות נשגבות אלו, ואף העזתי לטעון לצדקת המרכסיזם, השולל את

התאוריות המטפיזיות השונות.את בנו פגשתי לאחר יותר מ-35 שנה, בבית מלון בפרפרי אוסלו. זיהיתי אותו אף שאז היה רזה כמקל ואילו לאחר כל השנים עמד לפניי איש שמן ומגושם, אך עם אותן מניירות, תנועות ידיים רחבות והבעת פנים של טוב לב. מתברר שהוא עבר להתגורר עם משפחתו בפריז לאחר שלא הצליח להיקלט בארץ, ושם עבד כפסיכולוג

קליני מצליח ומפורסם.את בני, שלמד ארכיטקטורה בטכניון ונישא לאחת היפהפיות מהתנועה, פגשתי

בתקופת לימודיו. את רופוס ואת האחרים לא ראיתי ולא שמעתי עליהם מאז.

*

כמזכיר מתפקידו ופרש בתנועה פעילותו את צמצם מרטין שונות, מסיבות הקן, ולהפתעתי הרבה נבחרתי במקומו. לאגו שלי לא היו גבולות. התחלתי בסדרה שלמה של פעילויות: מפגשים, מסיבות, חוג דרמטי של שלושה חברים ומקהלה של חמישה, טיולים ודיונים פוליטיים בחיק הטבע. ארגנתי גם ערב התרמה אמנותי עם הצגה על הוויי הקיבוץ, שאני כמובן כיכבתי בה בתפקיד הראשי, ועם מקהלה שלא העזתי לשיר בה אף שחיברתי את המנון הקן. לאירוע הזה הוריי סירבו לבוא אך דודה עמליה ודוד מילקה, שגרו בסביבה, כיבדו אותי בנוכחותם ולא חסכו במילים

לשבחני.


71

העזתי לא אך השליחה, בבוני התאהבתי וההתלהבות הפעילות בקדחת להתוודות בפניה על רגשותיי, כי למעשה היא הייתה גדולה ממני בארבע שנים, ולפי כן, ובאחד הערבים שליוויתי הגיל המדומה – בשנתיים. אני לא העזתי אבל היא

אותה הביתה הפכנו לזוג, קודם במחתרת ולאחר מכן לעיני כול.בעלת צמה הנכונים. גוף, מודגשת במקומות עגולת נמוכת קומה, הייתה בוני ארוכה שחורה-שחורה ומבריקה קשורה בסרט אדום, עיניים ירוקות גדולות, מבט חם וחודר, אף סולד ומיוחד, קול נעים ומקרב, חיוך רך וצחוק מדבק. למען האמת איני יודע אם הייתה יפה או מכוערת, אך בעיניי הצטיירה כנערת החלומות. רגשות חדשים ולא נודעים עטפו אותי כצמרמורת, מבלבלים, מסחררים, נעימים, חמימים,

מפחידים, טעמה המתוק-המר והבלתי-מוכר של מה שנקרא אהבה ראשונה...הרומן הזה הזרים אדרנלין לפעילותי, ליוזמותיי ולעשייתי. השיא היה כשזכינו חברים גיוס מדדו התחרויות בבוקרשט. הקנים ארבעת בין שנערכו בתחרויות חדשים, מספר פעולות, התרמות, הופעות בציבור ו...ספורט, שכלל טורניר כדורעף לבנים. הופענו למשחק הגמר, אך לרוע המזל אחד השחקנים לא הגיע. מה לעשות, וניסיתי לשכנע אותם שמותר ערכי השוויון של התנועה גייסתי את לעשות... מה ו... שיחקנו הסכימו, גבוה, בדרג התייעצויות ולאחר אישה, גם במשחק לשתף

ניצחנו.בתנועה החל מיון מועמדים כשליחים למקומות שונים בארץ וגם אני ביניהם, אולי בזכות כישוריי ואולי בשל קשריי. כך או כך, נשלחתי לסמינר המדריכים הארצי שנערך בצפון המדינה. מקום מקסים ופסטורלי, בחוות איכרים נטושה שמסביבה יערות ונהרות. למדנו את תולדות הציונות ומרכסיזם, שוחחנו על הקיבוץ, עקבנו וברית צ'כיה שהושיטו העזרה ועל בארץ שהתנהלה העצמאות מלחמת אחר המועצות. לא פסחנו על ערכי התנועה, על שלושת הלאווים "לא לעשן, לא לשתות אלה ציוויים העבודה", ב"בני חבריי של בגילם בהתחשב מין". יחסי לקיים ולא עוררו סימני שאלה, כי לא תמיד מה שנכון לילדים ולנערים צעירים מתאים לבני

18 או 24.במהלך הסמינר ראשי לא היה תמיד בלימודים, אלא בגעגועיי לבוני ובציפייה

לסיומו ולתחילת מחנה הקיץ הגדול שהיא אמורה להשתתף בו.מירצ'ה. הטוב חברי ראיתי את וביניהם לבאים הגיע. המתנתי היום המיוחל הגיל שלי התגלה. מאמיקה, תחילה שמחתי, אך לאחר מכן הבנתי ממנו שסיפור שלא הייתה מרוצה מיחסיי עם בוני ולא מהתכנית שאעזוב את הבית, הלכה לראשי התנועה בבוקרשט, סיפרה להם את האמת ודרשה שלא אשלח כשליח. אף על פי שראשי התנועה לא אמרו לי דבר, מרוב בושה, תסכול, מרירות וכעס, בסוף מחנה

הקיץ, ללא מילים והסברים, הפסקתי את פעילותי בתנועה.כך הסתיים רומן הנעורים שלי.

נתן לבון

72

*

פסח לאחר יום אחד, ביתנו מוקמו משרדים של המפלגה הקומוניסטית. מול 1948, הגיעו אלינו שוב פקידי המפלגה והחרימו חלק גדול מדירתנו כדי להפעיל שם

בית ספר לפעילי המפלגה. לנו השאירו חדר וחצי, שירותים ומטבח.הרהיטים. אמנם בעסקי מכירת להמשיך יכול היה לא במצב החדש טאטיקו נשארה דירה אחרת שבה ניהלו אחיי את עסקי הרהיטים, אך גם היא נלקחה לאחר זמן קצר. בוקר-בוקר התעוררנו לקולות שירת האינטרנציונל, הוריי זעמו והתרגזו,

ונפשי הזדהתה עם שיר כל התקוות.בעת ההיא, כהכנה לעלייה לארץ, מאמיקה התחילה ללמוד תפירת חולצות בסניף כדי מועיל מקצוע לרכוש שעליי סברה היא ללמוד. אותי גם ולקחה "ויצ"ו" של להיות מוכן לקראת הבאות ויחד נפתח מפעל לחולצות, תפירה עלית, בארץ הקודש. הייתי הבן היחיד והמוזר בקורס, בכיתה של נשים קשקשניות שלא תמיד הבנתי את דיבוריהן ואת רמזיהן. את הקורס סיימתי בהצלחה. תפרתי לעצמי, בתפרים הכללים. את המתפרה כל לפי מעוצב צווארון בעלת בצבע קרם חולצה עקומים,

המהוללת לא פתחנו מעולם, אולי כי חזינו את המשבר בתעשיית הטקסטיל.מה את גם לעזוב שעלינו והודיעו המפלגה פקידי שוב הגיעו החורף לקראת בשכונה קטנה בדירה אותנו ושיכנו משאית לרשותנו העמידו מהדירה. שנשאר אחרת של העיר. מאחר שהדירה לא מצאה חן בעיני מאמיקה, עזבנו ועברנו לגור גרנו בזמנו בעת רעידת בחדר אחד עם משפחתו של דודי סמי, באותה דירה שבה

האדמה ופרעות הפשיסטים ב-1941.הרגשתי כפליט: מקום צפוף, שלושה חדרים, אנחנו בחדר אחד, הם באחרים, מטבח ושירותים משותפים. בבית שררה אווירה מתוחה ולא נעימה, במיוחד נוכח ונשנות, ולתדהמתי גם מכות ויכוחים ומריבות חוזרות היחסים בין סמי לאשתו.

שהחטיף סמי לאשתו לעיני בתם הקטנה והחמודה מאריאנה, בת החמש.סדקית למכירת דוכן לפתוח מילקה מאחיו רשות טאטיקו קיבל לפרנסתנו בפתח חנותו. באחד הימים השאירו אותי בדוכן, הגיע איש קיטע שביקש לקנות עקב מגומי לנעלו. אלה באו כמובן בזוגות, אך בהתחשב במצבו אני מכרתי לו רק עקב אחד. המעשה הזה הפך אותי ללעג ולקלס לשנים ארוכות, כלא-יוצלח בכלל ובענייני עסקים בפרט. הסיפור היה חשוב כל כך בעיני מאמיקה, שהוא היה בין הסיפורים

הראשונים שסיפרה עליי.בחוסר מעש חזרתי לפעילותי בתנועת "הנוער העובד", שאיחדה את כל תנועות הנוער האחרות של התלמידים, העובדים, הסוציאליסטים והקומוניסטים. כמו כן, ראיונות בתור, עמידה של שבועות כמה לאחר עבודה. לחפש שעליי גם החלטתי ושאלות על דעותיי ועל השתייכותי המעמדית, הסכימו להכניסני ל"שדה העבודה"

והפנו אותי לקואופרטיב לליפוף מנועים.


73

זה היה מפעל קטן שהבעלים הקודמים הפכו לקואופרטיב, וכך עקפו את החרמתו ידי המדינה. היו שם כמה פועלים ותיקים ומנוסים וכמה מתלמדים וחניכים, על כמוני. כולם יהודים שרצו ללמוד מקצוע. כך הפכתי מזעיר בורגני לפרולטר אמיתי. קיבלתי משכורת שבעיניי נראתה ענקית ולהפתעתי הרבה, מאמיקה לא הסכימה

שאשתתף בהוצאות המשפחה.מאחר שבקואופרטיב לא היה ועד ולא תא של המפלגה ולא של תנועת הנוער, המנהלים, של רוחם למורת ומסודרים, מאורגנים היו כולם שבועות כמה בתוך

ועליי הוטל להיות המשגיח הכללי.בין יתר תפקידיי הציבוריים בקואופרטיב נמניתי גם על מועצת הייצור, שקבעה את הנורמות להענקת פרמיות ושכר עידוד. האחראי להספקת החומרים היה אחד מבני המשפחה של ראשי המפעל שהתעניין יותר בטיפה המרה מאשר בדאגה לחומרי הגלם הדרושים לעבודה תקינה. בהעדר חומרי גלם, התבטלו העובדים ולא קיבלו את הפרמיות שלהם. התרעתי בצורה חמורה על תופעה זו ודרשתי לפטר את האיש.

בישיבה השתררה דממה ולאחר כמה דקות כל הנוכחים תמכו בהצעתי.למחרת הגיעה מאמיקה למפעל, והתברר שהבעלים קראו לה כדי שהיא תשכנע אותי לחזור בי מהצעתי, בטענה שהאיש בעל משפחה, יהודי מסכן, שהבטיח לתקן את דרכיו ולעשות את המוטל עליו כראוי. לא יכולתי לעמוד מול נימוקים כבדים יהיו שלפועלים דאג אחר מישהו או הוא היום מאותו לעבודה. חזר והוא אלה

חומרים לעבודה.ולהכינם ישנים מנועים של חוטים לפרום רק אלא לי נתנו לא מנועים ללפף לשיפוץ. השתדלתי לעשות את מלאכתי כראוי אבל העדפתי את הפעילות הציבורית. עם לידידות הליגה הנוער, תנועת מוסדות אזוריים: מוסדות מיני לכל נבחרתי לעשותו, נוער, תפקיד שרציתי מאוד לקורס מדריכי גם נשלחתי ברית המועצות. את מראה אני ברומניה בביקורי היום עד בשכר. מכן לאחר בהתנדבות קודם (Scanteia), ביטאון המפלגה בניין העיתונות שנבנה כביתו של העיתון "סקנטיה"

הקומוניסטית, שלקחתי חלק בבנייתו, כחבר בבריגדות של יום ראשון.נוסף על כך גיששתי לגבי אפשרויות לסיים את לימודיי והמתנתי לפתיחת לימודי ערב. לאט-לאט השתחררתי מרעיונותיי הציוניים והתחזקה אמונתי שמקומי ויעודי למעט החדשה, והתנהגותי התנהלותי ברומניה. הסוציאליזם בבניית להשתתף העובדה שעבדתי, לא מצאו חן בעיני הוריי, לא בעיני דודי סמי, שאצלו גרנו, וגם לא בעיני דודי ג'יון. כולם התווכחו איתי ואני התווכחתי עם כולם. הם לא יכלו להבין וכרת את מקור יכול לתמוך במשטר החדש, משטר שזרק אותנו מהבית איך אני

פרנסתנו.

נתן לבון

74

טענותיהם היו אולי טענות הגיוניות, אך לא לפי ההיגיון שלי. טובת הכלל, טובת הפועלים והאיכרים שהיו מנוצלים עד עכשיו, עמדה בעיניי מעל הכול, אפילו מעל

בשר מבשרי ואני עצמי.האידאלים הנשגבים והמבטיחים, בתוספת תמימות נעורים, התמיכה, העידוד והשבחים שקיבלתי מראשי התנועה, חיזקו אצלי את התודעה שמקומי ברומניה. מאוד חששו הוריי מישראל. אחיי את להחזיר דרכים על לחשוב אף התחלתי מיתרי הרגש, קשר משפחתי, על ניגנו איתי להתנגח ובמקום רצוני, שאממש את

הגעגועים לארמנד ולדורל, בנימה זו נכתבו גם המכתבים שקיבלתי מאחיי.בתחילת נובמבר 1949 הגיע אישור היציאה מרומניה, ואני קרוע בין שני העולמות. לבסוף, בחוסר רצון מוחלט ובהרגשה שהחמצתי את חיי, עליתי עם הוריי לאונייה "טרנסילבניה" והפלגתי לפלשתינה, כאשר זיק האור היחיד שלי הוא הפגישה עם

אחיי.



75

19הכתיבה כתרפיה

כתיבת זיכרונותיי החלה באופן מקרי, לאחר ביקור השורשים בפלנק, אך בהמשך היא הפכה דרך למימוש מאוויים, שאיפות ורצונות, מענה לצרכיי הנפשיים ונתיב להיכרות מחודשת עם עצמי. מצאתי בכתיבה כר נוח לפריקת מועקות, להתמודדות עם נפילות, פחדים, תסכולים ואכזבות מהעבר הרחוק והקרוב, ולעתים גם מפרקים מכבידים, צורבים, עבר פרקי אלה לאחרונה. אליהם שהתוודעתי הרחוק בעברי מטרידים, מטריפים, שאינם נותנים מנוח. אין לי ספק שבאותם אירועים מהעבר טמונים היסודות של הערכתי העצמית הנמוכה, שלדאבוני גם כעת אינני מוצא את

הכוחות לתארם.המקפלת והמוצלחת, העשירה חיי למסכת התוודעתי מכול, וחשוב בבד, בד בתוכה עשייה חשובה משמעותית ורבגונית, הכוללת מגוון הישגים ברבדים השונים ומטפח כמקים הישגיי את בסקירתי בסיפוק אחורה להביט יכול אני חיי. של

משפחה, כהורה, כחבר, כאיש מקצוע וכפעיל ציבור.ראייה עצמי, עם מחודשת היכרות כאמור, לי, מאפשרת זה בספר הכתיבה היא משלימה בסביבתי. ואת האנשים נתן האמיתי, את קרוביי מאוזנת שלי את

ומרחיבה חיבוטי חיים רבי שנים, בגדר ניסיון לקיים את המצווה "דע את עצמך".המפתח את וביסודיות ברצינות לחפש התחלתי לחיי השבעים בשנות רק לסתירה התהומית בין ההערכה הכללית כלפיי, שהיא גבוהה וחיובית, לבין ההערכה לספר שקיבלתי לעצמי אני מרשה כקוריוז וספקנית. נמוכה העצמית שלי, שהיא בחיי כמה תעודות הוקרה ופרסים ולא הייתי בטוח שאני באמת ראוי להם. רק לפני כמה חודשים, כשהוענק לי פרס נוסף, על מפעל חיי כפעיל למען דו-קיום יהודי–ערבי והידברות, הבנתי והרגשתי שהפרס הזה וכל הפרסים הקודמים לו ניתנו לי בזכות; בזכות מה שהנני, בעל אינטואיציה חדה, חושים ויכולות ארגוניות, כריזמה וכושר זוג בן האדם, נתן בזכות מזה, פחות לא לחדש. ורצון אנרגיות תעוזה, מנהיגות, ורגיש לצורכי ידיד, קשוב וגבולות, ואוהב, אב וסב בלי חשבון שהוא שותף נאמן

הזולת, עמית, איש מקצוע, מעורב בענייני חברה וציבור, יוזם ומחדש.למעשה היו הרחבה משפחתי של שונים בהרכבים שערכתי השורשים טיולי התחלה של מסע ממושך אל ימי ילדותי; מסע שכמעט הושלם בעת אשפוזי הממושך

לאחר ניתוח המעקפים המסוכן והקשה שעברתי באוקטובר 2004.

נתן לבון

76

את מצאתי וההזיות, החלומות השפיות, התרדמת, רגעי בין החולים, בבית לו ומותר כישלונותיו את מגמדים שהישגיו והנבון הנכון נתן את מצאתי עצמי,

להיות גאה במסכת חייו.כאמור, אז המסע כמעט הושלם, אבל גם לאחר מכן החיים המשיכו להפתיעני ולאו דווקא לטובה: גיליתי מעשים לא נודעים ולא נעימים מן העבר. סימני שאלה ותהיות מעסיקים אותי יום-יום ואינני מסוגל לעכל אותם. נראה שגם בהתמודדות

החדשה הזאת כתיבת זיכרונותיי משמשת לי תרפיה.כתיבת דפים אלה היא המשך ל-33 ימי שהותי בבית החולים "שערי צדק", ימים שמלבד היותם נס להצלת חיי, היו מנוף להצלת נפשי. לבי הראה סימני עייפות עוד תרופתי בטיפול המשכתי ולאחריו הראשון, הצנתור את כשעברתי ,1992 בשנת ובבדיקות תקופתיות. חמש שנים לאחר מכן הטקס חזר על עצמו, הפעם בתוספת

בלון וסטנד.בבדיקות שעברתי ב-2003 המליצו הרופאים על צנתור נוסף עם סבירות גבוהה לניתוח מעקפים, אבל בהתחשב בעובדה שעיני השמאלית עיוורת והניתוח היה עלול או פחות יציב מצבי עוד שכל החלטנו הימנית, בעיני שנותרה הראייה את לסכן

יותר, לא אנותח.יום חמישי, 30 באוקטובר 2004, ערב סוכות. מהבוקר הרגשתי לא טוב, תעוקות החזה הלכו וחזרו וכל התרופות שבלעתי לא עזרו. אף שהיה לי ברור שמקומי בבית חולים, השליתי את עצמי שאפשר לדחות את האשפוז. תירצתי זאת בנימוק הפשוט (והלא-רציונלי) שבתי אלה שהתה אותו זמן בטורקיה, וכך גם הרופאה הקרדיולוגית

שלי. שתיהן היו אמורות לחזור ביום ראשון והיה לי חשוב להמתין להן.שהצטרפו אילן, אחייני ועם אורן בני עם טלפון ובשיחות והחמיר הלך מצבי גברו מאוד ובאין ברירה לדעתה של מרים, שוכנעתי ללכת לבית חולים. הכאבים ברצון זאת עשתה והיא צדק" "שערי של המיון לחדר להסיעני ממרים ביקשתי כל את בעצמי ועשיתי גלגלים בכיסא להיעזר סירבתי שם מלבה. נגולה כשאבן הליכי הקבלה. בדיקות לחץ הדם וה-א.ק.ג. היו תקינות, אך מאחר שהכאבים בחזה

וביד שמאל התחזקו, העבירו אותי מיד למחלקה הקרדיולוגית.ורודים בין חלומות נעים בציר שבין הכרה להזיות, זיכרונותיי כל זו מנקודה לסיוטים מפחידים, בין היכולת להבחין בדקויות המציאות לבין הפלגה למחוזות הדמיון. ילדותי חזרה אליי בהילוך חוזר, כמו בסרטי צ'רלי צ'פלין, שאותם נהגתי

להקרין פעם ודמותו ליוותה אותי בחלומותיי.לקבל סירבתי ושוב לשירותים, ללכת ביקשתי שאושפזתי לאחר קלה שעה עזרה. שם, בשירותים, נפלתי, קמתי, חזרתי למיטה וקיבלתי התקף חריף של חוסר

נשימה, צעקתי והתעצבנתי על שלא עוזרים לי.


77

עיניי. פקחתי את בבוקר) למחרת היה (שבדיעבד התברר שזה זמן-מה כעבור וברקע אני שומע את אחותה בידי, נכדתי הגדולה כרמל אוחזת עומד אורן, לידי יעל משתובבת עם שכניי לחדר. אומרים לי שעוד מעט יצנתרו אותי ומבקשים את חתימתי. אני מהסס, נרתע, אך נכנעתי לחיוכו המרגיע והמדרבן של אורן, חתמתי. בד בבד הצעתי לאורן שינצל את הזמן עד הצנתור וילך להחליף את השעון שקנינו

לו ליום הולדתו.למזלי, בהשפעת התרופות, שוב נפלה עליי תרדמה עמוקה. כשהתעוררתי אלה הייתה על קו הטלפון, ומרוב התרגשות פרצתי בבכי מר, קולני ובלתי נשלט. יכולתי רק לומר לה שתבוא מיד, מיד. אחר כך מרים סיפרה לי שהמשכתי לבכות זמן רב

ודרשתי בתקיפות היסטרית לראות את אלה.לימים התברר ששיחת הטלפון הייתה מקרית לחלוטין. אלה התקשרה משדה התעופה באיסטנבול כדי לנצל את יתרת כרטיס החיוג שלה. היא לא ידעה כלל על מצבי. ועוד פרט מעניין על המקריות כביכול באותם ימים: אלה החליטה לפתוח את המכתב שנתתי לה לפני הנסיעה, והתעודדה למקרא מילות הסיום שלו: "...אני כבר

מתגעגע לגעגוע הבא". מזה היא הבינה שאני אבריא.ייעשה שהצנתור הרופא לבקשת להיענות אם בי להיוועץ הספיקה עוד מרים

במסגרת הביטוח המושלם.לידי, ואלה אורן עיניי. את לפקוח ממני וביקש אותי העיר ומוכר נעים קול מראים לי אצבע אחת ולאחר מכן שתיים, בוחנים את ראייתי ושמחים על התוצאה: אבא רואה! זיהיתי אותם, אך הם נראו לי כשני בודהות מזהב, מקרינים אור וחום,

שבאו לשמור עליי.אכן, אורן ואלה שמרו עליי באהבה אין קץ ובמעשים, במסירות ובמאמצים ללא

גבול וחשבון, הם השתדלו למלא את כל משאלותיי וגחמותיי.הייתי מורדם במשך 12 ימים ולילות, שבהם קשה לדעת אם חלמתי או לא, אך שני הבודהות היקרים שלי, אורן ואלה, מרים וחברים טובים אחרים שמרו עליי. ביוזמתה של אלה חגגו לי את יום הולדתי ה-72. בלונים צבעוניים התעופפו בחדר

הטיפול הנמרץ, ועוגות חולקו לצוות ולכל החפצים והמסוגלים לאכול. באותם ימים אינני יודע מי סבל יותר: אני, החולה המורדם בסכנת חיים, או ובחוסר בחרדה במתח, לידי ששהו הנאמנים, וקרוביי מרים המקסימים, ילדיי

ודאות לגורלי.ומה תפרו, על הניתוח, מה פתחו לי וסיפר לידי ישב לאחר שהתעוררתי אורן על הרופא המנתח המופלא, המסור והנועז שהשגיח עליי בשעות הקריטיות. בלילה ולהכינו מצבי על אותו לעדכן המאוחרות בשעות לאורן צלצל הניתוח שלאחר

לאפשרות שהניתוח לא הועיל.

נתן לבון

78

מרותק שהייתי לעובדה לא אך חולים, בבית נמצא שאני לכך מודע הייתי כדי רגליי ואת ידיי את קשרו ושאף וצינורות מיני מכשירים לכל למיטה מחובר

שלא אשתולל ואפגע בעצמי.באותם ימים טענתי שאני מאושפז בשלוחה של "שערי צדק" ב... ירוחם ודרשתי לירושלים. בסודי סודות סיפרתי לאורן שיש בסביבה כמה בתוקף שיעבירו אותי שערי של שלוחה תהיה שבירוחם התנגדותי בשל בחיי להתנקש שרוצים אנשים צדק. בהזיה זו אני מתבייש עד היום, ואיני מבין כיצד יכולתי לחשוב שבין הנפשות בית דמיינתי לעצמי שוועד כן, היו חברים טובים שלי. כמו בי הזוממות להתנכל החולים מארגן את הסידורים החדשים במקום ודרשתי לצרפני כנציג החולים. הם

שיחקו את המשחק ונענו לבקשתי.באחד הלילות, בהיותי כביכול בבית החולים בירוחם, ביקשתי מהאחות לקשר אותי עם מרים אשתי. היא סירבה בטענה שהשעה מאוחרת ולא מעירים מהשינה, ועובדת בלילות קמה הכי בלאו מרים כי נורא, לא שזה לה אומר בהזיותיי ואני (טענה נכונה כשלעצמה). המשכתי לנדנד לאחות והיא שוב דחתה אותי בתירוץ שאין את שלפה היא לבסוף שלידך? הנייד הטלפון לגבי מה אותה: שאלתי טלפון. לה נימוק המחץ שאינה יודעת את מספר הטלפון, אבל אני, ללא כל היסוס, הכתבתי לה את המספר. בשעת בוקר מוקדמת דיברתי עם מרים ואמרתי לה שאני מתגעגע

אליה.המחשבה שאני כביכול בירוחם ולא בירושלים הציקה לי ללא הרף ובכל שיחה נוקב לירושלים, אותי שיעבירו והתחנפתי צעקתי דרשתי, התחננתי, ביקשתי,

בשמות של חברות תעופה ובמחירים ודרשתי מהם שלא יתקמצנו.על לי סיפרה ובו מערכון למעני ביימו המטפל, הרופא עם יחד ואלה, אורן עניתי ואני לה מאמין אני אם אותי שאלה היא לירושלים. להעבירני ה"תכנית"

בגילוי לב שלא. - "למה?" היא שאלה מופתעת.

- "כי עלייך אפשר לעבוד", השבתי לה תשובה הגיונית ונכונה בהחלט.- "ולאורן אתה מאמין?"

- "כן".אורן בא אליי ודיווח שהגיע להסדר עם הרופא שבחצות הליל יגיע מסוק להעבירני המתנה ואחרי המסוק, של לבואו להמתין כדי אתי להיות באה אלה לירושלים. ארוכה נשמע רעש המנוע בליווי צליל של נחיתה. בעודי דרוך להמראה שאלתי את

אלה מדוע אף אחד לא בא להעלותני למסוק, והיא ענתה שהטייסים אוכלים...רבה, ושמחה המולה שררו במחלקה בירושלים. צדק לשערי הגעתי סוף-סוף וכולם ציינו את האירוע בעריכת נשף בסגנון איטלקי, לבושים בהתאם והמוזיקה


79

ידיי (כי בו נוגע לא אני אבל המלך, כיד כיבוד לאוזן. ערבות נעימות מנגנת קשורות).

שבהם מיוחדים טיפולים סדרת להתחיל צריכים זו ומיוחדת עליזה באווירה משתתפים שני בני הזוג ואני מודאג מכך שמרים טרם הגיעה. הרופאים הרגיעו אותי וכעת לירושלים ושהיא בדרך... הייתי מרוצה שהגעתי והודיעו שהם טלפנו אליה

יטפלו בי כראוי.בלילות נוספים של נים לא נים נערכו עוד כמה נשפים ומסיבות שהבולט בהם כיצד תהיתי כשהתעוררתי ושטראוס. מוצרט של מוזיקה לצלילי וינאי נשף היה

במקום שבו חולים קשים הזקוקים למנוחה ושקט עורכים כל לילה חינגה אחרת.בין החלומות ו/או ההזיות שפקדו אותי היה סיפור נוסף: אני נמצא עם אנשים להצילנו. ספינה מגיעה פתאום הצלה. גלגלי על רכובים ואנחנו הים בלב אחרים כולם עולים אבל אני בחוליי חסר כוח לטפס על סולם החבלים ואיש אינו מושיט לי יד. אני צועק ומתחנן אך הם ממשיכים להתעלם ממני... אני משתדל, מתאמץ

ובכוחותיי האחרונים מצליח לעלות לספינה.רבים אנשים בעזרת החיים לספינת עליתי במציאות כי מוזר חלום זה היה וטובים: דוקטור מרין המנתח, בני משפחתי המצומצמת והרחבה, כל צוות המחלקה

– מפועל הניקיון ועד לרופא הראשי, וחבריי הטובים.כולם עודדו אותי תמיד, חיזקו את רוח עמידתי, המריצו את מאבקי ואת רצוני לחזור למרתק מכול – לחיי השגרה. חיים שלעתים מפתיעים ולעתים ידועים מראש.

שגרה שבזכותה אני כותב שורות אלו.כתיבה כתרפיה.

27 בינואר 2007

נתן לבון

80

20בדרך לפלשתינה

זיכרונותיי. סיפור לרצף חוזר אני הקודם, בפרק שעשיתי האתנחתא לאחר נפרדתי מרומניה, ארץ הולדתי, שבה התוודעתי אל העולם, רכשתי מושגים ראשונים של ידע והתמצאות באורחות אנוש, וחוויתי את ילדותי ואת נעוריי המוקדמים. אני מפליג לארץ לא נודעת, למחוזות אבות לא מוכרים, אבות עמי, לפגוש פנים אל פנים שרידי היסטוריה שעליה למדתי בבית הספר הספרדי, ולהעמיד במבחן העובדות את מה ששמעתי בתנועת הנוער, על המעשים המופלאים של העם היהודי המתחדש. כל זאת ברגשות מעורבים של החמצה ותקווה, בהיסוסים, ספקות וחששות בלב, תוך רקימת תכניות להצליח לעבוד כעיתונאי בעיתון של המפלגה הקומוניסטית, הכתוב

ברומנית. ,(Constanta) ביום 9 בנובמבר 1949 הגעתי ברכבת, עם הוריי, לנמל קונסטנצהשנות בסוף שנבנתה "טרנסילבניה", רומניה, של הדגל אוניית לנו המתינה שבה השלושים בידי המלך קרול השני (שבה הייתה סוויטה רבת חדרים ופאר עבור המלך ופמלייתו). אונייה זו הייתה עתידה להוביל לישראל, עוד שנים רבות, את רוב יהודי

רומניה.בקונסטנצה סיור לערוך כדי להפלגה עד שנותר הקצר הזמן את ניצלתי ולהצטייד בצרור של עיתונים. העיר הייתה גשומה, עצובה ומפויחת, וריח של נפט עמד באוויר. עברתי דרך שוק שומם ובו סחורה דלה. פגשתי כמה מנקות רחוב עם מטאטאים מאולתרים מקש. פועלות ניקיון אלו היו גאוות המשטר החדש ותוארו כסמל לשוויון זכויות האישה. סמל עלוב, אך במבט לאחור אפשר למחול עליו לאור

הכמות האדירה של הרופאות והמהנדסות שצמחו לאחר מכן.בעיר, הצמתים בכל מרמקולים שבקעה המוזיקה היה היחיד העליז הדבר והלא-מרנין, החפוז הסיור בתום טוב. יהיה שפעם שהבטיחו בסיסמאות מלווה התנחמתי בקניית עיתונים ושבועונים מכל הסוגים והתחומים: יומיים, ספרותיים, נוער ובעיקר את השבועון ההומוריסטי האהוב עליי ביותרUrzica ("הסרפד") ואת

Contenporanul ("העת הזאת"), שעסק בסיפורת, בהגות, באמנות ובפילוסופיה.

*

לקונסטנצה חזרתי לאחר 52 שנים, עם מרים. הגענו אליה מבוקרשט ומיהרנו לחזור כי לא היה מה לעשות בה. נהנינו ממראה הים השחור, מבניין הקזינו המפואר והמרשים שעמד בציפייה לשיקומו, ממוזיאון לארכאולוגיה ימית ובו מעט מוצגים


81

וממסגד בודד של הקהילה הטורקית המקומית. חוץ מהים לא זכרתי דבר מאותו סיור קצר בעיר שלפני העלייה לארץ.

*

המוני אנשים עלו לאונייה, רוב התאים היו סגורים וכולם רצו לתפוס דרגשים בירכתיים. הצלחתי לשמור מקום למאמיקה, ולידה – למזוודותינו. עבור טאטיקו האנשים בין מקומי את לחפש חופשי והייתי הסיפון על נוח כיסא הגרלתי

והחפצים.עבר, מכל ערפל אפרורי, היה האוויר מזג לדרך. ויצאנו עוגן הרימה האונייה ובעיקר בתוכי פנימה. ההפלגה והים הפתוח, שלראשונה ראיתיו, לא עשו עליי כל

רושם: ים שחור גלי ומפחיד, וגם מה שמצפה מעבר לים העלה בי חששות.ויכוחים לנהל והתחלנו ממני, מבוגרים רובם צעירים, של לחבורה התחברתי ממש. של למלחמה להפוך שאיימה הקרה המלחמה רקע על ערים אידאולוגיים המפלגה ולחסידי אחד מצד הצעיר" "השומר לתומכי התחלקו הקבוצה חברי הקומוניסטית מצד שני. נשמעו טענות קשות נגד המלווה שממשלת ישראל קיבלה ראשונה שהכירה המועצות, לברית התודה והכרת הלויאליות היכן מאמריקה: האמברגו למרות ובמתנדבים בנשק עזרה שהושיטה ולצ'כיה, המדינה, בהקמת האמריקני? לצד המחלוקות הקבוצה כולה הגיעה למסקנה שבישראל הכרחי שיתוף לרפובליקה תהפוך שישראל החשובה: המטרה למען המפלגות שתי בין פעולה לנין מספרי קרא ומוזר יפה צעיר, זוג המהומה, כל שבצד זוכר אני עוד עממית.

ומשירי מאיאקובסק.מיצרי את עברנו ביופייה, המדהימה השמש זריחת לאור שחר, עם למחרת, הבוספורוס האגדתיים, מעבר המים המפריד בין שתי היבשות אסיה ואירופה. נוף בלתי רגיל, בתי איסטנבול ומסגדיה משני צדי הגשר החוצה את הים ושלל האוניות ונסכו לבי את שימחו אלה כל רחוקים, וריחות צבעים שלל שמסביב. והסירות

טיפות של תקווה ברוחי.אינני יודע אם נתנו אוכל באונייה או שהבאנו צידה מהבית, אך אם אכלנו משהו מהתקפי אחד שמות. ובמאמיקה בי עשתה הים מחלת כי ביס, כל על הצטערנו ההקאות הלם בי כשגיליתי לשמחתי את הסוויטה המלכותית של המלך וגנזה מיד

את תכניותיי לבלות בה את הלילה...אלינו. חייכו הכרמל והר חיפה של המתאר קווי באופק, נראו הארץ חופי התקרבנו לנמל, ואוניות רבות שטו סביבנו. הנוער התרכז בקדמת הסיפון, נשמעה "ברוכים לה ענו רבות וצפירות שלנו, מהאונייה שלום ברכת של ארוכה צפירה פרצו בשירה הנוער בני כל או תכנית מוקדמת, הכנה כל ללא ופתאום, הבאים",

אדירה של..."האינטרנציונל" בליווי מפוחית.

נתן לבון

82

על החוף ראינו את ארמנד ואת דורל. נפנופי ידיים, מילות ברכה ודמעות בקצה העין. הבחנתי שדורל לובש מדים ונמלאתי גאווה: יש לי אח חייל. לרגע השתעשעתי ברעיון שאולי אצהיר שאני מבוגר בשנה ויגייסו גם אותי, אך הרעיון נמוג מהר כפי

שנוצר.13 בנובמבר וחום אימים, שרידי חמסין, חמסין שעוד נחווה שנים רבות לאחר מכן. אנחנו היינו לבושים במעילי חורף כבדים, ואילו הם בחולצות קצרות. שיעור

ראשון בנפלאות הארץ ובתהפוכותיה.ירדנו מהאונייה ועוד לפני שהספקתי להגיד מילת ברכה לאחיי, מצאתי את עצמי בתוך הנגר ענק כשאבקה לבנה מפוזרת עליי מכל עבר, הדי-די-טי המפורסם. כל כך

מפורסם, עד ששימש נושא מרכזי לסיג ושיח בכמה מערכות בחירות.עלינו לאוטובוס, כשאני מנסה להפגין את יכולתי לקרוא את השלטים בעברית. עולים לקליטת מחנה העלייה", ל"שער והגענו ורחובות כבישים בכמה חלפנו

במבואות חיפה.כעת ברור לי שאני בפלשתינה, היא מדינת ישראל, מדינתי, עם כל סימני השאלה

והתהיות ההולכים ומתרבים.

3 בפברואר 2007


83

21שער העלייה

"את הסיפור הזה מתחילים מהסוף.אונייה עם נוסעים הגיעה לחוף

אנשים עייפים בארץ חדשהעומדים מול שער גדול ומסתכלים בו בשתיקה."1

"שער העלייה" היה מרכז הקליטה של חלק ניכר מהעולים שהגיעו ארצה מאז הקמת המדינה ושנים רבות לאחר מכן. כל עולה שהה במקום כמה ימים או שבועות. כאן עבר רישומים פורמליים ובדיקות רפואיות, וקיבל כרטיס עולה שלעתים היה כרוך גם בעברות שמו. כך, למשל, הפכתי מניקו לנתן, דבר שלאחר שנים הקשה עליי

מאוד לקבל שוב את האזרחות הרומנית.מהם אחד לכל ונתנו העבודה ללשכת העולים את רשמו העלייה" ב"שער פנקס אדום שהעיד על חברותו בהסתדרות הכללית ובקופת החולים. נוסף על כך העניקו לו קצבה קטנה, דמי כיס של כמה לירות, מטבעות כסף של המנדט הבריטי, שהמפורסם בהם הוא חצי הגרוש עם החור. חצי הגרוש הזה הספיק לקניית חפיסת שוקולד "עלית" 50 גרם, עם הפרה המפורסמת שעד היום מסרבת להזדקן וקורצת

בחן לילדי המאה ה-21.עוד מוסד חשוב שהיה ממוקם במרכז הקליטה הוא ה"קיוסק", שבו קנו יחידי הסגולה שהביאו עמם כסף מחו"ל גזוז אדום או מיץ תפוזים טבעי. את המיץ סחטו במסחטת הברזל הירוקה, שגם היא היוותה סמל מסחרי של התקופה. כן היו גם כאלה בעלי ממון שקנו את גולת הכותרת "הפלאפל" המפתה, הריחני והמסתורי,

שלי לקח כמה חודשים טובים עד שטעמתיו לראשונה.העולים שוכנו באוהלים שנקראו בדונים (כי היו עשויים מבד), בפחונים (חדרונים מפח) ובכמה צריפים שנותרו במקום מתקופת המנדט ושימשו קסרקטין לחיילי הוד מלכותה. השירותים היו בחוץ, בתי שימוש בסגנון טורקי אמיתי, והיו ברזיות וכמה

מקלחות שעמדו לרשות הכלל.לנו הייתה פרוטקציה! אחיין של כי למזלנו לנו הקצו חדר במבנה אבן, למה? ושלמות, עבד לו בארץ ותק של חמש שנים תמימות (Puiu), שהיה פויו טאטיקו,

כנוטר במחנה וסידר לנו את המקום הזה, שבו גרנו יותר מחודש ימים.

1 ארבע השורות הראשונות הפותחות את השיר "שרליה" שכתבה ושרה חוה אלברשטיין.

נתן לבון

84

כך למדתי מושגים חשובים, לאו דווקא בעברית, באורחות החיים של המדינה השתבחו השתמרו, השתרשו, אלה מושגים ו"וותיק". "פרוטקציה" הצעירה:

והשתכללו עם הזמן, וחשיבותם עדיין תקפה בימים אלה.ו"המזרחי", "מפ"ם" "מפאי", השונות המפלגות של משרדים גם היו במחנה נמצא. אחד ממכריי לא זו של המפלגה הקומוניסטית, שכמובן ואני חיפשתי את חיפש סניף של "חרות", אך גם ניסיונו היה לשווא. לא חלף זמן רב עד שלמדתי את יסודות הדמוקרטיה הישראלית לפי משנתו של בן-גוריון, שגרס שהכול לגיטימי חוץ

מחרות ומק"י.המעטים העבודה ומקומות המפלגות, נציגי העבודה שלטו שבלשכת בתקופה חולקו לרוב על פי מפתח מפלגתי, משמעות המדיניות "חוץ מחרות ומק"י" הייתה

שמחברי מק"י וחרות שללו מקור פרנסה.היו במחנה גם נציגי התנועות הקיבוציות שניסו לעשות נפשות בקרב הצעירים, כי שכך, וטוב התחרטתי, הבוקר עד אך הבטחתי בערב אותי. גם שכנעו וכמעט

ממילא היו זורקים אותי לאחר זמן-מה בשל השקפותיי הפוליטיות.התופעה המרשימה והמרטיטה ביותר הייתה הגיבוב האנושי של המוני העולים במקום: הודים בתלבושות ססגוניות; תימנים בעלי פאות מסולסלות; נשים עטופות רקמות עם שחורות ארוכות שמלות עם המגרב מארצות צעירות צבעוני; סארי מאירות עיניים; גברים לבושים גלביות לבנות וענודים עדיים בכל חלקי גופם, כולל באף ובפה; שפות, ניבים, צלילים, מנגינות, ריקודים ותפילות ולפעמים גם צעקות, מריבות ומכות; מראות וריחות בלתי-מוכרים של אוכל שהתערבבו זה בזה, חלקם

מגרים וחלקם דוחים.האוהלים והאנשים הצבעוניים הללו נדמו בעיניי כלהקות של קרקסים שונים החבלים למתיחת ממתינים רק וה"כוכבים" הגדולה בהצגה יתחילו מעט שעוד והטרפזים. הקרקס הזה נקרא בשפה מליצית "קיבוץ גלויות" או "כור היתוך" של

החברה הישראלית.ה"קרקס" המרהיב ועוצר הנשימה הזה הפך לעצוב ומעורר רחמים בימי הגשם זקנים והעולים החדשים, עפו לכל עבר והרוחות שבאו לאחר החמסין. האוהלים מזג של מזעמו להסתתר מקום או מיטות ללא חשופים נשארו יום, בני ועוללים האוויר וציודם הדל נרטב. ימים רבים חלפו עד שהביאו להם אוהלים אחרים וגם אלה לא עמדו בפרץ הסופות העזות, הקור והרטיבות, שהכו בהם ללא רחם. לזה

קוראים בספרי ההיסטוריה "חבלי קליטה".קרים מים עם מקלחת ואפילו ומזרן, מיטה עם חדר קיבלנו אמנם אנחנו פינה חדר, כתובת, היה חסר חייל משוחרר, צמודים, אך אחי ארמנד, ושירותים או מיטה פרטית משלו. גם דורל, שהיה עדיין חייל, כתובתו היחידה הייתה תיבת

הדואר הצבאית שלו.


85

למזלם, ובמידה מסוימת גם למזלנו, הייתה קיימת צירלה (Tirla), דודנית מדרגה שנייה, נשמה טובה ואישיות חמה, שהייתה נשואה לבומה (Buma), צלם ובעל חנות ברחוב יפו בחיפה. הם קיבלו דירה ברחוב סטנטון, שהייתה שייכת לאחת המשפחות הערביות שברחו או גורשו במהלך מלחמת העצמאות. בני הזוג אימצו את ארמנד ונתנו לו מדי פעם מיטה ללון ומקלחת להתרחץ בה (רחוב סטנטון התפרסם כשכונה ביניהם הספר "כל בית צריך מרפסת", עליו סיפורים רבים, ונכתבו של הרומנים

המתאר בעסיסיות את ההווי של עולי רומניה).צירלה הייתה בקפריסין יחד עם אחיי. באותה תקופה התפתחו בינה לבין דורל יחסים רומנטיים, שניצניהם פרחו עוד ברומניה, והם אף דיברו על חתונה. מסיבות שאינן נהירות לי הזיווג לא התממש, אולי משום שהיא הגיעה לארץ לפניו, מצאה שידוך טוב, גבר בעל חנות, פרנסה ודירה – חלומה של כל עולה חדשה בימים ההם – והתחתנה איתו. הם ילדו ילדים, חיו בעושר, ולגבי האושר לא הייתי מספיק קרוב אליהם כדי לשפוט, אך לפי תחושתי צירלה הצטערה על כך שלא נישאה לדורל...

ודורל עצמו?

*

מ"שער העלייה" יש לי זיכרון מופלא של שקיעת שמש חורפית מדהימה, שזכיתי בעת הטבע. פלאי עם להתייחדות מיועדים בדיוק שלא ובזמן במקום לראות שעמדתי בשירותים להטיל את מימיי, או "להשתין", בשפה פחות ספרותית, נשקף לעיניי הים התיכון – כחול, שקט וצלול, ובאופק – השמש במלוא תפארתה, שנפרדת

מעוד יום של זריחה.מרשים, מראה היה זה ובשקיעות, בזריחות מורגל שאינו עירוני אדם בתור מרגיע ומרגש. כך נחרטה בזיכרוני השקיעה ההיא במקום ההוא, כהתגלמות היופי

וההדר שרק הטבע יכול להעניק לנו.


נתן לבון

86

22בית העולים בעתלית

בית את לעזוב חייבים והיינו לסיומה, הגיעה העלייה" ב"שער שלנו החגיגה האבן שהגן עלינו מפני פגעי מזג האוויר, ולעבור למחנה עולים לתקופה ארוכה שלא

יכולנו לדעת את משכה.הטוב שהמקום העלה שלנו הפרוטקציונרים עבורנו שערכו מוקדם בירור ביותר שיש בו סיכויים גבוהים שלא נגור באוהל או בפחון, הוא עתלית, מחנה בעל מכן כמחנה מעצר ולאחר בעבר את הצבא המנדטורי, היסטוריה ארוכה ששימש למעפילים שהגיעו לארץ בדרך לא דרך, נתפסו ונכלאו כאן. כיום יש במקום מוזיאון,

ולהפתעתי הצריף שבו גרנו נשמר.במחנה היו צריפים רבים, כולם צבועים בחום, בכל צריף שתי כניסות, קדמית ימין בצד 20 מיטות, של שורות-שורות ולמרגלותיהם לצדדים חלונות ואחורית, על לכאורה כדי לשמור הפרידו שמיכות לרעותה בין משפחה אחת ו-20 בשמאל. חזותית. מבחינה לפחות במקצת, סייעה זו אך בלבד סמלית שמירה הפרטיות, מקלחות עם מים קרים נמצאו בשפע עם הברזיות ובתי השימוש שהיו פזורים בחוץ, לנוחיותם של דיירי המקום. תנאי קמפינג לתפארת... תנאי החיים בתקופה ההיא לכל לסוגיו בתנאי קמפינג ובשנות השירות הצבאי מילאו את מכסת הבילוי שלי

החיים.פעמים שלוש אוכל חילקו שבו בצבא, כמו ציבורי, מטבח היה העולים בבית ביום. בעומדנו בתור לחלוקתו שמענו תדירות הערות וקיטורים ולפעמים גם קללות עסיסיות בבליל שפות על טיב האוכל, צורתו, צבעיו, כמותו ובעיקר טעמו. הטעמים וההרגלים מבית היו שונים ומנוגדים. אוכל פולני, למשל, לא ערב לחכם של העולים

מהודו וגם לא של ילידי תימן או אלג'יר, ולפעמים גם אנחנו הצטרפנו למקטרגים.בסמיכות אלינו, מיטה ליד מיטה, שכנו אם ובתה. הנערה טרם מלאו לה 19 שנה, מלאת חיים, הומור וחיוכים, גדושת אופטימיות, עיניים בורקות כחולות-ירוקות, שיער בלונדיני ארוך, מלאה אך חטובה. בחורים רבים חיזרו אחריה אך היא סירבה לכולם בטענה שיש לה ארוס בעיר הולדתה, קלוז (Cluj), ושהיא ממתינה לו שיגיע ארצה כדי להתחתן עמו. אנחנו התיידדנו ושיתפנו זה את זו בסודותינו. היא הראתה לי את המכתבים בוערי האהבה שקיבלה מארוסה, ואני עזרתי לה לכתוב לו בחזרה

מילים מלאות רגש וגעגועים.לאחר זמן נפרדו דרכינו, וכעבור שלוש שנים, כששירתי בצבא, פגשתיה במדרגות התחנה המרכזית הישנה של תל אביב, מדדה על קביים, רגל בגבס, כבויה וחסרת יכולתי לא לקפה מר. בבכי פרצה אותי וכשזיהתה עצובות, עיניים עם זוהר,


87

להזמינה בשל תפרנותי הכרונית. כך התיישבנו על ספסל, בפינה שקטה, והיא שפכה את לבה המר. התברר שאלוף חלומותיה הגיע ארצה, הם התחתנו, האהבה נמוגה ומאז אין לה רגע של שקט ושלווה. יום-יום הם רבים, היא חוטפת מכות וקללות, הרגל השבורה היא פרי מעלליו והוא גם רוצה שתעסוק בזנות. הקשבתי דומם, נבוך וחסר אונים, לא ידעתי כיצד לנחמה ולעזור לה, חוץ מליטוף מהוסס ורועד על ראשה

והזמנה סתמית לבקרני בביתי בגב-ים.לוהטת אהבה בין הגבול עובר היכן היום: שואל ואני אז עצמי את שאלתי

לאכזבה צורבת?

*

מתקופת שהותי בעתלית זכורים לי לטובה החיים החברתיים התוססים שחוויתי ביניהם רומניה, יוצאי כולם ,18–13 בני ונערות נערים כ-15 יחד התקבצנו אז. תאומים שלמדו עמי עוד בבית הספר הספרדי. חבורה מאוד עליזה וערנית שהתלכדה חיש מהר, ואף נוצרו בה כמה זוגות. הצעירה בחבורה חיזרה אחריי במרץ, אך בשל פער הגילים בינינו, חמש שנים, ובשל דעות קדומות ומוסכמות שמרניות, לא נעניתי

לה. לימים התברר שהתחתנה עם חבר אחר מאותה חבורה.ערב-ערב היינו נפגשים ומבלים אל תוך הלילה, מדברים, מפלרטטים, מתגפפים, גם היו לעתיד. וציפיות תכניות חלומות, ואף מחליפים וחוויות בדיחות מספרים כמה מסיבות ריקודים, אך אני, בשל ביישנותי או שתי רגליי השמאליות שייחסו לי, השתתפתי בהן באורח פסיבי. כאשר המבוגר בחבורה התגייס לצבא ההתרגשות

עלתה על גדותיה, וכשהגיע לחופשות הקשבנו בצמא לסיפורי גבורותיו.החבורה התפרקה בהדרגה, באופן טבעי, וכל אחד הלך לדרכו, למקום וליישוב פירורי נשארו אך נשכחו, והשמות היטשטשו הדמויות השנים במרוצת אחר.

זיכרונות נעורים נעימים.האידאולוגיה, והרצון לשנות את העולם בערו בעורקיי, ולכן בין "שער העלייה" להציע את שירותיי הטובים. לעתלית התייצבתי במשרדי המפלגה הקומוניסטית בשפות המפלגה של כרוזים לחלק התחלתי בעתלית, הראשונים בימים וכך, טור לכתוב כן התחלתי כמו לעולים. ועבודה דיור למען השונות, שקראו למאבק בשמות חתמתי המשפחה חששות בשל הרומנית. בשפה המפלגה בביטאון שבועי שונים, נתן בן אליהו, נתן זאבי ועוד. הטור זכה להצלחה רבה והפך למקור לפולמוס לצערי הראשי. עורכו מצד "ברכות" של לקיטונות וזכיתי הממסדי, העיתון עם נמצאים לא ימים אותם של העיתון והגיליונות הללו, המאמרים על שמרתי לא בשום ארכיון. השתתפתי באספות, בעצרות ובהפגנה של 1 במאי 1950, שבה חזיתי לראשונה בזרועות הפתוחות והנחושות של "קבוצות הפועל" של אבא חושי ואלמוגי

(ממנהיגי מפא"י וראשי העיר חיפה) ולשמחתי לא הרגשתי את נחת זרועם.

נתן לבון

88

באחד הימים בתחילת חורף 1950, בהיותי בסניף המפלגה, התחיל לרדת שלג. על המדרכות, גדולים שנערמו ירד שלג בחיפה עם פתיתים השמחה הייתה רבה: הכבישים, הבתים והעצים. כולם היו מלאי התפעמות בראותם את הפלא הלבן הזה יורד מן השמים, ואני, העולה החדש, שהורגלתי בכל שנותיי ברומניה לחוויות השלג,

לא ירדתי לסוף דעתם ולא הבנתי את התנהגותם הילדותית.אוכל לאכול ומיטה ללון בה היו לנו, אך מעט הכסף נגמר ועל כן חיפשתי עבודה. באחת השבתות מאמיקה השיגה לי ולדודי גיון עבודה אצל חקלאי במושבה הסמוכה עתלית. התברר שזאת עבודה רק ליום אחד, לאותה השבת, ובגלל זה קיבלתי שכר

אגדתי של שלוש לירות (המשכורת החודשית הייתה אז כ-50 לירות).ביוב בחיפה. לחפור לא לאחר מכן עבדתי, במקום ארמנד, שבועיים בחפירות עמדו כוחותיי, אז הסתפקו בכך שאטאטא. בהמשך עבדתי על הכרטיס של ארמנד, כעובד זמני בנמל. הייתי צריך להתייצב בשעה חמש בבוקר בשערי הנמל, לתת את

הכרטיס, להמתין עד השעה שש ולקוות שאעלה בגורל לעבוד באותו יום.כעבור זמן-מה ארמנד השיג רישיון לחלוקת חלב, שניתן אז בהקצבה. מכרתי כ-30 ליטר חלב ליום, הלכתי עם הכד מבית לבית ולפי גודל המשפחה חילקתי את המנות. למזלי גם המזנון של "אגד" נמנה עם לקוחותיי והם קנו כמה ליטרים, וכך

חסכתי הליכה לבתים נוספים.בוקר-בוקר התייצבתי בחנות של בומה הצלם, בעלה של צירלה, שאצלם אכסנתי יום. בומה היה איש טוב וקיבלתי את החלב לחלוקה לאותו את הכדים הריקים ונדיב, לא חכם גדול, אך אהב לעזור והתייחס אליי כאל אחיו הקטן. בתקופה זו הפכתי להיות אורחם הקבוע בארוחות הצהריים שאכלו במסעדה הסמוכה. בשל הצרכים המרובים של המשפחה ותאוות השוקולד שלי, קרה שבזבזתי את כל הכסף עבור לשלם כסף לי מלווה היה ובומה הרווח, את וגם העלות את גם החלב, של החלב. בומה גם דאג להנציח את משפחתנו וצילם אותנו לעתים קרובות. הודות לו

יש לי עדות אותנטית על היותי חלבן.העסקים הלכו טוב והדרישה הלכה וגברה, וכשלא היה ניתן עוד להשיג מהנוזל הלבן המצאתי כבר אז את החלב דל השומן: ל-30 הליטרים שהוקצבו לי הוספתי כמה ליטרים של מים זכים מארץ הקודש. כעבור כמה שבועות התגלתה התרמית

ובבושת פנים הסתיימה הקריירה שלי כחלבן, אך התמונה תישמר לעד...בתוך כמה ימים מתום פרשת החלב, נציג של "הנוער העובד והלומד" מצא לי עבודה כמסגר בבית מלאכה במפרץ חיפה שנקרא "חרושת ברזל". כך הפכתי למסגר לחתיכות לחתוך שנצטוויתי גדולות ברזל לוחות עם היום כל ונאבקתי פחח, או ההזמנה את סיימו שהם עד כחודש, בנאמנות עבדתי שונות. ובמידות בצורות

שהייתה להם.


89

הייתה לא העבודה כי רב, בחשק לא כי אם לאות, ללא עבדתי אני מעניין, מעניינת, אז מדוע תמיד אמרו במשפחה שאני עצלן?

איתו אותי ולקח אותי הפתיע הוא מחופשותיו, מאחת לצבא חזר כשדורל למקום שבו שירת. בדרך כלשהי הוא השיג שובר נסיעה באוטובוס "אגד" לירושלים דרך תל אביב. שמחים וטובי לב הגענו לעיר הגדולה שעליה שמעתי עוד ברומניה, הלכנו לגן החיות, טיילנו על שפת הים, אכלנו פלאפל ושתינו גזוז אדום-אדום, אך חלון לנו גם יהיה אי-פעם אם וחשבנו הבתים בחלונות בקנאה הסתכלנו בעיקר

להביט ממנו החוצה.בכמה שכן שלו הבסיס בבית. שנמצא אחר חייל של במיטתו לנתי בירושלים בתים נטושים בשכונת אבו טור, לאורך הגבול. הוא סיפר שהציעו לו בית מפואר, בתנאי שבתום השירות הצבאי יתגורר בו, אך הוא סירב בתוקף כי לא רצה לגור ליד

הגבול בטענה: "לך תדע למה תיהפך השכונה הזאת ברבות השנים".והמלך יהודה בן יפו, הרחובות ממפגש (שנוצר המפורסם ב"משולש" ביקרנו ג'ורג') וברחובותיה הראשיים של עיר הבירה, שהיו שוממים, ראיתי את מלון "המלך וגם את כנסיית "דורמיציון" דוד" עם האגף שפיצצו בזמנן המחתרות היהודיות,

ואת "שער ציון", שבשטח המפורז עם ירדן.המחשבה אותי ליוותה הדרך וכל לעתלית, באוטובוס חזרתי רשמים עמוס שנים שכמה היא הראיה טור. באבו ההיא הדירה את לקבל סירב שדורל שחבל גרנו בדירת דמי מפתח בגבול אחר של ירושלים, ברחוב לאחר מכן אני ומשפחתי

שמואל הנביא ליד שיח' ג'ראח.אני מאמיקה. על במיוחד אך כולנו, על להעיק החלה העולים בבית השהות עבדתי ויצאתי כל יום לחיפה וגם חברה לא חסרה לי, טאטיקו סבל בשקט, דורל היה בצבא, וארמנד מצא לו תעסוקות משלו, אבל מאמיקה החלה להתעצבן, לקטר בני המשפחה, מה אנחנו עושים פה בכלל יום-יום היא באה בטענות אל ולהציק. פשוט היא הללו. והמעליבים העלובים התנאים לטובת רומניה את עזבנו ולמה

שכחה מי יזם את כל המהלך הזה.כאשר דוד מיליקה וטנטי עמליה הגיעו ארצה וקנו מיד דירה וחנות קטנה ברחוב יפו בחיפה, חמתה בערה בה עוד יותר ועצביה התרופפו, ובאחד הלילות אף ניסתה הגענו אמבולנס, הזמנתי בכך, הרגשתי מבילוי חזרתי כשאני למזלנו, להתאבד. לבית החולים רמב"ם, עשו לה שטיפת קיבה והיא ניצלה. לאחר ליל שימורים חזרנו

עצובים ומבוישים לצריפנו בבית העולים.לדירה משלנו, בשכירות כמובן, נכנסנו כעבור כמה חודשים...

יום ראשון של פסח, 3 במרס 2007

נתן לבון

90

23בזל – פסק זמן

לאחר קרנבל. פברואר, בחודש שנה מדי נערך, בבזל שגם לי נודע כשנה לפני שראיתי תכנית טלוויזיה שתיארה אותו, נולד בי הרעיון לנסוע לבזל.

בשלהי הקיץ ובחודשי הסתיו והחורף שלאחריו העסיקו אותנו, לאושרנו הרב, בעיקר שמחות משפחתיות שבמרכזן הולדתו של ניתאי, בנם של אלה וצח, הפרס שקיבלתי על פעילותי למען דו-קיום, והמעשה המורכב של מכירת דירתנו וקניית (על העתקת מקום מגורינו אספר בהמשך). אחרת לקראת מעבר לאזור תל אביב היו ועדיין ישנן גם בעיות שהטרידו, אך הן נדחקו הצדה או חזרו למקומן הטבעי בבטני בסיוטי, בחלומותיי, במחשבותיי, העת כל מנקרות והן לשטיח, מתחת –

ובלבי.לאחר שסוף-סוף מכרנו את דירתנו וקנינו דירה חדשה ודאגה כבדת משקל זו ירדה מראשינו ומכתפינו, חשבתי שזה עיתוי מתאים לפסק זמן, להתאוורר, לנסוע היא הרבה להפתעתי לבזל. שניסע למרים הצעתי רב בהיסוס לקרנבל. לחו"ל, הסכימה מיד ברצון כשחיוך רך על פניה, באומרה שלמעני ואיתי היא מוכנה לנסוע

אפילו ל... פריז.שמח בחלקי התחלתי לברר את כל האפשרויות למימוש התכנית, אך כעבור כמה ימים חזרה מרים לאחוז בעמדתה המסורתית לגבי רוב נסיעותינו לחו"ל, והביעה כי לא בלב בינינו החליטה, אם נוסף ודברים דין ואף התנגדות. לאחר הסתייגות

שלם, שנוסעים.עשיתי את כל ההכנות הדרושות: הזמנת כרטיסי טיסה, ביטוח, רכישת פרנקים,

חיפוש באינטרנט, קבלת חומר הדרכה מחברים, קניית מזוודה חדשה וכו'.אור ליום ראשון 25.2.2007 הגענו לשדה התעופה, וכאן חל עיכוב קטן ולא נעים. אמרו לנו שאין עבורנו מקומות במטוס. שעה קלה של סימני שאלה, ויצאנו לדרך. הטיסה עברה חיש מהר, נחתנו בשלום בציריך, הקשר עם הרכבת הנהדרת לבזל היה קצר ומהיר, הסתדרנו עם סחיבת המזוודות ולמדנו להעלות עגלה עם כל הכבודה

במדרגות הנעות. לקחנו מונית – והנה אנחנו במלון "רמאדה פלאזה" בבזל.ובו פרטים על טופס פנים מאירות, חתמנו פקידת המלון קיבלה אותנו בסבר בסיסיים, לא ביקשה אפילו דרכונים. היא הסבירה בסבלנות עילאית את הסדרים במלון, נתנה לנו את המפתחות לחדר, מגנטיים כמובן, וגם מחווה נחמדה – כרטיסי ניידות. הכרטיסים האלה נראים שוליים אך הם אפשרו לנו לנסוע בחופשיות בכל

כלי התחבורה בבזל. פרט קטן אך ביטוי מלבב ואמיתי להכנסת אורחים.


91

המלון בנוי כולו זכוכית. חדרנו בקומה העשירית, חדר פינתי. פתחנו את הדלת ולנגד עינינו, לפנינו ומשמאלנו, פרושה בזל על כל תפארתה, נוף מופלא שעורר מצב רוח טוב. מסע ההפתעות בחדר נמשך כשראינו את חדר האמבטיה, שהאור בו בקע נעלי חלוקים, פינוקים קטנים, בתוספת זה כל ומה...רצפה. מהתקרה, מהקירות

בית, מברשות שיניים ועוד מיני בקבוקונים עם שמנים ובשמים.תפסנו מנוחה קלה מול ומעל הנוף המשגע, פתחנו מזוודות ויצאנו לסייר בסביבה בארוחה להסתפק נאלצנו כך סגור. ושהכול ראשון שיום שכחנו לאכול. וכמובן צנועה וסטנדרטית במק'דונלדס. ברוב טיפשותנו לא ניצלנו את השירותים הטובים והטעימים של מסעדת המלון, וזאת הייתה החמצה, כי בהמשך הביקור אכלנו כמה פעמים במסעדה זו ונהנינו מעל ומעבר לציפיות, אינני יודע אם מטעמי האוכל או עד עין, שובת כך כל הייתה לנו שהוגשו המנות של האסתטיקה ההגשה. מצורת

שהצטערנו שלא צילמנו אותן. סימפוניה של צבעים ועדינות.הקרנבל החל בארבע בבוקר למחרת. מאומנים בהרגלי הבית, התעוררנו בזמן וירדנו לרחוב הסואן. לפי ההיגיון שלי, לפחות, הלכנו עם הזרם, אך לאחר בירור קצר התברר שהיינו צריכים ללכת בכיוון ההפוך. המתנו לחשמלית כדי להגיע מהר יותר, אך היא לא באה כי מסלולה נסגר לרגל החגיגות. כך הגענו באיחור לצעדה

הראשונה של הקרנבל ותפסנו רק את קצה זנבה.בהמשך התבררו לנו סדרי הקרנבל. הוא נמשך פורמלית 72 שעות, כל יום משעה אחת וחצי בצהריים עד חמש וחצי בערב ושוב משעה שמונה אל תוך הלילה ונושק לבוקר שלמחרת. אך בכל שעות היממה קבוצות ויחידים ממשיכים לצעוד, לשמוח

ולהציג את תלבושותיהם.13,000 איש מארגונים שונים, שכונות ומועדונים, משפחות שלמות על זקניהן או בחליליות בתופים, מנגנים ומשונות, שונות בתלבושות מתחפשים וטפן, בחצוצרות, צועדים ושרים, צועדים ומנגנים. מגוון התלבושות והמסכות, על שלל צבעיהן וצורותיהן, עלה על כל דמיון. מה לא היה שם? סוסים, קופים, נמרים, דובים, פילים, זברות, קרנפים, פינגווינים, ארנבות ושפנים, כבשים, גוזלים – מדינוזאורים עד לטאות. היו שם ליצנים ולהטוטנים, מלאכים, שדים ומכשפות, אסטרונאוטים ואנשי מדע בדיוני, דמויות מסרטים ומאגדות ילדים, וזו רק רשימה חלקית. היו גם כלי רכב שהולבשו בתפאורה מעולם האגדות ומההווי המקומי העכשווי. לא חסרו אנטי-אמריקניות סטיריות רמיזות הסביבה, איכות בנושא פוליטיים רמזים גם גם התייחסויות אחרות כלפי הפוליטיקה המקומית, שאותן לא הצלחתי וכנראה

לפענח.בקיצור, כולם התחפשו כדי לגלות או להסתיר את משאלות לבם, לבטא מה שהם באמת או את מה שחפצו להיות, את מה שמימשו או את מה שהם עדיין שואפים, מצפים או מייחלים לו. אנשים צעדו מכל הכיוונים, שרו, רקדו ופיזרו קונפטים בכל

נתן לבון

92

צבעי הקשת ובכמויות אדירות. שקים מלאים וגדושים נחתו על החוגגים והצופים, ובחנויות מכרו לכל דורש, קונפטים לפי משקל.

חגיגת החגיגות, ללא פטישים מציקים או קצף מעצבן, ועם הרבה הומור, נועם, תמימות, עליזות ושמחת חיים. בצדי הדרכים דוכנים של אוכל, בעיקר הנקניקיות המסורתיות אך גם ערמונים ומטעמים אחרים. בירה שתו בשפע אך כמעט לא ראינו

שיכורים או תופעות אלימות.יודעי דבר אומרים שקרנבל בזל הוא העתיק בעולם. חוגגים אותו זה 300 שנה. הם יותר מאוחר ורק אירופה, רחבי בכל נוספים רבים קרנבלים עדיין) (ויש היו הגיעו לדרום אמריקה. הקרנבל, כמו פורים אצלנו, מסמל את הפרידה מהחורף ואת

הכמיהה לשמש ולפריחת האביב.חוץ מהקרנבל ניצלנו את הזמן להתבונן במעקה המפורסם שבו צולם הרצל מעל נהר הריין, וכמובן להצטלם ליד השלט באולם שבו נערך הקונגרס הציוני הראשון. כאן התנסינו בתרבות קבלת האורחים של המקומיים, בנכונותם לסייע ולרצות את הזולת. נכנסנו למודיעין תיירים ליד בניין שחיפשנו. הפקידה אמרה תחילה שאינה שניות כמה עברו לא היום. סגור המקום שלצערה אמרה מכן ולאחר מתמצאת

ופקידה אחרת ביקשה שנמתין כמה דקות ויפתחו את האולם למעננו, וכך היה.את מוזיאון האמנות שבו מוצגות יצירות רבות בעלות ערך, חשיבות ועניין, לא יכולנו לראות כי הוא היה סגור לרגל שיפוצים. לעומת זאת ביקרנו במוזיאון של בתי בובות ובאקראי גם במוזיאון של צעצועים. השפע והעושר של המוצגים, דרך הצגתם והעמדתם, הקרינו את האהבה הגדולה של אוצרי המוזיאון ועובדיו, אהבה

לצעצועים ולאלה שהם מיועדים להם: הילדים.עיריית בזל, שירתה והנקייה, שמפעילה החשמלית היעילה, השקטה, הנעימה אותנו נאמנה והביאה אותנו לכל מקום שאליו חפצנו וגם לכאלה שאליהם הגענו "שלושת למלון עצמו, בפני מיוחד אתר הוא שבניינו העירייה, לכיכר באקראי: השוקולד ובית בקפיטריה קצרה מנוחה תפסנו הרצל. התארח שבו המלאכים", העתיק ביותר בעיר, מקום שבו ישב לנין ותכנן את מהלכי המהפכה הגדולה. בעזרת הטרוליבוס הגענו למקומות מקסימים אחרים. היא הובילה אותנו גם לגבולותיה של בזל עם צרפת ועם גרמניה, ובדרך התמוגגנו למראה הפארקים וגינות הנוי האין-

פינה על שום פוסחים והאסתטיקה, שאינם סופיים, הבתים המטופחים, הניקיון או שביל.

היה נפלא בבזל. נהנינו כמעט מכל רגע ומכל דבר: מלהיות עם עצמנו ומלהיות אותנו, שעטפה האדם בני משמחת ומהדומם, מהטבע והשלווה, מהשקט יחד, מהאנשים האדיבים והמנומסים, מהניקיון ומהפינוקים, מהשירותים הטובים ומכל

מה שראינו וחווינו. אכן, פסק הזמן היה בעתו. חזרנו עם טעם של עוד.

17 במרס 2007


93

24פסח ראשון בארץ

את הפסח הראשון בארץ ציינו בהיותנו בבית העולים עתלית, באותו צריף גדול ועצם ,1.4.1950 בשבת "נפל" הסדר ליל משפחות. 20 עוד עם גרנו שבו ממדים שנה. באותה החג של המהות ואת הבעייתיות את סימל השקר", "יום התאריך,

האם זה חג עבורנו? האם באמת יצאנו מעבדות לחירות?על כל פנים, פסח זה פסח, ובמשפחתנו תמיד ערכו ארוחה מיוחדת לכבוד החג. בעת פחות, וטובים יותר בימים טובים זאת עשינו על פסק, לפסוח לא השתדלנו מלחמה ובעת שלום. לא זכור לי שקראנו בהגדה, אך תמיד היו הכלים המיועדים לכך: הצלוחיות עם המרור, המצה המכוסה במפית לבנה, המרק, ביצי החמינדוס,

לביבות תפוחי האדמה, העוף עם הקניידלך...והשנה, כשאנחנו תלויים במטבח הציבורי של בית העולים ואין קרובים מבוססים שיזמינו אותנו, מה נעשה? במשאל שערכנו בין דיירי הצריף התברר שרק חמש-שש

משפחות נשארות בחג, ביניהן האחים של מאמיקה, הדודים גיון וסמי.הניסיון לקבל חומרי מזון מהמטבח כדי לבשל את הארוחה בעצמנו לא צלח. לבסוף קניתי בשוק השחור עוף, שמן וקמח מצה, בתוספת כמה ירקות, הכול ממעט הרווחים ממכירת החלב. ארמנד ארגן פתילייה, ועם הרכישות היקרות הללו היה ולארגן סדר כהלכתו לכל המשפחות ששהו בצריף מספר 20 אפשר להכין ארוחה

בעתלית.את המיטות ערמנו זו על זו כדי לפנות מקום, סחבנו כל מיני לוחות שהפכו יחד לשולחן ארוך שהספיק לכל 22–24 המסובים, הוצאנו מן המזוודות מפות לבנות, וגם צלחות וסכו"ם נמצאו באיזה מקום נסתר. נרות, יין וכל מיני מאכלים קיבלנו הביאו ואחרים הקניידלך עם המרק את בישלה מאמיקה הציבורי. מהמטבח

תוספות שונות, שהזכירו להם את טעם הפסח של הבית.חופשה ייתנו לדורל אם ידענו לא כי האחרון, הרגע עד במתח היינו אנחנו מהצבא, וממש בשעת השי"ן הופיע החייל הגיבור שלנו והתקבל במחיאות כפיים

מכל יושבי הצריף.לבושים במיטב מלבושינו שהצלחנו לשמר, נרגשים ורעבים, התיישבנו מסביב לשולחן. השיח התנהל רובו ברומנית, מתובלן בלדינו, צרפתית, יידיש ואנגלית (של

הזוג ההודי), כשמאמיקה וגיון מתרגמים.אחד הגברים בחבורה החל לזמר שירים מההגדה, אחר החל לקרוא את "מה נשתנה", השלישי המשיך, ובקיצורים ובדילוגים רבים הגענו לפסוק "בשנה הבאה

בירושלים הבנויה", שסימל עבור כולנו את הכמיהה לזכות בבית משלנו...נכתב כפרק בהגדת פסח המשפחתית

24 במרס 2007

נתן לבון

94

25עוברים לדירה – גב-ים

בשעה טובה ומוצלחת עברנו לדירה משלנו בשיכון עולים בגב-ים ג', נסיעה של כ-25 דקות באוטובוס לחיפה. כדי לקבל את הדירה נאלצנו לתת פיקדון שמעל 100 לירות, יותר ממשכורת ממוצעת של חודשיים מלאים – ולמי הייתה אז עבודה למשך וקיבלנו את חודש שלם?! ארמנד עשה את הבלתי-אפשרי, השיג הלוואה מהבנק, המפתח לגן עדן. דירה בת חדר וחצי, שה"חצי" בה כלל גם פינת מטבח, גם מקלחת וגם שירותים. הבניין היה בן ארבע דירות שלכל אחת מהן חלקת אדמה, כי תכננו גינות עזר ליד הבית, אבל לא קיבלנו שתילים או זרעים וגם לא הדרכה. זה נשאר דמוית במכונה כתבנית, אותו יצקו כולו מבטון, בנוי היה הבית יפה. רעיון בגדר תותח. לשמחתנו קיבלנו דירה "גדולה" (רוב הדירות בשיכון היו רק של חדר אחד),

משום שמנינו חמש נפשות ודורל היה חייל.הסוכנות סיפקה לנו משאית להובלת הרהיטים שהבאנו מרומניה, ארון בגדים, ספה כפולה או כפי שנקראה ברומנית "סטודיו", שולחן וכמה כיסאות. קיבלנו שלוש מוצרי מטבח, כלי וכמה פתילייה מבד, ואחת מברזל שתיים מזרנים, עם מיטות מזון בסיסיים ביותר וגם כרטיסי מזון, שבעזרתם יכולנו לקנות את האוכל שחולק במסורה. כל אזרח שובץ לחנות מכולת שבה קיבל את מוצרי המזון הבסיסיים על פי הקצבה קבועה, תמורת נקודות שהוקצבו לו בפנקס אישי. ההקצבה הייתה שבועית לנפש, וקבע אותה מומחה אמריקני לתזונה ולכלכלה: לחם אחיד ללא הגבלה, 60 גרם 20 קטניות, גרם 20 אורז, גרם 17 קמח, גרם 60 סוכר, גרם 58 תירס, גרם מרגרינה, 8 גרם אטריות, 200 גרם גבינה רזה, 60 גרם בצל ו-50 גרם ביסקוויטים. הקצבת הבשר הייתה 75 גרם לנפש לחודש. כמו כן חולקו, בכמויות משתנות, ביצים, שוקולד, דגים מלוחים, אבקת חלב, ריבה, סבון כביסה, סבון לרחצה ועוד. לעתים

קרובות מנות המזון הוקטנו או לא חולקו כלל.ההקצבה הותאמה לגיל האזרח ולמצבו. כך, למשל, נשים הרות זכו לתוספת בשר וקורנפלור. התפריט התאפיין בתחליפים ותינוקות לתוספת סוכר וגבינה צהובה, למוצרים יקרים, ועל פי רוב באבקות, בעיקר חלב וביצים. בעלי הממון קנו מוצרים ונכתבו עסיסיות בדיחות עליו וסופרו לתהילה שזכה שוק השחור, בשוק שונים

מערכונים רבים, שרובם הוצגו בהצגת התאטרון "לי-לה-לו".השנייה, העולם מלחמת של האפלים לימים אותי החזירו אלה מזון כרטיסי וכמו אז, מאמיקה המציאה כל מיני תבשילים, ביניהם וריאציות שונות של מאכלים

העשויים מדג פילה, שגם הוא ניתן בהקצבה אך בנדיבות יתר.


95

כמה חודשים לפני כניסתנו לדירה קיבל ארמנד עבודה במקום יוקרתי מאוד אך אפוף סודיות ומסתורין, שלימים התברר ששמו "המוסד". זמן-מה הוא כמעט לא היה בבית, כי נשלח לכל מיני השתלמויות וקורסים. עבודה זו גרמה להרבה מתיחות ואי-הבנות בינינו: הוא איש הממסד והמוסד, ואני חבר פעיל במפלגה הקומוניסטית

הישראלית.בשלב זה עול פרנסת המשפחה נפל עליו, אך לא עבר זמן רב וגם אני התחלתי היום כל למנעולים. חרושת בבית מכן ולאחר חשמל לדודי במפעל קודם לעבוד, עבדתי עם מכונה שייצרה את הקפיץ של המנעול. פעלתי כמו אוטומט, מהר ככל האפשר, כי זאת הייתה עבודה בקבלנות. כך הפכתי בעיניי לאחד הגיבורים בסרטו

של צ'פלין "זמנים מודרניים".העבודה הייתה משעממת, אך עקב מדיניות השכר השוויוני שהונהגה אז שכרי מהן לשבוע, לירות 13.5 השתכרתי יותר. גבוה אף ולפעמים ארמנד כשל היה בכל לבזבוזים. והיתר העברית לשיעורי לירה הבית, לכלכלת לירות 10 הפרשתי המפעל היינו שלושה פועלים. מלבדי היה אדם מבוגר שהשתחרר מצה"ל עקב נכות ושימש מנהל, וחניך – נער תימני עליז ושובב. המנהל היה איש אצ"ל והוויכוחים הפוליטיים בינינו הרקיעו שחקים, אבל שמרנו על יחסי חברות וכבוד הדדי. הוא גם שיתף אותי בחייו הפרטיים ובבילויי השבת שלו. מאוחר יותר, בהיותי חייל, מכרתי

לו את מנות הסיגריות שקיבלתי חינם מהצבא.כאמור, לרגל עבודתו נעדר ארמנד רבות מהבית, דורל המשיך בשירותו הצבאי, ואילו אני בעבודה ובלימוד העברית, ולמורת רוחם של בני משפחתי, הקדשתי זמן

יקר לפעילות מפלגתית נמרצת.בתא המפלגה של גב-ים היו חמישה-שישה חברים: שוורץ, פועל נמל יהיר ובעל נחשבה הפרוטוקול מזכיר התא; אשתו, שלמען עצמית מרובה, בתפקיד חשיבות גם היא חברה אך פעילותה הסתכמה בהגשת תה בישיבות; סגל, איש גדול-ממדים, ססגוני ואוטו-דידקט אמיתי, בעל חנות גלידה, שלחם במחתרת הקומוניסטית עוד ברומניה ואהב לשאת נאומים בכל עת ולכל דורש; משה, פקיד בנק שעקב עבודתו ביידיש הישיבות התנהלו שבגללם יידישיסטים שני ועוד נמוך, פרופיל על שמר

ולאחר בואי בעברית, ומדי פעם עם תרגום לרומנית וליידיש.פעילותי המרכזית התמקדה בכך שבכל יום שישי אחר הצהריים חילקתי לבתים את ביטאוני המפלגה שיצאו לאור מדי שבוע. עיתונים ביידיש, ברומנית, בהונגרית, בערבית, בבולגרית ובצרפתית, חלקם בדפוס ואחרים בסטנסיל. לאט-לאט הגעתי למכירת שיא של יותר מ-100 עיתונים בשבוע. דרך העיסוק הזה רכשתי לי חברים יעקב פנינה, של החתיכית דודתה בת בתיכון, עדיין שלמדו ועדי, פנינה רבים: הבולגרי, גרשון הצעיר שבחבורה ועוד. היינו נפגשים בערבים, משוטטים ברחובות,

נתן לבון

96

משוחחים על המצב, על תכניות למיניהן ועל מה שבין בנים לבנות. לפעמים הלכנו לקולנוע בקריית חיים המכובדת.

שוורץ, של לאופוזיציונר סגל, לצד הפכתי, דבש. ליקקתי לא המפלגתי בתא דרשנו לעשות יותר פעילויות ציבוריות ולנסות ליצור שיתוף פעולה עם מפ"ח. אף רבה, רצון בשביעות התקבלו ומאמריי הרומני לעיתון כתבתי שבוע כל אז שעד פתאום החזירו לי מאמר שעסק במתרחש בגב-ים, בתואנה שהוא מתחנף לממסד. לאחר דין ודברים וכמובן תיקונים, המאמר התפרסם. מובן שמאחורי התרגיל הזה

עמד מזכיר התא, שוורץ.והיא הביאה גברה דלות, אהבתי לתאטרון היו שידיעותיי בשפה העברית אף אותי ללכת לצפות בהצגה "לי-לה-לו", בייחוד בשל כמה שחקנים רומנים שראיתי

עוד בבוקרשט.הומור, הרבה בעל אך גדול רברבן סרג'יו, ילדותי חבר ארצה הגיע בינתיים גר ביפו. השמחה וסיפר שחבר אחר שלנו, מירצ'ה, שלמדנו יחד ב"מטאי בסרב", הייתה גדולה והחלטנו לבקרו. מירצ'ה גר עם הוריו בדירת חדר עם מטבחון שנטשו על ומצעים מיטה לנו סידרו יפה, אותנו קיבלו הוריו המלחמה. במהלך ערבים הרצפה במטבח, ואביו של מירצ'ה, איש פדנט מאוד, צחצח לנו בלילה את הנעליים, כנהוג במלון חמישה כוכבים. אנחנו וחברים נוספים של מירצ'ה טיילנו והשתוללנו בידינו אך מירצ'ה, שלמד אז בתיכון "הרצליה", היו עתותינו כל הלילה. למחרת יום המשכתי עם סרג'יו למעברת "פרדס חנה" נאלץ לקום ליום לימודים. באותו

כדי לומר שלום להוריו.ואהבה. עבודה אחר בחיפושים והחל מהצבא, דורל השתחרר 1950 בפברואר תחילה עבד במחצבות "סולל בונה" במפרץ חיפה ולאחר מכן התחיל לעבוד כמודד. בינתיים הכיר בתחנת אוטובוס את אשתו לעתיד, פאולה, שלמדה אז בקורס של

אחיות רנטגן. למיטב זיכרוני, הוא היסס רבות עד שהחליט להציע לה חברות.יותר. מאמיקה ומצבנו התבסס פחות או זמן רב מאז שעברנו לדירה לא עבר חזרה לקטר ולהטיח האשמות בטאטיקו שהוא יושב בחוסר מעשה ולא נושא בנטל

הפרנסה. נדנודיה נשאו פרי וטאטיקו החל לעבוד כרוכל.האיש גדול הגוף הזה, חולה ומפוחד, שלא ידע מילה בעברית או בכל שפה אחרת מלבד רומנית, ישב כפוף ועצוב על שרפרף, לבוש במעיל גדול וחבוש מגבעת, ולידו כמה חפיסות שוקולד ועטים. תמונה זו צובטת את לבי בכל פעם שהיא עולה לנגד

עיניי, וגם בעת כתיבת שורות אלו אני מזיל דמעה...על וחושב העמים מחבר העולים את היום רואה כשאני לאחור, במחשבה מאמיקה, שהייתה אז רק בת 49, בריאה יחסית, אני תוהה כיצד לא עלה בדעתה

שגם היא יכולה לעבוד כמה שעות למען פרנסת המשפחה. אך מי אני שאשפוט...


97

לכלכלת שאחריותי כך ועבד, בבית כבר היה דורל אותי. שעממה העבודה המשפחה פחתה, מה עוד שעברתי את גיל הגיוס וברור היה שככל בני גילי אצטרך

להתגייס לצבא.הוריי לא קיבלו בהבנה את החלטתי אבל לבסוף הסכימו בחוסר ברירה, וכך ב-

6.6.1951 הפכתי לטוראי נתן לופסקו, מ"א 209842.

9 באפריל 2007

נתן לבון

98

26תחילת שירותי הצבאי

התגייסתי לצבא מרצוני, אך לא בחדווה אלא מתוך חובה. ידעתי שזו תקופה במדינה חי אני התחמקות. ניסיונות או התחכמויות ללא ומוטב לעבור, שעליי שהשלום בה טרם הושג וקיומו של הצבא בה חיוני. כך, למרות הביקורת שהייתה לי אז על מדיניות הממשלה, הבנתי שטובתי האישית קשורה לאינטרס הלאומי, ומוטל

עליי לשלם את מס השירות הצבאי.בהגיעי לבקו"ם, עוד לפני תהליכי החיול, פיתחתי פנטזיות (לא כל כך אופייניות

לי) לשרת בצנחנים, אבל לאחר ששמעתי הסבר קצר בנושא, ירדתי מחלום נפל זה.שדיברתי הלקויה העברית בשל שעברתי, הרבים והראיונות המבחנים בתום לג'וליס, חבר'ה כ-40 עוד עם נשלחתי .82 גדוד ,7 חטיבה השריון, לחיל שובצתי מחנה בדרום הארץ מול קיבוץ נגבה, מקום שבאותם הימים נחשב רחוק מהמרכז,

ועל אחת כמה וכמה מגב-ים, שם גרתי.סיפור גבורתו של קיבוץ נגבה ועמידתו בקרבות תש"ח, יחד עם עלילות הקרב נכנע הצבא המצרי, היו המרשימים בסיפורי פלוג'ה שליד הקיבוץ, שבו במשטרת

המלחמה ומורשת הקרב ששמעתי במהלך השירות.ביחידה היו עוד כמה דוברי רומנית, ביניהם תושבי חיפה, שאליהם התחברתי ממני מבוגר שהיה יעקב, בחיפה, שהכרתי מפלגה חבר פגשתי למזלי בקלות. בשנתיים. חיש מהר איתרתי חבר מפלגה נוסף, משה, מקיבוץ יגור. עם משה קשרתי וגם כולה השירות תקופת לאורך אותי שליוותה חברות וקרובה, אמיצה חברות

אחריה.משום שהיינו שלושה חברי המפלגה הקומוניסטית, יכולנו להקים תא בבסיס. בחופשה הראשונה ניגשנו לסניף מק"י ששכן באיזה מרתף טחוב ברחוב נחמני. שם פגשנו את האחראי לפעילות החיילים, ולאחר שיחה נוקבת ורמיזות חשדניות קיבלנו והאיסורים המגבלות במסגרת הפעולה דרכי על והדרכה הנחיות הסברה, חומר ברזי ההליכה על הפעילות המפלגתית של החיילים. קיבלנו שיעור ראשון החלים

בשביל הצר בין מותר לאסור, בין אפור ושחור, ואיך להיות ולא להיות.בג'וליס, לאחר כמה ימים של הרצאות, תרגילי סדר והכרה ראשונית עם הרובה הצ'כי המיתולוגי, הודיעו לנו שנלך לקורס טנקיסטים, וכשלב הכנה – לקורס נהיגה שייערך בסרפנד ליד תל אביב. השמחה הייתה גדולה: ללמוד לנהוג, ועוד על חשבון

הצבא, נראה כחלום.הקורס נמשך שישה שבועות. מדי בוקר עלינו על משאית שישה חיילים ונהגנו כל אחד בתורו. לימדו אותנו גם תאוריה, תמרורים וחוקי תנועה וגם הכרת המנוע,


99

חלקים ושאר פעימות ובין ושסתומים בוכנות בין הסתבכתי שבהם שיעורים שבמילון העברית שלי דאז היו בלתי נתפסים.

פעם בשבועיים קיבלנו חופשה לסוף שבוע, אך לא לפני שעמדנו במסדר קפדני. קשיח צווארון ומעומלנים, להפליא מגוהצים נקיים, להיות צריכים היו המדים בתוספת הקיפולים והפסים המתחייבים. כמו כן, הקיטבג היה צריך להיות מסודר נדרש הרובה הנשק: וכמובן הפקודה. לפי לו, המיועד במקום – ופריט דבר וכל

להיות צח, מבריק ומשומן ללא גרגיר, או צלו הדהוי של גרגיר, בקנה.לי. שיחק לא והא מזלי על המרתי ובגדול, פישלתי הראשונה בחופשה כבר עברתי בשלום היציאה, ומזומן למסדר מוכן לפני מיטתי, ומצוחצח זקוף עמדתי את הבדיקות, והמפקדים כבר עברו על פניי, ופתאום סמל המחלקה הגיע לבדיקה ניצחון, שאת סבון הכביסה אחסנתי בצד ובחיוך של וגילה תוך התפעלות חוזרת שמאל של המדף במקום בימינו! הדבר היווה כמובן עילה "הגיונית" לשלול ממני

את היציאה הביתה.על לעיתון מאמר וכמובן ולפנינה, הביתה מכתבים כתבתי ומרוגז, מאוכזב ההוויי הצבאי הנוקשה והלא-מתחשב. על קפקא עדיין לא שמעתי אז, אך את החייל

אמיץ שווייק כבר הכרתי...פעיל חלק לקחת בחיי לראשונה זכיתי ,1951 ביולי בסרפנד, שהותי במהלך במשחק הדמוקרטי והצבעתי לבחירות לפרלמנט, לכנסת השנייה. מובן שהצבעתי ק', האות של המפלגה הקומוניסטית. הצבעה שחזרה על עצמה בדבקות ובאמונה

גדולה עד הכנסת השביעית.נכשלתי קיבלתי. לא נהיגה רישיון לבי לדאבון אך להצביע, הצלחתי לכנסת

ברציפות בשני מבחנים וזאת כמובן באשמת... המורה. הכישלון בטסט לא מנע ממני להמשיך להשתתף בקורס הטנקיסטים. הקורס נערך בבית הספר לשריון ליד רמלה ונחלק לשלושה שלבים, שכל אחד מהם נמשך נהיגה בטנק שרמן, נהיגה, תותחנות וקשר. את השלב הראשון, שלושה חודשים: בעזרת אפילו הילוך להחליף כדי לי, עמדו תמיד לא כוחותיי בקושי. אך עברתי שתי רגליי,התקשיתי ללחוץ כנדרש על דוושת המצמד הכבד . את קורס התותחנות עברתי לא-מי-יודע-מה, אבל נבחרתי כחניך מצטיין בסיום קורס הקשר, ואף שקלו

להשאיר אותי בבסיס, כמדריך.במהלך הקורס זימנו אותי, עם חבריי משה ויעקב, למבחני קצונה. הלכנו בשביל יעקב, נצא. לא קצינים בדעתנו שלקורס נחושים היינו ואני והחוויה. משה הכיף

לעומתנו, רצה בכך מאוד ואכן הצליח ועשה בהמשך קריירה צבאית.הופתעתי שבכלל הזמינו אותי למבחנים אלה, וגם כשלחשו לי במהלכם שמנת הצבאי. מהבלגן בחלק או בטעות שמדובר בטוח הייתי ,135 היא שלי המשכל במבחנים הצלחתי למרות כמה פאשלות שעשיתי בחלק ממבחני הכושר. השידולים

נתן לבון

100

המדינה וכך הקצינים, לקורס לצאת אותי הניעו לא המפתות וההצעות הרבים הפסידה רמטכ"ל בפוטנציה...

*

ברחוב הראשי של רמלה הייתה חנות ובה מפעל לגלידות מיוחדות במינן, והמקום שימש נקודת מפגש חווייתית ואתנחתא לעולים לירושלים. מכרו שם, בימי המחסור והניחוחות: הריחות הצבעים, הסוגים, הטעמים, מכל גלידות הנוראיים, והצנע גלידת וניל, מוקה, שוקולד, גלידות עם תפוחים, מלון, תותים או דובדבנים, אגוזים, צימוקים או שקדים. אך יותר מטעמי הגלידה המגרים והמפתים, נמשכנו למוכרות, חינניות, בוהקות, ג'ינג'יות, – המקום בעל של והתמירות הצעירות הבנות שתי נמרצות וחייכניות, בקיצור מדליקות. הן הציתו את דמיונם של כל החיילים שבאו המשכתי ברכב, מצויד משפחה כבעל לימים, ממראן. והתבשמו גלידה לקנות אבק גרגירי בין שבצבץ משהו בשל או הגלידה טעם בגלל אולי במקום, לעצור

הזיכרונות...וכדי להשלים את לג'וליס, בסיס הקבע שלנו, בגמר קורס הטנקיסטים חזרנו מפרכים. שדה אימוני שבועות ארבעה במשך אותנו העבירו כחיילים הכשרתנו החמצתי לא הגופני, כושרי ועל עליי" "גדולים שהיו האלה, האימונים במהלך שום הפסקה, אפילו הקצרה ביותר, כדי לתפוס תנומה. נרדמתי בתעלות של בוץ, כמעט לפעמים במקשת האבטיחים, הרטובה, על האדמה והשיחים, בין הקוצים בעמידה, העיקר לישון כמה שניות. מזל שבשמירות פחדתי מספיק כדי להקפיד על

ערנות.האימונים הסתיימו וחילקו אותנו למחלקות ולצוותי טנקים, כשכולנו ממתינים בדריכות רבה. מפקדי המחלקות היו שני קצינים צעירים: יוסי, בחור נחמד וחביב, וגורודיש, שכבר אז עמד מול המוות. יוסי וגורודיש יצאו לקורס קצינים ביום שבו

אנחנו הגענו לראשונה לג'וליס.מאחר שהפלוגה נזקקה לאנשי סגל, על חברי משה הוטל תפקיד הפקיד הפלוגתי ועליי תפקיד הנשק, כך שלמרות האימונים, הלימודים והמבחנים לא זכינו להיות דרשנו שלמדנו, ולמה לחברים ונאמנות סולידריות מתוך אבל טנקיסטים. ממש להשתתף באימונים התקופתיים בתור אנשי צוות טנק, משה כנהג ואני כטען קשר.

כך, בין חורף לאביב 1952, התגלגלתי לסדרת אימונים ותרגילים שנערכה ליד מחנה העולים בירוחם, שתוכננה להפוך לעיר גדולה ופורחת, ועד היום עדיין מקווים

שהתכנית תקרום עור וגידים.עברנו אימונים במלוא מובן המילה, ביום ובלילה, בלי להבחין בין יום ללילה, במחלקתו שובצתי למזלי לשריון. מאשר רגלים לחיל יותר המתאימים אימונים של סגן יוסי, שידע להדריך, לעודד ולתמוך בנו. במחלקתו של גורודיש המצב היה


101

איום: הוא התעלל בחייליו ללא רחמים, ירה בין רגליהם. על כל עבירה, אמיתית או מדומה, קשר את החייל לתורן והשאירו שם, בשמש הקודחת כל היום, ללא מים

ואוכל – רוע לשמו וסדיזם בהתגלמותו, וכל זה כביכול למען חיזוקו של צה"ל!אף שאני עצמי לא נפגעתי אישית, האווירה במחנה הייתה קשה. פתאום קיבלתי על וקפצתי פאולה. שמחתי לבו בחירת עם דורל אחי של לחתונתו הזמנה מברק לחדרה נסעתי גורודיש. של ומזעקותיו מהאימונים ימים כמה להיפטר המציאה מתאימים בגדים לי היו לא כי ובושה חרטה רגשות אותי תקפו ובדרך לחתונה, לאירוע חגיגי כזה וגם לא כסף למתנה. אבל אח זה אח, והוא הראשון במשפחתנו

שמתחתן, ויש להשתתף ולצהול.

*

בעת כתיבת פרק זה אנחנו חוגגים את יום העצמאות ה-59 של מדינת ישראל. כמיטב המסורת המשפחתית, אירחנו בגינתנו חברים של פעם, שותפים לחלומות

לעולם טוב יותר ולמדינה שוויונית שחיה בשכנות טובה עם העמים שלצדה.את איבדנו ואכזבות, טראומות חווינו מאז, שעברו השנים עשרות במשך גם תזרח והשקט השמחה הרוגע, ששמש מאמינים עדיין אנו אך התמימות,

במקומותינו.58 מתוך 59 ימי העצמאות ציינתי כאן בארץ. זכורות לי שלוש שנים שבהן קרו הייתי .1952 שנת של זה בראשון, נתחיל בחיי. מפנה נקודות המהווים אירועים טנקיסט צעיר וגאה, התבשרנו שנשתתף במצעד הצבאי בתל אביב. השמחה הייתה גדולה: "נצעד" רכובים על טנקים ברחובות העיר הגדולה, כולם יביטו בנו והבחורות תרוצנה אחרינו. שבועיים לפני המצעד התמקמנו בפאתי העיר, מה שהיום ואולי גם

אז נקרא רמת אביב.את ושוב שוב ולהבריק לנקות עלינו הוטל יום כל מייגעים, היו האימונים כל החוץ, ואת הפנים את הזחל, שרשרת עם הגלגלים את המנוע, את הטנקים, יום לתרגל את הפקודה הפשוטה "לימין שור", שפירושה להפנות את הראש ימינה

בעוברנו על פני הבמה המרכזית, שבה ישב בן-גוריון בכבודו ובעצמו.מפקד הגדוד, בורקה (Borca) התפרסם בהקפדתו הקיצונית על סדר וביחוד על ניקיון. כשבא לבדוק את ניקיון הטנק, לבש סרבל לבן, נכנס לתוך הטנק, ובצאתו ועוד ניקיון חוזר, הסרבל היה חייב להישאר לבן כשלג. אם לא, פקד לערוך סבב

סיבוב ועוד...באותו יום עצמאות, וגם שנים רבות לאחר מכן, היה נהוג להניף את דגל הלאום הכחול- לבן ולצדו את הדגל האדום. זאת מתוך השקפה והכרה שהמדינה קמה על ברכי תנועת העבודה על גוניה השונים ועל בסיס המפעלים שתנועה זו הקימה. לדאבון והתמוססו הלכו ואיתם מהנוף, שנעלמו עד ופחתו הלכו האדומים הדגלים הלב,

נתן לבון

102

ערכים רבים. ערך האדם, זכויותיו וכבודו נדחקו לשוליים, ערכי העבודה, האחווה, והסולידריות החברתית הפכו למוצג מוזאוני.

שם אולם, באיזה למסיבה הלכו החבר'ה רוב ואז בשלום, עברנו המצעד את היו צריכים לשלם דמי כניסה שלא היו לי. גם כך בשבועיים האלה לוויתי מחבריי כספים כדי לממן את הסרטים, הפלאפלים והגזוזים במהלך הבילויים בתל אביב, שכבר אז הייתה עיר ללא הפסקה. התנחמתי לחברי בטיול בחולות על שפת הים,

והתנחמתי בעוד זריחה מהממת ומיפרס קטן באופק...

*

יום עצמאות אחר שנחרט בזיכרוני הוא זה של שנת 1969, בעת אשפוזי בבית החולים "הדסה" לצורך ניתוח הוצאת אבן מהכליה השמאלית (צירוף מקרים מוזר: את הניתוח ביצע ד"ר שנקר, שבעת ההיא התמחה במחלקה האורולוגית, והשנה, בעת כתיבת שורות אלו, הדליק משואה ליום העצמאות ה-59). הייתי כבר לקראת השחרור מבית החולים, ורציתי, בדומה לחולים אחרים, לצאת לחופשה, לבלות את יום העצמאות בביתי עם אורן, מרים וחברים. מרים התנגדה בתוקף בטענה שאני מפונק ושזה יסכן את בריאותי. ברוב טיפשותי ובחוסר רצון קיבלתי את הדין, וחבל

שכך. ביליתי בבהייה בחלון, כדי לראות כמה הבזקים של זיקוקין דינור.את יום העצמאות של שנת 1970 "חגגתי" שוב בבית חולים, ב"כרמליה" בחיפה, הפעם ליד טאטיקו, ששכב לאחר תאונה על ערש דווי. הוא היה מחוסר הכרה, סבל מסיוטים נוראיים, דיבר וצעק ללא הרף דברים שלא יכולתי להבינם ולפענחם, ומה

שהעיק עליי יותר מכול – שלא יכולתי להקל על מצוקותיו ועל כאביו.הישגים חייו: מאזן את טאטיקו ערך אותו שפקדו הבלהות בחלומות אולי שהשיג וכאלו שלא, חרטה על שתיקות ארוכות, אהבות, אם היו לו כאלה, אכזבות, שמחות חבויות, רצונות שלא העז לגלות ולממש, מפחי נפש, פחדים וחרדות, ומעל

לכול – החמצותיו במהלך 74 שנות חייו.טאטיקו נפטר לאחר כמה ימים.

4 במאי 2007


103

27השירות הצבאי – המשך

לאחר שהפלגתי במבוך האסוציאציות של זיכרונותיי, אחזור לתקופת שירותי בצבא הגנה לישראל, בתפקיד הרגיש של נשק פלוגתי.

בתפקידנו החדש, משה פקיד ואני נשק, הזמן עמד לרשותנו, כך שיכולנו להתפנות לעיסוקנו החשוב באמת – הפעילות המפלגתית.

באוויר, ריחף שלישית עולם ממלחמת פחד קוריאה, מלחמת ימי היו הימים מלווה באיום הנשק האטומי. ממשלת ישראל, אף שהכריזה רשמית על ניטרליות ורוחשת מתח רווית תקופה הייתה זו למערב. נטתה הגושים, שני בין במאבק פעילות פוליטית ומדינית. גם אנחנו ראינו צורך וחשנו מחויבים לעשות משהו בנדון. הקמנו קבוצת דיון עם כמה חיילים חברי מפ"ם, וחילקנו, בסתר כמובן, כרוזים נגד המלחמה, שאחד מהם כלל נאום חוצב להבות של "הזקן", הלוא הוא האלוף יצחק

שדה, מייסדו ומפקדו האגדי והנערץ של הפלמ"ח.בן-גוריון כאשר מכן, לאחר זמן-מה ביצענו פעילותנו של הכותרת גולת את הכריז על הארכת השירות הצבאי בחצי שנה, משנתיים לשנתיים וחצי. לפי ידיעות ופרשנויות, אחת הסיבות להחלטה זו נקשרה לנכונות הממשלה להשתתף במלחמת קוריאה. כל אלה התבדו לאחר מכן, וחיילי צה"ל נשארו בארץ למשימות הנובעות

מהעימות עם השכנים.החלטתו של בן-גוריון עוררה מורת רוח רבה בקרב החיילים, בלי קשר לדעותיהם הפוליטיות, כך שהכרוזים שלנו, של המפלגה הקומוניסטית, שהנחנו על מיטותיהם בעת שהם היו באימונים, זכו להדים אוהדים. משה ואני הפכנו לגיבורים הסודיים של הפלוגה. כולם ידעו מי עומד מאחורי המנשרים הללו, אף שלא התייחסו אליהם במפורש. בדרך כלל הם הסתפקו בחיוכים ובטפיחות של הבעת תמיכה, ולמען האמת

ההיסטורית אזכיר גם את הקנטורים, הקללות והגידופים.חלוקת הכרוזים הייתה רק המנה הראשונה. בדיוק באותם ימים כל היחידות במחנה ג'וליס, ביניהן מפקדת חטיבה 7, התכוננו לביקור של צמרת המטכ"ל, שכללה את משה דיין. לנו היה ברור שצריך לנצל את ההזדמנות כדי להביע את התנגדותנו הלילה, בחשכת פתוח, בשטח שקיימנו חשאי בדיון הצבאי. השירות להארכת

החלטנו שעלינו "לקשט" בסיסמאות את הכניסות ואת הצמתים של המחנה.צירפנו אלינו עוד כמה אוהדים וחילקנו בינינו תפקידים מי משיג מברשות, מי צבע או סיד, מי כותב ומי שומר, וכיצד נפטרים לאחר מכן מהכלים כדי שלא יגלו

אותנו.

נתן לבון

104

למחרת זכו כל האורחים המכובדים לקבלת פנים נאותה: בכל דרך ובכל שביל האוזניים", "עד וכעסו נבוכים היו הבסיס מפקדי אותם. ליוו שלנו הסיסמאות גויסו ולהתנצל. כל חיילי הרס"ר ידעו כיצד להסביר ולא התרוצצו לכל הכיוונים אלו חלקן, אך הסיסמאות, את להעלים כדי במרץ עבדו הם הבושה. למחיקת שבצבע, כוסו בזפת וכך אפשר היה להבחין בהן עוד ימים ארוכים. ההצלחה הייתה כבירה, והעיתונאים שהתלוו לביקור הצליחו, למרות הצנזורה, לדווח על המאורע

יוצא הדופן.או צבע של שאריות בחדרי חיפשו אותי. "לחפש" להתחיל האות ניתן בכך מברשות, חקרו את חבריי לחדר אם יצאתי באותו לילה, אך למזלי מאמציהם היו

לשווא. עם זאת, החשדות, האוזן הכרויה והעין הפקוחה לא הרפו ממני.גורודיש, שהפך בינתיים לסגן מפקד הפלוגה, ניסה להתחכם וטען שאם הוא לא תפס אותי על המעשה עצמו, הוא יפיל אותי בפח על רשלנות בתפקידי. הוא ביקר בנשקייה, בדק כל רובה, אקדח וכל נשק אחר ולא מצא כלום. בסוף גילה קופסת פח ובתוכה כמה חלקים של "סטן" טבולים בתערובת של שמן ונפט. הוא קפץ על המציאה והגיש נגדי תלונה. בעת המשפט שלפתי את פקודות האפסנאות הצבאית הראשית, שבהן נאמר במפורש שכך צריכים לטפל בנשק או בחלקיו שהעלו חלודה.

אני יצאתי זכאי, וגורודיש אשם, 0-1.

*

מרוצה מעצמי ומאהדתם של חלק מחבריי המשכנו בפעילות, אך עובדת היותי קומוניסט גרמה לאחי ארמנד צרות בעבודתו ב"מוסד". המתח בינינו גבר והוא כעס עליי מאוד, בעיקר עקב החשש שבגללי יפוטר מעבודתו. אני כעסתי עליו לא פחות, על כך שלחוסר מזלו ומזלי, הוא נשלח לצלם את הפגנת ה-1 במאי, שבה השתתפתי

עוד בטרם הגיוס.בעיתוי מוזר שהתגלה כמוצלח, ארמנד חלה בשחפת ונשלח לריפוי בסנטוריום התקבל שלא ביקור אותו, ביקרתי בתפקיד, מנסיעותיי באחת כחייל, ברמתיים. עליו הממונים גם נרפאו זו ובהזדמנות נרפא הוא שבועות כמה אחרי יפה. בעין

מהרצון לפטרו.חיילת בסדיר, עם מרים, 1952, ארמנד התחתן בדצמבר לפני שחלה, זמן-מה מידותיו לפי בדיוק לתלפיות, בנויה תכלת עיני בעלת טמירה בלונדינית צעירה וטעמו של ארמנד. הם נפגשו במקרה או בסיועם של מתווכים, אך בתוך כמה ימים

נראה היה שהם מכירים זה את זו מאז ומעולם.חיש מהר החליטו להינשא וכמובן הוזמנתי לטקס החשוב. נוכח המתח ששרר הנחרצים של בשידוליה עמדתי לא אך להשתתף בחתונתם, בינינו התלבטתי אם

מאמיקה ונעניתי. הייתי עם אחי ביום שמחתו, וטוב שכך.


105

כעבור זמן עברנו מחנה, מג'וליס ל"חסה", מחנה חדש, הרבה יותר מסודר ונוח, עם חדרים ומבנים מרווחים, מטבח וחדר אוכל מודרני, אולם למופעים, חדרי עיון

ולימוד, סדנאות לרכב ולטנקים ועוד חידושים.בהזדמנות זו העלו אותי בתפקיד, מנשק למחסנאי מזון. כל יום בבוקר נסעתי עם נהג למחנה סרפנד, צריפין של היום, להביא את אספקת המזון לחיילי המחנה. מקררים המטבח. של המקרר עבור קרח של בלוק לקבל בגדרה התעכבנו בדרך

שעבדו על חשמל היו אז רק בסרטים ובסיפורים.החיים היו טובים ונוחים, כל יום הייתי מעט מחוץ למועקת הבסיס, יותר יציאות

לחופשה, בערבים עשינו חפלות, מעגל החברים שלי גדל, וכך גם משקל גופי.מורתי לעברית הצטרפה לחוג הבליינים, ביקרה מדי פעם במחסן בשעות היום

והלילה, ולימדה אותי דברים אחרים נוסף על לשון עברית...וגבר בי. משפט הזוג רוזנברג, שהואשמו בריגול, להט העשייה הפוליטית עלה הפילוג במפ"ם והקמת השמאל הסוציאליסטי של ד"ר סנה, מבצע קיביה ועוד – כל אלו היו סיבות מספיקות להצית את אש הפעילות. כמעט מדי לילה הפצנו כרוזים והצלחנו לרכוש מידה מסוימת של אהדה, במיוחד כשדרשנו להעלות את משכורות

החיילים.לרבים מחיילי הבסיס והמפקדים היה ברור מי עומד מאחורי כל ההתרחשויות חדשים, חברים השתלת ההבהרה, שיחות הביקורות, הבדיקות, כל אך הללו,

הלחצים, האזהרות והאיומים מצד המג"ד והרס"ר הסתיימו בלא-כלום.מפקד הראשי. האפסנאי תפקיד את קיבלתי המזון, כאפסנאי הצלחתי לאור המחלקה, רומני במוצאו, אמר לי בחיוך ממזרי שהוא נותן לי את התפקיד אף שאני

קומוניסט ומקווה שלא אעביר ציוד ל...ברית המועצות...לרגל התפקיד החדש המליצו להעלותני לדרגת סמל. שמחתי אך מחזור הדרגות נמשך הזה המפרך המסע ק"מ. 70 של רגלי מסע בתום המצדה, על הוענק הזה שלושה ימים, ועוד בעת שעדיין הייתה נהוגה משמעת מים. עמדתי במבחן, אף שמדי פעם כמעט נשברתי. זיכרון מתוק ומרווה נותר מאותו ערב, כשהגענו למפל נחל דוד

ושתיתי כמעט את כולו.המבחן הנוסף היה העלייה למצדה, לא ברכבל ולא בשבילים, ללא מדרגות וללא מעקות אחיזה. טיפסתי על חבלים, סנפלינג פרימיטיבי, מלווה פחדים עוצרי נשימה

כשברקע תפילת חברי החיילים המאמינים.הצלחתי לעלות וקיבלתי את הדרגה. ירדנו ממצדה בשביל הנחש, מה שהיה בגדר בנסיעת בערבוביה, היו וציוד בה גדולה. חזרנו לבסיס במשאיות שחיילים הקלה בכורה בכביש החדש לסדום. מרוב שמחה באחד הסיבובים המשאית שלנו התהפכה וסיפורים רשמים מלאי מבוהלים, בשלום. יצאנו זה. על זה נפלנו וכולנו לתעלה

חזרנו לבסיס, כשחופשת פסח ממתינה לנו.

נתן לבון

106

*

במהלך השירות העדפתי כמובן להיות בבית מאשר במחנה, אך במחשבה לאחור, חופשות אלו לא היו תמיד מקור של בילוי. חברה לא הייתה לי. אמנם החברות שלי עם פנינה הייתה הדוקה מאוד, ותמיד שמחנו להיפגש ולהחליף דעות ומחשבות והיה לנו נעים יחד, אך כשני בני אדם ולא כגבר ואישה. לה היה חבר, עדי, בעלה היום, שכמובן היה גם חברי. לא עדי ולא הוריה של פנינה הבינו את הקשרים בינינו. עדי

קינא בסתר והוריה קיוו שבכל זאת נהפוך לזוג.בחופשות הלכתי איתם ועם חברים אחרים לקולנוע ולפעמים לתאטרון, טיילנו על הכרמל ובגן הבהאי. כמו כן שמרתי על קשר עם חברי המפלגה בגב-ים, בעיקר עם

יעקב, נער צעיר שהצטרף לנוער הקומוניסטי בעת שירותי.באחת החופשות ערכתי עם חבריי מרומניה משכבר הימים, משה וסרג'יו, טיול לגליל. בחופשות, מדי פעם השתתפתי בארוחות המשפחתיות הרגילות והחגיגיות. מדי פעם ביקרתי אצל דודי סמי, אחיה של מאמיקה, שגר במעברת טירה, ואת דוד

ג'יון במעברת בת-ים.בחופשות הארוכות יותר עבדתי מדי פעם בבית החרושת למנעולים, בבניין, ופעם כעוזר למודד עם דורל. אז עבדתי רק יום אחד, כי יותר לא היו צריכים, אך קיבלתי משכורת ענק, חמש לירות, פי שניים מהמקובל. את הכסף נתתי בשמחה לאבי כדי

שיתקן את הרדיו ויוכל לשמוע את השידורים ברומנית.

*

הם גיוסי עם פרנסה. מקורות למציאת בדרכים הוריי התחבטו אלו בשנים נשארו ללא תמיכתי, שבכל זאת כיסתה חלק נכבד מהוצאות הבית. דורל וארמנד עזרו מאוד, אך גם הם היו כמעט ללא כותונת לגופם והיו צריכים לדאוג לעתידם. להיות של הרעיון עם השלימה לא לה, חייבים שילדיה תמיד שחשבה מאמיקה, תלויה בהם. היא השקיעה כל העת מאמצים ועשתה מהלכים לפתיחת חנות. תחילה וציוד לילדי בית ארמנד בנה בחצר הבית צריפון שבו פתחו עסק למכירת סדקית הספר. טאטיקו ישב שעות בהמתנה לאיזה ילד שיבוא לקנות מחברת או מחק, או לאישה שצריכה חוט או מחט, אך לשווא. עסק קטן עם כאב ראש ומפח נפש גדול,

שלא סיפק אפילו תעסוקה.ודגים. עופות למכירת ורישיון חנות מהעירייה המשפחה קיבלה מכן לאחר מאמיקה חשבה שאם היא יודעת לבשל טוב בשר ולטגן דגים היא תוכל גם להרוויח

ממכירתם. מהר מאוד התברר שזהו עוד ניסיון נפל ויצאו מזה בשן ועין.לבסוף הצליחו לקבל היתר למכירת כרטיסי מפעל הפיס, שנפתח באותם ימים. הציבו להם שולחן קטן ברחוב יפו ושם טאטיקו ישב ומכר את כרטיסי המזל. מדי פעם מאמיקה באה לעזור לו, במיוחד בימי חמישי, כשעשו את החשבון לאותו שבוע.


107

הרווחים היו קטנים, פחות ממשכורת מקובלת. היו גם הוצאות נסיעה גבוהות אך היה להם משהו של עצמם. כשאילן, בנו של דורל, נולד ואשתו פאולה חזרה לעבוד

מאמיקה טיפלה בו תמורת תשלום.העיסוק במכירת כרטיסי הפיס נמשך עוד שנים רבות. השולחן הפך לקיוסק קטן ואבי עבד בו 18 שנה, עד יום מותו. מאמיקה המשיכה בכך עוד כ-13 שנה, עד גיל 83, עד שנפלה וחלתה. דאגות הפרנסה וחסרון הכיס, עם כמה עליות והרבה מורדות,

היו מנת חלקם של הוריי והזינו רבים מהמחלוקות והמתחים ביניהם.

*

בנות, תופעה מרעננת ומסעירה בפני עצמה. הן היו לבסיס הגיעה מחלקה של חלק מלהקת חיל השריון הראשונה. פני המחנה השתנו וקיבלו מראה נקי ואסתטי יותר, והחיילים החלו להקפיד על הופעתם. המראה הגדולה שהייתה מוצבת באמצע

המחנה, נהייתה פתאום שימושית.חברתי. את ביקשה שטנית, או שחורה הייתה אם זוכר שאיני הבנות, אחת שוחחנו שיחות נפש לתוך הלילה והתפתח בינינו קשר מהוסס וכמעט אפלטוני. היא ייערך שבת שבאותה ואמרה אביב, תל בצפון בביתה בשבת לבקר אותי הזמינה בביתה קונצרט קאמרי וגם היא תנגן בפסנתר. אביה מהנדס ואמה רופאה. מרוב ייחוס והתרשמות ממעמדה, קיבלתי פיק ברכיים: אין לי בגדים נאותים, וגם לא כסף לפרחים. כמו כן, המחשבה שגם אני אצטרך להזמינה לביתי בגב-ים הורידה עוד יותר את מפלס הביטחון העצמי שלי, שממילא היה נמוך, ולא הגעתי לביקור.

הבחורה נעלבה והידידות בינינו נסתיימה.שירותי הצבאי התקרב לסיומו, שמי הופיע בלוח המודעות עם מועד השחרור – 3.12.1953. הייתי זכאי לכמה "רגילות" שלא ניצלתי וגם לכמה ימים של חופשת

השחרור, כך שהתעתדתי לעזוב את המחנה ב-10.11.1953. שהיו מאחר ילדים. נעלי זוג בו מצאתי מסירתו לפני המחסן סידור במהלך ללא כל רישום, נתתי אותם לחייל נשוי אב לילדים שעבד במחסן. במסדר היציאה טובה סיבה סוף-סוף נמצאה להן והודות הנעליים, את אצלו מצאו לחופשה

להעמידני למשפט. שפטו אותי ל-21 יום מאסר בבסיס ולשלילת דרגה.במהלך אילן. בן, נולד שלדורל דחוף בדואר גלויה קיבלתי במאסר בהיותי שירותי הצבאי בן השנתיים וחצי דורל הספיק לסיים את שירותו הצבאי, להתחתן המעברים כל דירות. כמה ולעבור עבודה מקומות כמה להחליף וגם בן, ולהוליד האלה לא נעשו תמיד מרצון ולא עברו חלק, והכול היה רווי מתחים ומאבקים שלו בנו הוא שמח שמחה אדירה ביום הולדתו של ועם הסובבים אותו. אך עם עצמו

– נולד לו בן.

נתן לבון

108

הולדתו של אילן הועילה לי, כי שחררו אותי מהמעצר בתום שבעה ימים בלבד. הגעתי הביתה ורצתי לראות את האחיין החדש, האחיין הראשון שלי, אילן.

במועד השחרור הרשמי שלי הגעתי מאושר וטוב לב לבקו"ם להשתחרר מעול ומרצוני בכבוד האזרחית חובתי את מילאתי הסדיר. הצבאי שירותי תם הצבא.

החופשי.

טור' (מיל') נתן לופסקו, מ"א 2098425 במאי 2007


109

28חזרה לחיים האזרחיים

ועם תכניות לעתיד: סוף-סוף חזרתי לאזרחות. חזרתי הביתה עם הרבה מרץ לעבוד, ללמוד, לחפש היכרויות חדשות ולשנות את העולם. אבל איך ומה? תהיות וסימני שני, מצד אפורים פחדים אחד, מצד ורודים חלומות רבות, והתלבטויות שאלה רב-גוניים ואינסופיים. לא היה לי גרוש על הנשמה, חוץ מסכום קטן שקיבלתי בעת השחרור. מהוריי או מאחיי לא העזתי לבקש, מתוך בושה וגם מתוך התחשבות פריטי כמה למעט לי, היו לא כמעט בגדים אפילו הלא-מזהיר. הכלכלי במצבם ברירה מחוסר מהצבא. לי שנשארו מכנסיים וזוג חולצות שתי תחתונה, הלבשה גם לא! חדשה? אופנה מרומניה. עוד שנשמר אזרחי בגד בשילוב אותם לבשתי אחרים נהגו כך בשנות החמישים, שהיו שנים של צנע, אבטלה ומחסור. באותו חורף, שהגיע במלוא עוצמתו, לבשתי מעיל שירשתי מאחי, מעיל כבד מבד שחור, אלגנטי, עשוי בתפירה עלית, מעוצב לפי צו האופנה של סוף שנות הארבעים בבוקרשט, דבר

שהבליט את היותי עולה חדש.חיפשתי עבודה בלשכה, דרך מכרים רחוקים, אנשים טובים וקשרים מדומים, כעוזר אחי עם ימים כמה ובעוד בבניין עבודה ימי בכמה להסתפק נאלצתי אבל

למודד.דבר אחד טוב שקרה עם השחרור והיה בגדר שינוי מרענן, הוא שבפעם הראשונה בחיי היה לי חדר ומיטה משלי. הוריי בנו מטבחון מחוץ לדירה, וחצי החדר התפנה בשבילי. לא היה די כסף לדלת הפרדה של ממש, אבל וילון פרחוני מילא את התפקיד בכבוד. סיידתי את החדר בצבע קרם בהיר ואת ארון המטבח לשעבר בחום, וכיסוי

המיטה תאם לצבע הווילון. החיים האזרחיים בכל זאת האירו לי פנים.

לקורס ונרשמתי בשמחה נעניתי מקצוע. ללמוד לי הציעו העבודה בלשכת בגרות, תעודת בהעדר נפתחה. עתה שזה חיפה, לאוניברסיטת ובמקביל חרטות את שסיימתי והצהרתי המשפט לבית ניגשתי שאיתם עדים שני גייסה מאמיקה שנשרף בבית שלנו שכן גרין, ארמנד העדים, שאחד זוכר אני התיכוניים. לימודי קבלת לכבוד שערכנו במסיבה התארח שהוא הרצינות במלוא הצהיר בבוקרשט,

תעודת הבגרות.

*

הבלוף הזה הציק לי והכביד עליי לאורך השנים, כמעט עד לאחרונה, כשהתחלתי לכתוב את זיכרונותיי. בתקופה זו אני מקלף מעצמי הרבה דימויים והרגשות מדומות

נתן לבון

110

שדבקו בי, נפרד משקרים, שמתוך נוחיות קוראים להם "שקרים לבנים". אני מנסה להתנער מכל אלה ולעמוד מול עצמי האמיתי, ומגלה שיש לי המון סיבות טובות ובאושר ומרוצה ממה שהנני, להביט אחורה בסיפוק, בשמחה גאה בעצמי להיות

מהישגיי הרבים והמגוונים, מסביבתי וממשפחתי – הרחבה והגרעינית כאחת.

*

מקצועית, תעודה על נוסף שבסופו, חרטות בקורס ללמוד התחלתי כאמור, אקבל אישור מוסרי ומוסמך לזיקתי לפרולטריון האמיתי. אהבתי מאוד את לימודי מאווררים ידיים, רחבי באולמות ספר, בית של נאה במבנה שנערכו החרטות,

ומוארים.בהפסקות האוכל היה נעים לשבת בחצר בית הספר, לנשום את ריחותיה ולהביט בשלל צבעיה של הגינה המטופחת והמזמינה. מצאתי שפה משותפת עם התלמידים והתיידדתי עם כמה מהם. המורה-המדריך שלנו היה אדם בעל חוש הומור, סבלני,

לא מאיים או תובעני.חתיכת כשהפכתי המצטיינים, עם נמניתי הקורס של הראשונים בשלבים על השתלטתי תמיד לא בהמשך, דופי. ללא לאליפסה או מושלם לעיגול ברזל הקואורדינציה הדרושה. מעלה נוספת של הקורס הייתה דמי הכיס הנדיבים, כערך

של מחצית משכורת ממוצעת.במקביל התחלתי את לימודיי באוניברסיטת חיפה, בחוג לפילוסופיה. ולא ידעתי אז שאני זוכה לשמוע תורה מפיו של פרופ' הוגו ברגמן, מגדולי הפילוסופים והוגי הדעות בישראל. הוא היה איש מקסים ומרשים מאוד בהופעתו האצילית וביחסו האבהי לסטודנטים. עבורי זו הייתה חוויה מיוחדת להקשיב ולשמוע אותו ואת ניגון דיבורו. אבל לצערי ידיעותיי בעברית וכושר תפיסתי לא תמיד עמדו לי כדי לרדת

לעומק דבריו ולהבינו כהלכה.אחר בשבוע, פעמים שלוש שבועיות, שעות 12-10 למדתי באוניברסיטה הצהריים. לדאבוני, ראשי וגופי לא עמדו בדרישות ובקצב הדרוש. צירוף של כישוריי לחיפה, מגב-ים הנסיעות של הפיזי והמאמץ הכיס חסרון הלימודיים המוגבלים,

הביא אותי להחלטה, לאחר חודשיים, להפסיק ללמוד.

*

מול כל אלה, טעון להט אידאולוגי ומלא רעיונות כרימון, חזרתי לתא המפלגה בגב-ים. כאן חיכו לי שתי הפתעות, אחת טובה והשנייה מרגיזה וכואבת. הטובה הייתה לראות שחברים ואוהדים חדשים הצטרפו. השנייה, שהרגיזה אותי ופגעה בי עד עומק נפשי, הייתה שהפסיקו את חברותי במפלגה! הם טענו כי בעת שירותי (!) וכי אם אני רוצה להצטרף, עליי בצה"ל ניתקתי את הקשרים ולא הייתי פעיל


111

להירשם מחדש למפלגה, להציג מועמדות ולעבור תקופת ניסיון של שישה חודשים לפחות.

בסודי אוזני, על לחש החברים אחד השק. מן המרצע יצא קצר בירור לאחר האבסורד! שיא אחי. עם עובד ולמעשה המוסד של כמושתל חשוד שאני סודות, לסלק מפעילות רצו ואותי היותי קומוניסט, בגלל מן המוסד לפטר רצו את אחי מפלגתית משום שהוא עובד במוסד. ההלם היה גדול, אבל חדור אמונה ונחישות, פתחתי במערכה להוכיח את האמת שלי, את צדקתי ואת נאמנותי הרעיונית. במבט לאחור, למזלי הרב כל זה התרחש כאן בארץ ולא ברומניה, שם קרוב לוודאי שהייתי

נשלח לכלא לכמה שנים טובות.המערכה לטיהור שמי ועל זכותי להיות חבר המפלגה הקומוניסטית הישראלית התנהלה בעיקר במסגרת התא המקומי. התא בהרכבו החדש כלל שלוש משפחות צעירות ששתיים מהן גורשו מן הקיבוץ ועוד צעיר צרפתי על פי מוצאו ומזגו. היו עוד כמה אוהדים, צעירים, פליטי קיבוץ ומקורבי השמאל הסוציאליסטי של ד"ר

משה סנה.בעיני החברים החדשים שנזרקו מביתם עקב דעותיהם, כל הפרשה שלי נראתה כחידה הלקוחה מעולם המסתורין של הרומנים הבלשיים. הם גם מצאו דמיון בין לחקר להצטרף אותם דרבן וזה לי, שמעוללים מה ובין בקיבוץ להם שאירע מה

האמת.ילידי ארצו של (בעצם שלוש המשפחות היו הזוג הראשון היה ממוצא הונגרי אטילה): הגבר, אבי, גבר צעיר ונמרץ, נגר בעל תודעה מקצועית ויושר אישי מוצק.

רעייתו חווה, גננת שלא עבדה וטיפלה בשתי בנותיהם בגיל הגן.הגבר השני היה לצי, איש קפדן וקנטרן, שחשיבותו העצמית עמדה ביחס הפוך לנתוניו השכליים, עבד בבית חרושת "אתא", שנחשב באותם ימים אחד ממקומות טווס מפוטם. אשתו מרים, כמו פלא שהסתובב לא – בארץ היוקרתיים העבודה יפה מבעלה, טובות שנים בכמה צעירה חווה, של אחותה בהונגרית, מריקה או וגנדרנית, לא גילתה עניין רב בפוליטיקה, העדיפה את הרכילות השכונתית, מי עם

מי ולמה, וטיפלה במסירות בתינוקה הפעוט ובבעלה החשוב.בני הזוג השלישי הכירו והתחתנו בהיותם מאושפזים בסנטוריום לחולי שחפת ברמתיים, ומשם הם זכרו את אחי. הגבר, מאיר, אדם גבוה ונאה, שלא ניתן להתעלם מהנוכחות ומהביטחון שהפגין בעת שדיבר, עבד כלבורנט בחקר המים. אשתו, רחל, מורה מובטלת, לא יפה במיוחד, בעלת עיניים בורקות עם ניצוץ ממזרי, חיוכה רחב,

מתובל בציניות, קורנת נשיות, חום, חן ונעימות.מכל אלו, לצי מונה "לשוחח" עמי, לתהות על קנקני ולברר את מעשיי, מחשבותיי ועמדתי. ניהלנו שיחות רבות לתוך הלילה ובבקרים שבהם עבד משמרת שנייה או שלישית. שאלותיו ה"מתוחכמות" חזרו על עצמן שוב ושוב, כנהוג בחקירות במרתפי

נתן לבון

112

השירותים החשאיים בכל העולם. לבסוף הוא השתכנע שאני בסדר, בן אדם הגון וחבר מפלגה נאמן. הוא השתכנע, אבל הגדולים והקובעים בהנהגה – לא.

חיפשתי עדים מתקופת פעילותי בצבא, פרסמתי מודעה בביטאון המפלגה "קול העם" לאתר את עזרא, איש הקשר שלי, ואף הצלחתי למצוא אותו. הוא אמר מה שידע על פעילותי, אך גם זה לא הועיל. מחול השדים נמשך ונמשך. אמנם אפשרו לי להשתתף בישיבות התא, אך מידרו אותי ככל יכולתם. בחשדנותם החולנית הם נגד שלחו לבדיקה גרפולוגית את טופסי העצומה* שעליה החתמתי אנשים שונים התחמשות גרמניה ולמען שלום ישראלי–ערבי, לוודא שלא זייפתי את החתימות (כי

אני החתמתי את כמות האנשים הגדולה ביותר).בין כל החברים, הוותיקים והחדשים, רק שניים תמכו בי בגלוי, בקול רם ומכל הלב, תוך הבעת אהדה מיוחדת כלפיי, סגל ורחל. סגל, מהפכן ואיש מחתרת ותיק למנהיגי מכתבים כתב והתכנסות, ישיבה בכל בקנאות עליי הגן מרומניה, עוד

המפלגה וניחם אותי בגלידת מישמש מהקיוסק שלו.עם רחל היה סיפור אחר. רחל הזדהתה עמי באופן טוטלי, ולא ידעה את נפשה מרוב רצון לעודדני ולתמוך בי. זמנה וזמני עמדו לרשותנו, היא לא עבדה בכלל ואני לא תמיד, כך שבילינו יחד שעות בוקר ארוכות, בשיחות נפש ובטיולים ארוכים על שפת הים. כל אלה קירבו אותנו זה לזו יותר ויותר, וכעבור כמה שבועות הידידות

והתמיכה הפכו לאהבה, לאהבה אסורה.בעקיפין זה סיבך אותי עוד יותר בבירור המפלגתי הבלתי-נגמר. יושרי ומוסריותי נפגמו, התייסרתי, אך רגשותיי כלפי רחל היו כנים ועמוקים, מה גם שההימצאות בקרבתה הייתה נעימה ומסעירה והקשתה עליי להפסיק את הקשר. אמנם ניסיתי גם את זה כשנעניתי לחיזוריה העקשניים של חברת מפלגה אחרת שבמקרה קראו

גם לה רחל, אך לשווא, חזרתי לרחל האמיתית.

*

הניכור וההסתייגות שהופגנו כלפיי בתא המפלגתי לא הרתיעו אותי לפעול במרץ ובהתלהבות רבה. הפצתי עיתונים כל יום חמישי או שישי אחר הצהריים, לפעמים גם וגם, בגב-ים ג' ובמעברת גורדניה. במסגרת זו רכשתי לעצמי כמה חברים חדשים,

פעילים במפ"ם, חברות שנמשכה כשעברנו יחד לירושלים.במעברה, הפצת העיתונים התנהלה בתנאים קשים של איומים מצד כמה בריונים המקום. דיירי מקרב ראש שומרי לעצמי לארגן הצלחתי מולם מפא"י. תומכי פעילותי לא הצטמצמה להפצת עיתונים בלבד. הקשרים ההדוקים עם רחל הולידו מפעל תרבותי שוקק חיים ואירועים חברתיים רבים. אחד החברים היידישיסטים העמיד לרשות המפלגה דירה ואף תרם סכום מכובד לקניית ספרים. את הספרים קנינו מאחד מחברי מפ"ם במקום, שעבד כסוכן של "ספרית פועלים", וכך עלתה


113

קרנה של המפלגה בקרב תומכו, עמם ארגנו כמה עשיות משותפות, בליגה לידידות עם ברית המועצות ו"תנועת השלום".

מפ"ם, חברי כמה גייסנו שלהנהלתו וספרייה תרבות למועדון הפך המקום שמיניסטית חסרת רקע מפלגתי וכמובן את פנינה, שכישוריה כציירת בלטו כבר אז. מדי שבוע קיימנו "שבת תרבות" שכללה הרצאות, דיונים ומופעים זעירים. שיריהם של אלכסנדר פן, מאייקובסקי ושלונסקי כיכבו גם הם. בין ראשוני המרצים נמנו הצייר יהושע גרסברד, השחקן אלי גורליצקי, במאי חבר מק"י ששכחתי את שמו, צעיר ביאליק; על שהרצתה החביבה, השמיניסטית פנינה, כמו מקומיים וכוחות במסגרת ועוד. במצרים, ילדותו על שסיפר מצרי, ממוצא מפ"ם חבר שרמנטי, ההתרחשויות התרבותיות, בחנוכה של שנת 1954, הפקנו מסיבה שבמרכזה המחזנו קטע מהספר "זרמי המעמקים", על קומוניסט אמריקני שנדון למוות. אני גילמתי

את התפקיד הראשי.וצעירים צעירות אליו ומשך העולים בעיירת חיוביים הדים עורר "המועדון" רבים מחוץ למעגל הקבוע של מק"י, אך הוא היה לצנינים בעיני חלק מחברי המפלגה

הותיקים, שראו בכך כמעט עבודה זרה ביחס לרוח המהפכה...

*

ועוד כמה דברים מהעולם הפוליטי של אותם ימים סוערים וטעונים, שהעסיקו את חברי המפלגה ואת הציבוריות הישראלית והעולמית כאחד. אני נזכר בעסקת הנשק של צ'כיה עם מצרים, שנראתה בעיני רבים וטובים כבגידה בישראל. בגידה לאויבינו. עוזרת וכעת העצמאות במלחמת עזרה לנו שהושיטה מדינה אותה של היו גם משפטי סלנסקי, מבכירי הצמרת הפוליטית בצ'כיה, שעמו הושיבו על ספסל ראווה כמשפט התבררו יותר שמאוחר מפ"ם, חבר אורן, מרדכי את הנאשמים

שקרי.ליוגוסלביה, המועצות ברית בין ההתפייסות הגיעה הזאת המערבולת לתוך חרושצ'וב, מנהיג ברית המועצות, ביקש סליחה מטיטו, דמות רבת זכויות, כפרטיזן במלחמת העולם השנייה. הוא התנצל על הנידוי שהוטל עליו ועל ארצו כמה שנים קודם לכן. לכך התווספה הפלת מטוס "אל-על" בשמי בולגריה, שבה נהרגו ישראלים

רבים, ביניהם אותו קצין שלי, יוסי החביב והנחמד, שמותו העציב אותי מאוד.בכל הוויכוחים הללו, למרות מצבי ה"מפוקפק" העזתי להטיל ספק בחיוניות של עסקת הנשק הצ'כית עם מצרים, שהמפלגה הצדיקה אותה, וגם באמינות משפט סלנסקי והאשמת אורן. עמדותיי אלו הוסיפו שמן למדורת האש נגדי ושימשו הוכחה

נוספת לפרצופי ה"אמיתי".

*

נתן לבון

114

שבמסגרתו המועצות ברית עם הידידות קונגרס אביב בתל נערך 1954 בסוף בלונדינית, צעירונת הכבוד לבמת הביאה הדגל נס את שליחים. מרוץ התקיים חטובה בעלת שיער קצוץ, שמשכה את תשומת לבי. חיפשתיה במהלך הקונגרס אך ללא הצלחה. שלוש שנים מאוחר יותר פגשתיה שוב, הפעם עם צמה יפהפייה, בדיוק כוח – רעייתי מרים, הכרתי את וכך ויתרתי, לא הפעם וחלומי. רוחי טעמי, לפי

ההתמדה, צירוף מקרים או יד הגורל...?

*

בסיום קורס החרטות חזרתי לחפש עבודה. בלשכה לא היה סיכוי, ואז, בעזרת "הימה" פרוטקציה של דוד של פאולה, אשתו של דורל, התחלתי לעבוד במספנת טובה, משכורת ומאתגרת, נהדרת הייתה העבודה יפה. ומתגמל יוקרתי מקום לא הדל, ניסיוני עם אני, לחנוכה, אבל אפילו לחגים, ארוחות מסובסדות, מתנה עמדתי בקריטריונים שלהם. השתדלתי, אפילו עבדתי בהפסקות, אך התפוקה שלי הייתה רחוקה מלספק את הנדרש, ובתום ארבעה חודשים מצאתי את עצמי מחפש

שוב עבודה.בכל זאת ניצלתי היטב את הכנסתי היפה ובחנוכה של שנת 1954, כשעדיין לא חשבתי שיפטרו אותי, חגגתי במסע מתנות: לטאטיקו קניתי דוד חשמל למקלחת, למאמיקה חלוק חורף ירוק לאילן, שתמיד אהבתי, דובי גדול. קניתי מתנות גם לפנינה

ועדי וכמובן לרחל. זאת הייתה הזדמנות מצוינת לתת ביטוי חומרי לאהבתי.במשך כחודשיים עבדתי במגוון רב של עיסוקים, וכל מה שהציעו לי קיבלתי: בכך), מושג היה שלא (אף נפחות הזיקוק, בבתי ה"לבניות" של מבפנים ניקוי מסגרות, נגרות, בניין, שליחויות ומה לא. לבסוף הצלחתי להתקבל כמסגר בבניית עצמו. במפעל מכן ולאחר פרטי קבלן אצל תחילה בעפולה. לסוכר החרושת בית ברזלים לחתוך המסגרות, מלאכת של השחורות העבודות את לבצע עליי הטילו

ופחים, להבריג ברגים, להכין את החומרים ולנקות את השטח.פוסט", לצומת ה"צ'ק עד יצאתי מהבית באוטובוס של השעה חמש בוקר כל ומשם המשכתי לעפולה ועוד כ-20 דקות ברגל. כך הגעתי למפעל כמה דקות לפני השעה היעודה שבע, "לדפוק כרטיס". בחודש הראשון לא החזירו לי את דמי הנסיעה הכבדים וקיבלתי באנחת רווחה גדולה את הבשורה שבהמשך ישלמו. מצבי הכלכלי נוספת, בלילה, שעבורה לי לעבוד משמרת נוסף חל בעת שאפשרו השתפר. שיפור

תוגמלתי בתוספת של 200%.

*

עם פתיחת ההרשמה לאוניברסיטה העברית, החלטתי שאני נרשם. בבית קיבלו את החלטתי בספקנות רבה וברגשות מעורבים. למרות זאת מאמיקה התנדבה ללוות ארבע ובתום לרכבת, עלינו רבה קודש ביראת ההרשמה. לצורך לירושלים אותי


115

שעות הגענו לעיר הבירה. באותם ימים היו בנייני האוניברסיטה פזורים ברחבי העיר ומשרדי ההרשמה שכנו ברחוב קרן היסוד, מול בניין טרה סנטה.

כמה בהרכב קבלה לוועדת הוזמנתי המפוקפקת התיכונית השכלתי בשל פרופסורים מכובדים, מכופתרים ומעונבים. כשנשאלתי איזה ספר קראתי לאחרונה, עניתי בגאווה "מלך בשר ודם" של משה שמיר, אך מרוב התרגשות השתהיתי דקות ובזכותו אותי הציל המלך דוד הספר. גיבור מיהו לשאלתם שעניתי עד ארוכות התחלתי החדשות התכניות לאור השלמה. שעות בתוספת א', לשנת התקבלתי

לחסוך בקפדנות את רוב משכורתי למימון לימודיי.

*

לאט-לאט התברר שלחלק מחבורת הצעירים בגב-ים היו אותן תכניות כמו שלי. החלומות שנרדמו בחורף, התעוררו באביב והולכים ומתגשמים בקיץ. פנינה ועדי חודשים. בחתונתם, ופרידה של כמה בלבד, לאחר משבר 19 בני התחתנו, כשהם פנינה החתונה לקראת החתן. אני שלא שחבל אוזני על לחשה פנינה של אימא נרשמו לחתונה הם עם הסידורים ויחד חייל, עדיין היה ועדי השתחררה מהצבא ללימודים בירושלים, עדי לפקולטה למתמטיקה ופנינה הגישה עבודות ל"בצלאל".

עוד נרשמו לאוניברסיטה יעקב ילינק, שנזרק מקיבוץ מענית. הוא השלים בגרות ונרשם ללימודי כלכלה. דני המצרי, חבר השמאל, שעבד לפרנסתו עם אביו במכירת הפצת במסגרת עמו והתיידדתי שהכרתי אחר, אוהד למשפטים. נרשם , ירקות

העיתונים, נרשם לפסיכולוגיה.מאיר, בעלה של רחל, נרשם לפקולטה לכימיה. לפי תכניתם, את מחייתם בעת הלימודים רחל הייתה צריכה לממן מעבודתה כמורה, שעוד בקיץ נסעה לירושלים לדאוג לעבודה ולדירה. רחל קיבלה משרה בבית הספר של בית החולים "איתנים" וגם ארגנה להם דירה, בזכויות עולים שלא מומשו בעבר, בבית מזמיל בירושלים, קריית היובל דהיום. בסוף יולי 1955 רחל עזבה את גב-ים ופתחה פרק חדש בחייה

ובכך הגיע הרומן שלנו לקצו.

19 במאי 2007

נתן לבון

116

29אוניברסיטה שנה א'

שנת הלימודים באוניברסיטה החלה ב-9.10.1955, אבל כמה שבועות קודם לכן הגעתי מדי פעם לירושלים כדי להכיר את העיר, לסדר לי את הראש, ובעיקר למצוא מקום הולם להניחו מדי לילה. הגעתי לעיר גם לסידורים, בדיקות, בירורים חיוניים ועל החיים אורח על האפשר ככל וללמוד לראות לשמוע, לחוש, להריח, כדי וגם אפשרויות התעסוקה בעיר מגוריי החדשה. למזלי, חבריי הנאמנים פנינה ועדי כבר התמקמו במקום, ועוד בטבורה, ונתנו לי מקלט ללון, בתוספת ארוחת בוקר ותדרוך

ראשוני אך קפדני ומדויק: כיצד, למה, לאן ומדוע, מה כדאי ומה פחות.

בקשתי לקבל חדר בשיכון הסטודנטים נדחתה, וימים ארוכים כיתתי את רגליי משה; שבקריית המקשר בשיכון כלבבי חדר שמצאתי עד העיר, ברחבי הזריזות אמנם לא קרוב לבניינים השונים שבהם לימדו אז, אך במרחק הליכה מגבעת רם, שבה נבנה הקמפוס החדש. לצורך בניית המפעל המפואר הזה ניתנה זכות מיוחדת לכל סטודנט לעבוד ארבע שעות כל יום, בשעות שבע עד 11 בבוקר, בשכר הוגן של בעבודה, והתמיד השיעורים מערכת מבחינת לו שהתאפשר שמי כך לשעה. לירה היה יכול להשתכר 100 לירות לחודש. הסכום כיסה, בצניעות ובחסכנות, את רוב ההוצאות החודשיות, שהתחלקו כמעט שווה בשווה בין תשלום שכר הלימוד, שכר

הדירה והוצאות המחיה.והייתי לירות, מ-500 יותר לחסוך הצלחתי לסוכר החרושת בבית מעבודתי מסודר לשני שלישים משנת הלימודים, אבל כדי להבטיח את מחייתי בעתיד, ניצלתי

כל הזדמנות לעבוד כמה ימים בשבוע.

הלימודים החלו. ההתרגשות מחניקה, אי-הוודאות והחרדה מרעידות, והחרטה טקסים בי. יבחינו לא שחלילה בתוכי, והתכרבלתי מפחד הזעתי מתעוררת. מיכאלי רבקה של שירתה לקול הירוקים, הסטודנטים לכבוד מסיבה ונאומים,

ולצלילי אקורדיון שבו ניגנה.לאחר מכן החלה מסכת הרכבת לוח השיעורים וההרצאות, מבצע לוגיסטי מסובך ובשיעורי הלימודיות בהעדפותיי רק לא להתחשב צריך הייתי כי ביותר, ומורכב החובה, אלא גם במרחקים שבין הבניינים שבהם התנהלו הלימודים השונים, כך

שבהפסקה של 15 דקות אוכל לדלג משיעור לתרגיל ומהרצאה לשיעור...את מרבית השעות הקדשתי ללימודי החובה בעברית, תולדות עם ישראל ולאלה

הקשורים לחוג לחינוך.


117

פילוסופיה היה חוג הלימודים השני שלי, שבו השתתפתי רק בקורס אחד, בנושא עוד והערצתי הוגו ברגמן, אותו הכרתי פרופ' היוונית, שנתן תולדות הפילוסופיה

מחיפה.בחוג לחינוך זכיתי לשמוע תורה שהרביצו שני פרופסורים ענקי הדור בתחום: בתאוריה החיים בהליכות דרך מורה ואתיקה, מוסר רוח, איש סימון, ארנסט שליד התיכון הספר בית מייסד דושקין, ואלכסנדר שלום, ורודף ובמעשה האוניברסיטה וממניחי היסוד של לימודי החינוך באוניברסיטה העברית, ומאוחר

יותר חתן פרס ישראל.כך קפצתי כמעט מדי שעה מבניין טרה סנטה לרטיסבון, ולעתים לאגף הדרומי של מלון "המלך דוד" או לקמפוס החדש בגבעת רם. בשיעורים הבנתי מה שהבנתי,

התקשיתי לרשום, וברקע חבלי קליטה מסורבלים ומעיקים.

*

מאחר שהגעתי לירושלים עם מכרים וידידים ותיקים לא חסרה לי חברה, אך חיידק הפעילות הציבורית לא נתן לי מנוח. עם הרבה ספקות וחששות התייצבתי שפם עם מרשים, אך מרושל חזק, גבוה, איש אותי קיבל שם המפלגה. בסניף סטליני ועיניים חכמות, שחורות ומרצדות, אברהם הס שמו, ניצול שואה מרומניה. הוא חייך חיוך גדול שבקצהו ציניות, קם, צעד לקראתי ברגל צולעת אך בצעדים בטוחים, בירך אותי בלבביות ולחץ את ידי בחוזקה. אברהם, שהיה אז מזכיר הסניף ידע שהתנאי שלי לפעילות גם וציפה לבואי. הוא ידע שאני בירושלים או המחוז, הוא לקבל פנקס חבר שבו יצוין במפורש שחברותי במפלגה החלה מאז 1949. הוא ידע, ובתנועה שובבה הוציא ממגירת שולחנו את פנקס החבר שלי, פנקס שעל זכותי

לקבלו נלחמתי שנתיים וחצי.במחשבה לאחור התנהגותי הייתה מוזרה במקצת. חייתי במצב של קונפליקט ומנודה ומק"י") מחירות "חוץ בן-גוריון, של (כמצוותו מבחוץ מנודה משולש:

מבפנים, בתוך המפלגה, בעת ובעונה אחת, ושנוי במחלוקת במשפחתי שלי.אך כלפיי, והחששנות החשדנות ההתחשבנות, פרק שתם לתומי חשבתי אז ממני מנעו השנים כל במשך זהירות. של מידה על איתי לשמור המשיכו למעשה להיבחר למוסדות הסניף או לתפקידים בכירים יותר. גם דעותיי הבלתי-שגרתיות בסוגיות הדמוקרטיה הפנים-מפלגתית בארץ והעדר בחירות רב-מפלגתיות בברית

המועצות תרמו לכך.

למערכה. ולהירתם שרוולים להפשיל מכשול עבורי היווה לא דבר וחצי דבר לה ומחוץ כולה במפלגה רב מוניטין בעל תא הסטודנטים, בתא כמובן, הוצבתי זכתה רשימת מק"י כמה בבחירות להסתדרות הסטודנטים, שבהן בזכות הישגיו

נתן לבון

118

שנים ברציפות לייצוג מכובד של 10%. הישג זה הושג לא מעט בזכות שרגא בירן, סטודנט למשפטים, איש מבריק ושנון מאין כמוהו, בעל רטוריקה וכושר שכנוע מן המדרגה הראשונה. הוא היה הנציג שלנו במוסדות הסתדרות הסטודנטים, ולמרות דעותיו היה מוערך מאוד ואף ייצג את ההסתדרות בפורומים בינלאומיים (בירן הוא

כיום אחד מעורכי הדין הבכירים ובין עשרת המיליארדרים בארץ).

בישיבה הראשונה של התא נבחרה המזכירות ולהפתעתי נבחרתי למזכיר התא, תפקיד מחייב ובעל יוקרה רבה, מה עוד שבתא היו דמויות ידועות כמו עקיבא אור,

ימאי, ממנהיגי שביתת הימאים, ותמר, בתו של ח"כ משה סנה. במבט לאחור, כשאני סוקר לאן הגיעו חבריי אותו תא, רובם עשו חיל בחיים האקדמיים, ברפואה, במדע, בעיתונות, בכלכלה, במשפטים ועוד. עובדה זו מחזקת כישורים עתירי היו דאז הקומוניסטית המפלגה מחברי גדול שחלק הדעה את יושר כבעלי גם עצמם את הוכיחו הם גורפות, להכללות להיסחף ובלי ויכולות,

אישי, רגישות חברתית ומוסרית מעל לממוצע.בחזרה לתא הסטודנטים. מהר מאוד התברר שבאותה שנה זכה התא לתגבור לחלקו החלטנו האפשר ככל להתייעל שכדי כך ל-60, הגיע חבריו ומספר רציני, לשניים – לתא של מדעי הרוח ולתא של רפואה ומדעי הטבע. אני נבחרתי למזכיר שני התאים, שלכל אחד מהם היו מזכיר ומזכירות משלו. התעורר ויכוח סוער סביב הצעתי לפתוח את ישיבות התא גם לסטודנטים אוהדי המפלגה, כאלה שמסיבות קיבלו את חברי התא כחברי מפלגה. פורמלית להירשם מעוניינים היו לא שונות מוסדות אך החליט, התא רגישים. נושאים יידונו שבהם מקרים למעט ההצעה,

הסניף הטילו וטו. כך כשלתי בניסיוני לפתוח את דלתות המפלגה.הפעילות הייתה אינטנסיבית, מגוונת ואף חוצפנית ונועזת: חילקנו כרוזים כמעט מדי יום, ארגנו "מאסופקות" (משמרות מחאה), הפגנות קטנות במרכזים השונים של הקמפוסים וגם בשכונות. לפעמים עזרנו בחלוקת כרוזים באזורי התעשייה בתל החוץ מדיניות על ביקורת מתחנו המפלגתי, הקו במסגרת שאול. ובגבעת ארזה לא שבענו ופעולות התגמול, הביטחון מדיניות על הפנים של הממשלה, ומדיניות נחת מהתלות בארצות הברית ויחס הממשלה כלפי האזרחים הערבים שחיו במשטר חמור של הממשל צבאי. חברינו הערבים סיפרו על הקשיים שלהם להגיע מיישוביהם

לירושלים, על המחסומים והחיפושים שהם צריכים לעבור.לא היססנו לקום, לפני תחילת השיעורים, כדי להתריע על שכר הלימוד הגבוה, (אף הערבים החברים כלפי היחס ועל הסטודנטים בשיכוני מקומות העדר על

שבדיעבד התברר שבאוניברסיטה, לרוב, הם הופלו לטובה).


119

מכן לאחר והגיע לעילוי (שנחשב אשר דוד כשהחברים נרשם השיאים אחד כעיתונאי) פרסמו (שבנה לעצמו קריירה מוצלחת וראול טייטלבאום לפרופסורה) ידוע היה טלמון טלמון. פרופ' הדגול ההיסטוריון עם שהתפלמס מאמר-מסה בהשקפותיו האנטי-קומוניסטיות והאנטי-סובייטיות. הוא התמחה בחקר המהפכה הצרפתית וטבע את המושג "דמוקרטיה טוטליטרית" (דמוקטטורה) בהגדרתו את השלטון היעקוביני שלאחר המהפכה. לדבריו, מושג זה הולם גם את הדיקטטורה הסובייטית. מאמרם של דוד וראול היה התרסה בוטה וחצופה נגד האיקון הנערץ של החוג ללימודי היסטוריה, דבר שגרם תסיסה רבה וסערת רוחות והוסיף משנה

אדרנלין להרצאותיו של הפרופסור הדגול.

*

הלימודים לא היו קלים ולכושר הריכוז שלי היו מורדות ועליות. נהניתי לשמוע את המבוא לחינוך מפיו של פרופ' סימון ואת הרצאותיה ודיבורה המנגן של לאה גולדברג שמשכו מאזינים רבים, ולא פעם נאלצנו לא היה בהן מקום לשבת. התמדתי גם בשיעורי השפה העברית מפיו של מר רוזן, אף שבבחינת סוף השנה די פישלתי. זה לא מפריע לי לזכור אותו כמורה טוב, איש חביב נעים הליכות שהשרה אווירה נינוחה בשיעורים. לאחר כמה שנים הכרתי את בתו נאווה, עובדת סוציאלית, ועבדנו

יחד.מגיעה אותה לי דמיינתי שתמיד ומרושעת, קפדנית אישה לאנגלית המורה לשיעורים רכובה על מקל של מטאטא היישר ממחוזות המכשפות. הנה עוד סיבה, וידיעותיי צרפתית גם למדתי אנגלית. יודע לא אני מדוע תירוץ, דיוק ליתר או המבוא בשיעורי השיעורים. תוכן את להבין לי סייעו מהתיכון המוקדמות להיסטוריה של עם ישראל בקושי הבחנתי בין דוד לגולית ובווודאי לא הייתי בקיא

במלכים שבאו לאחר מלכות שלמה. בסוף יצאתי ממועד ב' או ג' פצוע אך שלם.

*

לא בקריית משה, בשיכון המקשר כלבבי חדר בי כשמצאתי השמחה שאחזה ארכה לצערי זמן רב. כעבור חודשיים הודיעו לי בעלי הבית שבתם חוזרת הביתה ושהם צריכים את החדר. הם השתדלו להיות נחמדים ועזרו לי למצוא חדר חלופי, חדר גדול בבית מפואר ברחוב אליעזר הלוי, שבו גרה בתו המבוגרת של פרופסור ידוע שהזדהה עם תנועת המזרחי. היא ניהלה עמי שיחות על תאטרון, פילוסופיה קולני. או חריף פוליטי לפולמוס מלהיכנס להימנע השתדלנו שנינו ואידאולוגיה, אני קיבלתי מדי יום את "קול העם" אך היא דאגה להביא לי את "הצופה", שהגיע

מוקדם יותר.כי והחשוך, הקר החדר לחימום תרם לא זה אך גם, והיחס יפה היה החדר שהחלטתי כך כחימום, מגונים מהרגלים התנזרו החמישים, שנות של בחורפים

נתן לבון

120

לחפש לי קורת גג אחרת. בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה עבד איתי סטודנט דרוזי שגם הוא חיפש חדר, והוא הציע שנהיה שותפים כי הוא מתקשה, כערבי, למצוא מקום. מתוך נאמנותי לערכי האחווה היהודית-ערבית הסכמתי, וכך נכנסנו לחדר

מצ'וקמק, במחיר מציאה, ליד שוק מחנה יהודה.בדיוק אז מאמיקה ודורל החליטו לבקר אותי. הם באו, ראו והזדעזעו, התפלאו כיצד הנסיך לבית לופסקו גר במקום עלוב שכזה, אם כי הדבר לא גרם להם לתת יד

או עצה בונה, ממשית ומוחשית...למזלי, הסולידיות בין העמים לא נדרשה לעמוד במבחן זמן ממושך, כי חברי עבר ללמוד בחיפה ועזב, ואילו אני מצאתי לעצמי מקום מגורים אחר. חדר פצפון, נחמד וקומפקטי, עם הרבה אור ועם מרפסת, ברחוב הרן שברחביה. בעלות הבית ושוטרים דיבורים רעשים, עד שבוקר אחד שמעתי למדי חביבות זקנות היו שתי אותם. שגנבתי בי חשדו והן עגילים זוג להן שנעלמו התברר בבית. מסתובבים המשטרה חקרה אותי יממה שלמה, כשלפתע הן מצאו את האבדה באחת המגירות. המשטרה שחררה אותי ללא אומר ומילות סליחה וגם הזקנות נמנעו מלבקש סליחה לבני קשה כמה לראשונה למדתי אז והעלבון. הפגיעה השווא, חשד על כפרה או

האדם להכיר בטעותם ולהתנצל.

כועס, מרוגז ועצבני עד השמים החלטתי שאני עוזב את החדר מיד, לא חשוב לאן, באותו יום ממש. ארזתי את רכושי הדל בשתי מזוודות. כנקמה פיזרתי בחדר עיתונים וזבל אחר, ועמדתי לצאת. מן השמים צץ אז חברי הטוב שמואל, שסיפר שגם הוא צריך מקום מגורים, מצא חדר, אך מפאת מחירו הגבוה צריך שותף. כך הפכתי לשותפו בחדר יפה וגדול עם מרפסת ענקית ברחוב סולד במרכז העיר, רחוב

שבו גרו עוד כמה חברים.

במהלך שנה ב' הידרדר מצבי הפיננסי ונאלצתי לחפש מקום מגורים זול. מחלתי על כבודי והגשתי בקשה חוזרת לקבל חדר בשיכון הסטודנטים. הפעם נענו לבקשתי, אולי בשל עסקנותי בהסתדרות הסטודנטים. קיבלתי חדר בשיכון השוודי בשכונת מוסררה, ממש ליד הגבול, עם עוד שני חברי מפלגה. מערכת היחסים בין שני אלה מספיקה לכתיבת כרכים שלמים של הומורסקות או מערכונים של הגשש. מוטי היה בעל אמצעים נחשב נכה צה"ל שחי מקצבה של משרד הביטחון, נמוך קומה, גוץ המרופט, במעילו ומאובק מרושל לבוש מעט, מכופף גבוה, היה ניסן ומבוסס. סטודנט למשפטים בעל חסרון כיס כרוני. השניים ניהלו ביניהם מלחמת מעמדות של ממש. הם רבו על כל דבר, מי נאמן יותר לתנועת הפועלים ומי מכיר טוב יותר את כתבי מרכס ולנין. ניסן היה מפלח את הצ'יפס מהמחבת של מוטי, וזה בתורו היה זורק את הבגדים של ניסן בתואנה שהם מסריחים. ואני באמצע, שותק ולא


121

מגיב, לא שופט ולא בורר. אני סבור שמידת התבונה שלי עלתה בקנה אחד עם מידת הרחמים.

*

מברית וקשות רעות מפתיעות, בשורות התבשרנו 1956 מרס חודש במהלך המועצות. בנאום המפורסם של נקיטה חרושצ'וב בוועידה ה-20 של המפלגה, הוא חשף את כל הזוועות, הפשעים והרציחות שביצע סטלין; את פולחן האישיות שלו, רדיפת את אותו מדעתו; בהתגשמותו, שהוציאו האדום והאלוהים שמש העמים העמים והגלייתם, את החיסולים ואת המחנות שבהם הוחזקו בתנאים מחפירים מתנגדי המשטר האמיתיים אך בעיקר המדומים; את הפחד האובססיבי של סטלין, שלו העמוקה הפרנויה ואת העם, אויב את פינה כל ומאחורי אחד בכל שראה שכולם רוצים להמיתו. בשורות קשות ואיומות אלו גרמו לאכזבה מרה ולסדקים עמוקים ורחבים באמונתנו בצדקת הדרך שלנו, ובמיוחד באמונתנו העיוורת במשטר

הסובייטי ובצורת השלטון בברית המועצות.וזו רשמי, אינו שהדיווח באומרם תחילה להגיב ניסו בארץ המפלגה מנהיגי אולי פרובוקציה של המערב. כשהבינו או קיבלו בעצמם את הנאום, גינו כמובן את לאור. יוצאת שתמיד הסוציאליסטית, והאמת הצדק בזכות דיברו אך המעשים, בהן יזכו ולא זכו לא ושיטתו סטלין של הקורבנות מיליוני ששלושת וצדק אמת

לעולמים.בסוציאליזם המאמינים עם נשארתי אני ואילו התרחקו, כמה עזבו, חברים הנוראיים, העוולות נגד והתקוממתי הקורבנות על התאבלתי המועצות. ובברית לפילוסופיה כראוי ואנושי, פתוח אחרת, יהיה שמעכשיו חשבתי עדיין אך הסוציאליסטית. לתומי סברתי שעם עידן חרושצ'וב הגיע הרנסנס של הקומוניזם מאסר, ומחנות שרירותיים מעצרים כפייה, רציחות, ללא עידן המועצות. בברית יוזמה והתארגנות. חוש הביקורת שלי התחדד ולא וישררו חופש מחשבה, דיבור, החמצתי שום הזדמנות להתריע על כל מה שלא נראה בעיניי צודק או תואם את ערכי הסוציאליזם, כולל התנגדות להנחה היסודית של לנין: הדיקטטורה של הפרולטריון,

כבר מזמן ראיתי ניגוד תהומי בין ערכי הסוציאליזם לבין הדיקטטורה.הפכתי להרבה יותר ספקן וביקורתי, אך מתוך אמונתי הבסיסית במאבק לעולם

טוב יותר, נשארתי נאמן והמשכתי כפעיל.שלפיה לאחרונה, שקראתי לאמרה המתאימים לאלה משתייך שאני נראה המרבה לצפות ולקוות יתאכזב – ואף על פי כן רק לעתים רחוקות מרפאת אותו

האכזבה מציפייה ומתקווה.נדרשו לי עוד כמה שנים טובות כדי להבין שאמנם הסוציאליזם צודק, אך מה שקורה בברית המועצות והמדינות הנלוות הוא מעשה רמייה קשה, עיוות וסילוף

נתן לבון

122

ושל שלהם העזות והתקוות החלומות וחלומותיהם. ואנגלס מרכס של תורתם מיליונים רבים שרומו והולכו שולל, ביניהם גם אני.

*

בעת שפורסם הנאום של חרושצ'וב, נזכרתי בעצב הכבד שנפל עליי כשבהיותי בתחנה המרכזית הישנה של תל אביב, מוכרי העיתונים צעקו "הוצאה מיוחדת... של גרמניה את שניצח סטלין אותו מת!" סטלין מיוחדת... הוצאה מת! סטלין היטלר ואת הנאציזם, במקביל כתש לפירורים דקים את חזונם ואת אמונתם של מיליוני בני אדם; אותו סטלין העריץ והאכזר שלו אני חייב את חיי, וכמוני מיליוני

יהודים ובני עמים אחרים.

16 ביוני 2007


123

30הבית ברחוב בן ציון 12

מילות פרידה לרגל המעבר לרמת גן

אינני יודע אם אני שמח או עצוב לקראת פרידתנו מהבית שבו גרנו יותר מ-41 שנה, בית המסמל עבורי מעל לכול את המקום שבו גידלתי את ילדיי וביססתי את משפחתי. בבית הזה חוויתי את החלק העיקרי של חיי, האירועים והחוויות, השמחות והמועקות, הבשורות והאכזבות, כל מה שמזמנים שגרת החיים והאירועים שמחוץ

לה.בזמנו עברנו לבית הזה בעיקר משום שרצינו שאורן, שעמד לעלות לכיתה א',

ילמד בבית ספר טוב, כוונה שלדאבוננו לא צלחה, אך זה כבר סיפור לפעם אחרת.כיום, כשאורן ואלה לא גרים בירושלים, אנחנו רוצים להיות בקרבתם, לעזור להם ולהיעזר בהם בעת הצורך, בימי חול ומועד, גם בשמחות וגם בצרות לא עלינו. כך שההחלטה לעזוב את הבית היא המשך התהליך של שמירה על המשפחה, על

היחד, ולכן אני שלם עמה ואולי אף שמח בה.

מהבית הזה ליוויתי את אורן ביום הראשון בבית הספר ובבוא העת גם בדרכו ובמרים בי נזכר במבוכה שאחזה אני לקיבוץ, לקדם-הנח"ל של השירות הצבאי. כשאילנה ואורן הודיעו לנו על החלטתם להינשא. זה היה כל כך צפוי ועם זאת כל כך מפתיע. לא פחות מרגשת הייתה שיחת הטלפון שקיבלנו בשעת בוקר מוקדמת

שבה אורן הודיע לנו בקול חנוק משמחה שכרמל נולדה.

מהבית הזה יצאנו מבוהלים באמבולנס לבית החולים "ביקור חולים", שבו מרים ילדה את אלה, ומאותו בית הלכתי עם אלה יד ביד למעון-היום, לגן, לכיתה א' וגם בדרכה לשירות הצבאי. לא חסכנו מעצמנו, מאלה ומצח את המבוכה המסורתית

שלנו בעת שבישרו לנו שאלה בהיריון.

הצבא שבה שעה באותה בדיוק מפרג, מאפרה לרסיסים נשברה הזה בבית הסובייטי פלש לעיר הזהב. כך נשברה לרסיסים אמונתי הגדולה שבברית המועצות נבנית חברה צודקת יותר. כל אותו יום ניסיתי באובססיביות להדביק את החלקים

השבורים, כי רציתי להאמין שעדיין אפשר לאחות גם את רסיסי תקוותי.

נתן לבון

124

בבית הזה התגברתי על הרתיעה מהמגע עם האדמה והתמכרתי לעבודת הגינה, גינה פראית, צבעונית, פורחת ומשובבת חיים. הלילך היה מלך גינתנו, הלילך הסגלגל שלפריחתו הקצרה אך המהממת חיכינו שנה שלמה. הגינה היא עבורי בעיקר מקום

לפירוק כעסים, עלבונות ומיני מזל ביש אחרים שהחיים זימנו לי.

לא אשכח את חדר האמבטיה שבו מדי ערב, ברחצה שלפני השינה, ישבתי עם ילדיי הקטנים, קודם עם אורן ואחר כך עם אלה, להתוודויות ולשיחות נפש מלווים מבית חוויות על להם, שאירע מה על היומי הדיווח את שמעתי כאן במשחקים. הספר, על חברים וחברות, הצקות, שאלות, תהיות, בקשות, משאלות וחלומות. כאן ובמיוחד ומוסר, אמונה ואסור, מותר ורע, טוב כמו ערכים להם להקנות ניסיתי

הרבה תמיכה ועידוד, אמון בכוחם ואהבה ללא גבול.במבט לאחור, כל רגע במחיצתם בין קירות האמבטיה היה כדאי, מקרב ומאתגר, והתוצאות מדברות בעד עצמן. מעניין לציין שאורן, שרצה לעודד אותי בעת אשפוזי,

הזכיר לי את רגעי האמבטיה המופלאים הללו.

תכננו ואני אורן בהם ואת הראשון ושיפוצים, שינויים הרבה עבר הזה הבית לי עשתה העצמית, העבודה של מהרעיון התלהבה שלא מרים, בעצמנו. לבצע מחטף. היא חיכתה לשעת כושר, שאהיה במילואים, והזמינה שיפוצניק לעשות את המלאכה. תכננה וביצעה. ברור שלא קיבלתי ברוח טובה את הפעילות מאחורי גבי,

אך לבסוף הדבר היה לטובה.

המפלגה של וחברתיות ציבוריות פוליטיות, התכנסויות הרבה היו הזה בבית הקומוניסטית, מפלגת העבודה, הסתדרות המורים ואיגוד העובדים הסוציאליים, ועדי פעולה למיניהם, ועדי הכיתות בבית הספר וועד הבית. כאן יסדתי את "עו"סים קו הטלפון הפרטי של הבית, ואת שלום", שלמענו רתמתי את חדר העבודה שלי

ובגינה הגיתי עם חברי נדים את "כן לזקן".הגינה "ראתה" את מפגשי יום העצמאות, "הריחה" את ניחוחות המנגל ו"שמעה"

את הוויכוחים הסוערים של חברינו הנאמנים הדבקים ברעיונות ובכוונות טובות.אירחנו בחפץ לב הרבה חברים וחברות, רובם החזירו לנו חיבה ואהבה והיו גם

כאלה שבדיעבד התברר שניצלו לרעה את הרצון הטוב והכן שלי.קשה ואולי לא רצוי לסקור ולתאר 41 שנות חיים. הקירות ישמרו לעצמם את צחוקנו, את השתיקות, צהלות השמחה והצעקות, ואני לוקח עמי את הרכוש הגדול

שנפל בחלקי, את האושר של ימי גידול הילדים וביקורי הנכדים.


125

בעיניים, לחלוחית ומעלה נוסטלגיה מעוררת פרידה, כל כמו הזאת, הפרידה ובעת כתיבת שורות אלו אני מביט דרך החלון ורואה את הוורד הצהוב. ורד ששתלתי במו ידיי, כמה חודשים לאחר שאלה נולדה, והיום הוא פורח במלוא פריחתו, אולי יותר מאשר בכל שנה אחרת. פריחה מיוחדת זו היא למעני, לאות תודה על טיפולי

הנאמן בו לאורך השנים ואולי התנצלות על הדקירות.מחוות פרידה נאה. לוורד הזה עוד אתגעגע...

27 ביוני 2007

נתן לבון

126

31מלחמת סיני – 1956

מידלדלים, כיסיי להשתלבות, הסתגלות בין מתנדנד ואני נמשכים הלימודים חלופית ותעסוקה מעטים, האוניברסיטה בניין בבניית העבודה ימי זועף, החורף ליל לסטטיסטיקה, המרכזית בלשכה שלם חודש בדואר, ימים כמה אין. כמעט הרטוב החורף למרות יבש-יבש והכול הקצינים במועדון נשכח בלתי מלצרות

והמושלג.הפתיתים הלבנים כיסו את העיר בלבן במשך כמה ימים, מראה שהיה בו כדי לשובב את לבי, להתפעם מצלילי הילדים הצוהלים, להחזירני לימי ילדותי ולעורר

בי כיסופים למחוזות ילדותי.החורף הזה היה רק קדימון לזה שאחריו, של שנת 1957, שבו השלג נמשך ימים ארוכים וקישט גם את ימי הפסח. הוא לא נמס עד שהשחיר מהבוץ, מצעדיהם של הולכי הרגל הנחפזים לברוח מן הצינה, ומנסיעתם האיטית של האוטובוסים וכלי

הרכב המעטים.לכבוד השלג הזה כתב המשורר ט' כרמי את ספר שיריו "שלג בירושלים", וכך

התוודעתי לעוד יוצר תרבות שהוא סמל בארצנו.

*

הבילויים הסטודנטיאליים התרכזו סביב "בית הלל" שברחוב בלפור, בית מסוגנן המתרחש על הרצאות ניתנו במקום דהיום. הממשלה ראש בית מול ידיים רחב יחידי סגולה שהתמזל מזלם או שהיו להם וסופרו רשמי סיור מפיהם של בעולם הקשרים לבקר בארצות אחרות. קונצרטים קאמריים נוגנו במקום, הוקרנו סרטים ותמיד הוגשו כיבוד, תה חם ומאפה יבש, תירוץ טוב לשבת לשוחח. מועדון "צוותא" של מפ"ם שברחוב המלך ג'ורג' סיפק גם הוא גירויים תרבותיים שונים. את אחד את משכה ב', שנה סטודנטית אז דליה, רביקוביץ. דליה המשוררת ארגנה מהם מבטי העוברים והשבים בלבושה החריג והאופנתי לפי מיטב השיק הצרפתי, חבושה כובע רחב שוליים ומשקפי שמש גדולים וכהים. אלה שהכירו אותה מקרוב העידו שעיניה מקסימות ושחבל שהיא מסתירה אותן. דליה ארגנה ערב לכבוד המשורר

שלונסקי, שבמרכזו הייתה הרצאה מפי לאה גולדברג, מורתה ופורסת חסותה.אוהבי ריקודי עם ומביני התחום התאמנו בלהקות שונות, והטובים והמקושרים בהם רקדו בלהקת הסתדרות הסטודנטים, שזכתה לתהילה גם מעבר לים. מה הפלא

שהתור להתקבל אליה התארך מעבר לתקופת הלימודים לתואר הראשון.


127

שהכניסה ירושלים, הפילהרמונית התזמורת של לחזרות הלכנו רביעי בערבי כושל ניסיון ומתוך אילוצים חברתיים הגעתי, מתוך אני גם חינם. הייתה אליהן לחזר אחרי עמיתה ללימודים. חיזוריי לא נענו אך אוזני החלה לחבב את הצלילים.

ב"בית התרבות" של מק"י שברחוב הנסיכה מליסנדה, ליד אולפני "קול ישראל", מבפנים "אידאולוגיות" מגבלות בשל אך תרבות, ערבי להרים מאמצים עשינו והסתייגויות מבחוץ, העלינו חרס בידינו. הערב היחיד שהצליח מעל למשוער הוקדש לברטולד ברכט. הרכב של תאטרון ירושלמי הציג מערכונים של ברכט, ולאחר מכן

ערכנו דיונים בהשתתפות הבמאי והשחקנים.במעגל האישי יותר התראיתי לעתים קרובות עם פנינה ועדי, חברי העוגן שלי. ארוחת לי להשלים גם דאגו והם היומיום, צרות ואת חוויותיי את חלקתי עמם ערב או צהריים שפסחתי עליהן לא מחוסר זמן או מהעדר תיאבון. כמו כן נפגשתי לשיחות, קיטורים, ברבורים, רכילות, פיקנטריה וניתוחים של הפוליטיקה המקומית הזוג גם היה במעגל חבריי ודני המצרי. דוד הצרפתי יעקב, שמיל, עם והעולמית והקשבנו המרפסת על ישבנו יחד הגבול. ליד העמק, ברחוב שגרו ועזה, מלכיאל לסיפוריה ולרכילותה של עזה, בחורה ערנית ועליזה, מלאת שביעות רצון ושמחת חיים. זכורים לי במיוחד המפגשים אצל משפחת טנדלר, עדה ויואל, שגרו בקומת גג ברחוב המלך ג'ורג'. שניהם יוצאי יוגוסלביה, נדדו גם במצרים, היו פעילים מרכזיים מוכרת ועדה איבריו ברמ"ח נגר היה יואל בנים. לשני והורים נשואים במפלגה, בחנות לבגדי נשים. שניהם היו חדורי הכרה מעמדית ולהט מהפכני עז. עדה – אישה נמרצת ופעלתנית, אם למופת, עקרת בית מעולה, בשלנית ואופה מהמדרגה הראשונה שהקפידה גם לטפח את נשיותה. יואל – שקט, מופנם, יצר תמיד הרגשה שהוא חכם סיני עתיק ו"זרק" הערות ציניות עוקצניות ומעוררות מחשבה. אצלם היינו נפגשים, חיבבתי טעימים. ובעיקר פוריים לדיונים הסטודנטים, תאי של המזכירות חברי

אותם, את ביתם, את היחסים ביניהם ואת האווירה הנינוחה והערנית כאחת.

*

בסוף האביב או בתחילת הקיץ של שנת 1956, קיבלתי סוף-סוף עבודה בעריכת סקרים בבתים, מטעם "המכון למחקר שימושי חברתי", כאשר התשלום ניתן לפי כל סקר שערכתי. שמחתי מאוד על המציאה שנפלה בחלקי וגם על האזור שהוקצה לי לסקר – אזור התפר בין רחביה לטלביה, רובע מטופח מאוד, ירוק ובעל גינות, מדרכות ותאורה שהשרו אווירה של חו"ל. הבתים היו ארמונות של ממש, מעוצבים בסגנונות שונים, עם ריהוט עתיק ושטיחים פרסיים. אז לא בדיוק קלטתי שאלה למעשה בתים של ערבים שגרו כאן וברחו בעת מלחמת העצמאות, ולא רצו או לא

הורשו לחזור לאחר החתימה על הסכמי שביתת הנשק.

נתן לבון

128

שעות ולטייל זו בסביבה לעבוד שמחתי ומצפון מוסר של חשבונות שום בלי ארוכות, בין הערביים, לפגוש אנשים נחמדים ומעניינים, חלקם מפורסמים, לשוחח

עמם וגם להרוויח למחייתי.הכול וצח זוהר אחד בוקר ולתדהמתי חודשים, כמה נמשכה הזאת החגיגה התהפך בצורה אכזרית ובלתי צפויה לחלוטין. אני לתומי סיפרתי בגאווה לחבריי על העבודה הנהדרת שמצאתי וגם הפניתי כמה מהם שיעבדו גם. לתומי, בבדיחות לפברק אפשר כי בבתים, הסקרים את לערוך באמת חייבים שלא אמרתי הדעת אותם בבית. אחד החברים ה"טובים", עקיבא אור שמו, מאחורי גבי ובלי לנסות של (זהותו העבודה במקום עליי והלשין הלך לאשורן, העובדות את עמי לברר

המלשין נודעה לי שנים אחר כך). כוחות מצאתי לא והרגלי, לאופיי בהתאם ולא וטיפשות, בושה עלבון, מרוב ברגע והסכמתי, במשטרה להיחקר פחדתי והנורא, הנבזי הגס, בשקר להילחם 50% חודשיים בתשלומים להם ולהחזיר המעסיקים עם להתפשר חולשה, של

מהמשכורות שקיבלתי.בבניית לעבוד חזרתי ומכביד. מכובד חוב עם וגם עבודה ללא נשארתי האוניברסיטה אך הכסף שהרווחתי לא הספיק גם למחיה וגם להחזר החוב. היו אלה ימים של רעב ממש, מלווים בייאוש צורב ובעלבון מר. חבריי הטובים אך הדלפונים הלוו לי כמה לירות, שהחזרתי אותן לאחר זמן רב. התלבטתי בין חצי עגבנייה לכוס לפעמים שלם. לשבוע שהספיק לחם חצי וקניתי לביצה, חלב בקבוק בין לבניה, נשברתי והעזתי לנגב חומוס בתוספת מנת צ'יפס ב"טעמי". מסעדה זו התפרסמה והזול שהציעה, אך במיוחד בכך שבעל הבית האיץ בסועדים לסיים באוכל הטוב ותפנה יותר מהר נהג לצעוק על הסועדים "תלעס וללכת. הוא מהר את ארוחתם את השולחן, אתה לא רואה שמחכים בחוץ?...". אני למזלי לא סבלתי מנזיפותיו, כי

הייתי כל כך רעב שבלעתי את החומוס עוד לפני שהספיקו להגישו.והם הסטודנטים, הסתדרות של המשמעת בוועדת בירור גם גררה זו פרשה מצאו בכך הזדמנות מצוינת להיפטר מנציג "בעייתי" שכמוני. לאושרי הרב בינתיים

התעשתי ובעזרת נציגת מפ"ם הוכחתי מעל כל ספק את חפותי ואת ניקיון כפיי.

*

לבותיהם אוזניהם, ראשיהם, על חדשה פצצה הוטלה 1956 באוקטובר ואמונותיהם של הקומוניסטים ברחבי העולם, ואני ביניהם. בהונגריה פרץ מרד נגד הסובייטיים הטנקים אז המפלגה של והקשוח העריץ המדכא, השמרני, השלטון פלשו לבודפשט, כביכול כדי "להציל את הסוציאליזם" ולמגר את הניסיון האנטי-

מהפכני של המערב הקפיטליסטי. הרבה דם, יזע ודמעות ספגה הדנובה היפה החוצה את בירת המדירים, צאצאי אטילה, האמיצים והמובסים.


129

יותר – מלחמת אירוע קשה, מפחיד ומבלבל רדף אירוע קשה מפחיד ומבלבל סיני. בתיאום עם צרפת ועם בריטניה תקפנו את מצרים אחרי שזו החליטה להלאים

את תעלת סואץ. פלשנו למדבר סיני כדי להילחם במסתננים.ביום שישי אחר הצהריים, שקט ושלווה, בעוד אני עסוק בכתיבת תרגיל ליום קריאה צו קיבלתי שבת, של העם" "קול של הספרותי במדור ובהצצה ראשון להתייצב דחוף במקום כלשהו בנגב. עדיין לא ידעתי שאנחנו על סף מלחמה, ולא לברר, לגב-ים, הביתה קודם לנסוע החלטתי זאת בכל ברצינות. לצו התייחסתי לבדוק ולהכריע מה לעשות. בינתיים פרצה המלחמה ואני יצאתי לדרך לחפש את היחידה הצבאית שלי אך לא לפני שחזרתי לירושלים להיפטר מכל מיני מסמכים של

המפלגה, מחשש שניאלץ לרדת למחתרת.יצאתי לדרך בטרמפים צבאיים ואזרחיים וירדתי דרומה כשאני עובר מבסיס ממקום ונדודים חיפוש ימי שלושה בתום איסוף. לנקודת מיון ממשרד לבסיס, למקום, לפנות ערב, הגעתי ליחידת שריון בלב מדבר סיני. בלי לשאול אותי שאלות, ענק פרסי על שטיח לינה לי מקום והקצו לאכול לי משהו נתנו החיילים במקום לרגלי שורה של טנקים. נרדמתי תוך כדי הרהורים מה עושה שטיח כזה מפואר בלב

המדבר ועוד בבסיס צבאי.התעוררתי עם שחר, מתפעל מהנוף והזריחה המדברית והסתובבתי בין הטנקים ובין אוהלי השדה, כולם עדיין ישנים. ליד המטבח יש כבר תנועה. אחד החיילים הכין לי קפה בתוספת פרוסה עם ריבה והתחלנו לדבר. התברר שאלה החבר'ה של הפלוגה שלי, פלוגה שנלחמה מיד עם פרוץ הקרבות והוחזרה מהחזית עקב האבדות

הקשות והרבות שספגה.ושתי טעות קרתה והזוועתיות. האיומה האמת התבררה דיבורים כדי תוך פלוגות טנקים ישראליות נלחמו זו בזו. רבים מחברי הפלוגה שלי נהרגו או נפצעו; צוות הטנק שלי, שכלל את חברי הטוב משה אייזיק. משה החייכן, טוב כל בהם הלב, הנכון לעזור ולתמוך, החכם, החרוץ, הזריז והבדחן, שזה עתה התחתן והקים בית, מת ימים ספורים לפני שמלאו לו 24. הוא מת ללא סיבה ותכלית, עם עוד 165

חיילים צעירים ותמימים.כמה קשה המחשבה המשמחת, המקאברית והמדכאת שלו התייצבתי מיד עם

קבלת הצו הצבאי, הייתי נופל חלל.

30 ביוני 2007

נתן לבון

130

321957 – שנה של הכרעות

חבול, מתוסכל, כאוב, רצוץ ושבור נפשית ומחשבתית, מצד אחד, וברקיע השביעי על כך שניצלתי, מצד אחר. חזרתי לירושלים כאדם שהתעורר מחלום רע בעל סוף טוב. העובדה שחמקתי ממלאך המוות, ואדם אחר, חייל שאינני מכירו, אינני יודע

את זהותו וגם לא רציתי לדעת מהי, מת במקומי – הייתה בלתי נתפסת...גורל, צירוף מקרים, מזל – כל אחד מהם וכולם יחד הרי אינם חלק מהשקפת עולמי, מדעותיי או מתפיסותיי, ובכל זאת משהו או מישהו בשמים, בארץ או במקום

נסתר אחר, שמר עליי. אולי היו אלו האינטואיציות הטובות שלי?אז למדתי לראשונה את משמעותה של אמרת אבותינו "כל עכבה לטובה", ואני

מוסיף ואומר שמוטב להיות עזוז חי מאשר גיבור מלחמה מת.

*

אני מתחיל לאסוף את עצמי, לסדר את מחשבותיי ולאפס את מצפן תכניותיי. היו מהסטודנטים שחלק בכך התחשבו באוניברסיטה אך החלה, הלימודים שנת מגויסים ודחו את מועד ההרשמה ואת תשלום שכר הלימוד, ובמקביל את הרכבת

מערכת השיעורים.לארץ. שמים בין תלוי הייתי אחר, במקום ולא הנשמה על גרוש היה לא לי

שיתפתי את חבריי והתייעצתי עמם, אך פתרונות אין.נסעתי הביתה להחליף כוחות, לאכול משהו טעים ממטבחה של מאמיקה, לכבס עצות ולטכס חושבים לעשות ולהמשיך והמרופטים, המעטים בגדיי את ולתקן

ותחבולות.אפילו לא חלמתי לבקש עזרה מבני משפחתי, שבתוכם פנימה לא השלימו עם עזיבתי את הבית וגם הם עצמם חיו בצמצום. למפלגה הייתה קרן הלוואות קטנה

שניהל ראובן קמינר. ברוב ייאושי פניתי אליה אבל בקשתי נדחתה בבושת פנים.במוצאי שבת חזרתי לחדרי מהורהר ומצוברח, כל נתיביי חסומים, והנה מתחת לכרית המתינה לי הפתעה מדהימה, אוצר של ממש, מעטפה גדולה לבנה ובה סכום הצלחה וברכת פתק בצירוף ב', לשנה להרשמה הראשון לתשלום הדרוש הכסף מחברי דן המצרי. מחווה נדירה של חברות טהורה ואמיתית, נדיבות מופלאה, אקט

יוצא דופן של סולידריות, מרשים, נוגע ללב, ומחמם את הנפש ואת הנשמה.לו את הכסף. אף שמאז באיחור רב, כשהתחלתי לעבוד, בלי שיבקש החזרתי עברו יותר מ-50 שנה זיכרון מעשהו האצילי נשמר. היום, מעבר לשנים, לתקופות


131

ולתהפוכות, אני חושב שחברותו של היחיד עמדה במבחן והתעלתה מעל החברות של הקולקטיב.

*

עדיין פצוע ומסוחרר ממה שעבר עליי, הידקתי עוד יותר את החגורה. רשמית להבטחת פרנסה מקור במציאת בעיקר טרוד היה ראשי אבל ללימודים, חזרתי שובצתי ולמזלי באוניברסיטה לעבוד חזרתי החובות. ולהחזרת היומיומי קיומי לעבודה במשתלה, מקום שהבטיח לי תעסוקה גם בימי הגשם והשלג. פרעתי חלק מן החובות ואפילו קניתי לעצמי זוג מכנסי חאקי תוצרת "אתא" ההיסטורית, שהפכה

סמל לישראל המתחדשת.במשתלה, בנוסף לעבודה הנעימה, ניהלתי גם ויכוחים אידיאולוגיים, פוליטיים

ופילוסופיים עם הגנן האחראי וכך שילבתי עבודה עם שליחות.

*

למרות האכזבה, חוסר הפרגון והתמיכה, המשכתי בפעילותי המפלגתית ועשיתי חיל כמזכיר תאי הסטודנטים. הזעזוע הגדול של הגילויים בוועידה ה-20 וכן הפלישה להונגריה לא השפיעו כמעט על תוצאות הבחירות להסתדרות הסטודנטים והמשכנו לשמור על הישגים מכובדים. אירועים אלה חיזקו בלבי את התחושה שאשלח כחבר קיץ באותו להיערך שעמד הבינלאומי והסטודנטים הנוער לפסטיבל במשלחת

במוסקבה.ציפיות לחוד ומציאות לחוד. ויכוחים, שיחות, מריבות, השתדלויות, פגישות עם סנה ועם חברים בכירים אחרים – דבר לא עזר: מטעם תאי הסטודנטים יוצא רק

נציג אחד, דוד הצרפתי, שעליו אני המלצתי בהתלהבות.לבירת לשלוח אסור כשלי מסוכנות דעות בעל שאדם מובן בבית. נשארתי

הקומוניזם הבינלאומי... אולי חשבו שאארגן שם מהפכת נגד?!כציר נבחרתי הסניף ועד חברי של רוחם למורת אך נשלחתי, לא למוסקבה לוועידה ה-13 של המפלגה, שנערכה באולם תאטרון "אלהמברה" ביפו, ב-13 במאי

.1957לקראת הוועידה ובמהלכה היו ויכוחים סוערים על ההצעה שדיברה על הזכות ואני היהודים, מהחברים חלק ישראל. ערביי של להיפרדות עד עצמית, להגדרה ביניהם, לא אהבנו כל כך את הרעיון לפצל את מדינת ישראל לחלקים. דגלנו בביטול להיפרדות, לא אך שבתוכנו, הערבי לעם ושוות מלאות בזכויות הצבאי, הממשל לא לקרוע חלקים מאותה חלקת ארץ של גבולות שביתת הנשק מ-1949. הרעיונות של דיאלוג עם השכנים והקמת מדינה פלסטינית או פדרציה, נבטו כבר אז וקסמו לרבים. לבסוף נמצאה איזו נוסחה גואלת שהצליחה לעגל את המרובע וכולם יצאו

מרוצים ומאוחדים לקראת המאבקים שבדרך.

נתן לבון

132

*

בוועידה ה-13 קרה לי דבר מופלא, אירוע שטבע את חותמו על חיי, במציאות ובחלומות, לטוב ולפחות טוב, לצפוי ולבלתי צפוי, לרצוי ולבלתי רצוי – לאורך כל

ימיי, לילותיי ושנותיי.באולם הוועידה, כמה שורות לפניי, ישבה בחורה שצמה בלונדינית ארוכה ועשויה היטב השתלשלה על גבה. צמה עבה, בוהקת, בדיוק התגלמות חלום חיי. באמתלה בנלית התקרבתי ופתחתי עמה בשיחה. פניה השזופות, החומות-זהובות, וחיוך רחב ולבבי השלימו את התרשמותי החיובית. התברר שזו הייתה אותה בחורה שמשכה את תשומת לבי שלוש שנים קודם לכן, בקונגרס הידידות, הבחורה ה"ספורטיבית"

שהביאה את הדגל בריצה לבמת הנשיאות.וללא הפסקה, מבטי לא מש ממנה אף חיזרתי אחריה במרץ הוועידה ימי כל כמה מרים, שמה אחריה. נהו כשמחשבותיי התגמדו הוועידה ודיוני קט, לרגע

חברים קראו לה מאריקה. היא גרה בקריית שמונה ועבדה שם כמורה.אהבתי על בפניה הצהרתי יום. מדי כמעט מכתבים החלפנו הוועידה לאחר ותשובתה הנלהבת לא איחרה לבוא. כשגייסתי את הכסף הדרוש לנסיעה, ביקרתיה

בקריית שמונה. היא גרה שם בדירה של חדר ורבע, עם עוד שלוש מורות.דבר, קרה ולא דברים קרו שבמהלכו רגשות וטעון מוזר הזה, הלילי הביקור אך בכל זאת הביקור קירב בינינו. באותו ערב סיפרתי למרים שלאור מצבי הכלכלי העגום, אני מתכנן לעשות פסק זמן בלימודים, לחפש עבודה כמורה כדי להשתכר כמה פרוטות, לשלם את חובותיי ולחסוך מעט כסף להמשך הלימודים. כך נולדה

התכנית שאולי נעבוד ונלמד באותו מקום.כעבור זמן-מה היא באה לבקרני בירושלים, הלכנו יחד לאיזו אספה מפלגתית שנערכה בקולנוע "סמדר" שבמושבה הגרמנית. אחריה ישבנו עם חברים, אך בסוף

נפרדנו, עם טעם מריר על חילוקי דעות מזעריים שנפלו בינינו.למחרת לנסוע מתכננת שמרים ידעתי הלילה. כל לי הציקה ההיא המחלוקת שלה העבודה סידור את ולברר החינוך למשרד לגשת כדי לחיפה, ברכבת בבוקר האחרון וברגע שוב, לראותה ההזדמנות את ניצלתי אני הבאה. הלימודים לשנת לבואי, שמחה פניי, את לראות מאוד הופתעה מרים רכבת. אותה את תפסתי

והמחלוקת בינינו נשכחה כלא הייתה.כמורים, עבודה סידור קיבלנו שנינו והצלחנו: החינוך, למשרד לחיפה, הגענו אמנם לא באותו בית ספר אבל בקרית שמונה. מרים המשיכה עם הכיתה שלה ואני

כמורה לחינוך מיוחד בכיתה ח'.

לרגל המאורע נסענו יחד לגב-ים, כדי שאציג את חברתי החדשה בפני מאמיקה. על כל צוננת. אמנם לכאורה היא התנהגה בנחמדות ושמרה קבלת הפנים הייתה


133

כללי הטקס והנימוס, אך היה אפשר לחוש את הסתייגותה. יחסה של מאמיקה לא עשה עליי רושם, כי הכרתי דפוס התנהגות זה מהעבר, במעמדים דומים כלפיי וכלפי

אחי. מרים לא הרגישה בנוח מהיחס הזה, אך הבליגה.בבת-ים לאמה נסעה מרים מהפרוטוקול, כמתחייב ודיברנו שאכלנו לאחר ואני נשארתי בבית, אצל הוריי בגב-ים, כי הייתה לי הצעה לעבוד ב"סולל בונה" זו שהורגלתי אליה יותר קשה מאשר ולוהט, העבודה הרבה לח קיץ חם, בבניין.

באוניברסיטה. מחוסר ברירה החזקתי מעמד כמה שבועות.להוריי לא היה טלפון ונדמה לי שגם לאימא של מרים, לכן הסתפקנו בהחלפת לגב-ים לשבוע הגיעה מרים אצלנו. או אצלה נפגשנו שבוע ובסופי דואר, גלויות והתכוננה לבחינות ההסמכה כמורה. כך הכרתי חלק מחבריה וממחזריה. היא סיפרה על החודשים שבילתה ריכוז, במחנה על אביה שנספה בשואה, ילדותה על משהו כעולה חדשה בקיבוץ "מענית" ועל גירושיה לאחר נישואים קצרים שבמהלכם גרה

במושב ליד נהריה.באותה תקופה נכנסה מרים לבית החולים בפתח תקווה, לבדיקות על מחושי בטן בלתי מפוענחים - אולקוס? זיהום? תולעים? מחושים וכאבים שליוו אותה ואותי החולים בבית התקיימו מפגישותינו שחלק כך שנים. עשרות למשך לילות הרבה שכיום נושא את שמו של יצחק רבין. בהיותה מאושפזת חגגנו את יום הולדתה ה-24,

ושמחתי שנתנו לי מקדמה כדי לקנות לה מתנה, תיק אופנתי מנצרים משולבים.זוג המסדרון בסוף ראינו החולים, בית בפרוזדור חבוקים יושבים אנו בעוד בחביבות ומשוחחים ביד יד הולכים כבדות, רגליהם שיבה, שערותיהם זקנים, כשחיוך של אהבה מנצנץ בעיניהם. איחלנו לעצמנו שגם אנחנו בערוב שנותינו נזכה

להרגיש כמותם ולנהוג כך...

*

ואני מפרכים עבודה ימי כמה עוד ומתקרבת, הולכת הלימודים שנת פתיחת מכין את חפציי לצאת לדרכי החדשה. דרך חדשה עם הרבה ציפיות, חרדות, סימני שאלה, תהיות, תכניות ופנטזיות להיות מורה כמו מקארנקו ולבנות משפחה כמו זו

של עדה ויואל.כתבי כל – בספרים גדושה אחת בינוניות, מזוודות בשתי הסתכמו חפציי מקארנקו, כתבי מרכס, לנין ו"הקורס הקצר" של סטלין, התנ"ך של הקומוניסטים ברחבי העולם. עוד כמה רומנים וספרי שירה והגות, אלתרמן, מאקובסקי, שמיר, שלונסקי, ארגון ועוד כמה שמות ידועים ונשכחים. במזוודה השנייה בגדיי המעטים

והדלים ועוד חפצים נחוצים אחרים.לציפיותיי לתקוותיי, הרוחניים, לנכסי הפוך ביחס עמדו החומריים נכסי ולאשליותיי הגדולות לשנות את העולם ולאהבתי היוקדת לחברתי החדשה, מרים.

נתן לבון

134

*

לפני שנסענו לקריית שמונה עוד עברנו דרך הרבנות בתל אביב ונרשמנו לנישואים, שמרים הציעה לקיים אותם בחופשת סוכות. את העובדה הפעוטה והזניחה הזאת

העדפתי לא לספר להוריי.השגרתית, בכרוניקה הרומני בעיתון מפרסום נודע הדבר אבל סיפרתי, לא במדור "נרשמו לנישואין". דודי גיון קרא והזדרז לברך את מאמיקה וכך פרץ סקנדל גדול. גיון כתב לי מכתב ארוך, כתוב ברומנית עשירה ונמלצת, שבו הטיף לי מוסר על מעשי הפזיז ועל התעלמותי מהוריי מולידיי שגידלו וטיפחו אותי בנאמנות. עניתי לו ברומנית של בית מרקחת, בנימוס המתחייב, ובאותה אריכות הבהרתי לו שלא ממנו

אני יכול ללמוד דרך ארץ.ולקרוא את מבוהלת, מאמיקה נחתה לבקרנו בקרית שמונה, ללבן את המצב בנה הסורר לסדר ולמשמעת. הפעם היא הסתייגה באופן גלוי ובוטה ביותר מבחירת לבי. לדעתה היא אינה מתאימה לי ואני לא מתאים לה, ובאותה הזדמנות הוסיפה מוטלת ונאמנותה גרושה אישה שהיא מאחר איתה, מלהתחתן אותי והזהירה

בספק.למורת רוחה של מאמיקה כל ניסיונות השכנוע שלה לא הזיזו אותי מעמדתי:

אני אוהב את מרים ואתחתן עמה.מרים כמובן הרגישה במתח שגרם לי הוויכוח עם משפחתי ולאחר מכן סיפרתי לה על תוכן השיחות. בכל אופן, מאמיקה לא התייאשה וביקשה ממני לבוא בשבת

הקרובה כדי להמשיך לדבר עם כל המשפחה.הגעתי לשבת, קיבלו אותי מאוד יפה, אפילו התעניינו בשלומה של מרים ואיך אני מסתדר עם עבודתי החדשה כמורה. אווירה יותר נינוחה ושקטה. התברר שדורל,

שחיבב מאוד את מרים, עשה כמה שיחות ריכוך.נוספת לאחר ביקשו שאשקיע מחשבה הביקור הסתיים בפשרה מסוימת. הם

שאכיר את מרים טוב יותר, ובינתיים דחיתי את חתונתנו לחופשת חנוכה.

*

עם צאת השבת חזרתי באוטובוס הראשון לקריית שמונה כאשר מיליון מחשבות התרוצצו בראשי. על חברות שהיו לי ועל אלו שרציתי שתהיינה לי, ומרים עמדה

מעל כולן.מצד אחד, מאוד אהבתי את מרים ורציתי בה כבת זוגי, אהובה ושותפה לחיים.

מצד אחר, שאלתי את עצמי איך אוכל לעמוד שוב מול רוב משפחתי?היא מרים החלטתי: את סופית לגבש לי עזרה באוטובוס הארוכה הנסיעה

בחירת לבי האולטימטיבית ואיתה אתחתן.


135

ניכר היה שהיא יפות אך סקרניות. פנים ובסבר רב מרים קיבלה אותי בחום מתוחה, והיא אף הודתה שפחדה שלא אחזור אליה. מובן שהרגעתי אותה, הצהרתי שוב על אהבתי אליה והיא על אהבתה אליי, ובילינו לילה סוער מאוד, למרות שהיא

נהגה לטעון שיחסי האישות אינם הדבר החשוב ביותר.כך החלטתי לקיים את הפסוק בספר בראשית: "על כן יעזב איש את אביו ואת

אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד".

21 ביולי 2007

נתן לבון

136

33החתונה והחיים בקריית שמונה

אחזור כמה חודשים לאחור, ל-15 באוגוסט 1957, ליום שבו אני מגיע לקריית שמונה עם רכוש חומרי דל אך עשיר באושר, באופטימיות, במאוויים ושאיפות. כולי נכון ונחוש להגשים חיים נפלאים שאיש עדיין לא הגשים. כל זאת לצד פיק ברכיים, פרפרים בבטן, רעד בידיים ודפיקות לב מחשש ליפול לבור השחור של הכישלונות

והאכזבות, שאיש לא יצא ממנו בשלום. מאוזן או לא? ימים יגידו.חיי הולכים ללבוש צורה חדשה, ובלשון ימינו – לעבור מהפך של ממש. לקחתי את גורלי בידי ויצאתי לדרך שרק במרוצת השנים הבנתי כמה היא נפתלת וקשה,

מייאשת ומאכזבת, אך גם מהנה, מעצימה, נעימה ומספקת.ניסיוני היחיד בהוראה היה של תלמיד בינוני שלרוב לא אהב את בית הספר ואת רוב מוריו. מוזר היה לעבוד כמורה, כשהכשרתי הצטמצמה בכמה שיעורים בחוג מאמרים קורצ'אק, ויאנוש מקארנקו ספרי ובקריאת האוניברסיטה של לחינוך

נבחרים של פיאז'ה וכתבות על החינוך בברית המועצות.להיות רציתי בעצם עתידי. ואת ייעודי את בהוראה ראיתי לא האמת, למען ללימודיי ולחזור כסף לחסוך השנה, את בשלום לעבור ובעיקר חינוכי יועץ

באוניברסיטה.חיי הנישואים שראיתי בסביבתי – אצל הוריי, קרובים, מכרים וחברים אחרים – לא שימשו עבורי מודל לחיקוי. היה לי חזון של זוגיות כנה ואמיתית, ללא סודות ומחיצות, חמה ונאמנה, פתוחה ותומכת. על ילדים עדיין לא העזתי לתת את דעתי.

*

גרנו באותה דירה שמרים התגוררה בה קודם לכן, דירונת בת חדר ורבע, בשכונה א', רחוב הנשיא 87. גרנו עם חברה בשם מירי, מורה גם היא, עד שיימצא לה פתרון

חלופי.וישנו על שתי מיטות ברזל וילון הפרדה אנחנו התמקמנו ברבע החדר, מתחנו עם מזרני קש שקיבלנו מהמועצה המקומית. בפינת החדר אלתרנו ארון ממקל של וסדין המעטים, בגדינו לאחסון מזוודות שתי מתחתיו הבגדים, לתליית מטאטא

שהפך לווילון ושימש דלת ה"ארון".בסלון, שם ישנה החברה, העמדנו שולחן רעוע שהגרלנו ממקום כלשהו ושיפצתי, ועליו פרסנו מפה צהובה, פרחונית ועליזה. מכמה כיסאות ישנים שצבענו ומקרש שפירקתי מאיזה ארגז, בתוספת שני מקלות, סידרנו מדף מפואר לרכוש הכי יקר


137

או קול. צליל וישמיע עד שיתחמם רדיו עם מנורות שצריך להמתין לרדיו, שלנו, אותו קיבלנו במתנה מאמה של מרים ובן זוגה ומדודתה אילונקה ובעלה לצי.

בפרימוס. ולפעמים בפתילייה לפעמים השתמשנו ולבישול לנו היה לא מקרר מכן, לאחר ששנה אציין כקוריוז בבית. גם היו ובריאה קרה ומקלחת שירותים מקריית הרהיטים היכן ושאל המורים אחד לבקרנו בא בירושלים, גרנו כשכבר

שמונה. מתברר שגם סמרטוט בלוי ומקל של מטאטא יכולים להיחשב רהיטים...

*

לימדתי ואני קודם, לימדה שבו חי", "תל הספר בבית ללמד המשיכה מרים בבית הספר "מבועים", בכיתה של 12 תלמידים בעלי פיגור שכלי. זאת הייתה כיתה מפותחות היו הבנות זו. ברמה בכיתה לילדים יחסית מבוגרים היו שחלקם ח', מאוד מבחינה גופנית עם כל התופעות הנלוות של גיל ההתבגרות, והבנים היו יותר שנים כמה מורה שלימדה אותם עזיבתה של לאחר לכיתה הגעתי אני ילדותיים. בית הספר בית הספר. מנהל היופי של ולמלכת ונחשבה לאלילת הילדים רצופות היה חבר שלנו, עזרא דנוס, איש חינוך והוראה משכמו ומעלה. לצערי, לאחר חופשת מכן לאחר שנה בירושלים. העברית באוניברסיטה לימודים לצורך עזב החגים

פגשתיו בחוג לחינוך ואפילו למדנו יחד כמה שיעורים.הכיתה הייתה קשה ובעייתית, גם עבור מורים "רגילים" ומנוסים, לא כן עבור שיעור, מערכי להכין השתדלתי הטיפות. בין הלכתי שלמה שנה שכמוני. חובב להתכונן, להמציא סיפורים, אך כל אלה לא כיסו על העדר ניסיוני הדידקטי והפדגוגי.

ימים רבים עסקתי בהשלטת סדר ומשמעת יותר מאשר בלימודים עצמם.הצלחתי הישגים. של אור ניצוצות כמה גם מבצבצים השנים, לערפל מבעד לקשט עם הילדים את הכיתה (צריף חם בקיץ וקר בחורף). הקישוט המרכזי היה להכיר למדו הילדים שבעזרתה ויישובים, ערים של מתמונות עשויה הארץ מפת עריכת תרגלו וגם הכפל לוח ידעו את כולם בסוף השנה מיקומם. ואת את שמם בולים, דואר רשום עודף. עשינו היכרות עם הדואר, מכתב, מברק, וקבלת קניות

ואקספרס. התלמידים כתבו גלויות לחבריהם בכיתה ושמחו כשקיבלו תשובה.משום מה הוטלה עליי האחריות לארגן את מסיבת החנוכה של בית הספר. מירי, הידע לרשותי את והעמידה רב ובמרץ חפץ בלב למזלי לי עזרה לדירה, שותפתנו והניסיון שלה. הצגנו את "חנה ושבעת בנותיה". את התפקיד הראשי גילמה חנה,

תלמידה גדולת ממדים מכיתתי.בין היתר הזמנתי לבית הספר את העורך והכותבים של עיתון הילדים "הארץ בכתיבתו. בית הספר השתתפו חי, שרבים מתלמידי עיתון מעין ערכו שלנו". הם שבוע לאחר מכן, כשהופיע הגיליון שבו תואר הביקור, תלמידיי התגאו מאוד כשראו

שתמונותיהם פורסמו בעיתון.

נתן לבון

138

גולת הכותרת הייתה ההכנות לטיול השנתי והטיול עצמו. קבענו שהטיול ייערך בירושלים, שם למדה רינה, מורתם האהובה משנים עברו. תכננו טיול של שלושה ימים ולשם כך היינו צריכים לעבוד כדי לגייס כסף. לכן ניצלנו כל מיני קשרים כדי להשיג עבודה לילדים, תחילה בקטיף כותנה בחווה ליד אגם החולה, שם גם הם וגם

אני נשברנו מהחום והמאמץ הגופני הקשה. ולאחר מכן עברנו לקטיף תפוחים.יצאנו לדרך באוטובוס לחיפה, ומשם ברכבת לירושלים. בתחנת הרכבת המתינה אלינו הצטרפה גם היא לנו. שבו הספר לבית אותנו וליוותה שכיוונה רינה, לנו לחלק מהסיורים. כאמור, לנו באחד מבתי הספר ואכלנו מהמצרכים שקנינו יחדיו כחלק מהחוויה הלימודית והחברתית המשותפת. כמובן קינחנו בפלאפל המפורסם

שבפינת רחוב המלך ג'ורג'.שמחתי להסתובב שוב בירושלים, בתחנת הרכבת הססגונית, בבניין טרה סנטה, של וברחובות המחתרת, מפיצוץ הרוס היה הדרומי שאגפו דוד", "המלך במלון רחביה וטלביה. לעבור ליד בניין פרומין, שבו שכנה הכנסת או ליד מלון "פאלאס",

שאכסן את משרד המסחר והתעשייה.המרשימה דאז, הקטנה ירושלים ממראות חוויות ומלאי מרוצים חזרנו והמפוארת, האינטימית והמכניסה אורחים. אף שעבדנו וגייסנו כסף, נשארתי עם

גירעון כספי של כמה עשרות לירות, שמנהל בית הספר לא עמד בהבטחתו לכסותו.ילדים ברמות שונות, כאלה שידעו לקרוא אך התקשו בכתיבה או בכיתה היו התיימרתי שאותו א', שמואל מספר שלמים פסוקים פה בעל שזכר ואחד להפך, ללמד. הגדול מכולם היה ילד יפה עיניים, עליז וטמבל מוחלט, אך בעל כישרון עילאי

לחשבון, מחשב מהלך עוד לפני עידן המחשב.ביחידה ארצית מפקחת שוחט, אלישבע גב' של מביקורה כמובן נמלטתי לא לחינוך מיוחד, שהתפרסמה ב"כלפתאיות" שלה. אני רציתי להרשימה ולהפגין את הישגיי בהקניית לוח הכפל לתלמידים, אך מיראת המבקרת הם שכחו הכול. אין

פלא שהדיווח בתיקי האישי לא היה לטובתי.נכון, לא נועדתי להיות מורה, וגם אילו הייתי רוכש את הידע ואת המיומנויות של מורה אמיתי, לא הייתי מצליח; המקצוע הזה לא בשבילי. למעני ולמען אותם גרוע. מורה הפסידה החינוך מערכת בהוראה; עסקתי שלא טוב אלמונים ילדים ובכל זאת, זמן רב לאחר שעזבתי את בית הספר, המשכתי לקבל מכתבים מכמה

ילדות מהכיתה.

*

החיים המשותפים עם בת זוגי התנהלו לרוב על מי מנוחות, בהרגשה של חמימות, שקט ונעימות. החידוש לחלק את מיטתי עם אישה, אישה אהובה, נעם לי.


139

למרות ו/או בגלל תמימותי וחוסר ניסיוני, ובעיקר בגלל אהבתי הגדולה למרים, השתדלתי לרצותה ככל האפשר. אך להפתעתי, לא כל כך הצלחתי לענות לציפיותיה היו לה תמיד הערות וביקורת. עם זאת, מול עוגמת הנפש והמחיר הכבד ששילמתי, לפעמים זכיתי לתמורה. מתוך הרגל אני ממשיך להשתדל ולא השכלתי להסיק את

המסקנות המתבקשות, את הלקח, שאולי ילמדו ילדיי או נכדיי...כך החלה מסורת ארוכה של הכנת קפה של בוקר, ארוחת בוקר, כריכים לארוחת עשר וארוחות נוספות. מסורת זו נמשכת עד היום, בהתאם לאילוצי הזמן והנסיבות,

מצב הרוח ומזג האוויר.ולפני מרים לפני הביתה הגעתי ללימודים הראשון ביום השתדלות, אפרופו וגייסתי את כל כישוריי הגסטרונומיים החברה שהתגוררה עמנו. רציתי להפתיען ואת דמיוני כדי להכין מרק ירקות. שמתי מה ששמתי, הרתחתי ובחשתי, ומה שיצא הוא אח רחוק של מרק. השתיים באו, התיישבו ליד השולחן, טעמו ועיקמו את האף, פיטרו את השף. פנים ובבושת רצוני הטוב, על ושמץ הערכה נימוס גינוני כל בלי תגובתן לא הרתיעה אותי מלנסות לבשל מאכלים אחרים, אותם מאכלים שהכנתי חצי "מוחנקים", אדמה תפוחי בהכנת התמחיתי מרק. לא רק כסטודנט, לעצמי מבושלים וחצי מטוגנים, בתוספת ביצה. את המאכל הזה אני אוהב עד היום, למרות

שלא הכנתיו מזמן. העיקר שזיכרון טעמו נשמר.עם הספר, בבית צהריים ארוחות ומירי מרים אכלו הלימודים שנת במהלך הילדים, ואני אכלתי את מה שהכנתי. ובאשר לסוגיית האוכל, מרים מצאה לנכון מכין שאני האוכל את (כמובן הרבה" אוכל ש"נתן מחבריה לאחד במכתב לציין

בעצמי). הכול יחסי בחיים...

*

ובמופעים בהצגות חברתיים, במפגשים הסתכמו שמונה בקריית הבילויים שהוצגו בקיבוצי הסביבה, כולם במחירים מסובסדים. הכיף הגדול היה הטיולים

בנופים המקסימים שכללו לפעמים רחצה במעיינות הסביבה.בתי קפה לא היו, וטוב שכך, כי גם כסף לא היה. פעם אחת אכלנו בשבת ארוחת הפילוסופיה מהות את ליבנו במהלכה בעיירה. היחידה במסעדה חגיגית בוקר והמהמורות הבעיות על פסחנו ולא הזוגיות, של הפסיכולוגיה ואת המשפחה של הראשונות שנתגלעו בינינו. לדאבון לבי היו דברים שמרים חשבה שהשתיקה יפה

להם, ואני לא מצאתי מספיק עוז ואומץ להתעקש לפתחם ולשטחם.בענייני תקציב וכספים התכנית הייתה ברורה: ממשכורת אחת, זו של מרים, אנחנו נכסה את ההוצאות השוטפות, ומהשנייה, שלי, נחסוך לקניית דירה. החלטנו, ובדייקנות רבה ויראת קודש קיימנו, ומדי חודש בדקנו בסיפוק את היתרה בפנקס

החסכונות שלנו.

נתן לבון

140

לי קנתה מרים ה-25 הולדתי ליום במתנות; זה את זה הפתענו גם פעם מדי חולצה חגיגית שהיוותה תוספת יקרה לקומץ הבגדים שלי. אני קניתי לה לציון שנה

להיכרותנו, ביום 13.6.1978, מעיל גשם מיוחד בצבע אדום.הרוח ואת החיים אורח את שאפיין סמלי אך זניח פרט לציין המקום כאן החברתית של ימי ראשית המדינה. כמורה חדש, את המשכורת הראשונה קיבלתי רק בתום חודשיים עבודה, אך היה לי הסדר קבוע עם "קרן משען" של ההסתדרות, שהעניקה לי הלוואה ללא ריבית של משכורת חודש אחד – אחד מסמלי הלכידות

והעזרה ההדדית שנמוגו עם השנים.

*

מובן שלא התנזרנו מהפעילות המפלגתית, אם כי בהיקפים מינוריים. בקריית שמונה עצמה היו רק קומץ חברים, כך שהשתתפנו מדי פעם במפגשי חברים בצפת, צבאי ימים של ממשל באותם במיוחד. סימפטית לא לנו הרפתקה הזדמנה וכאן לא רק הגבילו את תנועתם של האזרחים הערבים, אלא מדי פעם הגלו פעילי ציבור מהגליל הקומוניסטית המפלגה חברי של קבוצה השלטונות. בעיני רצויים לא הוגלתה לצפת, ואנחנו, נאמנים לערכי האחווה בין העמים, הלכנו לבקרם ולעודדם. הם קיבלו אותנו ברוח קבלת הפנים המסורתית המזרחית. אכלנו, שתינו, דיברנו וסיפרנו, הזמן עבר, הביקור נמשך עד שעות הערב, וכאשר הגענו לתחנת אגד התברר שהאוטובוס האחרון לקריית שמונה כבר יצא. מחוסר ברירה, התרצינו להזמנתם כך לידם. מקום לנו והקצו מחצלות על ישנו הם אצלם. לישון ונשארנו החמה ישנו עשרה גברים ואישה אחת זה ליד זה. באמצע הלילה באו שוטרים לביקורת, והשתוממו מאוד לראות זוג יהודים ישנים עם הערבים. בו במקום רצו לקחת אותנו למחרת רק למשטרה שנבוא הסכימו נוקב ודברים דין ולאחר המשטרה, לתחנת תחנת לעבר וצעדנו הספר לבית בזמן להגיע שנספיק כדי מוקדם קמנו בבוקר. הביקור על לוותר החלטנו ולבסוף התלבטנו, מחודשת, חשיבה ערכנו המשטרה.

ולנסוע ישר לענייננו. זמן מה עוד חששנו מכך שלא התייצבנו במשטרה...

*

זוגה ובן לאה לחמותי או להוריי נוסעים היינו פעם בשבתות, ומדי בחופשות טאטא. לפעמים מרים העדיפה שניסע כל אחד מאיתנו לבית הוריו ויזכה לתפנוקים

הרצויים לו.כמתוכנן, בחופשת החנוכה באנו בברית הנישואים. הטקס הדתי היה זר לנו ולא ייחסנו לו כל משמעות מלבד היותו אקט רשמי. ראינו בו מנהג בורגני שאינו הולם

את מעמדנו ואת השקפת עולמנו.לקראת החתונה מרים הזמינה לעצמה חליפה אלגנטית בצבע אפור בהיר, שהלמה אותה מאוד. אני לעומתה לא יכולתי להרשות לעצמי לוקסוס כזה, וטאטיקו קנה לי

חליפה יד שנייה בשוק הפשפשים של תלפיות.


141

יום החתונה היה מעונן וסגרירי, ומזג האוויר התנדנד בין גשום לשמשי. בבוקר מרים יצאה לסידורים ואני נשארתי עם חמותי, שטיגנה שניצלים לסעודת החתונה. ביני והרהרתי על שפת הים של בת-ים לסיבוב יצאתי להימלט מריח הטיגון כדי

לבין עצמי.השחורה חליפתו את לבש חמותי של זוגה בן היעודה, השעה לקראת בערב, ונסענו מונית הזמין אדום, יין בבקבוק הצטייד מיוחדים, לאירועים המיועדת

לרבנות בתל אביב.מאחר שהגענו מעט לפני הזמן, טיילנו בסביבה ופגשנו את ארמנד ואת דורל עם בני משפחותיהם. הם נדהמו לראות אותי בלי עניבה ואת מרים ללא זר פרחים (אני, שכמעט לא החמצתי ערב שבת, חג או מועד כדי להביא פרחים לאהובתי, לא יכולתי לבושתי לקנות לה פרחים לחתונתנו). הם לא יכלו לתפוס שאני מחוסר כול ושרק בקושי קנינו את טבעות הנישואים, וכדי לכסות על הבושה רצו מהר והשלימו את

החסר. מרים ומאמיקה, טאטיקו מלא: בהרכב הגיעה משפחתי הוויכוחים למרות הארבע, בן אילן בנם עם ודורל פאולה וחצי, השנה בת בתם דורית, עם וארמנד הדוד גיון עם אשתו צוקו, והדוד סאמי עם רעייתו מלה ועם בתם מריאנה, נערה בת 13. מצד מרים היו כמובן אמה לאה ובן זוגה, דודתה אלונקה ובעלה לצי, ועוד כמה

חברים. חתונה קומפקטית בחוג המשפחה.הטקס עבר בשלום, כולל שבירת הכוס, לזכר חורבן ירושלים, וגם כניסה לחדר ייחוד, שבו היינו אמורים להתנשק. כולנו חזרנו לבת-ים, שם נערכה מסיבה קטנה עם כיבוד פשוט. הפטפון ניגן, ואני, שמעולם לא רקדתי, יזמתי באומץ כמה צעדי

טנגו.זו הייתה חתונה מאופקת עם חיוכים מנומסים, אך טעונת רגשות. דודתי מלה שברה את האווירה המכופתרת והפגינה שמחה ועליזות אמיתית, בירכה אותנו שוב עם את ברוב הפגינה היא ונשיקות. חיבוקים חסכה מאיתנו מחמאות, ולא ושוב (Nicusor) מתחתן. בליל הכלולות ישנו על ספה שביעות רצונה מכל שניקו הקטן

צרה בביתה של חמותי, שעליה לא כדאי להרחיב את הדיבור...כדי להתחיל את מסע לשגרת החיים, לקריית שמונה חזרנו עם שחר למחרת

חיינו כמשפחה.


בעוד יומיים אנו עוזבים את ביתנו בירושלים ועוברים לרמת גן, שם יתחיל פרק נוסף בחיי ואשתדל להמשיך בתיאור קורותיי.

נתן לבון

142

34מעבר דירה

17 באוגוסט 2007, קרוב לחצות, ואני עוזב שוב את העבר הרחוק לטובת חוויות האקטואליה. לפני ארבעה ימים עזבנו את ביתנו ברחוב בן ציון בירושלים ועברנו

לרמת גן, לרחוב אבא ברדיצ'ב 4.פיזית אך כרוך במעמסה יותר מהמעט שכתבתי; הוא בתוכו זה מקפל מעבר בעיקר בעומס נפשי כבד ומעיק מאוד. לעתים נדמה לי שאני מגיע לקצה כוחותיי. המזל, לרוע אך החיים, מכות מול בעיקשות העומד חזק כאדם ידוע אני אמנם

המעבר מתרחש בצל שנתיים של משבר טראומטי מתמשך ורווי סערות נפשיות.שקראתי הסיפורים באחד כמו נעים, רגשותיי למשנהו, אחד ארגז פירוק בין לילדיי, מ"רגע שמש" ל"רגע צל", ואני מקווה שרגעי השמש יהיו רבים מרגעי הצל.

רבע לנישואיי שנה ובתום מזוודות שתי רכושי הכיל כבוגר חיי בתחילת אם בגדלים גדושים קרטונים בכ-200 עמוסה ענקית משאית מילא הוא היום טנדר,

שונים וברהיטים וחפצים נוספים שמניינם מי יספרהו.אם בראשית דרכי שמחתי על כל פריט שקנינו, בעת הזו אנחת רווחה מלווה כל חפץ, כלי או בגד שמצליחים לתת או לזרוק. ובכל זאת ולמרות הכול, יצר הרכישה לא פג, ולא חסרות תכניות לקניית אביזרים או רהיטים שנראים בעינינו חיוניים של הרבות השנים בעשרות כן, אם צברנו, רכוש עמוסת משאית החדשה. לדירה

חיינו, ומשאית לא פחות גדושה הצטברה גם בנפשי ובתודעתי.כך נסגרים מעגלים ישנים ונפתחים חדשים. יש רגעים מעוננים ורגעים בהירים, ימים של אור וימים של חושך, לילות של ירח מלא ולילות חסרי ירח, הפתעות ומפחי נפש, גילוי וגדילה. לפעמים הכול מתבלבל ומה שחשבתי פעם לטוב ונפלא התברר כנורא, ומה שחשבתי למאיים, מעיק ומכביד התברר כמנוף לצמיחה ומקור לגאווה,

לסיפוק ולשמחה. לך תדע...כמה לפני שהחל מגורינו, מקום העתקת בתהליך אותי מלוות אלו מחשבות

שנים והואץ עם זעזוע ניתוח הלב שעברתי לפני כשלוש שנים.אורן. ליד ללהבים, לעבור העדיפה מרים לילדים. יותר קרובים להיות רצינו ההעדפה שלי הייתה למרכז, לטבורה של תל אביב. אמנם להבים הוא יישוב מקסים בהתחשב אך מפתה, הייתה ולנכדים לאילנה לאורן, קרובים להיות והמחשבה בבעיות הניידות שלי, בעיסוקיי ובהעדר שירותי בריאות נגישים וזמינים, חלופה זו

ירדה מהפרק.מרים נרתעה מהמחשבה לגור בלב תל אביב וכך התפשרנו על רמת גן – מרחק דקות מספר מאלה, צח וניתאי. קשה לדעת היכן מתחילה רמת גן, היכן מסתיימים


143

גבולות השיפוט של גבעתיים, ואיפה קו התפר בינה לבין תל אביב. כרך גדול בעל שלושה שמות ושכונות מתערבבות זו בזו. כל אחת משלוש הערים שומרת על גאוותה

ועל יוקרתה.ומהכתוב בספרים. יותר מהתכניות המוקדמות עניין מסובך דירה הוא מעבר לכל דבר יש למצוא מקום, ולאחר שכבר מוצאים, צריך גם לזכור את מקומו. אין סוף בעיות וסוגיות לוגיסטיות שיש לתת להן מענה שיהיה מוסכם על מרים ולפעמים

גם עליי.דואר, מכשיר המצוקה, הוט, בזק, עם הרשויות, ואין-סופיים רבים סידורים ארנונה, מים, חשמל, הודעות למוסדות על שינוי מען; העיסוק עם נותני שירותים, תיאומים ומצעד אינסופי של בעלי מקצוע – מסכת ארוכה, מורטת עצבים אך מספקת כשמסיימים בהצלחה. בבואה של הממשל, הביורוקרטיה והחברה הישראלית של

.2007

*

יום-יום, כמעט אלה את לפגוש לחזור הוא והמרגש המרענן הגדול, החידוש נוסף על כך, לחוות את המעמד ניתאי ובמעלליו. ולחזות מקרוב בהתפתחותו של הולדת, ימי של וסבא אבא – אליו שהתרגלתי זה את ולא חול ימי של סבא של שבתות, חגים וחופשות משפחתיות. יש יתרונות לכאן ולכאן, אך להתנסות החדשה ריגושים משלה. בזכות היותנו במרכז הארץ, זכינו כבר לביקוריהן של האחייניות

דורית ואיריס ובני זוגן, מעיין וחברי הטוב נדים, הדס ועוד.

*

לי היה נדמה החדשה, למציאות וההסתגלות הקליטה המעבר, חבלי במהלך שכל הסידורים הללו הם עבור מישהו אחר. כך בפעם הראשונה שהלכתי למכולת חשבתי שאני נמצא בחו"ל ומחפש איזו חנות לקנות מצרכים לארוחת בוקר, ובאחד הערבים, כשגמרנו את הסידורים, כמעט אמרתי: גמרנו להיום, אפשר לחזור הביתה

לישון.

*

מתכננים לחדש חברויות עם חברים של פעם, וגם את ירושלים לא נפסיק לפקוד. אני מקווה שנצליח גם לטעום את תרכובות התרבות ותבליני הבילויים של הכרך הגדול שהפסקה אין בו. ויש עוד תכניות: לממש את הקרבה הפיזית ואת שירותי רכבת ישראל למען הידוק הקשרים המשפחתיים. לנסיעה ברכבת ללהבים, לאורן, לאילנה, לנכדים בלהבים, וגם לארמנד וליתר בני המשפחה הגרים בחיפה, אפילו אין בכפר סבא, איריס, המתגוררת אל בחדרה. (Cici) ציצי דודתי בת לבקר את

עדיין רכבת זמינה עבורנו, אך גם אליה מרים תלמד את הדרך.

נתן לבון

144

ונתביית מעט. הבית מתחיל להתרוקן מארגזים ומקבל צורה. מכולת נתמקם וירקן יש בקרבת מקום, את הספר בשכונה מרים כבר ניסתה, נאתר מרפאה קרובה ורופא טוב, מכון כושר, נכיר את השכנים, שעם כמה מהם כבר קשרנו קשרי דיבור. נתמצא יותר בסביבה, נגלה את מגדת העתידות, את ליצן השכונה, כמה להטוטנים,

נקטר ונתגעגע מדי פעם, וכך נמצא את מקומנו בסביבתנו החדשה.מי אמר שהחיים לא מרתקים?

1 בספטמבר 2007, היום ה-20 בדירתנו החדשה


145

35חזרה לירושלים

כותרת הפרק מבטאת אולי רצון עכשווי חבוי לחזור לירושלים, אך למעשה אני

כותב כאן על היום שבו עזבנו את קריית שמונה, לפני 49 שנים.לשמחתנו, שנת הלימודים הסתיימה, ואבן נגולה מעל לבי: החוויה המתסכלת כדי לירות כמה עוד להרוויח שרציתי מאחר בדיוק, לא מאחוריי. ההוראה של להגדיל את האוצר שצברנו במשך השנה, הגשתי את מועמדותי לעבודה בקייטנות. כישוריי המופלאים הרשימו את האחראים לארגון הקייטנות, והם הטילו עליי לרכז

קייטנה באחד מבתי הספר בנשר שליד חיפה.על הפקלאות את העמסנו שמונה, קריית את עזבנו השנה בסוף זאת, לאור בחודש בגב-ים. הוריי אצל והתמקמנו טובה, לנו לעשות שהתנדב מכר של טנדר לבת-ים, גב-ים בין נעה מרים במילואים. – ובשני בקייטנה, התייסרתי הראשון למדה לבחינות ההסמכה להוראה, פגשה חברים ועסקה בסידורים, בחיפוש דירה

בירושלים ובבילויים אחרים.פנינה חברינו הרב, ולמזלנו בירושלים, דירה לחפש התחלנו לבין בין כאמור, ועדי גילו שהדירה מעליהם פנויה ועומדת להשכרה בדמי מפתח. מצב הדירה היה על הפנים, אך בשל גודלה – שני חדרים מרווחים ומטבח ענק, מיקומה, מחירה ועם

קצת חזון, דמיון ועבודה קשה, היא בהחלט באה בחשבון.נביא שעל (אותו הבית, בית סולימנוף שמו, שכן מאחורי רחוב שמואל הנביא קורותיו לימדתי את כיתתי). זה היה הבית האחרון ליד הגבול, שסומן בגדר תיל, שמעברו השני שכונת שיח' ג'ראח ומשמאלו בית הספר לשוטרים, ששימש את כוחות

האו"ם לשמירה על שביתת הנשק.השלישית, לקומה הובילו ירוקות שיש מדרגות גבוה-גבוה. התנוססה דירתנו חבלים מים, דודי כמה מונחים היו שעליה ממדים., ורחבת מקורה גג מרפסת עוצר נוף נשקף מהדירה הכותרת: וגולת צד, אל מצד מתוחים כביסה לתליית

נשימה, מרהיב ומסקרן, מפחיד ומעורר תקווה.דמי המפתח עבור הדירה הסתכמו ב-3,000 לירות ישראליות, והיה צורך בעוד לירות 20 מראש, חודשים לשישה דירה לשכר לסידורים, לשיפוצים, מאות כמה בחודש. אנחנו הצלחנו לחסוך 2,800 לירות ואת היתרה, 500 לירות, קיבלנו הלוואה מאילונקה ולצי, הדודים של מרים. הכסף ניתן בחגיגיות רבה, לאחר ארוחת שבת

דשנה, מלווה בדברי מוסר, הדרכה וברכה.

נתן לבון

146

של שירותיו את שכרנו והמתקלפים, המוזנחים הקירות של הסיוד למלאכת סייד, חבר מפלגה, איש תמהוני ומוזר, פטפטן גדול ופילוסוף קטן, אבל בעל מקצוע

מיומן, שעשה עבודת קודש של ממש וחידש את פני הקירות והתקרות.צביעת על ו"התלבשה" רגילים בלתי וכישורים גילתה מרים תושייה במקביל הדלתות; לא סתם צביעה רגילה, אלא עבודה רצינית של מומחית בתחום. מרים עד שכבה, אחר שכבה הישן, הצבע את שרפה קץ אין ובסבלנות מבער, השיגה שפיסת הצבע האחרון התקלפה וירדה. שפשפה היטב בנייר זכוכית, מרחה שפכטל בוהק בלבן שוב וצבעה עוד המתינה יסוד, בצבע צבעה מכן לאחר שפשפה, ושוב

וטהור. כך זכינו לדלתות לתפארת.בזה לא תמה מלאכת הניקיון וחידוש פני הדירה של מרים. היא גם החזירה את הלובן לאמבטיה השחורה והמעופשת, טיפלה בחריצות במרצפות, שזה דורות שכחו את טעם המטאטא ואת ניחוח הסבון, ולבסוף גם הן יצאו נקיות כראי ומחייכות חשב הבית בעלת של שבנה דרסטי, כך כל היה השינוי נולד. עתה שזה כתינוק שהחלפנו את האמבטיה וריצפנו מחדש את החדרים. מרוב התפעלות רצה להמליץ

על מרים כעל מועמדת ראויה לקבלת פרס ישראל לניקיון.באותם ימים ולילות של הכנות וניקיונות, פנינה ועדי, חברינו הטובים מלמטה,

אירחו אותנו בלבביות, בנדיבות ובחום, בתוספת עצות, רעיונות וקריאות עידוד.שכידוע שלנו, הציוד את הבאנו ומבהיקה, צבועה הייתה כשהדירה לבסוף, עם לקבל כשזכינו בחלקנו שנפלה המציאה על שמחנו מאוד בצניעותו. הצטיין הדירה גם שולחן כתיבה ענק, מסוגנן ומהודר ובארון בגדים ישן. אימצתי את כל כישוריי וידיעותיי מעולם הנגרות, שנחשפתי אליו בילדותי, כדי לשפץ ולשקם את

האוצרות שנפלו בחלקנו.כמה לילות ישנו על שמיכות, אך החורף התקרב ונזקקנו למיטה. אזרנו אומץ וירדנו לכיכר גאולה הקרובה, מצאנו מיטת ברזל יד שנייה ומזרן תואם. תואם את מדופלמים כסבלים לעצמותינו. הרצויה והנוחות האיכות את דווקא ולא הכיס סחבנו אותם ברגל, קודם את המיטה ואחר את המזרן. חצינו את מאה שערים, את בית ישראל ובתרועת ניצחון ולמחיאות הכפיים של פנינה ועדי, העלינו אותם, זה

אחר זה, לדירתנו בקומה השלישית.תוספת חיונית ונחמדה תרם לנו טאטא, בן זוגה של אימא של מרים. הוא נתן לנו מתנה כסף לקנות כיריים של גז. בחרדת קודש הלכנו לחברת "סופרגז" ורכשנו ועל החוזה של הרכוש היקר ובינונית, גדולה, קטנה כיריים בעלות שלוש להבות,

חתמנו שנינו.לאחר מכן ארמנד בא לבקר ונתן לנו במתנה וילונות. את גולת הכותרת סיפקה מרים כשארגנה לי כמתנת יום הולדת שולחן כתיבה. המתנה נקנתה במשותף מכספיה

ומכספיהם של אחי והוריי. כך לכל אחד מאיתנו היה שולחן כתיבה משלו.


147

מאמיקה שלחה לנו ארגז, סל נצרים גדול עם כמה ספרים שהשארנו אצלם, כמה ויפה, אך הריבה וכלי מיטה בתוספת צנצנת ריבה תוצרת בית. הכול טוב מצעים ניסינו וודוורד, שרכשתי במיטב כספי. והדביקה את ספר הפסיכולוגיה של דלפה שזה ייתכן ומתוק. דביק נשאר הפסיכולוגיה ספר אך הריבה שארית את להסיר

מסמן דבר-מה על טבעה של הפסיכולוגיה...

*

הצטרפה מרים וגם האוניברסיטה של במשתלה לעבוד חזרתי לפרנסתנו אליי, אף שלא הייתה סטודנטית. עבודה טובה ונעימה, אך לחצי יום בלבד, ובגלל הלימודים לא יכולתי לעבוד כל יום. כך היינו בחיפוש מתמיד אחר עבודה נוספת. רדפנו אחרי כל יום עבודה שהזדמנה, כמה ימים בסקר נוסעים של "המקשר", חברת

האוטובוסים העירונית, בפקידות ובכל הבא ליד. עד היום זכורה לנו האכזבה שנחלנו באותו בוקר סגרירי וגשום שבו התייצבנו

בשעה מוקדמת, חמש או שש, והאחראי הודיע לנו שאין עבורנו סידור עבודה.דעותיי בשל אבל הדואר, דברי בפתיחת המשפטים, שר בלשכת גם עבדתי בבנק כפקיד להתקבל מזלי את ניסיתי שבועות. כמה לאחר פוטרתי הפוליטיות לאומי, שם נדחיתי בגלל גילי המופלג, כמה ימים לפני שחגגתי את יום הולדתי ה-

.27העירייה של נוער במועדון כמדריכה לעבוד התקבלה כשמרים אושר נמלאנו

בשכונת נחלאות, בזכות קשריו של חבר מפלגה.מאחר שמטעמי "בריאות הכיס" הלכנו תמיד ברגל, שמחנו לגלות שבקצה רחוב

שמואל הנביא שכן סנדלר, שלעתים קרובות תיקן את סוליות נעלינו,

*

באותה שנה, העיסוק המרכזי היה כמובן לימודיי באוניברסיטה. בקיץ השלמתי להמשך כתנאי בהן שחויבתי עברית, ובספרות בתנ"ך – בגרות בחינות שתי את בקושי, אמנם לעבור, שהצלחתי לגמרי מופרך לי נראה היום עד הלימודים.

הבחינות במקצועות אלה, מקצועות זרים לי ורחוקים ממני שנות אורבשנה זו עשיתי חיל בלימודיי, כל ציוניי היו מעל שמונה, ובסמינר במינהל חינוכי על העבודה הסמינריונית, והן על השתתפותי בשיעורים הן ,(!) עשר ציון קיבלתי ציון העשר הראשון והיחיד שקיבלתי מעודי. המרצה היה ד"ר קנלר, שלימים עבד כמנהל בית הספר התיכון שליד האוניברסיטה, שבו למדה אלה, והיה גם המורה

שלה, הזכור לשנינו לטוב.

*

נתן לבון

148

כחלק אינטגרלי מחיינו החברתיים המשכנו בפעילות המפלגתית והציבורית. אני חילקתי עיתונים בעיירת העולים בית שמש, או כפי שנקראה אז, הר טוב. כל יום חמישי אחר הצהריים או שישי בבוקר נסענו ברכבת, אני ועזה, ומכרנו את עיתוני האם בה. ולהיבנות לבנות ארצה באו עתה שזה לעולים השונות בשפות המפלגה ראויה להיקלטות מועילה דרך מורה עבורם היו ביטאוני המפלגה הקומוניסטית

בארץ אבותינו?...פעלתי בקרב הסטודנטים ואפילו נבחרתי לוועידה ולמוסדות האגודה כנציג החוג לחינוך, בבחירות האישיות שהונהגו באותה השנה. נשלחתי כנציג המפלגה בוועדת התרבות של ההסתדרות הכללית והקמתי בירושלים את הסניף המקומי של הליגה לידידות ישראל–רומניה. בזכות הפעילות במסגרת הליגה פיתחתי אשליות שאוכל

להגיע ולבקר במחוזות ילדותי שעליהם חשבתי ואליהם התגעגעתי ללא הרף.כתבתי רשימות ומאמרים ל"קול העם". חלקם התפרסמו ואלה שמתחו ביקורת על הנעשה בברית המועצות, לדוגמה משפט הסופרים ורדיפתם, לא ראו אור. מדי

פעם גם החלפתי את ראול ככתב העיתון בירושלים.בעת שהתחלתי לכתוב את העבודות הסמינריוניות, מרים קנתה לי במתנה מכונת כתיבה "ביבי הרמס", קומפקטית, ארוזה בתיק ירוק מהודר. התרגשתי והייתי גאה מאוד בתשורה שקיבלתי, אך ללמוד להשתמש בה לא הצלחתי, כך שמרים עצמה הדפיסה במסירות ובאהבה את העבודות הסמינריוניות שלי, ולעתים גם מאמרים

ועבודות אחרות שכתבתי בכתב ידי המסורבל.חזרתי לארגן אירועים שונים בבית התרבות, לרגל 1 במאי ולכבוד 7 בנובמבר, יום אחרון של סדר ואפילו החנוכה חג גם את חגגנו הבולשביקית. יום המהפכה

פסח. לסדר הזה כתבנו אגדה מיוחדת שפנינה התנדבה לאיירה.אף שכבר לא השתייכתי לתא הסטודנטים, מסיבות לא ברורות, מרים ואני לא היינו באותו תא מפלגתי. היא הדריכה בבנק"י, תנועת הנוער של המפלגה, הייתה מעורבת בליגה לידידות עם צ'כיה ובארגון הלוחמים האנטי-נאצי, שזה עתה הוקם. שהתקיימו ולכנסים לישיבות פעם מדי נסעה אלה, בארגונים פעילותה במסגרת

לרוב בתל אביב.

*

"הארץ", בעיתון שהתפרסמה מכרז מודעת ראיתי 1959 שנת פסח אחרי שמחפשים מנהל פנימייה בבית הספר החקלאי בנהלל. לאחר התייעצות עם מרים חיי, קורות על נוסף מועמדותי. את הגשתי האחרון ברגע ארוכות, והתלבטויות שבהם לא שכחתי לציין את עברי כמסגר וכחרט, ציינתי כממליצים את שני מוריי – פרופ' סימון וד"ר קנלר. העובדה שלא ביקשתי את הסכמתם לכך לא הפריעה להם

לתת חוות דעת חיוביות, שאותן קראתי מאוחר יותר.


149

פרופ' סימון, איש רגיש, ענו ונוח, בתום הסמינר, התלווה אליי באחד הערבים התעניינות תוך אבהית בשיחה עמי ופתח האוטובוס ספסל על לידי התיישב ואף והוא הקשיב בדריכות, לו בהתרגשות ובתכניותיי. השבתי בקורותיי, בהוריי נתן כמה עצות לדרך ואיחל לי הצלחה. הוא כתב עליי המלצה יפה אף שלא נמניתי

עם הסטודנטים הבולטים בסמינר שלו.בתחילה ציפיתי בדריכות לתשובה למכתב המועמדות שהגשתי, אך הימים עברו וכבר לא היו לי תקוות לקבל מענה. לבסוף הוא הגיע וזומנתי לריאיון בבית ויצ"ו

בתל אביב.הריאיון נערך למחרת יום הבחירות לעירייה או להסתדרות, שבלילה שאחריו לא ישנתי כלל כי עסקתי בספירת הקולות. בכל זאת, בבוקר התקלחתי במים קרים, כי אחרים לא היו לנו, לבשתי את חולצתי הכחולה החגיגית והתייצבתי בפני ועדת

הקבלה.ובראשה חשיבות, ובעלות סבר חמורות נשים מכמה מורכבת הייתה הוועדה נמשך הריאיון ובעצמה. בכבודה שוחט, מניה גב' "נהלל" מוסד מנהלת עמדה שעה ארוכה, שאלו אותי שאלות רבות ושונות שלחלקן לא ירדתי לפשרן, כך שאת החינוכית, משנה במקום. הצגתי את משנתי בו להמציא נאלצתי עליהן התשובה

שנדמה היה לי שיש באמתחתי, ועוד הרבה סוגיות, על החיים, נוער וחזון חינוכי.ניגשו למכרז 12 אנשים, חלקם מנהלי בתי ספר, מורים, מדריכים בעלי ניסיון, ומכולם בחרו בי, חסר הניסיון, אך נחוש, מלא התלהבות ואמונה, לתפקיד הנכסף.

זאת הייתה זכייה גדולה, עד כדי כך גדולה שלא הבנתי את ממדי גדולתה.


נתן לבון

150

36נהלל, באר שבע ושוב ירושלים

בימים אלה, שבהם חגגנו את ראש השנה בביתנו החדש ברמת גן, אני נזכר שלפני 48 שנה חגגנו אותו במקום אחר, בנהלל, בדירה הקטנה שהוקצתה לנו בפנימייה של בית הספר החקלאי. קשה להשוות בין החג של אז לחג של היום: אז העתיד נראה

רחוק, אופטימי וטומן בחובו הפתעות, והיום צריך לעכל את ההפתעות שחלפו.אותי הפתיעה מרים ה-27. הולדתי יום השנה בראש חל ,1959 שנה, באותה וחולצה מהודרת בצבע קרם. את המתנות היא לי במתנה חלוק רחצה לבן ונתנה שמרה אצל אחת השכנות. אני ראיתי אותן שם וחשבתי שהן של בעלה, וסיפרתי כך אחר שמחתי כמה יפים. מאוד וחלוק חולצה לבעלה קנתה שהשכנה למרים

שהתברר שהם עבורי.לכבוד החניכים שנשארו לחג הכנו ארוחה מיוחדת מלווה בטקס קצר שהילדים הכינו בעצמם. מאמיקה וטאטיקו באו לחגוג איתנו את האירוע הכפול, ולראשונה

ראיתי שהם מתגאים בי כשראו אותי מנהל את הטקס ונושא דברי ברכה.

*

בסוף יולי או בתחילת אוגוסט הגעתי לנהלל לארגן את פתיחת שנת הלימודים. לבן טריים להורים שהפכו ושמיל, עזה לחברינו השכרנו בירושלים דירתנו את וחיפשו קורת גג. מרים נשארה בירושלים לסידורים אחרונים ובעיקר להסדיר את

העברת הרכוש הכי יקר שהיה לנו: המקרר.חרושת בית פעל סולימנוף, בית ביתנו, ליד ארוכה. היסטוריה הזה למקרר לקרח, שממנו סחבתי מדי יום רבע בלוק קרח עבור ארגז הקירור. בזמנים שהכיס חוזר. למילוי שניתן פעם, של סודה בלון גם חרושת בית באותו קנינו לנו הרשה כך, בתוספת תרכיז מיץ פטל, יכולנו להתענג מדי חג, מועד ומצב רוח, על כוס גזוז

משובחת.בזמנו מרים לחצה שנקנה מקרר, בטענה שלא נוח להשתמש בארגז הקרח וגם שלכל החברים יש כבר מקרר חשמלי. אני סירבתי בתוקף בטענה שמצבנו הכספי נמשך הוויכוח הקרח. בלוק רבע את יום כל להביא בעיה שום לי ושאין דחוק עד שיצא לשוק דגם חדש של מקרר מבית היוצר של מפעל "פרידמן" הירושלמי,

שהתפרסם עד אז בזכות תנורי החימום שייצר.על עצמה את המשימה האסטרטגית כבדת לנהלל, מרים לקחה וכך, בעוברנו המבצע החם. בעמק קרים מים לשתות שנוכל כדי המקרר, את להעביר המשקל עבר בשלום. כעת הגיע הזמן לרהט את הדירה, כיאה למנהל פנימייה מכובד כמוני.


151

התחבטויות לאחר רהיטים. חנויות כמה היו שם הבנקים, לרחוב לחיפה, נסענו וחישובים כלכליים קנינו שולחן סלון מצופה פורמייקה משובצת בצבע שחור-לבן, שתי כורסאות תואמות, אף הן עם ריפוד של רצועת פלסטיק באותם צבעים. רכשנו גם כמה מדפים שמהם הרכבתי ספרייה מרשימה ומגוונת שביטאה נאמנה את רוחם

של בני הבית.

*

למעבר לנהלל קדם ויכוח סוער עם ועד סניף המפלגה, שפתאום לא רצה לוותר עלינו, מה עוד שבנובמבר אותה שנה היו אמורות להתקיים הבחירות לכנסת הרביעית. עלו ולפרנסתנו, המקצועי לקידומי התפקיד חשיבות את להסביר ניסיונותינו כל וילנסקה. והוזמנתי לשיחה עם ח"כ אסתר לוועד המרכזי בתוהו. לבסוף ערערתי נסעתי לקודש הקודשים של המפלגה, "בית אלישע", ששכן ברחוב אילת שביפו. שם שכנו משרדי הוועד המרכזי, מערכת העיתון "קול העם" ולידו בית הדפוס. הכניסה על משרד ראש היום כפי ששומרים עליו כי שמרו כלל, הייתה פשוטה לא לבניין הממשלה. עברתי את המחסום הביטחוני וניצבתי בפני חדרה של החברה וילנסקה, שכמובן נתנה לי להתייבש כחצי שעה. היא קיבלה אותי בפנים רציניות וחמוצות סבר, שמעה מה ששמעה בין שיחת טלפון אחת לשנייה, ולבסוף הפטירה: "אם זה על עצמכם אחריות כבדה". התברר לוקחים רוצים, תעברו, אך אתם מה שאתם שהיא צדקה: המפלגה הפסידה באותן בחירות שלושה מנדטים מתוך שישה שהיו

לה בכנסת הקודמת.

*

יוסף שמו, הכרנו קודם, אני יפה. את אחד המדריכים, בפנימייה קיבלו אותי שם עבד הוא בסלובקיה. הצעיר" מ"השומר ומרים באוניברסיטה מלימודיי ומנוסה, ותיקה מדריכה עוד הייתה במקום לפיזיקה. כמורה – ואשתו כמדריך, בעצמה לקבל ציפתה כנראה היא המנהלת. של ימינה ויד סודה אשת ששימשה אף אחרת, חשבה המנהלת, מיזלר, מניה גב' אך הפנימייה, מנהלת תפקיד את על מדיווחיה וגם עיניים טיפות לה כשזילפה היומי בטקס משירותיה שנהנתה שיחות העובדים. גייסתי מדריך נוסף, צעיר חינני שהשתחרר מהצבא עם שאיפות ומוטיבציות להצליח ולהתקדם. כמובן מצא חן בעיניו לעבוד עם תלמידות צעירות ש"עשו לו עיניים", ובסופו של דבר אף התחתן עם אחת מהן. אני, נוסף על היותי

מנהל הפנימייה, הדרכתי את אחת הכיתות.בין מורי בית הספר היו מפורסמים וידוענים, כמו המשורר יצחק שלו ורעייתו בתיה. את בתיה פגשתי שוב כאחת המחנכות הטובות והמוערכות של אלה בבית

הספר התיכון שליד האוניברסיטה.

נתן לבון

152

ממשימותיי היו החדשים התלמידים וקבלת הלימודים שנת פתיחת טקס התלמידים, מגורי של ולניקיון לתקינות הדאגה על נוסף בתפקיד. הראשונות החלטתי להתמודד עם התופעה המכוערת של ה"זובור", אותו מנהג מסורתי ואכזרי שבמהלכו התלמידים הוותיקים התעללו ב"אליפים". שמתי על כף המאזניים את מאקארנקו של מתורתו שלמדתי מה כל את ואימצתי חדש, כמנהל יוקרתי כל עם ניהלתי החדשים. החניכים כלפי וההתנכלות האלימות מעשי את למנוע כדי התלמידים הוותיקים שיחות ארוכות, נוקבות וסוערות לתוך הלילה, שלדעת מרים, ששמעה הכול מחדרה, היו רועשות מדי. יזמתי הוצאת עיתון של הפנימייה שכולו הוקדש לסוגיה זו. התלמידים עצמם ערכו אותו, כתבו ואיירו (אף שבית הספר היה

קיים עשרות שנים, עיתון כזה פורסם אז לראשונה).ילדים, – להר עלינו הלימודים. שנת פתיחת של המסורתי נערך הטקס בערב הורים, מדריכים ומורים – ולכולם היה נהיר שהפעם אלימות לא תהיה כאן. הטקס

המרשים התנהל לאור לפידים וכתובות אש, בשקט ובאווירה מכובדת.ילדים ליד מעונות "האליפים" תורנות של משמרות בלילות הראשונים ערכנו ומדריכים, ושמרנו עליהם מכל משמר עד יעבור זעם. מבצע פתיחת שנת הלימודים הסתיים בהצלחה וללא אלימות, למורת רוחם של הציניקנים ולהתפעלותם הרבה

של הצוות והמנהלת כאחד.משלה ועד בחרה כיתה כל מצוינים. היו התלמידים ועם הצוות עם היחסים ומתוכם נבחר ועד בית הספר. חילקנו תפקידים וחתרנו לשלטון עצמי של התלמידים, למטבח הבוקר תורנות – ובעייתית עדינה הכי בסוגיה האחריות העברת כולל וחליבת הפרות. אמנם מדי פעם התגלו חריקות והעירו אותי בחמש בבוקר לטפל חודש בתום כסדרה. פעלה הדמוקרטיה הכול בסך אך וסרבן, ישנון חניך באיזה הופיע גיליון נוסף של העיתון. מסיבות עונג שבת הלכו ופרחו, וגם היו כמה יציאות

לקולנוע לעיר הגדולה, מגדל העמק.ממגדל העמק הייתה קבוצה של תלמידות חוץ, בנות עולים שלא לנו בפנימייה,

ונקטתי צעדים ראשוניים לשילובן בפנימייה.מזכיר/גזבר ובמקביל מחמאות, הרבה קיבלתי לראש. לי עלתה ההצלחה ומשלמת נגד המנהלת שלא מעריכה אותי מספיק בית הספר דאג "לחמם" אותי של התווך הבנתי שהייתה מעמודי המנהלת, שלימים מיזלר, עלובה. לי משכורת פעם הערות לי מדי הנרייטה סאלד, העירה ושותפתה של החינוך החקלאי בארץ

כאלו או אחרות בעיקר לגבי הדמוקרטיה המוגזמת, לדעתה, שהנהגתי.לאחר שלושה חודשים, בסוף אחת השיחות בינינו, התרגזתי והגשתי לה מכתב התפטרות. דחיתי את הפצרותיה לחזור בי מהחלטתי. מרים, שלא הצליחה לקבל עבודה בסביבה ולרוב לא בישלה כי אכלנו כמעט חינם בחדר האוכל, תמכה בהחלטתי


153

ועזבנו. מעניין לציין שבימים אלה מרים מצאה את מכתב ההמלצה שקיבלתי מגברת מיזלר, המלצה שאין להתבייש בה.

במבט לאחור, העזיבה ההיא הייתה שטות מוחלטת. הפסדתי הזדמנות פז לבנות למעט שניתנה הזדמנות הפנימייתי, החינוך בתחום מפוארת מקצועית קריירה

צעירים בגילי. את הלקח הקשה למדתי והוא שימש לי מורה טוב להמשך הדרך.את קיבל לעזוב, אותי ש"עודד" מזכיר/גזבר אותו להירשם: ראוי האפילוג

תפקיד מנהל הפנימייה אחרי עזיבתי.

*

ברוב טיפשותי נשארתי שוב ללא עבודה וגם ללא מקום מגורים. חיפשתי בכל נוער מועדון כמנהל התקבלתי שהתפרסמו. המכרזים לכל ועניתי אפשרי מקום בשכונת אפקה, אבל במקרה התגלתה להם השתייכותי המפלגתית והם חזרו בהם. הגשתי את מועמדותי כמדריך בבית ספר חקלאי ליד חיפה, אך לא התקבלתי כיוון

שלדעתם היה לי עודף כישורים.לבסוף נסענו לבאר שבע, נפגשנו עם ד"ר אריה סימון, מנהל המחוז של משרד החינוך. הוא היה איש חינוך משכמו ומעלה, קיבל אותנו בביתו. לאחר שיחה קצרה, לבבית ותומכת הפנה אותי לאחד מבתי הספר, כמחנך כיתה ה'. כעבור זמן-מה גם

מרים החלה לעבוד כממלאת מקום.כמה לילות התארחתי אצל קרוב משפחה של מרים שגר בדירת שיכון של חדר ובתום חדר לשבועיים שכרתי כך אחר בבת-ים. אמה אצל נשארה מרים וחצי. חודש, בהמלצת משרד החינוך, קיבלנו מחברת עמידר דירת שני חדרים בשיכון ד',

שזה עתה נבנה.בתוספת הפעם המפורסם, המקרר העברת של ה"תיק" נפל שוב מרים על הרהיטים שקנינו, כך שבתקופת המעבר הייתי לבד. לבסוף הכול הסתדר, סידרנו את הדירה החדשה, מצאנו שכנים חדשים, זוג נחמד וחביב, שבנם הפעוט התחבב המוזרים חבריה שבין המפלגתית, הפעילות את חידשנו בהמשך במיוחד. עליי

והתמהוניים מצאנו זוג כלבבנו.להגיד שהתלהבתי מעיסוקי כמורה זה יהיה יותר ממוגזם. גם תלמידיי והממונים עליי לא התלהבו ממני, אך גילו כלפיי סבלנות ואורך רוח. מרים, לעומתי, שמדי פעם

לימדה כממלאת מקום, קנתה את לבם.ביום אחרון לפני חופשת חנוכה, בתום חלוקת התעודות, נכנסתי לחדר המנהל לאחל לו חופשה נעימה וחג שמח. הוא התחיל לגמגם כמה מילים, הסתובב, מבויש ונבוך והוציא ממגירת שולחנו שני מכתבים, אחד עבורי ואחד עבור מרים. בשניהם

הודעה לקונית שמסיבות מנהליות, בסוף חודש ינואר תופסק עבודתנו.

נתן לבון

154

שוב היינו מחוסרי עבודה, מודאגים, כעוסים, אובדים עצות, מתחילים מחדש להתעניין, ושוב מחפשים.

כמה לילות לאחר מכן מרים בישרה לי שהיא בהיריון. בהיריון? מה פתאום? היא הלכה לרופא, עשתה בדיקות, ואכן, אמת ויציב: עומד להיוולד לנו ילד! במצב אחר הינו שמחים למשמע הבשורה, אך כעת, כשאנחנו שוב ללא עבודה ומקור פרנסה, חביבה, חברה אותה יהודית, של בעידודה לבסוף, אך הפלה על דיברנו מסובך...

החלטנו שבעצם טוב שייוולד לנו ילד, אולי ילדה, אולי תאומים...

*

אני, שבע. בבאר המחוז מהנדס במשרד כמזכירה/כתבנית התקבלה מרים החזקתי שם הפועלים, בבנק כפקיד היתר בין ניסיונותיי, בכל כשלתי לעומתה, מעמד שלושה ימים בלבד. משום מה, אחד ועוד אחד הסתכמו אצלי תמיד במספרים

אחרים...לבסוף חזרתי לירושלים בחסדיהם של שמיל ועזה, התגוררתי בדירתם-דירתנו. בעזרת לשכת העבודה של הסתדרות הסטודנטים קיבלתי שני חצאי משרה: אחד של האדם כוח במנגנון כפקיד והשני סימון בסן "אילן" החולים בבית כסניטר

עיריית ירושלים.

*

במשרד ולעבוד שבע בבאר להתגורר המשיכה מרים חודשים כמה במשך כך, העבודה, ואני בירושלים. בדרך הקשה השתכרנו לקיומנו ואף חסכנו כמה פרוטות

למען המשפחה המורחבת שבדרך.

18 בספטמבר 2007תשעה ימים אחרי יום הולדת 47 של אורן


155

37אורן נולד

יום כיפור היום, ואני ממשיך בחשבון הנפש הפרטי שלי, ביני לבין עצמי ואולי גם ביני לבין הסובבים אותי, חשבון נפש מסודר ושיטתי שהחל כשהתחלתי לכתוב ועתות סערה, רגיעה עתות עם לאחור, של התבוננות חודשים 16 זיכרונותיי. את התפעמות רוחנית וצלילה להרהורים, נגיעה במחוזות התת-מודע – תמליל חמוץ-

מתוק של שמחה, אכזבה וסיפוק.אני משתדל לסקר את שנות העבר, את מה שחשבתי שהיה ואת מה שהיה באמת, את ההצלחות והכישלונות ואת מה שביניהם. משתדל לתאר את האירועים באותה רוח כפי שהתרחשו בעתם, להציג את רגשותיי כפי שחשתי אותם בעבר, ולהימנע

ככל האפשר מלדללם או לעוותם במסננת הזמן.יום הולדתו של אורן היה מאז ומעולם היום המאושר בחיי, יום שבו ריחפתי על מרבדי קסם מעבר לזמן ולמרחב של האגדות והחלומות. עליתי לרקיע השמיני לעולמות סוריאליסטיים וראיתי את היקום בוורוד על כל גוניו, ובלבי שרתי שירי הלל והודיה. זאת הייתה ונשארה זכייה גדולה, שלמרות כרסומי החיים ותהפוכות

הגורל עמדה ועדיין עומדת במבחן!

*

הקדמתי מעט את המאוחר מהסיבה הפשוטה, שזהו נושא הפרק הנוכחי, ואחזור לתאר את תחילת הריונה של מרים.

מרים המשיכה להתגורר בבאר שבע ואני בירושלים. היא עבדה במשרד העבודה, בעיקר בהדפסת מכתבים ובעבודות מזכירות אחרות. לאחר שעות העבודה בילתה במנוחה, בהשתתפות בישיבות התא המפלגתי, שבהן ניהלה ויכוחים ממושכים על התנהלות תקינה של הארגון. מדי פעם ביקרה את הזוג הצעיר שגר בקומה מעלינו, יהודית וחנן דביר (מאז כתיבת הפרק הקודם נזכרתי בשמם המלא). הם שימשו לה שותפים טובים להחלפת דעות ולרכילות ויועצים לקראת הלידה. בנם הקטן שימש מודל לחיקוי לילד שעמד להיוולד לנו. היו עוד ביקורים ומפגשים עם חברים ומכרים

שבאו מדי פעם לבדרה ולהתעניין בשלומה.טלפון זמין בבית או במקום אחר לא היה לנו, וכמובן גם לא טלפון נייד או דואר יום נכתוב מכתב או גלויה זה לזו. היא ניסתה, אך אלקטרוני, לכן סיכמנו שמדי לא תמיד עמדה בכך, דבר שעורר בי דאגה לשלומה. מכתביה הביעו געגועים עזים, ובאחד מהם היא כתבה: "אני מאוד רוצה לראות את פניך היפות ומחכה בקוצר

נתן לבון

156

רוח לשבת, כי התמונה שעל השולחן אינה מספיקה לי..." כמה נדוש אך כמה מחמם לב...

פעמים באותן למעט שבע, לבאר הגעתי אני בשבתות בינינו, הסידור פי על שהייתי בתורנות בבית החולים, ואז הגיעה היא לירושלים. באותם סופי שבוע היינו מחליפים רשמים על מה שעבר עלינו, רוקמים תכניות, מחפשים בלוח השמות של מילון אבן-שושן שם למי שהיה עתיד להרחיב את משפחתנו. כמו כן, בדקנו בזהירות רבה, ובאהבה לא פחות, את התפתחות בטנה של מרים שבתוכה גדל והתפתח הוולד המסתורי, ועקבנו אחר כל תנועה ובעיטה שלו. היינו כל כך זהירים וחששנים לגורלו

של העובר, שבעצתה של מרים נמנענו מכל מגע מיני.מרים הייתה מאוד משועשעת כאשר סיפרה על ביקורה הראשון בטיפת חלב. האחות נדהמה כשהיא סיפרה לה שאינה יודעת בן איזו עדה בעלה. כשהיא שאלה אותי על כך, הופתעה לגלות שאני בן העדה הספרדית. היא חזרה לאחות בטיפת חלב ומסרה לה את תשובתה, וזו הייתה בהלם מוחלט. האחות שאלה שוב: "את בטוחה

שבעלך, הבחור הבלונדיני עם העיניים הכחולות והיפות, הוא ספרדי!?""אלין" החולים בבית עבדתי וחצי-תשע, שמונה עד חמש משעה בוקר, כל של הפוליו במגפת שנפגעו אומללים ילדים לרחוץ עזרתי שם הישנה. שבקטמון השנים הללו. ילדים בני 18, מכל העדות ומכל קצות הארץ. הם עברו כל כמה חודשים ניתוחים חוזרים ונשנים, בתקווה שיעמדו פעם על הרגליים. חלקם היו מגובסים עד הצוואר ממש, והיו גם מקרים קלים יותר. יחידי סגולה הלכו בעזרת קביים, ואחד או שניים ישבו בכיסאות גלגלים. חלק מאנשי הסגל הרפואי גרסו שברוב הניתוחים אין כל תועלת, ושהילדים משמשים שפני ניסיון של אליל האורתופדים דאז, המנתח

פרופ' מייקין.האחיות אחת ועם הרחצה, לחדר ממיטתם הילדים את לשאת היה תפקידי לרחוץ אותם. תוך כדי כך הילדים סיפרו על משפחותיהם, על חייהם לפני המחלה, על חלומותיהם לשחק פעם כדור רגל, על קנאתם באחיהם ובאחיותיהם הבריאים – גבס החלפת או ניתוח כל לפני ופחדים חלומות את תיארו הם בבית. שנשארו סיפורים נוגעים ללב. כדי להקל על המועקה פלרטטתי קלות עם שותפתי לרחצה, שבעה- זה, אחר בזה בוקר, מדי רחצנו וכך וציפיות, מחשבות אנחנו גם החלפנו

שמונה ילדים.כלבלר שלי, ההמשך למשמרת ואני וללימודים, בוקר לארוחת הלכו הם במחלקת המנגנון של העירייה. כאן הפעלתי את כל קסמיי ואת כוח ההשפעה שלי,

כדי שיעבירו אותי למחלקה לעבודה סוציאלית.ואכן, מזלי שיחק לי בגדול והוצבתי לעבוד במדור לשיקום נוער בגילאים 14–

18. "נוער מנותק", כהגדרתו היום, ילדים שגורלם התאכזר אליהם, שרובם נפלטו מהמסגרות הרגילות, הסתובבו ברחובות, ישבו על הברזלים, בהו במודעות של בתי


157

הקולנוע או הציצו בחלונות הראווה והזילו ריר בפתחי המגדניות. הם היו זקוקים ותדע לקבלם, שבה ובעיקר למסגרת שתרצה ומכוונת, ליד מלטפת לאוזן קשבת,

ירגישו רצויים.כך צעדתי את צעדי הראשון בעולם העבודה הסוציאלית. המשרד שבו עבדתי יפו רחוב אל שהשקיף חלון עם הישן, העירייה בבניין הממוקם קטן חדר היה ומעברו החומה שהפרידה בין ישראל לירדן. מנהל המדור היה דב לוין, ניצול שואה, שעסק יותר במחקר ובכתיבה על הנושא, וכן במלחמות יהודים על ענייני סטטוס וכבוד בהיררכיה המחלקתית. איתי עבד המשורר ישראל אלירז, שקיבל מדי פעם נערה או נער וטיפל בהם כמיטב יכולתו באופן תכליתי תוך שמירה על ריחוק מסוים,

ולפעמים הם שימשו לו השראה לכתיבת שיריו.אני היחיד שראיתי בעיסוקי החדש ייעוד לחיים. השתדלתי להכיר ילדים רבים ככל האפשר, כיתתי את רגליי בשכונות ירושלים, וערכתי ביקורי בית כדי לשוחח על חיים וסבים. שמעתי סיפורים מרתקים דודות גם ולפעמים עם הורים, אחים עלובים וחסרי תקווה, והכלתי בהבנה את מרירותם ואת כעסם. למרות המחסור במשאבים ועל אף ניסיוני הדל, כמה נערים ונערות מצאו את מקומם בבתי הספר עמל, מפתן ואף בסליגסברג היוקרתי, שכדי ללמוד בו היה צורך להשיג מימון או

פטור משכר לימוד.אחד את וליוויתי הסוציאליים העובדים באיגוד פעיל כשהייתי שנים, לאחר לפגוש אותי דין מטעם המעביד ששמח עורך הופיע לעבודה, לבית הדין מעמיתיי

והזכיר לי שאני זה שעזרתי לו בנערותו ללמוד במוסד ליד חיפה.פעילות מעט באוניברסיטה, בחינות כמה להשלים התכוננתי הפנוי בזמני משום עקומה בעין עליי הסתכלו הם תא. בשום שובצתי לא עדיין כי מפלגתית, שעזבתי לפני הבחירות, שכאמור מק"י נחלה בהן מפלה קשה. אך מנהיגיה התנחמו באמירה שלמרות ההסתה וההתנכרות הם שמרו על עיקר כוחם – שלושה מנדטים

בכנסת מתוך השישה שקיבלה מק"י קודם לכן.בדיקת ועל כאב העתידית דמותי על ובחלומות בתהיות במחשבות, שקעתי האפשרויות להיות עובד סוציאלי במשרה מלאה. בתקופה זו שיפרתי את כישוריי הקולינריים ומדי פעם, במיוחד לקראת בואה של מרים, הכנתי שניצלים, שקשוקה

או לצ'ו, סלט וגם צ'יפס שמזמן ידעתי לטגנו.חודש מאי הגיע ועמו שתי חגיגות חביבות עליי: 1 במאי ו-9 במאי. באותה שנה "נפל" 1 במאי על יום העצמאות, צירוף שאני ראיתי בו סמליות ייחודית המשלבת

את שחרור האדם העובד ואת שחרור העם.על הניצחון ואת השנייה העולם מלחמת סיום את לציין הוקדש במאי 9 יום הפשיזם, שהצבא האדום נטל בו חלק מכריע. מדי שנה, בשבת הסמוכה למועד זה, עולים ליער הצבא האדום שליד מעלה החמישה. התאספנו, חברים יהודים וערבים

נתן לבון

158

מרחבי הארץ, לפיקניק המוני, נאומים, שירה, הנחת זרים ותכנית אמנותית – חגיגה רשמים, להחליף ומכרים, ידידים לפגוש בה, להשתתף כיף ונחמדה שהיה עליזה

להתעדכן ולטעום מהמטעמים המיוחדים של כל אחד מהם.מרים הגיעה לאירוע רכובה על גבי אופנוע וחזרה בהסעה המאורגנת, במשאית כללי את לה שיבשו חברים ולפגוש להשתתף ורצונה לחסוך הנטייה רעועה. לה בקוצר והמתנתי לפניה אני הגעתי כלל, כאישה הרה. בדרך הזהירות שנקטה של תאוותיה לספק יש וכידוע השתוקקה, שאליהם דובדבנים חופן כשבידי רוח

אישה בהיריון...

*

בתחילת חודש יולי סיימה מרים את עבודתה בבאר שבע, יצאה לחופשת לידה כמה ועוד משכורת תקבל היא שבועות ש-12 כך על הסתמכנו לירושלים. וחזרה נוסף על כך, למזלנו קיבלנו גם הפרשים על וכפיצויי פרישה. לירות כדמי חופשה עבודתנו בהוראה. אמנם לא התעשרנו אך הצטבר מעט כסף לסדר את הדירה ולהכין

את הדרוש ללידה.שמיל ועזה עזבו, אך קירות החדר שבו התגוררו היו "מקושטים" בשרידי גופם של יתושים ובעיקר של פשפשים ששמיל השמיד ביד אמן, כי מטעמי השקפת חיים הוא לא השתמש בהדברה, מנהג מוזר לאותם ימים. רוקנו את החדר לקראת קרצוף וצביעה, ומאחת מרגלי המיטה נשר פקק העץ, שממנו השתחררו גדודים שלמים של פשפשים, קרובי משפחה של אלה ששמיל השמיד ללא רחמים. נפטרנו מחיות הטרף

שבמיטה בעזרת טיפול שורש של רחיצה בנפט וסבון כביסה.צבענו את החדר בשני צבעים – שלושה קירות בקרם בהיר וקיר אחד בכתום כהה, שעליו תלינו כמה מדפים ששימשו ספרייה. למוד ניסיון ממה שקרה לספרייה בבאר שבע, התכוונתי הפעם לעשות עבודה יסודית ולשם כך קניתי כלי עבודה יקר ויוקרתי: מקדחה ידנית מפוארת. בסופו של דבר הבית היה מבריק ומסודר, והמתין

לרך הנולד.מרים רצתה לקנות בגדים וחפצים אחרים לקראת הלידה, אך אני, שכידוע איני רשימה תעשה היא נקנה, כך ואחר ייוולד שקודם גרסתי קדומות, מדעות סובל ובשעת השי"ן אני אקנה. היא אמנם קיבלה את הדין, אך עד היום אינה סולחת לי

על כך.הימים עברו בשקט ובשלווה, שתינו קפה שחור של בוקר, ואכלנו ארוחת צהריים הסמכה לבחינות ללמוד ניסתה הבית, במשק טיפלה מרים מהעבודה. כשחזרתי

ועסקה בתחביבה המועדף: תפירה.בתקופה זו חל יום הולדתה ה-27, וכמתנה קניתי לה שעון יד שווייצרי תוצרת "דוקסה", ששילמתי עבורו במיטב דמי ממש. במיטב דמי, כי באותם ימים בבנק


159

הדם של "הדסה" קנו מדי פעם מנות דם, ושילמו עבור כל מנה 40 לירות, בדיוק מחיר השעון. עברו כמה שנים טובות עד שגיליתי למרים את מקור הכסף לרכישת

השעון.

*

לי מרים שהחלו לה יום חמישי, 8 בספטמבר 1960, הודיעה בשעות הערב של צירי לידה. בהתרגשות רבה הצעתי לה שנלך לבית החולים, היא קיבלה את הצעתי, אך קודם ביקשה להתרחץ, לחפוף את שערותיה ולסרק את צמתה היפה. כשסיימה ויצאנו לדרך. פסענו לאט לאורך שכונת לקחנו את התיק שהכינה לקראת הלידה בית ישראל, חצינו את מאה שערים וירדנו במורד רחוב שטראוס. מרים הספיקה כך הלידה. לאחר שתקנה נעליים לעצמה לבחור ואף הראווה בחלונות להתבונן

הגענו עם ערב לבית החולים "ביקור חולים".הלידה, בחדר אותה השאירה זמן-מה, עוד שיש וקבעה אותה בדקה האחות ואותי שלחה הביתה אחר כבוד, כדי שלא אפריע לצוות הרפואי במחלקה להשלים את הבדיקות. מבויש קיפלתי את זנבי וחזרתי הביתה, התאמצתי לישון ללא הצלחה רבה, כי לבי ומחשבותיי היו שם. בחמש בבוקר התייצבתי בבית החולים. ניצלתי את חוסר הערנות של השומר המנומנם ו"התפלחתי" למחלקת היולדות. שם ראיתי את מרים שכובה עדיין על אלונקה, קורנת מאושר ופניה זורחות כפי שלא ראיתי מאז

ועד היום, ואמרתי לה בהתפעלות כמה שהיא יפה!עיניו מקומט, היה עורו לראותו: הלכתי גרם. 2,280 פג, נולד שהילד התברר

סגורות, עכברון קטן וחמוד.שיכור ומסוחרר הלכתי לסניף הדואר הראשי שברחוב יפו, המתנתי עד שנפתח חן שמצא השם הוא אורן אורן! בן, לנו נולד המשפחה: לבני מברקים ושלחתי בעינינו, באות אל"ף, כי מעבר לזה לא הספקנו לעיין בלוח השמות של מילון אבן-

שושן... בתום שליחת המברקים הלכתי לשוק מחנה יהודה לקנות לאם הטרייה את הפרי האהוב עליה, גויאבות.


נתן לבון

160

38אתגרים חדשים

אתגרים חדשים ולבטים לא חסרים. הדילמה הראשונה שעמדנו בפניה לאחר הלם השמחה עם הולדתו של אורן לא הייתה פשוטה: האם לערוך לו ברית מילה? דתי, טקס שזהו משום שלילית, הייתה המתבקשת התשובה מאמינים כחילונים התחכמו מחברינו כמה פגאניות. מתרבויות מקורותיו את השואב אכזרי פולחן וניסו לשכנע אותנו בחשיבות המעשה, בתירוץ המפוקפק שהברית תורמת לבריאותו

של הילד.מאחר שאורן היה בחזקת פג וגם סבל מצהבת, הדיונים בסוגיה זו נמשכו כחודש. לבסוף ניתן האות והוא הגיע הביתה: קטנטן, רך, עדין, מכווץ ושברירי. לא העזתי בו. ולטפל אותו לרחוץ כיצד לנו והראתה להדריכנו שבאה עד שאחות להחזיקו, היא דחפה אותו לידי, צמרמורת קלה אחזה בי, חוויתי רגע של התעלות שמימית והתרוממות נפש. מאז אני לא מפסיק להחזיק לו ידיים, וברבות השנים הדבר נעשה

הדדי.בעניין הברית נכנענו לבסוף לשיקול העליון של טובת הילד: לא רצינו להעמידו זה שאצלו ויראו יצביעו אותו, יקניטו שהילדים בגן, שנים, כמה בעוד במבחן

אחרת...ערכנו ברית בבית, בחיק המשפחה והחברים. מאמיקה התגייסה, הגיעה שלושה את קיבלה מרים לכיבוד. מטעמים ובתקיפות במרץ והכינה לכן קודם ימים התערבותה ברגשות מעורבים, ופלטה אנחת רווחה כשהכול נגמר ומאמיקה חזרה

לחיפה.הברית עברה בשלום. במהלכה עמדתי עם גבי למתרחש, כולי חרטה וכעס על אלים למעשה יד נתתי אורן. של דמעותיו פרוץ עם בשקט דמעות והזלתי עצמי,

וברברי נגד תינוק בן חודש, נגד היצור היקר שבעולמי...כאמור, הכול עבר בשלום וכנראה לא נגרם נזק של ממש, אך גם אורן, 43 שנים

מאוחר יותר, לא שש לערוך ברית לבנו שלו, לניצן.

עד וגילוי, אך מעייפים חדווה היו מלאי החודשים הראשונים שלאחר הלידה והוא אכל כל שלוש שעות. כל שעתיים שנינו קמנו מוות. מרים כמעט לא הניקה להכין לו אוכל טרי, תערובת סימילאק, להאכילו ולחתלו. בהמשך, מאחר שמרים

ישנה שינה עמוקה יותר, המשכתי בטקס זה לרוב לבדי.

*


161

מפאת מצבנו הכספי ולא מעט בשל כמיהתה של מרים לצאת מהבית, כחודשיים העברי. הנוער במועדון כמדריכה הצהריים אחר לעבוד החלה היא הלידה לאחר ואני בשעות אחר הצהריים והערב. מרים טיפלה ושמרה על אורן בשעות הבוקר,

בשעה הקלה שבין לבין, נעזרנו בנערה צעירה ולאחר מכן בשכנה, דודה טובה.הצהריים, אחר יחד מבלים ואני אורן שבה שנים ארוכת מסורת החלה כך משמעות כאמור לאמבטיה האמבטיות. הכותרת: וגולת ערב, ארוחת אוכלים מיוחדת בחיי שנינו; זמן איכות של אינטימיות וגילוי לב, הבעת משאלות כמוסות,

החלפת רשמים, תמיכה והזדהות, תיאום ציפיות, שאלות ותלונות.בתום האמבטיה שעת הסיפור לפני השינה, פעם ועוד פעם את "גן גורים", "מיץ פטל", "פו הדב", "שלגייה" ובת דודתה "כיפה אדומה". את כולם ידעתי כמעט בעל פה, קטעים מהם זכורים לי עד היום, ואף השתמשתי בכמה דימויים מהם בכתיבת זיכרונות אלה. בשעות מופלאות אלו החלו להיבנות היחסים המיוחדים, העמוקים,

הישירים והאיתנים ביני לבין בני.אך לצד כל הכיף וההנאה לבלות במחיצתו של אורן מדי יום, כהמשך ישיר ליום העבודה הרגיל, היה בסידור הזה גם משהו מעיק, המרחיק ומנתק מהוויות העולם החברתי. במידה מסוימת הרגשתי תקוע. לא ידעתי ולא שיערתי אז כמה אתגעגע

לאותם ימים וכמה הם תרמו למה שאנחנו היום.

*

אינני מבין הרבה בנושא המזל, אך פחות משלושה חודשים מהולדתו של אורן קיבלתי עבודה מעניינת ובמשרה מלאה. ב-1 בדצמבר 1960 התחלתי לעבוד כעובד בשמה מזמיל, בית אז שנקראה כפי או היובל, בקריית הסעד בלשכת סוציאלי

הערבי שלפני קום המדינה.לשכת הסעד הייתה צריף עץ ובו ארבעה חדרים ופרוזדור ששימש חדר המתנה. חדר אחד שימש למזכיר, חדר אחר למנהלת, או כהגדרתה "המפקחת", ושני חדרים נוספים לארבעה עובדים סוציאליים. לא כולם היו עובדים סוציאליים בהשכלתם ובהכשרתם, אלא בוגרי מקצועות שונים במדעי הרוח והחברה שעברו השתלמויות עובדות ממש היו הלינה, עובדת, ועוד גולדשמיט, גברת המפקחת, רק שונות. סוציאליות. גולדשמיט, בת דורה של הנרייטה סאלד, רכשה גם היא את השכלתה עולה הלינה, הדגולה. המנהיגה של ההומניות רוח את לא לצערי אך בגרמניה, מפולין, הגיעה עם גל העלייה של 1956, הייתה שופטת נוער בוורשה, ועברה קורס הסבה לעבודה סוציאלית. הלינה הייתה אישה טובה, פיקחית, אימהית וחמה, והיא אימצה אותי ונתנה לי הנחיות וטיפים לגבי רזי המקום, הנפשות הפועלות, הרכילות

המקומית והמחלקתית והסדרים השונים.

נתן לבון

162

ורק שלי, העובדת הייתה הלינה צפון, לשכת כמנהל כשכיהנתי עשור, כעבור לאחר מאמצים ושכנועים רבים הסכימה לקבל על עצמה תפקיד של מדריכת צוות.

עליי הוטלה האחריות על השכונות עיר גנים א' ו-ב' וקריית מנחם, שאז החלו להבנות, שכונות מעורבות של עולים מרומניה, מטוניס וממרוקו, כמה משפחות של

עולים מרוסיה ומפולניה ומעט זוגות צעירים וילידי הארץ.דברים היו העשייה. לתוך צללתי והסתכלות, של התבוננות ימים כמה לאחר דחוקים ודחופים, והלחץ היה גדול מאחר שהעובדת הקודמת עזבה כחודשיים לפני בואי. נושאים רבים נשארו באמצע הטיפול, וסידורים שונים לא הושלמו. כולם ציפו ממני לתשובות ולפתרונות שלא ניתנו ולא יכלו להינתן לעולם, שכן הכלים שעמדו

לרשותנו היו דלים ביותר, מבחינת התקציב והשירותים.של הרפואי לשירות יום, למעון הפניה וההפניות: הפתקאות בשיטת עבדנו מרפאות "הדסה" שפעלו ברחוב הנביאים, או פתקי מזון לדגים מיובשים ולאבקת ביצים. לא היו מבחנים או קריטריונים למי, כמה ולמה מגיע; הכול היה שרירותי. החלוקה נקבעה לפי כוח המיקוח של הפונה ומידת ההתרשמות של העובד. בהתאם ואחר לירות שתי תמורת מעון קיבל מישהו הצדדים, בין ומתן המשא לתוצאות וכמשכנעת כיעילה עצמה את שהוכיחה חדשה שיטה הנהגתי אני שלוש. תמורת יותר. במקום לנקוב בסכום ההשתתפות המצופה, שאלתי את הפונה מה הוא מציע,

ולרוב קיבלתי את הצעתו, למעט במקרים של הגזמות, נדיבות יתר או ניצול לרעה.נתנו גם תמיכה כספית, אותה תמיכת הסעד הקלאסית, לפעמים למחיה לפעמים לפי נעשתה החלוקה לילדים. לימוד ספר או מחברת לקניית בבית, לעזרה לבגד, מצב הרוח של המפקחת, אהדתה לעובד והתנהגותו של הפונה. להלינה הייתה שיטת מהבית מטעמים הביאה היא המפקחת עם פגישה לכל ומקורית: מיוחדת ריכוך ובעזרתם השיגה תמיד תוצאות טובות יותר מכולנו. אני השתדלתי לנצל את שעת הכושר וקבעתי לי ישיבת עבודה עם המפקחת מיד אחרי הלינה, וכך זכיתי בהחלטות

נדיבות יותר.שיטת הניהול של המפקחת, אישה גדולה בממדיה לגובה ולרוחב כאחד, הייתה מיוחדת במינה. מדי בוקר המזכיר היה מביא לה את כל הדואר הנכנס והיוצא, עם התיקים הרלוונטיים, והיא בעצמה תייקה כל מכתב ומסמך, יוצא או נכנס, רשמה אותו בדף הפרוטוקול שבתיק וחתמה. בתום המטלה החשובה הזאת שטפה ידיים

ובשביעות רצון עצמית פלטה אנחת רווחה: "עשיתי את עבודתי להיום!"בכלל, למרות העומס הגדול והמחסור בתקנים ובעובדים, הכול התנהל בצורה עבר עובדים אחרים במחלקה, ועוד כמאה אני כל מכתב שכתבנו ריכוזית. מאוד את אישורה של המפקחת האזורית ולאחר מכן נשלח בידי שליח להנהלת המחלקה

ברחוב יפו, להדפסה ולחתימתה של המנהלת ה"גדולה", גדולה בכל המובנים.


163

כעובד חדש הבנתי מהר מאוד את חשיבותם של ביקורי הבית ככלי ליצירת קשר ולהפחתת כעסים ואלימות. השיחות התנהלו פנים אל פנים, ולא במשרד משני צדי את ולהבין להכיר לי התאפשר שבהן אמצעיות, ובלתי נינוחות שיחות השולחן. הפונה, את משפחתו, את ילדיו ואת מערכת היחסים ביניהם. האינטימיות הזאת והעצה הטובה המילה הקשבת, האוזן ובינם. ביני עוצמה רבי אמון יחסי יצרה אל מלב אלו, שיחות בידי. הייתה שלא חומרית לתמורה תחליף שימשו הנכונה היו עצמית. ולעשייה ליוזמה התלות, לניתוק ועידוד תמריץ לפעמים שימשו לב, ביקורים מרגשים, שבהם האם קיבלה אותי בחיוך רחב והודיעה לי שבעלה מצא

עבודה בכוחות עצמו או שהיא החלה ללמוד עברית באולפן הערב המקומי.נדיבות תמימות, הזדהות, של כמעשה בזיכרוני נצרב הראשון הבית ביקור בעל ילדים. האב, כמה שבה מרוקו, יוצאי של למשפחה נכנסתי כאחת. ונחישות עיניים שחורות בורקות וחיוך ממזרי, איש חביב וסימפטי, פרס לפניי את מצוקותיו, ובין היתר סיפר שיש לו תינוק בן שנה שאין לו כסף לקנות לו חלב. הזדהיתי עם שייתן איתו וסיכמתי חיפשתי את החלבן השכונתי בעצמי. לתינוק כאב מצוקתו לו כל יום שני בקבוקי חלב ואנחנו נשלם. חזרתי ללשכה, סיפרתי את חוויותיי ואת מעשיי, והתחוור לי שאין כיסוי להבטחתי. המפקחת סירבה לאשר את התשלום, ופניתי נכנעתי לא התקיפים. ולהסבריי לשידוליי נענתה ולא בעמדתה התבצרה להנהלה במכתב קורע לב. תשובה לא הגיעה. גם מכתב של כל הצוות לא הניב פרי, מלבד כעסה של המפקחת על התנהגותי החצופה. לבסוף נפגשתי עם מר לינדר, סגן מנהל המחלקה, איש חרדי שנודע בסבלנותו ובאופיו הנוח, והפעם הצגתי את הבעיה באופן עקרוני, כבעיה של כל הנזקקים שהם הורים לתינוקות. תשובתו לא איחרה לבוא. היא לא ניתנה לי ישירות, אלא בצורת חוזר שפרסם, ובו הוראה לזכות את כל

הנזקקים שהם הורים לילדים עד גיל שנתיים בבקבוק חלב ליום.מעמדי בין כלל העובדים עלה, אך המפקחת "חיפשה" אותי בכל הזדמנות.

*

במשפחתי החיים נמשכו כרגיל. אני יצאתי מוקדם ומרים חזרה מאוחר והקשר לשוחח יכולנו ובשבתות הצהריים אחר שישי שבימי כך מזערי, היה היומיומי התנהלו יחסינו ורגשות. שתיקות מחשבות, גם ולעתים וחוויות דעות ולהחליף פעם התגלו וחיבה. מדי רבים של אהבה, הערכה רגעים עם בנעימות, בהרמוניה, בינינו אי-הבנות ומחלוקות, שהסיבות להן היו כנראה שוליות כל כך, שהן היטשטשו עם הזמן. הן התגלו בעיקר באותן פעמים שבהן רציתי לבקר את הוריי ואת משפחתי בחיפה, מעמד שמרים לא אהבה במיוחד, בשל יחסה של מאמיקה כלפיה ומשום

שלרוב דיברנו שם רומנית.

נתן לבון

164

ילדים כל המשפחה התכנסה, דבר. היו שם שישי אצל מאמיקה יום ארוחות מאיתנו אחד כל עבור להכין דאגה ומאמיקה נינים, גם השנים ובמהלך ונכדים, מלה אשתו סאמי, דוד את גם זו לסעודה הזמינה לפעמים עליו. המועדף מאכל ובתם מריאנה, וגם הם זכו להתפנק ולהתענג על מאכליה. ארוחות עשירות ומגוונות אלו הוכנו בתנאים פרימיטיביים, במטבח מאולתר של מטר על מטר שבנינו צמוד לדירה, שבו הייתה פתילייה או שתיים, תנור אפייה קטן, ואת הכלים שטפנו במים

קרים.כשאורן היה בן כמה חודשים ומרים רצתה להתגאות בו, מרים נענתה בשמחה כלל; היא לגב-ים לא הייתה קלה נסענו. הנסיעה מירושלים ואכן לנסוע, להצעה לתחנת הנביא משמואל לארץ. לחוץ להגיע כמו כמעט שעות, משש יותר נמשכה הרכבת לקחנו שני אוטובוסים. הנסיעה ברכבת ארכה יותר מארבע שעות עד לחיפה

ומשם עוד כשעה, בקו 59, לגב-ים.ישנו שבו הגדול, בחדר מאוד. צפופים היו ביקורים באותם הלינה הסדרי ההורים על ספה וששימש גם חדר אוכל, הונחו מזרנים ושמיכות על הרצפה עבור ישנו בחצי החדר על מיטת ובנם אילן, שהיה אז כבן שמונה. אנחנו דורל, פאולה כפי אורנצ'יק, אורן, ישן בלול ולידנו קש, מזרן עם ליחיד מיטה מברזל, סוכנות

שקראנו לו אז. – מרים לבין שביני הנינוחה השגרה על העיב שלנו הזוגיות ביחסי נוסף דבר התקפי הזעם הבלתי-צפויים שלה. היא התפרצה באופן פתאומי, כרעם ביום בהיר, ללא כל סיבה מוגדרת ומובנת לי. לתופעה זו השתדלתי להתייחס במידת האפשר בשואה. בילדותה שחוותה מה של תוצאה בה ראיתי כי ובסלחנות, בסובלנות לדאבוני, ההתפרצויות שיתקו אותי לחלוטין, ולא העזתי לברר את פשרן גם כשהן

חלפו.

*

בית סולימנוף, עזבו את ועדי פנינה להולדתו של אורן, חברינו הטובים סמוך אך בקומת הקרקע שבבניין נשארה משפחת מוסקוביץ, חברי מפלגה, ראובן וורדה ובתם הקטנה סמדר, שגם הם באו מחיפה, לצורך לימודיו של ראובן. ברחוב עצמו גרו חברים נוספים, שאף הם התגוררו תקופת-מה בבניין שלנו, פנינה וייס, מהנדסת בניין ובעלה לונק ובנם בן החמש, מיכה. לונק עבד בחיפה כפועל בניין והגיע לירושלים ללמוד היסטוריה, עשה חיל בלימודיו והגיע לתואר דוקטור. בין החברים האחרים היו עדה ויואל, חביביי משכבר הימים, אברהם הס, מזכיר המפלגה, ורעייתו חנה. הם היו זוג מוזר מעט. היא הייתה מבוגרת ממנו בעשר שנים, שניהם ניצולי שואה, הוא ממחנות רומניה והיא מברגן בלזן. לאחר קשיים רבים נולדה להם בת, עמירה, והם שמרו עליה באופן מופרז. עמירה, ילדה ערנית, סקרנית ואינטליגנטית מאוד,


165

היא כיום עיתונאית בעלת מוניטין בינלאומי ועטורת פרסים. עם אמירה יצרנו קשר והיא גרמניה, במזרח לנופש נסעו הוריה חמש בת שבהיותה מאחר במינו מיוחד

שהתה אצלנו במשך חודש.לנו הזדמנו לא כמעט המפלגתיות וההתכנסויות החברתיים מהמפגשים חוץ בילויים, למעט סרט במוצאי שבת, כשעלה בידינו לגייס שמרטף או כשאימא של הוקרנו המפלגה של התרבות בבית אורן. על ברצון ושמרה אצלנו ביקרה מרים סרטים, לרוב רוסיים או מזרח-אירופיים. שם נידבו אותנו לגלגל את התרגום, כתוב בכתב יד. עקב אי-ידיעת שפת הסרט, הקשר בין הנאמר לתרגום היה מקרי. לבית

התרבות הלכנו מרים ואני בתורנות.*

סוכות 1961, אורן בן 13 וחצי חודשים, ומרים נסעה לתל אביב לאחת מפעילויותיה. טיילתי עם אורן ועם פנינה ובנה מיכה במורד רחוב שטראוס, ואורן התרומם, ביקש לצאת מהעגלה, הושיט לי יד והלך לידי, ופתאום עזב את ידי והתחיל ללכת לבדו...

כאב גאה ומאושר חיכיתי בקוצר רוח לחזרתה של מרים, שבוששה לבוא, כדי לבשר לה את הבשורה המרעישה: אורן הולך!!!


נתן לבון

166

39עננים ואיומים וגם שחרור העמים

תחילת שנות השישים הייתה תקופה רווית שינויים היסטוריים מרעישים שנראו מבטיחים, סמל להתחלת עידן של בשורה רעננה וורודה לעמים ולארצות שקיבלו אז את זכותם לעצמאות. מדינות אפריקה השתחררו בזו אחר זו מהשלטון הקולוניאלי של בלגיה, צרפת, אנגליה וספרד; קונגו ועליית מנהיגה לומומבה היו גולת הכותרת ביד במהרה נקטעו שעורר והתקוות המטאורית עלייתו אך זה. לתהליך וסמל זדונית, שכוונה כנראה על ידי השליטים הקודמים. לומומבה נרצח ונפתחה שרשרת אין-סופית של רציחות וחיסולים, מלחמות שבטים ואחים ברחבי אפריקה, שרשרת עקובה מדם של עשרות שנים ושעדיין נמשכת במלא אכזריותה. כמה בלתי נתפס

שלאנשים אין כסף לאוכל ובטח לא לתרופות, אבל יש כסף לנשק ולכלי הרג.פידל קסטרו כבש אז בסערה את השלטון בקובה, שבו הוא מחזיק מעמד גם לטוב או לרע כמעט 50 שנה. הוא שרד את האמברגו האמריקני ואת האיומים של הנשיא קנדי וגם את התמוטטות האימפריה הסובייטית. הסובייטים, שתמכו, מימנו ונתנו את חסותם לקובה של קסטרו. למרות העוני והמחסור השורר בקובה, העולם

כולו מתפעל ממערכות החינוך והבריאות, שהן בין הטובות בעולם.מרד את לדכא כדי לשלטון הועלה צרפת, של המיתולוגי המנהיג גול, דה עקובה למלחמה קץ שם הוא זה במקום לעצמאות. מאבקו ואת האלג'ירי העם אלג'יר להקמת יד ונתן הכיבוש הצרפתי, את הפסיק רבות, שנים מדם שנמשכה

העצמאית.הקומוניסטים בעולם כולו, ואני ביניהם, עקבנו בדריכות אחר המאורעות הללו הישגיה לצד אלה, כל המרכסיסטי. והחזון האידאולוגיה התגשמות בהם וראינו גם מתקרב הסוציאליזם שניצחון הרגשה לנו נתנו בחלל, המועצות ברית של

למחוזותינו.

*

סיפוק ואפילו טוב הרגשתי המפקחת, של לחציה למרות החדשה, בעבודתי בעשייתי כעובד סוציאלי שכונתי. חבריי ללשכה העריכו אותי מאוד והגישו לי עזרה, עובדים בקרב אף ותמיכה הערכה של ניצנים התגלו הזדמנות. בכל ופרגון עידוד

מלשכות אחרות.בעת כתיבת שורות אלו אנו מתבשרים שהממשלה ביטלה את הסבסוד של מחירי הלחם האחיד. גם אז, בעקבות איזו תכנית כלכלית גרנדיוזית חדשה, החליטו לייקר את מחיר הלחם. המעשה נראה בעיניי ובעיני עמיתיי ללשכה כצעד פוגעני בלקוחות


167

שלנו. לכן ארגנו עצומה שעליה חתמו רוב העובדים הסוציאליים במחלקה. מחיר מן ורבים לעניים, קטן פיצוי נתנה הממשלה אולם המחאה, למרות עלה הלחם בלתי לכתובת מהם רבים עבור הפכתי כך חשוב. הישג לזכותי רשמו העובדים

פורמלית להתייעצות בבעיות שונות, ובמצבים של תהיות והתלבטויות.הישירות את העריכו וכבוד, אמון לי רחשו אותי, אהבו ללשכה הפונים רוב הכנה, וההתעניינות הענייניות את אהבו הם שלי. והחד-משמעיות וה"דוגריות" יותר אחרים, גם היו לעומתם הנכונה. והעצה הבלתי-אמצעי הקשר האמפטיה, הם צרותיהם. לכל האשם את בי שראו נפש, ומרי ממורמרים עוינים, ספקניים, חשבו שאני יכול אבל לא רוצה לתת מענה לבעיותיהם המשפחתיות והכלכליות. הם צעקו, איימו, לפעמים הפכו כיסא או שולחן, וניסו לחטוף את התיק האישי שלהם. זוג כזה היה המדיצים. הוא גבוה, עורו ועיניו שחורות, לבוש בקפידה, אלגנטי, בעל מעיל ארוך לבן ומעשן בשרשרת. רעייתו, שושנה, צעירה תוססת, הפגינה את נשיותה, היו להם שני ומתנשא, בחיוך ממזרי, מפתה ובוטה, חתום דיבורה חצוף, תובעני ילדים קטנים. באחד הימים אדון מדיצי הגיע אליי ללשכה, דרש ש"אסדר" לו מיד נגמר בתלונה ולהכותני. הביקור כיסא ניסה להרים ולהתפרע, לצעוק חנות, החל

למשטרה ובמשפט מהיר שבסופו ריצה חודש מאסר.חשבתי שהלקח נלמד ושגם אשתו הסוררת תירגע, אך התבדיתי כשלמחרת היא ורק התגנבה בשקט ללשכה כשבידה בקבוק, פתחה את הדלת שמאחורי שולחני, בשבריר שנייה הצלחתי לתפוס את ידה ולמנוע ממנה לחבוט בראשי עם הבקבוק. נפצעתי בידי ובחזי, והסוודר היפה והמיוחד שזה עתה מרים גמרה לסרגו, נקרע. הפכתי גיבור לרגע עם תוספת של הרבה פחד בלב, סיוטים והרהורים לעזוב עבודה

מסוכנת זו.מובן שגם הגברת מדיצי נכלאה לכמה שבועות. את ילדיהם סידרתי במשפחה בכי מאוד ללבי נגע אלה בביקורים ימים. כמה מדי לבקרם והקפדתי אומנת געגועיהם של הילדים להוריהם וגם עורר בי רגשות אשם. על הרהורי חרטה אלה ולסלוח אלימות מעשי עם להשלים שאין והנחושה הברורה באמונתי התגברתי עליהם. עם זאת, בכיים "הוריד" אותי מהתכניות לנסוע לחו"ל ולהשאיר את אורן

אצל סבתא לאה...ומעשי האלימות הלכו כולה. הצעקות בלשכה דבר "אירוע מדיצי" הפך לשם ופחתו, הרבה מהפונים באו אליי כאות הזדהות ותמיכה, היו כאלו שרצו להתנדב להיות שומרי הראש שלי. גם משפחת מדיצי התפייסה. בתום המאסר באו להתנצל אותי אימצו והילדים במאסר, שהיו בעת בילדיהם היפה הטיפול על לי ולהודות כדודם. האישה הסכימה לצאת לעבודה, והוא המשיך לחלום על קיוסק. בינתיים לרשותו שהועמד משה קריית במרכז עיתונים קיוסק התפנה ולמזלו חלה, הוא

בשכירות. עבד כמה שעבד, מחלתו החריפה, והוא סגר את הקיוסק.

נתן לבון

168

הקיוסק היה סגור כמה שנים, עד שבניו הפעילו אותו מחדש כמזנון ופיצוצייה. סבתם, שושנה, טובים. רווחים ועושים רמה ביד אותו מנהלים נכדיו שני כיום

היגרה לארצות הברית ומסרה לי דרישת שלום באמצעותם.

*

את חברינו הטובים פנינה ועדי, הזכרתי בפרקים קודמים של זיכרונותיי. הם היו באמת חברים בלב ובנפש ובין שלל החברים שהיו לי, פנינה הייתה החבר הכי טוב שהיה לי בשנות צעירותי. כתבתי חבר ולא חברה כדי להדגיש את מהות היחסים בינינו, אדם שחלקתי איתו מחשבות, חששות, חלומות בהקיץ וחלומות באספמיא, התיכון, הספר בבית עוד לצייר אהבה פנינה יומיומית. ופרקטיקה בעיות וגם וסיימה בהצלחה את לימודיה ב"בצלאל". היא היגרה עם בעלה לקנדה וכיום היא ציירת בעלת שם בינלאומי המציגה את עבודותיה בגלריות בעולם כולו. עוד כשגרנו בגב-ים, בטיולינו על שפת הים, רקמנו תכניות שאני אכתוב ספר ילדים והיא תאייר

אותו. היא איירה ספרי ילדים רבים ואילו אני נשארתי עם התכניות...לימודי המתמטיקה, היה בחור חרוץ, מוכשר מעל לממוצע בתחום בעלה עדי תמים, טוב לב, נדיב וילדותי. שניהם נמנו עם אוהדי המפלגה הקומוניסטית, תרמו מדי פעם למגביות, השתתפו במפגשים ובאספות אך פחדו להצטרף ממש כדי לא לסכן את הקריירה העתידית שלהם. מסיבה זו גם לא עשו מנוי ל"קול העם", אך זה לא הפריע לעדי לרוץ כל בוקר לתיבת הדואר שלנו כדי לקרוא את העיתון לפנינו.

לפחד יש כללים משלו...ב-15 באוגוסט 1961 נערכו הבחירות לכנסת החמישית. עבדנו במרץ כדי להשיג מספר רב של קולות עבור רשימת המפלגה. עדי גילה סקרנות ועקב בדריכות אחר בבחירות אלו. אך כשנודעו והביע את משאלתו שאכן המפלגה תתחזק המתרחש תוצאות הבחירות ומק"י קיבלה חמישה מנדטים במקום שלושה בכנסת הקודמת, להם יזיק שהדבר חששו הפעם גם להצביע! כלל הלכו לא הזוג שבני לי התחוור

בתכניותיהם לצאת להמשך לימודים בחו"ל.מעשה זה העציב והכעיס אותי מאוד וראיתי בו מעין בגידה ופגיעה אישית בי. ומרים הלכה נולד להם בנם הראשון סירבתי לבקרם כדי כך שכאשר עד נעלבתי לבקרם בלוויית חבר אחר, צבי. הכעס והרוגז ההוא רודף אותי עד היום. איני יכול לסלוח לעצמי אף לרגע על כך שבטיפשותי ניתקתי קשר עם חבריי ותומכיי הטובים כלפיהם, הגיונית בלתי בצורה נהגתי מדוע להבין מבינתי נבצר פשוט ביותר.

התנהגות שנגדה את אופיי ואת יחסי לבני אדם בכלל ולחברים בפרט.בינתיים הם עזבו את הארץ, נדדו לדרום אמריקה, לאנגליה ולארצות הברית, חיל עשה עדי ילדים. שני עוד להם נולדו שבקנדה. בוונקובר השתקעו ולבסוף עולמי. מאז הספקתי ציירת בעלת שם ופנינה כאמור היא כפרופסור למתמטיקה


169

לאתר את כתובתם, החלפנו כמה מכתבים, בהם התנצלתי על התנהגותי. בהיותנו פנינה בטלפון, אך בשל בעיות ודיברתי עם בטיול מאורגן בקנדה, ציפיתי שניפגש פעם מדי מתכתבים אנו כיום להיפגש. הצלחנו לא פסיכולוגיות או לוגיסטיות

במייל.

*

ההורים יותר. או פחות תקינים פסים על עלו הרחבה משפחתי עם היחסים עזבו את גב-ים ועברו לגור ברחוב נורדאו בחיפה. דירתם החדשה נמצאה בקומת קרקע, שבה חדר גדול ומרווח עם חלונות לרחוב, שהזכיר לי את חדרם שבבוקרשט. היו שבגב-ים. והצר העלוב לזה בניגוד ומואר מאובזר לחצר, חלון עם המטבח כמובן גם שירותים מודרניים ונוחים. למרות החרדות והחששות והעייפות המשיך טאטיקו לעבוד מדי יום בקיוסק מפעל הפיס. לרוב הלך לבדו, ובימי חמישי ושישי עם מאמיקה. היא עזרה לו בניהול החשבונות וביחסים עם הסוכן הראשי, שכלפיו היו לה טענות רבות, לפעמים אף מוצדקות. מאמיקה המשיכה לקטר על כל העולם, כיוונה את תלונותיה כלפי טאטיקו. כהרגלו הוא קיבל את הדין בשתיקה וכרגיל

רועמת, תוך כיווץ שפתיים, חיוך כבוש ולחלוחית בעין.גאווה מקור שהיווה מעשה בבוקרשט, ישראל בשגרירות לעבוד יצא ארמנד אי-שביעות של ביטויים למאמיקה היו פעם מדי הגאווה, למרות ההורים. עבור רצון ויותר מכך, בעיקר על רמת העזרה שהגיש להם, למרות שארמנד עזר להם ביד

נדיבה.ופאולה היינו בקשרים קרובים וחמים מאוד. בביקורנו בחיפה לרוב עם דורל לנו אצלם וגם הם ביקרו אצלנו מדי פעם. קפדנותה של פאולה על ניקיון וסדר עברו מדי פעם את גבול הטעם הטוב. מרים נפגעה מאוד כשזו פתחה את הארונות ואת המקרר והעירה הערות לא נעימות. כל אלה לא הפריעו ליחסים בינינו וראינו בהם את הקרובים אלינו ביותר מבין בני משפחתי. הרגשנו נוח איתם בין היתר משום

שהם לא הציקו לנו על השקפותינו הפוליטיות.

*

אדולף אייכמן, שהפעיל את מכונת ההשמדה הנאצית במלחמת העולם השנייה, נחטף בארגנטינה על ידי ארגוני הביון הישראליים והובא לארץ לעמוד למשפט על פשעיו נגד העם היהודי. המעשה עורר גל של גאווה לאומית ושביעות רצון גדולה על

כך שהצורר הגדול נפל לידינו.משפטו של אייכמן נערך בירושלים בשנים 1961–1962, ריתק את תשומת לבו הראשונה הפעם זו הייתה כולו. בעולם רבה התעניינות ועורר בארץ הציבור של שפרשת שואת יהודי אירופה נחשפה על כל פרטיה, שלביה והיבטיה בפני גוף משפטי

מוסמך.

נתן לבון

170

רבות, מארצות באו הם המשפט, לסיקור לירושלים הגיעו רבים עיתונאים ובתוכם גם ממזרח אירופה. הציבור בארץ ובעולם עקב בדריכות אחרי מהלכו וכן התנהלו סביבו דיונים בהיבטים שונים ומגוונים, ובהם ההיבט ההיסטורי, המשפטי,

החברתי, החינוכי, הפסיכולוגי, הדתי והפוליטי.מובן שגם עיתוננו, "קול העם", סיקר את מהלך המשפט החשוב הזה. לשם כך נשלח לירושלים העיתונאי יהודה להב. יהודה היה חבר שלנו, מחוג חבריה של מרים. כמכר וכחבר במפלגה הוא התנחל אצלנו בימי המשפט. רווחתי מעט נחת והתנחמתי בכך שהמשפט נערך רק שלוש פעמים בשבוע. אמנם מרים שמחה בחברתו, אך בעיניי נוח. אפילו היו לו כל מיני טענות על טיב ארוחות הבוקר הוא לא הצטיין כאורח שאני הכנתי; הן נראו לו שגרתיות מדי. על תשורה קטנה, חפיסת שוקולד או צעצוע לאורן או פשוט מילות תודה, אין מה לדבר, אך מה לא עושים למען חבר, ועוד חבר

ותיק של מרים, ועוד מחו"ל...אחרי משפט תאטרלי ומתוקשר היטב בארץ ובעולם כולו בכל אמצעי התקשורת, ובמיוחד על ידי רשתות טלוויזיה זרות, הצורר נידון למוות, ערער, ולאחר דיון קצר

פסק הדין נשאר על כנו. הוא הומת ואפרו פוזר בים.אני התרעמתי נגד עונש המוות, בטענה שאין זכות לבן אנוש להרוג בן אנוש אחר נתפסו היום, עד בהן דוגל שאני אלו, שדעותיי מובן ברצח. רוצח להעניש ושאין הקומוניסטית במפלגה חבריי שאפילו לראות היה מתסכל כמה ביותר. כמוזרות

רצו נקמה, רצו לראות דם.ישיבות של הפרוטוקולים גילוי שעם אלה, בימים בי אחזה רבה רוח קורת אשכול לוי המוות: עונש נגד היו שרים ששני התברר זו, בסוגיה שדנו הממשלה

ויוסף בורג. מתברר שגם שרים הם לפעמים בני אדם...



171

40הרים או צל הרים?

שמתי לב שאת הפרק הקודם סיימתי ב-13 בנובמבר 2007, בתאריך שבו מלאו חבל מקרה ובכל לא, ואולי לחגיגה סיבה זו אולי לישראל. הגעתי מאז שנים 58שהחמצתי הזדמנות לאירוע קטנטן. זהו יום המסמל שינוי כיוון ושינוי דרך בחיי,

ואם לא חגגתי אותו לפחות אקדיש למועד חשוב זה כמה מילים בזיכרונותיי.ביום ההוא, כמו היום, שרר מזג אוויר קיצי, בהיר וחמים. בחורף שלאחר מכן ירדו גשמים שהיו ברכה לחקלאות וקללה לעולים ששכנו באוהלים ובפחונים, ואף

ירד שלג בחיפה ובתל אביב. מי יודע ומי ייתן, אולי השנה ירד שלג ברמת גן...חיי הבוגרים החלו למעשה באותם ימים, כשהגעתי ארצה בעל כורחי. אלה היו היטלטלתי ואשליות. ניסיונות ובלבול, חיפוש וספקות, ימים של חששות, תהיות בסערה בין השלמה לחרטה, מלווה באמונה שאי-פעם ואי-שם אמצא את המנהרה ואת האור שבקצה – הכול בשילוב פרפורים אחרונים של תקופת התבגרות סבוכה

ולא מטופלת.הנפתל במבוך זעירה הליכה תוך מצאתי שבסופה האור ואת המנהרה את והעקלקל, שבקעו ממנו הרבה הבהובי אור מדומים. במודע או שלא במודע, עשיתי עקשנות עקרונות, של חיים הקשים; בחיים שבחרתי מתברר בחירה. תוך זאת והתמדה, של יושר שהתנדנד בין תמימות לטיפשות, לרוב ללא עיגולי פינות וקיצורי ייסורים. חתרתי בזרמי החיים כדי דרך. כמעט כל מה שהשגתי היה במסלול של לשרוד, להתקדם ולגדול. לפעמים עשיתי זאת בכוחות גדולים מהדרוש, כשרגשות מזוכיסטיים סמויים של סיפוק והנאה הזינו אותי. הכול היה מלווה באמונה עיוורת שזעקו בעת גם המרמה ואת השקר את לראות וסירבתי הם, באשר האדם בבני

מהקיר. סירבתי ושילמתי מחיר, מחיר שאין לו תקנה וכפרה.האם היום הייתי נוהג אחרת? נראה שלא, מאחר שגם היום אני ממשיך באותה דרך ובאותה השקפת עולם, אבל בתוספת קמצוץ של זהירות, מפוכח יותר ואופורי פחות. האם אני מתחרט על משהו? אני מתחרט על אותן פעמים שבהן לא עמדו לי כוחותיי לנהוג לפי האמת הפנימית שלי, או כשנכשלתי בשיקוליי כי סטיתי מדרכי

שלי.

*

באותם ימים היה לנו חבר בשם צבי, בחור צעיר, רווק, מפולפל, אינטליגנט, ציני וקר רוח. הוא היה במקצועו מנהל חשבונות או רואה חשבון, וכמובן חבר מפלגה. להבדיל מרבים מחברי המפלגה, הוא עבד במקום עבודה פרטי והשתכר יפה. מאחר

נתן לבון

172

שהיינו בני אותו גיל וצבי ידע הונגרית, שפתה של מרים, התחברנו. הזמנו אותו מדי פעם לארוחת צהריים או ערב, ולפעמים יצאנו יחד לסרט והוא היה מזמין אותנו לקפה, לרוב בבית קפה "וינה" המפורסם שבכיכר ציון – מעשה של יוקרה ומניירות

בורגניות לתקופה היא.בהמשך הוא החל לבקר אצלנו גם ללא הזמנה. לנו לא היה אז טלפון, וכך, כמקובל בירושלים הקטנה, הוא קפץ מדי פעם. מצבו הכלכלי הטוב אפשר לו להחזיק קטנוע,

שבזכותו התנייד בקלות.רוסית. ללמדו התנדבה ומרים במוסקבה ללימודים לשלחו החליטו במפלגה ביקוריו אצלנו הלכו ורבו, גם בשעות הבוקר, בעת שלא נמצאתי בבית. הדבר החל לעורר בי כל מיני מחשבות, אך מאחר שמרים סיפרה על ביקוריו, התביישתי לשאול

אותה שאלות ולהעלות בפניה את ספקותיי ואת מחשבותיי.באחד הלילות, כמדומני בערב שבו ליווה את מרים בביקורה אצל פנינה, מרים חזרה הביתה לאחר חצות. אני דאגתי לה מאוד, וכשחזרה וסיפרה לי שהלכה עם צבי לסרט, גבר חשדי שהיא מנהלת איתו רומן. ברוגז רב הטחתי בפניה את חשדותיי, אך היא דחתה אותם בתוקף בטענה שאינה מבינה איך אני יכול לחשוב מחשבות

כאלו ולהטיל דופי ביושרה ובנאמנותה כלפיי, ונשבעה באהבתה אליי.בלב כבד קשרינו החברתיים עם צבי נמשכו כרגיל. מרים אפילו התיידדה עם אמו ומדי פעם ביקרה אצלם בבית. בתחילת החורף החלה לסרוג לצבי סוודר שיחמם אותו בקור הרוסי. אני עיקמתי את אפי אך מרים נזפה בי שאני עושה לה פרצופים

בזמן שהיא עושה מחווה קטנה של חברות טהורה.להלביש את הוא החליט ברוך בירושלים, הקדוש פורים ,1962 פברואר בסוף העיר בתחפושת לבנה וכיסה אותה בשלג, שנערם לגובה מכובד. התחבורה הציבורית ההזדמנות את ניצלו הילדים בבתים. הסתגרו ואנשים נסגרו החנויות פסקה,

למלחמות שלג או לבניית בובות בשלג.בדיוק אז מרים סיימה לסרוג את הסוודר של צבי והודיעה לי בהחלטיות שהיא הולכת לתת לו אותו. כזכור, אנחנו גרנו בצפון העיר והוא בדרום, בקטמון הרחוקה. הסוודר, את לו לתת כדי רק בשלג ארוכה דרך ללכת מנועזותה מאוד הופתעתי וניסיתי להניאה מכך, במילים טובות יותר ופחות, אך לשווא. היא התלבשה, אפילו

מגפיים לא היו לה, ארזה את יציר כפיה והלכה.אני נשארתי המום, כועס, מיואש וחסר אונים. תוך שניות ייאושי הלך וגבר, ולא ראיתי טעם להמשיך לחיות. חיפשתי בארגז התרופות את כדורי ההרגעה שמרים

נטלה מדי פעם, ובלעתי את כולם...אורן, שישן בחדר השני, התעורר פתאום ופרץ בבכי. הבכי שלו עזר לי להתעשת.

הכנסתי יד לפה והקאתי את כל הכדורים. הבנתי שיש עדיין טעם לחיים: אורן!


173

*

האשמות בה והטחתי רבנו התווכחנו, סיפורים, סיפרה בשלום, חזרה מרים אותי לתקוף שונות מעילות עילות ומצאה חייבת נשארה לא היא כרגיל קשות. חזרה. היא התנצלה בחצי פה, הכחישה נמרצות כל קשר רומנטי עם צבי, וחזרה על

כך שאני ורק אני אהוב לבה.לאחת לשדכו דאגה מרים – וכשחזר למוסקבה, נסע צבי הסתיימה. הפרשה

מחברות המפלגה הפנויות.וחצי ברצינות חצי מרים, את שאלתי פעם מדי כאשר רבות, שנים כעבור גם בבדיחות הדעת, האם היה או לא היה רומן בינה ובין צבי, היא המשיכה להכחיש. אף שרציתי להאמין לה, בלבי פנימה התעורר בי שד החשדנות... האומנם הרים או

צל הרים?


נתן לבון

174

41שלושים ומשהו

לכבוד יום הולדתי ה-30 קיבלתי ממרים במתנה עט נובע יוקרתי מאוד, "פרקר" בצבע כחול-אפור עם ציפורן זהב, ארוז בנרתיק עור תואם, בתוספת תעודת ייחוס של היצרן וברכה ממנה ומאורן. מזמן חשקתי בעט כזה, כי באותם ימים לא אהבתי לכתוב בעטים הכדוריים, וכל זה היה זמן רב לפני שאימצתי את העיפרון, והקלדה

במחשב נזכרה אולי רק בסיפורים בדיוניים.בו בעבודה. על הרכוש החדש שנפל בחלקי, התחלתי להשתמש לב וטוב שמח התיקים, של הפרוטוקול בדפי לרישומים כשעברתי אך רע, לא הלך במכתבים הנייר הגס לא עיכל את העט האצילי. כך השימוש בעט הפך סלקטיבי, והשתמשתי בו לכתיבת מכתבים בעבודה, למשפחה, לחברים, רשימות ל"קול העם" ועוד. עם שנעים לתכשיט יותר והפך ה"פרקר" ננטש הכדוריים העטים של השתכללותם

לראותו.

*

באותה שנה לאורן מלאו שנתיים ומרים החלה לעבוד כגננת ב"ארגון אימהות כגננת הרבה, הצלחתה לאור כך, ואחר מקום כממלאת קודם (א.א.ע.), עובדות"

מהשורה.היא הגיעה לעבודה זו הודות לקשרי העבודה שלי בעיר גנים עם הארגון. במסגרת זכו שם יום, ולמעונות לגנים העולים משפחות ילדי את להפנות נהגתי עבודתי לסביבה חינוכית ולארוחה חמה. א.א.ע. וחב"ד היו הגורמים המרכזיים שהפעילו מוסדות אלה, והם התחרו ביניהם מי מהם יקבל יותר רישיונות, שפירושם מימון. בפתיחת מוסד חדש, צורך יש הייתי ממליץ אם כעובד הסוציאלי השכונתי, אני, נהניתי מחיזורים מצד ראשיהם של שני בנידון. והמחליט ולמעשה הייתי הפוסק הארגונים, אף שאני בדרכי לא הפליתי אף אחד מהם; אוכלוסיית השכונה הייתה מעורבת – דתיים וחילונים – וכל מה שרציתי היה שהילדים יהיו מסודרים לשביעות רצונם של ההורים. כל זה לא מנע מראשי הארגונים להמשיך ולהתחנף אליי, מה

עוד שמוניתי לאחראי של הלשכה כולה לענייני מעונות היום גם ביתר השכונות.גנים. בעיר הספר בית פתיחת עם עוד החלה לחילונים הדתיים בין היריבות מבנה בית הספר חולק לשניים ושירת את שני הזרמים, חלק גדול יותר עבור החינוך ביניהם פרצו עבור החינוך הממלכתי-דתי. הסכסוכים יותר וחלק קטן הממלכתי כמעט מדי יום, המריבות סחפו מורים, הורים וילדים, אבל לתגרות ידיים של ממש


175

הקומוניסט, אני הצדדים, שני עם ששמרתי הטובים היחסים בזכות הגיעו. לא נתבקשתי מדי פעם לפשר בין הנצים.

הצלחתי הגדולה נרשמה כשסוף-סוף בית ספר חב"ד עבר למבנה משלו, ומנהל בית הספר הממלכתי הוזמן והגיע לחנוכת הבית.

למרות הסולחה נמשכה המתיחות בין שני הזרמים ומדי שנה זרם אחד המשיך לנסות להעביר ילדים מהזרם השני. השנים עברו וכיום בית הספר של חב"ד הוא

הגדול בסביבה.

*

באותה שנה, כאמור, לאורן מלאו שנתיים והוא החל ללכת לגנון, גנון דתי, כמעט חרדי, כי זאת הייתה המסגרת היחידה בשכונה. הוא הסתגל די בקלות, אהב את הגננת, את הילדים והמשחקים, אך דבש הוא לא ליקק באותה שנה. אורנצ'יק היה הילד הכי קטן בגן, הן מבחינת הגיל והן מבחינת גובהו, ולא פעם הילדים התנכלו אותו הכניסו שהילדים לי גילה הוא המפורסמים, האמבטיה מסיפורי באחד לו. לחבית וגלגלו אותו. לא ידעתי אם לבכות או לצחוק, אך כמובן, למחרת נזפתי קשות

בגננת.בפורים של אותה שנה אורן התחפש לראשונה לליצן, תחפושת שמרים עמלה וסוף-סוף לעיר, הגיע ניצלתי את ההזדמנות שקרקס אני לתפור לתפארת. קשות ראיתי הופעותיו "מדראנו" המפורסם, שאת בני לקרקס, קרקס עם ללכת זכיתי לראשונה כילד, עם אבי. חוויית הקרקס הרשימה את אורן מאוד, הוא לא הפסיק לדבר, לשאול ולקשקש על מה שראה ושמע. למחרת מרים שמה לב שהוא מגלגל את השטיח שבחדרו, וכאשר שאלה אותו על פשר הדבר, ענה בטבעיות שהוא מכין את

החדר לקרקס...מאז ילדותו התגלה אורן כבעל תושייה. בדלת שבין חדרו לבין יתר הבית הצבנו ארגז נצרים די כבד, כדי למנוע ממנו את המעבר ואת הסכנות הכרוכות בכך. אך זה לא הפריע לו לעבור את המחסום, הוא פשוט שם יד אחת על משקוף הדלת, השנייה

על הארגז, עשה "מנוף", הזיז את הארגז ועבר...

*

בחופשת הקיץ של שנת 1963 מרים נסעה לצ'כיה לבקר את דודתה הטובה שרי. ילדותה מתקופת רבים מתוקים וזיכרונות רבה, והערכה אהבה רחשה זו לדודה ודוד שרי דודה אצל ,(Banska Bistrita) ביסטריצה בבנסקה לביקוריה נקשרים כשזכיתי עליה. הנפלאות ומסיפורי מהתמונות הדודה את הכרתי אני ארמין. נאה, אישה הסיפורים. על עלתה המציאות בארץ, בביקוריה ממש, להכירה מטופחת בפשטותה, חיוך לבבי בעיניה, מקרינה קרבה וחמימות. אף שלא יכולתי להתחבב אורן, אל להתקרב ידעה גם היא מצוין. זה את זה הבנו עמה, לשוחח

נתן לבון

176

עליו ולהשתעשע עמו, תוך שחצתה את מחסומי השפה, הגיל והתרבות. דודה שרי והנהדרים. כאשפית אמיתית הנדירים ובמטעמיה בבישוליה המיוחדים הצטיינה היא ידעה להכין תפריט משובח ומגוון, אפילו משאריות אוכל שונים. תמיד איחלתי לקח אמנם המעולים. הקולינריים מכישוריה ותלמד בדרכה תלך שמרים לעצמי

זמן, אך מרים למדה...מרים, של מאמה בעיקר כסף, מעט שגייסנו לאחר יולי, חודש בתחילת כך, שקיבלה באותה שנה פיצויים מגרמניה, קנינו כרטיס לאונייה ליוון ומשם ברכבת דרך יוגוסלביה לצ'כיה. נסיעה ארוכה של ארבעה-חמישה ימים. לחוסר מזלה, באותה (Skopia) שביוגוסלביה, וקטלנית בסקופיה שנה התרחשה רעידת אדמה הרסנית והנסיעה התארכה והסתרבלה עוד יותר. לבסוף הגיעה בשלום לדודתה ובילתה עמה ((Piesteni במשך יותר מחודש, ואף הזדמנה לשהות ולהתפנק במרחצאות פישטניולביקור של כמה ימים בפראג. גם בדרך חזרה התעוררו בעיות, והאונייה המיועדת ביטלה את הפלגתה. אף שהיה בידה רק מעט מאוד דולרים, מרים הצליחה לקנות כרטיס נוסף ולחזור במועד. יש לזכור שאז הרשו ליוצאים לחו"ל לקחת רק 50 דולר,

בערך משכורת של שלושה שבועות.בשעות עליו והשמירה בו הטיפול לצורך אורן. עם נשארתי ואני נסעה היא הנסיעה, מאז ימים כמה רק עברו בסביבה. שגרה צעירה בנערה נעזרנו העבודה, ובוקר אחד קם אורן עם חום ועם כאבי גרון ואוזניים. הלכתי איתו לרופא, והוא כולו התמלא והוא עלה עדיין החום ולילות, ימים כמה עברו שקיבל. מה קיבל בירושלים, ביותר הידועה הילדים רופאת כגן, לד"ר וצלצלתי נבהלתי פריחה. וביקשתיה לבוא לביקור בית. היא לא הסכימה והזמינה אותי אליה למרפאה של בית החולים "ביקור חולים". התחלתי להלביש את אורן, ופתאום אני שומע צעדים כבדים במדרגות, דפיקות בדלת, וד"ר כגן במלוא קומתה ניצבת בפתח הדלת. היא באה בכבודה ובעצמה כדי לבדוק את אורן. למבטי המופתע היא השיבה: "שמעתי בקולך שאתה מאוד-מאוד מודאג וחשבתי שכדאי לבוא...". בתום הביקור, לשאלתי כמה אני חייב לה, היא אמרה: "אתה עובד סוציאלי, ובטח אין לך כסף לרופאים",

וויתרה על התשלום.היא אבחנה מה שאבחנה, ודרשה ממני לאשפז את אורן מיד אצלה במחלקה. בתחושות חרדה עמוקות, לקחתי את אורן לבית החולים. הוא לא נתן לאף אחות להתקרב אליו לקחת ממנו דם לבדיקות השונות או משטח גרון, וד"ר כגן, האישה הגדולה והמרשימה הזאת, לא היססה לרגע: היא הרחיקה את האחות, כרעה ברך,

לקחה מאורן דם ועשתה לו משטח גרון.באותה תקופה לא הרשו להורים לשהות עם ילדיהם החולים במשך כל היממה, אך לאחר שנוכחו לדעת שאורן מסרב להיפרד ממני, ובכה בכל פעם שעזבתי אותו לכמה דקות, קיבלתי אישור להיות איתו בשעות היום. בערב, לאחר שנרדם, הלכתי


177

הביתה, ולמחרת עוד לפני הזריחה חזרתי אליו. לאה, חמותי, באה לביקור וניסתה לעזור, אך שלא באשמתה היא רק עצבנה אותי.

לאחר כשבוע אורן הבריא וחזרנו הביתה. את כל המאכלים שניסיתי לבשל לו, גם כאלה שבדרך כלל אהב, סירב לאכול. הוא גם לא הסכים להישאר עם הנערה, כך שנעדרתי במשך חודש וחצי. המפקחת ניסתה לקפוץ על המציאה להיפטר ממני. שבוע לפני חזרתה של מרים נסעתי איתו להוריי בחיפה, הלכנו לים כדי להתחזק

מקרני השמש, לשפר את מצב רוחו ולעורר את תאבונו.בשעה טובה הגיע מועד חזרתה של מרים, ואנחנו בליווי כל בני המשפחה עמדנו בפתח הנמל. חיפשנו את מרים על כבש הסיפון בין הנוסעים, נפנפנו לשלום, אך אורן סירב להביט לעברה. ימים רבים עברו עד שהם התפייסו, וזאת אף שהיא הביאה לו

רכבת חשמלית וצעצועים נוספים.חדוות על להעיב לא כדי אבל ביומו, יום מדי התכתבנו החופשה כל במשך

החופשה בחו"ל לא הזכרתי את מחלתו של אורן.

*

לצד כל הצקותיה של המפקחת המשכתי לעשות חיל בעבודתי, אף שלא חסרו איומים וצעקות של לקוחות עצבניים ומיואשים. לצד חוסר האונים, הפחד והמבוכה

מול התנהגותם זו, לבי נחמץ בקרבי נוכח מצוקותיהם וסבלם.משיני המפקחת הצילו אותי שתי עובדות סוציאליות בכירות ומנוסות – שושנה בלשכה, לעתים שביקרה המחלקה, מנהלת של אחותה שיקום, עובדת אזולאי, מקרוב, אותי הכירו עבודתי, את ראו הן סטודנטים. שהדריכה קרפיול, וגברת של האשמותיה מול עליי וסנגרו הטיפולית, גישתי ואת יחסי את מאוד העריכו המפקחת. יתרה מזו, הן המליצו עליי בפני הוועדה שדנה בהענקת "תעודת כשרות" לעבודה סוציאלית. הוועדה התחשבה בלימודיי בחוג לחינוך, בהשתלמויות שעשיתי

בעבודה סוציאלית ובניסיוני, וכך הוכרתי כעובד סוציאלי מן השורה.וגאווה שאני סוף-סוף בעל מקצוע קבלת התעודה מילאה אותי אושר, סיפוק לכל דבר. לרגל המאורע קניתי לעצמי ז'קט מהודר, והרבה זמן הסתובבתי בגו זקוף,

כטווס עליז וגא. היא קצר זמן שלאחר עוד מה לי, "לקפוץ" יכלה והמפקחת שלי את השגתי

פרשה לגמלאות ושושנה אזולאי התמנתה למנהלת הלשכה.

3 בדצמבר 2007

נתן לבון

178

42קריית היובל – התחלות מבטיחות

למנהלת כאמור התמנתה מרתקת, ודמות מיוחדת אישה אזולאי, שושנה הלשכה של קריית היובל. בהפצצה בירושלים במלחמת השחרור היא נפגעה קשה מאוד ברגלה הימנית, והרופאים המליצו לקטוע אותה. היא התנגדה בתוקף, הלכה נואש אמרה לא היא דעה. באותה היו וכולם למומחה, ממומחה לרופא, מרופא והגיעה עד אנגליה, שם נמצאו לה תחליפים לניתוח. בארץ מצאה רופא שהסכים לטפל בה ולא לקטוע את רגלה. בין אשפוז למשנהו היא הלכה בדרכה של אחותה הגדולה בתיה למסלול לימודים של עבודה סוציאלית, סיימה בהצטיינות, התמחתה

בשיקום ועשתה את מלאכתה ברגישות, במקצועיות ובהצלחה לא מבוטלת.היא ואחותה בתיה היו רווקות, גרו יחד ותמכו זו בזו בחירוף נפש. היו שטענו שבתיה לא התחתנה מתוך מסירותה לאחותה. היו להן עוד אחות ואח בעלי משפחות,

כולם משפחה מלוכדת, פעילי ציבור, מהעלית הספרדית של ירושלים הקטנה

*

מינויה של שושנה עורר סימני שאלה רבים, רינונים, הרמות גבה ועיקום אפים: תמונה – העבודה מן להיעדר שמרבה נכה, אישה המחלקה, מנהלת של אחותה

לתפקיד מנהלת לשכה?ייתכן שטענות אלו היו מוצדקות, אך אני שמחתי שהמנהלת הישירה שלי תהיה אדם שמעריך אותי ושאני מעריך, ושהיא לא תבלום את צעדיי. תקוותיי התגשמו החלפתי הראשון ובאשפוזה רב זמן עבר לא ימינה. יד לשמש והתחלתי במהרה, בהסכמה זאת כל – חופשה לרגל או מחלה מפאת שנעדרה עת בכל וכך אותה, שבשתיקה, ללא מינוי רשמי וללא תמורה כספית. נוסף על תפקידי כעובד שכונתי

שימשתי גם מנהל בפועל של הלשכה.חשתי נוחיות רבה במעמדי החדש, אף שהלשונות הרעות והמקנאים טענו שאני פרייר. בין המקטרגים הייתה עובדת צעירה ונחמדה, מאשה שמה, שהחלה לעבוד בערך באותה תקופה שבה אני התחלתי. היא טענה שהתפקיד מגיע לה, אך לבסוף קיבלה עליה את הדין: אני הייתי ותיק ממנה במחלקה ולה היו עיסוקים אחרים הקשורים בהכנות לחתונתה הקרבה. היחסים בינינו, הן האישיים והן קשרי העבודה, היו לרוב פתוחים וידידותיים והתבססו על עזרה ופרגון הדדיים. לצד זה היו בינינו רוויזיוניסטית היא באה ממשפחה פוליטיים, שכן בנושאים במיוחד ויכוחים, גם

ותמכה במפלגת חירות.


179

כמה לפני אך רב, זמן ראיתיה לא הברית. בארצות מתגוררת מאשה כיום ובמיוחד ונפלאות, נסים עליי סיפרה היא כי שדיווח גיסה, את פגשתי חודשים

התפעלה מגישתי הייחודית למטופליי.לעריכת בהצעות בקהילה שונים גורמים אליי לפנות החלו החדש במעמדי שינויים ולמיזמים משותפים. כיום, לאור העובדה שיזמתי את הקמת "כן לזקן", של הזקנים לתושביה מיועד היה בקריירה שלי הראשון שהמיזם להיזכר מעניין קריית היובל. המיזם נערך בשיתוף עם המרכז הרפואי הקהילתי "הדסה הקטנה" אז חברתי. ומועדון תמיכה קבוצות סוציאלי, ועובד אחות של בית ביקורי וכלל

החלו להתגלות בי כישוריי ונטיותיי ליזמות, לחדשנות ולשינוי.בד בבד עם החלפת המנהלת החלה גם בנייתו המזורזת של הבניין החדש ללשכה. הקדשנו שעות יקרות לביקורים באתר הבנייה כדי לבדוק את התקדמות העבודות, ובשלבים מתקדמים דאגנו להכניס את השינויים הנחוצים. לקראת השלמת הבנייה התחלנו לתכנן את חלוקת החדרים – לכל עובד חדר משלו, וחיכינו בכיליון עיניים

לסיומה.הלשכה החדשה עמדה על תלה. לעומת הצריף הקטן והרעוע זה היה ארמון של ממש. העברנו את התיקים והמתנו לבואם של הרהיטים החדשים. הלשכה הייתה והציג נסער, כולו הקשים, מלקוחותיי אחד הופיע ופתאום קהל, לקבלת סגורה דרישות דמיונית תוך שהוא צועק ומאיים, מניף כיסא באוויר וזורק אותו לעברי. אני תפסתי את הכיסא וזרקתי אותו בחזרה אליו. הוא התרגז, עלה על אדן החלון ואיים לקפוץ. בקור רוח (שעד היום איני יודע מהיכן גייסתי אותו) אמרתי לו שחבל שייפצע, אך אם זה רצונו – שיקפוץ. האירוע הסתיים כשהוא קיבל התקף אפילפטי, התנצל. הוא האשפוז בתום כי לציין יש ימים. לכמה אושפז והוא רופא הזמנו

הקדמה נאה לחנוכת הלשכה...

*

לי לשרת כרגיל לא התחשק נקראתי לשירות מילואים. 1964 באביב של שנת ימין, ברגל ורידים לניתוח ללכת העדפתי זו מסיבה להתחמק. דרך וחיפשתי רוח מורת הביעה משלה, משיקולים מרים, התלהבות. מחוסר דחיתי אותו שגם

מניסיונותיי החוזרים לחמוק מהשירות במילואים.שהתמחה גן, ברמת קטן חולים לבית אותי הפנו ושם חולים לקופת הלכתי בניתוחים מסוג זה. ארזתי את חפציי ונסעתי בגפי לבית החולים. מקום קטן, נקי ומטופח שבכל אחד מחדריו שכנו כעשרה חולים, רובם לניתוח טחורים, שבר וכיו"ב. למחרת נערכו הניתוחים בזה אחר זה כמעט כמו בסרט נע. לקראת הצהריים הגיע זעקותיי הפגום. הווריד את משכו ובגסות חתכו, מקומית, הרדמה לי עשו תורי. לא עשו כל רושם על הרופאים, שמיהרו לניתוח הבא. כפרס תנחומים נתנו לי כדור

נתן לבון

180

לשיכוך כאבים. בבית החולים שהיתי כשישה-שבעה ימים. מרים באה כמה פעמים באו וחברים דורל וגם האירוע), את המנציחה תמונה אף (יש אורן עם לבקרני

לעודדני.לידי שכב נער חמד כבן 18, שיום-יומיים לאחר הניתוח התחיל להשתעמם ובין

היתר אמר לי: "יש פה רק אנשים זקנים..."עניתי לו בפליאה: "אבל החולה שממול, הבחורה מהחדר השני ואני לא זקנים.

אנחנו רק בתחילת גיל השלושים...""שלושים", השיב לי, "זה כמעט בגיל של אבא שלי. זקנים, זקנים מאוד".

לי 32. תמיד אמרתי שהכול עוד לפני שמלאו כך הפכתי בלי דעת לזקן מופלג תלוי בנקודת המבט.

*

לאחר שהתבססתי כעובד עירייה, ראיתי לנכון להרחיב את פעילותי המפלגתית גם בתוך העירייה, ויזמתי הקמת תא מק"י. התא כלל שלושה חברים – עמית, עובד סוציאלי אף הוא, יעקב, שרברב במחלקת המים, אני ועוד "חצי" אוהד ממחלקת השגות הצעות, ולהעלות העובדים לוועד מכתבים לכתוב התחלתי התברואה. ועל קיפוח על בטרוניות העיר להנהלת גם לכתוב היססתי לא שונות. ותלונות העדר תקציבים למחלקה הסוציאלית. גולת הכותרת הייתה יוזמתי להוציא לאור שהתגלו בעיות שכר, מקצועי, איגוד בסוגיות שעסק העירייה", עובדי "עלון את

במחלקות השונות וזוטות חשובות יותר או פחות.טרחתי רבות והשקעתי הרבה מחשבה בעריכת העלון ובהפצתו (כמה מגיליונותיו שעדיין שמורים אצלי, והם נראים כיום כעכבר ששאג). כמה מהבעיות המועלות בו

עדיין אקטואליות גם היום, אחרי יותר מ-40 שנה.

*

אורן גדל ולשמחתי נפרד מהגנון החרדי ועבר לגן של ילדים בוגרים, גן ויצ"ו, שבו כיכבה הגננת ציפי. הגן שכן במבנה קטן של שני חדרים מאחורי המכולת השכונתית שברחוב שמואל הנביא. לרגל האירוע קנינו לו מיטת נוער, ששימשה אותו עוד שנים

רבות ואולי אף עברה בירושה לאלה.עם סמכותיות לשלב ידעה וביכולותיה, בכישוריה שהתפרסמה ציפי, הגננת העריצו אותה, הילדים טובים. ונימוסים ערכים והקניית אישי-אימהי יחס חום, שנפל הטוב המזל על שמחו וההורים קודש, בחרדת לה ונשמעו לה קשובים היו

בחלקם.עם ציפי קשרנו קשרים אישיים, גם בזכות היותה עמיתה של מרים למקצוע. בסוף השנה האחרונה של אורן בגן ולקראת עזיבתנו את השכונה, ביקרנו בביתה כדי

להיפרד ממנה, ואורן הגיש לה בגאווה רבה את זר הפרחים שהבאנו לה.


181

אורן למד שם במשך שלוש שנים. בגיל שלוש הוא התחפש לגמד, עוד מיצירת ידיה של מרים. ביום החגיגה הציגה ציפי את תחפושתו ואמרה: "הנה אורן, שהתחפש

לגמד קטן..." ואורן תיקן ואמר: "אני גמד גדול!"שנה לאחר מכן היה רופא בחלוק לבן וסטטוסקופ, חלומה של כל אם יהודייה... ושנה לאחר מכן אני תפסתי יוזמה והפכתי אותו לרמזור, עם כובע צילינדר שבסיבוב "קל" אפשר להחליף את צבעיו. התחפושת אולי ביטאה את מאוויי למכונית פרטית, אך הייתה כה מסורבלת שכאשר הגענו לעדלאידע בחיפה הוא התמרד וסירב לחבוש

את הכובע המתוחכם...מסוף יום הלימודים בגן ועד שמרים או אני חזרנו הביתה, שהה אורן אצל שכנה החמה מהאווירה ונהנה טוב שם הרגיש הוא עצמה. משל ילדים לה שהיו טובה

ומחברת הילדים, ששיחקו איתו ופינקו אותו.ועוד קוריוז מההווי של גן ציפי: באחד הימים באתי לקחת את אורן הביתה מעט לאה, לאה הצפרדע, "לאה, צועקים מהגן: הילדים ושמעתי את מוקדם מהרגיל, לאה הצפרדע..." מתברר שבאותו יום ציפי חלתה והגיעה גננת מחליפה שלא ידעה את רזי המקצוע. הילדים הקטנים הללו חשו בחושים הטבעיים שלהם עם מי יש

להם עסק, וסגרו איתה חשבון ללא רחמים.שבת בימי טיולינו את במיוחד זוכר אני אורן; עם לבלות זכיתי רבות שעות בבוקר, כשיצאנו מוקדם כדי לא להפריע למרים להמשיך לישון. טיילנו בשכונה ובגני

סנהדריה, שם שידל אותי לשחק איתו מחבואים, תופסת ומיני תעלולים אחרים.מדי פעם ביקרנו בגן החיות התנ"כי הישן שבשכונת ארזה. הכרנו את כל בעלי החיים ואהבנו להתבונן בקופים חסרי המנוח. אורן נהג לרוץ להתיישב במושב הנהג

של קטר הרכבת, כנחמה על כך שהרכבת אינה נוסעת בשבת.בילויינו הקבועים היה טקס התספורת מסורת מיוחדת במינה. פעם במסגרת בחודש הלכנו להסתפר. בשיטתיות הלכנו לאורך רחוב בן יהודה בחיפוש אחר ספר לרוחנו, ותמיד הגענו לאותו אחד שבתחילת הרחוב. אורן הסתפר ראשון ואני אחריו. הדובדבן שבקצפת היה כשצעדנו ברחוב הסולל לחנות הצעצועים לקנות לו מתנה.

לרוב אורן בחר במכונית, העדפה שהוריש גם לבנו ניצן.


נתן לבון

182

43חלומות מתגשמים וגם... שוברים רגל

ז"ל, השבוע, באחד האמשים, כביטויו של ההומוריסט הלאומי אפרים קישון בהיזכרי בימים ההם, הכנתי קציצות בשר לארוחת צהריים. פשוט רציתי להוכיח

לעצמי שעדיין לא שכחתי את סוד הכנתן.לפי חלוקת התפקידים ביני לבין מרים, שהתגבשה כמעט ספונטנית עוד בימים הראשונים לנישואינו, אני הכנתי את רוב ארוחות הבוקר והערב, ומרים את ארוחות כי השתדלתי וסטנדרטיות מאוד, אם היו שגרתיות הצהריים. הארוחות שהכנתי

לגוונן, במיוחד בשבתות, בחגים וכשהגיעו אורחים נחמדים.מדי פעם, כשמרים לא הספיקה או כשלא התחשק לה להכין ארוחת צהריים, או כשנחה עליי רוח הבישול, העמדתי במבחן את כישוריי הקולינריים. הם התגלו די

מצומצמים והסתכמו בטיגון שניצל עוף, פירה, צ'יפס ו... כמובן קציצות בשר!הכביסה והגיהוץ היו "ממלכתה" של מרים, ועיקר גאוותה המקצועית הייתה על סידור הארונות לתפארת שבתפארת. היא גם אהבה לתפור, ואורן זכה לחליפות ולבגדים יוצאי דופן ביופיים ובסגנונם, עם קישוטים ורקמות בשלל צבעים וצורות, תפירה עלית אמיתית, תאווה לעיניים. היא תפרה גם לעצמה ומאוחר יותר כמובן

גם לאלה.

*

חלום ילדות שלי, שהוא כנראה חלומו של כל ילד, היה שתהיה לי מכונית פרטית לתור את הארץ ואולי גם את העולם. רצון זה גבר כשחברה שלנו מרי, נכת רגליים, קנתה רכב. זה היה רכב משונה לשני אנשים, נמוך קומה, עם דלת שקופה שנפתחת מלמעלה. אם אינני טועה שמו היה "מסרשמיט" כי הוא דמה לגוף של מטוס. נוסף על כך שניים מחברינו הטובים, עדי ואחר כך גם לונק, שגר ממש בשכנות, קנו לעצמם קטנועים, האחד "וספה" והשני "למברטה". אני, שמעולם לא רכבתי על אופניים, לא העזתי לרכוש לעצמי רכב דו- גלגלי, לכן רקמתי תכניות מתכניות שונות ועשיתי

חישובים פיננסיים מסובכים כיצד לקנות מכונית משלנו.שיחק לנו המזל ומרים קיבלה 3,000 לירות פיצויים מגרמניה, וזה נתן לנו דחיפה גדולה להגשים את החלום – לקנות מכונית פרטית. חיפשנו, חשבנו, בדקנו, שקלנו, והיינו לירות 5,700 עלתה המכונית .500 פיאט מדגם מכונית על נדלקנו ולבסוף לירות בחודש, בעת שהכנסתנו החודשית כ-250 צריכים להתחייב לתשלומים של הסתכמה בפחות מ-600 לירות. היה צריך להביא בחשבון גם תשלום שיעורי הנהיגה והממשלה הגורל, רצה משקל. כבדת החלטה ועוד. דלק ביטוח, תשלומי וכמובן


183

אחוזים. בעשרות הרכב כלי התייקרות שמשמעה המיסים, העלאת על הודיעה וכך קנינו פיאט 500 בצבע קרם עם נפל, אמה של מרים השתתפה במאמץ, הפור נהיגה, נשארה המכונית במשמורת לנו רישיון שיק. מאחר שעדיין לא היה הרבה בחלון הראווה של הסוכן. נרגשים ונפעמים מהרכישה הגדולה, נהגנו לערוך טיולים מיוחדים לסוכנות המכוניות כדי "לבקר" את המכונית שלנו, ומובן שלא החמצנו כל

הזדמנות לגרור איתנו בני משפחה וידידים כדי להשוויץ בפלא הגדול.רישיון קיבלתי השני, בטסט כחודש, ולאחר הנהיגה לימודי קצב את הגברנו נהיגה. שמח וצוהל, קניתי בקבוק משקה חריף ויחד עם מורה הנהיגה שלנו, דוד, הגענו הביתה ששים ועליזים לחגוג את הישגי החשוב. מרים לא חשה בטוב באותו בוקר ונשארה בבית. עלינו בריצה במדרגות, פתחתי את הדלת ומרים במיטה, מכוסה באדישות הגיבה והיא המשמחת הבשורה את לה בישרתי הראש. עד בשמיכה ניסיתי לדובבה לצאת מהמיטה ולשתות כוסית לכבוד המאורע, אך היא מופגנת. סירבה בתוקף, ובקול קלוש אמרה שהיא מרגישה מאוד לא טוב ולא יכולה לקום מהמיטה, שאניח לה לישון. הצענו לה לקחתה לרופא, והיא סירבה באומרה שהיא

מעדיפה להמשיך לשכב.הרישיון, קבלת את איתי לחגוג מוכנה אינה שמרים מכך מרה התאכזבתי והמוזרה של רעייתי. תירצתי מה על התנהגותה הצוננת דוד בפני וגם התביישתי

שתירצתי, סגרתי את הדלת והלכנו, אני לעבודתי והוא לתלמידיו.למחרת בבוקר נכנסתי למכונית, שבינתיים עמדה כבר ליד הבית, נסעתי למשרד הרישוי, לקחתי את רישיון הנהיגה הזמני ונסעתי לעבודה. נכנסתי למשרד בארשת ניצחון על פניי והכרזתי בקול: קיבלתי רישיון, בואו נעשה סיבוב! ארבעה עובדים

התנדבו מיד למשימה והסתובבנו במשך חצי שעה ברחובותיה של קריית היובל.באותו יום יצאתי מוקדם מהמשרד והלכתי לקחת את אורן מהגן. הוא התמלא גאווה שיש לנו מכונית ושאבא יודע לנהוג. כעבור כחודש, לאחר כמה טסטים, מרים

קיבלה אף היא רישיון נהיגה.

*

ברחוב בן יהודה 2 שכנה חנות ספרים בשם "לפק", שמכרה ירחונים ועיתונים רוסיים ופרסומים מארצות מזרח אירופה האחרות. בעל החנות היה אדון אוורבוך, אדון ולא "חבר", למרות שהוא היה קומוניסט ברמ"ח איבריו, חדור להט מהפכני שבטי את חסך לא הוא זאת, לעומת המועצות. בברית מסויגת בלתי ותמיכה

ביקורתו ממנהיגי המפלגה הקומוניסטית בארץ."לפק" הייתה חברה מסחרית בעלת כמה סניפים בארץ, ולמעשה רווחיה מימנו לימים אדון אוורבוך הלך לעולמו בשיבה טובה, והתברר את פעילותה של מק"י. שהשאיר ירושה של כמה אלפי לירות כדי להקים ספרייה ב"בית התרבות". התפקיד

נתן לבון

184

הוטל על החבר יצחק קריספין ועליי, וקיבלתי אותו בסיפוק וברצון רב. אנחנו עבדנו תוך שיתוף פעולה ובתיאום מלא. הוא התמקד בשינויים הפיזיים ואני באסתטיקה,

בחירת הספרים והתוויית תכניות אמנותיות שכללו גם... החזקת המזנון.לספרים המדפים שמאחוריו רושם ורב מלוטש אורן מעץ קיר מחיצת בנינו הרבים שחלקם קנינו וחלקם קיבלנו במתנה. בני משפחתו של אדון אוורבוך המנוח ציפו הם בעברית. הם הספרים שרוב כשראו התאכזבו המפלגה מחברי וכמה לספרים ברוסית. גם החבר יהודה דן, אחראי הדסק ההונגרי ועורך העיתון לדוברי ניהל שם כי (ההונגרית), הביע מורת רוח על הפלישה לתחומו, השפה המג'יארית פונקציונר אפרים, היה בין המקטרים לבד. היו לא הם הונגריה. ליוצאי ספרייה מפלגתי, שגר במקום והחזיק אותו. הוא ראה בהתרחשויות החדשות פלישה לביתו

ולעיסוקיו הפרטיים.משפחת בהשתתפות חגיגית פתיחה ערכנו האירוע ולכבוד הסתיימו העבודות על וברכה פתיחה מילות ואמרה משיריה, קראה קדמון חיה המשוררת התורם.

המפעל התרבותי החשוב למען מעמד הפועלים בירושלים.בהמשך ערכנו מדי פעם ערבי תרבות, ספרות ותאטרון עם חברי מפלגה שעסקו בתחומים אלה. גולת הכותרת הייתה ערב בהשתתפות אלכסנדר פן, המשורר השנוי

במחלוקת שנערץ בחוגים רחבים מעבר לחברי המפלגה.

*

ובתאריכים עם משפחתי בחיפה התראינו מדי פעם בסופי שבוע, בימי הולדת חשובים אחרים. הפיאט הקלה כמובן מאוד על הנסיעות, הן לחיפה והן לבת-ים. בחיפה התארחנו אצל פאולה ודורל, שעברו לדירה מרווחת ברחוב התשבי. בנם אילן היה אהוב עליי במיוחד, והוחמאתי מאוד כשאמרו שהוא דומה לי. הוא היה בכור הנכדים במשפחת לופסקו, ולכן זיכה אותי בתואר דוד (Nene ברומנית). בגלל כל אלה ומשום שהוא היה ילד סימפטי במיוחד, ניסינו לפנקו במתנות שונות. איריס, אחותו של אילן, נולדה כחצי שנה לאחר אורן, כך שהיא הייתה לו שותפה נהדרת למשחקים ולהשתובבויות. איריס בלטה כילדה פיקחית וזריזה חייכנית וחברותית.

היא נקשרה אלינו ומאז נוצרה כימיה יוצאת דופן בינינו.באותם לילות שישי שביקרנו אצלם, אילן יצא עם חבריו בשכונה. אורן ואיריס ואנחנו שלהם, הקונדסות ובמעשי בעיסוקיהם המשיכו אך לישון הלכו כאילו ישבנו במטבח, שיחקנו רמי אבנים, שיתפנו בדעות ובתחושות, בעצות ליום המחרת

ולפעמים גם ברכילויות.

*

בתחילת ינואר 1965 חזרתי מאוחר מישיבה מפלגתית ב"בית אליושה" שביפו. אז החלו ההכנות לוועידה ה-15 של המפלגה, שלקראתה התפתחה מחלוקת חריפה


185

בעיקר בין החברים היהודים לחברים הערבים. השעה הייתה מאוחרת ומזג האוויר סוער, הייתי עייף ומוטרד והלכתי לישון. באמצע הלילה הרגשתי טיפות מים יורדות על המיטה. ניסיתי להתעלם מהן ולהמשיך לישון, אך הן ירדו ביתר שאת. הבנתי למרפסת, יצאתי מעיל, לבשתי ברירה מחוסר הגג. שעל המים מדוד נזילה שיש

עליתי על הסולם וסגרתי את הברז.חזרתי לסולם, ירדתי מדרגה, שתי מדרגות והופ – מצאתי את עצמי על הרצפה הרטובה. נפלתי עם הסולם על הכלב הקטנטן שקיבלנו לא מזמן. צעקתי מכאבים והכלב גם. לבסוף מרים יצאה החוצה, עם קורי שינה בעיניה, ראתה את המתרחש, התרשמה מנביחותיו של הכלב ואמרה לי לקום ולשחרר אותו. כשהבינה שאיני יכול לקום היא שחררה את הכלבלב המסכן, כיסתה אותי בשמיכה ורצה לטלפון הציבורי

להזמין אמבולנס, ובמקביל ביקשה ממאיה השכנה לקחת אליה את אורן.האמבולנס הגיע, העלו אותי על האלונקה ובקושי הצליחו להוריד אותי במדרגות, ויצאנו לדרך. מרים, נהגת חדשה ולא מנוסה, השתרכה אחריהם בפיאט שלנו במזג בעין "הדסה" החולים לבית והרטוב המפותל בכביש וירדה וזועף סגרירי אוויר

כרם.הגענו לחדר המיון. אחות חמוצה ועצבנית קיבלה את פנינו, הניחה אותי בזריזות ובחוסר זהירות על מיטה פנויה, לא שאלה הרבה שאלות וגם לא גילתה עניין בחולה

החדש.לאחר כמה דקות מרים נפרדה ממני בנשיקה, הועברתי לאולם אדיר ממדים בו שהה חולה נוסף שצעק מכאבים, וכיבו את האור. בלילה ההוא הייתי שחקן במחזה החולה תאורן. בלי וכמובן הצגה ומנהל במאי קהל, בלי גדולה במה על אימים, האלמוני ואני גילמנו את תפקיד הכואבים והצועקים לעזרה, וכל הלילה אין קול

ואין עונה. לבד באולם או אולי בעולם ?ובאיזה עולם בדיוק?עם בוקר נזכרו בקיומנו והעבירו אותי למחלקה האורתופדית. בזכות היכרותי עם האחות הראשית שיבצו אותי בחדר קטן עם שני חולים נוספים. חבשו לי את הרגל, תלו אותה על מוט גבוה ואפילו זכיתי לקבל כדור לשיכוך כאבים. הביאו לי ארוחת בוקר של בית חולים, לקחתי כמה ביסים והקאתי את נשמתי. כך זה נמשך רגלי את ובדק אותי ביקר הראשי, הרופא מיקין, פרופ' האשפוז. ימי כל לאורך הרגל, כף של חמור שבר שזהו קבע מכן לאחר לצילום, אותי שלח הוא מרחוק. לא הכאבים ימים, שבוע נמשך הדבר אותי. ינתח שאולי ואמר והקרסול, העקב לשלוח החליט הדגול הפרופסור לבסוף בקמצנות. ניתנו הכאבים ומשככי הרפו אותי הביתה בלי ניתוח ובלי גבס, והציע לי לקבוע תור למרפאת חוץ בעוד שבועיים. כואב, מופתע וחסר אונים הגעתי הביתה. חברים ניסו לרמוז לנו שמיקין אוהב כסף והציעו שניקח אותו כרופא פרטי; לא הבנו או שלא רצינו להבין, בכל אופן לא לקחנו

אותו באופן פרטי.

נתן לבון

186

בענייני והמומחית המנוסה אזולאי, לשושנה ופנינו לעשות מה ידענו לא אורתופדיה. היא יצרה קשר עם פרופ' קונפורטי, הרופא שלה מכפר סבא, וסידרה

לי תור ביום שבו הוא מקבל חולים בקופות חולים בירושלים.שושנה לנו המתינו ושם שטראוס, למרפאת אותי לקחה מרים שנקבע ביום מהלך על מקרוב לעמוד וכדי הפרופסור בפני אותי להציג כדי אזולאי, ובתיה כמה ערך בולגריה, יוצא לאדם כיאה רבה, בלבביות אותי קיבל הרופא הטיפול.

צילומים, גיבס לי את הרגל וצייד אותי בקביים.סוף-סוף מישהו טיפל ברגל שלי, ועם הרבה סבלנות ותרגילים היה סיכוי שכעבור

זמן אוכל להשתמש בה שוב.כמה ימים המשכתי לשהות בבית ולעשות מה שיכולתי בעזרת הקביים. אבל די השתעממתי ואז מרים התנדבה לקחת אותי כל יום לעבודה, כי כידוע הייתה לנו מכונית. מגובס ונתמך בקביים חזרתי לתפקד כעובד סוציאלי שכונתי, בלי לערוך ביקורי בית, שאותם כה החשבתי. אפילו צילמו אותי לאחד הפרסומים של משרד

הסעד, כעובד סוציאלי טיפוסי של לשכת סעד , אך לא הראו את הרגל המגובסת.והחלפת צילומים בדיקות, נעשו שבמהלכם וחצי, כחודש נמשך הזה הסיפור גבס. לבסוף הגעתי שוב, מלווה בכל הפמליה, כולל אורן, למרפאת שטראוס. הורידו לי את הגבס, מחוסר ניסיוני וכאופטימיסט ידוע, פנטזתי שמיד אלך. לא תיארתי שמחוסר פעילות, שרירי הרגל התרופפו והכאבים חזרו ביתר עוצמה משהיו. עשיתי להליכה שחזרתי עד היום) עד אצלי (ששמור מקל, בעזרת הלכתי פיזיותרפיה,

רגילה.רגל זו הציקה לי עד לפני כשלוש שנים; היא בישרה לי את בוא האביב, החמסינים והחורפים, ומדי פעם כשקמתי מהכיסא תקפו אותי כאבים עזים מלווים בצליעה קלה. אנשים היו שואלים בתמיהה מה קרה לרגל ומדוע אני צולע. לך תספר להם שלפני 20 או 30 שנה נפלתי מהגג. מוזר שמאז שעברתי ניתוח מעקפים והוציאו לי

מהרגל הנדונה וריד שליד הקרסול, התופעות הללו כמעט פסקו.לקח חשוב שהפקנו מהנפילה היא שאנחנו צריכים טלפון. למזלנו הרב חצי שנה קו לנו התקינו שנים) כמה לכך שהמתינו היו ההיא (בתקופה קו שהזמנו לאחר

טלפון, שמספרו היה 21683.



187

44שבר פוליטי ועלייה ברמת הדיור

בשנת 1965 עברה מק"י טלטלה אידאולוגית קשה. רוב חבריה היהודים עייפו המפלגה של והחברתי הפוליטי והציבורי, האישי מהבידוד אחרת או זו במידה ושל עצמם. החברים מאסו בדימוי שדבק בהם כעושי דברם של הערבים ושל האח הגדול ממוסקבה. הם חיפשו דרכים לשינוי, למתיחת פנים, להראות ולהישמע יותר ישראלים, קרובים ומזוהים עם העם היהודי וקשורים למסורת היהודית. מולם גברו הגדרה על ביתר שאת לדבר הערבים, שהחלו בקרב החברים הלאומניות הנטיות כך, כן. לפני שנים כשמונה כבר להישמע שהחלו דיבורים להיפרדות, עד עצמית לקראת הוועידה ה-15, שהייתה עתידה להתקיים בקיץ של אותה שנה, התגבשו שני מחנות: מחנה אחד ובו רוב החברים הערבים בראשותם של אמיל חביבי, תוופיק טובי וגם כמה חברים יהודים שבראשם מאיר וילנר; ומחנה שני, שבו רוב רובם של החברים היהודים, ובראשם שמואל מיקוניס ומשה סנה. למחנה הזה היו שותפים משלו תזות פרסם מהמחנות אחד כל השנייה. מהשורה ערבים חברים כמה גם כך שרק ומעורפלים, מפולפלים וניסוחים מילים עמוסות תזות אידאולוגי, לדיון המעורבים בעניין יכלו לגלות את ההבדלים ביניהן. ביטאון המפלגה, "קול העם", השתלבנו ואני מרים שגם מובן בה. התבטאו רבים ואוהדים שחברים במה פתח בשיח הרחב. כתומכי הפלג מיקוניס-סנה. הוויכוח התנהל בטונים גבוהים ובפתוס

רב, מלא יצרים ורגשות, אבל לראשונה שיח פתוח, רחב, דמוקרטי ובלתי מצונזר. לקראת הוועידה שאמורה הייתה להתקיים ב-15.8.1965, התנהלו שיחות פיוס למנוע ששאפה המגמה ממש. הוועידה לתוך שנמשכו שיחות הנצים, בין וגישור פילוג ולהתאחד לקראת הבחירות הקרבות. לכאורה הושגה הסכמה, הוחלט לדחות מיקוניס, הבחירות. למסע יחד להתכונן בשיחות להמשיך הוועידה, את בינתיים בבחירות ההצלחה האחדות, בזכות להבות חוצב בנאום הופיע המפלגה, מזכ"ל

וריבוי מצביעי "ק", אות המפלגה.ההבנה שהושגה לא החזיקה מעמד זמן רב. לבסוף התכנסו במקביל ובאותו מועד שתי ועידות מס' 15. האחת של היהודים, באולם "מוגרבי", והשנייה של הערבים, ב"נוגה" ביפו. הפילוג הפך לעובדה כואבת: המפלגה היחידה היהודית-ערבית, אולי המסגרת היחידה מן הסוג הזה, מתפרקת. צער הפילוג נגע לציבור רחב יותר הרבה

מעבר לתומכי המפלגה, במיוחד אנשים שוחרי דו-קיום יהודי-ערבי בארצנו.הפלג היהודי המשיך להחזיק בשם מק"י ובאות "ק", והפלג הערבי אימץ לעצמו את השם רק"ח (רשימה קומוניסטית חדשה), שסימנה "ו". שני הפלגים הלכו בנפרד

לבחירות לכנסת השישית שנערכו בנובמבר.

נתן לבון

188

התגלו הדו-קיום בסוגיית מק"י של הקוסמטי והטיפול מערכיה חלק נטישת כמקסם שווא, ובבחירות היא קיבלה רק מנדט אחד, לעומת רק"ח, שקיבלה שלושה.

הפילוג פגע בשני הפלגים, והם איבדו יחד מנדט אחד.כל תהליך ההיפרדות לווה במריבות ובמשפטים על חלוקת הרכוש. כמובן הפלג היהודי זכה ברוב הנכסים, כולל העיתון "קול העם". המריבות חרגו הרחק מהמעגל כל אחד יצא מתחומי הארץ. והנושא חגגו והרכילאים העיתונות הפנים-מפלגתי, בעולם, קומוניסטיות מפלגות של וחסדיהן תמיכתן את קרבתן, ביקש מהצדדים ובראשן כמובן זו של ברית המועצות. התמיכה ניתנה פעם לצד זה ופעם לצד האחר

ולפעמים לשניהם.בתוך כמה שנים גורלה של מק"י היהודית נחרץ. היו ניסיונות להקים מסגרות לא דבר אך ועוד, "מוקד" "של"י", כמו שונים ממערכים מערכים חזיתות, או קירב את המפלגה אל הציבור. ההצהרות הפטריוטיות של מיקוניס וסנה שתמכו העצמאות, למלחמת כהמשך אותה והגדירו הימים ששת במלחמת בהתלהבות התקבלו בקהל הרחב כהתקפלות, חזרה בתשובה, מס שפתיים, קוריוז וכפיקנטריה

עלובה ופטלית.בשנת 1973, עם סיום כהונתה של הכנסת השביעית, מק"י נעלמת כליל מהכנסת, וב-1975, כש"קול העם" הפסיק את הופעתו, המפלגה נעלמה גם מהמפה הפוליטית. רק"ח חזרה להיקרא המפלגה הקומוניסטית הישראלית, והמשיכה להיות מבחינה עקרונית מפלגה יהודית-ערבית, אף שמספר חבריה היהודים היה קטן. זוהי מפלגה (שתי דו-קיום בענייני ברורות אמירות בעלת בכנסת, ומיוצגת היום עד הפעילה

מדינות לשני עמים), חברה וסביבה.העקרוניות הפוליטיות בעמדותיה ומעדה גמגמה ודעכה, הלכה שמק"י ככל

והמעשיות, כך הצטמצמה והצטמקה מדי יום גם רמת פעילותי.

*

בקיץ 1965, באותו יום שבו התכנסה ועידת הנפל של מפלגתנו, יצאנו לראשונה אצל או בחיפה המשפחה אצל לא הפעם אמיתית, לחופשה המשותפים בחיינו חמותי לאה בבת-ים. יצאנו לחמישה ימים ולילות שלמים בבונגלוס שליד אכזיב.

עם פרפורי בטן קשים, השארנו את אורן אצל סבתא לאה בבת-ים.מיד עם סיום הוועידה נכנסנו לפיאט שלנו ונסענו לחופשת החלומות. השארנו שבינינו, והמתחים הקטנות המריבות את המפלגתיים, הוויכוחים את מאחורינו (מקוצר דבש בירח שאנחנו מדמיינים ממנה, וליהנות לחופשתנו להתמסר כדי

ומאוחר).בחום הכבד של אוגוסט התאכסנו בבונגלוס מקש, עם שירותים משותפים בחוץ. דבר לא הפריע לנו – לא החום, לא הלחות ולא תנאי השדה. את ארוחות הבוקר הכנו


189

כבורגנים לאכול, העזנו צהריים וארוחת המקומית בקנטינה שקנינו מהמצרכים אמיתיים, במסעדה.

נהריה, על ביעף חלפנו הסביבה, בנופי הצצנו ביערות, הסתובבנו לים, הלכנו ובעיקר היינו עם עצמנו ולמען עצמנו. מבחינתי חווינו את הכיף של להיות ולחיות יחד וביחד ללא מחיצות, מעצורים וחישובים. דבר לא הציק לנו, חוץ מהגעגועים

לאורן.בתום חמשת הימים מרים ספרה את הכסף, וראה זה פלא, נשארנו עם שארית שיכלה להספיק לעוד יום של חופשה, עוד יום של שהות ברקיע השביעי, אך לא היה

מקום באכסניה. כמה הצטערנו.

*

ניהלה ביד ואני דאגתי לקניות. היא באותה תקופה מרים כיהנה כשר האוצר משכורתי, את למשמרתה העברתי חודש כל במשפחה. הכספים תחום את רמה שאז שולמה במזומנים, ובהתאם למצב ולצרכים קיבלתי "דמי כיס" לכל החודש. בסוף כל חודש היא עשתה חשבון הכנסות והוצאות. את דברי המכולת קנינו בהקפה במכולת השכונתית אצל אדון גרין ואשתו, עולים מרומניה שידעו גם רומנית וגם הונגרית. הם שמחו לחלוק איתנו – כל אחד בשפתו – ברכילות השכונתית שבה היו מעורים. לאחר התשלום החודשי למכולת יכולנו לתכנן את יתר ההוצאות לאותו חודש. אם החשבון היה סביר קנינו לעצמנו פרס: חפיסת שוקולד חלב של "עלית".

*

לקראת שנת 1966 גברו עלינו הלחצים החברתיים והמשפחתיים לעבור דירה. לחצים אלה חברו למחשבותינו שלנו שיש לדאוג לבית ספר טוב עבור אורן, שבאותה

שנה עמד לעלות לכיתה א'.התחלנו לחפש דירה. מקורותינו הכספיים לא הספיקו לקנייה, ולכן חיפשנו דירה בדמי מפתח, בשכונה טובה עם בית ספר קרוב וראוי. כיתתנו את רגלינו במקומות רבים, סקרנו את רוב השכונות בירושלים הקטנה, ניהלנו דיונים עם חילוקי דעות לא מעטים, ושקלנו את החלופות והאפשרויות השונות. ערב אחד ראינו דירה ברחוב בן ציון בשכונת קריית משה. הדירה מצאה חן בעיני שנינו, חזרנו למחרת והחלטנו לקחתה. בדירה היו שלושה כיווני אוויר והיא כללה סלון גדול ומרשים אם כי אפלולי, ועוד חדר קטן, שתי מרפסות, ומואר פרוזדור, חדר שינה רחב וצנוע, מטבח קטן לסלון ולמטבח, ומחסן קטנטן. הדירה שכנה בבניין של כ-30 דיירים, שכלל ארבע כניסות וארבע קומות. היא הייתה בקומת הקרקע, עם מדרגות היורדות אליה, ללא

שכן בכניסה. החצר מסביב לבית הייתה מוזנחת ומגודרת חלקית.הדירה עלתה 16,500 לירות. ממכירת הדירה בבית סולימנוף עמדנו לקבל 7,000 לירות, וממכירת האוטו כ-5,000. גייסנו הלוואה של 3,000 לירות ללא ריבית מאיזו

נתן לבון

190

קרן דתית, והיתר מהבנק. כל הכספים הללו היו בשלב זה על הנייר בלבד, אך כדי לארמנד, צלצלתי לירות. 1,000 של למקדמה זקוקים היינו העסקה על לחתום סופשבוע ובאותו מיד נענה הוא הלוואה. ממנו וביקשנו הבשורה את לו בישרנו נסענו לחיפה לקבל את הכסף ולחגוג את האירוע. לאחר שהמצאנו לבעלת הבית, היא סוציאלי, עובד שאני העובדה ובזכות לבקשתה, המלצות שתי ציון, בן הגב'

הסכימה שנהיה הדיירים שלה. תהליך מכירת דירתנו התנהל בעצלתיים. לא היו קונים רבים, ומשפחת סולימנוף הערימה תנאים וסייגים לגבי אופי הדייר הפוטנציאלי או לגבי המחיר (לפי החוק, לבסוף, כשמפלס בעל הדירה מקבל שליש ממחיר המכירה). בדירות בדמי מפתח

הדאגה עלה, מצאנו את הקונה הגואל, ואכן קיבלנו את הסכום שרצינו.יותר מסובכת, כי נקשרנו אליה רגשית, כמעט באשר לפיאט, מכירתה הייתה כמו לבן משפחה. היא לקחה אותנו לרחבי הארץ, העלתה אותנו עד פסגת מנרה,

וסייעה לנו במשימות ראויות יותר וראויות פחות.בה שהתאהב קונה מצאנו ומתנים, משאים של ארוכה מסכת בתום לבסוף, וקנה אותה לזוגתו כמתנה ליום הולדתה תמורת מחיר טוב. כשראיתי את אורותיה

מתרחקים, חשתי כמה צביטות בלב.את מפתחות הדירה קיבלנו ב-1 ביולי. מרים ואורן נסעו לבת-ים, כי למרים היו

בחינות והיא רצתה להתכונן בשקט, ואני נשארתי להכין את ההעברה.ארון לנו יהיה החדשה שבדירה התעקשתי הדחוק הפיננסי מצבנו למרות נורמלי, ורכשנו אחד כזה ב"רים", יצרן רהיטים ידוע באותם ימים. הדירה נזקקה והחיסכון הזמנו סייד שיטפל בתקרות ואת לצביעה טוטלית, כך שלמען היעילות הקירות השארתי לעצמי. כל יום אחרי העבודה, ולבושתי לפעמים הברזתי במהלך ורוד. גם ואולי ירוק בהיר, קרם יום העבודה, עסקתי בצביעת החדרים – תכלת, ולהכין את וניקיונם, התחלתי לארוז את החפצים בתום מלאכת צביעת החדרים

הדרוש להעברה.כדי למרים צלצלתי להעברה. ומזומן מוכן היה כבר הכול יולי סוף לקראת הופיעה, היא יצירתי. פאר ואת מאמציי תוצאות את ותראה לירושלים שתחזור על "תביט כעוס: בטון אמרה ולבסוף שתקה, הצביעה, טיב את בקפידה בדקה

התקרה בחדר השינה, הפיניש לא לגמרי ישר, הצבע גלש על התקרה..."אני כמעט נחנקתי מרוב עלבון, והלכנו ללא מילים. אך בכך לא תמו טענותיה. כשראתה שהכול ארוז ומוכן להעברה, הוסיפה כעס על כעס ואמרה: למה לא חיכית

לי שנעשה את זה יחד?מתברר שרצוני הטוב וכוונותיי הטהורות להקל עליה, התקבלו אצלה, הפוך על

הפוך, כאילו נישלתי אותה מזכותה להיות שותפה למבצע העברה.


191

אולי היא צדקה, כי השכילה להזכיר לי את התקרית ההיא בימים אלה, בעת ושוב בפח הזה. נופל שוב לבי, גן. אני כרגיל, בטיפשותי או ברוחב שעברנו לרמת של קטנה למילה במקום חמורה ולנזיפה חמוצות לפנים וזוכה עושה משתדל,

הערכה.מילות עידוד והערות נוזפות, שביעות רצון ושתיקות חרישיות, שמחות וכעסים, גילוי והסתרה, לפעמים לטוב ולעתים לרע – גלגל החיים והזוגיות הולך ומתגלגל

ומטביע את חותמו בלב, בנפש, במחשבות ובחלומות.

26 בדצמבר 2007היום מלאו לאלה 35 שנה.

נתן לבון

192

45אורן עולה לכיתה א'

וחיש מהר הזדרזתי לשנות על חתימת החוזה של הדירה, יבשה הדיו עוד לא כתובת ורשמנו את אורן לבית הספר "משה שרת" שבקריית משה, במרחק דקות

ספורות מהבית.כל ובאמצע הגיע, החדש הארון אפילו ולהסתדר, להתארגן התחלנו עברנו, הבלגן באו דורל, פאולה, אילן ואיריס להתארח אצלנו לכמה ימים. למרות אי-נוחות קלה השמחה הייתה גדולה. טיילנו בירושלים, במוזיאון ישראל, בכנסייה הרוסית,

בשכונת רחביה וכמובן במשולש ההיסטורי יפו–בן יהודה–המלך ג'ורג'.החופש תם. היום הגדול קרב, השמש זורחת, והיום שציפינו לו, 1 בספטמבר, הציץ בביישנות דרך החלון. אורן לבוש בתלבושת אחידה – חולצה כחולה עם סמל בית הספר, ועל גבו ילקוט שסבתא סטינה קנתה לו בעוד מועד. מצד אחר חש גאווה יום לקחתי אני כתלמיד. חייו המשך לקראת ופחד חשש אחר ומצד והתרגשות, חופש, התלבשתי חגיגית, וברגשות דומים צעדנו כתמיד יד ביד, לכיוון בית הספר. יומו יוצא אל מובן שהנצחנו את המאורע החד-פעמי בתמונה: אורן בפתח הבית

הראשון בכיתה א' ועושה צעד ראשון במסלול לימודיו.וביטחון עליונות מפגינים הוותיקים הילדים והמולה. שמחה הספר בבית או מהגן חברים לרובם צוהלים. חלקם בוכים, חלקם מסתודדים, הקטנים רב, ידי. עד היום איני והביישן, אחז בחוזקה את מהשכונה. אורן, התלמיד ה"ירוק"

יודע מה התרחש בתוכו, בלבו ובראשו; האם הוא עצמו זוכר?לאחר שעה קלה הוזמנו תלמידי כיתות א' לחצר המרוצפת. מורה אחת משמאל, לעתיד. מורתם מאחורי ונעמדים רצים והפעוטות שמות, קוראות מימין, אחרת אורן ילמד בכיתה של המורה דבורה, בלונדינית מחומצנת וירוקת עיניים, שקיבלה

את התלמידים בפנים שמחות ומחייכות.הטקס התחיל. נאום המנהלת-הרס"רית, נציג ההורים וילדי כיתה ב' מברכים להצלחה, ושירה, פרוזה ומדקלמים שירים להם שרים הקטנים, חבריהם את

לחוכמה ולמעשים טובים.אורן ולסידורים. להסברים ראשונית, להיכרות קלה, לשעה לכיתה נכנסים היה? "איך אותו שואל אני הספר. בבית הלומד לילד כיאה רציניות בפנים יוצא איך המורה?" והוא עונה לקונית: "בסדר!" ה"בסדר" הזה עוד ילווה אותו כל חייו. פעם שלח לנו גלויה במהלך נסיעה להודו שתוכנה קצר ולעניין: "אבא, אימא, אני לגלות מה מסתתר מאחורי כדי ומיומנות נדרשות הרבה סבלנות לעתים בסדר".

ה"בסדר" הזה.


193

*

והציפיות אכזבה, היא המחייכת שהמורה התברר מאוד מהר הלב, לדאבון מבית הספר התפוגגו. היא נתנה שיעורי בית שאף אנחנו ההורים התקשינו להבין את פשרם ומשמעותם. כולנו "אכלנו הרבה קש" ממנה. שנתי נדדה והחרדה שלנו הוסיפה שמן למדורה והורידה עוד את ביטחונו העצמי של אורן, שממילא היה ירוד.

ייתכן שהתחלה בלתי מוצלחת זו ליוותה אותו שנים רבות.קרא אורן א' כיתה בסוף שלי, האשם ורגשות שעבר המהמורות למרות באשמת לא (וזאת הירוגליפי בכתב כתב כי אם בחשבון, היטב שלט ברהיטות, המורה) ובשגיאות כתיב רבות שהתגבר עליהן בבגרותו, כשהחל להשתמש במחשב.

הבחנו לא ואנחנו לסוגיהם, הלמידה לליקויי מספקת מודעות הייתה לא אז שאורן סובל מדיסלקציה, שהייתה הגורם המרכזי לקשייו בלימודים. אמנם לאחר כמה שנים הוא אובחן והחל בטיפול, אך התוצאות היו מזעריות. אולי היה מאוחר

מדי ואולי הטיפול לא התאים, או שתי הסיבות גם יחד.לשמחת כולנו ולגאוותנו, כשאורן התבגר הוא הוכיח כושר למידה בלתי רגיל. אורן השתלב יפה ומהר מאוד בחיי החברה, הן עם חבריו בכיתה והן בשכונה, אף

שכמה ילדים גדולים ממנו בשכונה אהבו להציק לו, והוא קיבל את הדין בהכנעה.השתעשע למשחק בחוג בחליל. נגינה ולמד משחק בחוג השתתף הספר בבית מאוד, באשר לחליל פחות. הוא אוהב לספר עד היום שבמסיבת הסיום של כיתה א',

המורה לחליל ביקשה ממנו שלא ינגן ממש אלא רק יעמיד פנים, העיקר להתנסות.בתום יום הלימודים הוא הלך לדודה שרה, שכנה שגרה מולנו, בקומה ד', אישה טובה שנדיבותה ורוחב לבה ניכרו בפניה ובממדיה. הוא אהב ללכת אליה, כי היו שם עוד ילדים בגילאים שונים וגם טלוויזיה, אך שנא את מרק העוף המכובס ששרה

הכריחה אותו לאכול מדי יום.

*

חג הפסח באותה שנה, 1967, חל בתחילת חודש אפריל והמשכורות שלנו שולמו רק לקראת אמצע החודש. לא הייתה לנו פרוטה שחוקה להכנות לחג ולקניית בגדים הכרחיים לאורן. מנהג התשלומים לא היה נפוץ, אוברדרפט לא היה מקובל, לקיחת הלוואה מהבנק הייתה פרוצדורה מסובכת וארוכה, והלוואה ממשפחה או מחברים שלמחרת בתקווה לישון, הלכנו עצות ואובדי מודאגים בעייתית. הייתה היא גם

תבוא הישועה.והיא אכן באה. כשהייתי בעבודה קיבלתי טלפון מהבנק: הודיעו לי שמחזירים לשלם חויבו שהאזרחים מסים הביטחון, או המלחמה ממלוות אחד של כסף לי מדי פעם באותן השנים. אחרי הצהריים רצנו מהר לבנק לקחת את הכסף, כמעט

נתן לבון

194

משכורת שלמה. ציידנו את אורן במלתחה חדשה, וכך עלה בידינו באותו חג פסח לקיים כהלכתה את מצוות "ושמחת בחגך והיית אך שמח".

*

זהב". של "ירושלים את לראשונה שרו שבו העצמאות, יום גם וכך עבר החג בשוליו נפוצו שמועות ורחשי מלחמה, שקדמו להם חודשים רבים של תקריות בצפון, במזרח ובדרום. הסובייטים הזינו את ארצות ערב בידיעות שישראל מרכזת כוחות בצפון כדי לפתוח במתקפה נגד סוריה; שמועות שמידת אמינותן עמדה בספק, אך

די היה בהן כדי לחמם את האווירה וללבות את אש הסכסוך.בליל יום העצמאות הזיזו המצרים כוחות בסיני ולאחר מכן גירשו את משקיפי והדיונים ורתחה, געשה הפנים-ארצית הפוליטית הפעילות גבר, המתח האו"ם. ההמתנה", "תקופת החלה ויותר. יותר תכופים נעשו ובעולם בארץ המדיניים שנמשכה עד 5 ביוני 1967. בבקר יום זה פתח צה"ל במתקפה נגד מצרים. בתקופה זו זרעה האופוזיציה דאז, בראשותם של מנחם בגין ודוד בן-גוריון (שעזב את מפא"י והקים עם פרס ועם דיין את רפ"י), פאניקה בציבור. עם כמה קצינים בכירים הם אכן זו ממשלה חירום. ממשלת להקים אשכול, לוי הממשלה, ראש את הכריחו

קמה, דיין מונה לשר הביטחון, ובגין לשר בלי תיק.למטה נקראתי אני במיוחד. טראומתי יום עבורנו היה המלחמה פתיחת יום לשעת חירום, ששכן במבנה של "הדסה" ברחוב שטראוס, מול בניין ההסתדרות, רכב של טורים החלה, המלחמה האווירית. ההגנה של המטה התמקם גגו שעל הירדנית. ירושלים ולתוך לשוטרים הספר בית אל מזרחה, לידינו זרמו משוריין נשמעו "בומים" חזקים ואפילו אזעקות. ברדיו דווח על קרבות עזים בארמון הנציב הגן שמעל החולים לקופת צלצלתי מרים. עבדה שבו מהגן רחוק לא שבתלפיות, ולא היה מענה. התקשרתי למטה הצבאי והם אמרו לי שהבניין נפגע מפגז. נמלאתי דאגה וחשבתי על הרע ביותר, אך לא הייתה כל אפשרות להגיע לשם. טלפנתי לדודה שרה לברר מה קורה עם אורן וכאן נכונה לי הקלה כפולה: אורן שהה במקלט יחד

איתם והם קיבלו טלפון ממרים. אבן נגולה מעל לבי.אחר כך התברר שאכן פגז נפל בקרבת מקום בעת שעדיין רוב הילדים היו בגן. כעבור כמה שעות מרים הצליחה לתפוס טרמפ, ובין היריות הגיעה הביתה בריאה כך, על נוסף הקומה. דיירי לכל מקלט להיות הפכה שלנו הדירה בכלל, ושלמה. שכנינו מאיה ונתן, שעדיין גרו בבית סולימנוף, נענו לשידולינו התקיפים להתאכסן כמה ספג ביתם כי ניצלו, זה בזכות אך נתן, במיוחד בקושי, התרצו הם אצלנו.

פגיעות ישירות בדיוק בחדר שהם חשבו להסתתר בו.


195

*

המהירים ובכיבושיה הצבאיות בהצלחותיה הדהימה הימים ששת מלחמת ובאקסטזה באופוריה נתקפו ככולם רובם ישראל. אזרחי ואת כולו העולם את אלוהית על הניצחון, על הרחבת גבולות הארץ ועל איחוד ירושלים. אנחנו, אזרחי המדינה, עברנו תוך שישה ימים מהפך פסיכולוגי מהדיכאון העמוק של ימי ההמתנה לתחושת הצלחה כבירה. ארצנו הקטנה שינתה את ממדיה, שינוי שהתברר עם הזמן

כמפלצתי.שיכרון ההישג הצבאי הכביר נדבק גם בי. אם בבוקר פרוץ המלחמה עוד השמעתי קולות הסתייגות ממנה, בהמשך התיישרתי עם הקונצנזוס ועם פרץ הצהלה והגאווה לאומית. עמדת מפלגתי, "מק"י", שראתה במלחמה זו המשך למלחמת העצמאות,

חיזקה את תחושותיי אלו.לי בער ה"משוחררת". המזרחית בירושלים ביקרתי מסומם או שיכור כמו וגם אליה הסתננתי לעיר. הכניסה את התירו השלטונות בטרם עוד לשם להגיע חומוס. וניגבתי המולד בכנסיית ביקרתי לחם, לבית מקומי באוטובוס נסעתי למרות האיסור העיר שקקה ישראלים, מפירי חוק כמוני. לאחר שהחומות הוסרו והמעבר נפתח, נעשינו מבקרים קבועים בעיר העתיקה ובשוק הססגוני המפתה. כמו כולם, לא ראיתי את האנשים שהסתירו מאחורי חיוכם וברכותיהם הלבביות פחד,

הסתייגות, חשש, חרדה ושנאה.תרנו עם חברים טובים את ירושלים ואת שטחי הגדה: השטחים ה"משוחררים", המוחזקים. לא הבנתי שהם שטחים כבושים והשליתי את עצמי שאנחנו כובשים נאורים. ראינו בשטחים אלה פיקדון, קלף להשגת השלום. לא ידענו אז, או לא רצינו

לדעת, כמה זמן יימשך כיבוש זה ומה יהיו השלכותיו.כמה חבל.

9 בינואר 2008היום הנשיא בוש הגיע לישראל ולאזור בניסיון לקדם את תהליך השלום

נתן לבון

196

46אימפריות מאכזבות

הרבה נמשכו הימים, ששת במלחמת הגדול הניצחון לרגל והחגיגות הצהלות ירושלים והעולם פקדו את רבים מכל קצות הארץ ימים. מבקרים מעבר לשישה וכנסיית המולד בבית לחם, מערת (כגון: קבר רחל ואת יתר המקומות הקדושים נרעשים ומהמראות, מהמעמד מהופנטים כולם ובכלל. יריחו) בחברון, המכפלה ומהמפגש ההיסטוריה, ובצעיפי התהילה בשרוולי נגיעה של ורעדה רטט ואחוזי פנים אל פנים עם הקדושה בכבודה ובעצמה, ובטוחים שסוגרים מעגל שנפתח לפני

אלפיים שנה.בולמוס הביקורים לא נפקד גם מביתנו. קיבלנו אורחים מהארץ ומחו"ל, אורחים מכובדים, רצויים יותר ורצויים פחות, וכאלה שבדיעבד היה רצוי שלא יבואו. בין ובנם אורה בתם יצחק, סילביה, בנדיטר: משפחת בני את להכיר זכינו הרצויים בפמליה מלווה מינצ'קו, הצ'כי הסופר את אירחנו כן מאורן. בשנה הגדול שחר, שלמה, חבריו מהארץ ומחו"ל. ביקורו התאפשר הודות לרוחות "האביב של פראג" שנשבו אז בפרוזדורי המפלגה הקומוניסטית בצ'כיה, שקראו לא לנתק את הקשרים הדיפלומטיים עם ישראל בגלל המלחמה. מינצ'קו, שנחשב הומניסט גדול, לא פסק ניצחוננו, והרבה להתלוצץ על חשבון הצבא המצרי שחייליו ברחו להתפעל מגודל

והשאירו את נעליהם מאחור.חברינו החדשים, הבנדיטרים, היו משפחה עליזה ואוהבת, מלוכדת ומאורגנת. סילביה נתנה את הטון בפרקטיקה היומיומית ויצחק בענייני הרוח. הם התארחו אצלנו וישנו על שמיכות בסלון, ואנחנו אצלם. באחד הטיולים הראשונים בירושלים המזרחית הם קנו לנו צלחת דקורטיבית מבית המלאכה לקרמיקה של אמן ארמני הגדול הצלחות אוסף של תחילתו הייתה זו צלחת שכחתי. שמו שאת מפורסם,

המקשט את אחד מקירות של הסלון שלנו והפך לסמל משפחתי.הכיפורים ביום בילוי שנים: שנמשכה חדשה מסורת חנכנו הבנדיטרים עם באכסניית הנוער "כרי דשא" שליד הכנרת. מכונית לא הייתה לנו, אך לשמחתנו, כך מכוניתו. את לנו והשאיר ליוגוסלביה חשובה לשליחות נסע שלנו חבר ראול יחד בילינו הכיפורים, יום ,1967 באוקטובר 14 ובשבת, ההזדמנות את ניצלנו

בנעימים ליד הכנרת.

*

בעבודה שושנה חלתה, ובדיוק באותה התקופה נחנכה בלשכה יחידת סטודנטים נוצר תפקיד חדש ונערכו שינוים בשיטות העבודה. בין השאר לעבודה סוציאלית,


197

– עובד אינטייק, שדרכו עברו כל הפונים החדשים. לתפקיד זה גויס עובד סוציאלי בעל תואר מוסמך (נדיר לאותם ימים), עולה מארצות הברית.

היעדרותה בזמן הלשכה את לנהל שאמשיך הסכימו לא האוניברסיטה אנשי שהתמרמרתי, מובן בדואר. כפקיד עבד שבכלל שלהם, בוגר והביאו שושנה של וכפיצוי ניתן לי תפקיד חדש, בכיר יותר – עובד שיקום עצמאי, שאינו כפוף למטה

המחלקה.המנהל החדש לא החזיק מעמד זמן רב, למרות אישיותו הנוחה. לאחר שמדריכי התפקיד את עליי להטיל בחום המליצו הם אותי, להכיר הספיקו האוניברסיטה על נוסף הלשכה, מנהל לסגן רשמית התמניתי הפעם המנהלת. מקום ממלא של פרחתי, מאומצת, עבודה ועבדתי רבה אחריות קיבלתי שיקום. כעובד תפקידי הלשכה התפתחה, והלקוחות שבעו נחת מההסדרים החדשים שהנהגתי ומהמיזמים הרבים שיזמתי; מיזמים בתחום הזקנה, הילדים והתעסוקה, שבהם היו שותפים כל הגורמים בקהילה, כולל נציגי השכונות השונות. איגום המשאבים המקצועיים והכספיים וארגון הכוחות הסירו חסמים, שיפרו והרחיבו את השירותים לנזקקים. כך, בדרך עקלקלה, מסורבלת ומתסכלת, זכיתי להכרה ביכולותיי ובכישוריי, וחשוב

מכול, יכולתי לתת להם ביטוי.בתקופת הנידוי שלפני קבלת התפקיד, שנמשכה כמה חודשים, היו לי מצבי רוח רעים, הייתי מריר וכעוס, אבל החזקתי מעמד כי זכיתי להבנה, לנחמה ולתמיכה

מעמיתיי לעבודה וגם מצד מרים.

*

בכיתה ב' נכנסה לכיתה של אורן מורה חדשה, אך עקומת התלהבותו מבית הספר אירועים לא וגם מורתו הייתה מי זוכר איני האמת, למען בהרבה. השתנתה לא או אנקדוטות מיוחדים. משימתי באותה השנה, כבשנות לימודיו האחרות, הייתה

לעזור לו כמיטב ידיעותיי הדלות ולוודא שהכין שיעורי בית.ב"ימק"א". היוקרתית לקייטנה הלך אורן ובקיץ בשלום, הסתיימה ב' כיתה הוא נהנה מאוד מהפעילות, פחות מהאוכל ויותר מהגלידה. שם הוא למד לשחות,

וגולת הכותרת הייתה זכייתו בפרס על שחייה עם נר דולק בפה.ימק"א מחזירה אותי כמה שנים אחורה, לימים שבהם דורל ופאולה החליטו לחזק את עצמאותו של אילן בן העשר, ורשמו אותו לקייטנה זו. דורל הגיע באותו יום לפני תחילת הפעילות, ולמחרת שנינו הלכנו איתו לבניין המיוחד שחרת על דגלו חיוך של עם – מהוסס אך ואילן נפרדנו ממנו לשלום, את אחדות שלוש הדתות.

שביעות רצון – נפרד גם מאיתנו.במשך שבוע הבאתי אותו בבוקר לקייטנה ואחר הצהריים חזרנו יחד. אילן שמח והיה שבע רצון מהכול, לפחות כך אמר. בסוף השבוע הוריו האוהבים באו לראות

נתן לבון

198

את בנם היקר. הוא סיפר להם על עלילות הקייטנה ועל התרשמויותיו, על חוויית העלייה במעלית במגדל הגבוה ועל הנוף המרהיב המשתרע לרגליו.

בשבת אחר הצהריים פאולה ודורל נפרדו מאיתנו וממנו בנשיקות חמות מלוות במילות חיזוק ועידוד לאילן והחלו לרדת במדרגות, ואז אילן פרץ בבכי תמרורים געגועים עם לחיפה. איתם אותו ולקחו בכך עמדו לא הם הביתה. לחזור ורצה בנסיבות עצמאותו את השיג כבר אילן שלא. או שמתמודדים או מתווכחים, לא

אחרות.

*

בחופשת הקיץ של 1968 הרשינו לעצמנו ללכת לבית הבראה אמיתי. מהעבודה קיבלנו דמי הבראה, אך היה צורך להציג קבלות. בשנים קודמות השגנו קבלות אך השתמשנו בכסף לצרכים אחרים. באותה השנה מצבנו הכלכלי שפר עלינו, כי נחתמו

הסכמי שכר חדשים וקיבלנו הפרשים גדולים עבור כמה שנים אחורה.פחות, וההיצע גדול היה הביקוש כי ההבראה בבית מועד בעוד מקום הזמנו והשארנו שוב את אורן במשמורתה של סבתא לאה. מלאי אור ושמחה אך גם דאגה

לבננו היחיד, יצאנו באוטובוס לנצרת הרחוקה, לבית הבראה של קופת חולים.בילינו שבוע ימים של הנאה ואושר ושל זוגיות נטולת דאגות היומיום. ניצלנו את הברכה, תרנו את נופי הסביבה, ביקרנו חברים והצטרפנו לטיול לראות את השטחים אין הנשימה עוצר יופייה על ומחמדיה. הגולן רמת את מולדתנו, של החדשים

מחלוקת, אבל על מעמדנו שם יש ויש, והשלום עם סוריה עדיין בגדר דיבורים...

*

אכלנו, הסתובבנו, טיילנו, לבקרנו. באו ומשפחתו דורל ואחי הביתה חזרנו דיברנו, ובמצב רוח מרומם הלכנו לישון. באמצע הלילה התעוררנו לקול ניפוץ זכוכית. לא התרגשנו, שינינו תנוחה, והמשכנו לישון. בבוקר ראינו שמאפרה מקרמיקה עם

ציורי נוף של פראג נשברה לרסיסים.הכנו קפה והדלקנו את הרדיו כהרגלנו. בחדשות הכריזו שהצבא הסובייטי פלש לצ'כוסלובקיה, כבש את פראג ושם קץ לניסיונו של השלטון הקומוניסטי לכונן את ערכי ההומניזם, ההתחשבות בפרט ובזכויותיו לחירות ולחופש רוחני. דיכוי זוועתי, אכזרי, מרושע ומשפיל, שגדע באבו את "האביב של פראג", את השינוי באופיו של

השלטון הקומוניסטי בצ'כיה ובשאר המדינות של הגוש המזרחי.מתברר כי המאפרה נפלה ונשברה בשעת הפלישה ממש – צירוף מקרים מוזר,

שקשה לפענוח לשוללי דעות קדומות כמונו, אך סמלי ומעורר מחשבות...נפשי מרוב כעס, עלבון, צער ואכזבה ידעתי את שקעתי במפח נפש עמוק; לא יותר. אכזבה מאותו צבא, וצודק לעולם טוב מהבגידה הגדולה של אלה שהטיפו


199

הצבא האדום, ששחרר את האנושות מאימת הנאצים והציל את חיי ואת חייהם של מיליוני יהודים ובני עמים אחרים וגם את חיי שלי...

מרוב עצבים לא מצאתי את מקומי, וכדי להרגיע את עצביי אספתי את כוחותיי ואת שברי המאפרה עם סמלי פראג והדבקתי בקדחתנות שבר לשבר, רסיס לרסיס, הקרע את גם לקדמותו ואחזיר אדביק שבכך חשבתי אולי שלמה. שנראתה עד ההוא. עם הכיבוש הברברי התערערה השקפת העולם שאימצתי מאז היותי בן 12. אמונתי בשלטון הקומוניסטי בברית המועצות וביתר הרפובליקות העממיות נשברה

לרסיסים דקים-דקים, כגודל רסיסי המאפרה.חברותי ופעילותי במק"י הגיעו לקצן, אך לא חדלתי לרגע להאמין שארצנו זקוקה לשלום ותושביה לרוגע, שוויון, פיוס ופרנסה, שהעולם כולו זכאי וראוי לשינוי, ובני

האדם – לחיים של חופש, עצמאות ורווחה.לא הפסקתי להאמין, להילחם ולפעול למען אידאלים אנושיים אלה של התורה המרכסיסטית, ובכוחותיי המעטים אני נמלא סיפוק כשאני מצליח לדאוג לקורת גג

לזקן שנזרק לרחוב.נשמע קלישאתי, פנטי, תמים, מיושן? אשרי האדם שבאמונתו יחיה!


נתן לבון

200

47ניתוח הכליות והעלייה למונפורט

השנים עוברות ומתגלגלות והחיים זורמים, ובאופן פרדוקסלי, קל יותר לזכור יותר. מאוחר שאירע מה את מאשר וההתבגרות הנערות הילדות, תקופת את בשיחות שניהלתי עם בני משפחה, חברים ומכרים, מתברר שגם הם זוכרים, אפילו פרטים שוליים ביותר, מהתקופה שהיו בני שש או עשר, אך אינם יכולים לתאר את

מה שחוו בהיותם בני 37 או 41.אם רוצים ואם לא, שנות ילדותנו הן המסד למה שבא בהמשך, לא משנה אם אלו היו שנים טובות או רעות, מענגות או אפורות, מפנקות או מחמירות, מפליאות או איומות. בילדותנו טמונים השורשים של כל אחד ואחת מאיתנו. אפשר להתנער לעקרם אי-אפשר אך עליהם, להצטער או אותן להעריך איתם, ולהתעמת מהם

ולבטלם.ועמם ומצפוננו נפשנו גבינו, על נושאים שאנחנו היסודות אלה געגוע, לא זה זיכרון כל והשנים. עולים במדרגות הזמן, העתים ואיתם לכל מקום אנו הולכים הוא סלקטיבי, וככל שמתבגרים, ביודעין או שלא ביודעין, אנחנו מדחיקים חוויות מולם לעמוד או לפרשם לנתחם, לזכרם, מחדש, לחוותם לנו נוח שלא ומעשים

בעיניים פקוחות ובראש נכון.האחרונים. בפרקים להתמודד התחלתי בוגר כאדם משנותיי הזיכרונות עם אשתדל להמשיך במסע מפרך, מסובך ומורכב זה, בניסיון להיות נאמן לרגשותיי,

למחשבותיי ולהשקפת חיי.

*

אורן עלה לכיתה ג'. שוב מורה חדשה, עדה שמה, שאנחנו שומרים עמה על קשר וכנראה גם כלבבו של אורן, כי בהסתכלות עד היום. מורה, מחנכת, אדם כלבבי. לאחור על כל שנות לימודיו, שנה זו נחרתה בזיכרוני כנעימה, כשקטה, כבעלת תוכן

והרגשה טובה.כיתה ג' החלה ברגל ימין. הלכנו יחד לקנות את הציוד הדרוש, ואורן עזר ברצון השנה, כל במשך עליהם לשמור הקפיד וגם ספריו, ואת מחברותיו את לעטוף שבמהלכה הלך בחשק רב לבית הספר. איני זוכר אם בצהריים המשיך ללכת לדודה הוזמן פעם עבדה. שבו מהמעון תשוב שמרים קלה שעה בבית המתין או שרה

לחברים ופעם הם באו אליו. הוא היה ילד בוגר ואחראי.חוג על נוסף ישראל, במוזיאון אמנות לחוג ללכת אורן התחיל שנה באותה שלו המהוללת הקרירה תמה וכך נטש, החליל לימודי את הספר. בבית למשחק


201

כחלילן דגול. מהחוג לציור נשמר אצלנו בבית, במסגרת מכובדת, דיוקן עצמי פרי מכחולו, גדול וצבעוני.

*

אני, ובמידה זו או אחרת גם מרים, ליקקנו את פצעינו מטראומת הפלישה לפראג ומכל מה שסימלה עבורנו. לא נמנינו עם אותם חברים שחיפשו להם נחמה במסגרות אחרות, בהתארגנויות שהתגבשו והתפוררו חדשות לבקרים. אנחנו בחרנו להישאר

ללא מסגרת מפלגתית, אף שלא ויתרנו על רגישותנו הפוליטית והציבורית.עיתון צריך לקרוא. ויתרנו על "קול העם", פסחנו על "על המשמר" של מפ"ם, העיתון "דבר". את לקרוא והתחלנו העם", מ"קול טבעי כמעבר נחשב שלרבים והמועדף החביב העיתון להיות כעת הפך בחריפות, ביקרנו רבות שנים שבמשך

עלינו, ועד היום אני מבכה את סגירתו.באותה תקופה, או מעט לפניה, התחלתי בפעילותי באיגוד העובדים הסוציאליים. רובם המקצוע, מבכירי שונים חברים שגיבשו אופוזיציונית לרשימה הצטרפתי מראשוני ברגמן, פרופ' הוא בהם המוכר הפרוגרסיבית, למפלגה השתייכו הגרונטולוגים בארץ. התקבלתי בהיסוס מסוים, משום שהייתי מוכר כקומוניסט. הייתה דה-מפלגתיזציה של האיגוד, שהבחירות זו התביעה המרכזית של רשימה תהיינה אישיות ולא מפלגתיות. הרשימה זכתה להישג קלוש מול הקואליציה של יתר המפלגות, שבראשן הייתה כמובן מפא"י. נבחרתי כציר לוועידה, אך עם נוכחות מזערית. אף שרשימתנו הייתה במיעוט, המזכ"לית החדשה, נאווה ארד, שינתה את

תקנון האיגוד, ומאז הבחירות הן אישיות.

*

הספר בית מנהל היובל, קריית לשכת של מנהל מקום כממלא הישגיי לאור שלא כתלמיד ראשון בשלב – מוסמך לתואר ללמוד לי הציע סוציאלית לעבודה זה. לצורך ולשחררני לכמה שעות בשבוע לימודים, ובהמשך עם מלגת מן המניין הייתה זו הצעה קוסמת ומחמיאה מאוד שכמובן לא יכולתי לסרב לה, אף שבסתר לבי ידעתי שהלימודים אינם הצד החזק שלי. באותה שנה השתתפתי בכמה קורסי השלמה ובכמה שעות וסמינר לתואר שני. את הקורסים צלחתי בקושי, אך בסמינר

שעסק בדרכי ניהול השתתפתי בכיף, וגם הציון היה בהתאם.הרבות העבודות באנגלית, הביבליוגרפיה מאוד; עליי הכבידו הלימודים והבחינות נראו לי מעל כוחותיי ויכולותיי, לכן הפסקתי אותם. עם זאת, לימודים

אלה שימשו לי מדריך מצוין לקריאת חומר מקצועי הרלוונטי לעיסוקי.מקצועית לעשייה פעולה כר חיפשתי ויוזמות רעיונות השופע מעשי כאדם בשטח. חשבתי שמוטב שאת האנרגיות שלי אקדיש לעשייה מיידית ומועילה ולא ללימודיים תאורטיים. חיפשתי אתגרים חדשים והגשתי את מועמדי למשרות שונות

נתן לבון

202

בתוך המחלקה ומחוצה לה. ברובן לא זכיתי, ועל זו שהתקבלתי אליה – משרת קצין מבחן לנוער – ויתרתי מאחר שלא היו בה אפשרויות קידום.

בלשכה, מעשית הכשרה שעשתה הסטודנטים, של ההכשרה יחידת בינתיים ממקומות עמיתים ללשכה באו כך על נוסף ועניין. סקרנות לי וסיפקה התרחבה אחרים כדי ללמוד מהמודל החדש שלפיו אנחנו עובדים; אותו מודל קהילתי שאני

פיתחתי, של שיתוף רב-מקצועי ורב-שירותי.

*

באותן שנים התגלו אצלי אבנים בכליה השמאלית, שגרמו לי כאבים עזים. מדי פעם אושפזתי ב"הדסה", המליצו על ניתוח, אך התור היה ארוך וגם לא התחשק לי לשכב על שולחן הניתוחים. באותם אשפוזים ספורדיים זכיתי לביקוריה המנחמים של ד"ר שושנה בירן, חברה עוד מימי האוניברסיטה ומק"י. היא התפרסמה כבר אז כמומחית למחלות הסרטן, מחלה שלדאבון הלב והגורל לא פסחה גם עליה והכניעה

אותה.התקפי הכאבים הלכו, גברו וחזרו, ולדבריה של שושנה הם היו ידועים ככאבים חריפים במיוחד. אחות מ"הדסה הקטנה", שעבדה עמי ושמעה על סבלי, החליטה תור לי וסידרה הטובים קשריה את ניצלה היא מוגמרת: עובדה בפני להעמידני

לניתוח.יום העצמאות, מצויד בתעודות ובמסמכים, באפריל 1969, כעשרה ימים לפני התייצבתי בגפי בבית החולים לפרוצדורה המקובלת: המתנה, רישום, קבלת מידע, תשאול ארוך ומעמיק על מחלותיי בעבר ועל מחלות הוריי ופרטים נוספים שבעיניי

לא היה להם כל קשר לניתוח שעמדתי לעבור.חייכנית אחות אותי קיבלה כאן הכירורגית. למחלקה הופניתי ניירות עמוס וחתיכית, ציידה אותי בפיג'מה והקצתה לי מיטה בחדר עם ארבעה חולים נוספים. עוד לפני שהספקתי להחליף את בגדיי לבגדי חולה, האחות הזוהרת עשתה לי תשאול

נוסף, ולקחה דם ונוזלים אחרים לבדיקות.לרפואה, רופאי המחלקה, סטודנטים נמשכו במחזוריות. והחקירות השאלות מחלות היו מה לדעת התעקשו כולם ומחו"ל. מהארץ הסמכה ובעלי מתמחים

הינקות והילדות שלי ושל בני משפחתי.חברים רבים, מודאגים ומוטרדים, באו לבקרני להחזיק את ידי ולחזק את רוחי. אני, שהתכחשתי לחלוטין לניתוח, נראיתי כמי שמתכונן למסיבה לכבוד המהפכה. מרים ואורן באו לבקרני כל יום, לעתים מחויכים ולעתים פחות, שהרי מרים עבדה, טיפלה באורן ובבית, והיו לה סידורים ועיסוקים נוספים. היא התקשתה להכיל את קיטוריי על טיב האוכל ועל הפיג'מות של בית החולים, וחשבה שאני סתם מפונק

ומציק.


203

יום הניתוח הגיע. הלבישו אותי בחלוק שבקושי כיסה את מערומיי, הזריקו לי לי שעוד והודיע הניתוח לפתח חדר אותי הוביל והאלונקאי קל, זריקה לטשטוש

מעט המרדים יבוא להעביר אותי לעולם החלומות.אני שוכב, ערום כמעט כולי וקר לי, ומחשבות מתרוצצות בראשי. מה פתאום ניתוח? הרי אני מרגיש טוב. אולי אקום ואלך הביתה? לא, זה בלתי אפשרי, אפילו תחתונים אין לגופי. בעודי מהרהר הופיע לידי חולה נוסף, מלווה בפמליה שלמה. שמחתי בחברה החדשה ושאלתי: "איזה ניתוח אתה עובר?" הוא ענה: "ניתוח לב אבנים להוצאת בניתוח להסתפק באדם המאושר וחשתי מיד התנחמתי פתוח".

מכלייתי השמאלית.המרדים הופיע ובחן את יכולתי לספור עד עשר. התעוררתי מול אחות שהראתה לי את האוצר שמצאו בגופי, את האבן היקרה, ושקעתי שוב בשינה. תוך שאני נאבק עם סם ההרדמה כי רציתי להיות ער, לשלוט במצב, הופיעה חברתנו תמר, אחות התחבושות את לי שתחלפנה לאחיות הוראות נותנת אותה ושמעתי במקצועה, יכולתי לחזור לישון, כי כבר לא הייתי לבד. ואת הסדינים, כי מיטתי מלאה דם.

המלאכית הטובה באה לשמור עליי, עד שמרים ואורן באו להתעניין בשלומי.למחרת ירדתי מהמיטה, כולי טוב לב, במצב רוח מרומם, הסתובבתי במחלקה, אורחים באו והלכו, הביאו ממתקים, שוקולדים, ספרים ופרחים, שאת רובם מרים

לקחה הביתה כדי לפנות את הארון העמוס שלידי.יום את גם חגגתי ובמהלכם תמימים, ימים 14 או 13 החולים בבית שהיתי מפלגה. חבר מכר, ופגשתי במחלקה הסתובבתי השחרור לפני ערב העצמאות. ובין היתר הוא סיפר לי קשקשנו, החלפנו דעות ורשמים על חוויות בית החולים, שלפני שעה קלה, יהודה להב, חבר טוב שלנו, ביקר אצלו. ידיעה זו עוררה בי תמיהה,

אכזבה וכעס, במיוחד כשגיליתי שאת מרים הוא כן ביקר.ולמרים השחרור למכתב המתנתי הביתה, ללכת התלבשתי בבוקר למחרת שתבוא לקחת אותי. בצהריים קיבלתי סוף-סוף את המכתב אך מרים טרם הגיעה. הביתה. ויצאתי לאוטובוס וכסף מפתחות לי שיש בדקתי הסבלנות, את איבדתי לא נעים להגיע לבית סגור אך זה עדיף על בית חולים, ומעל לכול אורן קרן מאושר

לראותי שוב בבית.באשר לתוצאות הניתוח עצמו, התברר עוד בהיותי בבית החולים שחתכו עשרה סנטימטרים גבוה יותר מהדרוש, ובמשך הזמן הכליה כנראה נפגעה ופסקה לפעול

כליל. זה מה שקורה כשהמנתח הוא פרופסור בגינקולוגיה בעל שם עולמי...

*

לפני האשפוז גייסנו כסף לקניית מכונית, ומרים אף החלה לנהל משא ומתן על קניית פרינץ U.S.N.4. מכונית קטנה, אפורה וחמודה, שהתאימה לצרכינו ובעיקר

נתן לבון

204

לתקציבנו. הכמיהה, או האובססיה שלי למכונית, הביאה אותי במשך הזמן לחפש משרה נוספת, למרות העבודה הקשה בלשכה, אך לשווא.

הזמן עשה את שלו. התבססנו מעט בעבודה, משכורותינו גדלו, סבתא לאה עזרה ולהעמידה הרכישה את לחגוג כדי נפשנו. משאת את שוב הגשמנו וכך פעם, מדי במבחן, עוד בימי חופשת המחלה שלי הזמנתי לשבועות מקומות לאכסניית הנוער באכזיב. לחופשה זו קיבצתי את כל חברינו הטובים שעמם בילינו בימי הכיפור בכרי

דשא.עלינו ברכבל לראש הנקרה, ביקרנו בכפרו של אלי אביבי ובעוד מקומות יפים בסביבה, אך גולת הכותרת היה המסע למצודת מונפורט. סוף מאי, חמסין אביבי נועז, צעד ביניהם. ואני לדרך יצאו כמה מהחברים לבצע. צריך תכניות אך כבד, הרפתקני או לא שקול מצדי, כי מקום הניתוח עדיין דימם. הדרך הייתה מפרכת מן מתפעלים ונחנו, הלכנו לפנינו. עוד המצודה וכיבוש מרשים הנוף ומייגעת, הסביבה ומפריחת האביב, פוגשים חמור תועה ותשוש. את המראות הנציח הצלם

שבחבורה במצלמת קולנוע ביתית של 8 מ"מ, חידוש גדול לשנות השישים.בתפקיד הראשי בסרט כיכב חברנו לונק, שגילה חריצות וחוש חסכנות מופלא. למרות קושי ההליכה בחום הכבד, הוא אסף כל בקבוק ובקבוק שהתרוקן, וגם את אלה שמצא פזורים בדרך. אלה לא היו בקבוקי פלסטיק, כנהוג היום, אלא בקבוקים

מזכוכית אמיתית. עייף ומאושר חזר לאכסניה עם רכוש גדול ו...יקר.עותק דהוי ורועד של הסרט שמור בארכיון המשפחתי, כעדות לחוש ההרפתקנות, ההתמדה וכושר הסבל שלי. עוד נראה בו שלונק ניסה ללמד אותי שיעור בחסכנות,

ואני כהרגלי, תלמיד גרוע, נכשלתי...



205

48שנת 1970

כעובד סוציאלי בלשכת קריית היובל טיפלתי במאות משפחות, שונות ומגוונות. את רובן אינני זוכר, את חלקן במעורפל, ואת דמותן ובעיותיהן של כמה מהן אני נושא בזיכרוני עד היום. חבל שלא כתבתי אז יומן, אף שמדי פעם התכוונתי לתעד את מהלך הטיפול, לאן הגיעו, מה השיגו, היכן נתקעו, והאם גידלו ילדים לתפארת, לשגרה או לעבריינות. בתמימותי סברתי שתמיד אוכל לגשת לתיקיהם ולשחזר את

קורותיהם ואת קורותיי.מטופליי היו ברובם עולים חדשים ממרוקו, מתוניס, מרוסיה, מפרס, מרומניה ומגוונים, בעלי תרבויות, שפות, דפוסי חשיבה ומארצות אחרות. טיפוסים שונים ומנהגים שלא הכרתי ולפעמים גם לא הבנתי. עקב כך נפלתי מדי פעם בהערכות לא נכונות. העובדה שלמדתי צרפתית בבית הספר עזרה לי להבינם וגם לקרבם, ומובן

שגם שפת אמי, הרומנית.בימים שוויטמין P, הפרוטקציוניזם של פתקאות ופנקס אדום של ההסתדרות ובעיקר של מפא"י, היו כרטיס הכניסה לקבלת עבודה, דיור, שירותים או הטבות יחס לפי אחרת, עובד זה בכלל, ובלשכה שאצלי, להבין התקשו מטופליי שונות, שוויוני לכל אדם בלי קשר לשיוכו המפלגתי. אך עם זאת, משום שלא היו אז תקנות כתובות וברורות, לפעמים השוויוניות נפגעה מתוך סימפטיה אישית לא מודעת, או בזכות כושר השכנוע והתקיפות של הפונה. מטבע הדברים לא סבלתי את הצעקנים בעיותיהם את ששטחו לאלה קדימות ונתתי כאבם, את שהבנתי אף והאלימים

בשקט ובכבוד כלפי עצמם וכלפיי.כדי להכירם, לרכוש את אמונם ולתהות על קנקנם, הרביתי בביקורי בית. בבית האווירה הייתה תמיד נינוחה ושקטה יותר, משככת כעסים ומנטרלת אלימות. מתוך המאמץ של האירוח והכיבוד, נוצרת אינטימיות והלב נפתח. רואים את האופן שבו הבית מסודר, את היחס לילדים ואת האינטראקציה המשפחתית. יעיל יותר לנהל את השיח במגרשו של הפונה, כי ביתו הוא מבצרו, מקום המחזק את ביטחונו לבטא

את עצמו ולשטוח את בעיותיו, להגדיר את ציפיותיו ולתת דרור לגעגועיו.נשים, אדם, בני עמדו מהם אחד כל ומאחורי באחריותי, היו תיקים מאות גברים וילדים שחולמים בלילה על מציאות ורודה ומבטיחה שתמתין להם בבוקרו של יום. בין כל אלה בחרתי בקפדנות את אותן משפחות שחשבתי שביקוריי נחוצים

להן, משמעותיים ובעלי סיכוי שיגשימו משהו מחלומותיהן.

נתן לבון

206

כשהסתובבתי בשכונה הקפדתי להיכנס למשרדי הסוכנות, לטיפת חלב, לאחד מבתי הספר, לגן או למעון, כדי ללמוד מהם על הפנים הנוספות של המשפחות, ולא

פעם נקטנו מערך טיפולי משולב.רוב המשפחות חיו במצוקה כלכלית, חלק גדול מהן עבדו בעבודות דחק, שגם הן לא הוקצו לכל ימות החודש. נשים שרבות מהן נשאו בעול הטיפול בילדים, יצאו מדי פעם לעבוד כמה שעות במשק בית. מעטים עבדו בעבודות סדירות ו"מכובדות"

כמו מפעל או בית מלאכה.

*

משפחת ק' נחשבה משפחה מסודרת. הבעל היה עובד קבוע ב"מקורות" והשתכר יפה במושגים של הימים ההם. האישה, שאקרא לה מלכה, הייתה צעירה, דקיקה, עם שרידים של יופי נעורים, עיניים עייפות וכפות ידיים קטנות ומחוספסות מרוב עבודות הבית. היא הקפידה להתאפר בכל פעם שבאה לשוחח עמי בלשכה, אך מהר ה-30, בת מלכה, והמיוסרות. היפות פניה על הצבעים את מרחו דמעותיה מאוד התחתנה לפני שמלאו לה 16 שנה, גידלה 11 ילדים, התבגרה וגדלה עם ילדיה. היא שמחה שנתתי לה בובה עבור בתה בת הארבע, לרגע שכחה מכל העולם ושיחקה בה

בעצמה.אני זוכר את משפחת ק' בשל הצטברות הבעיות והצרות שנפלו עליהם בעת ובעונה עבודה, תאונת עבר הבעל מאושפז, ילד בצרורות": באות "צרות בבחינת אחת, שיטפון בבית, הפסקת חשמל, איבוד הארנק וריב עם שכן שבנה שבר לו חלון. בכל פעם הייתה באה עם מצבור של תקלות, שנאלצה להתמודד עמן לבדה, שכן הבעל היה בעבודה ומילא את תפקידו כמפרנס. עזרנו לה בסידור הילדים במעונות, בגנים

וארוחות לאלו שבבית הספר. כן, כן, פעם הילדים אכלו בבית הספר!מלכה הרגישה החמצה גדולה על שהתחתנה צעירה והפסיקה את לימודיה. היא מאוד רצתה לחזור לספסל הלימודים, ורצונה העז העמיד בפניי אתגר. ביקרתי אצלם באחד הערבים כדי לשוחח עם בעלה. רציתי לשכנעו שפעמיים בשבוע, בערבים, הוא יטפל בילדים כדי שמלכה תוכל לצאת ללימודי ערב בתיכון אקסטרני שבעיר. גייסתי עבורה סכום כסף לתשלום שכר לימוד. ביקרתי פעם ועוד פעם ולבסוף הבעל התרצה והתכנית יצאה לפועל. ההישג היה כפול: אשתו למדה, הקרינה יותר שביעות רצון ושמחה, ובעלה העמיק את היכרותו עם ילדיו והתחיל ליהנות מהשהות עמם. כעבור כמה שנים פגשתי את מלכה. היא סיימה לימודי חינוך באוניברסיטה ומלמדת באחד

מבתי הספר התיכוניים בעיר.גם היו אך מהצלחות, ללמוד שיש גורס רוזנפלד יונה פרופ' ורבי מורי אמנם החמצות, עוגמות נפש, צער וכישלונות טיפוליים. אותו נער צעיר שסידרתי בקיבוץ, שבכל חופשה בא לספר על הצלחותיו והתקדמותו, חלה כעבור שנה בסרטן. עקבתי


207

פאה, עבורו גייסתי נשרו כששערותיו שעבר. האכזריים הטיפולים אחר בדריכות דבר נדיר אז. הוא החלים, אך הטיפולים ערערו את מצבו הנפשי והוא הפך תוקפני ואלים. לא פעם נאלצתי לבקש סיוע מהמשטרה כדי לעמוד מול התפרצויות הזעם

שלו. לבסוף אושפז במוסד סגור ושם סיים את חייו.לפני כשנתיים, כשהייתי בסופרמרקט בבית הכרם, פנה אליי גבר כבן 35, שאל בו, חככתי נבוך. הבטתי זוכר אותו. הייתי ורצה לדעת אם אני בחביבות לשלומי

בדעתי ולבסוף התנצלתי ועניתי שלא.איך יכולתי לזוכרו, הוא היה רק בן חמש כשאמו האלמנה הייתה בטיפולי. הוא וכיום הוא צלם עיתונות זוכר אותי לטובה כי בזכותי הוא למד סיפר שמאז הוא מבוקש, ואמר שאמו מדברת עליי עד היום. לבסוף נזכרתי שהיא הגיעה מפרס, טענה שהיא מחוסרת כול ובאה לבקש תמיכה כספית. ביקרתי בביתה ומצאתי בית ריק עם חדר אחד סגור שאותו היא סירבה לפתוח. את הילד סידרתי בגן וגם הקצבתי לה כמה לירות לחודש. חשבתי שתוכל להשיג לעצמה עבודה אך בשל מוגבלותה זה לא הסתדר. החדר הסגור בביתה הציק לי וסקרן אותי, ולאחר כמה ביקורים היא הסכימה לפותחו. לתדהמתי החדר היה מלא שטיחים פרסיים יקרי ערך. נדרשו לי חודשיים עד ששכנעתי אותה למוכרם. כך עשתה, ובכסף קנתה לעצמה דירה, והכסף

הנותר שימש למחיה וללימודי הבן.ואנקדוטה מביכה. העלם א' והעלמה ב', שניהם ילדים שטיפלתי בהם עוד בהיותם בבית הספר, הופיעו אצלי לקבלת קהל. הם בישרו לי שהם עומדים להתחתן, חתונה יכולים רבה שאלו האם הם בביישנות אותי להשתתף בשמחתם. והזמינו צנועה, לקבל איזו עזרה למימון ההוצאות הכרוכות בהקמת משפחה. הקצבתי להם סכום קטן, ואחר כך שאלו אותי אם אני מכיר איזו קרן שהם יכולים להיעזר בה. בהיסוס הקרן של הכתובת כי המשכתי, ולא כלה" הכנסת "קרן מכיר שאני אמרתי רב והאמצעים פחות מעצורים. הצרכים מרובים היו היא... חברה קדישא. להם הזו

מועטים. הם רשמו את הכתובת, הלכו וקיבלו עוד כמה לירות.

*

בתחילת מאי 1970, כמה ימים לפני יום העצמאות, אבי נפל ברחוב ואושפז בבית החולים כרמליה. הוא היה בדרך חזרה מקופת חולים, עצר לקנות בייגלה ומעד.

ואיך קרה. ואפילו הספיק לספר מה באתי מיד לבקרו. הוא עדיין הכיר אותי עוד לירושלים, אך יום חזרתי וקיוו לטוב. אחרי גרסו ששבר את הירך הרופאים לפני שהספקתי להגיע הביתה מצבו הידרדר. חזרתי אליו ומצאתי אותו נאבק על חייו והוזה הזיות קשות. מלמל, דיבר וצעק משפטים מקוטעים שלא ניתן להבינם

ולפענחם. אולי ניסה להסביר את חידת חייו ולפתור את תשבץ קורותיו?!

נתן לבון

208

ישבתי לידו עוד זמן-מה, אך מאחר שדורל ומאמיקה שמרו עליו, ולי היה דבר-שעבד לארמנד, שטלפנו לפני לא אך לירושלים, חזרתי בעבודה, לסדר חשוב מה

בשגרירות ישראל בבוקרשט, וקראנו לו להגיע ארצה.כעבור יומיים הגיעה הבשורה הצפויה. הלכתי למעון שבו עבדה מרים לספר לה שאבי נפטר ולנסוע יחד ללוויה. מרים לא הייתה בגן, הלכה לשדה עם הילדים. לאחר זמן-מה הופיעה, באנו הביתה, סיפרנו לאורן על מה שקרה. משיקולים מוטעים לא לקחנו אותו איתנו, והוא נשאר אצל דודה שרה. באיחור גדול יצאנו לדרך. מרים לא הרשתה לי לנהוג וניסתה להגיע במהירות ללוויה, אך כפי שאומרים, הפזיזות מן השטן, קרתה תאונה, אוטו פגע בנו מאחור. אנחנו לא נפגענו, המכונית ניזוקה,

אך עדיין פעלה.להמתין, רצו לא קדישא ומחברה שישי יום היה זה הקבורה. לטקס איחרנו ואולי גם בני משפחתי חשבו שלאפיקורס כמוני אין עניין לנכוח בעת קבורתו של

אבי.מרים, עדיין בתחושת הטראומה של התאונה, חזרה הביתה עם האוטו שבקושי זז, היישר למוסך. ישבנו שבעה אצל דורל ופאולה. איני זוכר אם ארמנד נשאר איתנו

או חזר לבוקרשט; אני בכל אופן הצטערתי שמרים ואורן לא נמצאו לידי.באחד הלילות בעת אשפוזו של אבי, ישנתי אצל מאמיקה ועד השעות הקטנות של הבוקר היא סיפרה את מסכת חייה במחיצתו של טאטיקו. הם התחתנו עקב שידוך, כאשר היא, צעירה בת 20, חלמה על גבר אחר, שלא ברור אם הוא דמיוני או מציאותי. הוא היה עלם בן 25, שטרם התאושש מהשתתפותו בקרבות מלחמת העולם הראשונה. הוא היה הכבשה השחורה במשפחתו, וראשו היה רחוק מרעיון

החתונה, מה עוד שלא הספיק עד אז להכיר בחורות רבות. אם בכלל...נדדו פרנסה, מקור חסרי היו הם ארמנד. נולד לנישואיהם שנה מלאו בטרם הרחק לכפר, לפלנק, לגלגל את גלגלי תחנות הקמח ואת גלגל מזלם, אך קצרו רק רוח, עוגמת נפש, מחסור ואכזבות. בין לבין נולד עוד ילד, דורל. מאוחר יותר מצאו לחוד. כל אחד זוגיות, שניים שהם ללא זוג ושפה משותפת. לא הבנה פרנסה אך הסתפק והוא גרנדיוזיות, ושאיפות תכניות היו לה שתק, והוא דיברה מאמיקה עם נחת למעט וזכה בטרגובישטה הבית את כשבנה הגיע הישגיו לפסגת במועט. הולדתי. זה נמשך זמן קצר, הוא חלה, הגיעו ימי המלחמה, תלותו במאמיקה הלכה והתחזקה, והם המשיכו לרוב לחיות זה לצד זה. שניהם לא היו מרוצים, הוא שמר את החמצתו בתוך תוכו והיא לא הפסיקה להתלונן ולחפש דרכים להיחלץ מהמצור. עודדה לא מאמיקה וגם ומרוחק, היה מאופק הילדים, אלינו, טאטיקו יחסו של קרבה בינו לבינינו. עם זאת, מעבר לאיפוקו ולהסתגרותו הרגשנו את חמימותו ואת

דאגתו בעיניו וראינו את חיוכו המוסתר מתחת לשפמו.


209

הם חיו יחד כמעט 50 שנה, שותפים בעל כורחם, שילדיהם ונכדיהם היו בשבילם מקור גאווה ונחת. מאמיקה רוותה נחת במיוחד מהארוחות המיוחדות שקיבצו ליד

השולחן ילדים, נכדים ונינים, ארוחות שהפכו עבורנו לאגדה לבית לופסקו.גלים בי עולים אלו, שורות כותב שאני ובעת הוריי, על חושב שאני פעם בכל רבים של כעס, צער, רחמים, רגשות הזדהות ואהבה לכל אחד מהם, ובצדם מנקרות בי שאלות: למה לא אזרו אומץ לחפש את אושרם ולא ניתקו מעליהם את האזיקים עדיפויות, סדר ערכים, מחשבות, עם אחרים בזמנים חיו הם אמנם המדומים? קודים מוסריים, מוסכמות חברתיות, דעות ואמונות אחרות ושונות, ולכן מי אני

שאשפוט אותם, ובכל זאת, למה?


נתן לבון

210

49קריית גת

בעת רק קיומם על שידעתי כאלה מעגלים, נסגרו החדש ובעשור עשור, תם שנסגרו וכאלה שנודע לי עליהם מאוחר, מאוחר מאוד ואולי מאוחר מדי.

העשור של שנות השבעים התאפיין בדינמיות, בהתחלות, בהתבססות, בגדילה ובגדולה. הייתה בו עשייה רבה ובצדה שביעות רצון ושמחה, אך גם סערת רוחות ומאבקים. זה היה עשור של פריצת דרך ושל המון הישגים בעלי משמעות מקצועית

ואישית.בין שנת 1969 לשנת 1970 נסגר מעגל קטן נוסף. מרים החליטה, למורת רוחי, מסיבות מסתוריות, לגזור את צמתה הארוכה המפורסמת, ואני ואורן התאבלנו על

כך ארוכות.וכך כתבתי במכתב לנכדתי כרמל לצורך כתיבת עבודת השורשים שלה:

היינו שלך. הסבתא מרים, את חיי, אהבת את הכרתי זו "בתקופה חברים במפלגה הקומוניסטית, מפלגה שדגלה בשוויון בין בני אדם ובשלום עיניים ירוקת עליזה, נערה המפלגה, בוועידת אותה פגשתי העמים. בין ומשקפיים, בעלת צמה ארוכה ובלונדינית, שהשתלשלה לאורך גבה. אח,

איזו צמה!!! היא שבתה אותי והובילה לחתונתנו..."

*

הדרכה קיבלתי כך ולשם משפחתי, בטיפול לעסוק התחלתי 1970 במהלך ממדריך חיצוני בשם שמואל רון, הזכור לטוב, עובד סוציאלי שעשה את התמחותו בחו"ל. איני זוכר פרטים רבים על המשפחה שבחרתי לטפל בה בהדרכתו; היו אלה זוג יוצאי פרס, עם בן מבוגר. בין הבן לאמו היו יחסים של תלות פתולוגית. טיפלתי בהם כחצי שנה שבסופה הבן יצא מהבית ופתח לעצמו חנות מכולת. כמה זמן החזיק

מעמד ואם בכלל, אינני יודע.הוא שגם שהתברר עוד מה והתקרבו, הלכו רון שמואל עם וקשריי היכרותי ומכישוריי מיכולותיי התרשם שמואל ורשה. גטו לוחמי בין לשעבר, קומוניסט הניהוליים. באותה עת גם שמע ממני שאני מחפש הזדמנויות להתקדם, והציע לי

להתמודד על התפקיד של מנהל מחלקת הרווחה בקריית גת.לאחר התייעצות עם מרים, ולמעשה כמעט ללא כל היסוס, ניגשתי למכרז וזכיתי המכרז ועדת של הישיבה בפרוטוקול להציץ לי הזדמן בהמשך רבה. בקלות בו


211

והסמקתי ממה שקראתי. חברי הוועדה לא חסכו מילים כדי להביע את התפעלותם ואת התרשמותם ממני.

המכרז התקיים במהלך חודש יולי, וקבענו שאתחיל לעבוד ב-1 בנובמבר, ועד לקבל היה החשובים הסידורים אחד ובבית. בעבודה עניינים לסגור אספיק אז מהעירייה חופשה ללא תשלום, כדי לשמור על האפשרות לחזור לירושלים וגם על מנת לא לאבד את זכויות הפנסיה. בקריית גת היו צריכים לדאוג לי לדירה שאוכל

ללון בה בלילות שבהם לא אחזור לירושלים.אלא ואישי, מקצועי לקידום הזדמנות רק לא החדשה במשרה ראינו אנחנו בדמי מהדירה להיפטר הזדמנות ובמיוחד הכלכלי, המצב לשיפור כושר שעת גם

המפתח שבירושלים ולזכות בדירה משלנו.בתחילת אוגוסט יצאנו לחופשה בקיבוץ שדות ים. היה נהוג אז להחליף דירות, מרווחת בדירה ימים, שבוע במשך שם שהינו ונוח. כדאי לנו היה הזה והסידור נסענו לים, וחדר לאורן. אכלנו בחדר האוכל, הלכנו עבורנו ובה חדר לים קרובה בסביבה, הכרנו אנשים חדשים, וביקרנו את המשפחה בחיפה. בסך הכול, כיף, רוגע, רוח וריח הים, רחש הגלים, דגדוג הדגים ברגליים, להתבטל, לפוש, להתפלש בחול ולהתמסר ללטיפות של קרני השמש, לקרוא ולבלות. להיות, להרגיש יחד, להרגיש לדמיין לתכנן, לסרטט, ואינטימיות. איכות, התמסרות עתים של ולנצל משפחה,

מעבר לאופק מה מצפה לנו שם בעידן קריית גת.ידיעה משמחת: בישרה "מבט", הטלוויזיה בפתח מהדורת בערב, שישי ביום הושגה הפסקת אש עם מצרים, מלחמת ההתשה תמה. צהלנו משמחה וראינו גם

בזה אות מבשר טובות שהשתלב יפה בתכניותינו.מלחמת ההתשה עם מצרים החלה במרס 1969 ונמשכה עד יום שישי 7 באוגוסט 1970. היא התנהלה לאורך תעלת סואץ, ובמהלכה מצרים ניסתה להתיש את כוחות חיל תעלת סואץ. ממול צה"ל על ידי הפגזות חוזרות ונשנות של המוצבים לאורך זו האוויר הישראלי תקף ללא הרף מטרות בעומק מצרים. במלחמה-לא-מלחמה ניסו כלים, נפלו קורבנות רבים, הן שלנו והן של המצרים. הצדדים עשו שרירים,

והשאירו מאחוריהם צעירים שקיפחו את חייהם ומשפחות ששכלו את יקיריהן.והמרוממת שבה שהינו, לאווירה הטובה נדבך כאמור, הפסקת האש הוסיפה מלאי ומאושרים, רעננים הביתה חזרנו חופשתנו. טעם את יותר עוד והמתיקה תקוות ומחשבות טובות, וכפי שאומר היום ניתאי, נכדנו בן השנה וחמישה חודשים:

"הכול דבש!"לפי התכנית, בתום שנת הלימודים היינו אמורים לעבור כולנו לקריית גת, ועד אז להספיק למכור את דירתנו ולשכור או לקנות בית בעיירה החדשה. לאור העובדה שהייתי אמור להיעדר מדי פעם מהבית, קנינו טלוויזיה; מכשיר יקר ערך שקנינו מעוצבת, לבנה, יוקרתית, טלוויזיה שרה. דודה של בעלה יעקב, בזכות בהנחה

נתן לבון

212

הדורה, שהקרינה תמונות נקיות בשחור–לבן ותכניות ללא בחירה. אורן שמח על רכישתה, כי נפטר מהצורך לעלות לדודה שרה ולצפות שם בתכניות המועדפות עליו,

"סמי וסוסו", "ריץ'-רץ' ו"הבית של פיסטוק".

*

פרק מחמם לב ומלטף אגו היה שרשרת מסיבות הפרידה מלשכת קריית היובל. קדמו להן השידולים המקובלים של אלה שרצו שאשאר, ולעומתם אלה שהבינו את לכבודי זו שערכו בזיכרוני נחרתה כל מחוות הפרידה בין ולהתפתח. לגדול רצוני בהדסה הקטנה כמחווה מלטפת ומחבקת במיוחד: מגוון האנשים שהוזמנו, דברי ההערכה, הכיבוד הבלתי-שגרתי, שהורכב ממטעמים שהכינו המשתתפות, וההודיה. לקינוח נתנו לי מתנה ספר ובתוכו מכתב ברכה צבעוני בצורת עיגול, שבו כל אחד רשם את הגיגי לבו ואת מיטב איחוליו. משמעות המכתב היה הציפייה שעוד ניפגש, ואכן כמה מהסטודנטיות של אז חזרו ועבדו איתי בלשכת צפון או דרום. רק בשבוע שעבר הצטרפה ל"כן לזקן" מתנדבת שעבדה כאחות באותה הדסה הקטנה. אכן, ולפעמים ישרים הם שלפעמים והשבילים, המקומות הזמן, לאורך צועדים חיינו

מפותלים, מסתובבים במעגל של העולם העגול והאינסופי.איני יכול להיפרד מקריית היובל בלי להפנות אלומת אור לשני אנשים יקרים: ידידי משה אריכא, מזכיר הלשכה, ואורי הסטודנט ולספר על התרחשות דרמטית

מתחילת הקריירה שלי במקום.משה, שמוצאו במצרים, בחור חביב וטוב לב, חרוץ ומסודר, שמח בהצטרפותי לצוות הלשכה, סוף-סוף עוד גבר באזור. נקשרו בינינו יחסי ידידות אישיים ונרקם שיתוף פעולה בענייני עבודה. בהפסקות האוכל בדרך למרכז היינו מחליפים חוויות, דאגות ומאוויים אישיים. משה היה מתוסכל משתי בחינות: ראשית, אשתו המורה והמחמירה השתכרה יותר ממנו וגם דאגה להזכיר לו את זה, אף בפומבי; שנית, הוא חלם לפתוח בית ספר גבוה לתפירה, כי זה מה שלמד במצרים. את התסכול הזה פתר כשהצליח לקבל פיצויים גדולים ולפתוח באחד ממרתפי העיר בית ספר

לתפירה. באשר לאשתו, נראה שהמשיך לאכול מרורים.אורי הסטודנט, בחור יוצא תימן, חייכן, נכה פוליו, מלא חן והומור טבול בציניות, היה בעל קול נעים ורדיופוני, ובשעות של מצב רוח השטתה במתיחות בטלפון. אורי עבד בלשכה, ומדי פעם, בלילות, בשירות המטאורולוגי. התיידדנו מאוד והוא הפך גם לבן בית אצלנו, אהב מאוד את אורן ומדי פעם הם נהנו להשתובב יחד. הוא עזר לי מאוד באותו קיץ שבו אורן חלה ואושפז. דרכינו נפרדו, והוא התבסס בעבודתו בשירות המטאורולוגי בבית וגן. לפני כמה חודשים התקשר וסיפר שפרש לגמלאות,

שהוא נשוי וסב לנכדים. אני מקווה שגם נתראה.


213

אולי הראשון, הסופרמרקט הקריה במרכז נפתח השישים שנות בתחילת הראשון בארץ. ביום הפתיחה ראינו קבוצה גדולה של אנשים, גברים ונשים כאחד, בעלי הקטנים, העסקים בעלי אלו היו ובאיומים. בצעקות ללשכתנו מתקרבים נפגעים עצמם ראו את וכעת בזמנם, והקצבים שאנו שיקמנו הירקנים המכולות, וחששו שיצטרכו לסגור את עסקיהם. המצור על הלשכה נמשך שעות מספר. אנחנו להגיע. בוששה היא אך המשטרה, את הזעקנו צדדי, בחדר התבצרנו העובדים החלונות מן וחלק אבנים להשליך החל הנרגז וההמון נותק הטלפון גם בינתיים ניידות המשטרה הגיעו וחילצו אותנו. למחרת נשברו וכמו בסרט מתח עשוי טוב, הם החדש הסופרמרקט ולמרות הסוחרים, נציגי עם וסולחה בירור מפגש ערכנו

המשיכו למכור, כי אצלם היה אפשר לקנות בהקפה.

*

קיבלתי את ניהול מחלקת הרווחה בקריית גת בתנאים שלא היה כדוגמתם עד אז, ואולי גם מאז. משרד הסעד, באישורו של השר עצמו, מיכאל חזני, העניק לי יד חופשית ותקציב ללא הגבלה. כמו כן, המפקחים היחידים שהורשו להיכנס למחלקה היו נוגה יפה, סגנית מנהלת השירות למשפחה במשרד, ושמואל רון, מפקח ראשי במחוז. עם תנאים מפליגים כאלה ונדוניה כזאת התקבלתי בקריית גת בסבר פנים

יפות ובזרועות פתוחות, אך גם בלא מעט חשש וקנאה.ביום ראשון, 1 בנובמבר 1970, בשעה שבע וחצי בבוקר, הגעתי במכונית הפלא שלי, פרינץ NSU 4, למחלקת הרווחה. שם המתינו לי צבי, הממונה על תיק הרווחה נכנסנו כבוד לאחר המחלקה. מזכיר ומקסים, המועצה, מזכיר יוסף, במועצה, פנימה והמתנו לבואם של העובדים. בשעה שמונה כולם הגיעו. ערכנו ישיבת צוות התכניות ועל החזון על שלי מילים וכמה ברכה דברי ראשונית, להיכרות קצרה עבודה, שגרת נוצרה קלה, לאחר שעה יום ממש, באותו לעבוד. והתחלנו לעתיד, ובין מיידית בבעיה שהצריכה תשובה בין שדובר ומתמיד. הייתי שם מאז כאילו שבחתימה על המחאה שהתעכבה, שוחחתי עם כל עובד ועובד, וליתר דיוק, עם כל

עובדת ועובדת.משכן המחלקה היה בנוי משני צריפים ארוכים. בכל אחד מהם היה פרוזדור ארוך שלאורכו חדרים. חדרי היה בצריף הראשון, חדר גדול, שלידו שלושה חדרי חלקם במספר, 12 הסוציאליים, העובדים ישבו החדרים יתר בכל מזכירות.

מוסמכים, חלקם עמדו לקראת סיום לימודיהם וחלקם חסרו הכשרה פורמלית.לאחר סבב היכרויות גם עם השירותים הממשלתיים והציבוריים בעיר בתחומי החינוך, הבריאות, התרבות והעבודה הקהילתית, ניגשתי לשנות את פני המחלקה ואת שיטות עבודתה – מהמראה הפיזי ועד לארגון מחדש והכנסת תכנים, שיטות

ודרכי התערבות טיפוליות נוספות.

נתן לבון

214

הראשון בחודש לערוך שהספקתי והעשייה השינויים צונאמי לאחור, במבט בתפקידי הוא כמעט בלתי נתפס. כל האנרגיות שהצטברו בתוכי פרצו בזרם אדיר לכללים בניגוד שהתנהגתי אף למעשים. הבזק במהירות שתורגמו רעיונות, של המקובלים בתורת המינהל. למזלי הצלחתי להדביק בחיידק ההתלהבות והחדשנות שלי את מרבית העובדים. ואכן, כמה מהשינויים שהנהגתי בקריית גת הפכו בהמשך

לנכסי צאן ברזל בעבודתן של מחלקות רווחה ברחבי הארץ.קודם כול הפרדתי את הטיפול הסוציאלי מהסיוע הכספי. תהליך דומה החל אז גם בירושלים, אך בקריית גת ביצענו זאת בדרך יומרנית פחות, פשוטה וקלה יותר הסיוע למתן ברורים וכללים תנאים להתוות שיש גרס ההפרדה רציונל ליישום. הטיפוליות. בהתערבויות להתמקד שיוכל כדי הסוציאל העובד ושחרור החומרי, על סמך ניסיוני זה, לקראת סוף העשור הגעתי למוסד לביטוח לאומי כדי לחוקק

ולהריץ את חוק הבטחת ההכנסה.בה כוללני וטיפול אחת כיחידה המשפחה ראיית היה שהנהגתי נוסף שינוי

בהתאם לתחום הבעייתי העיקרי שלה, כגון: תעסוקה, ילדים ויחסי אישות.לפניי רבות – מפעל לתעסוקת מפגרים, שתוכנן שנים כן פתחתי את "מע"ש" מצאו ברחוב, שהסתובבו פיגור בעלי אנשים 20 מעל וכך, קלה. לדחיפה והמתין תעסוקה ובית חם, והמדריך המיועד מצא פרנסה והיה יכול להינשא לבחירת לבו. סף על לילדים, סב מדריך, אותו את ופגשתי במקום ביקרתי שנים כשלוש לפני

יציאה לגמלאות, מרוצה מהישגיו ושמח בחלקו.גולת הכותרת של המיזמים הרבים שהרצתי הייתה הטיפול במשפחות מרובות ילדים. הקמתי מועצה ציבורית, ארגנתי קייטנות לאימהות, ובסופו של כל מחזור ערכנו מסיבה לנופשות ולבני משפחותיהן. הבעלים שנשארו לטפל בבית ובילדים, סיפרו שרק אז גילו כמה מעמסה מוטלת על נשותיהם והחלו להעריכן ולעזור להן יותר. במשפחות רבות השתנו דפוס ההתנהגות וחלוקת התפקידים הפנימית, וכל

בני המשפחה החלו להשתתף בעבודות הבית.לתלמידים הצמדנו חונך ועזרנו בשיעורי בית פרטיים וקבוצתיים. לנשים ערכנו ובהמשך, ובגרות, תיכון לימודי בסיסיים, מלימודים השכלה, להשלמת קבוצות לאחר עזיבתי, גם לאוניברסיטה. אחת מהן סיימה את לימודיה לתואר בוגר והפכה

לעובדת סוציאלית בקריית גת.כמעט שכחתי את טקס הבר-מצווה הקבוצתי ל-25 ילדים, שכלל עלייה לתורה בבית הכנסת בלבוש חגיגי, מסיבה בהשתתפות כ-500 איש בבית הספר, עם תכנית

אמנותית ועם מתנה – טיול לירושלים וביקור בכותל.וכיסא מיטה בסיסי: בציוד ציידנו הילדים ומרובות הנזקקות את המשפחות לכל ילד, ארונות בגדים, מקררים ומכונות כביסה. נקבעו כללים ברורים לחלוקה ודמי השתתפות של כל משפחה לקבלת הציוד. ועדה ציבורית פיקחה על החלוקה.


215

הדבר משך תשומת לב רבה והפך לאירוע כלל-עירוני ועורר לא מעט רגשות קיפוח משפחות כ-200 של החיים איכות דבר, של בסופו אך הקטנות, המשפחות מצד

מרובות ילדים השתנתה ללא הכר.מועדונים מחדש והפעלנו במקום הזקן למען המועצה פעילות את חידשתי ומפעלי תעסוקה עבור הזקנות והזקנים במקום. הנשים סרגו סוודרים ואפו עוגות שמכרנו, והגברים תיקנו רהיטים ובעזרת הכסף מימנו טיולים, מסיבות פסח ודברים

אחרים.מקצועיים, עובדים והצטרפו מנוסה, מדריכה גייסנו התרחב, המחלקה צוות

צעירים שזה עתה סיימו את לימודיהם והוקסמו מהאתגרים שהצענו להם.לאור העובדה שקריית גת הפכה להיות מיזם הדגל של משרד הסעד, השר חזני ופמלייתו באו לבקר בה ולהתרשם מקרוב מהנעשה. השר התקבל בכבוד ובהזדמנות

זו הוענקה לו תעודת אזרח כבוד של קריית גת, שהפכה לעיר זמן קצר לפני כן.משלחות של אנשי מקצוע מרחבי הארץ באו לחזות בפלאי העבודה הסוציאלית

המתחוללים בעיר הדרומית. אפילו הסוכנות הביאה כמה משלחות מחו"ל.פנים רבת הייתה גת בקריית לחולל שהספקתי והחידושים המעשים סאגת לא בהצלחה לרוב עמה, להתמודד ניסיתי שלא בעיה הייתה לא כמעט וגוונים. הייתה העיר עין. וצרות חמדנות רעות, לשונות לעורר החלו אלה כל אך מעטה. קטנה וכמה מאנשיה היו קטנים כמוה. אחד מבעלי ההשפעה בעירייה הפך עולמות כי רק במחלקה, לעבוד שנשלחה האנאלפביתית הכתבנית את לפטר שהעזתי על

הייתה אחייניתו של מזכיר המפלגה...מנגד, ראש העיר ומרבית אנשי המקצוע ביישוב העריכו את עשייתי, עודדו אותי

ותמכו בי בגלוי.כשהגיע חודש יולי והיה עלינו להחליט אם לעבור לקריית גת, לקוטג' שסידרו לנו, העדפנו להמשיך בסידור הנוכחי וזאת משתי סיבות: הכללים המסובכים של דירה בדמי מפתח הקשו עלינו למכור את דירתנו, וגם רצינו להימנע מהחדירה לפרטיות

הכרוכה במגורים בעיר קטנה. במבט לאחור הוכח שוב שכל עכבה לטובה.

*

העבודה עלתה על המסלול. מיציתי את מרב תכניותי וערכתי את רוב השינויים הפוליטיים הלחצים ולחזק. לבסס לשמר, צריך היה אלה כל ואת האפשריים, בעיירה הלכו וגברו, עסקנים קטנים חיפשו פרוטקציות וטובות הנאה ולא הסתדרו עם עצמאותי ועם יושרי. מצדי אני, דרשתי יותר סמכויות וזכויות לחיזוק מעמדי. מאוד רצה העיר ראש שבמהלכו המועצה, מזכיר עם ממושך ומתן משא התנהל

ללכת לקראתי, אך לבסוף, בינואר 1972, עזבתי את קריית גת.

נתן לבון

216

כל זמן שהותי ועבודתי בעיר, מרים ואורן היו שותפים מלאים לכל צעד, הצלחה ומעידה שלי. הם ביקרו במקום והתארחנו אצל חברינו החדשים. אורן בילה שם בברכה ושחה החברים של הבנים עם התיידד ובקיץ, בחופשות ארוכים ימים העירונית. הוא גם היה אורח כבוד בטקס הבר-מצווה המשותף ובאירועים נוספים,

ואהב לאכול איתי במסעדה המזרחית שהתמחתה בהכנת קבב רומני.

*

מפעל הבגדים היוקרתי "פולגת" היה גאוות העירייה, מקור פרנסתם של רבים ובנותיהם עשו שם כמה לירות להנאתם. מתושבי המקום. בקיץ גם בני העובדים מר פולק, מייסד המפעל ומנהלו, נחשב גביר המקום. הוא היה מעורב בכול, תרם כספים על ימין ועל שמאל בכל תחומי העשייה - לגנים, למועדונים, לאולם ספורט בבית הספר ועוד. הוא ניאות להעסיק אנשים שהתקשו להשתלב בעולם התעסוקה,

ואף הסכים שהמפעל ישמש סדנת עבודה לילדי בית הספר המיוחד.פולגת היה מקום עלייה לרגל גם בשבילנו. שם קנינו בגדים ובדים, מציאות סוף העונה או כאלו בעלי פגמים זעירים. במשך הזמן הגלובליזציה הגיעה גם לפולגת,

המפעל הלך והצטמק, ובימים אלה הוא עומד להיסגר.

*

בגידה אך הדבר עזיבתי. כמה מהם ראו בזה על רוב העובדים הצטערו מאוד לא הפריע לנו להמשיך בקשרי ידידות וחברות שנים רבות. הם ערכו לכבודי מסיבת פרידה מרגשת, שמרים לא יכולה לשכוח כי אחת העובדות שהשתתפו בה הצליחה

להניע אותי לרקוד, אף שאני בעל שתי רגליים שמאליות.



217

50לשכת צפון

מגלים ומשמחים, יפים פנים: ורבת מסחררת עמוקה, היא חיי לתוך צלילתי ומפתיעים, מאכזבים ולפעמים מחדשים.

ההתעמתות עם עכבות הילדות, הבחרות והזקנה מחזקת את הרוח אך גם מרפה ידיים, מחדדת את שיקול הדעת, ומפתחת זהירות ומיומנות של לוליין המהלך על חבל דק. כפי שכבר כתבתי, בילדותי מעדתי בניסיוני הראשון בהליכה על חבל, ואולי מאז פיתחתי את פחדיי ממים. אני לא שוחה וגם לא רוכב על אופניים, אף שליום הולדתי ה-13 רציתי מאוד שיקנו לי זוג. אני מעדיף תמיד לעמוד על הרגליים, על

קרקע מוצקה, אף שראשי נמצא לעתים בעננים.בין פרק לפרק, בין זיכרון אחד למשנהו, עולה בי הדחף לנטוש את רצף תיאור פנימה מתוך-תוכי המשתקפים למטפורות, גם ולעתים להגיגים, ולהתמסר חיי את להמשיך עליי מקל זה קורותיי. על הרטרוספקטיבי מבטי את וממחישים

הכתיבה ולהתמודד עם המודע ועם הלא-מודע.

*

של שונים במאבקים השתתפתי ירושלים את שעזבתי לפני ארוכה תקופה ואף לאוכלוסייה, השירותים שיפור למען והקהילתיים הסוציאליים העובדים והאבטלה הגדול המיתון הימים ששת מלחמת לאחר אמנם מהם. כמה הובלתי הרחבה התרככו, אך תקציבי הרווחה או הסעד, כפי שנקראו אז, היו דלים ביותר. ילדי העולים של שנות החמישים והשישים גדלו והגיעו לבגרות ללא השכלה מספקת

וללא מקצוע.והמתח ההתמרמרות, סימני החלו אחרות ובשכונות בקטמונים במוסררה, העדתי גדל עקב ההטבות המפליגות שקיבלו העולים מברית המועצות. אז למעשה

נזרעו הזרעים הראשונים של "הפנתרים השחורים".רפואי סיוע וקיבלו החולים בקופות מבוטחים היו לא מלקוחותינו רבים במרפאות הדסה שברחוב הנביאים. אלה נסגרו וחלקם הועברו לבית חולים הדסה בהשתתפות שונות התארגנויות היו מענה. ללא נשארו רבים זקנים כרם. שבעין מורים מבית הספר לעבודה סוציאלית. אבנר עמיאל, שניהל את המחלקה לעבודה נמנה עם מובילי המאבקים הללו, מאבקים שהוציאו לרחוב את אנשי קהילתית, השכונות. בין היתר נערכה הפגנה של עשרות זקנים שעשו שביתת שבת מול משרד ראש העיר, בדרישה לקבל עזרה רפואית. טדי קולק, ראש העיר האגדי, לא אהב את המהומות הללו, אך בראותו את הזקנים המפגינים תחת השמש הלוהטת דאג להם

נתן לבון

218

לשתייה. כעבור כמה ימים נמצא הסדר מניח את הדעת שהבטיח להם את הטיפולים הרפואיים הנחוצים.

מאספות באחת הלהבות חוצב נאומי את היום עד לי מזכירים הדור זקני העובדים, שבו הכרזתי בנחישות: "אסור שירושלים תהיה ירושלים של זהב ומזי

רעב!"חצי המאבק כוונו להחלפתה של בתיה אזולאי, מנהלת בצדק או שלא בצדק, חידושים עמו הביא הוא במקומה. מונה יפה וד"ר קרה הדבר לבסוף המחלקה. רבים, התלהבות ומוטיבציה בלתי מרוסנת, וניגש ליישם את תורתו ואת רעיונותיו.

בנקודת זמן זו עזבתי ועברתי לקריית גת.

*

למחלקה חזרתי שבועיים, של זמן חופשה-פסק בתום ,1972 בפברואר ב-15 ירושלים נמצאת בשולי ומוניתי לסגן מנהל לשכת צפון. הסוציאלית של העירייה שהייתה המחלקה, עם קשר על שמרתי גת בקריית בהיותי וגם הפנתרים, מרד בעין הסערה. ד"ר יפה הנהיג קריטריונים וסדרי עזרה כספית אחידים ושוויוניים, בלי להתחשב במגבלות התקציב, דבר שגרם לגירעון כספי גדול. הגזבר וראש העיר נזעקו, החלו מהומות, שביתות של עובדים, וימים ספורים לאחר חזרתי ד"ר יפה

קיבל הודעת פיטורים דרך הרדיו.כך נקלעתי, שלא בדעתי ובעל כורחי, לאספה כללית של עובדי המחלקה שמחו נגד הפיטורים עצמם וגם נגד האופן שבו נעשו. אף שלא לקחתי חלק פעיל באספה זו וניסיתי לשמור על פרופיל נמוך, להפתעתי ולאו דווקא לרצוני נבחרתי ליו"ר ועד

הפעולה. דבר לא עזר, וד"ר יפה נאלץ לעזוב את תפקידו כמנהל המחלקה.

*

לכאורה היה עמית יחיאל חברי אמנם מוחלטת. אנרכיה שררה צפון בלשכת חלק ריקים, היו תקנים הרבה הסמכויות. את ממנו שללו אך הלשכה, מנהל מהעובדים היו חסרי כל מיומנות, עבודת המזכירות הייתה "על הפנים", ומעל לכול

האלימות חגגה.נרעשים פונים עשרות יום מדי הצטופפו הלשכה של הגדול הכניסה באולם וזועמים, ללא כתובת ומענה. אנדרלמוסיה מוחלטת, משטרה הולכת ובאה, ומדי יום נושרים עובדים נוספים. במציאות בלתי אפשרית זו גם אני לא מצאתי את ידיי ואת רגליי. מצד אחד כאבתי את מצוקת הלקוחות, ומצד אחר רציתי להיות נאמן חלוקת תפקידים ידי על פתרתי הזו הדילמה את בסמכויותיו. לפגוע ולא לעמית

בינינו, כשהוא נטל לידיו כמה מטלות ייצוגיות והשאיר לי את העבודה הממשית.תמיכת הסעד ועזרה כספית נתנה אז הלשכה, שדיווחה מדי חודש למשרד הסעד של הכוח ממלחמות כתוצאה התוספות. ועל השינויים על המקבלים, רשימת על


219

עובדי המזכירות, חלק גדול מהרשימות הללו הושמדו או אבדו, ושוב הפונים נשארו ללא כסף, והאלימות רק גברה.

התשלומים את להקדים צריך ,1972 במרס 30 ומתקרב, הולך הפסח חג מזכירת זו, חגיגית ובהזדמנות לחשיבה, המזכירות עובדי את כינסתי לנזקקים. עד לחופשה למחרת יוצאת שהיא הודיעה מעמד, ובעלת ותיקה עובדת הלשכה, אחרי פסח. כעסתי כל כך שלא יכולתי אפילו להתרגז. רק הודעתי לה שגם אחרי

הפסח אין לה מה לעשות בלשכת צפון.פניתי לכמה עובדים שיעזרו לי להכין את רשימת התשלומים, והזעקתי עובדת יומיים בתוך הפסח. אחרי רק ככתבנית לעבוד להתחיל אמורה שהייתה חדשה חילקנו את פסח לפני ימים וכמה מוכנות, היו הלילה הרשימות לתוך עבודה של מאשר פחות הרבה אך חסרו, לא צעקות וגם חריקות היו לאנשים. ההמחאות

בחודש הקודם.אמנם לחופשת הפסח יצאנו רגועים יותר, אך אחריה חזרו המהומות לקדמותן.

הבנתי עד כמה דחוף לעשות טיפול שורש, כי סכנת חיים ריחפה מעל ראשנו.על דעתו של עמית הגשתי תכנית חירום שכללה תוספות משמעותית של עובדים ובעיקר שינוי בסדרי קבלת הקהל. הגימיק של התכנית היה הכנסת "דיילת הסעד". אולם הכניסה של הלשכה היה ענק וישב בו סדרן, תימני נחמד על סף פנסיה, איש קטן קומה, ממושקף וחירש, שפתר את כל בעיות הרעש וצעקות הפונים בכך שניתק אליי רץ קול הרמת שבכל גברתן שומר עמד לידו מאוזניו. השמיעה מכשיר את להציל אותי. עמדו בפניי כמה אפשרויות: להביא עוד כמה גברתנים, להזמין שוטר בשכר או ללכת הפוך על הפוך. בחרתי באפשרות האחרונה. החלטתי להעמיד בפני הפונים עובדת טובת מראה, נחמדה ואדיבה, שמתמצאת מספיק כדי לתת תשובות. פניתי לאחת העובדות שלי מקרית היובל והצעתי לה את התפקיד. היא לא היססה הרבה ונענתה לאתגר. במקביל החלפתי את השומר אך ביקשתי ממנו שישמור על פרופיל נמוך, וכמו כן נפגשתי עם מפקד המשטרה, שהבטיח לערוך סיורים בסביבת

הלשכה ובמקרה הצורך לתת קדימות לקריאותיי.אחרי דיונים במחלקה הגיעה ללשכה פמליה שלמה מהנהלת העירייה שכללה את הרב פורוש, סגן ראש העיר, ואת מנכ"ל העירייה. למרות התנגדותו של פורוש חשש ישראל, אגודת איש פורוש, במלואה. התכנית את לבצע ירוק אור קיבלתי שאני, עם דעות כשלי, אנהל למעשה את הלשכה שכללה גם את שכונת מאה שערים.

הוא התנגד עד שלבסוף עזבתי את הלשכה.קבלת העובדים, על העומס הקטנת חדשה, תפקידים חלוקת לאחר אט-אט, מהירות תשובות מתן ובעיקר הסעד", "דיילת של והנוקבת המחויכת הפנים נס לא קרה כאן, אלא יותר דגשים טיפוליים. ואיתו יותר, הגיע השקט וענייניות

עבודה קשה, התמדה, שיתוף העובדים ואווירה של עבודת צוות.

נתן לבון

220

להגיע חששו לא האקדמיים לימודיהם את גמרו עתה שזה חדשים עובדים ואחריהם גם יחידת סטודנטים וגם כמה מיזמים חדשים וחדשניים. ביניהם תכנית בנווה בירושלים השכונתי המנהל והקמת צעירות, למשפחות ייחודית טיפולית יעקב, שכונה שאכלסה עולים חדשים מברית המועצות. ניסינו יחד עם טיפת חלב

להקים קבוצה של אימהות חרדיות ומסלול שיקומי לבני 15 פלוס.האלימות כמעט נעלמה ויכולנו להתמסר לשיגעונות טיפוליים ולמעשים טובים, אך באופן פורמלי סירבו למנות אותי כמנהל הלשכה, אף שהצלחתי במכרז. אחרי פרישתו של יפה הגיע מנהל חדש, איש משטרה בעל חוש ארגון וגישה בריאה לבני אדם, אך גם הוא לא מצא חן בעיני הדתיים, ועזב. אחריו בא דננברג, מנהל המנגנון, ראה את עשייתי והתלהב, ועם כל רצונו הטוב, גם הוא לא קיבל מנדט למנותי כמנהל

לשכת צפון והציע לי את לשכת דרום, שאף היא הייתה במשבר עמוק.

*

בעיקר ילדים מרובות משפחות הצפון, לשכת בטיפול היו משפחות כ-10,000 משכונות גאולה ומאה שערים הצפופות לעייפה, צעירים וזקנים משכונת מוסררה הנביא משמואל מפונים מסודרת, הלכאורה מרוממה צעירים זוגות המורדת,

שהתקנאו בשכניהם החדשים מרמת אשכול ופולשים לשכונת ליפתא הציורית.לאלינה במיוחד. כשהצעתי לי זכורה כל המשפחות הללו משפחה אחת מתוך לקבל על עצמה את תפקיד ההדרכה, היא הסכימה בתנאי שתשאיר בטיפולה את שלי בקריירה הראשונים מהימים עוד הכרתי הזאת המשפחה את .X משפחת ואת כאביה את לשטח באה שהייתה סבל ולמודת גאה אישה היובל. בקריית מחסורה. בביתה שבעה-שמונה ילדים ובעלה אלכוהוליסט ואינו עובד והיא חרדה לגורל ילדיה. אלינה נקשרה אליה הרבה מעבר ליחסים בין מטופלת למטפלת, היא עזרה לה רבות, עם מלגות לילדים, בגדים, תרומות ובעיקר הרבה תמיכה נפשית. עצמה שהיא איציק, דליה הכנסת יו"ר בתם, בזכות המשפחה התפרסמה לימים נתנה פומבי לקורותיה. כל יתר הילדים למדו לימודים אקדמיים, יצאו ממעגל העוני והתחילו לחיות בכבוד. תוצאה של צירוף מופלא של אם בעלת כוחות וטיפול נאמן

ומסור של עובדת סוציאלית.בלשכת צפון התוודעתי לאורח החיים של החרדים ממאה שערים. הם חיו בדירות קטנות ועלובות של חמש נפשות בחדר, ולבושם היה צנוע, דל אך נקי. בביתם ריהוט מינימליסטי אך תמיד ארון ספרים מלא וגדוש. העזרה ההדדית של הקהילה הייתה מדהימה; כולם דאגו לכולם וכל זוג צעיר שהתחתן זכה לדירה מרווחת ומצוידת היטב, כל זה מהתרומות שהשיגו השליחים השונים מעבר לים למטרת הכנסת כלה.

עבור שליחים אלה זה היה עבודה ופרנסה, וגם מצווה גדולה.


221

*

כשהרוחות נרגעו יכולתי להתפנות לפעילות ציבורית, ולתת את דעתי על מצבם העגום של העובדים הסוציאליים ושל העבודה הסוציאלית בכלל. האיגוד כמעט לא (כמה שתק והאיגוד ורבו, הלכו בלשכות העומסים נמוכות, היו המשכורות פעל, מוכר גם ב-2008!). כינסתי כמה חברים, דנו במצב, ערכנו אספת עובדים, הראשונה את סיים שרק קדמן, יצחק לראשונה הצטרף שאליה נוספת ואספה בירושלים, וכמה הפועל הוועד של הדשא על מחאה הפגנת ארגנו באוניברסיטה. לימודיו שביתות, ואילצנו את האיגוד לכנס שתי אספות ארציות, להכריז שביתה כללית וגם

לקבוע מועד לבחירות.נעדרו לא במקצוע. גורל הרי מאבקים בחובן מקפלות אלו מעטות שורות העובדים באיגוד אמיתי למהפך שהובילו נוקבים ודיונים אישיות יריבויות מהם

הסוציאליים ובהתייחסות למקצוע.

1 במרס 2008

נתן לבון

222

51הולדת אלה

וחצי הולדתה של אלה, מלאו שנה בבואי לתאר את ,2008 6 במרס זה, ביום וכולם השני, הריונה בתחילת אלה צח. ושל שלה והמופלא הנפלא הבן לניתאי, ממתינים לתוצאותיה של בדיקת מי השפיר, מחזיקים אצבעות בציפייה לבן ולנכד

נוסף.המיוחדת והאוהבת, האהובה בתי אלה, הולדת על לכתוב מצוין עיתוי זה והיחידה בסגולותיה. למרבה הפלא לא חפצתי אז בהולדתה, אך לאושרי הרב, כל חששותיי והסתייגויותי התבדו: היא הביאה לעולמי רק טוב, אור שמחה. כל יום

במחיצתה הוא חג בשבילי, ואני נהנה לשוחח עמה ולחשוב עליה.כן, זו האמת לאמיתה. לא רציתי עוד ילד או ילדה, לאור המאמץ הנפשי והפיזי שהשקעתי בגידולו של אורן (מובן שבמבט לאחור, המאמץ היה יותר מכדאי והסב לי הרבה הנאה, התעלות, גאווה וסיפוק). הרגשתי, ואולי לא בצדק, שעיקר העול הכול להתחיל הדרושים הכוחות לי שאין וחשבתי עליי, היה לגידולו והאחריות

מחדש, ולגדל כמעט לבד עוד ילד.מדי פעם מרים הביעה את רצונה בילד נוסף. ניהלנו על כך דיונים, ועל רקע זה התעוררו בינינו ויכוחים ואף פרצו כעסים. לקראת הגיעה לגיל 40 היא הגבירה את לחצי השכנוע והבטיחה שלאחר הולדת הילד החדש נשנה את חלוקת התפקידים

בינינו.מאחר ואני אוהב מאוד ילדים, התרציתי, ולאחר כמה ניסיונות כושלים וייעוץ רפואי, יום אחד קיבלתי ממרים טלפון בהול לעבודה, שהשעה היעודה הגיעה. הגעתי הביתה וניגשנו לעבודה הקדושה והמהנה. עבר כמה זמן שעבר והתבשרתי: מרים

בהיריון.ואופטימיות התרגשות של נעימות רוחות אותי העסיק הדבר לבי. את הציפו תחושות בהקיץ. ובחלומות בלילה בחלומות ובחרדות, בחששות מהולות

אמביוולנטיות ורגשות אשם עלו בי מפעם לפעם.

*

ללא לי הציקו הדתיים החוגים צפון, לשכת בשיקום הגדולים הישגיי למרות ליחס מכובד זכו הן פי שלראשונה על אף מוצדקות, בלתי היו הצקות אלו הרף. ושוויוני. העובדים, בעיקר העובדות, השתדלו להתלבש בצניעות. יתרה מזאת, כל המטפלים באוכלוסייה זו היו אנשים חרדים. אפילו הסכמתי לקבל לעבודה עובד


223

שהושתל מטעמם. כל אלה לא השביעו את רצונם. הם גם מינו עליי "משגיח" מאנשי שלומם, והמשיכו למרר לי את החיים...

אני, אבל הלשכה, את לעזוב עליי לחצו מטעמם, מחליף להם היה שלא אף בעידודם של עמיתים, כולל אלה שבהנהלת המחלקה, ובתמיכת העובדים, עמדתי

בסירובי.אחרים הצטרפו, מקצוע בעלי חדשים עובדים הלשכה. את לפתח השתדלתי נשלחו לקורסי הסבה באוניברסיטה, וערכתי השתלמויות פנים-לשכתיות. השמועה על השינויים פרשה כנפיים ומבקרים החלו להתעניין. מפלס שביעות הרצון שלי עלה והאגו התנפח, יחד עם הכעס והתסכול על שמסרבים להעניק לי את המינוי הרשמי כמנהל הלשכה. המצב החריף עוד יותר היות שהטילו עליי סנקציות כלכליות, סירבו

לתת לי את הדרגה והטבות אחרות כולל אחזקת הרכב, שאז החלו לתת למנהלים.

אנקדוטה מצחיקה שאפיינה את הביורוקרטיה של אז, היא פרשת המרכזייה וחודשים חוברה לא היא אך ממדים, גדולת מרכזייה אצלנו התקינו הטלפונית. עמדה בשיממונה. מדי פעם בא טכנאי אחד ועוד אחד, ולפי הוראתי הם התקבלו ושהמרכזייה תתחיל כל טכנאי שהופיע חשבנו שהגאולה באה עם בכבוד מלכים. לפעול. אשליה התחלפה באשליה חדשה, כי כל אחד מהם טען שהוא מומחה לחוט אחד – לכחול, לירוק או לאדום – טכנאים כשלל צבעי הקשת. נדרש עוד זמן רב של

שידולים, בקשות וחיפוש קשרים עד שהמרכזייה החלה לעבוד.

*

באותה שנה הצליחה מרים להתקבל לעבוד בהוראה, כמחנכת כיתה א', בבית הספר "גואטמלה" שבעיר גנים. מרים, למדנית מטבעה, סיימה בהצלחה את בחינות ההסמכה להוראה, שקדמו להן אלו של גננת מוסמכת. הדבר עזר לה לשוב ללמד בבית ספר, וגם חברותה עם השכנה מאיה, שהייתה סגנית מנהלת בית הספר, קידמה את המהלך. כך בבת אחת נפלו עליה שתי שמחות והתגשמו מאוויים של שנים: גם מורה וגם נושאת ברחמה ילד נוסף. אבל בשביל כבוד צריך לעבוד, להשתדל, ולמרות

הקשיים המרובים, היא עמדה בכך בגבורה ובהצלחה.ילד חדש בדרך, ומצבנו הכלכלי לא היה מי יודע מה. שנינו עבדנו בחריצות אך משכורותינו היו דלות. משכורתי ירדה פלאים לעומת זו שקיבלתי בקריית גת, וכולם יודעים מהי משכורתה של מורה. עד היום מרים נזכרת שהתקשתה לקנות לעצמה

בגד חם בעת הריונה.השתפרו יחסינו ושלווה, רוגע הרבה בביתנו שררו ההיא בעת הכול, למרות

והרעפנו זה על זה מנות גדושות של חיבה, קרבה ורוך.

נתן לבון

224

לקראת הלידה ערכנו שינויים בחדרים. אנחנו עברנו לחדרו הקטן של אורן והוא עבר לחדר השינה שלנו, שחולק בעזרת ארון הבגדים לשניים.

*

לפי התחזיות, מרים הייתה אמורה ללדת במחצית השנייה של ינואר 1973. ביום שני בערב, 25 בדצמבר 1972, חג המולד, הלכנו לישון מוקדם וחגגנו במיטה, בהנאה

ובעונג רב, את הולדתו של המשיח היהודי של הנוצרים.לא עברה שעה קלה ומרים מספרת לי בדאגה שירדו לה המים. נבהלנו מאוד, לבית מיד להגיע לנו הורה והוא המפורסם, המיילד הרופא גלמן, לד"ר צלצלנו החולים. הערנו את אורן והודענו לו שאנחנו הולכים, הזעקנו אמבולנס וזה הסיע אותנו במהירות ל"ביקור חולים". בדרך תקפו אותי נקיפות מצפון, פחדים ומחשבות שווא: אולי זה בגללי, מה עשיתי לא בסדר, אולי זה קרה בגלל שלא רציתי בהיריון,

ומחשבות שחורות נוספות.במחלקת היולדות של בית החולים קיבלה אותנו האחות הג'ינג'ית שהכרנו עוד בהולדת אורן. היא לא התרגשה כל כך ואמרה שד"ר גלמן בדרך. את מרים הכניסו לחדר ואותי גירשו לאחר כבוד. אמרו שידאגו להודיע לי לאחר הלידה. התמהמהתי והשתדלתי להאריך את שהותי שם, אך באדיבות תקיפה הובלתי החוצה (אני מקנא

באבות של היום, שמתאפשר להם להשתתף במעמד כה חשוב).התקפלתי, ובצעדים מהוססים ובלב מכווץ עשיתי את דרכי ברחובות השוממים והקרים של ירושלים הרדומה. טיפות גשם ורוח עוקצנית קיבלו את פניי בהתקרבי ושאל שחזרתי הרגיש הוא אך אורן, את להעיר לא כדי בשקט נכנסתי לדירתנו.

בקול רדום: "יש משהו?"שיקרה, "ומה לעצמי: ואמרתי עניתי יקרה", כשזה לנו יצלצלו לא, "עדיין -

יהיה רק טוב...".ואכן, מה שקרה היה רק טוב. בשעות הבוקר צלצל הטלפון והבשורה המשחררת

נשמעה בקול ברור וצלול: "נולדה לכם בת, לה ולאם שלום. אתה יכול לבקרן".אורן התעורר ושאל: "מה יש לנו?"

- "בת", עניתי.- "אוף! בת!"

היות שהטלנו על אורן את המשימה למצוא שם מתאים לאחותו, שם שיזכיר את שם אבי אליהו, שאלתי אותו: "ומה החלטת בקשר לשם?"

- "אלה", אמר. וכך קראנו לאחותו, בתנו.שמותיהם של שני ילדינו מתחילים באות אל"ף, המסמלים את איכותם המיוחדת

ויוצאת הדופן. הם בני אדם, בני אנוש וילדים אל"ף-אל"ף.


225

מצויד בשם, כשהשמש זורחת ומאירה את דרכי, רצתי לבית החולים לפגוש אם זוהרת ותינוקת פצפונת וורודה, עגולת פנים וכחולת עיניים, שמשקלה 2.300 ק"ג

וגובהה 31 ס"מ.בצהריים לקחתי את אורן מבית הספר. בדרך התפנקנו במנת פלאפל בקיוסק השכונתי, קנינו זר ורדים אדומים, והלכנו לראות את אחותו הפעוטה ואת היולדת שלה הבשורה את משפחתנו לבני בישרתי המוקדמות הבוקר בשעות הטרייה.

ציפינו.אורן התפעל מהיצור הקטן שהצטרף ונדחק לתוך משפחתנו, והראה סימנים של

שביעות רצון מכך שיש לו אחות.המסורת ברוח למרים, קניות. למסע העיר למרכז המשכנו הביקור לאחר חליפת וקניתי חלום הגשמתי לאורן חורף חם; חלוק קנינו חולים, בבית כשהיא קניתי לעצמי באחותו. מלבד להתפאר סיבה עוד לו הייתה וכך אופנתית, ג'ינס רפרודוקציה של פיקאסו, ציור של אישה שקשה למצוא את מקומם של איברי פניה השונים. על תמונה זו שמתי מזמן עין, כי הצבעוניות העשירה שלה הקסימה אותי.

מתנה יפה זו קישטה את הסלון שלנו עד שדהתה והצהיבה.הייתי מבסוט שהכול עבר בשלום, אך עדיין חששתי: האם אוכל להתמודד עם המצב החדש? האם יעמדו כוחותיי להתגבר על האתגרים הצפויים? מהיכן יבואו ושל אלה של לצרכיה ראויים מענים לתת כדי והכספיים הנפשיים המשאבים

משפחתנו המתרחבת?כאדם אופטימי קיוויתי לטוב, אך לא הסתפקתי במשאלות לב בלבד; השתדלתי אלה, שנולדה בבוקר קר ויקר של יום שלישי, והתאמצתי, והתוצאות לא אכזבו: 26 בדצמבר 1972 – כ"א בטבת תשל"ג, הוסיפה רק איכות, משמעות ועומק לחיי, פרק עוד אני מסיים לכתוב זה, שבו ערב שבת ועד המלווים אותי מיום הולדתה

בזיכרונותיי, בין היפים והרעננים בהם.מי ייתן וכך יימשך לעד...

14 במרס 2008

נתן לבון

226

52הוורד הצהוב

נולדה מרים הגיעה אליי ללשכת צפון קורנת מאושר, כשבועיים לאחר שאלה ובישרה לי בשמחה שהתינוקת שלנו הגיעה למשקל הרצוי ושכבר אפשר להוציאה

מבית החולים ולהביאה הביתה.מוזר, לפי מה שבדקתי היום ברישומים ב"כרטיס הילד" של טיפת חלב, רק 37 יום לאחר הלידה, הגיעה אלה למשקל ולגובה השכיחים לתינוק בעת לידתו (3.250

ק"ג ו-39 ס"מ).אלה מגיעה הביתה?! לא נשאר לי זמן רב להתמהמה, לשוב ולשאול את עצמי אם אני מוכן נפשית, שמח או עצוב, כי היינו צריכים להכריע בדילמות גדולות מעשיות יותר. בחוץ קור אימים, ותנור הנפט שלנו, שקיבל את התואר "טרנטה מדופלם", ואכן קנינו. התנור שירת לנו לרכוש מכשיר אדים, כן, המליצו דרש החלפה. כמו אותנו נאמנה כמה שנים טובות, ומכשיר האדים ממשיך לקטר עד היום בשעה של

חולי בעונת השפעות והצטננויות שגרתיות. חיש מהר הכול בבית היה ערוך ומוכן לקראת בואה של הנסיכה הפעוטה לבית לבון. כולנו היינו דרוכים, אפילו אחיה, יורש העצר, שניסה להעמיד פני אדיש. אחר שרכשנו שלנו, "10 ל"רנו עלינו הנחוץ, בכל ומצוידים חגיגית לבושים הצהריים, כמה חודשים לפני כן בעזרתה הנדיבה של סבתא לאה, ויצאנו לבית החולים "ביקור

חולים".אני נהגתי ומרים החזיקה בחוזקה וברוך את בתנו החדשה, ולתרועות החצוצרות שבלב נכנסנו לדירה. מרים הניחה את אלה בזהירות ובהתרגשות בעריסתה. נדמה היה לי שחיוך של שביעות רצון נמתח על שפתיה הזעירות. בשל הלידה המוקדמת

ומשקלה הנמוך, היא לא ינקה אלא אכלה דייסה מיוחדת, שאכן הוכחה כיעילה.באותו לילה, כמובטח, מרים ישנה לידה ואני בסלון, בדלת סגורה כדי ששנתי לא תופרע. אך עם כל הרצון הטוב, כושר שמיעתי דאז ורגישותי לכל יבבה, רחש ואוושה קלה, בפרט של ילדיי, לא נתנו לי מנוח, ולאחר זמן-מה עמדתי בלילות על המשמר.

כאמור, שררו ימי חורף עזים ומקפיאי עצמות, ובלילה ירד שלג. היה צריך לחמם היטב את הבית. הבערנו את התנור החדש ולתגבורת ניסיתי גם את הישן, אך אוי ואבוי, עלו להבות ושרפה אמיתית איימה לפרוץ! מרים הביאה שמיכה וזרקה אותה על התנור הבוער. צעקתי אליהם לצאת החוצה, תפסתי את התנור הבוער וזרקתי אותו לתוך השלג. עשן, פיח, בהלה גדולה והקלה משחררת לאחר שראינו כי דבר

לא קרה.


227

יצאתי החוצה לבדוק את הנזקים ולראות אם האש כבתה לגמרי. ראיתי שהתנור נחת על שני שתילים של שיח ורדים שקניתי אז לכבוד הולדת אלה ולא הספקתי לשתלם. בתום גל הקור שתלתי אותם ולא ממש האמנתי שיפרחו, אך למזלי הם יודע, אולי גדלו ופרחו במשך 35 שנה עד שעזבנו את ביתנו ברחוב בן ציון 12. מי ישרדו את שנת השמיטה של הדיירים החדשים, וימשיכו לפרוח עוד ימים רבים? אני הענקתי להם אהבה והם החזירו לי בנאמנות רבה צבע מקסים וריח עדין, קישטו

את חלוני, שימחו את עיניי, ניחמו את לבי, ובעת מועקה ריככו את עצבותי.

*

והשאירה את לעבודתה ומרים חזרה ללבלובי האביב, נכנע נמס, הקור השלג אלה בידי מטפלת, "דודה" טובה, שהכרנו באמצעות אלינה. לא פיללנו ולא תיארנו אם של בריאים חושים בעלת וחכמה, חמה נאמנה, מטפלת זכינו: במה לעצמנו כל על הקפידה רגילה, בלתי לב בתשומת בה וטיפלה אלה את שטיפחה מנוסה, ודיברה איתה ללא הרף. דודה טובה טיילה פרט בהלבשתה ובהאכלתה, שרה לה בשכונה גאה כטווס, והייתה מסמיקה מאושר כשעוברים ושבים היו שואלים אותה אם התינוקת היפהפייה, בעלת השיער הבלונדיני המתולתל ועיני תכלת, היא בתה. כי לבדה, גידלה ילדיה את ואכזבות. סבל למודת יום, קשת אישה הייתה טובה בעלה השיכור היה אחראי במשפחתו רק לצרות, צעקות, דרישות וטענות, ואולי אף פניה הרטובות מבכי בעת ששנינו החזקנו את למכות. עד היום חקוקים בזיכרוני

אלה כשהשתוללה כנמר בעת שגיבסו לה את האגן.דודה טובה פינקה את אלה במטעמיה כי ידעה לבשל אוכל איכותי ומגוון, וגם אותנו לא הזניחה, בלשון המעטה. האהבה מלאת החוכמה שהעניקה לאלה הייתה עבורה אולי פיצוי לכך שהיא עצמה לא זכתה לבת וגם לא לתנאים ראויים לגדל את בניה. מטפלת מהסרטים! מטפלת של פעם! פשוט אדם מדהים, עם שכל ישר, תבונה

של בעלת ניסיון, אינטואיציות חדות וערניות, יושר פנימי ולב חם.

*

כל נסענו כהרגלנו ה-41, הולדתי ליום 1973, שנסמך באותה שנה כיפור ביום החבורה לאכסניית הנוער "כרי דשא". בניגוד לנהוג היום, תינוקות לא באו למקומות

כאלה, ומרים התנדבה להישאר עם אלה בבית.שמחים ונמרצים נחתנו באכסניה ביום חמישי בערב, התחלקנו לחדרים וניגשנו למלאכת הקודש של הכנת ארוחת הערב המשותפת. כל משפחה הציגה את מרכולתה וחברה רוח טוב על מקורות המאכלים. כשיש מצב בלוויית סיפורים הקולינרית,

נעימה, הסיפורים רק מוסיפים טעם לחך ורוח לחברותא.כך בילינו: טבלנו בכינרת, אורן דג סרדינים, שטנו בסירת הגומי של לונק ושכבנו במטבח מכינים היינו הבוקר ארוחות את אכלנו. כמובן לבין בין ים. מזרני על

נתן לבון

228

המשותף והצר של האכסניה, וארוחות צהריים וערב – על גזייה מאולתרת ועל מנגל ועוגת הפרג של מרים, וייס פחמים. בארוחות כיכבו החומוס המסורתי של פנינה

ועוד כמה מאכלי דגל משפחתיים ששמותיהם פרחו מזיכרוני.בשבת בצהריים ישבנו על בטן מלאה ושוחחנו בלהט על גורל היקום ועל מצב האומה, מהמרים על תוצאות הבחירות הקרבות. פתאום ראינו מטוסים חגים מעל ראשינו. כולנו חשבנו שזו עוד פרובוקציה של ישראל. לא עברו דקות ספורות ואחד האורחים צעק: "מלחמה! סוריה ומצרים פולשות לישראל!". אז הבנו שהמטוסים שחגו מעל ראשינו היו מטוסים סוריים. פתחנו מיד את מקלטי הרדיו ובשעה שתיים בצהריים קיבלנו אישור רשמי מ"קול ישראל" שאכן פרצה מלחמה וכי בצפון ובדרום

מתנהלים קרבות, ביבשה, באוויר ובים.הבית, עם קשר ליצור הציבורי, הטלפון בעזרת ניסינו, ומבוהלים מדוכדכים אך הקווים היו תפוסים והחלטנו לצאת לדרך. ארזנו בזריזות, הכול מוכן, וחיכינו ואנחנו יצאה לדרך, בני משפחת לף. כל החבורה כבר באוטו לטרמפיסטים שלנו, עדיין יושבים, חסרי סבלנות כאריות בסוגר, כי פנינה לף עדיין לא סיימה להתקלח.

מה לעשות, הניקיון חשוב מאוד בעת שלום, וכנראה חשוב יותר בעת מלחמה.יצאו למלא ורכב צבאי כבד. האזרחים ועמוסת מכוניות הדרך הייתה ארוכה את חובתם ורצו לתפוס את מקומם נגד מולך המלחמה, סליחה, בהגנה על המולדת. המוזיקה היחידה ששמענו ברדיו הייתה מרשים צבאיים ודבריה של ראש הממשלה

גולדה מאיר, שניסתה בקולה הרועד, הרועם והבלתי-משכנע לעודד את נתיניה.בבית, מרים קיבלה אותנו בחום ובעיניים דומעות, אחזה בזרועותיה את אלה היפהפייה, שחייכה אלינו ואותתה בבירור שהיא רוצה לקבל חיבוק ממני ומאחיה.

דבר ראשון שמרים דרשה ממני בתוקף, שלמחרת אלך מוקדם ככל האפשר לקנות מגוון מצרכים בכמויות נכבדות כדי להיערך למלחמה. היא הזכירה לי שבמלחמת קילו חמישה ועם סוכר ללא נשארנו ובסוף אספקה לקנות סירבתי הימים ששת שעועית לבנה שהעוזרת שלה בגן הביאה לה. למזלנו המלחמה ההיא נמשכה שישה

ימים בלבד ולאחריה הגיע שפע שאת מחירו הכבד כולנו משלמים עד היום.עוד באותו ערב נקראתי אף אני לדגל, שלמזלי נמצא ליד הבית. שירתי בהג"א, מינו אותי לחובש המחלקה, ולעת ערב הסתובבנו בשכונה לצעוק ולשרוק למי ששכח

לכבות את האור ולא הקפיד על כללי ההאפלה.הידיעות משדה הקרב היו סותרות ומבולבלות. היה אפשר להבין מהן שהמצב קשה, שמתנהלים קרבות נואשים מול אויב שהפעם ידע להפתיענו והיה לו סיכוי ועלו, צפו השנייה העולם ממלחמת הזיכרונות כל פחד! איזה להביסנו. גדול

והאסוציאציות מהתקופה ההיא לא נתנו מנוח.


229

*

לאחר כעשרה ימים, כשהמצב בחזיתות השונות הלך והשתפר לטובתנו, הוחלט שכבר אין צורך בכל החיילים שיצפצפו לכבות את האור, ובהמלצת העירייה שחררו

אותי כדי לחזור לעבודתי ולטפל בצרכיהם של האזרחים בעורף.למחרת חזרתי ללשכה ולאחר סיבוב קטן ושיחות עם העובדים, התברר שהמצב על הפנים. באופן טבעי, כולם היו עסוקים בדאגותיהם הפרטיות, חרדים לגורלם של הבעלים ושל הבנים בחזית. מועקה עמוקה, עצב צורב, מתח, דריכות לכל צלצול טלפון, כולם חיכו לבשורות טובות וחששו שאלו כבר לא יגיעו. השמועות על אלפי

הרוגים, פצועים, שבויים ונעדרים הלכו והתרבו.מצב את ולשפר לעודדם כדי עושים מה לחשוב הפסקתי לא לילה אותו כל רוחם העכור? לעת בוקר נפלה החלטה: חוזרים לשגרת העבודה! תפקידנו וייעודנו המקצועי היו לטפל במי שפנה אלינו ונזקק לסעד נפשי ולתמיכה חומרית כדי לעמוד

בפגעי המלחמה.בבוקר כינסתי ישיבת מדריכים ואת יתר חברי הצוות הבכיר של הלשכה והתווינו בשכונות רב-מקצועיים צוותים גיוס בית, ביקורי אינטנסיבית: עבודה תכנית והגברת ההתערבות בשכונת נווה יעקב, שזה עתה אוכלסה בעולים חדשים מרוסיה. ויצאו עובדיהם צוות כינסו את כולם ההצעות התקבלו בשקט, כמעט בהלם, אך

לבצען.התכנית הצליחה מעל למשוער; העובדים היו פחות עסוקים בדאגותיהם שלהם והתפנו לסייע למטופלים לחזק את כוחותיהם הדלים. הם יצקו תוכן ממשי ועכשווי

לאמירה שיצאו לחזק, וחזרו מחוזקים בעצמם.בעקבותינו הלכו יתר הלשכות, בדרום ובקריית היובל. המודל עבד והפך לדגם לטיפול בשעת חירום. את המעשה עשיתי אני עם העובדים החרוצים, היצירתיים והמסורים של לשכת צפון, ואת התאוריה כתבו אחר כך עמיתיי המלומדים מבית

הספר לעבודה סוציאלית.עד היום אני פוגש מדי פעם עובדים שהיו עמי בשעת המלחמה ההיא, שעת מבחן

ליכולותינו ולייעודינו המקצועיים, שמודים לי על מה שעשיתי אז למענם.

*

באותו הנץ יפרח, לא בשתילתו האיחור שבשל שחשבתי שלי, הצהוב והוורד סתיו מאוחר, לעידוד ולתודה, וכדי להשכיח מעט את זוועות המלחמה.

29 במרס 2008

נתן לבון

230

53לשכת דרום

האבדות: ממדי התבררו לאט-לאט ומכאוביה, המלחמה פצעי את מלקקים ונכים, שבויים רבים ומועקה ונעדרים, עשרות אלפי פצועים כמעט 3,000 הרוגים צורבת בלבבות. למרות זאת מבחינה צבאית המלחמה הסתיימה בניצחון מזהיר: צה"ל שולט במדבר סיני, עמוק בתוך מצרים, ובצפון חונה במרחק 30 ק"מ מדמשק. להעמיד ולראשונה עלינו, לאיים אותנו, להפתיע הצליח שהאויב לאחר זאת כל

בספק את עצם קיומנו.הציבור היה מדוכדך וכעוס על מחדלי הממשלה, שמרוב יהירות וביטחון מופרז ובאה שהתרחשה הפורענות את כראוי העריכה ולא נערכה לא הצבא, של בכוחו עלינו. האמונה העיוורת בכוח והתנהגות מתנשאת כשליטי העולם הביאו לתוצאה

הרת אסון, שלמעשה מלווה אותנו זמן רב.בנם עמי, נהרג אחרת, מלחמה ככל ומיותרת ארורה שהייתה זו, במלחמה ונפל ויעקב. עמי בחר להיות איש צבא, הגיע לדרגת סרן, האמצעי של דודה שרה בקרבות בעמק הבכא שבגולן. מאז שרה ויעקב היו לאנשים אחרים; הם היו עצובים

גם כשהיו שמחים.לא אז שעד האמנתי הרבה ובתמימותי צבא, לגיל הגיע טרם שאורן שמחתי

תהיינה יותר מלחמות, כמילות השיר "חורף 1973", המוקדש לילידי אותה שנה:

"... הבטחתם יונהעלה של זית

הבטחתם שלום בביתהבטחתם אביב ופריחות

הבטחתם לקיים הבטחותהבטחתם יונה ..."

*

אורן בכיתה ז'. בית הספר שבו למד עבר למבנה חדש והגיעה מורה חדשה, אך שנת הלימודים החלה ברגל שמאל. הכימיה בינו לבין מורתו התמוססה מיום ליום, והמוטיבציות שלו ללמוד ירדו לאפס. דיברנו עם המורה – היא לא הבינה על מה על הזמן. לבסוף החלטנו – חבל אנחנו מדברים; שוחחנו עם המנהלת, הרס"רית להעבירו לבית ספר אחר. ניצלתי את מעמדי ונפגשתי עם מנהל מחלקת החינוך כדי לשטוח את בקשתי. לאחר התלבטות הוא הפנה אותי לממונה על החינוך היסודי,


231

ואותו הצלחתי לשכנע שלטובת הילד יש להעבירו לבית ספר אחר. המנהלת העמידה במושבה חינוך" ל"בית אורן הועבר לבסוף אך זה, למהלך מתנגדת שהיא פנים

הגרמנית. אורן שמח על השינוי והתחבב במהרה על המחנכת החדשה שלו.

*

הלחצים בעבודה לעזוב את לשכת הצפון ולקבל על עצמי את ניהול לשכת הדרום החלו לערער את התנגדותי. התנאים שהוצעו פיתו אותי, מה עוד שחבריי הטובים במחלקה יעצו לי לוותר ולהתחיל דף חדש. לאחר משא ומתן אצל מזכיר העיר, שלווה רטרואקטיבית העלאה בתוספת הדין, את עליי קיבלתי ובמחמאות, בשידולים בשתי דרגות והטבות אחרות: נקבע שב-1 בינואר 1974 אכנס לתפקידי כמנהל לשכת

דרום, בלי חפיפה עם המנהלת הפורשת.וכך היה. במועד המיועד הגעתי ללשכת דרום, ללא כל ליווי מהנהלת המחלקה. עברתי בין החדרים לברך את העובדים, שאת חלקם הגדול הכרתי, בחרתי לעצמי

חדר פנוי, וביקשתי מאחת המדריכות לקבוע לוח פגישות אישיות עם העובדים.בלשכה שררו תוהו ובוהו: כל ממזר מלך, היו תקנים לא מאוישים, עובדים לא מקצועיים, ונוסף על הכול, העובד הוותיק והמיומן ביותר, משה מולאר, עדיין שירת

במילואים.איני זוכר מה קדם למה במבול העשייה וסערת התרחשויות הרבות של לשכת להצטייר כאדם רוצה אינני אותה. כשעזבתי ,1978 למאי 1974 בין תחילת דרום העובדים חוללו מה ולפרט הכתב על להעלות מתקשה אני לכן ורברבן, צנוע לא המופלאים של לשכת דרום שהלכו אחריי בהתלהבות ובמסירות. יחד יצקנו דפוסים היחיד ההצלה עוגן היינו שעבורם באלה רב-שיטתי, לטיפול ונוספים אחרים

ולפעמים גם האחרון, אם בכלל.מחסן היה – ח' בקטמון החלב טיפת ליד בבגדים, שיקום – "השיקוד" בגדים משומשים שניהלו "הדודות הטובות" של ויצ"ו. הן קיבלו מדי פעם בגדים משוויצריה וחילקו אותם לנזקקים. עוד מפעל יפה וראוי, עוד מעשה פילנתרופי של נתינה וקבלה. אך אף שהתושבים נהנו ממנו, הוא לא היה שלהם והם לא הרגישו חלק ממנו. לכן חשבנו שיש להעביר לידיהם את ניהולו, כולל את המשימה לקבוע קריטריונים ודרכי עבודה. תחילה נוצרו מתח ואי-נעימות עם נשות ויצ"ו, אך לבסוף הן קיבלו את הרעיון לשתף את התושבים בפעילות המחסן. כינסנו מפגש של תושבים, נשים כמה סוער דיון לאחר המוצע. בשינוי עמן לדון כדי תושבות, נכון יותר או לקחו על עצמן את האחריות לנהל את המחסן. למען "מועצת המנהלות החדשה" ערכנו מיני-קורס לניהול עסקים. רובן שמחו מאוד. תוך כדי כך התברר שיש ביניהן כאלו שאינן יודעות קרוא וכתוב. כך נולדו מסביב למחסן הבגדים קורסים שונים השלימו חלקן יסודית, השכלה לילדיהן במקביל שלמדו כאלו השכלה, להשלמת

נתן לבון

232

השכלה תיכונית, והייתה אפילו קבוצה נבחרת שהתכוננה לבגרות. למנהלות הוצמד יועץ, מנהל חשבונות, והמחסן לחלוקת הבגדים הפך לבוטיק אופנתי. הן דאגו שכל פריט יהיה מתוקן ומגוהץ כראוי ויימכר במחיר סמלי. בכסף שנאסף קנו מדי פעם

בגדים חדשים, לרוב בגדי ילדים, שנמכרו במכירה מיוחדת בחגים.ולסייד, לשפץ לסייע, התגייסו גברים כמה תוסס. למקום הפך "השיקוד" וכך הפך המקום למיני-מרכז קהילתי. אם תחילה הבגדים נמכרו על סמך הפניה מהלשכה, בהמשך, בהתאם לבקשתן של האחראיות, בוטל נוהל זה והמקום הפך

לנחלת הכלל. כך הסטיגמה של "מקום למסכנים" הלכה והתפוגגה.כמה שנים לאחר שעזבתי את לשכת דרום פגשתי את אחת הפעילות במקום, והיא שמחה לבשר לי שסיימה בהצלחה תואר ראשון באוניברסיטה והודתה לי על המלגה ועל הדחיפה שנתתי לה. על אישה אחרת מאותו חוג סיפרו לי שהיא מורה

ומלמדת בשכונה.האם מדובר בסיפורי בדים? לא, אלה סיפורים אנושיים. לא שיניתי את העולם בהתאם למאוויי הכמוסים, גם לא את פני השכונה, אך כמה נשים עשו מפנה בחייהן,

וכך משפחותיהן יצאו ממעגל המצוקה."ארגון נזקקי הסעד והעוני" היה ארגון צרכנים שהיה אפשר להיוועץ עמו ולערב אותו בעבודתנו. ראינו לנכון לשתף את לקוחותינו בעבודת הלשכה. תחילה הרעיון נראה מוזר בעיני העובדים, שחששו למעמדם ולאוטונומיה המקצועית שלהם, אך קיבלו העובדים הצוות, כלל עם וישיבות צוות המדריכים עם דיונים כמה לאחר לעבודה יוסי קטן, מומחה פרופ' גייסנו את העניין לצורך לדרך. ויצאנו את הדין

קהילתית, והוצאנו הזמנות ללקוחותינו.הנזקקים. המוני את לקבל דרוכים התייצבנו ואנחנו נקבעו והמועד המקום חיכינו, חיכינו, אך איש לא בא. התאכזבנו קשות אך לא ויתרנו על הרעיון ועברנו לשיטות פחות דמוקרטיות. ערכנו רשימה של מועמדים פוטנציאליים, חלקם חברי ועד השכונה ואחרים שנראו לנו כבעלי יכולת מנהיגות. ואכן, לפגישה הנוספת הגיעו הוזמנו שנציגיו ועד ובחרנו מטרותינו, את הסברנו אחת. ואישה גברים 30 מעל לישיבת המדריכים הקרובה. הם הופיעו לבושים חגיגית ונרגשים, עם רשימה של קשורים שהיו ואחרים עולם בסדרי שינויים חלקם לשינויים, והצעות דרישות ישירות לעבודת הלשכה. השתדלנו להיות קשובים לבקשותיהם. הגדלנו את שעות נוכחות הציעו גם הם להפתעתנו בטלפון. תור הזמנת גם ואפשרנו קהל, קבלת מטעמם בחדר ההמתנה שיחד עם העובדת הסוציאלית התורנית ("דיילת הסעד") יכוונו את הקהל. קבענו ישיבות סדירות בינם ובינינו. כמו כן, דלתי הייתה פתוחה

בפניהם.אחד המיזמים היפים שהוועד יזם היה הקמת קבוצה של תושבים לתיקוני בית. העבודה. הם משרד בעצמך" שערך זאת "עשה לקורס מטעמנו נשלחו אנשים 12


233

למדו במשך כמה שבועות ולאחר מכן עסקו בהתנדבות בתיקוני חשמל, אינסטלציה, סיוד ושיפוצים קטנים לנזקקים שנשלחו מטעמנו. נוסף על הכול, כמה מהם, בעלי

יוזמה, החלו לעבוד באופן עצמאי, ועשו כמה פרוטות לביתם.בין ופונים, עובדים יחד, שחגגנו פורים מסיבת הייתה השיא מנקודות אחת

כותלי הלשכה, בתכנון משותף של התכנית והכיבוד.ארגון נזקקי הסעד והעוני היווה הישג ומפנה חשוב בעבודת הלשכה, אך לצערי הוא נשאר אפיזודה חולפת. בכמה ביטויים של התנהלותו היו גם תופעות פגומות

שנבעו מעצם העובדה שתלותם בנו הייתה הדוקה מדי.אולי מתוך רצון לעזור או כדי למצוא חן, הם התנדבו להכין קפה לעובדים ולסייע לנו בעת קבלת קהל. אמנם התניתי זאת בכך שגם הקהל יתכבד, אך היום אני חושב שלאקט הזה היה טעם לפגם, עברה על נורמות של שוויון וריח רע של אדנות, אף

שהכול נבע מרצון טוב.

*

הלשכה ובית הספר של אורן היו קרובים זה לזה, כך שפעמים רבות נסענו יחד, לרוב באוטובוס, כי את המכונית השארתי למרים כדי שתוכל לחזור מהר ולהיות ככל אורן. עם וחוויות דעות להחליף פעם מדי הצלחתי הללו בנסיעות אלה. עם שגדל וחיבוטי גיל ההתבגרות הציקו והעסיקו אותו, הסתגר והמעיט במילים, אך הכיתות בית הספר, מאז בטיולים של ללוותו זכיתי אליי. נפתח פעם מדי למזלי הראשונות, וכך הכרתי את בני כיתתו, את חבריו ואת מורותיו, וייתכן שזה תרם

גם לקשר בינינו.בתקופה ההיא הצטרף אורן לתנועת נוער, קודם ל"צופים", כי שם קיבלו בגיל צעיר יותר, ניסה את "הנוער העובד והלומד", ולבסוף, באופן טבעי, הגיע ל"שומר מרים הצבאי. השירות בזמן וגם הגיוס עד נאמנות לה ששמר תנועה הצעיר", הצטרפה לכמה מחנות קיץ בתפקיד של טבחית, ואינה שוכחת עד היום את ערמות

הבצל שקילפה וחתכה.על אורן, לימודו ואלילותו בשמו"ץ, עוד יסופר בהמשך.

ב' חוה"מ פסח, 22 באפריל 2008

נתן לבון

234

54עדיין בעידן לשכת דרום

בניגוד לביטוי "רק על עצמי לספר ידעתי" (לא ידעתי? לא רציתי? לא יכולתי? עובדה, לא סיפרתי), תמיד הצטיינתי בהקשבה לאחרים, בהזדהות ובדיסקרטיות מוחלטת. חברים, ידידים, עמיתים, כפופים וממונים נהגו להתוודות בפניי ולחלוק עמי את סודותיהם, מצוקותיהם והתלבטויותיהם. הם נהנו מתשומת לבי, מעצותיי

ומחוות דעתי. הייתי עבורם כומר וידויים וחבר נאמן. ולעתים הערכה אהבה, אנשים, מוקף שהייתי אף עצמי, אני זאת, לעומת הערצה, רק לעתים רחוקות מצאתי חבר או חברה לחלוק עמם את תחושות הבטן שלי וחיבוטי נפשי. לא הרגשתי נוח להיחשף, לספר על מעשיי ועל מחשבותיי. ראיתי בזה, מצד אחד, כניסה בלתי רצויה לפרטיות שלי, ומצד אחר, סוג של התרברבות. ולקוות והמשפחתיים האישיים חיי במעגל שהתרחש את לעצמי לשמור העדפתי נפגעים מכך, ידברו בעד עצמם. לא פעם העובדים שלי ראו את עצמם שהמעשים את שוטח כשאני עתה, ואילו ציבור. וביחסי בשיווק גם לעסוק ממני ודרשו זיכרונותיי, אני חש משוחרר לשחזר את מסכת חיי ולספר על הישגיי ושמחותיי, וגם

על מעידותיי ומצוקותיי.המקלדת, המסך והעכבר התגלו כמתווכים טובים ביני לבין עצמי. הם עוזרים לי להתנער מגינוני ההצטנעות המופרזים שלי ומהפחדים, ולהתמסר לגאווה אמיתית

ולהכרת הערך העצמי.

דרום, לאחר שכל המתיחויות עבדתי בלשכת על התקופה שבה היום בהביטי והעימותים התפוגגו, אני רואה בבירור את חדוות היצירה שהייתה בי ואת תוצאות עבודתי. בפרספקטיבה של זמן, התקופה שבה ניהלתי את לשכת דרום, שלוש שנים וחצי, הייתה מסכת שלמה של עיצוב תפיסות מקצועיות, התוויית נתיבים חדשים מארגז ולחלק לשגרה הימים ברבות הפכו מהם שרבים מאין, יש כלים ויציקת

הכלים של קהילת העובדים הסוציאליים.מוסדות ומושגים כמו "משפחתון", "צהרון" ו"שיתוף פונים", שיטות ונורמות "משחקייה" סעד, לנתמכי המשך דור צעירות, במשפחות להתערבות ייחודיות חזקיהו ברחוב שנים. באותן התפתחו או נולדו ועוד, משפחתי לדיאלוג כאמצעי עוד השכונות, שיקום הקדם-פרויקט גם וגידים עור קרם קטמון בשכונת המלך לפני שבגין הגה אותו. היו אלה שנים יפות, מרנינות, מלאות ומרשימות בהווי של


235

והיוו הדורות, לאורך החברתית העשייה על חותמן את שהטביעו הסעד, לשכות מנוף לשינוי ולהתחדשות בנוף האנושי והמקצועי של העבודה הסוציאלית. אז גם

הבשילו תהליכי המעבר מלשכת סעד ללשכת רווחה.אני שנה 30 לאחר שגם דופן, ויוצאת משמעותית כה הייתה שהעשייה נראה עדיין פוגש עובדים צעירים העובדים בלשכת דרום, ששמחים לומר לי שהם עובדים

ב"לשכה שלך".

*

שלה, האגדתית המטפלת שנתיים, כמעט בת הייתה כשאלה ,1974 בדצמבר דודה טובה, הודיעה לנו בעיניים בוכיות שהיא נאלצת להפסיק את עבודתה אצלנו. מובן שהצטערנו מאוד. נקשרנו אליה, היא אהבה את אלה ואלה אהבה אותה, והיא לחברת נזקקה שבו לשלב הגיעה אלה זאת, עם הבית. משק ניהול על הקלה גם ילדים נוסף על ילדי שכנינו, סיגל ואחיה הבוגר גיא, שאיתם נפגשה לעתים קרובות. האוניברסיטה עובדי של "נעמת" למעון אלה התקבלה מרים של קשריה בזכות בגבעת רם. הסידור הזה היה מוצלח גם מבחינת הלוגיסטיקה וגם ברמת הטיפול,

היחס, התכנים והגירויים.התחלפנו עם הוריהם של גיא וסיגל בהבאתה אל המעון ובהחזרתה, בתיאום זה עם זה. לפעמים אלה בכתה בכי מר וסירבה להיכנס למעון, ואני בצביטות לב וללא ברירה השארתיה והלכתי לעיסוקיי. ברבות השנים התברר שהיא זוכרת לטובה את

המעון ואת שתי המטפלות שלה, ואף שמחה מאוד כשפגשה באקראי אחת מהן.השכונתית, לצרכניה יחד ללכת איתה, לטייל אהבתי הצהריים אחר בשעות ל"מפלצת", המגלשה המיוחדת שבקריית היובל, ולמגרש המשחקים, שבו גם אני מדי פעם ניצלתי את ההזדמנות להתנדנד. כבר אז ניהלנו שיחות ארוכות. היו לה הרבה שאלות, הברקות, טענות ומשאלות וגם לא מעט גחמות. מילדותה המוקדמת גילתה הבנה רבה, כושר ביטוי ועושר לשוני מדהים, אולי בזכות שיריה של מרים ילן-שטקליס, שמרים קראה לה מאז שהייתה בת יום. אני רואה היום שבנה, ניתאי, ועליז, סקרן, דבר לא נעלם עדיין לא בן שנה וחצי, הולך בעקבותיה: ערני, חייכן

מעיניו, יודע לבטא היטב את רצונותיו ולהביע את רגשותיו וגם לכעוס ולרגוז.נהגתי לדבר איתה ישירות, בגובה העיניים, ולא כמו מבוגר אל ילדה, וכך גם עם אורן, אך עם הזמן והניסיון השתכללתי, הקשבתי ברצינות גם לדברים ילדותיים, הדיבור היה ישיר וישר, ונתתי יחס של כבוד ואמון מלא. כל אלה חיזקו את סמכותי

כאב ואת הקשר הבלתי-אמצעי עם ילדיי.

*

ערך סדנאות מ.י.ל אנוש. מכון ליחסי אופנת הסדנאות באותה תקופה החלה מסוג זה בתנאי פנימייה במכון וינגייט. ביקשתי להשתתף, וכמחווה של רצון טוב

נתן לבון

236

והוקרה מנהל המחלקה, ישראל דננברג, אישר את בקשתי. במחלקה הסתכלו מצד אחד בקנאה ומצד שני בתמיהה, מדוע אני, הידוע כאשף יחסי אנוש, צריך לעבור

סדנה כזאת.בסדנה השתתפו כ-12 מנהלים, רובם מהמגזר הפרטי, למעט מנהל בית ספר ואני כעובד עירייה. מהיום הראשון לא הצלחתי לקרוא את המפה ולהבין את הכללים, הייתי בגופי ויותר. יותר הסתבכתי כך עצמי את ולשפר לתקן שהשתדלתי וככל בפנים אך למעשה לא נמצאתי שם והייתי חשוף לביקורת ולטענות מצד חברי הסדנה ושני מנחיה. הסדנה הייתה עבורי כישלון מוחלט, ואולי גם של המדריכים, וחזרתי הביתה עם עוגמת נפש קשה. ניסיתי לחלוק עם מרים את רגשותיי, אך היא כהרגלה כעסה שבכלל הלכתי לסדנה ושהיא נאלצה לטפל לבדה באלה, שהייתה אז חולה. אני זוכר היטב את מפח הנפש הכפול – כישלון צורב והעדר שותף לרגשותיי, ואת

הסריטות הללו שנצרבו עמוק בנפשי אני מבטא בכתיבת זיכרונותיי אלו.

*

זו ואיריס. לנסיעה נסעתי לראשונה לחוץ לארץ, עם דורל, פאולה בקיץ 1976 ולאלו שאחריה אקדיש אולי פרק נפרד, וכעת אתמקד בעבודתי בלשכת דרום.

עיניי. וחשכו בו דפדפתי "מעריב". עיתון הימים באחד קנינו בחו"ל, בהיותנו גדוש השמצות על לשכת דרום. ארגון "האוהלים", שקם אז בשכונת גדול מאמר המאמר כתיבת את יזם קהילתית, לעבודה המחלקה מנהל בהשראת קטמון המרושע. את אותו מנהל תבעתי בפני ועדת האתיקה של האיגוד והוא כמובן נענש. אבל מעז יצא מתוק: השר זבולון המר, שכבר הספיק להכיר אותי, הציע לי להפעיל תכנית והגשתי המציאה על קפצתי ח'–ט'. קטמון בשכונות גדול שיקום פרויקט

רחבת ממדים, שאושרה במלואה.של במושגים עתק סכום לירות, מיליון של ראשוני תקציב הוקצה לפרויקט אז, וכן תוספת של 22 עובדים סוציאליים שהצטרפו לשלושה עובדים סוציאליים

הוותיקים שעבדו בשכונות אלו עד אז.הממשלה שירותי את הפעילים, קבוצות כל את עירבנו הפרויקט לביצוע והעירייה בשכונה וגופים מתנדבים. זימנו את כולם לפגישה, כדי להתוות את קווי המתאר של הפרויקט. הקמנו גם מועצה מייעצת והשתדלנו להקטין את השפעתה

של תנועת "האוהלים", שדפוס פעולתה נע בין לוחמנות לאלימות.התכנית לא השאירה שום תחום, קבוצת גיל, מין, מצב משפחתי, שלא נתנו את למבוגרים, יסוד השכלת הקניית העשרה, חוגי לילדים, עזר שיעורי עליו. דעתנו הדרכה והכוונה לחיי נישואין לזוגות צעירים, קורסים להורים, הכנת נוער מנותק לגיוס, הפעלת קואופרטיב של אפיית עוגות, הכנה והפניית מחוסרי עבודה לקורסים


237

להכשרה מקצועית, פעוטונים, צהרונים, משפחתונים. פתחנו מועדון שכונתי, מצויד במיטב הציוד והחידושים בהנהלה עצמית של התושבים.

שנייה, יד רהיטים מחסן-חנות "הרהיטייה": את תרומות בעזרת הקמנו השכונה. לתושבי סמלי במחיר ולמכור לשפץ לתקן, אמורים היו שהתושבים רעיון נפלא. גייסנו מקום רחב ידיים וגם רהיטים לא חסרו, אך בשל הלוגיסטיקה

המורכבת הרעיון נגדע באבו.תושבי השכונות גרו בדירות שיכון של 45 מטר. היו משפחות גדולות שגרו בשתי דירות, אך גם אלו היו צרות מלהכיל נפשות רבות, לעתים שלושה דורות. למרות המצוקה הגדולה, התושבים היו קשורים לשכונה ולאנשיה ולא כל כך רצו לעזוב, מה גם שלא תמיד היו חלופות. לכן חיפשנו פתרונות אחרים; חשבנו שארגון מושכל ויעיל של חלל הבית הוא מענה רצוי. פנינו למר מרון, מעצב פנים, שהתנדב לעצב בדירות. שינויים ארכיטקטוניים ולתכנן אלו לדירות רהיטים המותאמים עבורנו לאחר כמה חודשי עבודה הגיש הארכיטקט, אחרי התייעצות עם מומחים אחרים בשכונה, בתערוכה הוצגו שדגמיהם מקסימים, מודלים כמה השכונה, ותושבי

והתושבים יכלו לבחור את החלופה המתאימה להם.מיזם זה היווה להיט של הפרויקט כולו; מחשבה יצירתית, הדובדבן שבקצפת, "קופסת זהב", של "כלוב והסתייגויות: טענות נשמעו עליו גם דבר, כל כמו אך סרדינים מהודרת", "יקר", "לא ישים" ועוד. למרות הלשונות הרעות, המיזם יצא

לדרך.אנשי השיכונים ללכד את כדי הפרויקט. בשולי אנקדוטות וכפיקנטריה, שתי וגם לשווק את השינוי, ערכנו מסיבה רבת משתתפים ובה נאומים, כיבוד ותכנית אמנותית. כמנחה הזמנו את דודו דותן ז"ל, שהסכים להופיע בהתנדבות. הוא לא הגיע בשעה היעודה, המתנו עשר דקות, עשרים, חצי שעה, הקהל כבר עצבני, מה על לעלות בי האיצו וכולם להנחות רצה לא המכובדים מהשותפים איש עושים? וזכיתי למחיאות כפיים סוערות של הנוכחים וכך היה, הנחיתי את הערב הבמה. עם לשוחח והספיק הופיע דודו האירוע סוף לקראת חבריי. של ידיים וללחיצות

היוצאים מחוץ לאולם.ה"עסיסיות". המשפחות אחת של בביתה לישיבה הוזמנו ההיגוי ועדת חברי עוד לפני הישיבה סיפרתי להם שאני אוהב מאוד לאכול חריף, אפילו סתם פלפלים חריפים כבושים. הגעתי, ובמקום חיכה כיבוד כיד המלך: מלוח, מתוק, חריף ו... צלחת גדושה של פלפלים אדומים עוקצניים, יותר חריפים מחריפים. אכלתי אחד, לגלות הופתעתי חומוס לנגב כשביקשתי בחדר. השתרר שקט ועוד. אחד, ועוד עם התמודדותי יכולת ואת אמינותי את לבדוק כדי בכוונה הוסתרו שהפיתות

החריף. וכך, בזכות הפלפלים הלוהטים, זכיתי לתהילה בכל השכונה.

נתן לבון

238

*

כאמור, אורן למד ב"בית חינוך" ועלה מכיתה לכיתה, אמנם על חודו של ציון, אך המחנכות התפעלו ממנו ואהבו אותו מאוד. בכיתה ט' הוא שבר את כל השיאים. במחצית הראשונה הוא נכשל או כמעט נכשל ב-14 מקצועות, אך בסמסטר השני לו לאנגלית אפשרה אנגלית. המורה כולם, מלבד עזרה, את לתקן, במעט הצליח

להיבחן במועד נוסף מיד לאחר חופשת סוכות.מאיתנו, פחות ולא המופלאות, ביכולותיו והתגאינו מאושרים היינו אנחנו היינו כולנו י'. בכיתה לימודיו להמשך סיפוק מלא התייצב ואורן שלו, המחנכת איש להיות שהתיימר קירשנבאום, שמעון ד"ר הספר, בית ממנהל חוץ מרוצים, פירוש באנגלית. בבחינה שיעמוד עד ללמוד להמשיך לאורן לאפשר וסירב חינוך חג כי הלימודים, וחצי משנת יותר מחודש להפסיד היה אמור היה שאורן הדבר

הסוכות הסתיים באותה השנה ב-17 באוקטובר!לאורן לאפשר אחרים מורים ושל המחנכת של ובקשותיהם תחינותיהם כל תכונותיו את שהוכיח נער בני, כלפי הדגול המחנך התנהג כך הועילו. לא ללמוד ואת כישוריו יוצאי הדופן. הוא פשוט היה איש קטן ועלוב, שונא ילדים, רודף כבוד, ג' של מפא"י ההיסטוריות, שכנראה בזכות כל שהתחנף לאנשי ממסד, עסקן סוג אלה השיג את משרתו ואת מעמדו. גם היום, כשאני נזכר במעשהו הנפסד של האיש

הזה, לבי רוטט מכעס ודואב מהפגיעה הבוטה והמכוערת באורן ובי.לא רצינו להסתכן והתחלנו לחפש עבורו בית ספר אחר. בין השאר ביררנו בבית גנות, ואף נסענו לשם. באמצע הדרך נפל לי האסימון, שאם אורן הספר החקלאי פנה" "אחורה עשיתי בעיניי, חן מצא לא הרעיון הבית. את יעזוב הוא יתקבל,

ולמחרת חידשתי את חיפושיי בירושלים.הפתרון נמצא. הוא התקבל לבית הספר המקצועי "החווה החקלאית" בקטמון, אף הוא לא רחוק ממקום עבודתי. את לימודיו סיים אורן בחוות הנוער הציוני ולא

בבית חינוך.

*

הפרויקט שלי בשכונת הקטמונים הלך וגדל, וקצר לא מעט הצלחות והישגים מעוררי קנאה והערכה. אך כל אלה גרמו ללחצים רבים, וטרמפיסטים רצו לעלות על העגלה הדוהרת. כך נהגו, למשל, במחלקות לחינוך ולחינוך חברתי שאילצו אותנו

להתאחד עם פרויקט מפוקפק שיזם בזמנו משרד החינוך.העבודה החלה להסתבך ולהסתרבל, כפי שקורה בכל מטבח שיש בו כמה שפים בעת ובעונה אחת. הטבחים מתבלבלים, האוכל מתחיל להיות תפל או רווי תבלינים והסועדים מתחילים להתלונן. לכן חיפשתי עבודה אחרת ובמהרה חברתי הטובה ברכה בן צבי הציעה לי לעבור למוסד לביטוח לאומי כדי להנחיל את "חוק הבטחת


239

למסגרת הסעד מלשכות הסעד תמיכות את להעביר אמור היה החוק הכנסה". .1977 במאי ב-1 בעבודתי להתחיל ועמדתי הקבלה ועדות כל את עברתי חוקית. בעירייה לא אהבו כל כך את הרעיון וחיפשו דרכים לרצות אותי, וכך גם העובדים שלי. מאמצים אלה, נוסף על פרפורי הבטן שתקפו אותי כל פעם שחשבתי על העברה,

גרמו לי בסופו של דבר להישאר בתפקידי.קונפליקטים חדשות, התנסויות פעילות, מלאת שהייתה שנה, עוד נשארתי וגדילה, אך לבסוף ההצעה להיות זה שמוביל את ההפרדה בין הטיפול לבין עזרה משפחתית והתייעצות מעודכנת מצב הערכת לאחר רב. קסם לי קסמה הכספית

חדשה, ב-1 במאי 1978 עזבתי בדמעות, בנשיקות ובחיבוקים את לשכת דרום.מנהלי המחלקה: צמרת של רובה רוב וגדלה התחנכה צמחה, דרום בלשכת לשכות, ראשי מדורים, מדריכים ומנחים ששירתו שנים רבות, חלקם פרסו כנפיים

וכיהנו ומכהנים בתפקידי מפתח בשירותים אחרים.בלשכת דרום הייתה יחידה גדולה של הכשרה מעשית. עשרות סטודנטים של בית הספר לעבודה סוציאלית של האוניברסיטה העברית הגיעו להסתכלות ולהתמחות משנה א' ועד לתואר מוסמך. אפילו מאוניברסיטת בר-אילן שלחו אלינו להכשרה

כמה סטודנטים מתואר שני.סוציאלית, לעבודה מיזמים 50 אחת ובעונה בעת התנהלו שבה לשכה עזבתי מיזמים פורצי דרך ומאירי אופקים, בהיקף ובכמות גדולה יותר מכל אלה שהתבצעו

באותה עת בכל יתר לשכות הסעד בארץ.כמה נעים להביט אחורה בגיל, בחיוך של שביעות רצון, בגאווה גדולה ובגעגועים,

ולספור את הקבלות השמורות בגנזך שבראשי.

ערב יום העצמאות, 7 במאי 2008

נתן לבון

240

55איגוד העובדים הסוציאליים

פעילותי באיגוד העובדים הסוציאליים משתרעת על פני יותר משלושה עשורים: המחצית ועד האיגוד, במוסדות לראשונה כשהתמודדתי השישים, שנות מאמצע על מקומי בהנהגה לוותר השנייה של שנות התשעים. היא הסתיימה כשהחלטתי

לטובת צעירים ממני, אם כי עד היום אני חוטא מדי פעם בנגיעות בתחום.בעיקר האיגוד, שהה שבו מהקיפאון מאוד הוטרדתי גת בקריית כשעבדתי רעשה המדינה שבהם בימים זאת החברתית, מעורבותו ומהעדר השכר, בתחום דוניו, המנכ"לית, אך לאורה "הפנתרים השחורים". כתבתי כמה מכתבים ממרד

הדבר לא הניב תוצאות ממשיות מלבד הפעלתה המחודשת של ועדת השכר.בחוזרי לירושלים, לאחר שהתגברתי על עיקר הבעיות הסבוכות של לשכת צפון, חידשתי את מאמציי להניע את גלגלי האיגוד. תחילה התייעצתי עם כמה חברים צבי, אף בן בביתה של ברכה יותר, שהתקיימה פגישה רחבה יזמנו ויחד קרובים היא עובדת עירייה. בו-במקום החלטנו לכנס אספה של כלל העובדים הסוציאליים בירושלים. לאותו כנס הזמנו גם את יצחק קדמן, אז יו"ר ארגון הסטודנטים לעבודה סוציאלית, שהיה בעל עמדות מיליטנטיות בוועד הפעולה למען שיפור שירותי הסעד

בירושלים.השמועה על ההתארגנות פרסה כנפיים והצטרפו אליה עובדים מכל הארץ. דוניו ומתן הקרב. לוועדת השכר של האיגוד, לקראת המשא יצחק וצירפה את נלחצה שביתה ועל חדשות בחירות על להכריז ממנה דרשנו אנחנו לה. הועיל לא הדבר

כללית, היא התחמקה וזה הוביל להפגנה רעשנית במדשאה של הוועד הפועל.השתתפנו שבהן כלליות אספות לשתי קרא האיגוד שלה. את עשתה ההפגנה וכן להכריז על שביתה כללית והובלנו את האיגוד לקבוע מועד לבחירות חדשות, גדל הסוציאליים העובדים ושכר פרי נשאה השביתה השכר. להעלאת בדרישה משמעותית. נקבע לראשונה "לוח תפקיד" לשיבוץ דרגותיהם של בעלי התפקידים

השונים.עם זאת, לא הצלחנו להגיע להסכמה לגבי שיבוץ הדרגות והוחלט למנות בורר העירונית המחלקה מנהל דננברג, ישראל את למנות הוסכם הצעתי לפי יחיד. את שהצעתי זה אני אמנם העירייה. של אדם לכוח סמנכ"ל ובעבר בירושלים הוגנת הייתה פסיקתו לבסוף, עבודתו. תקופת כל במשך שקשקתי אך המינוי,

ואפילו נדיבה.


241

באוקטובר להיערך שעמדו לאיגוד לבחירות להיערך התחלנו הצלחתנו לאור 1975. אמנם הבחירות היו אישיות, אך קבוצתנו הריצה מועמדים מכל הארץ. הקמנו כתובתנו ועוד. עבודה במקומות שיחות אזוריים, מפגשים ערכנו עבודה, קבוצות

הייתה, למרבה הסמליות, בדירתה של חברת איגוד שגרה ברחוב פנים מאירות.ארוכות טלפון שיחות ניהלנו לבין ובין יום, מדי כמעט נפגשנו ואני יצחק החליט האספות אחת לקראת ותכניות. פעולה דרכי ולהתוויית המצב להערכת זה לדעתי כעל מועמד למזכ"ל האיגוד. על עצמו בלי לשתף אותי, להכריז יצחק, היה צעד פזיז, מאחר שהמזכ"ל עמד להיבחר על ידי צירי הוועידה ולא על ידי כלל יטרפדו פחדתי שהם ואני עוד שבממסד ההסתדרותי חששו ממנו, הבוחרים. מה את הבחירה. לזמן-מה עבר בינינו חתול שחור. בחומר שאני הפצתי המשכתי לקרוא לבחור ביצחק כציר, אך הוא, לעומת זאת, הסיר את שמי מהרשימות שהפיץ. לבסוף שנינו נבחרנו כצירים לוועידה מטעם מחוז ירושלים. הוא, כמובן, במקום הראשון

ואני במקום נמוך יותר.ואכן, אשר יגורתי בא. ההסתדרות, בתירוצים שונים ומשונים, שקלה לבטל את בירושלים, מזכיר מפא"י ברעם, עוזי ובעזרת עמדתי העצמאית בזכות הבחירות. הצלחתי האיגוד, מזכירת ובעבר עובדות אימהות ארגון מזכ"לית ארד, ונאווה

להניא את נציגי ההסתדרות מהחלטתם לערער על תוצאות הבחירות.כל דעת על סוכם ההסתדרות, הנהגת עם ארוכות שתדלניות שיחות בתום המעורבים שתוקם ועדה מכינה לוועידת האיגוד. לבקשת הצדדים, לקחתי על עצמי את עזבה שדוניו לאחר המזכ"ל מקום ממלא תפקיד את וגם הוועדה רשות את

תפקידה.תחום וראשי בכירים שרים, בהשתתפות והדר פאר ברוב התקיימה הוועידה העבודה הסוציאלית ממשרדי הממשלה, מהאקדמיה ומהשדה. הנואם המרכזי היה יונה רוזנפלד. למחרת התקיימו דיונים בנושאים אקטואליים, שאת הבולט פרופ' חוק הבטחת הכנסה. בנושא רוטר, רפי לאומי, לביטוח ניהל מנכ"ל המוסד בהם כנראה יצחק, שחשש לבין ביני ומתחים במהלך הוועידה התגלעו כמה אי-הבנות מתח, רוויות היו למוסדות הבחירות האיגוד. מזכ"ל תפקיד על מולו שאתמודד ויצחק נבחר כמעט פה אחד. את היבחרותי למזכיר מחוז ירושלים טרפד גד הררי, לידי בחירתי הועברה תקנונית אי-התאמה של ובאצטלה מלוכלך, תרגיל שעשה

הצירים במחוז.חזרתי הביתה במפח נפש גדול על כך שזה הגמול שקיבלתי על פעילות מאומצת רבה כי באכזבתי באיגוד. המהפך את בהצלחה הובלתי שבהן שנים כשלוש של רציתי לפרוש מכלל פעילות, אך בעקבות התגייסותם המסיבית של חברים רבים, כולל יצחק, הסכמתי להציע את מועמדותי לתפקיד מזכיר מחוז ירושלים. להפתעתי נאלצתי להתמודד מול שני חברים אחרים. הבחירות התקיימו ונבחרתי ברוב גדול.

נתן לבון

242

איישו הזה התפקיד את בעבר משלו. מחוז מזכיר לאיגוד היה לראשונה כך, פקידי הסתדרות שהחזיקו גם בתפקידים אחרים, למעט תקופה קצרה שבה אחד העובדים הסוציאליים מילא בהתנדבות את המטלה הזאת. לא הכול הלך חלק או על שטיח אדום, כי גם להשגת הכרה זו מטעם מועצת פועלי ירושלים, נאבקתי קשות

חודשים מספר.

*

אלה סבלה מאוד מאנגינות חוזרות ונשנות שהיו מלוות בקוצר נשימה, לרינגיטיס, סוג של אסתמה. מדי פעם טופלה באנטיביוטיקה, באדים ובזמן התקפים אקוטיים היינו יוצאים איתה לאוויר הצח. באחד ההתקפים, כשהייתה כבת שלוש, מרים, כדי להרגיעה, בילתה איתה ברחוב כמעט לילה שלם. לאחר ששום טיפול לא עזר אשפזנו אותה במחלקת הילדים בבית החולים הדסה עין כרם. לתומנו חשבנו שכאן תזכה הראוי ליחס זכתה לא היא לדאבוננו אך סבלה, על ויקלו מקצועית להתייחסות וכמעט נחנקה. בלילה הראשון מרים נשארה איתה ובבוקר, כשהחלפתי אותה, היא בעבר עבד שבעלה חברתה עם תתייעץ שהיא החלטנו ומיואשת. מבוהלת הייתה כמנהל מחלקת הילדים. כך היה, וציפינו שהדברים יתחילו לזוז. הוחלט להכניסה סובלת שאלה בזמן שעתיים שעה, המתנתי קורטיזון. לה ולהזריק אדים לאוהל נדנודים אקטיביים וקולניים מאוד מצדי, ונחנקת, ודבר לא נעשה. לבסוף, לאחר הכניסו אותה לאוהל האדים, אך קשיי הנשימה רק גברו. פניתי לאחות ולרופא והם אמרו: "שתנסה, שתנסה עוד". אלה התקשתה לנשום ובכתה בכי מרורים. לאחר ופלט: ואז הוא בדק עוד כמה דקות הוצאתי אותה מהאוהל, קראתי שוב לרופא "איזו טעות, היא צריכה אדים קרים". התברר שאוהל כזה אין בבית החולים, כך שנשארה רק האפשרות של זריקת הקורטיזון. את הזריקה הזאת רק רופא מיוחד בתום התמהמה. והוא לו קראו מיון. בחדר עת באותה נמצא והוא לבצע, רשאי שעתיים, הפיוזים שלי נסקו לשמים, ואחרי מנה הגונה של צעקות וזעקות הוזעק סוף-סוף הרופא שהזריק לה את הזריקה הגואלת. בתוך כעשר דקות אלה נרגעה, נשמה בקלות ונרדמה. היא התעוררה במצב רוח טוב, תאבונה חזר אליה, והיא אף

הביעה משאלות לפינוקים ששמחתי לספקן.אחר הצהריים, כשמרים באה לבקרה, כל ההורים והאחיות מצאו לנכון לספר לה על מסכת הצעקות שלי. לי זה לא הפריע כל עוד הושגה מטרתי – שאלה תפסיק

לסבול, מרים נבוכה והתרעמה על התנהגותי הפרועה.בלילה נשארתי לישון ליד אלה ופתאום ראיתי את האחות ליד מיטתה עומדת להעירה כדי לתת לה גלולה. התקרבתי, עשיתי סימן של שקט, ושאלתי איזו תרופה

היא מבקשת לתת לה. כדור שינה, היא ענתה בשיא הרצינות...


243

ההזנחה, ההתעלמות והטיפשות היו מסימני ההיכר של הטיפול באלה באשפוזה המפורסם דאז. אך אף שהכול היה טראומטי, מעצבן ומפחיד, פלאי הרפואה ניצחו. מאז הזריקה נפסקו התקפי קוצר הנשימה שלה, ונשאר רק סימן קטן של הזריקה

המצילה.

*

בין תפקידיי הרבים והמגוונים באיגוד, הרביתי לעסוק בנושא השכר וחתימתי התנוססה לאורך שנים בהסכמים רבים, הסכמים שכמה מהם שינו וביססו את פניה של העבודה הסוציאלית כמקצוע עצמאי. בעבר דרגותיהם של העובדים הסוציאליים היו דרגות של האחיות, לכן גם נקראו "אחיות סוציאליות", ואלה התחלפו בסולם

הדרגות של כלל האקדמאים והפקידים.בחגיגיות נפתח הוא חדש. שכר להסכם ומתן משא החל 1976 קיץ בשלהי במשרדו של שר הסעד המר ונציגים מכובדים של משרד האוצר, אך אווירת החגיגיות התפוגגה עוד לפני שהספקנו ללגום מהקפה. הפערים היו כל כך גדולים, שאני, באופן

ספונטני ובלי לספור עד עשר, קמתי ועזבתי את החדר, ואחריי יתר החברים.נציגים שונים של המשרד, שניסו את זמן-מה התנהלו מגעים לא רשמיים עם דבר יצחק. לבין ביני לסכסך והתאמצו ומשול, הפרד של הידועות כל הטכניקות לא עזר; אנחנו נשארנו נחושים בדעתנו. לרגל חג הסוכות הקמנו סוכת מחאה לפני משרדו של שר הסעד. רעש ומהומה, והטלוויזיה סיקרה בהבלטה. הרוחות התחממו לאור ההתקפה הישירה נגד המר, מראשי תנועת ההתנחלות, על כך שראשו בשטחים

ולא עם העובדים הסוציאליים.נקראנו לפגישה עם שר האוצר רבינוביץ' בלשכתו בקריה בתל אביב. אני העדפתי לא להשתתף בשיחה ונשארתי בחוץ עם מאות המפגינים. גם שיחה זו נכשלה ויצאנו לשביתה כללית מלווה בשביתת שבת מול משרד האוצר ובהפגנה גדולה. ייזכר לטוב ישראל דננברג, מנהל המחלקה בירושלים, שכאות הזדהות ותמיכה דאג לספק מזון

ושתייה לשובתים.אחד אותי. לעצור וניסו השבת שביתת את לפזר המשטרה הגיעה אחד בוקר החברים צלצל באותו רגע לכתב הרדיו רזי ברקאי ולכתב הטלוויזיה אליעזר יערי. הם הספיקו להגיע בעת שאני מובל לניידת ומנהל שיחה נוקבת עם קצין המשטרה, כדי לשכנעו שיאפשר להמשיך בשביתת השבת. כתמיד, התקשורת עשתה את שלה,

והמשטרה הניחה לנו להמשיך. 2,000 בה השתתפו דאז ההערכות שלפי גדולה, הפגנה ערכנו יומיים כעבור מתוך כלל 3,000 העובדים הסוציאליים. במהלכה, כדי להסביר את צדקתנו, נכנסנו

לחדריהם של כל פקידי משרד האוצר, עובד סוציאלי מול כל פקיד.

נתן לבון

244

חצינו את כל העיר, וכשההפגנה הגיעה אל מול משרד הסעד, ברחוב דוד, התלהטו הרוחות והיא עמדה לצאת מכלל שליטה. בכירי המשרד נבהלו, הציעו לחדש מיד את המשא ומתן וביקשו לפזר את ההפגנה. נענינו לפנייה, ובקושי פילסתי לעצמי דרך בתוך ההמון כדי להיכנס למשרד. מהמרפסת של הקומה השנייה קראתי לעובדים להתפזר, כי בינתיים מטרת ההפגנה הושגה והבטחתי שאם יהיה צורך נחזור ונפגין.

הרגשתי נבוך אך מרוצה מהמעמד החריג והמיוחד הזה.שבוע קיצור לראשונה נקבע אז היסטורי. כמעט הסכם, על חתמנו לבסוף מסלול "תוספת המושג נולד כן כמו ישיר. בטיפול לעובדים שעות ל-39 העבודה נמרץ" לעובדים שיתחייבו לעבוד שנים מספר בטיפול ישיר, וחשוב מכול, הוקמה קרן השתלמות ייחודית שלנו, שנפתחה גם עבור העובדים הסוציאליים המוסמכים

הלא-אקדמאים.

*

הייתי שותף לעוד הרבה מאבקים והסכמי שכר במשחקי המשא ומתן השונים. עקיב מיליטנטי קו הובלתי למעשה אך המפשר, הנוח האיש תפקיד את מילאתי של זכויותיהם על ולשמור השדה עובדי את לקדם חשוב לי היה תמיד מאוד. הגמלאים. נקטתי שיטות שונות ומשונות, ואחת החברות הוותיקות מזכירה לי עד שנמשך עניין וסגרנו המעסיקים נציג עם לשולחן מתחת הסתודדתי שפעם היום

שלושה לילות תמימים.הישג חשוב ועקרוני נוסף הושג בהסכם של שנת 1980, שבו נקבע לוח שכר נפרד

לעובדים הסוציאליים. צעד נוסף בעיצוב פניו של המקצוע ובקידום עצמאותו.מול והמפרכים הארוכים בדיונים הוגנים, עבודה ותנאי שכר למען במאבק ורוח מקוריות ובעיקר וסובלנות סבלנות עצבים, הרבה השקעתי המעסיקים, המצאה. לרוב אני זה שניהלתי את הגישושים ואת המשא ומתן הלא-פורמלי. למרות כל הנחמדות שלי היו לי עימותים קשים עם המעסיקים ולפעמים עם חבריי לאיגוד, אך תמיד ללא עלבונות ותוך מתן כבוד לזולת. לראיה, אחד הנציגים של המעסיקים

דאז היה בין ראשוני המצטרפים ל"כן לזקן", עמותה שהקמתי לפני כמה שנים.תסכולים, נעדרו שלא וסיפוק מתח מלאי מאתגרים, יפים, ימים אלה היו מקופחים עצמם שראו עובדים של אחרת או זו קבוצה מצד וקיטורים ביקורות

בצדק או שלא בצדק.

*

זכויות על הן מאבקים, מעט לא וניהלתי באיגוד רבים תפקידים מילאתי העובדים הסוציאליים והן למען קבוצות נזקקות אלו ואחרות, אך היריעה קצרה כמה אתאר שבראשי. מהארכיון נעלמו חלקם טבעי ובאופן כולם, את מלהכיל

מהבולטים בהם:


245

כמה חודשים לאחר עלייתו של בגין לשלטון, הכריז ארליך, שר האוצר בממשלתו, על תכנית כלכלית שבישרה ליברליזציה רחבה ופגעה באוכלוסיות החלשות. התכנית התפרסמה ביום חמישי או שישי. היא קוממה אותי מאוד וחשבתי לעשות משהו. להעמיד החלטנו בירושלים, האיגוד מזכירות מחברי כמה עם התייעצות לאחר עסקנו השבת כל הממשלה. ראש של ביתו מול שבת במוצאי מחאה משמרת בטלפונים לחברים ולתקשורת, ובשעה היעודה התייצבנו 12 חברים עם סיסמאות נוקבות נגד התכנית הכלכלית. עוברים ושבים לא הבינו בדיוק את המסר שלנו וכתב ואז, כשחלק מהחברים זמן-מה התחלנו להתקפל, לבוא. לאחר בושש הטלוויזיה לפוזה של רווחה, החזיר אותנו לענייני יערי, כתב הטלוויזיה הגיע מר עזבו, כבר

מפגינים וראיין אותי בנושא.מרוצה מהסיקור הטלוויזיוני, הזדרזתי להגיע לחברים כדי לדווח, כמוסכם, גם והנה בראש לכתב של "קול ישראל". השעה הייתה 18:50, מסרתי מה שמסרתי, המהדורה של שעה 19:00 דווח על ההפגנה של העובדים הסוציאליים נגד התכנית הכלכלית. בטלוויזיה שוב ההפגנה כיכבה עם הריאיון המלא שלי ולאחר מכן דבריו

של ראש הממשלה, מנחם בגין, באותו נושא.ההפגנה עוררה הדים רבים. בטלוויזיה כמעט פיטרו את העורך על כך שהעז לשדר את דבריי לפני דבריו של בגין, ובמרכז האיגוד דרשו לנקוט נגדי צעדים משמעתיים. כמה חברים במוסדות האיגוד טענו שהבעתי דעה פוליטית-מפלגתית, ודרשו להדיח כמה ולאחר לצדי עמד יצחק הסתייגות. מודעת לפרסם וגם תפקידיי מכל אותי ישיבות הסערה שככה באצטלה שהמחוזות הם אוטונומיים וכי זו הייתה פעולה של

מחוז ירושלים.במבט לאחור אפשר לקבוע בוודאות שאותה תכנית כלכלית הייתה נקודת מפנה. ישראל 1977 עד בארצנו: אם להעמקת הפערים החברתיים נתנה את האות היא הייתה המדינה הראשונה בעולם בנושא שוויון חברתי, כיום היא האחרונה בנושא

זה.פעולת מחאה נוספת שזכתה לתהודה רבה ארגנתי כמה שנים אחר כך בתגובה לעוד תכנית כלכלית אנטי-חברתית. סדר פסח שני נערך ברחבת "המשביר". לכבוד האירוע הקמתי קואליציה חברתית רחבה של אישים, ועדי שכונות, אנשי אקדמיה,

ארגוני נשים ו... סעדיה מרציאנו, ממנהיגי "הפנתרים השחורים".מאבק איגוד מקצועי ערכי ניהלתי למען לשכת הרווחה במזרח ירושלים. לאורך עמד תמיד כך על ונוסף אדם, בכוח והן בתקציבים הן קופחה, הלשכה השנים העירייה על שביתה. ספונטנית והכריזו העובדים התקוממו יהודי. מנהל בראשה כמזכיר האיגוד פנו אליי זה לכל העובדים. בשלב פיטורין בתגובה מכתבי שלחה המחוזי וביקשו הגנה, וזו ניתנה להם מכל הלב. העירייה הייתה איתנה בדעתה ואני בשלי. דרשתי את ביטול הפיטורין ותוספת תקציבים וכוח אדם. איימתי בשביתה

נתן לבון

246

של כל אגף הרווחה ובתיאום עם הוועד הכללי, גם של כל עובדי העירייה. היו גם מכתבי הזדהות של אנשי הסגל של בית הספר לעבודה סוציאלית, עצומות, תקשורת

וכו'.לאחר כעשרה ימים הכול נגמר בשלום, והעובדים הוחזרו לעבודה, זכו לתוספת את לנהל ערבי סוציאלי עובד מונה אף זמן פרק ולאחר ותקציבים, אדם כוח

הלשכה.כאמור, מילאתי תפקידים רבים גם לאחר 1981, כשעזבתי מרצוני את תפקיד מזכיר המחוז. המשכתי להיבחר למזכירות המחוז עד ששוב, מרצוני, הפסקתי את הייתי סוציאלית, למדיניות הוועדה כיו"ר כיהנתי היתר בין במוסדות. פעילותי מראשי המאבק נגד האלימות, וכיהנתי בוועדת ההשתלמות ובוועדת הכנס השנתי.

ב-1988 ארגנתי את הכנס הארצי המטורף ביותר שהתקיים עד אז. הכנס התקיים ב"בנייני האומה", אך אירועים התקיימו גם ב"יד ושם", ב"סינמטק", ב"מוזיאון ישראל" ובמקומות אחרים. כמו כן הזמנו חברת חוץ לארגן תערוכת רווחה בלובי ממש, של יריד מסחריים. וגורמים עיריות ממשלה, משרדי של דוכנים היו שבו מלון של הברכה ליד חגיגית פנים קבלת ערכנו הפתיחה בערב וצבעוני. ססגוני הכנסת שבה השתתפו כל המי ומי: ראש הממשלה דאז, יצחק שמיר, שר הרווחה, מ- ויותר האקדמיה בכירי סיעות, ממגוון כנסת חברי נוספים, שרים קצב, משה

2,000 עובדים סוציאליים מרחבי הארץ.התכנית לעומק ירדו לא המכינה הוועדה מחברי כמה לכנס ההכנות במהלך האווירה בהתלהבותי. אותם לסחוף הפעם הצלחתי לא ואני בה, האמינו לא או בוועדה המכינה החלה להיות עכורה. חלק עזבו וחלק גררו רגליים ולא ממש עזרו. אני, בעיה אמיתית, אך נוצרה ידי מתנדבים, על אורגן בעובדה שהכנס בהתחשב הכנס את נאמנים חברים קומץ עם והובלתי לוותר סירבתי הרבה, בעקשנותי

להצלחה מסחררת.כמה מהחברים ביקרו אותי קשות על התנהגותי הלא-משתפת, אך כעבור זמן-

מה הם החלו לראות את עצמם כמחוללי אותו כנס מיוחד במינו של האיגוד.בדפי חותמי את הטבעתי אלה מרתקים שבימים בגאווה לומר יכול אני

ההיסטוריה של איגוד העובדים הסוציאליים בישראל.

21 ביוני 2008


247

56BUCURESTI – MAI 2008

מזדרז אני חזרתי, עם וכעת, לבוקרשט, נסעתי הקודם הפרק כתיבת במהלך להעלות על הכתב את רשמיי.

על נסיעה זו חשבתי מזמן. רציתי להקדיש אותה למין פסטיבל תאטרון, לשחזר ביקור קודם עם דורל משנת 1998, ולצפות מדי ערב בהצגה אחרת. מרים לא רצתה להתלוות אליי. היא לא יודעת רומנית וגם לא ממש אוהבת את בוקרשט. כמו כן, לאיש מבין חבריי דוברי הרומנית לא הסתדר לנסוע. כך שלאחר חיבוטים, ספקות וחרדות החלטתי לצאת לדרך בגפי. מרים הסתייגה מנסיעתי, בלשון המעטה, אך

כרגיל, אלה ואורן תמכו ברעיון ועודדו אותי בהתלהבות.הייתה התשובה עבורי רומניה. שוב פתאום מה אותי שאלו ומכרים חברים שם, אלה; בזיכרונותיי הראשונים הפרקים 18 את קראו וחד-משמעית. ברורה ברומניה, ראיתי את אור העולם ושם נולדו הוריי והוריהם. שם למדתי להבחין בין ומתמלאת, ההולכת מהלבנה ומשקיעתה, השמש מזריחת התפעלתי לאור, חושך מיליוני שבין הקטנה העגלה ועל הגדולה העגלה על החלב, שביל על למדתי ושם

הכוכבים.בכורה הצגות היו והשלג הגשם בתאטרון, המסך בהרמת שנוכחתי לפני עוד לנגד עיניי המשתאות. בטרגובישטה, עיר הולדתי, הרחתי לראשונה את ריח הלילך, ואת האבטיח האדום. הצהוב את המישמש וטעמתי הציפורים, ציוץ שמעתי את ולא הרדיו של קסמו סוד אחר תרתי ולעיתון. לספר הכתובה, לאות התוודעתי נרגעתי עד שפירקתי את המכסה האחורי שלו. פלא התאטרון ומסתרי הקולנוע שבו אותי לכל חיי. אפילו את הדגל הראשון, המושג ומשמעותו, התחלתי להכיר ולהבין אז, וגם את שרבוט המפה ופשרה. את עצם היותי יהודי למדתי שם בדרך הקשה,

.Jidan בעת שילדים רומנים הכו אותי ברחוב וקראו ליבנאלי? נדוש? אולי, אך זאת מציאות חיי ואיני חפץ להסתירה, להתבייש בה או

להתעלם ממנה.

עם לא מעט פרפורי בטן יצאתי בגפי לדרכי, ולמרות גילי חשתי כחייל משוחרר שיוצא להתאוורר ולראות עולם.

לקראת הנסיעה ביקשתי מרלוקה, עורכת הדין שטיפלה בבקשת האזרחות שלי, לקנות עבורי כרטיסים לתאטרון, והיא עשתה זאת ברוב טובה ואף התנדבה לאסוף אותי משדה התעופה. וכך היה. הגעתי באיחור-מה וגם מזוודתי הייתה האחרונה

נתן לבון

248

וזיהתה אותי על סמך תמונות לי בסבלנות, עם אביה, בתור, אך רלוקה המתינה הדרכון.

אני, לעומת זאת, ראיתי אותה לראשונה. עד אז לא ידעתי אם היא צעירה או בחורה ,33 בת צעירה שהיא התברר פרודה. או אלמנה נשואה, או רווקה זקנה, נעימה ולבבית, פיקחית ודברנית. היא גרה עם הוריה בבית שבנו בפרברי בוקרשט, על מגרש בגודל 500 מטר. את המגרש קנו לפני כעשר שנים תמורת שני דולר למטר

בלבד! לשם ההשוואה, היום מוכרים מגרשים באותו מקום ב-4,000 יורו למטר.בשנים נמצאת בוקרשט בבוקרשט. הנדל"ן התפתחות את משקף זה מקרה האחרונות בתנופה אדירה: בונים, הורסים, משפצים, הורסים מה שבנו או שיפצו, ומתקנים שוב מה שבנו לא מכבר. מרימים בניינים רבי קומות מפלדה ומזכוכית, ללא הבחנה, סדר ותכנית נראית לעין. עיר תוססת, שמחה וזריזה, המתנהלת בקצב בנק כמו רבות, ישראליות חברות בה פועלות והרחבה. פיתוח כלכלי, שגשוג של משקיעים בה יש צ'אושסקו. מימי עוד בונה, וסולל עלית פריגת, תנובה, לאומי, גם מסין, מיפן, מהודו ומארצות זרים מכל העולם, רובם מהאיחוד האירופי, אך הברית. אני חושב שלכל בנק בתבל יש סניף בבוקרשט. בנק ליד בנק, שזורים בין בתי מרקחת ומועדוני קזינו, שהם המוסדות הדומיננטיים בעיר. בל נטעה: לא נפקד גם מקומן של חברות ביטוח, סוכנויות רכב וסוכנויות נדל"ן בכל פינה. הקירות מכוסים לחיסכון להצעות ועד מקוקה-קולה מטרים, עשרות על המשתרעות פרסומות והלוואות מפתות, ומעל כולן תעמולת המועמדים לבחירות לעירייה שעמדו להיערך ב-1 ביוני 2008. פרסומות ענק אלו כיסו לא פעם את כיעור המבנים, לעתים הסתירו

את יופיים, וכולם השתתפו במרוץ הרדיפה אחר הממון.יותר בה ונעים תושבים מיליוני לשלושה קרוב בה שחיים עיר היא בוקרשט חדשים אלא שנים, כמה לפני שראיתי כפי מיושנים לא רכב. כלי וחצי ממיליון

שבחדשים, ביניהם פרארי, ב-מ-ו ודגמים יוקרתיים נוספים שאיני מכיר.וערמות של בורות ושיפוצים רחובות בוקרשט מלאי מהמורות, מרוב חפירות זה לא מספיק, בשל מצוקת ואם נפשות להתהלך בהם. וחול. סכנת אבנים, מלט מקום ויוצרים ביתם ליד מדרכה חלקי בשרשראות מגדרים יוזמה בעלי החניה,

חניה, כך שצריך לגלות תושייה וזהירות מרובה כדי לא ליפול במלכודתם.מה שמקל מעט על עומס הכבישים הוא המטרו, החוצה את מרכז העיר ומגיע ביעילות ובמהירות לשכונות מרוחקות עד הפרברים. הקרונות נעימים ונקיים, אך התחנות זוועתיות, תמיד בשיפוצים, המדרגות הנעות לא פועלות והמדרגות הרגילות

היורדות למעמקים הן מכון הכושר הלאומי.השדרה המובילה לפרלמנט, המונומנט של צ'אושסקו, הפכה מרהיבה. הצמחייה והעצים ששובצו בה גדלו והתפתחו, והמזרקות פועלות. הטיפוח והניקיון מוסיפים


249

לה חן ויופי, צבע ורעננות המזמינים לטייל בה. כיכרות רבות עוצבו מחדש בטוב טעם ובתשומת לב לפרטים, ביניהן כיכר האוניברסיטה והמתחם ליד בניין הטלפונים.

בתים ובהם ומפוארים יפים ברחובות צדדיות, בסמטאות שעות שוטטתי מסוגננים שנבנו לפני יותר ממאה שנה, שבהם כל חלון, דלת, גדר ושער הם יצירת אמנות בפני עצמה. לא מעט מהם תוקנו והוברקו, אך גם באלה המקוריים אפשר

להבחין ביופי מעבר לאבק ולנזקי הזמן.טיילתי ברחובות המקסימים הללו ככל שעמד לי כוחי. חזרתי למלון לנוח שעה-

ראש להרים לטייל, בחו"ל: לעשות אוהב עשיתי מה שאני שוב. ויצאתי שעתיים החיים ועל רואה שאני מה על ולהרהר לחשוב להתפעל, טוב זמן זהו ולהסתכל.

בכלל.הפתעה יוצאת דופן המתינה לי בהולכי בשדרות ויקטוריה, העורק המרכזי של העיר. פתאום ראיתי את התאטרון הלאומי של פעם, הבניין שהופצץ עד היסוד בידי הגרמנים, ומאז המגרש עמד בשוממותו. לרגע קט חשבתי שזו פטה מורגנה, אך לא, אכן חזית התאטרון שוחזרה על כל פרטיה, ומאחורה בנו מבנה רב-קומות מזכוכית נופך מקורי לרחוב ולהיסטוריה Novotel. רעיון יפה, המוסיף המאכלס את מלון

שלו.חזרתי לשוק של יום ראשון בכיכר אמזאי (Amzei), שוק צנוע שיש בו הכול: שלא מצוירות וצלחות רקומות מפות רומני), (קבב מיטיטי אפילו וירקות, אוכל עמדתי בפיתוי ורכשתי שתיים מהן לילדיי, וכמובן שני בנקים, שלושה בתי מרקחת

וקזינו בקצה הרחוב.בדיוק לפי התכנית צפיתי בארבע הצגות, באופרה, באופרטה מודרנית ובקרקס. שתיים מההצגות ראיתי בארץ – "מותו של סוכן" ו"ביבר הזכוכית", ולמרות זאת הכותרת גולת והמצוינות. המקוריות ומהתפאורות מהבימוי מהמשחק, נהניתי הצטערתי הפסקות ושתי וחצי שעות שלוש שלאחר "טוסקה", האופרה הייתה התזמורת התפאורה, את במיוחד אוהב אני אופרות. חובב אינני שהסתיימה. והתלבושות, ולא פעם עזבתי אופרה לאחר המערכה הראשונה או השנייה, אך הפעם

רציתי שההצגה תימשך!את אולם האופרה, בנה צ'אושסקו לפי מיטב הסגנון האוסטרו-הונגרי של המאה יציעים וחדרי כבוד, המקום המיועד לתזמורת, ה-19. עיטורים, שלוש קומות של

המסך האדום והאלגנטי, ומעל לכול הגונג המסורתי המבשר את תחילת ההצגה.והקרקס. ערש ילדותי וחלומותיי הוורודים לקחו אותי שוב ושוב על כנפי הדמיון והדימויים. הקרקס בבוקרשט ממוקם במבנה קבוע בנוי אבן שצורתו כצורת אוהל. יצירה ארכיטקטונית מעניינת ושובת לב, מסביבו פארק ואליו מובילה שדרה, שדרת

הקרקס. בתוכו פנימה שמרו על המראה הקלאסי, אך ביתר רווח ונוחות.

נתן לבון

250

ודרך סיפור העלילה של "היער המכושף" הועברו ההצגה הייתה מלאת תוכן, שהולכים ערכים ואהבה, אחווה האדם, כבוד העבודה, וערכים: השכל מוסר

ונעלמים במציאות העכשווית של רומניה המתחדשת העוסקת ברכוש, הון וקניין.והמכשירים האביזרים התקנת בעת בהפסקה, התרחשה האמיתית ההצגה למערכה הבאה. אילו זריזות, מיומנות, הקפדה על כל בורג וקשירת חבל, תיאום בין כולם, הבנות שאינן מילים, כי הם יודעים שחבל אחד שלא נמתח נכון עלול להפריד לכבוד והשאיפה ולאדם לעבודה למוות. כאן מתגלות האחווה, האהבה חיים בין

ולמצוינות.חבל שעדיין הציגו אילוף חיות, אך היה מצחיק לראות ברווזים קדים קידה. אגב, כל שחקני הקרקס ועובדים אחרים הם בוגרי בית הספר הגבוה לאמנות הקרקס של

אוניברסיטת בוקרשט.באחד הערבים התארחתי אצל רלוקה והוריה. הם אירחו אותי ברוחב לב ובסבר להיפרד מהם בקושי הצלחתי ורק קלחה השיחה כימיה, בינינו נוצרה יפה. פנים

בתום ארבע שעות, כאילו היינו חברים ותיקים.הזכרתי את תעמולת הבחירות לראשות העיר ולמועצה. תגובת האנשים הייתה ביחס הפוך לגודל הכרזות שהועמדו בפינות הרחובות, לאורות, למשחקי הצבעים, לזמרירים (ג'ינגלים) ולמזכרות שלא היה להן דורש. הציבור אדיש, "כולם גנבים", הם אומרים. השחיתות שולטת בכיפה ואי-אפשר לקבל שום שירות בעירייה, בדואר ובכל משרד ממשלתי ללא מתנה קטנה או גדולה: מפרחים, ספרים ושוקולדים ועד

מזומנים במעטפות או באריזות אחרות.כמו נסעתי, המשופץ. הכנסת בית את לראות כדי בטרגובישטה גם ביקרתי בימי ילדותי, ברכבת. קרונות חדשים ומודרניים, מתוחזקים היטב. במחלקה שנייה מקומות שמורים לכל נוסע, שקט שלווה. הרכבת עוברת בתחנות הישנות כמעט כמו

במנהרת הזמן, הכול כפי שזכרתי, מאובק ומטולא. רק קולות הרוכלים נעלמו.בתחנת הרכבת הישנה שלא השתנתה, ציפיתי לכרכרה עם הסוסים שתיקח אותי העירה, אך היא נבלעה ונעלמה, כך שהלכתי ברגל. השדרה חידשה את נעוריה, עצי הערמונים מקשטים אותה, המדרכות רוצפו בפסיפס אסתטי של אבנים צבעוניות, בבית גם ביקרתי לעיניים. תאווה והוברקו, שמורקו הישנים, הבתים ולאורכה הכנסת שאמנם קטן עם השנים, אך התייפה. החצר רוצפה וכללה מזרקה קטנה, צמחים ופרחים. בית המגורים הפך לארכיון של האוניברסיטה המקומית, ומבנה

אחר הוכן כאכסניה למשתתפים בסדנאות ובסמינרים.עיר טרגובישטה, יפה כמה מקומית: פטריוטית גאווה עם לבוקרשט חזרתי

הולדתי...

5 ביוני 2008שבוע מאז חזרתי לארץ


251

57לא נולדתי עם כפית זהב בפה

ומהישגיי הטובים ממעשיי רבים ארשום ועוד רשמתי אלה בזיכרונותיי המרשימים, שלי עצמי קשה להודות בהם. בכל פעם אני מתלבט, האם איני מגזים,

מפריז בעובדות או מייפה אותן.לעתים אני עושה פסק זמן בכתיבה, מהרהר מחדש, ואז נקרים בדרכי עמית או עמיתה מהעבר ומזכירים לי נשכחות. כך לאחרונה פגשתי אחות לבריאות הציבור יחד שהרצנו מיזם על בערגה לי שסיפרה היובל, שבקריית הקטנה" מ"הדסה בשכונת האסבסטונים. עבורה זו הייתה התקופה היפה ביותר בחייה המקצועיים,

ואני לבושתי לא העזתי לומר לה שאותו מיזם נפלא נמוג מהארכיון שבראשי.ככל שאני צולל חזרה אל השנים המאוחרות ומתרחק מילדותי ומנעוריי, הכתיבה קשה לי. כאמור, קל יותר לתאר את ימי הילדות, שבהם הפרטים ברורים ובהירים, מאשר את שנות הבגרות המאוחרת, שבהן נהייתי לאיש בעל חובות ואחריות. סימני שאלה ותמיהה רבים מעסיקים אותי: אם הצלחתי כל כך בחיי, למה הם היו לי כה

קשים, או שמא רק חשבתי שהם קשים?כי אולי בקלות, לי הלך לא דבר סובייקטיבית, וגם אובייקטיבית מבחינה הקדמתי את תקופתי בכמה שנים או עשורים, ורעיונותיי נראו מוזרים או מופרכים נבע מדעותיי ייתכן שהקושי ומומשו. או במאוחר מרביתם אומצו אף שבמוקדם הפוליטיות, מהשקפת עולמי הבלתי-מתפשרת, מעמדותיי העקרוניות, אולי לא פעם

השקעתי עודף מאמצים בהשגת המטרה, ואולי כל אלה יחד.היום אני מביט על הרבה מתקופות אלו בפליאה ובהרגשה של "עשיתי את זה", ולמרות זאת לא הייתי מוכן לחזור אף לא לאחת מהן. נשמע לא הגיוני, אך זאת

הרגשתי, וחבל.כאמור, לא נולדתי עם כפית זהב בפה, ואילו נולדתי כך, לא הייתי יודע להתנהג ושלא במודע, בדרך הקשה בהתאם. תמיד בחרתי, מרצון או שלא מרצון, במודע צרור עם במלואו, המחיר שילמתי את בתעלול. ולא בהר התלול והבלתי-סלולה, ענק של קבלות. אחד המעשים שבהם אני גאה הוא עבודתי במוסד לביטוח הלאומי, ולו אקדיש פרק זה, שביד כישרונית ומיומנת יותר משלי היה יכול למלא את דפיו של רומן שלם. אפשר היה לגולל מסכת שלמה של תמיכה ופרגון, חברות ונאמנות מצד אחד, ומתח ותככים, העמדת פנים ושקרים, בדיות והכשלות מצד אחר. אך אני

אסתפק בכרוניקה של העובדות, כרוניקה של העשייה למען הנזקקים.

*

נתן לבון

252

להגשים הלאומי, לביטוח למוסד ועברתי דרום לשכת את עזבתי 1978 במאי חלום אישי וחלום של מקצוע העבודה הסוציאלית בארץ, זה עשרות שנים: לבסס מבחינה חוקית את מתן העזרה הכספית, "תמיכת הסעד", שניתנה עד אז על בסיס קריטריונים מעורפלים, שיקול דעת ושרירות לב. להפוך אותה מחסד לזכות במסגרת חקיקת חוק שוויוני שיעמוד במבחן משפטי: "חוק הבטחת הכנסה". חוק זה שחרר מהעיסוק (סעד) חברתיים לשירותים בלשכות הסוציאליים העובדים עמיתיי את

בכסף, ואפשר להם לעסוק בעבודה טיפולית.זכות גדולה נפלה בחלקי ולא שיערתי כמה מכשולים מסתתרים מעבר לפינה, והיו הרבה פינות, אך לשמחתי, כוחותיי עמדו לי ועברתי את מרביתם. דבר זה לא

היה קורה ללא תיווכה, המלצתה ותמיכתה של חברתי הטובה ברכה בן צבי.

במוסד האיצו בי להקדים ולהתחיל לעבוד על הנושא, וכשהגעתי התברר שאפילו חדר או שולחן לא הוקצו לי. למעשה הם הריצו ניסוי שנה לפני כן, ברמלה ובכפר סבא, ואני הייתי אמור להרחיבו לסניפים נוספים, להפיק לקחים ולהסיק מסקנות שיובילו לחקיקה, ליישומה ולאכיפתה. הניסוי התבסס על כך שכל רשות מקומית הייתה צריכה להסכים שתמיכות הסעד שנתנו עד אז מחלקות הסעד שלה ישולמו על ידי הביטוח הלאומי, ובכך גם לוותר על תקן כוח אדם, והמוסד לא בהכרח העסיק

את העובד שישב על אותו תקן.אמרו תחילה לגבותו. חייב היה הרווחה משרד הניסוי הרחבת לצורך כמובן, לי במוסד שקברניטי משרד הרווחה לא כל כך רוצים בהעברת הנושא. הפעלתי את כישוריי ואת קשריי, והשגתי הסכמה מלאה של כל הגורמים הנוגעים בדבר, ואפילו ותיאומים. אז, אותם האנשים שרצו שאגיע כמה עובד כאיש קשר מונה מטעמם שיותר מהר ולהתחיל בעבודה, מצאו תירוצים שונים להאט את הקצב. נתנו לי לרוץ למחלקות רווחה לשכנעם להעביר את מתן התמיכות אלינו, ואחר כך להיפגש עם מנהלי סניפים במוסד שייקחו לעצמם את המטלה הזאת, וברגע האמת בלמו אותי.

המשחק הזה, ללא חדר ושולחן, "תלך-תבוא", נמשך שנה שלמה.תהליך החקיקה נתקע פעם במוסד לביטוח הלאומי, פעם בכנסת ופעם במשרד זה או אחר, כשחלק מהממונים עליי עמדו מאחורי הסחבת המרגיזה הזאת. איבדתי את סבלנותי וכתבתי מכתב זועם ומאיים אל השר, ישראל כץ, באמצעות המנכ"ל, רפי רוטר, ואף נפגשתי עם השר פנים אל פנים. את כץ הכרתי כמרצה שלי ומפעילותי באיגוד. הוא היה איש חביב ומסביר פנים, שהכיר בחשיבותו של החוק. הוא הרגיע אותי והבטיח להניע את ההליכים, ושבתחילת 1982 החוק ייכנס לתוקפו. אז קבענו תקדים במינהל הציבורי הישראלי: 87 תקני כוח אדם הועברו מהרשויות המקומיות

למוסד לביטוח לאומי לצורך הפעלת החוק.


253

העניינים החלו לזוז. הכול בוצע, אך השירות להבטחת הכנסה נשאר הילד החריג והסורר של המוסד. רבים מהמנהלים התנהגו כאילו הם עושים לי טובה אישית, ורק מעטים הבינו את החשיבות הלאומית של החוק. כקוריוז אציין שמיד עם תחילת עבודתי יצאה משלחת לאנגליה ללמוד שם את הנושא, אך אני לא נכללתי בה. כמו כן התקבלתי למוסד וגם עברתי מכרז כמנהל לכל דבר ועניין, אך רק בנובמבר 1980 הוזמנתי לראשונה לכנס המנהלים שדנו בחוק הבטחת הכנסה. ובעוד שנתיים לאחר שילמו (לפחות המקבילים למנהלים כמו נלווים ותנאים משכורת לי אושרו מכן

רטרואקטיבית, כולל ריבית והצמדה).המוסד מנהלת התכנסה כך לשם רבות. תקנות תיקון הצריכה החוק הפעלת למשך יומיים לדון בתקנות השונות. אני הצגתי את האוכלוסיות השונות שלכל אחת מהן תקנה משלה, כגון אימהות נטושות, ילדים עזובים, אסירים משוחררים ומצבים טרגיים מסוגים שונים. משתתפי הדיון התקשו להבין שיש אנשים במצוקות כאלו,

ובערב, לאחר הדיונים, שמעתי אותם מתלחשים: "כנראה נתן קודח ממוחו".

*

בקיץ 1981 מרים נותחה באחת מריאותיה לאחר שהתגלה בה גידול קטן שלא לניתוח. כבד בלב הלכה רבות, והתייעצויות בדיקות לאחר טיבו. מה ברור היה הניתוחים, חדר ליד בדריכות המתנו ואני אורן אלה, שעות. כמה ארך הניתוח הגידול היה אצלה מלידה, וככל הנראה לנו שהכול בסדר והודיע יצא וכשהרופא לחגוג בצהלה, העירה יצאנו לראותה הורשינו לא שעדיין מאחר משמחה. קפצנו את קנינו למרים בקניות. מכן ולאחר חגיגית בארוחה קודם המתח, את ולפרוק החלוק המסורתי, לאורן, שהיה אז בקיבוץ, קנינו אופניים מיוחדים שרצה מזמן, גם

הלכנו לסוכנות נסיעות לברר פרטים על טיול לסקנדינביה. ולאלה מה קנינו ?מרים את מצאנו מרומם, רוח ובמצב פרחים זר עם החולים, לבית כשחזרנו כעוסה על כל העולם, ובייחוד על הרופא. היא סיפרה שהרופא בישר לה שאין לה כלום ושהניתוח היה לחינם. עד היום היא מספרת כיצד העז לומר לה דבר כזה בעת

ששכבה עם מיליון צינורות, באפיסת כוחות וכאובה.בספטמבר נסענו לסקנדינביה. הממונים עליי כעסו מאוד שבעיצומן של ההכנות להפעלת החוק יצאתי לחו"ל לשלושה שבועות וחצי, אך בהתחשב בניתוח של מרים נצרו את פיהם ואני חגגתי את נקמתי המתוקה אחרי חודשי ה"ייבוש" הרבים. גם

ידעתי שעובדיי ועמיתיי לא יחסכו מאמץ כדי לבצע את כל הדרוש.

*

סניפי המוסד, אלה שהשתתפו וכל לתוקפו, נכנס הגיע, החוק 1982 בינואר 1בניסוי והאחרים, פתחו את שעריהם לתובעי הבטחת הכנסה. קדמה לכך סדרה של קורסי הדרכה שהתקיימו בעת ובעונה אחת בכמה מקומות בארץ, ואני ועוד כמה

נתן לבון

254

מעוזריי נסענו ממקום למקום להרצות ולהדריך בהם. מבצע בהיקף ובשיטות כאלו נערך לראשונה בתולדות המוסד לביטוח הלאומי, ובמהלך השנים לא חסרו מבצעים

חדשניים נוספים.חוק הבטחת הכנסה מבוסס על מבחני הכנסה ועל מבחני תעסוקה, כך שחלק מהתובעים מופנים לשירות התעסוקה לחיפוש עבודה. אך שירות התעסוקה פתח בעיצומים, ונאלצנו למצוא שיטות ובדיקות אחרות כדי לא לקפח אף אדם ולהבטיח

לו אמצעי קיום מינימליים.בכלל, אחת המכשלות של חוק הבטחת הכנסה הייתה דרך פעולתו של שירות התעסוקה. הם התייחסו לאוכלוסייה הזאת בבוז, לא עשו מאומה כדי לחפש להם

עבודה, ונתנו לרבים מהם "המלצות" שהם אינם ניתנים להשמה.מצפוני פקיד אחד, צדיק נמצא התעסוקה שירות של העכורה האווירה בתוך ומסור, שיחד איתו יזמתי כמה מיזמים תעסוקתיים ביערות קרן הקיימת ובאתרים ארכאולוגיים. שניים מהם, בבית שאן ובסוסיה, הם פרי עבודתם הנאמנה של תובעי הכשרה ושל חד-הוריות אימהות של מיזמים גם היו הכנסה. להבטחת הגמלה

מקצועית שקדמה לה השלמת השכלה בסיסית.לדאבוני, למרות הצלחתם של מיזמים אלה, משרד האוצר לא גילה מספיק הבנה ורגישות והפסיק כמעט את כולם. זה לא מנע ממנו, לאחר שנים, להשיק בהשקעות

אדירות את "תכנית ויסקונסין" הגרנדיוזית והמפוקפקת.השירות להבטחת הכנסה פעל בשיטות מנהליות חדשניות ויעילות ביותר, והפך לאחד האגפים המוצלחים במוסד. מדי שנה, יחידה זו או אחרת הוכתרה כיחידה כלפי והטענות הטרוניות המשך את מנעו לא אלה כל המוסד. של המצטיינת

האוכלוסייה ה"לא-מוצלחת" הזאת.בימים ירושלים בסניף ביקר רבות, שנים הנושא את שלמד המנכ"ל, רוטר, הראשונים להפעלת החוק, ואחר כך אמר לי בהתפעלות שהופתע לראות שאנשים

שפגש בחדר ההמתנה למדור להבטחת הכנסה הם אנשים רגילים...תובעי כלפי שנהגו האמביוולנטי היחס ועל הקדומות הדעות על מעיד הדבר הגמלה להבטחת הכנסה. חלק נכבד ממנהלי המוסד לא הפנימו לחלוטין שגמלה זו

אינה חסד אלא זכות, זכות חוקית.להפעיל השתדלתי בגלגליי, שתקעו והמקלות ההמולה הסטיגמות, כל מול

שירות אנושי ומבין, אוהד ותומך, וגם עמדתי בכך.זמן קצר לאחר הפעלת החוק התחלפה הממשלה ואבו-חצירא ממפלגת "תמי" התמנה לשר הרווחה. הוא כמובן הדיח את רוטר ומינה איש משלו, עו"ד דני עזריאל. לו, ומחוצה במוסד בתפקיד רוטר את להשאיר ציבורית מערכה קדמה זה לצעד שבה היה לי חלק נכבד, אך לשווא: עם כניסתו של המנכ"ל החדש חשו המנהלים של


255

המשרד הראשי מאוימים. התכנסנו, בחרנו ועד, ואני, המנהל הצעיר ביותר במוסד, נבחרתי ליו"ר הפורום.

*

עם כל המתח והבלגן שהיה בחודשים שלפני הפעלת החוק, כשפעולות ההכנה וההיערכות היו בעיצומן, פרצה שביתה בביטוח הלאומי, וידיי וידי עובדי היו כבולות. מרוב עצבים ומתח החלטתי לממש חלום ישן, לקנות דירה חדשה, כי הדירה שלנו

ברחוב בן ציון הייתה בדמי מפתח.במשך שלושת ימי השביתה עיינתי בכל המודעות למכירת דירות וטיפסתי על פיגומים רבים בשכונת רמות וגילה. כשמצאתי כמה אפשרויות מתאימות, חזרתי לביקור נוסף עם מרים. לבסוף הבחירה נפלה על דירה נחמדה של שלושה חדרים עם יציאה לחצר, בשכונת גילה. בדמי קדימה סבתא לאה עזרה לנו, את התשלום הראשון פרענו בעזרת קופת גמל, ובשביל היתר לקחנו משכנתא שאת רובה שילמנו

מדמי השכירות. וכך נהיינו לבעלי בית. מי אומר שלא כל עכבה לטובה?

*

מבחן חשוב להבטחת הכנסה היה בשנות האינפלציה הגדולה 1984–1985, בעת שהשכר נשחק מדי יום, גמלת הבטחת הכנסה התעדכנה מדי חודש, ועשרות אלפי

שכירים פנו למוסד לבקש השלמת הכנסה לשכרם המדולדל.הסניפים הוצפו בפונים, העובדים לא עמדו בפרץ, ואז יזמתי הקמת יחידת מטה המורכבת מעובדי מחלקות שונות במשרד הראשי. הכשרנו אותם בקורס מזורז והם טיפלו אך ורק בתביעות להשלמת הכנסה. העבודה התבצעה חלקה במשרד הראשי וחלקה בניידת שהגיעה, לפי הצורך, לסייע לסניפים העמוסים. הרעיון עורר תחילה ספקות רבים אך במבחן התוצאה זכה להרבה תשואות וכבוד, בעיקר מצד מנהלי הסניפים. כמה עובדים של היחידה התגלו ככישרונות אמיתיים, וזה היווה עבורם

קרש קפיצה לתפקידים בכירים.כך השירות להבטחת הכנסה מילא תפקיד לאומי ממדרגה ראשונה, ובעת משבר כלכלי נתן מענה למצוקותיהם הזמניות של עשרות אלפי משפחות. גם בגלי העלייה השונים מצא השירות שיטות הולמות לתת מענה ראוי, הולם ומותאם לעולים. למען העולים מאתיופיה הסדרנו ניידות מיוחדות שהגיעו למרכזי הקליטה שבהם שהו, והכשרנו קבוצה של בנות אתיופיות שתסייעו להם למלא את טופסי התביעה. איתנו הגיעו גם נציגי הבנק לעזור להם לפתוח חשבון ולהשתמש בהמחאות, ולשם שינוי

אף ויתרו להם על העמלות.זרם העלייה מחבר העמים חייב אותנו בהיערכות מורכבת ורחבה יותר. הגשתי נתונים שלא תאמו כלל לאלה של מנהל התכנון נתונים משלי, תכנית עם הערכת והמחקר של המוסד. פגעתי בקודש הקדושים של המחקר והסטטיסטיקה. לאחר

נתן לבון

256

הרעש והמהומה, נזיפות וקריאה לסדר, קיבלו את התכנית שהתבססה על התחזית שלי.

הממוכן, המערך והחלפת שינוי כללה היא במוסד. ורע אח היה לא לתכנית ויצירת מערך חדש שיאסוף בעצמו את כל הנתונים הנמצאים בקבצים השונים של המוסד על תובע גמלה להבטחת הכנסה – פרטים מזהים, הרכב משפחה, כתובת, בעלות על רכב, גמלאות וקצבאות אחרות ועוד. נשמע מפחיד אך זה קיצר מאוד את

הליך הטיפול בבקשה ואישורה.בענייני בורותי את לנצל שניסו המחשבים אנשי עם סוערים ויכוחים ניהלתי שהמחשב בנחישות טענתי אני אך אפשרי", בלתי "זה פעם מדי לי ולומר מחשב הוא כול-יכול. ואכן, הודות להתעקשותי בנו את המערכת הממוחשבת המתקדמת

והמשוכללת במוסד.עם לא מעט חריקות והתנגדויות, הוכחתי שבעזרת תוספת קטנה למצבת כוח האדם ומחשוב משוכלל, אפשר לפתור בהצלחה את בעיות העומס. גם אנשי מינהל

המחקר נאלצו להודות, גם אם בחריקת שיניים, שתחזיתי התממשה.מעניין לציין שהבוס שלי, ישראל ערד, שכמה שנים לאחר שעזבתי למד במכללת פו"מ של צה"ל, הגיש כעבודת גמר את פרויקט קליטת העולים של הבטחת הכנסה. משום מה שכח להזכיר מי הגה, תכנן וביצע אותו. עם ערד היו לי יחסים מורכבים מאוד: מצד אחד מחלוקות והתנצחויות, ומצד אחר פרגון ותמיכה. לא פעם הודה בדיעבד שצדקתי. חברים סיפרו שלאחר עזיבתי היה נוהג לומר במצבים מורכבים: "נתן חסר לי היום". בפגישתנו האחרונה, כשהצטלבו דרכינו לכנסת במערכה למען

זכויות הזקן, אמר לי בבדיחות הדעת: "עכשיו אני חושב שאני נתן לבון".האין- מהוויכוחים הסיזיפיים, מהדיונים עייפתי שקצרתי ההצלחה למרות

עמידתי בשל לקדמני שסירב ציפורי, מרדכי המנכ"ל של מהתנכלותו סופיים, פרישה לכיוון לגשש החלתי 60 ובגיל ועוצמתי, עצמאותי ודעותיי, עקרונותיי על

מוקדמת.בפברואר 1993 עזבתי את המוסד ויצאתי לפנסיה, אך לא לפני שאותו ציפורי

העניק לי ולשירות להבטחת הכנסה את פרס היחידה המצטיינת של המוסד.הנאמנים, עובדי את להזכיר המקום זה במוסד, מעלילותיי שאפרד ולפני שותפים היו הנועזים, מחלומותיי שסבלו לדבר, המשוגעים קץ, לאין המסורים שעבורם הכנסה הבטחת תובעי למען הצדק, למען הבלתי-פוסקות למלחמותיי לגילוי המתחזים נזקקת לא היססתי לפעול נחקק החוק. למען אותה אוכלוסייה

והרמאים, שהוציאו שם רע לנזקקים באמת.חשוב לציין שלאחר עזיבתי, סגניתי קאטי גינזברגר, רבת הפעלים, האנרגיות, היוזמות והמעשים, קיבלה את תפקידי. לאחר מותה הטרגי נתמנתה לתפקיד אורנה וירקוביצקי, שהחלה את הקריירה שלה אצלנו כעלמה צעירה, הספיקה להתחתן,


257

ללדת ילדים, ובימים אלה בנה הבכור מתגייס לצבא. אורנה, אישה אינטליגנטית, מוכשרת, נעימת סבר, בעלת עיניים מאירות וחיוך ממזרי, הרחיקה לכת והתמנתה

לסגנית מנהלת מינהל הגמלאות.רותי, מזכירתי החביבה, היעילה והעקשנית, התחילה לעבוד איתי כשהייתה בת 18, בעת שהייתי עדיין עובד "פורח", ללא חדר ושולחן. את רותי הושיבו עם מזכירה אחרת שלא פסקה להציק לה ולומר לה כמה היא מפריעה, והיא הייתה באה אליי בוכייה ואני, כאבא טוב, עודדתי אותה ובאותה הזדמנות גם את עצמי. רותי קשרה את גורלה התעסוקתי בי, ובחריצותה ולא מעט בעזרת הממזריות שבה, התקדמה מבוקשת ומרצה סניפים מדריכה בכירה, פקידה היא וכיום שלב, אחרי שלב

בקורסים ובהשתלמויות. מי יודע, אולי עוד תגיע לתפקיד מנהלת השירות.לשליחות, ומסורים יקרים טובים, כולם עובדים, כמה עוד עבדו איתי במטה ביניהם יפה טובלי, שהייתה סגניתי הראשונה, בחורה אצילית, יפת נפש ויפת מראה, וחכמה, פיקחית ארץ, ודרך טובים נימוסים והשכלה, ידע בעלת אופקים, רחבת יפה חלתה במחלת ממארת, וכשהעריכה שסיכוייה ויכולת ביצוע. מלאת רעיונות

להחלים אפסיים שמה קץ לחייה.היו עוד רבים, מצוינים, שהלכו אחריי באש ובמים, עבדו במסירות יוצאת דופן,

ולא היססו לסכן את מעמדם ואת מקום עבודתם כדי לעמוד לצדי ולהגן על כבודי.שהעריכו ומעריצים, אוהבים עמיתים, ידידים, חברים, הרבה רכשתי במוסד אותי ואת אופיי, את דרך מחשבתי ואת מעשיי. לא פלא שחלקם שמחו להצטרף

אליי ל"כן לזקן".

12 ביולי 2008

נתן לבון

258

581978 – אורן מתגייס ואלה הולכת לכיתה אל"ף

לפעמים החיים מזמנים צירופי התרחשויות ומאורעות חשובים. צירוף כזה קרה בשנת 1978, וכמה טוב שכל האירועים היו חשובים ומשמחים.

את לכתוב מסיים שאני חשבתי ואני שנה, 30 לפני "רק" אתמול, קרה זה זיכרונותיי. ככל שאני מתקדם בכתיבה, אני נוכח לדעת כי חלקים גדולים מקורות ורצון טוב אולי עוד מעט מאמץ נייר לקמוס. אך עם על נכתבו חיי נמחקו כאילו

משהו יבצבץ, בכחול או בירוק, ויעלה ממרתפי הזיכרון.

בשנת 1978, כשהתחלתי לעבוד במוסד לביטוח לאומי, חזרתי לראשונה לרומניה לטיול שורשים מהוסס. במקביל, באותה שנה, עברתי עם ילדיי בצומת דרכים חשוב

בחייהם מבחינה אישית ומשפחתית.נחת כן לפני מעט ישראל–מצרים. ביחסי דרמטי מפנה אירע גם שנה באותה המדינות. שתי בין שלום להסכם דרך ופתח בכנסת, ונאם בלוד סאדאת אנואר יוקדת משנאה – הישראלי בציבור שחל הדרסטי השינוי את לראות היה מעניין כלפי מנהיג העם המצרי, עמו ומדינתו, לאהדה גורפת של ההמונים שרצו לקנות את דגל מצרים כדי לנופף לנשיא והריעו לו בכניסה לירושלים. אני יושב מול הטלוויזיה בשחור-לבן וצופה במחזה צבעוני זה, לא מאמין למראה עיניי, פורץ בבכי של שמחה

והתרוממות רוח.

*

אורן למד בבית הספר "חוות הנוער" וסיים בקושי את כיתה י"א. כרגיל, המורים מוכנים היו לא זאת ולמרות ושם, פה עין העלימו כולם גם, המנהל אותו, אהבו כולו כל שקוע היה הוא מכך. התלהב כך כל לא אורן וגם י"ב, לכיתה להעלותו בשמו"ץ, שסיפק לו יותר חוויות ואתגרים מאשר בית הספר. עם זאת, אורן הוכיח שכשמשהו מעניין אותו הוא מצליח לבצעו על הצד הטוב ביותר. הוא הצטיין בנגרות, קיבל עשר בסרטוט, ואחת מעבודותיו הוצגה בבית הספר עוד כמה שנים לאחר שעזב. הוא תכנן לעשות בגרות אקסטרנית ולעבוד. ואכן, עבד כמו שד ב"חברה למדליות" לימודיו מתוך זמן קצר הפסיק את לבגרות אקסטרנית. לאחר לבית ספר ונרשם כוונה ללמוד אחרי הצבא, והעדיף להתחיל לעבוד ולהמשיך להיות מעמודי התווך וגם בהופעתו, בחולצתו הכחולה, של הקן בירושלים. התפרסם במעורבותו הרבה בשיערו הפרוע ששבה את לב הבנות, וברגליו היחפות. בלילות לאחר המפגשים בקן


259

הלך עם חבריו לעיר העתיקה לנגב חומוס או לאכול מאפה או פיתה מיוחדת. אני פקחתי עין תורנית עד שחזר הביתה, ונרדמתי רק עם חריקת המפתח במנעול.

כבר סיפרתי, הקשרים בינינו היו יותר מטובים. עוד בהיותו תינוק, כשהתעורר בלילות או במצבי מצוקה שונים, אינסטינקטיבית קרא "אבא". כך קרה גם בבגרותו. לאחר שנחשף בעבודתו למכונת ריתוך, ועיניו צרבו והפריעו לו לישון, הגיע למיטתי

בלילה וקרא אבא, והלכנו יחד לחדר המיון בבית החולים שערי צדק.באחד הימים אורן הודיע שהוא עובר לגור ב "מעון קיץ" באחד הבתים שבשכונת ליפתא הנטושה, שנודעה כמרכז בילוי של עבריינים ומסוממים. ללא אומר הגעתי

לשם ברכב וגדעתי באבה הרפתקת נעורים זו.לאורך שעשינו ובתיקונים בשיפוצים השתתף ותמיד כמוהו, מאין חרוץ אורן השנים בבית. כבר בגיל 16 ריצף קיר שלם במטבחנו הצנוע, ובתקופה אחרת בנה קיר הפרדה מעץ אורן, כולל התקנת דלת הזזה עם סגירה מדויקת. פעם אחרת בנה

בוידם, אף הוא מעץ אורן, שעורר התפעלות אצל כל באי הבית.לבו לב זהב, רגיש למצוקות הזולת ומשענת לחבריו. במבצע אנטבה, כשהוריו

של חברו הטוב דני היו בין החטופים, הוא לא מש ממנו עד שהפרשה הסתיימה.וברגע מכוניות של גרוטאות מגרש ליד עברו הם הערבים באחד דני, אפרופו של שטות התפתו לגנוב דלת של מכונית. המשטרה תפסה אותם ופתחה להם תיק. אוי לבושה, הבן שלי, בנו של העובד הסוציאלי המוכר והמכובד, נתפס בגנבה. הוא הופנה לקצין מבחן, שלאחר כמה שיחות סגר את תיקו. עד היום אני מתחרט על

החריפות שבה הגבתי על מעשהו.אורן היה נער בעל כישורים טכניים מפותחים, התחיל ללמוד נהיגה בגיל 17 אצל יצאתי רישיון, לפני שקיבל עוד ואת מרים. בזמננו אותי דוד, אותו מורה שלימד לרחוב וראיתי אותו נוהג ומחנה את הרכב ליד הבית. העדפתי להעמיד פנים שלא

ראיתי אותו, והוא למד את הלקח ונשאר אסיר תודה על כך.ב-9 במרס 1977, כשמלאו לו 17 וחצי שנים, יום לאחר שקיבל רישיון, בטסט ראשון כמובן, נסענו לחיפה לחגוג את יום הולדתה של מאמיקה. מובן שאורן נהג הלוך וחזור בבטחה ועקף בזהירות מכוניות ואוטובוסים. כשהגענו הביתה ושמענו חדשות, התברר שהוא עקף, בין היתר, את אוטובוס המחבלים שביצעו את הפיגוע

בכביש החוף.עוד הרבה סיפורים אפשר לספר על אורן, ילד ונער מיוחד שאהב ואוהב עד היום עבודת כפיים, צילום ועוד. על החוגים הרבים שהשתתף במוזיאון ישראל. בסקרנותו

הרבה התנסה בנגינה בחליל ובגיטרה, במשחק ובמה לא.מרים התקשתה בגידולו של אורן. היא ידעה לתפור לו בגדים יפים ומקוריים, לאפות לו מדי פעם עוגה לטעמו או ללוותו למחנות קיץ, אך לא יכלה להשלים עם בין נחלקה היא יותר. עוד התקשתה ההתבגרות בגיל ללמוד. אהב שלא העובדה

נתן לבון

260

היותה אם אוהבת ותומכת לבין הביקורתיות המופרזת שלה על מעשיו והתנהגותו. תמיד אמרה לי: "תגיד לו", "תדבר איתו", ואני נקרעתי בין הצורך לחבק ולהגן עליו

לבין ההכרח להציב לו גבולות.באחד הימים הגעתי הביתה וראיתי את אורן אורז את תרמילו. שאלתי מופתע: למסקנה והגענו "שוחחנו במקומו: ענתה ומרים הולך?" אתה לאן קרה? "מה

שאנחנו לא מסתדרים ושהוא עוזב את הבית...".ולא הצלחתי לרדת לסוף דעתה. הבן שלי עוזב את מההה? עמדתי בפה פעור, לשוחח יצאתי ולא! לא וכתובת? מטרה ללא ברחובות ישוטט ככה, סתם הבית? ניסיתי לשכנעו שאמו אוהבת אותו בדרכה ושמקומו איתו בחוץ, דיברנו ארוכות, איתנו בבית. שנינו חזרנו הביתה עם עיניים לחות, כתף אל כתף. עיניי דומעות גם

בעת העלאת זיכרון עגום זה על הכתב.עברנו הרבה משוכות ומצבים מביכים וכואבים. מרים ואני לא ראינו עין בעין את דרך חינוכם של הילדים. תמיד עמדתי על המשמר מול דרישותיה המחמירות והגנתי עליהם מהתפרצויותיה (שגם אני לא ניצלתי מהן). בחלוקת התפקידים בינינו אני הייתי האבא הטוב והמגונן, אבל גם זה ששומר על כבודה, יותר ממה שהיא עצמה שמרה עליו. הייתי בן ברית של ילדיי וגם ניסיתי להקנות להם ערכים, מידות ומוסר, וכאמור השתדלתי להגן על כבודה של מרים. האם הצלחתי בכך? המציאות הוכיחה שכן. לא מעט בשל הדוגמה האישית, הדיבור הישיר, הכנות, החיוך המלטף והכבוד

הגדול שרכשתי כלפיהם מיום היוולדם כבני אדם חופשיים.הנח"ל בגרעין הגיבוש ערב נכון יותר או הגיוס, ערב חברות. כמה היו לאורן ביישנית, ועדינה, צנומה בלונדינית, בחורה חנה. בשם חברה לו הייתה בקיבוץ,

נעימה מאוד, שכמו רוב חברותיו נקשרה גם אלינו.אותו ליווינו ואני חנה הדרוש, בכל אותו שציידנו לאחר הגיעה. השי"ן שעת לפנות ערב לתחנת אגד בדרכו לקיבוץ שובל, שם עשה את ההכשרה. הפרדה קשתה עליי, ואף יותר על חנה. היא בכתה, נישקה אותו ונפנפה לו לשלום. בחושיה הנשיים ניחשה שזו פרידה לתמיד. ואכן כך היה. בביקורנו הראשון בקיבוץ בישר לנו אורן

שיש לו חברה חדשה, לוסי, שאותה הכרנו רק בביקור השני, כי היא נסעה הביתה.

*

אלה הייתה ילדה מפותחת מאוד, בעלת סקרנות מדהימה, עושר לשוני רב וגם אושר פנימי, כושר הבנה מעל לממוצע וזיכרון מעולה.

היא נולדה בסוף דצמבר ולפי ההסדרים הייתה צריכה להמשיך בגן חובה שנה ועקב לרומניה, נסיעתנו במהלך ולכתוב לקרוא שלמדה בכך בהתחשב נוספת. התפתחותה האינטלקטואלית, חשבתי שחבל שלא תעלה לכיתה אל"ף. לעומת זאת מרים סברה שמוטב לתת לה להתבגר נפשית עוד שנה. לבסוף מרים הלכה איתה


261

אחר לעקוב יש אך א', לכיתה בשלה בהחלט שאלה נקבע שבו פסיכולוגי לייעוץ התפתחותה הרגשית.

הפור נפל. רשמנו אותה לבית ספר שרת בשכונה, אותו בית ספר שבו למד אורן בזמנו, אך עם מנהלת ברמה אחרת, חביבה, אנושית ומסבירת פנים. יום לפני פתיחת אלה הוריהם. עם התלמידות ואת התלמידים את כינסה המורה הלימודים שנת ואני התייצבנו נרגשים וחוששים, ולפי בחירתה של אלה, התיישבנו באחד המקומות האחרונים בכיתה. הופיעה מורה צעירה ונאה, לבבית ופתוחה, בטוחה בעצמה. נראה שמשהו היה חריג בפניה ולאט-לאט הבחנו שעיניה אינן בצבע זהה. זה לא הפריע לה

להיות מורה ומחנכת טובה, חמה ודרשנית, שהתלמידים אהבו אותה, ואלה גם.בשיעורי משתעממת שאלה המורה הבחינה ללימודים הראשונים בימים כבר העברית, כי היא כבר ידעה לקרוא ולכתוב. לכן לשיעורים אלה היא הכינה עבורה מושגים רכשה גם היא בחשבון ידיעותיה. לרמת המתאימות מיוחדות חוברות ראשונים, אך התקשתה בתרגילים המתקדמים יותר, והרומן הלא-מוצלח שלה עם

מתמטיקה נמשך עד הבגרות.אלה, כאחיה, הלכה לחוגים שונים ומגוונים. בבית הספר היא אהבה מאוד את הסדנה למשחק, קיבלה את דין ההורים והתמידה בלימודי חליל וגם השתתפה בחוג בלט, דבר ששיפר את גמישותה אך לא תאם את מידותיה. זה לא מנע ממנה להופיע

עם חברותיה במופע באולם ימק"א.היא בית, שיעורי עם בעיות לה היו לא וחרוצה. כישרונית ילדה הייתה אלה הייתה מתמידה וממושמעת, ביישנית גדולה ובעלת רגישות גבוהה במיוחד. נעלבה בקלות ובכתה בתגובה לכל פגיעה זעירה, סלדה מצעקות והתכווצה והשתתקה מכל

הרמת קול. זה הכביד מאוד על יחסיה עם מרים, שהייתה מרבה להרים את קולה.למרות אופייה הנוח, אלה לא חסרה קפריזות והתפרצויות זעם בכל עת שחשה שכבודה נפגע, ושלפי תחושת הצדק הטבעית שלה, זכויותיה הופרו. הכול בעיניים של ילדה מתוקה בת ארבע, שהתקוממה על כך שלאחיה מרשים לחזור אחר חצות,

ואילו היא צריכה ללכת לישון בשמונה בערב.להבליג הבנה, לגלות יודעת ועדיין ידעה היא מסוימות בנסיבות זה, לצד

ולהשלים תוך גילוי התחשבות ובגרות אדירה.ואכן, כלב. שתאמץ הסכימה מרים ונשנים חוזרים ותחנונים בקשות לאחר כמו שכלב, לעשות מה אך חומי, לו שקראנו חום, בצבע חמוד גור לגדל התחלנו תהליך בבית. מקום בכל לעשותם נהג והוא משלו, צרכים יש חיים, בעל לכל הלמידה דורש זמן ומיומנות, ובעיקר סבלנות, והמשאב האחרון אזל למרים. היא דרשה בתוקף להיפטר מהכלב, וכרגיל אמרה לי לדבר עם אלה. בלית ברירה, לאחר כמה דחיות והיסוסים רבים, דיברתי עם אלה, והיא, בחוסר רצון ובכאב לב גדול, הסכימה למסור את הכלב לחנות לחיות. מתוחה ובוכייה מסרה את הכלב, שהוכנס

נתן לבון

262

למלונה יחד עם כלב גדול. בדרך היא שאלה אותי בדאגה רבה: "האם הכלב הגדול לא ומאז ושותקים, יתנכל לחומי שלנו?" חזרנו הביתה, מתוחים, מהורהרים לא דיברנו על כך. אני נשארתי עם סימן שאלה גדול ועם צביטה בלב. במהלך השנים נוי שמתו פיצינו אותה בבעלי חיים פחות מלכלכים: אוגרים, עכברים לבנים, דגי

ממזון יתר, וגם תוכי שהשתעשע עם עצמו בראי שבכלוב.תכונות אלו, שאפיינו אותה בילדותה, תקפות עד היום. כמובן, מעודנות יותר, חיוכה והיום אז הרב. וניסיונה החריפה חוכמתה במבחנות ומסוננות מאופקות

שובה הלב והעין הם סימני ההיכר המיוחדים שלה.

14 ביולי 2008


263

59כפית של כסף

אמנם לא נולדתי כאמור עם כפית זהב בפה, אך כתינוק הייתה לי כפית של כסף שראשי התיבות של שמי היו רקועים בה, והיא נשמרה במשפחה שנים ארוכות.

תפוחי מחית זו בכפית אותי האכילה הנאמנה, עוזרתנו ,(Malvina) מלווינה אדמה שבישלה עבורי. אף שהייתי שמן מאוד היא התעלמה מהמלצות הרופאים יושב על בטענה ש"האדון הקטן שלנו צריך לאכול...". היא האכילה אותי כשאני

כיסא אוכל בצל עצי הערמונים בחצר, וסיר מתחתיי. כבר אז הייתי רב-פעלים!

*

אך זה כל מה שנשאר לי מכפית הכסף שהייתה לי, ומכפית הזהב שלא הייתה לי. הן לא עזרו לי בחיים, וגם לא הדם הכחול שמאמיקה התגאתה שזורם בעורקינו נגד סלולים, שחיתי לא בשבילים פילסתי בחיים דרכי כן?!). את אולי יודע, (ומי הזרם גם כשלא ידעתי לשחות, מעדתי והסתבכתי במערבולות לא מעטות, שמחלקן יכולתי להימנע. מרובן יצאתי בשלום, לעתים חבול, אך בדרך כלל בסופן השגתי את

מבוקשי והתחזקתי לקראת המערכות הבאות.גם כשהרגשתי או כשאחרים חשבו שאני "על הקרשים", ידעתי להתנער ולקום מחדש, בדומה לוורדים שנובלים אך לאחר גיזום וטיפול פורחים מחדש. השתדלתי בכל מחיר, תוך רצון אדיר, להזם את ההערכות והנבואות של בני ביתי "שלא יצא דמעותיי את עצרתי כעסי, את כבשתי ואופטימיות, נחישות חדור דבר". ממני

והמשכתי ללכת, לעתים צעד אחד קדימה ושניים אחורה.שהצהיבו בניירות פשפשתי גן, לרמת שלנו המעבר לקראת האריזה בעת את הצעתי שבהם המכרזים ממספר בעצמי ונדהמתי ישנים, בקלסרים שאספתי עצמי. עד שקיבלתי את התפקיד הנכסף של מנהל לשכת הדרום בעיריית ירושלים, השתתפתי ביותר מ-12 מכרזים. אכזבה אחרי אכזבה, חבול בנפשי, מתעשת ומחפש את ההזדמנות הבאה, שבמוקדם או במאוחר הגיעה. אני לא מתבכיין, כי זו הדרך שבה בחרתי, ביודעין או שלא ביודעין, כי לרוב מה שמשיגים בקושי טעמו מתוק

יותר, גם אם נשארות פה ושם שריטות או צלקות.כשעזבתי את העירייה והלכתי לעבוד במוסד לביטוח לאומי, תכננתי שיום אחד אחזור לעירייה כמנהל המחלקה כולה. וכך, בשנת 1986, הזמינה אותי בתיה ושיץ, לתפקיד, שלה המועמד שאני לפרוש, עומדת שהיא לי סיפרה המחלקה, מנהלת

ושכדאי שאגש למכרז.

נתן לבון

264

לאחר בירורים בקרב מכריי בפרוזדורי העירייה, הבנתי שסיכויי טובים והצעתי את מועמדותי לתפקיד. הגעתי לריאיון בפני ועדת הקבלה. בחדר ההמתנה פגשתי כמה מחבריי הטובים, שחלקם עבדו תחתיי בעבר. הם הופתעו לראותני, איחלו לי

הצלחה ואמרו שלדעתם אני האיש המתאים.ועדת המכרז כללה שבעה-שמונה חברים מבכירי העירייה, לרבות שלושה סגני ראש עיר: עמירם סיוון, בעבר מנכ"ל משרד האוצר, לוטה זלצברגר, שהייתה מרצה קרוב נמשך הריאיון זאב. ניסים והרב סוציאלית, לעבודה הספר בבית בכירה לארבע שעות, עמדתי באש צולבת של כולם ועשיתי זאת בהצלחה רבה. כל חברי הוועדה, למעט לוטה, הצביעו בעדי, והרב זאב, הממונה על המחלקה, ביקש לשוחח

עמי ביחידות, ולאחר השיחה הצטרף לתומכים.לאחר כמה ימים צלצל אליי סיוון, בירך אותי על קבלת התפקיד ואמר שהמכתב בדרך. עבר שבוע, עבר חודש, ואין מכתב. דיברתי עם סיוון, אך הוא היה עם רגל אחת בחוץ, בדרכו להנהלת בנק הפועלים. רחרחתי פה ושם, ונודע לי שלוטה קשרה קשר עם בתיה ושיץ והן החליטו לטרפד את מינויי. התברר שכשבתיה חזרה מחו"ל ושמעה על החלטת הוועדה, היא רצה למנכ"ל העירייה ואל ראש העיר ועצרה את

שליחת המכתב אליי.יש ה"בחישות" כל שעקב הבנתי חודשים שלושה כעבור אך זכיתי, פורמלית ולכן לי סיכוי לקבל את התפקיד, ובאווירה שנוצרו אין וכי בתנאים מועמד אחר

הודעתי שאני מסיר את מועמדותי.לעובדיי הנחמדים בשירות להבטחת הכנסה לא סיפרתי על המכרז, אך הדבר רוצים לא "אנחנו כתוב: שבו השולחן על פתק מצאתי המכרז וביום להם, נודע

שתעזוב אותנו, אך מאחלים לך הצלחה...". חביב, לא?

*

שירותי את להקים כדי למט"ב הגעתי לאומי לביטוח במוסד עבודתי אחרי האפוטרופסות, בעיקר לחסויים מיעוטי יכולת. עד אז נתנה את השירות הזה "קרן מילאה לא זו קרן למרבה הצער, בזמנו האפוטרופוס הכללי. החסויים", שהקים את תפקידה על הצד הטוב ביותר, בלשון המעטה, וספגה ביקורות קשות ממבקר

המדינה, מאנשי מקצוע, מהתקשורת ומהציבור.במשרד הרווחה התלהבו מהרעיון והבטיחו סיוע כספי גדול. במט"ב קיבלו אותי עם שטיח אדום, ואילו באפוטרופוס הכללי בעוינות מופגנת. לראשונה מאז קיום החוק להגנת חסויים, קבעתי כללים ברורים בנוגע לזכויותיו של החסוי ולחובותיו של הממונה עליו. כללים אלה התייחסו לטיפול האישי באדם לצד ניהול תקין של האפוטרופוס של הוותיקים הפקידים בקרב התנגדות עוררו הם ורכושו. כספו


265

הכללי, שפחדו מתחרות עם עמיתיהם מקרן החסויים, מה עוד שבראש הקרן עמד איש שלומם ומפלגתם, המנכ"ל לשעבר של משרד הסעד.

עבודתי, דרך על בקרב הקהילה המקצועית ולעידוד לתמיכה לשבחים, זכיתי והפניות החלו לזרום. על סמך הבטחותיו של משרד הרווחה לתמיכה כספית, ניתן טיפול בעיקר לזקנים ולנכים ללא אמצעים כספיים. בניגוד לקרן החסויים, השירות ניתן חינם וביקרנו את החסוי פעם בשבוע. לשם השוואה, בקרן גבו 10% מקצבתו

של החסוי והיו מבקרים אותו, אם בכלל, שלוש-ארבע פעמים בשנה.מט"ב ועל כסף, לי לתת לא הרווחה משרד על הופעלו הסוגים מכל לחצים הופעל לחץ להפסיק את השירות. גם חלק מסניפי מט"ב שהתרגלו לתת את השירות

בתשלום, התקשו לתת פתאום טיפול סוציאלי מקצועי ה"גוזל" זמן וכסף.למרות הכול השירות פרס כנף והתרחב, ומאות מקרים הגיעו לטיפולנו, ביניהם הכללי האפוטרופוס פקידי אך הטיפול. את לממן שיכלו אמצעים בעלי חסויים עדיין התנגדו לכל דוח שהגשתי ולכל דרישה כספית לגיטימית וחוקית. החוק מגדיר לעצמו", דואג שהוא כפי לחסוי "לדאוג כאפוטרופוס שמונה מי של תפקידו את מינוי קיבלנו לדוגמה, אחרת. חשבו הכללי האפוטרופוס במשרדי היושבים אך לפי היוקרתיים. רבים שגרה באחד מבתי האבות בעלת חסכונות זקנה על אישה החשבון שערכנו, כספה היה אמור להספיק עד גיל 120, ואף להשאיר עודף לירושה. כשהגשתי את הדוח השנתי כמקובל, העיר לי המפקח בזעם ש"אני מבזבז את כספה של החסויה ושאעביר אותה למוסד יותר זול". הוא סירב לאשר את המגיע לנו כדמי בנכונות המשפט בית את לשכנע הצלחנו רבים במאמצים ורק והוצאות, טיפול

הטיפול לטובת האישה.משרד הרווחה לא עמד בהבטחתו לממן את המיזם, מט"ב לא רצתה עוד לממנו מתקציבה, ולא גילתה נכונות להתעמת עם קרן החסויים ולטפל בחסויים מיעוטי היכולת. לדאבוני, בניגוד לעמדתם ולהתלהבותם הראשונית גם חלק מהנהלת מט"ב קיבלו רגליים קרות כי סברו האינטרסים שלהם לא תאמו את גישתי להיאבק, לשנות

דברים מן היסוד כדי להבטיח טיפול הוגן וראוי לכל החסויים מחוסרי האמצעים.על אף הלחצים הקשים ניאות האפוטרופוס הכללי למנות אדם שיחשוב גם על הפן האנושי של החסויים ויגבש נהלים וכללים מחייבים, ואכן, חמש שנים לאחר

שעזבתי את מט"ב פורסם קובץ נהלים. כך, בשל המגבלות וההתנצחויות, בתום שלוש שנים עזבתי את התפקיד, שפתח אופקים חדשים לאיכות הטיפול באנשים מוכי גורל אלה. המונופול של קרן החסויים נשבר, הרמה עלתה, ועמותות ואנשי מקצוע אחרים נותנים היום את השירות תוך

הקשבה ונכונות להיענות לצורכי החסוי.ספגתי הרבה קיטורים, השמצות ועלבונות, והדפתי כמה סכינים שכוונו אל גבי, אך כל זה לא "הזיז" לי כי בטחתי בצדקתי ויכולתי להחליט בעצמי מתי להפסיק

נתן לבון

266

את המערכה. עם זאת, עד היום אני שומע, במישרין ובעקיפין, שבחים והבעות צער על שלא המשכתי, ואף רכשתי כמה חברים מבין עובדי האפוטרופוס הכללי עצמו.

את שיסדיר חוק מריץ לזקן" "כן אלה ובימים נוסף, אשנב פתחתי מאז זכויותיהם של החסויים ואת התשלום למספקי השירות.

19 ביולי 2008


267

60חתונה, ניתוח, שיפוצים ויצורים אחרים

חיי. מבוך לתוך משתחל בקושי ואני השתבש, האירועים וזמני הזמנים סדר אם עד עכשיו הקפדתי לספר את קורותיי לפי סדר התרחשותם בשילוב תיאורים משפחתיים, מקצועיים וציבוריים, התחלתי לבלבל זמנים וסגנונות. אותו דבר אבל

אחרת.לרענן, העת כל שחותר אדם רעיונות, ויוזם שינויים שאוהב כאדם ידוע אני חרדות של השגרה, אהבת של הפוך, פן גם בי יש אך נכון, זה כל ולחדש. לשפר על כך התרחקתי משחייה, מרכיבה ורתיעה מפני התנסויות מסוימות. אולי בשל אופניים, מריקוד ומשירה. לעתים אני נתקף חשש להכיר אנשים חדשים, ומעצורים ללמוד ולדבר שפה זרה. מובן שיש לי פחדים, נוספים, ואולי השיח המתמשך מול

מסך המחשב יעזור לי לפענחם, להסבירם, להשתחרר מחלקם או להשלים עמם.עבורי שימשו המקורית והיצירה שהחדשנות ספק כל מעל משוכנע אני היום

כלים להתמודד עם השגרה והפחדים, להמשיך הלאה, לגדול, להתפתח.

*

אורן שירת בנח"ל בקיבוץ כישור שבגליל, שירות ארוך, חלקו כחייל קרבי של ממש וחלקו כחבר קיבוץ נלהב. הגרעין המקורי שלו הלך לסמר, קיבוץ ליד אילת, אך הוא העדיף להיות עם חברו רפי בגליל. את הטירונות עשה במחנה 80 ליד פרדס

חנה, באותו מחנה שבו לוסי, חברתו דאז, עשתה את הטירונות שלה.ערב אחד קיבלתי טלפון בהול מאורן, שסיפר שנדון ל-14 ימי מעצר לאחר שבחדר האוכל הניח את ידו על כתפי חברתו. כאב מסור, למחרת קמתי בשעה חמש בבוקר ונסעתי אליו לבסיס, אל מתחם המעצר. הוא שמח לראותני, חיבק אותי, ובחצי בכי

סיפר לי על ה"פשע" שביצע.נהוג היה לא אז כי אותי, לראות הופתעו במחנה המג"ד. עם לדבר ביקשתי שהורים באים כך סתם למחנה הצבאי, אך בכל זאת אפשרו לי לדבר איתו. שוחחנו החמור מהעונש רוחי מורת את מביע ברורה, באסרטיביות שאני, תוך בנעימות, שפסק בשל מעשה נעורים טבעי. המג"ד נבוך, התחבט, ניסה להסביר והתנצל בחצי פה, ולסיכום הבטיח שיקצר את המעצר לכמה ימים ויאפשר לאורן לשוחח בטלפון

מתי שיחפוץ. כך בילה אורן מעצר דה-לוקס של כמה ימים עם טלפון צמוד.קיבוץ כישור ממוקם במרומי הגליל, בין כרמיאל למעלות, אל מול דיר אל-חנא ולא רחוק מפקיעין, בתוך נופים מקסימים ואוויר מעורר וממריץ. החיים בקיבוץ

נתן לבון

268

התבססו על נורמות גבוהות של אמון הדדי, אחווה ושיתוף. הם הנהיגו קופה פתוחה: מי שצריך כסף, לוקח. לרוב זה עבד, אבל עם בואם של גרעינים חדשים הרעיון הלך

ודעך, וחברים החלו לעזוב.ותרם המרכזיים החברים בין היה המבריק, והראש הזהב ידי בעל אורן, לכלכלת הקיבוץ תרומה מכרעת. הוא אפילו נשלח לחו"ל לייצג ולשווק את מרכולתו של הקיבוץ. לקראת נסיעתו זו רכשו לו תיק מהודר ובגדים חגיגיים, כולל עניבה ונעליים שבקושי הצליח לנעול, כי התרגל ללכת יחף. כתוצאה מהשליחות, הקיבוץ נמכרו ומוצריה בה, לעבוד היחיד המומחה היה שאורן מיוחדת, מחרטה רכש

כלחמניות טריות.הוא עבד במקום כשנה עד שגם הוא וחברתו החליטו לעזוב את הקיבוץ, לעבוד,

לאסוף כסף ולתור את העולם הגדול.זמן קצר לאחר שעזב פרצה מלחמת לבנון הראשונה. חבריו גויסו, ואורן ויתר הבעת מתוך והתנדב חודשים, כמה בעוד המילואים שירות את לדחות זכותו על סולידריות עם חבריו. הוא הודיע לנו על הגיוס, ובלילה אמור היה לעבור עם היחידה שלו למוצב יד עכו. לוסי ואני נסענו לשם והמתנו לילה שלם עד שהגיע. נתנו לו כמה דברים חיוניים וכמה פינוקים, התנשקנו והתחבקנו. הוא יצא ללבנון, ואנחנו בלב

דואג חזרנו הביתה לירושלים.הידיעות מלבנון היו איומות ומפחידות. אורן, שתמיד נהג לשמור על קשר, לא נתן כל סימן. עבר יום, עברו יומיים, שבוע, שבועיים, המתח גבר והמחשבות עבדו הביתה. מגיע ושהוא אותו שמשחררים והודיע צלצל הוא ולבסוף נוספות, שעות התברר שהציבו אותו לשמור לבדו במחסום ב"שומקום" ושכחו ממנו. מזל שהיו

דובדבנים בסביבה.

*

אורן החליט לצאת לטיול גדול עם לוסי והחל לעבוד כדי לאסוף כסף. הוא מצא עבודה במושב צופר שבערבה ושם עסק במשלוח התוצרת החקלאית. כרגיל, כולם שם התאהבו בבחור היפה, הנעים והחרוץ, העריכו אותו מאוד והיו מוכנים לאמצו וכך גם לוסי, בשמחה. אך הזמן עשה את שלו, אורן עשה את ה"בוכטה" שתכנן, שעבדה במקום אחר, והם נסעו לאירופה. מאחר שגם אנחנו יצאנו באותו קיץ לטיול ולוסי ואורן הפגישה, על יחד. שמחנו יממה ובילינו בפרנקפורט נפגשנו בגרמניה, נהנו במיוחד מתנאי המלון שבפרברי העיר ומארוחת בוקר עשירה. לאחר שלושה ואורן המשיך למזרח הרחוק לעוד כמה חודשים, עשה חודשים לוסי חזרה לארץ

רפטינג וטרק בנפאל, גר במנזר ליד מנילה, ובהודו נדר נדר שעוד יחזור לשם.

*


269

כששב לארץ, החליט לאחר התלבטות קשה לחזור לקיבוץ. זמן קצר לאחר שחזר נערה אילנה, חדשה, חברה לו שיש לנו בישר שבועות כמה וכעבור מלוסי, נפרד מגרעין הנח"ל שהצטרף לאחרונה. רצינו להכירה, אך היא התביישה ולא הסכימה

להיפגש עמנו.באמצע בביתנו. לבקר אורן עם אילנה החלה התחממו ביניהם כשהיחסים 1986 הם עזבו את הקיבוץ, החליטו למסד את יחסיהם ותכננו לצאת לטיול ארוך לאוסטרליה ולהודו. לפני כן עבדו, אורן במפעל הטקסטיל בקיבוץ מסריק, ואילנה

במקום אחר.מועד על ויכוח התעורר אצלנו הביקורים ובאחד וקרב, הלך הנסיעה מועד גרסנו שכדאי ואנחנו אילנה שתקה, שיחזרו, לאחר להתחתן רצה אורן חתונתם. שיתחתנו לפני נסיעה. בעניין זה מרים ואני היינו בדעה אחת, וניסינו להשפיע עליהם

שיקבלו את עמדתנו. נוצר מעט מתח אבל נפרדנו בחיבוקים ובנשיקות.כעבור שבוע או שבועיים הם הגיעו שוב לביקור. ישבנו לארוחת ערב במטבחנו הקטן, שוחחנו, דיברנו, ופתאום אורן הודיע בטון נרגש שהם החליטו להתחתן לפני שיוצאים לדרך. מרוב הפתעה ברגע הראשון שתקנו, הם נעלבו ופניהם נפלו, אך מיד לאילנה במתנה מדליון נתתי ואף לחיים, כוסית ובירכנו אותם, הרמנו התעשתנו

שירשתי מאמי.

*

הם רצו חתונה צנועה, בהשתתפות משפחה ובעיקר חברים, אך בהתחשב בעובדה שלאילנה משפחה גדולה סוכם על 150 איש. היה פברואר, גשום בירושלים, ונדרש אולם מתאים. חיפשנו, ולבסוף הבחירה נפלה על אולם ב"חוצות היוצר", מול החומה של העיר העתיקה במסעדה של אור אופק "המקום החמישי", שהתמחתה באוכל הודי. הזמנו תפריט מגוון אך חששנו שהאולם לא יכיל את כל המוזמנים. התפללנו שמזג האוויר יאפשר גם לצאת למרפסת. לשמחת כולנו תפילתנו התקבלה וזה אכן החברים אחד שהביאו, מקלטות הייתה המוזיקה עליזה, חתונה הייתה זו קרה. צילם, והרב היה בעלה של אחת החברות העובדות הסוציאליות, אורתודוכסי אך

לא פנאטי ובעל חוש הומור.אני לא ויתרתי על מסורת חלוקת המרציפן. הסתובבתי עם "המגש הגדול" בין מטילדה. סבתא של המרציפן סיפור את סיפרתי לשמוע שרצה ולמי האורחים, אחרי חצות הלכנו והזוג הצעיר המשיך לחגוג עם חבריהם ולהיפרד מהם לקראת

נסיעתם, שנקבעה למחרת.האונייה סיפון על עלו שם חיפה, לנמל הצעיר הזוג את ליווינו בערב למחרת

לאתונה, כדי להמשיך בטיסה לאוסטרליה.

נתן לבון

270

בני אהובי הקים משפחה וכיום אני יכול לומר בשמחה ובגאווה שזכיתי שאיחוליי יתממשו ושמשאלותיי יתגשמו, ואף יותר מכך.

*

מרים סבלה מהתקפי כאבים מכיס מרה זה זמן רב והיה ברור שהיא חייבת ניתוח, אך הוא נדחה כל פעם מסיבה אחרת והמועד החדש נקבע ל"אחרי החתונה".

"אחרי החתונה" הגיע ומרים החלה בבדיקות ובהתייעצויות והלכה לקבל חוות דעת שנייה, אצל רופא מומחה בבית החולים "שערי צדק". "המומחה הדגול" אמר לה בנחרצות וללא כל היסוס: "גברתי, מי שאמר לך שיש לך אבנים בכיס המרה לא

יודע מה הוא שח, יש לך סרטן...".מרים באה מבוהלת הביתה, חזרה מיד לרופאת המשפחה, ד"ר יהלום, וסיפרה לה את קביעתו של אותו מומחה. הרופאה החליטה לסדר לה תור אצל רופא מומחה ב"הדסה", ואכן ב-11 בלילה צלצלה והודיעה לנו שלמחרת היא מוזמנת לאותו רופא, נעימה, יהלום: רופאה הייתה, כן כשמה אליה. להתלוות תשתדל עצמה ושהיא מסורה, חרוצה, מקצועית, בעלת יכולת הקשבה, אכפתיות, חמימות ואסרטיביות,

בעלת חוש הומור וחטובה.הרופא, פרופ' קראוס, בדק את מרים, עיין בצילומים ובבדיקות, ובסבלנות רבה אלא סרטן לא שזה הצילומים בסיס על לה והוכיח אותה, הרגיע ופירט, הסביר

אבנים בכיס המרה, וקבע לה תור מיידי לניתוח.באיחולי ממנה נפרדתי הניתוח, חדר פתח עד מרים את ליוויתי הגורלי ביום כבר קרה: מה הבנתי לא צלצלה. היא קלה שעה לאחר למשרד. וחזרתי הצלחה נגמר, והיא במצב שיכולה לדבר? התברר שהרופאים המרדימים הכריזו על עיצומים נעים, מתסכל, אך האופרציה בוצעה למחרת. הניתוח והחזירו אותה לחדרה. לא צרות משתי שהתפטרה כך האולקוס, את גם לה ניתחו וכבקשיש בהצלחה, עבר

עתיקות – "שניים במחיר אחד".לבד פעם ואחר הצהריים, בבוקר ביקרתי את מרים במשך האשפוז, יום מדי ובין לבין דיברנו בטלפון. השתדלתי להגיע מוקדם בבוקר כדי ולפעמים עם אלה, לעזור לה ברחצה ובסידורי הבוקר. דאגתי למלא את כל צרכיה החיוניים ולפנקה בניסיון להנעים לה ככל האפשר את שהותה בבית החולים. ורצון, בהרבה אהבה מעניין שמכל אלה היא זוכרת רק מעידה קטנה שלי כשבאחד הבקרים הבאתי לה

עיתון ובטעות הנחתי אותו על מקום הניתוח. זיכרון סלקטיבי או כפיות טובה?האשפוז וההחלמה נמשכו יותר משבועיים, אך בסופם מרים הרגישה טוב ויצאה מבית החולים במצב רוח מרומם. הצענו לפרופ' קראוס תשלום על עבודתו הנהדרת שרכשנו אמנותי פסלון מתנה לו קנינו לכן סירב, הוא אך דופן היוצא יחסו ועל

ב"חוצות היוצר", היכן שאילנה ואורן נישאו.


271

פרופ' קראוס וד"ר יהלום המחישו את הפתגם "אמור לי מי חבריך ואומר לך מי אתה"; פשוט אנשים טובים שזכינו שיהיו בשבילנו במקום הנכון ובזמן הנכון.

*

לאחר שמחת החתונה והצלחת הניתוח, הגיע תור השיפוצים. בביתנו שברחוב בן ציון ערכנו הרבה שיפוצים, שינויים ותיקונים, כך שאם לא אדייק בפירוט את השיפוץ של שנת 1987, ההיסטוריה תסלח לי. בכל אופן זה היה אחד המבצעים הכי

מרחיקי לכת.הייתה המרכזית כשהבעיה חלופות, מיני כל שקלנו העבודות שהחלו לפני החלפת המרצפות. לבסוף המהנדס הסביר לנו שלא כדאי להחליף, אלא להדביק את החדשות על הקיימות. מובן שבהזדמנות זו החלפנו צנרת במטבח ובאמבטיה. גם הרחבנו מעט את המטבח על חשבון האמבטיה (ובמחזור נוסף של שיפוצים החזרנו

את המצב לקדמותו).מבחינת הרהיטים, סילקנו את מיטת הקומתיים שקנינו לאלה כמה שנים קודם לכן, והבאנו ארונות חדשים לחדר השינה שלנו ושל אלה. בקיצור, היה בלגן גדול, שנמשך כחודש וחצי. בזמנים אחרים אנשים נורמליים עוזבים את הבית במהומה הייתה מרים לבין ביני החלוקה הגדול החופש בתקופת היה שזה מאחר כזאת. מובנת מאליה: היא השגיחה על מלאכת השיפוצים, נשמה את האבק, שמעה את

רעש הפטישים, ואני חזרתי הביתה מקטר ועצבני.בכלל, אני אהבתי שינויים ושיפורים, אך בעת ביצועם כל הפיוזים שלי השתחררו. גם במשרד, כשצבענו, הרחבנו או הקטנו חדרים, עובדיי ארגנו לי פגישות בחוץ או ביקורים חיוניים בסניפים. הם העדיפו את האיש השקט והסבלן על פני זה העצבני

והרוטן.

*

השיפוץ תם והושלם, אנחנו התגאינו בו, והחברים והשכנים התפעלו. כדי להינפש יצאנו לבית הבראה בטבריה, בסגנון של פעם, בהנהלת קופת החולים, שעליו וכמותו

נכתב השיר: "אוכל, קדימה אוכל...".איגוד של המטורף הארצי הכנס את ארגנתי גם שנה אותה של בספטמבר

העובדים הסוציאליים, שעליו כבר סיפרתי.כמה דברים עובר אדם בשנה אחת בלבד!

31 ביולי 2008

נתן לבון

272

61קפה, קפה ולפעמים גם תה וחלב

בילדותי, בנערותי, ולמעשה כל עוד הייתי בבית הוריי, מאמיקה ידעה שבבוקר היא לכן העולם. כל על כעסתי אך בקלות התעוררתי אמנם איתי. לדבר אסור העדיפה לא לעורר את השדים שלי, ורק הכינה לי תה או שוקו, ומאוחר יותר קפה

שחור מורתח בחלב.בימי המלחמה היה מחסור במזון וגם בקפה ובתה. במקום תה מעלים שתינו קפה תחליף צ'יקורייה, – קפה ובמקום ויבשה, ריסקה שמאמיקה מגזר משקה המוקדמת מהילדות כזיכרון נשאר השוקו הצנע. בימי בארץ גם שתינו שלימים

וכשאיפה לימים שלאחר המלחמה.של הקפה במסורת המשכתי מרים, של במחיצתה שגרתי הראשון מהיום הבוקר. תחילה הכנתי קפה שחור טורקי מורתח על פתילייה או על פרימוס, ומאוחר יותר, כשהתברגנו, על גז. את הקפה קנינו בחנות מיוחדת ברחוב יפו בירושלים, לא רחוק מכיכר ציון, שהפיצה את ריח הקפה המשכר למרחקים. החנות הייתה סמוכה לתחנת האוטובוס של קו 2, שבו נסענו לפעמים, כשהפרוטה הייתה מצויה בכיסנו, ברזילאי, קפה: פולי של סוגים עשרות הציעה החנות הנביא. בשמואל לדירתנו קולומביאני, טורקי, איטלקי, בתוספת הל ובתוספות אחרות. בחרנו ביראת קודש

את סוג הקפה הערב לחכנו בעת היא, וראינו אותו נטחן לנגד עינינו ונחירינו.לימים עברתי ניתוח להוצאת אבן מהכליה, והאבן שהוצאה נראתה לי כעשויה

מגרעיני קפה. מאז הפסקתי לשתות קפה שחור, להרבה זמן...בסוף שנות החמישים הופיע הנס-קפה של "עלית", שכבש את לב האומה בסערה, וגם את לבנו אנו. הכנתו דרשה מיומנות וסבלנות; בני סמכא קבעו שלפני שמוזגים את כל המים יש לבחוש היטב את אבקת הקפה עם כמה טיפות מים. אחי ארמנד

שותה עד היום קפה שמכינים בשיטה זו. אני, בכל אופן, לא הבחנתי בהבדל.מאוחר יותר הגיעה מאיטליה אופנת הקפה אספרסו, סוג של קפה שחור מעודן ומזוכך יותר מהקפה הטורקי, אך חריף ועסיסי יותר. לכבוד החידוש קנינו קומקומון מיוחד עם תחתית כפולה, שהרתיח את הקפה לאט-לאט. כעבור שנים, כשטיילנו

באיטליה, ראינו שכל קשר בין האספרסו שלנו לזה שלהם מקרי בהחלט.חלפו עוד כמה שנים והופיע קפה שמכינים בפרקולטור, קומקום עם רשת, שבו

הקפה מתבשל באדים של המים הרותחים.שולט המגורען הקפה והיום "עלית", של הנס התיישן הקפה עונות בחילופי בכיפה. מרים שותה קפה מגורען נטול של יעקובי, ואילו אני שותה "טייסטר צ'ויס"

של נסקפה.


273

ויבשות. עמים גבולות, חוצה – ריחותיו שלל ועל הכנתו דרכי על – הקפה להזמנה לכוס קפה יש פרשנויות שונות, בהתאם לגיל, לתרבות, למקום, לזמן, למין ולמצב הרוח. ליד כוס קפה ממתיקים ופורמים סודות, מלבנים מחלוקות, מיישרים

יריבויות, רוקמים ידידויות ואהבות חדשות או מחזירים ישנות.בין קפה לקפה הכנתי לילדיי, ובהמשך גם לנכדיי, ליטרים רבים של שוקו חם או קר. חיממתי אלפי כוסות חלב, ביום או בלילה, להרגעת התקפי האולקוס והצרבת

של מרים.ובל נשכח את התה, בלימון או ברום, נגד שפעת וכאבי גרון – לי, לבני משפחתי ולאורחים חובבי התה. גם טעמי התה התרבו והשתבחו עם השנים, בהתאם לכיס: וממתינים בקופסאות מסודרים כולם – נטול צמחים, פירות, אנגלי, רגיל, תה

לבחירה.בתחילת שנות השישים מרים עברה ניתוח להסרת שקדים אחרי שסבלה שנים

רבות מדלקות. היא נפטרה מהכאבים העזים ואני – מהכנת התה.במשך יותר מ-50 שנה הכנתי קרוב למיליון ספלי קפה – למרים, לעצמי, לבאי הבית, לאורחים מוזמנים ולכאלה שהזמינו את עצמם. לרובם שמחתי להגיש את

קפה הבית, אך ליחידים מהם סם אחר היה מתאים יותר...קפה של שחרית, קפה של בוקר, קפה של צהריים, קפה של בין-ערביים, קפה של ערב, קפה של שקיעה, קפה של חצות; קפה מרענן של אביב, קפה צונן של קיץ, קפה נוסטלגי של סתיו וקפה מחמם של חורף; קפה של אהבה, של פיוס, של השלמה, ייאוש, השפלה וחוסר אונים; קפה שלפני, קפה שאחרי, קפה של עוד מעט, קפה של

במקום; קפה מומתק שטעמו מר וקפה נטול סוכר שטעמו נפלא.הקפה הוא דרך לשמירה על ערנות, לשיפור האווירה, להמרצת המחשבה, וסתם ואת רוחנו מצב את מסמל בחיינו, השני חוט הוא הקפה טובה. ארוחה לקינוח

יחסינו, ומאפשר פסק זמן להתייחד עם עצמנו.ועד הפרק הבא, אני יוצא להפסקת קפה.

26 ביולי 2008היום בטרם שחר ילדה אלה את בנה השני, נכדנו החמישי.

נתן לבון

274

62יולי, חודש של חגיגות ושמחות

כפי שסיפרתי, בשבת, 26 ביולי, בין חצות לשחרית, נולד נכדנו החמישי, שאת יום את לחגוג ללהבים נסענו כן לפני יומיים הברית. במעמד מחר, רק נדע שמו הולדת חמש לניצן, נכדנו השלישי. שמחנו והתרגשנו עם הילד הנבון, החכם, העליז והפעלתן הזה, שנסער עד עומק נפשו ביום הולדתו. כבר מהבוקר איבד את תאבונו וסבא שסבתא ולילדים לגננות לספר מאוד והתגאה ציפייה, מרוב סבלנותו ואת בורקות עיניו והערני, החביב ניצני את לראות בחלקנו נפלה גדולה זכות יגיעו.

מעליזות, בין חבריו לכיתה, שרבים מהם רוצים בקרבתו.וברגע הזה של התרוממות רוח אני מקווה ביני לבין עצמי שנזכה להשתתף גם ביום הולדת חמש של זה שרק עתה נולד ושמו עדיין לא נקבע, שלבטח יגדל למעשים

טובים ומיוחדים.בכלל, חודש יולי הוא חודש של ימי הולדת במשפחתנו הרחבה. מרים נולדה ב-

23 ביולי; נכדתנו הגדולה, כרמל, ב-9 ביולי; אחי הגדול, ארמנד, ב-6 ביולי; דורית, בתו של ארמנד, ב-10 ביולי, ובנה הגדול, גיל, נולד ב-1 ביולי. לכל אלה מתווסף יום החתונה של אילן, בנו של דורל. אבל ליום הבסטיליה וליום העצמאות של ארצות

הברית אין קשר למשפחתנו...

*

עלתה היא הספר בבית אלה. של ונעוריה ילדותה לימי אותי מחזיר זה כל הייתה תלמידה חרוצה, חושבת, הרבה מעל בעיות מיוחדות. ללא לכיתה מכיתה לממוצע. בפגישות עם מוריה שמענו רק תשבחות. המורות היו תמיד מרוצות ממנה, אך היא לא תמיד מהן, וגם לא מעצמה. היא זיהתה כל זיוף, העמדת פנים ובורות, לא השלימה עם שום עלבון וצלו של עלבון, ונתנה לכך ביטוי בדמעותיה. היא סמרה

כקיפוד מול מילים קשות וקולות כועסים ורועמים.בבית הייתה, כמובן, פחות מופנמת ומאופקת, ומדי פעם נתנה דרור למרירותה וברקיעת מילוליות בהטחות מלווה קולני, בבכי אמיתית, כקריזיונרית ולעצביה לגיל הגיעה עם והתגברו הלכו מרים לבין בינה והמריבות העימותים רגליים. תמיד לא הזה. המיוחד הגיל תופעות עם להתמודד התקשתה מרים ההתבגרות.

הצליחה לרדת לסוף דעתה, והגזימה בדרישות ממנה ובביקורת כלפיה.עד היום תלוי אצלנו בבית אריח חרסינה לבן שעליו כתוב פסוק של רבי נחמן הייתה זאת לתקן". שתוכל האמן לקלקל, שתוכל מאמין אתה "אם מברסלב:


275

תגובתה של אלה, בגיל תשע או עשר, לאחר שנזפנו בה על איזה נזק שגרמה. הבנו את הרמז ולמדנו את הלקח. אולי מאוחר, אך מוטב מאוחר מאשר....

סבתא לאה רצתה להגשים חלום. בשל אילוצי המלחמה נבצר ממנה לראות את הזה. האצילי בכלי לנגן תלמד נכדתה שלפחות רצתה ולכן בפסנתר, מנגנת בתה סבתא הציעה לממן את קניית הפסנתר ואת השיעורים, ומרים חיפשה במרץ פסנתר במסגרת התקציב. לבסוף מצאה פסנתר אצל משפחת עולים מרוסיה שגרה בקומה

רביעית בשיכון עולים ליד קריית היובל.הפסנתר הגיע הביתה ובכבוד רב הונח בסלון. גם מורה מצאנו, לא רחוק בשכונה. אלה הלכה לפעמים ברגל ולפעמים הסענו אותה במכונית. הנגינה בפסנתר לא עניינה אותה, וכנראה גם לא ניחנה בכישרון טבעי לזה, אך היא קיבלה את הדין והתאמנה. לאחר כשנתיים-שלוש הפסיקה. אמנם פסנתרנית לא יצאה ממנה, אך השיעורים ההם תרמו לחידוד השמיעה ולחינוכה המוזיקלי. הפסנתר מונח היום במקום מכובד בביתם של אילנה ואורן. אילנה עשתה כמה ניסיונות לנגן, והיום ניצני, בנם הקטן,

מנסה את כוחו על הקלידים.

*

בכיתה ב' או ג', כשנודע לאלה שהייתי מלווה את אורן בטיולים של בית הספר, היא עמדה על זכותה ונידבה אותי כהורה מלווה מיומן בכל הטיולים השנתיים עד סוף כיתה י"ב. כך העמקתי את היכרותי עם נופי המולדת וגם עם חבריה לכיתה. בנות בה היו אחד מצד כיתתה: מהרכב חרדתי שתמיד אתוודה מוסגר במאמר אלימות. של בולטים סממנים עם מחוספסים בנים שני ומצד ועדינות, נחמדות

הייתי נפעם ממחנכיה של אלה, שידעו לשמור על האיזון.עבורי מהווים הם במינם. מיוחדים ועדיין היו ילדיי עם יחסיי שציינתי, כפי ואמון. הקשבה מלאים תמיד היו אלה עם יחסיי נפשית. ותמיכה חיים מקור בתקופה שבה הופיעו ניצני התבגרותה הגופנית היא אף חלקה עמי בסוד את הופעת

המחזור הראשון.בסוף כיתה ו' רציתי שהיא תעבור ללמוד בבית הספר התיכון ליד האוניברסיטה (לד"א). היא לא אבתה להיפרד מחברותיה, אך כיבדה את רצוני. היא עמדה בבחינות הקבלה אך לא התקבלה כיוון שהיו יותר מדי בנות. כשקיבלה את התשובה השמיעה אתם גדולה, להיות יכולה סוף-סוף כשאני "עכשיו, ואמרה: גדולה רווחה אנחת

רוצים ששוב אהיה קטנה?"שנות הבגרות. את וסיימה התקבלה, הפעם שוב, נבחנה היא התיכון לקראת לימודיה בתיכון היוקרתי הזה היו שנים של התפתחות, פריחה, גילוי וחידוד החושים את פיתחו אלא חומר, לשנן דרשו לא תורה, שם הרביצו לא האינטלקטואליים. הסקרנות, עודדו את הכישורים הטבעיים ואת הנטיות האישיות, ומעל לכול לימדו

נתן לבון

276

באנציקלופדיות ולהתמצא קונקורדנציה מילון, ספר, לפתוח כיצד ללמוד, כיצד השונות, וכל זה לפני עידן האינטרנט ומנועי החיפוש.

בתיכון זה נתנו לתלמידים יחס של כבוד ואמון. לא אשכח את המורה למתמטיקה ומנהל בית הספר ד"ר קנלר (אצלו השתתפתי בסמינר על מינהל חינוכי), שהרשה

לאלה להיבחן בבית כדי לעזור לה להתגבר על חרדת המבחנים.אלה לא נמנתה עם הכוכבים של הכיתה. היא הייתה תלמידה טובה ואולי אף אהבה ומעמיקה. נוקבת ביקורתית חשיבה ובעלת שקדנית חרוצה, מאוד, טובה במיוחד ספרות וביולוגיה ולימודים בחברותא. היא בחרה את חבריה ואת חברותיה בקפידה. בחמישית או בשישית היה לה הרומן הראשון, עם נער חמודות ששמו פרח

מזיכרוני.

*

לפולין, למסע המחנכת ועם לכיתה מחבריה כמה עם יצאה היא י"ב בכיתה וחזרה כולה נפעמת וזועמת על כך שזוועות נוראיות כאלו יכלו להתרחש. מרגשת במיוחד הייתה פגישתם עם אישה פולנייה זקנה שבעת התופת אזרה אומץ להציל

את משפחת המחנכת שלה.עומק החוויה פנים הבנו את והבעות דיברה הרבה, אך במעט מילים לא היא שאלה עברה. עם הזמן הרבתה בשאלות על קורותיה של מרים בזמן השואה. היום היא מלווה מקרוב ובהזדהות מלאה את המאבק למען זכויותיהם של ניצולי השואה

שאני מנהל במסגרת "כן לזקן".

*

אלה הלכה בעקבות אחיה, ולא ויתרה על החברות בתנועת נוער – קודם בצופים ואחר כך בשומר הצעיר, עם אתנחתא קצרה בנוער העובד. גם היא השתתפה במחנות קיץ, ומרים יחד איתה. הייתה חניכה פעילה ודבקה בערכי התנועה – שלום, שוויון ואחוות עמים. היא התגלתה כמדריכה כישרונית ויצירתית, מה שבישר את עיסוקיה

העתידיים.

*

יולי, 1990 – מסיבת הסיום מחזור נ"ב בבית הספר התיכון שליד האוניברסיטה, עם כל ההתרגשות, השמחה והגאווה הקשורות במעמד זה.



277

63עו"סים שלום

שדרות שבצומת "סונסטה" במלון ,1990 אביב לניצני 1989 חורף שלהי בין שלום", "עו"סים תנועת של הראשון המפגש נערך בירושלים, משה הרצל-קריית

שבו השתתפו שמונה או עשרה עובדים סוציאליים.אלה היו ימי האינתיפאדה הראשונה. שר הביטחון דאז, יצחק רבין, לא הצליח "לשבור להם את הידיים ואת הרגליים". ההתקוממות הפלסטינאים הלכה וגברה ומסביב נשמעו רק פתרונות של כוח ועוד כוח. "שלום עכשיו" ותנועות שלום אחרות

דרשו לפתוח במשא ומתן עם השותף המועדף, מלך ירדן.המצב היה מעיק ומקומם. הרגשתי צורך לעשות משהו וחשתי שקהילת העובדים עם ומחשבות דעות החלפתי המדינית. התסבוכת על להקל תוכל הסוציאליים עמיתיי, ויום אחד, לאחר שיחה ארוכה עם חברי הטוב גור הרן, החלטנו לזמן כמה חברים ולהציע שנקים יחד תנועת שלום מקצועית בשם "עו"סים שלום". הקווים המנחים היו: (1) להשתמש בכלי העבודה העיקרי שלנו, ההידברות, כדי לדבר עם האויב, דהיינו הפלסטינים, אש"ף; (2) יש קשר גומלין בין שלום לרווחה, וקידום

השלום ישחרר משאבים אנושיים וכספיים לרווחה החברתית.למרות הבסיס האידאולוגי המעורפל עורר הרעיון ויכוחים נוקבים בתוך הקבוצה עצמה, וכמובן בקרב העמיתים מההתנחלויות ותומכיהם. מאז ועד היום מטיחים בנו שכעובדים סוציאליים אסור לנו לעסוק בפוליטיקה, כלומר במפלגתיות. עו"סים שלום אכן עסקה ועוסקת בפוליטיקה, כי פוליטיקה היא מעשה של יום-יום. מיום

היוולדנו אנו עושים פוליטיקה: התינוק בוכה כי הוא מבקש לינוק.טענתנו נגד המקטרגים הייתה ועדיין שבתוקף מקצוענו, שהוא אחד המקצועות והקהילה, הקבוצה המשפחה, הזוג, הפרט, בשלום העוסק ביותר, ההומניים

מחובתנו לעסוק גם בשלום ארצנו.של לאומיות זכויות על הכיבוש, את להפסיק שיש למסקנה הגענו לא עדיין שבוע, מדי נפגשנו ערפאת. יאסר עם להיפגש שיש כך על לא ובטח הפלסטינים בכנות שדאגו אנשים הקשת, קצות מכל חברים השתתפו והתרחב, הלך המעגל לגורל המדינה. מובן שהרוב היו מזוהים עם השמאל. אט-אט יצרנו קשר עם חברים מחוץ לירושלים והצטרפו גם כמה חברים ערבים, שהראשון בהם הוא ידידי הוותיק

נדים שיבאן.על מכיסו שילם מאיתנו אחד שכל כך מימון, כל קיבלה לא שלום עו"סים הנותרים לשלם, ושכח הלך מישהו ואם בפגישות, שהוגשו והמאפים המשקאות

נתן לבון

278

השלימו את החסר. כמה יחידי סגולה תרמו סכומים קטנים להדפסות, לבולים וכו', ואת החסר השלמתי אני.

דעת, גילויי וכמה לעיתונות הודעות כמה פרסמנו והתגבשה. הלכה הקבוצה לבין לשלום חתירתנו בין האיזון את לבחון כדי חברתיים פרויקטים וחיפשנו

נאמנותנו לרווחה.המשכנו אך אב"כ, מסכות חבשנו כולנו המפרץ. מלחמת פרצה 1992 בינואר להיפגש בהרכבים מצומצמים יותר ובתדירות נמוכה. בימים ההם הגענו להחלטה שצריכים לפרוץ החוצה, לארגן אספה פומבית. ואכן כך היה. זמן קצר לאחר תום שכותרתה שלנו, הראשונה הפומבית האספה את ארגנו מרס, בחודש המלחמה, הייתה "לאחר הסרת המסכות". נאמו בה פרופ' אברהם דורון, פרופ' שמעון שפירו, לפרוטה גרוש אספנו אני. וכמובן ינוב בנימין פרופ' רובינשטיין, דני העיתונאי מודעה מימן האיגוד, מזכ"ל גרא, בן אלי האירוע. הוצאות את לכסות והצלחנו "הקרן של מיסודה בעמותות לתמיכה (העמותה ו"שתי"ל" העיר", ל"כל קטנה

החדשה") קידמה אותנו בתקשורת.לקראת המפגש אלה עיצבה את הלוגו היצירתי של עו"סים שלום, המלווה את

הארגון עד היום. היא ומרים סייעו כמובן ותרמו להצלחת המפגש.

*

האספה היוותה מנוף להרחבה ולמיסוד של הפעילות. התחלנו בהליכים להירשם כעמותה, בחרנו מזכירות ויו"ר, והעברנו את מפגשינו הקבועים לחדר הישיבות של שתי"ל, קודם ברחוב רמב"ם ולאחר מכן בתלפיות. הטלפון הפרטי שלנו הפך לטלפון של עו"סים שלום וכך גם המשרד. אני עדיין לא ידעתי להדפיס במחשב וכל פעם תפסתי "קורבן" אחר שיהפוך את כתב ההירוגליפים שלי למכתבים מודפסים. כך הגיעו דברינו לחברים, לשרי הממשלה, לחברי כנסת ולאנשים חשובים אחרים. פקס ומכונת צילום היו בגדר חלום. מדי פעם ניצלנו את השירותים הטובים של המוסד לביטוח לאומי או של משרדים אחרים, אך לרוב כיתתי את רגליי לבתי עסק, רוקנתי

את כיסיי ורכשתי את שירותיהם החיוניים.עמותה של רשמי אישור קיבלנו חודרניות ושאלות ארוכים חודשים בתום כי למה? זאת וכל מקצועית. כאגודה הכרה לקבל מייגעים בהליכים והתחלנו בהתאם להסכם השכר של העובדים הסוציאליים, כל עובד רשאי להיות חבר בשתי אגודות והמעסיק משלם עבורו את דמי החבר, שאז היו 125 ₪ לשנה. שוב, בעזרתו האדיבה של אלי, קיבלנו את ההכרה המיוחלת. ואז התחילו המרתון המטורף לגיוס חברים חדשים והמאמצים הבלתי-נלאים כדי שהמעסיקים אכן ישלמו את הכסף. יותר קשה לגייס חברים חדשים. לעומת זאת הצרות הללו נמשכות עד היום, אך


279

יש יותר ניסיון ושגרה בהליכי קבלת דמי חבר מהמעבידים. הכול מסכת שלמה של ייסורים, תחנונים, תחמונים שנמשכים בכל ימות השנה.

בשנת 1992 הצלחנו לגבות דמי חבר מ-300 חברים, שבראשם המוסד לביטוח הלאומי, משרד הרווחה ועיריות חיפה ותל אביב. היינו גאים מאוד שרבים מבכירי בה, וקוץ אליה אך לכוחותינו. הצטרפו האוניברסיטאות, סגל חברי המקצוע,

המעבידים שלהם לא שילמו עבורם את דמי החברות, ולך תוציא מכיסם כסף... רעיוניים עם מסרים דלפונים, חיי ארגון של כזוטות, אך אלה נראה זה אולי

חובקי עולם ואדם.וכעת למיזם הדגל שלנו, פרויקט שיכוני תלפיות בירושלים. שיכונים אלה נבנו בסוף שנות החמישים ושררו בהם עוני, עזובה, סמים ואלימות. אלימות קשה כוונה כלפי הפועלים הפלסטינים שעברו בשכונה בדרכם לעבודה. כשהמתח הביטחוני עלה

תושבים מן השכונה עמדו על הגשר שמעל לכביש ויידו בהם אבנים.בשיכוני תלפיות היה ועד בעל מוטיבציה חזקה לשנות את פני השכונה, ומסביבו מעשיה שאר שבין ג'ינג'ית, צעירה עמדה בראשן נשים. של לוחמנית קבוצה

ה"טובים" הובילה את ההסתה נגד הפלסטינים.עם להתמודד נכנסנו קולק, טדי של ובברכתו חברים כמה של המלצתם לפי הבעיות המורכבות במגמה לשפר את רווחת התושבים ולהנמיך את רף האלימות והגזענות. כמה חברים טובים, מבכירי העבודה הסוציאלית, נרתמו למשימה בלתי-

אפשרית זו: אביבה פלאי, יעקב קורצמן, מיכל גל, נעמי שפר ויוסי כורזין כאחראי הפרויקט, וכן נוספים וטובים ששמותיהם פרחו מזיכרוני, ועמם הסליחה.

חברינו היו בשכונה מדי ערב, התמקדו בעבודה קבוצתית עם חברי הוועד, במוקד הנשים ובחבורות נוער, וגם ניהלו שיחות אישיות בבתים. הפעלנו לחץ על העירייה לשפר ולתגבר שירותים, מה שהביא לצירוף עובד קהילתי, להגברת הניקיון והגינון

הסביבתי, ולתמיכה בדיירים בשיפוץ בתיהם.את רשמנו שסביבו אסון נגרם וכמעט גז, מכלי התפוצצו הבניינים באחד הגיעו הפיצוץ דבר על ההודעה עם מיד ביותר. המרגשות ההתרחשויות אחת חברינו לשכונה וכינסו את האנשים המבוהלים בניסיון להרגיעם ולחפש פתרונות. בעקבותיהם הופיעו נציגי הממסד, מנכ"ל העירייה עם צוותו, מכבי אש. באירוע זה

התבטאה הברית האמיתית בין עו"סים שלום לבין השכונה.בתום שנה וחצי חתמנו את הפרויקט במסיבת סיום חגיגית ומלאת רגש ודמעות,

שבה נשאה דברים אותה הג'ינג'ית שונאת הערבים בדברי פיוס, אחווה ושלום.שליד "אורט" הספר בבית חבלני פיגוע אירע שעזבנו לאחר חודשים כמה השכונה. התברר שחברינו, תושבי השכונה, היו הראשונים במקום, הפעם כדי למנוע

לינץ' בפועלים הערבים שהיו בסביבה.

נתן לבון

280

פרויקט תלפיות, שהפך למיזם הדגל שלנו, הוצג בשני כנסים בינלאומיים, בהודו ובניו יורק.

*

עם ערכנו את הכנס הארצי השנתי הראשון שלנו בשיתוף 1992 ב-17 באפריל בית הספר לעבודה סוציאלית של אוניברסיטת תל אביב ובאולם ההרצאות המרכזי שלה. כנס מרשים ומרגש, שהגיעו אליו עמיתים יהודים וערבים מכל רחבי הארץ, בין הטובים שבמעולים. נכחו ונאמו בכירי המורים והמרצים: פרופ' יונה רוזנפלד, אברהם דורון, שמעון ספירו ויוסי קטן. חברי נדים שיבאן ואנוכי הנחינו את הכנס פרויקט את הצגנו מרון. חנה השחקנית של וברכה פיוט בדברי הסתיים והוא תלפיות ומיזם נוסף שעסק בקליטת העלייה, שהתנהל אז עם המתנ"ס בבית הכרם

בירושלים.ערבי – יו"רים שני יכהנו שלנו שבארגון לראשונה קבענו ואז מוסדות בחרנו ויהודי. נדים ואני נבחרנו לתפקיד. סביב הכנס, לקראתו, במהלכו ולאחריו הצטרפו

כמה מאות חברים חדשים.

*

עו"סים שלום התנהל כגוף שקוף, דמוקרטי ושוויוני ביותר. יש שיטענו שסמכותי הייתה מוחלטת, שהחברים נרתמו כי אני קראתי להם לדגל, ושלא היה אפשר לסרב

לי. הדבר נכון לגבי חברים מסוימים, אך להערכתי רובם נהו אחר החזון.מעורב להיות שרצה חבר כל אבל רשמי, באופן התקיימו למוסדות הבחירות

נבחר להנהלה. הבחירות למזכירות היו חשאיות ולפי כל הכללים.רצינו לעודד חברים למעורבות, ליוזמה ולפעילות, לכן נמנענו מהליכים רשמיים. רצינו שחברים יקבלו אחריות וייצרו מחויבות מעצם היותם חברי הנהלה. הפטנט חברי הם למה אז בסגנון: באמירות טרוניות נשמעות היום ועד חלקית, עבד

הנהלה?

*

נחתם הסכם אוסלו, שאושש לבין ובין כנסים, ערכנו ו-1994 1993 גם בשנים את האידאולוגיה שלנו של הידברות עם אש"ף כנציג הלגיטימי של העם הפלסטיני. יש כשכבר שלום עו"סים את צריכים למה ששאלו חברים והיו אופוריה הייתה שלום... ענינו שהשלום זקוק לעידוד ולתמיכה. ניסינו, השקענו את מרב המאמצים,

אך למרבה הצער, ללא הועיל.



281

64להיות תייר בירושלים

בסוף השבוע האחרון, 14–15 באוגוסט 2008, חזרנו לירושלים, העיר שבה חיינו הנלווים והפרוצדורות הטקסים כל עם דבר, לכל כתיירים והפעם שנותינו, רוב למעמד זה: לחפש מלון באינטרנט, לברר מה ניתן לראות ואיפה כדאי לטייל, שעות הגענו לברר. שחשוב יודעים מנוסים, כטיילים שאנו, נוספים ופרטים הפתיחה עליזה. לירושלים בעקבות הזמנה למסיבת בר-מצווה של הבן הצעיר של חברתנו בהזדמנות זו החלטנו לפוש מעט, ובצירוף זמנים מעניין גם ציינו שנה מאז שאנחנו

ברמת גן.להסתובב בירושלים זה כמו להיכנס למכונת הזמן ולחוות מחדש רגעים וימים שמזמן נשרו מלוחות השנים ונשארו כדפים בתודעתנו. ירושלים היא תיבה מלאת כיסופים, אישיים, משפחתיים ולאומיים. המקום של יצירתי, לימודיי, התנסויותיי,

תלאותיי ושמחותיי, גילויי ומאבקיי, אשליותיי ומעידותיי.כאן עיצבתי את משפחתי, כאן נולדו וגידלתי את ילדיי, מקור גאוותי, וכאן גדלתי והתעצמתי אני, כאיש מקצוע וכפעיל ציבור. כל מה שהיה, כל מה שיש ואולי מה שעוד יתרחש, קשור בירושלים. פעמיים ניסינו לעזוב את העיר הזאת, פעם לנהלל ולבאר שבע ופעם לקריית גת, ופעמיים חזרנו אליה, כאילו מגנט סמוי משך אותנו

חזרה לירושלים.התאכסנו במלון משפחתי קטן בשכונת ארנונה, מלון חמוד בסביבה נעימה. ישבנו בחצר מטופחת לשתות קפה של יום חדש, להתענג על השקט המרגיע, להתפנק ברוח הקרירה של בוקר מרענן. כך הפלגנו לימינו הראשונים בעיר מיוחדת זו כשחיפשנו דירה, וגם מצאנו, בארנונה שליד הגבול של פעם. זו הייתה דירה יפהפייה, אך ויתרנו המכריע הנימוק ובגלל באוטובוס הנסיעות הוצאות מהעיר, ריחוקה בשל עליה נפסקת בשעה עשר בלילה, מה שיקשה עלינו לחזור הביתה מישיבות שהתחבורה

המפלגה, מלימודים או מבילויים.גילינו את הטיילת החדשה ברחוב ממילא: מדרחוב יפהפה לרגלי החומה, נוף מרהיב, חנויות אלגנטיות וחלונות ראווה מעוצבים בסגנון ובניחוח של חו"ל, וריח מאפה טרי באוויר. בקצה, בין חומרי הבניין שבמקום, המתינה לנו הפתעה: המבנה מכר פגשנו כאילו הרגשנו החמישים,. שנות של הסטודנטים מסעדת המנזה, של

ותיק ויקר.ביקרנו במוזיאון ישראל, מקום שבתקופות מסוימות היינו בו בני בית: הילדים למדו בו, מרים השתתפה בחוגים שנערכו בו, וביקרנו בתערוכות ובתצוגות השונות

נתן לבון

282

תכנית לעתים סיפק הוא בשבת פתוח שהיה כיוון השנים. לאורך בו שהופיעו הגדול מפעלו המוזיאון, אצלנו. שביקרו ולחברינו משפחתנו לבני נאה תרבותית של וכמשכן כסמל הימים, ששת לפני מלחמת עוד הוקם קולק, טדי של הראשון ישראל החילונית, והכיפה הלבנה של משכן הספר מבטאת את הקשר אל המקורות. הפעם התמזל מזלנו וראינו תערוכה של ציירים ויוצרים ישראלים שעמדה להיסגר

למחרת, האזנו להדרכה, אורו עינינו וסיפקנו את תאבוננו למנה של אמנות.ושנויה דופן יוצאת ארכיטקטונית יצירה החדש, המיתרים מגשר נפעמנו במחלוקת: אמנם יהיה חיוני למעבר הרכבת הקלה אך הוצב במקום צר המקשה

לראותו במלוא הדרו.ביקרנו אצל חברים והם דאגו לפטם אותנו, החלפנו חוויות ודעות, שמענו חדשות טובות ופחות טובות, החלפנו חוויות ותכניות, השווצנו במעללי נכדינו העוקצניים והסופר-חכמים, והגענו למסקנה שהדור הצעיר הוא דור של גאונים. כך שיש עוד

תקווה.אך משונה חוויה זו מיובל יותר בה שחיינו לאחר בירושלים תיירים להיות

מענגת, ונשארנו עם טעם של עוד.21 באוגוסט 2008

הלוגו של עו''סים שלום שעוצב ע''י אלה.


283

65עוד על עו"סים שלום

הימים ימי אוסלו, ועמם התקווה שהשלום עם שכנינו יקרום עור וגידים למרות החריקות הקטנות. בקיץ 1995 ארגנו בבית סוקולוב כנס ארצי, שנתן במה לדיאלוג אחר, מצד המתנחלים ועם אחד מצד הפלסטינים עם הסוציאליים העובדים בין

ואלה עם אלה.הזמנו את עמיתינו הפלסטינים וציפינו לבואם, אך קבוצת עובדים סוציאליים מהשטחים הפתיעו אותנו כשהתייצבו מחוץ לאולם כדי להפגין נגדנו ונגד האיגוד, שנתן את ברכתו לעריכת הכנס. הם טענו, כאמור, שכעובדים סוציאליים אסור לנו לעסוק בפוליטיקה. כמה חברים נבהלו מהעניין ושאלו אותי כיצד לנהוג. ללא כל דבריהם את שיאמרו כדי להיכנס, אותם והזמנתי המפגינים אל ניגשתי היסוס במסגרת הכנס. בהתחלה הם היססו, ולאחר מכן נכנסו לכנס ואף ביטאו את שעל

לבם. בהפסקה התרחשה ההידברות האמיתית, בינם ובין הפלסטינים.ההתנחלויות, מן החברים לבין בינינו הידברות קבוצת נוצרה הכנס בעקבות בהנחייתם של מיכל שמאי ופרופ' יוחנן ווזנר. הדיונים היו עקרים למדי, אך נעשו ברוח טובה. אני זוכר שבאחת הפעמים שאלתי אותם האם ימשיכו להיפגש עמנו גם

במקרה שתהליך אוסלו ייפסק.אמנם הנבואה ניתנה למי שניתנה, אך בנובמבר אותה השנה נרצח יצחק רבין, ועמיתינו העובדים הסוציאליים מההתנחלויות הפסיקו את המפגשים עמנו. ארגנו כנס זיכרון באוניברסיטת תל-אביב בהשתתפותה של השרה אורה נמיר. הזמנו גם את חברינו לשיח מן השטחים להשתתף אך הם סירבו. הם אף לא הסכימו לפרסם גילוי דעת נגד האלימות, ואף אחד מנציגיהם אמר לי בבוטות: "תפסיקו עם פסטיבל

רבין!"

*

והתרחבה. התחלנו לפרסם פעילותנו הלכה בשנים שעד האינתיפאדה השנייה שפר נעמי של בהנחייתם קונפליקטים עם להתמודדות סדנאות וארגנו עיתון וישראל אמיר. בסדנאות אלו השתתפו מדי פעם כ-15 עובדים סוציאליים יהודים הקודמות, הדעות התגלו לרעהו, אחד המשתתפים בין היחסים לובנו וערבים, עם עושים ומה גזענות של קורטוב הלא-מודעת, ההסתייגות הסטראוטיפים, והמשיכו קבוצות, למנחי נוספות סדנאות עברו אלו סדנאות מבוגרי 120 זה. בני אדם בין עקרונות ההידברות להפיץ את היומיומית ובעבודתם במקומותיהם

נתן לבון

284

פעילים מפגשי ערכנו כך על נוסף ומינם. דתם בדעותיהם, אמונותיהם, הנבדלים בית בכל אט-אט, הסטודנטים. העתיד, דור בקרב לפעול והתחלנו שבוע סוף של באוניברסיטת הראשון הרכז צנועה. במלגה רכז הצבנו סוציאלית לעבודה ספר ירושלים, ארז, היה בחור דתי, שבין היתר יזם ביקור של סטודנטים יהודים וערבים בהתנחלות עופרה. שם התנהל שיח נוקב אך תרבותי, בעיקר בין סטודנטית ערבייה

לבין אחד מראשי ההתנחלות, יהודה הראל.הרווחה בשירותי ההדדיים הביקורים הייתה פעילותנו של הכותרת גולת בישראל וברשות הפלסטינית. שיתוף פעולה זה הוליד גם השתלמויות בבית הספר לעבודה סוציאלית בירושלים, שבהן למדו סוגיות שונות בעבודה קהילתית. למרבה

הצער, עם פרוץ האינתיפאדה השנייה הלימודים נפסקו.

*

שכבר כפי התנדבות. על ככולה רובה התבססה שלום בעו"סים הפעילות לעבודה שימשו הפרטי ומחשבי המשפחתי הטלפון עבודתי, חדר ביתי, הזכרתי, וישיבות, ומרים, ברוב אדיבותה המשרדית. קיימנו אצלנו בבית לא מעט פגישות ובשל הזדהותה עם הארגון, אירחה את המשתתפים בסבר פנים יפות ובעת היעדרי גם ענתה לטלפונים. לימים התקנו פקס וקו טלפון נפרד, כך שיכולתי לשחרר את או הזמנות רצתי לשכפל כמדומני) (ב-1999 צילום עד שקנינו מכונת הביתי. הקו מכתבים לכל החברים (בעידן שלפני הדואר האלקטרוני). הייתה טרחה רבה ועבודת לדפוס, לבנק, לדואר, ללכת מכתבים, ומאות לעשרות בולים להדביק נמלים: ועוד. רוח ההתנדבות לא כללה עבודה משרדית אפורה, להנפיק קבלות, תזכורות ולכן לקחתי מדי פעם סטודנטים לכמה שעות בשבוע כדי לעזור לי בביצוע מטלות

אלו.בשנת 2000, לאחר שמצבנו הכספי השתפר, נוספו חברים וקיבלנו כמה תרומות, בעת גם היום, עד שעובדת אורנה, את משרה, בחצי עובדת להעסיק התחלנו כתיבת שורות אלו. כעבור שנה וחצי של פעילות עברו משרדי עו"סים שלום לבנייני

האומה.את כל ההתפתחות הזאת אני מתאר בכמה שורות, אך היא הייתה כרוכה בתכנון מושכל של הזמן שלי ושל החברים שעזרו. הרבה מתח ועצבים היו מנת חלקי בימים אלו, ולא פחות בלילות. הרביתי בעשייה אך תמיד רציתי עוד ועוד, ורק כעת, במרחק הזמן, אני מתחיל להיות מודע למפעל הגדול שנקרא "עו"סים שלום", שאולי מישהו

יחקור פעם את קורותיו.

*


285

בסוף ספטמבר 2000, כשטיילתי עם אלה בפריז, שמענו על פרוץ האינתיפאדה השנייה ועל ההפגנות הסוערות של הערבים בנצרת ובוואדי ערה. כל המשפחה נכנסה

ללחץ, ואנו קיצרנו את שהותנו בפריז וחזרנו ארצה יום לפני יום הכיפורים.בארץ שררו מתח רב, פחד ואי-ודאות. טנקים הוצבו בשכונת גיה בירושלים, השטחים בערו וההפגנות בפנים הארץ נמשכו בעוז. המשטרה הגיבה בפרעות וללא ניסיתי הכיפורים יום כל במשך חיים. בכדורים המפגינים על וירתה דעת שיקול להפסקת להביא שלנו, החברים את ולנחם אחרים של חטאיהם את להפסיק הערים לראשי כנסת, לחברי טלפונים עשרות עשיתי הדמים. ושפיכות המהומות להם שהפרעתי בכעס, לפעמים ובהבנה, בנימוס נעניתי עלית. ובנצרת בנצרת להתייחד עם אלוהים ולבקש ממנו סליחה וכפרה, וברחובות ניגר הדם ועלה מפלס הזעם, השנאה והנקם. חבריי הערבים התנחמו בכך ששמעו קול שפוי, ידידותי וחם

שמזדהה עם כאבם.ולכפר לנצרת שלום עו"סים של ניחומים יצאה משלחת הכיפורים יום לאחר כנא. הם עברו דרך מחסומים של משטרה והתעלמו מאזהרותיה על הסכנה הנשקפת

להם ומהעיניים המאשימות של מעט העוברים ושבים ברחוב.חברים כנס נתניה שליד עקיבא באולפן ערכנו האינתיפאדה לפריצת יום 14וגם ממיעוט על המצב. הזהירו אותנו מגילויי אלימות יחד לדבר וערבים יהודים אך ,20–15 על והאחרים משתתפים, 70 על הימרו האופטימיסטים משתתפים. בסופו של דבר הגיעו 220! ניהלנו שיח נוקב אך מקרב – בתוך האולם ומחוצה לו, בלהט, בהתלהבות, בעיניים בורקות ובקול ניחר, שיח שנמשך עוד שעות רבות גם לאחר הסיום הרשמי של הכנס. בפעם הראשונה הן החברים היהודים והן הערבים

אמרו שהדו-קיום ירד מסדר היום, שצריך לדבר על הקיום עצמו.מעשי מהמשך פחדו הם בנצרת בהפגנות ערבים אזרחים 13 רצח בעקבות ההתנכלות של השלטונות, והיהודים הביעו את חרדתם מפני מעשי נקם ואינתיפאדה חמושה בתוך ישראל. סימני קריאה רבים נעלמו ונוספו בעיקר סימני שאלה: האם הפיוס, הדו-קיום, השוויון והשלום, שהם משאת נפשנו, יתממשו ויתממשו בימינו

אנו? זה היה שיח נועז שהדיו נשמעים עד היום.

*

קיימנו בקורותיו. הבשלים הפרקים לאחד שלום עו"סים הגיע 2001 בסוף בשיתוף עם בית הספר לעבודה סוציאלית של אוניברסיטת חיפה כנס מרשים, ער וחלומות. יומיים, עם הרבה תכניות והוא נמשך ותוסס. בכנס השתתפו 250 איש

מפגן של רעות מקצועית בין יהודים לערבים.בתום הכנס תכננתי לעזוב את תפקידי כיו"ר, אך הדבר לא הסתייע. נדים, כדי לעודדני, חזר להיות יו"ר עמית. לאחר הכנס הזה נוספו לארגון תפקידים שעליהם

נתן לבון

286

חלמתי עוד בימיו הראשונים: רכז ארצי, רכזים אזוריים, רכזי סטודנטים בכל בתי הספר לעבודה סוציאלית בארץ, וכמובן מזכירה, כולם במשרות חלקיות.

טובה ברוח הסתיים והכנס אופטימיים היינו השתוללה, שהאינתיפאדה אף ובהבעת תקוות לימים אחרים, שבהם השמש תזרח ברחובותינו וברחובות שכנינו.

*

באותן שנים קיימנו מרתון הידברות לילי באולמי התנועה הקיבוצית בתל אביב. קרוב לחצות באו מכל קצות הארץ חברינו ועובדים סוציאליים אחרים כדי ללבן יחד לחלוק במחשבות, בחששות באנו ולהסדר שלום. לחיים משותפים את הסיכויים אולי ההדדית. היכרותנו את ולהעמיק והסכמה הבנה נתיבי למצוא ובספקות, התפזרנו להידברות. ובנחיצות בהכרח התאחדנו אבל התרחקנו, ואולי התקרבנו אל תוך הלילה מהורהרים ומהוססים אך נחושים באמונותינו ובחלומותינו. הגענו

הביתה עם שחר, שחר ליום חדש ואולי גם לעידן חדש.

*

עשינו עוד הרבה פעולות ומעשים טובים בעו"סים שלום: פרויקט המשחקייה בקטמון ליצירת שיח משפחתי, חוגי סטודנטים, פרויקט בשיתוף סינמטק ירושלים (סרט ודיון על נושאים חברתיים) הנמשך זו השנה ה-17, העצמה קהילתית ביישובים הערביים, מיזם הידברות ושיתוף פעולה בין שירותי רווחה יהודיים וערביים, ועוד את וקיבלנו יהודית-ערבית לסדנה בגרמניה נפגשנו ולספור. לזכור יכול מי ועוד,

"פרס מרתה" מטעם "הקרן לירושלים".אחריי בתפקיד היו"ר כיהנו עליזה שבו, לילך סורק והיום יהודית רקנטי. יו"רים עמיתים היו נדיה חילו, ראג'ב עבאס, איסמאעיל אזברגא, והיום בוטו נאיל וכמובן נדים שיבאן, שכיהן שתי קדנציות. כל אחד, לפי מזגו, ניסיונו ורצונותיו, תרם את

חלקו למפעל ייחודי ונדיר זה.מאחוריה השאירה ולדאבוני היום, עד ובועטת חיה שלום עו"סים לשמחתי, לתחושת הביאה מדם העקובה המרה המציאות והתפוגגו. שהלכו שלום תנועות עו"סים וטובות. רבות באוכלוסיות מעש ולחוסר לאדישות מוצא, וחוסר ייאוש לגל קץ שיבוא ובתקווה האנוש, בצלם הדבקות לפיד את לשאת ממשיכה שלום העקר הזה הנמשך יותר מ-60 שנה. הסכמי השלום עם מצרים ועם ירדן, וההכרה הלאומית בצורך בהקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל, הם המקור לאמונה

שהשלום בוא יבוא.



287

66בין הזמנים

תוך התחקות אחר מה ואיך קרה, פסחתי על חוליות חשובות בשרשרת חיי, במה שהתרחש וחשתי כשהאביבים והחורפים התחלפו זו בזו עם עונות הקיץ הארוכות

ועם הסתיו המהפנט שחמק כזיקית. אני חוזר לאמי, מאמיקה, האהובה הנערצת והשנואה, אם כל הישגיי והחמצותיי. היא הורישה לי, מצד אחד, אופטימיות, נחרצות, תעוזה ועוצמה, עקשנות ועיקשות ומצד שני, חוסר ביטחון, הססנות, חששנות וביישנות; מצד אחד שיקול דעת מפוכח

ומצד שני פזיזות הרסנית.חבל שהיכולות והאינטואיציות הטובות שלי לא תמיד סייעו לי להבחין ולבחור

בחלופות הנכונות.לאחר מות אבי ב-1970, כשהייתה בת 69, מאמיקה החליפה אותו בקיוסק שבו מכר את כרטיסי מפעל הפיס, ברחוב יפו, ליד משרדי משרד הסעד – מיקום שהתברר לא פוליטיות דעות עם כ"שלמזל" אותי העריכה היא לרוב ליחסינו. כמשמעותי קונוונציונליות, אך מאז שראתה כי עמיתיי ממשרד הסעד משבחים אותי ורוחשים

כבוד לי ולמעשיי, הוסיפה אותי למילון הגאווה האימהית שלה.

*

במשך 14 שנה, בוקר-בוקר, כמעט עם שחר, גם כשמזג האוויר לא היטיב עמה, צעדה מאמיקה ברגל מרחוב עבאס שבהדר עד לעיר, לקיוסק הפיס. אחר הצהריים או לפנות ערב, עייפה, עמוסת מחשבות ומחושים, עשתה את דרכה חזרה בעלייה

התלולה שברחוב הבנקים עד לבית.הערב לארוחת הדרושים המצרכים את לקנות לשוק גם הלכה רביעי בימי המשפחתית של יום שישי. ילדיה, כלותיה נכדיה וניניה התענגו מהמטעמים, שהוכנו

לפי טעמו והעדפותיו של כל אחד מהם.בימי חמישי, שהיו ימים של מתח ועצבנות, היא הייתה עושה את החשבון השבועי כדי לשלם עבור כרטיסי הפיס שנמכרו, להחזיר את הנותרים ולקבל חדשים. דורל, רואה החשבון של המשפחה, עזר לה במטלה מכבידה זו, אך היא מצאה תמיד סיבות

להתלונן על טיב הסיוע שלו.לא שהכירה חדשים ואנשים מפעם חברים אנשים, מוקפת הייתה בקיוסק מכבר, חילקה עצות, מתכונים, שיתפה בחוויות העבר ופסקה במתרחש בפוליטיקה עכשווית. מדי פעם התפארה בילדיה והציגה בגאווה תמונות של נכדיה. רוב הזמן

נתן לבון

288

ייתכן קלה. תנומה עליה נפלה עייפות, מרוב לרגעים, אך וקשובה, ערנית הייתה שבשברי הזמן האלו, אנשים "טובים" שחיפשו את מזלם, סחבו ממנה כרטיס אחד

או שניים.באחד הלילות של חנוכה 1983 קיבלה מאמיקה שטף דם במוח, אושפזה בבית

החולים "כרמל", ולאחר מכן הועברה לשיקום בבית החולים "פלימן".אומרים שצרות באות בצרורות, ואכן, זמן קצר לפני כן בטי, חמותה של דורל, ספגה גם היא שטף דם, שפגע בכושר הדיבור שלה. על דורל ופאולה נפל עיקר העול לדאוג לשתי האימהות המאושפזות. ארמנד היה ברומניה ואני בירושלים. השתדלתי

לתרום את חלקי וביקרתי בחיפה פעמיים ולפעמים אפילו שלוש פעמים בשבוע.במחלקת גדולים מאמצים עשתה מאמיקה הביתה, לחזור כביר רצון מתוך סבלה היא הידיים, ותפקוד ההליכה בכושר היפה ההתקדמות למרות השיקום. מחוסר יציבות ומדי פעם נפלה. כך ניצבנו בפני בעיה חדשה: למצוא סידור מוסדי ארוכה הייתה הראויים למקומות ההמתנה רשימת לבטי. וגם למאמיקה הולם מאוד, מה עוד שרציתי עבורן את הטופ שבטופ, ובית האבות הספרדי בנווה שאנן

היה היחיד שענה לדרישה זו.גייסתי את חבריי הטובים בעיריית חיפה שדרכה נעשו סדרי הקבלה לבתי אבות, והם הבטיחו ואף עשו הכול שמאמיקה תתקבל לבית האבות הספרדי. עם כל רצונם הטוב נוצר פער של כמה חודשים בין שחרורה מפלימן ועד שהתפנה מקום (אף שגם בפלימן הפעלתי את כישוריי ואת קשריי להאריך את שהותה). בחודשי המעבר עברה מאמיקה בכמה מוסדות פרטיים בנהריה שלא תאמו את צרכיה, מה עוד שכל הזמן היא לחצה לחזור הביתה. לבסוף התפנה מקום בבית האבות הספרדי, מוסד מפואר ברמה של חמישה כוכבים, כלוב של זהב, אך מי רוצה לחיות בכלוב? הזמנים היו אחרים, טרם חוק הסיעוד, המושג של עובד זר היה ממש זר, וסידורה בבית האבות

נותרה החלופה היחידה.לפי מצבה הבריאותי בטי לא התאימה לבית האבות הזה, ועבורה נמצא מקום במוסד סיעוד בפרדס חנה. דורל ופאולה החמיצו את פניהם כי חשבו שלא השתדלתי מספיק, אך בדיעבד ראו כי אף שמוסד זה הוא אינן מלון חמישה כוכבים, הטיפול

והיחס בו היו ברמה ובאיכות טובה יותר מאלה שקיבלה מאמיקה.בינתיים ארמנד סיים את תפקידו בשגרירות ישראל ברומניה, חזר עם משפחתו ארצה והצטרף למעגל המבקרים והדואגים למאמיקה. בכך הוקל העומס מכתפיהם

של דורל ופאולה.

*

כדי להנעים ולשמח מעט את מאמיקה בחגים ובמועדים היינו מביאים אותה שתחגוג איתנו את ארוחות החג. בסדר פסח שנערך אצל ארמנד הרמנו אותה על


289

בזמן ונרדמה מאיתנו, יותר התעייפה שהיא התברר הרביעית. לקומה עד כיסא הארוחה.

עשו ואחיי אלה, של הבת-מצווה לחגיגת המשפחה את הזמנו 1984 בדצמבר בעוגמת לווה זה אירוע גם עמנו. כדי שגם מאמיקה תחגוג כמובן את מה שנחוץ נפש: איריס עשתה תאונה בתוך ירושלים, איבדה את השליטה על ההגה ומכוניתה התהפכה. אם יש ניסים זה היה אחד מהם: היא נותרה ללא סריטה על גופה ומה

עם הנפש ?כך בשמחה כפולה ומקופלת חגגנו את גם את חצייתה גיל הילדות המסורתי של

אלה וגם את ניצול חייה של איריס.

*

באפריל 1985, כמה ימים לפני פסח, ערב יום הולדתה של איריס, פאולה בהיותה בבית החולים היא אושפזה בקושי בשירותים קיבלה שבץ. לאחר שהוצאה משם

רמב"ם ולאחר כמה ימים נפטרה, והיא בת 56 שנה בלבד. זעזוע הכה את כולנו ואבל כבד נפל עלינו. דורל וילדיו איריס ואילן היו בהלם היו השנתיים, בת וליאור הארבע בן טל הקטנים, ונכדיה הפתאומי, מהמוות מבולבלים ומפוחדים ולא ידעו לאן נעלמה סבתם. איריס פרקה את כאבה וכתבה

שירים לזכרה.ולבסוף לקחתי על עצמי את התלבטנו כיצד לבשר למאמיקה את דבר האסון המשימה ועשיתי זאת בדרכי שלי. תגובתה הייתה קרירה ואף אדישה. היא הייתה

שרועה והסתגרה בתוך עולמה.

שנה לאחר מכן, בערך באותו תאריך, נפטרה גם מאמיקה. יום לפני כן ביקרתיה עם ארמנד. היא הייתה אפאטית לגמרי, עצובה ומהורהרת, ישבה ליד שולחן האוכל נפטרה אחרי שמאסה בחייה ומקשיבה. למחרת עדיין צלולה וסירבה לאכול, אך

והחליטה למות.זיכרונות מהבית והתוודענו זה אל בשבעה ישבנו יחד שלושת האחים, העלינו העליתי גם אז בוגרים. כאחים ששוחחנו הראשונה הפעם הייתה זו למעשה זה. בפניהם את הרעיון לעשות יחד טיול שורשים לרומניה. הרעיון התקבל אבל רק ב-

1997 זכיתי לממשו עם דורל בלבד, כי מסיבות בריאותיות ארמנד סירב להצטרף. אז צץ לראשונה בראשי הרעיון לכתוב את זיכרונותיי, אך חלף זמן רב עד שהתחלתי

לממשו.

*

לפני שנתיים-שלוש אלה ואיריס הציעו לערוך ארוחה לזכרה של מאמיקה. הן עם התמודד המשפחה מבני אחד וכל להכינם, שאהבה מהמתכונים כמה ליקטו

נתן לבון

290

האתגר הקולינרי. הן גם הנפיקו תפריט שכותרתו "עם סטינה על הדשא". זה היה מפגש משפחתי מרתק ומקרב, שבאמצעותו התוודעו לדמותה של אמי נכדים, נינים

ובני משפחה אחרים שלא זכו להכירה.



291

67MIRCEA ZORILA – חברי מירצה זורילא

אתמול נודע לי שחברי מנוער מירצה זורילא (Mircea Zorila) הלך לעולמו. כפי טובים: חברים שני לי היו התיכון הספר בבית לימודיי בתקופת סיפרתי, שכבק משה היהודי, שעמו אני מתראה עד היום, ומירצה זורילא, רומני נוצרי, שלא ראיתיו מאז שעזבתי את רומניה. מאז חיפשתי אותו ללא הרף, שוב ושוב בדרכים שונות

ומפותלות אך לא עלה בידי לפגוש אותו שוב.ניסיתי צ'אושסקו, של בזמנו עוד לראשונה, לרומניה כשחזרתי ,1978 בשנת לשווא לחפשו במדריך הטלפונים ומפאת הליכות המשטר לא העזתי יותר. בביקורים סודות החלפנו ובמרפסתו בחצרו בנערותנו, גר שבו הבית את חיפשתי האחרים

וחלומות, חוויות ראשוניות וטווינו את חידות עתידנו.השנה אף פניתי לבית הספר שבו למדנו; אולי השתתף בכנסי הבוגרים השנתיים במרשם שתברר שלי הדין מעורכת ביקשתי האחרונה. כתובתו את ידעו ואז

התושבים, אך גם ניסיון זה עלה בתוהו.אתמול טלפן אליי משה וסיפר לי את הבשורה המרה על מותו של מירצה. לא

ראיתיו זה 59 שנים, ועתה התחוור לי שלא אראה אותו לעולם.באותה הזדמנות קיבלתי דיווח על עוד כמה מחבריי לספסל הלימודים. אחד גר בחיפה, פרופסור בטכניון, אחר בניו יורק, עוד אחד בפריז, וכולם נפגשו בבוקרשט בחגיגות מאה שנה להיווסדות בית הספר. גם אני שקלתי להשתתף באותו כנס, אך

בשל אילוצים שונים ובעקר מהחשש שלא אזהה איש ויתרתי על כך.אותו חבר שנכח בטקס סיפר שפגש תלמיד נוסף, יון (ION), בנו של איכר רומני, שהתגורר בפנימיית בית הספר וישב בספסל מאחוריי. הוא לא נמנה עם המצטיינים ונעזר בי בבחינות בלשון ובשפה הרומנית, ובמשה – בלימודי טבע ופיזיקה. מתברר וכיהן כשר בממשלת חיל ללימודים במוסקבה, עשה נשלח הזה שהבחור התמים

צ'אושסקו.

*

מירצה זורילא היה בילדותו, ואחר כך בנערותו, יפה תואר ובעל הופעה אצילית, גבוה, עם עיניים שחורות, אף מעוצב היטב, שיער שחור ותספורת קצרה. הוא התלבש נראה מהודר, מיוחד, שונה. הנערות חיזרו אחריו בהתלהבות כשאר הילדים, אך והוא ברר אותן בקפידה. בחור נבון וחכם, רגיש וסקרן. בדיבורו המיוחד פסח בין הומור לציניות. בן יחיד להוריו, שטיפחו אותו, פינקוהו אך גם הציבו לו דרישות

נתן לבון

292

וגבולות. הם רצו שיגדל לאיש מועיל וחשוב, והוא השתדל לרצותם ולמד בשקדנות וברצינות.

זורילא, זורילא, חברי הטוב והנאמן, אינני יודע מה עשית בחייך, אבל אני מתאר לעצמי שדברים חשובים ונפלאים. הקמת משפחה? זכית להיות אב? סב?

על ערכי האמת, הצדק ואהבת האדם, עדין ומתחשב, האמון איך אתה, אדם הסתדרת עם המשטר הנוקשה והאפל של הרודן?

*

היינו, כאמור, שלושה חברים, שניים יהודים ואחד נוצרי. חברים טובים, ייתכן שהטובים ביותר שהיו לי בחיי.

עטופות שהיו אף יהודים, נגד התבטאויות חסרו לא המלחמה לאחר בימים בהומור. לא פעם הקניטו את מירצה על כך שהתחבר עמנו, היהודים. מירצה נבחר לערוך את עיתון הקיר של הכיתה, ואני כמובן התנדבתי לעזור לו. עד שיעור חינוך מפרי תרמו נוספים תלמידים כמה ומאויר. ערוך כתוב, היה הכול השבוע בסוף עטם, וילד כישרוני אחר צייר קריקטורה הקשורה בהווי הכיתה, העוקצת את אחד

המורים (מעניין, אז כמעט לא היו מורות).את והתקנו הספר לבית הגענו הצהריים אחר בשעות עמלנו, מפרי מרוצים העיתון. למחרת נכנסנו לכיתה וחשכו עינינו: העיתון שכה טרחנו עליו היה קרוע ועליו

כתובות נאצה עם רמיזות אנטישמיות ואיומים סמויים נגד "מירצה המתגייר".מפח נפש ופחד גדול נפלו עלינו. מירצה הגיב למעשה קשה יותר מכולנו. בכעסו

הרב הוא הציע שנעבור בית ספר, וכמובן לא רצה להתעסק יותר בעיתון הקיר.הגיעה שעת המחנך, התנהלה שיחה על ערכים, סובלנות וסבלנות. במילים של לא התאמץ ואיש גינה את המבצעים, שנשארו באלמוניותם בית מרקחת המחנך לגלות את זהותם. המחנך ניחם את חברנו הפגוע, שיבח אותו וביקש ממנו להמשיך בתפקידו. מירצה עמד בסירובו, אך למחרת שכנענו אותו שלא ייתן פרס לפורעים

ושימשיך במעשיו.

*

היינו חברים בלב ובנפש. הקמנו מיני-תנועת נוער שנקראה בשם היומרני "ארגון הנוער האופטימי" (O.T.O.), שאת עלילותיה כבר תיארתי בפרק אחר.

הזמנתי את חבריי לארוחה חגיגית של פסח, לא ממש סדר, אבל ארוחה שנתנה כך על לספר התבייש לא ואף לבוא שמח מירצה התחדשות. ושל חג של הרגשה בכיתה, על המאכלים המיוחדים לחג היהודי, ועל המצה, מצה טעימה שלא נאפתה

מדמו של אף ילד נוצרי.לאחר שאחיי עזבו את הארץ ואנחנו החלטנו ללכת בעקבותיהם, פרפורי הפרידה הפינג-פונג שולחן את במתנה למירצה נתתי הוריי עם ובהתייעצות לנקר, החלו


293

לכל כמעט שעברנו תוך לביתו, מביתי יחד אותו סחבנו ויפה. ירוק שולחן שלנו. אורך שדרות הניצחון (Calra Victoriei) המרהיבים.

העמדנו אותו במרפסת ביתו, נהנינו מטעם העוגיות המלוחות של אמו, ששמחה לבואנו, ולאחר אתנחתא קצרה הרבצנו משחק – אחד ממשחקי הפינג-פונג הרבים

של החיים.

שלום, מירצה זורילא, ידיד יקר. אם יש חיים בעולם אחר, אשמח שנתראה.


נתן לבון

294

68 משפחה וסביב לה

חוויות התרחשויות, התרגשויות, מעשים, אין-ספור לי היו הארוכים בחיי והזדמנויות – כאלה שהיטיבו עמי, כאלה שהחמצתי וכאלה שחבל שהתפתיתי להם.

יש שעוררתי התפעלות, הזדהות ותמיכה, ויש שעוררתי קנאה ושמחה לאד.במהלך כתיבת קורותיי, שאני מביט במבט מפוקח לאחור, אני לא מצליח להבין למה במשך כל כך הרבה שנים לא הייתי מספיק מודע למה שאני ולא הערכתי כראוי את יכולותיי ואת עשייתי הרבגונית. מצד אחד, אני מצטער שלא נהניתי ולא הייתי מספיק שבע רצון מעצמי, ומצד שני, ייתכן שחוסר שביעות רצון זה שימש לי מנוף אני אך מכך, הרוויחו כנראה פעלתי שלמענם האנשים העשייה. לשיפור ותמריץ

עצמי שילמתי על כך מחיר מופרז.

*

בפעם האחרונה שהזכרתי את אורן, או אורנצ'יק, כפי שכינינו אותו בילדותו, נפרדנו ממנו ומאשתו הטרייה אילנה בנמל חיפה. הם יצאו למסע של שנה שתוכנן ולאחר מכן שישה חודשי טיול ביבשת אוסטרליה, עבודה בקפידה: שישה חודשי מפרכת בעבודה שחסכו נכבד כסף סכום עם לדרך יצאו הם ובסביבותיה. בהודו

כשנה לפני הנסיעה, כמדומני עשרת אלפים דולר, וגם כרטיס הלוך-חזור.תחילה הגיעו לסידני והתנסו בכמה עבודות, ובהמשך השתכנו במלבורן, שכרו דירה, קנו אוטו ישן והחלו לחפש עבודה. לאחר כמה ניסיונות בחרו לעבוד במפעל שעות ולמשך תנאים ללא בתנאים קשה, עבודה הייתה זו הנראה כפי טקסטיל.

ארוכות, כדי להשתכר כמה שיותר.אמנם היה להם טלפון והתקשרנו אליהם מדי פעם, אך בשל פערי השעות ויוקר בקמצנותי) להודות נעים לא כי אובייקטיבי, מאשר פסיכולוגי (יותר השיחות הססגוניים תיאוריה בשל אילנה של מכתביה את מאוד אהבנו להתכתב. הרבינו

והצבעוניים.ניו-זילנד, על פסחו לא וגם היבשת ברחבי טיילו הם ובחגים שבוע בסופי המפורסמת בנופיה הירוקים, באווירה הצח והטהור ובמיוחד בתושביה הנינוחים

ומסבירי הפנים.רחוקים בחלקים הסתובב הצעיר הזוג שלמה, שנה במשך מאיתנו רחוקים ומרתקים של העולם הגדול. אמנם סמכנו עליהם בלב שלם, אך זה לא פטר אותנו גבר המתח ארוכים, לימים נותק עמם כשהקשר לפעמים, ומדאגות. מחששות


295

שהם התברר אך הורים, היותנו מעצם נבעו דאגותינו חגגו. הרעים והתסריטים באמת חוו כמה חוויות של סכנה ופחד: כמעט תאונת דרכים קטלנית ושוד מתוחכם על ידי כייס שהתחזה לשוטר, שתוך כדי "בדיקה" לקח את הכסף שהיה להם בארנק.

מזל שאת מרבית הכסף החזיקו במקום אחר.אך בסך הכול טיול זה היה עבורם טיול לחיים, של העמקת ההיכרות ההדדית ומנהגים אנשים להכיר סקרן מדאגות, משוחרר צעיר זוג של טיול גיבוש, ושל

ולראות טבע ונופים משתנים. מאז הם חולמים לחזור להודו...

*

לפני נסיעתם הם תכננו שבחזרתם לארץ יתחילו ללמוד, אילנה באוניברסיטה או בטכניון ואורן במכללה להנדסאים. לאילנה, שהייתה בעלת תעודת בגרות בציונים טובים, לא הייתה בעיה מיוחדת. אך עבור אורן, בתי הספר להנדסאים חייבו לימודי השלמה של כמה חודשים. התחלתי לעשות סקר שווקים והתברר לי שבבאר שבע נפתחת מכינה ללימודי השלמה בסוף פברואר, סמוך מאוד לחזרתם ארצה. ביתר המכללות לימודי ההשלמה החלו בתחילת שנת הלימודים, ואז רק שנה לאחר מכן

אורן היה יכול להתחיל את לימודי ההנדסאות.כשהם חזרו הצגתי לפניהם את החלופות השונות. אילנה חשבה ללמוד בטכניון מצד וחיסרון: יתרון בחובם טמנו שבע בבאר הלימודים אביב. בתל או בחיפה אחד הם אפשרו לאורן להרוויח שנה שלמה, ומצד אחר, באר שבע היא עיר נידחת, הרחוקה מהמרכז ומהחברים. הם שקלו, התייעצו, בדקו והתחבטו, ולבסוף הפור

נפל על באר שבע.אביזרי כמה ועוד מצלמתו של פילטרים מכר אורן ראשונים כיס דמי בשביל צילום מיותרים, את הגיטרה הסדוקה שלו ומיני-אקורדיון שקיבל בילדותו מדודה

שרי.אורן נסע לבאר שבע להירשם לבית הספר להנדסאים ולחפש דירה. חיפש מה הדירה. את לראות אותנו והזמין הביתה התקשר הוא שמצא. מה ומצא שחיפש הגענו לבאר שבע ונסעתי איתו לדירה שבחר. היא הייתה בשיכון ד', הידוע לשמצה, דירה גדולה אבל די מוזנחת וחשוכה, אך הוא היה מבסוט ושבע רצון מגודלה (כנראה פיצוי על החדר הקטן שבו גר בילדותו). לא רציתי לקלקל את שמחתו והלכנו לחתום על חוזה עם אפשרות לעזוב לפני תום השנה. בגמר כל ההליכים, מאושרים ומלאי

תקווה, יצאנו לארוחה חגיגית באחת המסעדות המפורסמות דאז.אנחנו קיבלנו על עצמנו לשלם את שכר הלימוד ואת שכר הדירה ולעזור מעט צינור הנפט על עבודה. אורן, חרוץ כדרכו, מצא עבודה בשמירה ימצא עד שאורן

ו"התלבש" ברצינות על הלימודים, למד בשקדנות ולא הסתפק בפחות מתשיעיות.

נתן לבון

296

כעבור כמה חודשים התחלנו לחפש דירה לקנייה, כי מחירי הדירות היו זולים והיה חבל לשלם שכר דירה. מצאנו דירת שלושה חדרים נחמדה ומרווחת בשיכון י"א, שכמדומני עלתה 35,000 דולר. שברנו קופת גמל ואת היתרה לקחנו משכנתא. שמר אורן שבהם לילות באותם דאגתי כי ד', שיכון את כשעזבו לרווחה נשמתי

ואילנה נשארה לבד בבית.באותה שנה נפטרה אחותה של סבתא, דודה אלונקה. בעלה, לצי, שאהב מאוד

את אורן, נתן לו במתנה סכום כסף לקנות רכב קטן, שהקל על חייהם.אורן ואילנה היו ועודם זוג חרוץ, למדו ועבדו, הסתפקו במועט ושמחו בחלקם. ולא מספיק להם עזרנו שלא כך על מצר אני שנים, אותן של מאזן עושה כשאני חסכנו מהם מצוקות ודאגות מיותרות. ייתכן שכמיהתי לפצות את עצמי על המחסור שחוויתי בילדותי ורצוני לשמור על רמת חיים נוחה שיבשו את שיקול דעתי. בשנים שלאחר מכן השתדלתי לתמוך בהם ביתר רוחב לב, אבל הדבר לא פיצה אותם על

התלאות שחוו בשנים ההן.

*

גדול צער ונמלא בקרבי נצבט לבי בו נזכר פעם שאני עוד מעשה, שבכל והיה וחרטה עצומה על הפגיעה שפגעתי בהם, פגיעה שכואבת לי עד היום.

מרים, את שנפתיע אורן עם סיכמתי הנסיעה לפני לסין. נסענו 1991 בסתיו ואילנה אורן זה. תמורת להם לשלם והבטחתי הדירה, את יצבעו הם ובהיעדרנו עשו את המלאכה כמיטב יכולתם. כשחזרנו הביתה מרים ראתה את הבית הצבוע וחשכו עיניה. טיב העבודה לא מצא חן בעיניה, היא כעסה והתרגזה מאוד עליי ועל להביא צריכים אנחנו כי ממילא עבודתו על לאורן לשלם לא לי ואמרה הילדים, לבני עוול וגרמתי הבטחתי את הפרתי בקולה, שמעתי טיפשותי, ברוב אני, צבע. אהובי ולזוגתו. עשיתי מעשה שלא ייעשה, נהגתי בקשיחות לא אופיינית לי וברשעות

לא רגילה.ייתכן שאורן שכח או סלח, אך אני אינני מסוגל לסלוח לעצמי. חבל שאהבתי הגדולה והעמוקה לאורן ולאילנה לא התבטאה אז בנדיבות גדולה יותר ובמעשים

מוחשיים יותר.



297

69הייתי בפריז וגם ברומא... וגם בבייג'ין

המוקדמת. ילדותי מאז בי טמונה ואורחותיו עולם לראות שלי הכמיהה פיקנטיות, עין בקריצות שלוו שבספרד, בברצלונה מבלה סמי דוד על הסיפורים מילקא, דוד על באו הסיפורים המתרברבים כך דמיוני. אחר והעשירו את עוררו שנסע לפריז, ותיאוריה המסתוריים והמבושמים של דודה הרמין על ילדותה בעיר האורות. כל אלה הפכו את חו"ל, ובמיוחד את בירת צרפת, למשאת נפשי, וחיזקו בי

את הרצון להגיע ולבקר במחוזות אלה.לשים החלו הטובים מחברינו כמה השבעים לתחילת השישים שנות סוף בין את פעמיהם לארצות הניכר – חלקם באונייה וחלקם במטוס. הקנאה בערה בי, אך

כיסנו הקטן וארנקנו המדוד לא אפשרו מסעות כאלה.בקיץ 1976 החלום החל להתגשם. דורל, פאולה ואיריס תכננו נסיעה לאירופה על הדיבור בזה, זה כרוכים והמוות שהחיים מאחר אליהם. להצטרף לי והציעו טאטיקו. של השנתית האזכרה בתום הקברות, בבית התנהל המשותפת הנסיעה

סיפרתי למרים על ההצעה המפתה והיא עודדה אותי להסכים.אז הייתה נהוגה הקצבה של מטבע זר בגובה של 450 דולר, ולפי מיטב זיכרוני היא לא כללה את כרטיס הטיסה. נוסף על כך קיבלתי כ-150 דולר מסבתא לאה, שמשום שקיבלה רנטה מגרמניה, הורשתה לתת לי אותם לפי חוק. לקראת הנסיעה עובדיי בלשכת דרום קנו לי ארנק עור יפה, ואחת העובדות שמה בו כרטיס קטן עם

ברכת הדרך, המלווה אותי מאז בכל נסיעותיי לחו"ל.בשדה בבוקר השכם ונחתנו חופשי רכבת כרטיס רכשנו ימים, לחודש יצאנו התעופה של ציריך. בציריך, כמו בכל הערים האחרות בהמשך המסע, חיפשנו חדר במלון של תפרנים, כי הקצבנו לעצמנו עשרה דולר ליום, סכום כפול משהוצע במדריך

התיירים האופנתי דאז, "אירופה ב-5$ ליום".מיד לאחר שהתמקמנו במלון, ששכן במרכז העיר ממש, הלכנו לתחנת הרכבת כדי להספיק לראות את מפלי הריין שליד העיירה שאפחזן (Safhauzen). מטעמי חיסכון "שכחנו" לשלם לאוטובוס שהוביל אותנו למפלים, ואימצנו שיטה זו לאורך

כל הטיול.האדיר, המים זרם להאמין. ולא לראות – מהסרטים מראה הם הריין מפלי הגלים הענקיים, עומק הנוף והסביבה בגוני הירוק – כל אלה ריתקו אותנו למקום. מהמקום. להתנתק יכולתי לא הזה, הנדיר ומהיופי מהפאר ומעורפל מסוחרר המפלים הרשימו אותי כל כך, ששנתיים לאחר מכן הגעתי לכאן עם מרים ואלה,

נתן לבון

298

שהתרשמו לא פחות ממני, ופעם נוספת צירפנו גם חברה שלנו עם בתה שהייתה בגיל של אלה. שנים אחר כך זכיתי לראות את מפלי הניאגרה ואת המפלים הססגוניים בנורבגיה, בגווילין שבסין ואחרים, אך לבי נשאר במפלי הריין. מי יודע, אולי אבקר

בהם שוב?עם והמשכנו הרצל של מרפסתו את ראינו לבזל, גיחה עשינו ציריך לאחר רכבת לילה לפריז, עיר הזיותיי, חלומותיי בהקיץ. כולי שמחה, אי-שקט וסקרנות. את לראות רצתי בלובר רודן. למוזיאון הלובר מוזיאון בין כסהרורי הסתובבתי המונה ליזה, שנראתה לי פחות יפה מכפי שתוארה בספרים ובתמונות, ובמוזיאון רודן התפעלתי מפסל "האדם החושב" ומהיצירה יוצאת הדופן "הנשיקה". המשכתי למרומי האייפל, לשנז אליזה, המזמינה לפלירטוט ליד כוס קפה, ועד מונמארטרה, הגינות הגנים, השדרות, הכיכרות, הפארקים, ההיסטוריה, מספרי למונומנטים התעייף צווארי אין-ספור. קילומטרים הליכה, של שעות בולון. דה יער וכמובן מהסתכלות למעלה, לעבר הבתים המעוצבים בטעם ובסגנונות הנדירים. כל חלון, כל מרפסת, כל סורג ומרזב, הם אמנות בפני עצמה. בפריז המעטירה ביקרתי עוד כמה פעמים, צילמתי אותה מזוויות רבות, ואף עליתי לגג של כנסיית נוטרה דאם

לצלם את הגגות שמסביב.לאחר חמישה ימים המשכנו הלאה, חצינו את תעלת לה-מנש, חוויה בפני עצמה, עם אריסטוקרטיה המסמלת לונדון, שם. לנו חיכתה לא והמלכה ללונדון הגענו ומציאות. קנינו ברחוב אוקספורד מתנות ואף דמוקרטיה. ראינו מה כתוב בספר שוב חצינו את התעלה, הפעם להולנד, לאמסטרדם התוססת, התזזיתית והנכספת, כרטיס בעזרת גוך. ון ומוזיאון הסקס סרטי האדומים, והחלונות התעלות של בעיר וכמובן מזיכרוני, פרח ששמה הגבינות, בעיר ביקרנו שלנו החופשי הרכבת המיניאטורית שליד האג, מטורודם (Metorodam), שסימנתי אותה כמקום שאשוב

אליו עם אלה. ואכן, התייצבנו בה יחד שלוש שנים מאוחר יותר.כשנסענו ברכבת בדרכנו לפריז נודע לנו על חטיפת המטוס לאוגנדה, ובעת שנסענו וללא מילים על סיום הפרשה: לנו בשמחה ברכבת בהולנד הפקח ההולנדי הודיע

"בום, בום, אוגנדה קפוט".בשכונת ובילינו שהיה, העולם של הפאר בארמונות ביקרנו בווינה, גם היינו השיכורים. סיירנו בזלצבורג, עיר הגנים והמוזיקה, באינסבורג, הצעירה הנצחית. בילינו כמה ימים בעיירה ההררית והציורית זל-אם-זה (Zell-am-Zee), והתפעלנו לא בשוויצריה, כמו כאן, שגם מובן חלון. בכל באדניות שפרח העשיר מהגרניום טיול היה זה הכול בסך המושלגים. להרים ברכבל העלייה המסחררת על ויתרנו מטופח, והכול בזה, זה מתערבבים צבעיהן ששלל הנוף בחמדות ועשיר מרתק

מסודר ונקי כל כך.


299

למרות זאת, יש להודות על האמת, הייתי שותף לטיול לא כל כך נחמד. ממש נחס. כל הזמן עיקמתי את האף וקיטרתי שאני רוצה לחזור לפריז, והן התייחסו אליי בסבלנות מהולה בעוקצנות, במידה רבה של צדק. אני חושב שעם הזמן, אף

שלא דיברנו על זה, הן סלחו לי.

*

שנתיים לאחר מכן נסענו לרומניה, לטיול שורשים ראשון. היו אלה ימיו הטובים של משטר צ'אושסקו, כשעדיין היה מה לאכול, אך בוקרשט הייתה חשוכה בלילות. קיוויתי שנצא יחד כל המשפחה, אך אורן, שהיה על סף הגיוס, סירב לדאבון לבי

לצאת איתנו וביקש כתחליף לערוך טיול לסיני.כדי לבוקרשט אורן עם לטוס תכננתי המשטר, נפילת לאחר ,1990 בפברואר להתרשם מהלוך הרוחות לאחר המהפכה. הכול היה מסודר: טיסה, מלון, מזוודה, אך מרים נכנסה לפניקה ופחדה שיקרה משהו במציאות הבלתי-יציבה שהשתררה שם. ויתרנו, ועד היום אורן מזכיר לי את זה. חמש שנים לאחר מכן יצאתי לרומניה

למסע פיצוי עם ילדיי. אך מסעותיי ברומניה ראויים לפרק נפרד.

*

מסכת כולל שלנו, השנתית הבילויים משגרת חלק לחו"ל הנסיעות הפכו כך רצף שלאחר מרים, של וההתנגדויות ההסתייגויות הטרוניות, ההתלבטויות,

שידולים ושכנועים, התרצתה.נחתנו עוד כמה ארצות מעניינות. ושל תורן של איטליה הגיעה רומניה לאחר בציריך, וכפי שסיפרתי, רצנו למפלי הריין. הפעם, כאנשים הגונים, שילמנו לכרטיס האוטובוס. התרשמנו מברן ועוד יותר מהעלייה ליונגפראו, המושלגת תמיד. למזלנו, עוד לפני שמזג האוויר הזעיף פנים, הספקנו להגיע לשם בעזרת הרכבת והרכבל. אין מילים לתאר את המראה המרהיב, הבוהק, המפחיד והמקפיא, שעם כל מחלצותינו לא התגברנו עליו. אלה, בת השש, שכבר חוותה שלג בירושלים, מקסימה ומוקסמת, רצתה לחבק את ההר כולו ולגלוש בכל המורדות, למרות חששותיה של מרים. בדרך חזרה, קפואים מקור, לא ויתרנו על הביקור במערת הקרח שבה פסלים מדהימים, מקרח כמובן. בסוף התנחמנו פעמיים: פעם, כשבהמלצת מדריך "לפיד" התחממנו במרק הלוהט ששתינו במסעדה שעל ההר, ופעם שנייה, כשהתברר לנו שמפאת מזג

באוויר באותו יום לא מאפשרים להמשיך לעלות."מישלין", מדריך בעזרת ברומא, ולוונציה. לפירנצה לרומא, הגענו בהמשך גילינו התעייפנו מלראות כל תמונה ותמונה ולבקר בכל המוזיאונים, ומהר מאוד שרומא כולה, על בנייניה ורחובותיה, היא מוזיאון בפני עצמו. "נדבקנו" למזרקה לנו עזר זרקנו מטבע, מה שבטח ,(Fontana de Trevi) טרוי דה פונטנה האדירה

לחזור אליה בטיול אחר, בזמנים אחרים ובגיל אחר.

נתן לבון

300

ברומא, כשירדנו מהרכבת, מרים ואלה שמרו כהרגלן על המזוודות ואני הלכתי לחפש מלון. חיפשתי וחיפשתי והגרלתי את החדר המצ'וקמק והמצומק ביותר בכל הטיולים שלנו. לאחר יומיים היינו המאושרים שבתיירים כשהתפנה חדר בפנסיון

נחמד בבעלותו של ישראלי.המשכנו לפירנצה עמוסת אמנות והיסטוריה של האמנים והיוצרים בעלי השם העולמי. השווינו את התמונות למקור והיינו גאים מאוד בעצמנו שזיהינו את האמן. ולגונדולייר לגונדולה כי הציבורית, התחבורה של בספינה ונציה בתעלות שטנו לא היה לנו מספיק כסף. כאן מצאנו בקושי חדר אצל אישה זקנה וחביבה בקומה נפתחו, מסביב החלונות פנוי, חדר לה שיש לוודא לה שהמתנו בזמן החמישית. השכנות אירחו לנו לחברה והסבירו לנו שהגברת שלנו הלכה לקנות Carne (בשר) ושמיד תבוא. האיטלקית שלי השתפרה מרגע לרגע. בוונציה תפס אותנו גם שיטפון. על אותה לקחתי תירטב לא שאלה כדי לברכיים. עד ממש מים הוצפו הרחובות הידיים אך לבסוף היא נרטבה יותר ממני. בזכות זה קנינו לה במתנה מגפיים, שבהם השוויצה עוד שנים רבות לאחר מכן. קנינו גם ליצן קטן מזכוכית, שעומד על המזנון

שלנו ומזכיר לנו את הביקור בבתי המלאכה לזכוכית שבמורנו. ניצלנו את כרטיס הרכבת החופשי עד תום, ירדנו לדרום איטליה, הצצנו לנאפולי, שמפני גנביה הוזהרנו, והתענגנו על סורנטו, המגונדרת והשובבה. לאחר מכן חצינו את הים עד אתונה, טיפסנו על האקרופוליס, אכלנו סופלקי בשוק, והמראנו חזרה

למולדתנו האהובה.

*

בכותבי פרק זה אני מרגיש מבוכה רבה מכובד המשימה שלקחתי על עצמי כי אינני זוכר את כל הפרטים. גם לו זכרתי, אין לי הידע והכישרון לתאר את מגוון טיולים. מדריך לכתוב לא ובטח הנשים, וגם הנשימה עוצרי הנופים המראות, מה עוד שראייתי אינה חדה דיה להתבונן במאות התמונות, השקופיות והסרטים שצילמנו. לכן אסתפק בפרפראות ובהבזקים מקרוב ל-40 סיורים שעשיתי בעשרות

ארצות ומדינות בעולם.

*

העובדים של הבינלאומית הפדרציה של ועידה קונג בהונג נערכה 1980 בשנת הסוציאליים. האיגוד ארגן לצורך זה סיור נרחב של 30 יום במזרח הרחוק. לטיול

צורפו שלושה חברים כאחראים, ששילמו רק מחצית מדמי ההשתתפות.אני לא רציתי לנסוע. פחדתי מהטיסה הארוכה, מהאווירה המנוכרת במלונות הגדולים ומקשיי השפה, וגם חששתי מי יהיה שותפי לחדר. איציק קדמן וגם מרים הפצרות לאחר זו. נדירה הזדמנות להחמיץ לי שאסור בטענה לנסוע בי הפצירו


301

חוזרות ונשנות שוכנעתי, ולא התחרטתי: זה היה טיול מרתק, מעשיר, מאלף, פותח עיניים ומרחיב אופקים.

ועיצוב טוקיו הקדימה את העולם בבנייתה הצפופה והגבוהה. לכל בניין אופי ייחודיים, אך הכול משתלב יחד ליצירה הרמונית. הגנים היפניים מלאים פשטות וצניעות, ומקרינים הוד וקדושה המעוררים יראת כבוד אל הטבע. פסלי הבודהה – גדולים וקטנים, מזהב טהור, ברונזה, שיש, מתכת, זכוכית או נייר – שונים ומגוונים, כבני האדם עצמם. הופתעתי לגלות שהיפנים אינם קנאים לדתם. את טקס החתונה למשל הם יכולים לעשות לפי המנהג הבודהיסטי, ואת חגיגת הולדת הבן או הבת

לפי ההלכה של הינטו.לתדהמתי, בערב הראשון במסעדה קיבלתי חשבון ממוחשב, ובמלון – כרטיס גם הגיע הזה שהפלא עד כמזכרת, שמרנו הכרטיס את מפתח. במקום מגנטי יישא כי נראה לי משפיל שאדם למקומותינו. בהונג קונג סירבתי לנסוע בריקשה

אותי. כך נהגתי גם בפיליפינים באחד הסיורים בנופים קדומים ופראיים.הקבוצה נחלקה לשני אוטובוסים, שמשום מה היה מתח מתמיד ביניהם. אני היינו אחראים לאחד האוטובוסים. אלה שבאוטובוס השני ועוד חברה, אלישבע, במקומות הטיסה, במקומות שקיבלו, בחדרים – מקופחים שהם הזמן כל טענו ישיבה במסעדה, וכמובן בטיב המדריך. היו בינינו חיכוכים קטנוניים ולא נעימים,

אך השתדלנו להתייחס לכך בהומור.אנשים רובם מהקבוצה, קטן לא חלק של מהתנהגותם מאוד התאכזבתי משכילים ומבוססים, מבכירי העבודה הסוציאלית בארץ. באחד המלונות בסינגפור בשרים גבינות, שפע שכללה ארוחה בוקר, ארוחת שאכלנו הראשונים היינו ונקניקים, שלל סוגי פירות ומגוון עוגות ומאפים, ומתברר שגמרנו את כל האוכל ליתר 200 אורחי המלון. מנהל המלון פנה אליי בבקשה שאורה לאנשיי להחזיר את

כל מה ששמו בתיקיהם. אוי לבושה ולכלימה! יצאנו משם במהירות ובשקט.למרות המתיחויות, הרכילויות וההאשמות, שהיו אולי רבות יותר מאשר בכל טיול קבוצתי אחר, הוא הסב לי הנאה רבה. הסתגלתי מהר לתפנוקי המלון חמישה כוכבים, ולא התביישתי להתהלך במכנסיים קצרים. הרביתי בטיולים, מבוקר עד לילה, עם אורי, שותפי לחדר, בחור נוח מזג ושנון, האיש הכי נחמד ואיכותי בטיול. טסנו מטוקיו להונג קונג, לפיליפינים, לסינגפור, לתאילנד, להודו ולנפאל. היה זה מסע תענוגות וקניות. ספגנו חוויות מעולם אחר, מנהגים, תרבויות והלכי רוח שאיני מסוגל לתאר במילים. כמו אחרי חלום נהדר ומסעיר, שכשמתעוררים ממנו בבוקר

פרטיו נעלמים, ונשארות ההתפעמות ורוממות הנפש.

*

נתן לבון

302

גיחות לתכנן מלהמשיך ויתרתי טרם אך לחו"ל, גיחותיי את מלתאר עייפתי חדשות למקומות מוכרים ואהובים, כמו פראג או פריז ובוקרשט כמובן, ולא אסרב לבקר בכל מקום אחר. באוסטרליה, בניו זילנד ובדרום אמריקה אבקר ככל הנראה

עם אצבעי על המפה ובצפייה בערוץ הגאוגרפי.אה, ואל תשכחו שהייתי ב... בייג'ין.



303

70הולדת כרמל

9 נולדה ביום שישי, כרמל, נכדתנו הראשונה, בתם הבכורה של אורן ואילנה, ביולי 1993, כ' בתמוז תשנ"ג, בבית החולים סורוקה בבאר שבע. היא נולדה במועד שנקבע מראש, כיאה לאם מדענית ולאב ספציאליסט למחשבים. כרמל נולדה בדיוק התקיימו הבריתה וחגיגת התואר קבלת וטקס אילנה, של המסטר לימודי בתום

סמוך זה לזה.התרגשתי מאוד כשהתבשרתי שאילנה בהיריון. אולי באופן מפתיע, המחשבה היותי מאז בכלל, לסב. אהפוך שאני מזו יותר אותי שימחה לאב יהפוך שאורן סבא אני חי בדילמה בלתי פתירה: את מי אני אוהב יותר – את ילדיי, שזיכו אותי בנכדים, או את נכדיי, שהם הוכחה מוחשית לכמה נפלאים ילדיי. בעצם זו רק סוגיה פילוסופית, כי בחיים לא ניתן להפריד, או אני לא יכול להפריד, בין יקיריי; כולם משפחתי ועיקר גאוותי, ולא אגזים אם אומר: טעם חיי. כל מחשבה רעה, כל מועקה,

כל פגיעה, כל ענן שחור – מתפוגגים כשאני חושב עליהם.הם לידי גם כשהם רחוקים וטרודים בבעיותיהם הם, ואני נמצא ואמצא לידם כל עוד אוכל להעלות בראשי מחשבות ולחוש בלבי רגשות אהבה ותמיכה, להטות אוזן ולהושיט יד, להגיד מילה טובה ולתת עצה גם אם לפעמים היא מיושנת או לא תואמת את המציאות שלהם. אולי אני חי באשליה והערכותיי אינן זהות לאלו של ילדיי; באופן טבעי יש פערים והבדלי דגשים, וייתכן שגם חשבונות וכעסים סמויים

שנשארו מתחת לפני השטח.את חוויותיי כסב לעתיד הספקתי לחלוק עם עובדיי, חבריי בשירות להבטחת הכנסה. הם שמחו איתי ושיתפתי אותם בצפונות לבי בתהליך המשונה של ההפיכה לסבא. לאם יש צירים וחבלי לידה, לאב לעתיד פרפורי בטן ורעשים באוזניים, ולסב לעתיד, מה? לסבא זו זריקת אנדרנלין, עת לחשבון נפש, למאזנים, ולאופטימיסט ובאמת, חדשות. להתחלות ולהיערכות חדש דף לפתיחת קדימה, לחשיבה כמוני והתחלתי הלאומי לביטוח במוסד עבודתי פרק את סגרתי ממש, שנה באותה

בפרויקט שירותי האפוטרופסות במט"ב.מעניין לציין שמתוך שלוש השנים שעבדתי במט"ב, שנת 1993 הייתה הטובה ביותר, שנה של חדוות יצירה, כיף ורוממות רוח אמיתית. נו, בזכות כרמל אני סב

מאושר ופורה.

*

נתן לבון

304

כאמור, כרמל נולדה ביום שישי. בשבת בבוקר התייצבנו בבית החולים ומבעד הגאים, אורן ובני אילנה כלתי מאושר, זורח זוג ראיתי הזעירות הגיל לדמעות ולידם בעריסה תינוקת שחרחורת שלפני כמה שעות פרצה לעולם. יצור אנוש חדש שכל ציפיותיה להרגיש את חום גופה של אמה ולטעום את חלב שדיה. לא יכולתי להתאפק וביקשתי רשות להחזיקה בידי, לחבק בזהירות ובחרדת קודש את נכדתי הפעוטה. משהרשות ניתנה הפלגתי לכמה שניות לספרות שמימיות המלטפות את

הלב וחובשות את והנפש.היום כרמל כבר חצתה את גיל 15, נערה יפה, תלמידה מבריקה, פעילה שרופה בצופים ומלאת כישורים כרימון, וגם בתהפוכות גיל ההתבגרות. עוד צפוי לה סל

ענק גדוש עשייה מדהימה והצלחות לצדה.

*

נכדתי כרמל השארתי מאחור כמה אירועים נפלאות על מרוב להיטותי לספר חשובים שקרו לפני כן, וחשבתי לנכון לסגור כמה חורים בקורות חיי.

בקיץ 1990 נסענו ליוון, לא סתם עוד טיול לחו"ל, אלא טיול עם אילנה ואורן. במודל להתנסות הפעם העדיפה לחו"ל, גיחותינו לרוב אלינו שהתלוותה אלה, חדשני של טרום-נח"ל. בעצם כבר בשנה הקודמת שנסענו לטורקיה היא ויתרה על כך, ונשארה בבית כדי לקבל את פניהם של... גנבים. למזלה היא לא הייתה בבית

ואורן, אחיה המקסים, הזדרז לבוא אליה כדי לנחמה.יצאנו לטיול של שבועיים עם אוטו, תרנו את היבשת וגם הסתלבטנו במיני אי לשיעורי אותי והחזירה עמוק רושם עלינו עשתה קורינטוס תעלת אנטיפרוס. –בערב עוד הלימוד. מספר בשחור-לבן התמונה עמדה עיניי כשלנגד הגאוגרפיה הראשון להגעתנו, עייפים מהדרך ומחיפוש חדרים, לא החמצנו את ההצגה "מדיאה"

באמפיתאטרון העתיק במיקונוס.הקפנו את יוון, ביקרנו באולימפיה, אם האולימפיאדות, עלינו למנזרים התלויים במטאורה, וגולת הכותרת הייתה שבוע של מנוחה ורגיעה על שפת הים האגאי באי נבלה במנוחה אנטי-פארוס. בעצם אורן התנה את הצטרפותם אלינו בכך שבסוף

נטולי דאגות.מפיראוס הפלגנו באונייה עמוסת אדם לאי פארוס. כאן חיכתה לנו הפתעה לא ידי תרמילאים. על היה תפוס ברחוב הכול פנויים, אפילו היו חדרים לא נעימה:

לבסוף מצאנו שני חדרים-לא-חדרים ובדקנו אפשרות להקדים את חזרתנו ארצה.שם. מזלנו את לחפש לאנטי-פארוס בסירה הפלגנו בבוקר, השכם למחרת, עברנו כמעט בית-בית והכול היה תפוס. חזרנו שפופים, אכלנו ארוחת בוקר וחזרנו לרגע ויצאתי החוף על התמקמנו הים. ליד היום את שם לבלות לאנטי-פארוס חדר יש אם ושאלתי הבתים לאחד ניגשתי דחף, מתוך בחזרה, משקאות. לקנות


305

פנוי. לשמחתי קיבלתי תשובה חיובית – ממחר יתפנה. חזרתי צוהל, נרגענו והמשכנו להתמסר לקרני השמש ולרוח הים.

במאפייה עצרתי לאי, מסביב לשעה סיור עשיתי מוקדם, קמתי בוקר כל לים. ויצאנו יווני בנוסח בוקר ארוחת אכלנו הירקן, ואצל במכולת המקומית, במסעדה ובחרנו חגיגי התלבשנו בערב ים, ושוב נחנו פרי, איזה חטפנו בצהריים

התורנית. כך בילינו יחד כמה ימים נדירים בחוף הים הצלול והזך.

*

במרץ או באפריל 1991, לאחר מלחמת המפרץ, אלה התגייסה לצה"ל. התגייסותה, התרוקנות הקן ושינוי סדרי השגרה השרו עליי מצב רוח אפרורי, אך לאחר הטירונות וקורס נוסף שעברה החלה לבוא הביתה מדי ערב ואני חזרתי לעצמי. היא שירתה עם ההדרכה. במערך והשתלבה אזרחית בהגנה שעסקה ביחידה ההנדסה בחיל הזמן נתנה דרור לכישוריה וליצירתיותה, ובנתה מערכות הדרכה לשביעות רצונם

של מפקדיה. היא השתחררה בתחילת 1993 בדרגת סמלת.באותו קיץ יצאה לשליחות הדרכה במחנה קיץ ליד בוסטון, עבדה שם חודשיים, שלא רוותה בהם נחת, ולאחר מכן יצאה לטיול בארץ התפוח. אנחנו היינו בטיול מאורגן ונפגשנו בוושינגטון. מדריך הטיול קשר קשר עם אלה והפתיע אותנו: היא

הופיעה בכיכר העיר, התנשקנו והתחבקנו, לעיני כל ההורים המקנאים.כשחזרה ארצה, דבר ראשון נסעה לבאר שבע לראות את כרמל, לחבק את אורן

ואילנה, ומאז היא מתפקדת כדודה רצויה של כרמל, אחותה יעל ואחיה ניצני.


נתן לבון

306

71שנת 1994

הזמן שבהן וכאלו ביעף שעוברות כאלו קצרות, שנים ויש ארוכות שנים יש מזדחל בעייפות וכאילו עומד מלכת. בתקופות של שגרה אינטנסיבית, הדפים בלוח

השנה מתחלפים בסערה. אלה זמנים של שמחה וחדוות יצירה.זזים השעון מחוגי בחירתנו, לפי ולא מרצוננו לא פתאום, נשברת כשהשגרה לאט-לאט, ואנו חרדים ממה שעלול לקרות בדקה הבאה, בשעה שלאחריה, בלילה הכבד הבא וביום הבא. כך הייתה שנת 1994. עד הסתיו היא עברה במהירות האור,

ולאחר מכן החלה להשתרך.

*

חודשים כמה של שהות לאחר הברית מארצות חזרו וכרמל אילנה אורן, בבוסטון. אילנה נשלחה לשם מטעם מקום עבודתה, בית חרושת לתרופות, לפקח ובטיפוח בגידול ועסק אליה התלווה אורן חדשה. תרופה של המחקרים אחד על בתם התינוקת. הם התקיימו ממשכורתה של אילנה, חיו בצניעות אך כייפו ונהנו

מהעולם החדש.אלה עבדה כמרפאה בעיסוק בלתי מוסמכת בבית החולים "גבעת שאול", דבר שעזר לה להתקבל ללימודים באוניברסיטה במקצוע זה. בכלל, היא מאוד התלבטה מה ללמוד – עבודה סוציאלית או ריפוי בעיסוק. אף שבמכון הייעוץ לבחירת מקצוע של הדסה המליצו לה על עבודה סוציאלית כעדיפות ראשונה, היא בחרה בעדיפות נכון, בהתחשב בכישוריה המגוונים, ביד השנייה, ריפוי בעיסוק. גם לדעתי בחרה הטובה שלה, היצירתיות שלה ויכולתה ליצור יחסי אנוש טובים. נוסף על כך היא אמרה שהיא לא רוצה להיכנס לנעליי המקצועיות. הזמן אכן הוכיח שעשתה בחירה

נבונה והיא עשתה חיל בעבודתה.

*

ליום הולדתה של מרים רציתי לערוך לה מסיבת הפתעה, וכדי שההפתעה תהיה ולא 60, כמקובל. אלה הכינה שלמה תכננתי לעשות אותה כשימלאו לה 61 שנה,

סרטון וידאו שבו ראיינה כמה מחבריה ומידידיה של מרים על קשריהם עמה.האירוע התקיים באולמי הקונפדרציה שמאחורי מלון דוד, בניין מסוגנן וייחודי משפחה בני איש, כ-70 הזמנתי ממנו. שמשתקף העתיקה העיר ובנוף בעיצובו הימים, באותם שלנו חברה איציק, דליה בסוד. הדבר את שמרו וכולם וחברים,


307

לקחה על עצמה את התפקיד להביאה לאולם. היא אכן הזמינה אותה, באמתלה שבמקום נפתחת תערוכה מיוחדת.

מרים הגיעה למקום וראתה את אחי ארמנד עם משפחתו, ואז אמרה לדליה: "הנה גיסתי באה גם כן לתערוכה, ולי אין ארוחת צהריים מוכנה...". גם כשהייתה

כבר בפנים, בדרך לאולם השמחות, לא הבינה שמסיבה זו נערכת כולה לכבודה.

*

סבתא לאה בדקה זה זמן אפשרויות של דיור מוגן או בית אבות. מרים, לעומת זאת, העדיפה שתעבור לירושלים ותגור בקרבתנו. סבתא קיבלה את הדין והתחלנו במכירת דירתה בבת-ים, ובמקביל חיפשנו דירה בירושלים. רצה המקרה, והדירה הצמודה אלינו הוצאה למכרז בידי כונס נכסים. דירה בת חדר וחצי, שאני רציתי אותה עבורנו כשהיה עוד אפשר לקבלה בדמי מפתח, אך מרים לא התלהבה מהרעיון. כעת, משהוצעה למכירה וחיפשנו דירה עבור סבתא, הסיפור היה אחר. אני אמנם רציתי שהיא תעבור לירושלים אבל לא תהיה ממש צמודה אלינו. דיברנו, התווכחנו ובלית ברירה ומחוסר רצון קיבלתי את דעתה של מרים. התחלתי לטפל הן במכירה והן בקנייה, נסיעות לבת-ים, משא ומתן עם קונים, התמרחות עם עורכי דין, הגשת שיפצנו קנינו, מכרנו, ההליכים. כל לסיום עד הנכסים לכונס למכרז המועמדות לירושלים. אגב, סבתא לאה לא ראתה את וסידרנו, הכנו הכול לקראת העברתה

הדירה וגם לא התעניינה כלל במהלך השיפוץ.הגיעה שעת ההעברה. סבתא לאה הגיעה לירושלים בגפה, ואורן, נכדה האהוב, מיני כל זרק זו שבהזדמנות מובן החדש. לביתה וחפציה רהיטיה להעברת דאג

חפצים שאין בהם חפץ, לעתים למורת רוחה.היום, כשאני עוסק בנושא התעללות בזקנים, התופעה שילדים ונכדים מתיימרים לדעת מה רצונותיו וצרכיו של הזקן יותר טוב ממנו, אף שמתוך אהבה ורצון לעזור,

גובלת בעיניי בהתעללות מילולית ונפשית.

*

כיוון שסבלתי מכל מיני בעיות הקשורות במערכת העיכול, מרים נדנדה שאלך לבדיקות אך אני התמהמהתי. יום אחד הוזמנתי להשתתף במחקר הקשור לאחת מבעיותיי, ונקראתי לבדיקה. מרים קפצה על המציאה וכדי לעודדני לעבור אותה התנדבה לבוא איתי ששנינו נעשה את הבדיקה. אני קיבלתי תשובה שהכול תקין,

ואילו מרים הופנתה להמשך בדיקות.היות שעמדנו לנסוע לצרפת היא דחתה את המשך הבדיקות לכשנחזור. הטיול במחוזות חושים שיכרון של שבועות שלושה החוויות, מארץ חוויה היה לצרפת סיפורי ומלאי האגדתיים וטירותיו ארמונותיו על הלואר עמק של המפורסמים טיול פרובנס. של והריחניים הקוקטיים הקטנים, בכפרים וכן והאהבה, הגבורה

נתן לבון

308

במחוזות המתוקים של גן עדן, כל כך הרבה אור, שלל גנים, צמחים ופרחים, וגם ביד טיפחוהו עלי אדמות בכפר שכוח אל, שתושביו בפונדק קטן עסיסית ארוחה

אמן.גשם זלעפות וסופות רעמים הניעו אותי לקבל החלטה פזיזה ולהקדים בארבעה ימים את חזרתנו. בגשם, בערפל וברוח התמקמנו במלון קטן וחביב ליד שדה התעופה

של מרסי, ותכננו לבלות את היום למחרת בקריאה ובמנוחה.בניגוד לכל התחזיות, כשהשכמנו בבוקר פתחנו את החלון ולעינינו התגלה יום דה לאו ודהרנו למכונית עלינו הסביבה. את מחבקת והשמש מעננים נקי בהיר, פרובנס, עיירה חמודה שבחמודות ובמרכזה שוק אמיתי שהציע את שפע מרכולתו – מגבינות וירקות עד פרחים, רהיטים, בגדים ובדים. בדים מקוריים בסגנון המקומי, אבל בעלי שם עולמי. קנינו מלוא החופן, וכך חטפנו עוד יום אגדתי בצרפת. הפסדנו

כמה ימים, אך נשארנו עם טעם של עוד, ואת העוד הזה מימשנו כעבור שנתיים.

*

חזרנו הביתה. חגגנו את חג הסוכות עם אלה ועם שני ילדים שהיא שמרה עליהם. לטענתה של אלה, לא הגשם החזיר אותי הביתה, אלא הבכיינות שלה בטלפון וגילויי

הגעגועים שלה. ואם כן, מה רע בזה?את קיבלה ולבסוף זמן חלף הבדיקות. את לעשות הלכה מרים החגים בתום התוצאה, שהייתה מרה וקשה: גידול ממאיר במעי הגס שיש להסירו בניתוח בהקדם נפגשנו עם כירורג, ובסוף דצמבר היא עברה את הניתוח. הניתוח נמשך האפשרי. שעות ארוכות. כל הזמן הזה, שנדמה כנצח, אלה ואני, יחד עם חברנו צבי זלצמן, המתנו בדריכות וציפינו להודעה על סיום הניתוח. לבסוף, כשמרים הוצאה לחדר ההתאוששות, אני היחיד שהורשיתי להיכנס. אמרתי לה שהניתוח הצליח, נישקנו

זה את זו והיא הביעה את רגשי אהבתה אליי.צורך ללא רגיל, לתפקד שתוכל טובים סיכויים והיו הצליח הניתוח אמנם בשקית, אך היא סבלה קשות מהקאות בלתי פוסקות ומעצירות ממושכת. מרים לבית חזרנו ברירה ומחוסר הקאות, נתקפה ערב באותו אבל הביתה, שוחררה החולים. כאן המשיכה לסבול ורופאי חדר המיון היו חסרי אונים. מרים מקיאה, ואני ואלה בוכים בשקט לידה. לבסוף הגיעה הרופאה האונקולוגית שלה והצליחה

להרגיעה.בשבועיים פעם כימותרפיים, טיפולים של שלמה שנה התחילו. רק ייסוריה עלייה להדסה ליום שלם, בדיקות דם ולאחר מכן אינפוזיה. שנה של סבל, עייפות, חולשה, מצבי רוח, ייאוש, אך היא נלחמה באומץ ובגבורה. בפעם הראשונה בחייה מעולה, מקצוע בעלת כנראה הייתה היא פסיכולוגית. של סיוע לקבל הסכימה


309

מאז בחייה והקשות הארוכות השנים אחת הייתה זאת ללבה. נתיבים שמצאה ילדותה בזוועות השואה.

אלה ואני השתדלנו בכל לבנו וכמיטב יכולתנו לתמוך בה ולעזור לה, אבל לטעמה של מרים כנראה לא מספיק. אולי הייתי צריך להיענות לבקשתה להשתתף איתה בקבוצת התמיכה של בית החולים. אז סירבתי כי לא ראיתי את עצמי בנוי ומסוגל

לכך. זאת הייתה החלטה מוטעית, יכולתי לפחות לנסות.חוץ מזה, לתומי חשבתי שהייתי לידה וניסיתי להקל על סבלה בכל כוחי. לפי ראות עיניי, עשיתי מעל ומעבר גם ביחס למה שראיתי אצל בעלים אחרים, אך מרים לא הייתה מרוצה. עד היום היא מזכירה את התקופה הזאת כתקופה שבה הרגישה

לבד.נוטה שהיא עוד מה לרצותה, מאוד שקשה אף להיווכח, ניתן לא רגשות עם

לעתים לגלות כפיות טובה.

*

באמצע הטיפולים, בהמלצת הרופאה, נסענו לעשרה ימים לטירול, והתאכסנו בבית בודד בתוך היער וההרים. מקום קסום שהצלילים היחידים ששמענו בו היו השקט ואוושת הרוח. כאן חגגנו את יום הולדתה ה-62 של מרים, עם זר פרחי שדה

שקטפתי בטיול הבוקר שלי.

זאת הייתה שנת אלף תשע מאות תשעים וארבע, והיא נמשכה עמוק לתוך השנה שבאה אחריה.

ראש השנה, 30 בספטמבר 2008

נתן לבון

310

72בן שבעים ושש

טרגובישטה רחוקה, עיירה באותה נולדתי מאז שנים 76 לי ימלאו השבוע שברומניה, רחוקה ועם זאת קרובה וחרוטה עמוק כל כך בנימי נפשי.

זהו המועד הרשמי הרשום בתעודת הלידה ובמסמכים אחרים, אבל היום אני חוגג יום הולדת נוסף: ארבע שנים מאז שאושפזתי, נותחתי, התנדנדתי בין חיים למוות, וחזרתי לחיים. חזרתי בזכות מנתח עקשן ומיומן, צוות רפואי יוצא דופן, דאגותיה של מרים, נאמנותם של חבריי, עקשנותי הבלתי-מתפשרת שלי עצמי, ומעל לכול בזכות ילדיי, שהיו חדורי תקווה ומלאי אופטימיות ורצון עז לשמור אותי חי

וקיים לידם.ארבע שנים חלפו מאז, אך אני זוכר כל יום, כל לילה, כל דקה, כל שנייה ואת גם אלא להחלמתי רק לא שהביאה אמיתית טראומה הייתה זו הרבות. הזיותיי להתבגרותי המאוחרת, לרצון שלי לפענח את עצמי, לטוב או לרע, וגם להעלות על

הכתב את קורות חיי.

*

היום אנו מתגוררים ברמת גן, בקרבה אינטימית מאוד לנכדיי ניתאי וידידיה, וכמובן לאלה ולבן זוגה צח. עם כל הקושי הנפשי והפיזי אני ראוה את עצמי כבר מזל גדול שעודני מסוגל לתמוך ולעזור להם כמעט מדי יום. אני שמח שניתנה לי ההזדמנות לעקוב מקרוב אחרי התפתחותם, שלבי גידולם, תעלוליהם וחוכמותיהם

של נכדיי.הגדול של המרחק יותר את החיסרון עוד ביתה מדגישה ולבני לאלה הקרבה מאורן וממשפחתו, ומחזקת אצלי את הרצון לראותם ולהיות בקרבתם יותר. כעת אני נוכח לדעת כמה הפסדתי מכך שגרנו ועודם גרים רחוק מהם, ורואה אותם ואת למרות אמנם עיניי. לנגד גדלו לא שהם לי חבל יחסית. רחוקות לעתים ילדיהם המרחק השתדלנו לעזור בעתות הצורך, במיוחד מרים, ששמרה עליהם בעת מחלה. מוזיאון של בקייטנה והשתתפו אצלנו התארחו הן שבהן הקיץ חופשות גם היו אפילו טובים, היחסים שלנו. ובקשה קריאה לכל נענים מצדם הם גם ישראל. מצוינים, אבל מסוג אחר. אפשר להתנחם ולראות בהם יחסים של חג ומועד וימים

טובים בעלי משקל רב ערך וחשיבות כשלעצמם.


311

לכן כל כך הצטערתי שעקב אי-הבנה בין אילנה למרים החמצנו הזדמנות יפה לחגוג איתם את כניסת השנה החדשה. כפי שאמר אורן, נדאג שזה לא יקרה שוב,

שנחגוג יחד בשנה הבאה, ובהזדמנויות נוספות עוד בשנה הזאת.

*

יום מסיבת למעני ארגנו ואלה מרים מעשור, יותר לפני ה-60, הולדתי ביום הולדת משפחתית, לא ממש הפתעה אלא חצי הפתעה. המשפחה הרחבה הוזמנה וגם מעט חברים. מרים ניהלה ביד רמה את הצד הקולינרי, ואלה הכינה אלבום עב

כרס עם פרקים נבחרים על תולדות חיי, סגולותיי ומעלותיי הנשגבות.שהסמקתי הערכה דברי ואמרו ברכות נשאו מתנות, הביאו באו, האורחים צרור הקרינה ומרים השפים מיטב בידי הוכן כמו הכיבוד לשמעם. מהתרגשות תמונות ממהלך חיי. היא גם לא החמיצה הזדמנות לכעוס על איזו משאלה או הצעה שהשמעתי בהקשר להקרנה, מה שהעיב מעט על מצב רוחי אך לחלוטין לא השבית

את החגיגה.ההפתעה היה אורן של ובסיועו מרים של בעזרתה אלה שהכינה האלבום האמיתית. בני משפחתי נהנו ללמוד על קצה המזלג פרקים בלתי ידועים להם מ-60 שנותיי. האלבום שמור אצלי והוספתי לו ניירות, תמונות וחומרים שונים שממתינים לסידורם. כשאסיים את כתיבת ספר זיכרונותיי אתפנה גם לכך, ויתכן שאף אצרף

לספר חומר מהאלבום.גם עובדיי בשירות להבטחת הכנסה, שמהם עמדתי להיפרד בעוד זמן-מה, לא ויתרו על העונג ולא הפסידו את שעת הכושר להכין למעני חגיגה חגיגית ומרגשת,

והעונג היה כולו שלי.

*

יום הולך ויום בא, עוד עשור חלף, והנה עוד סיבה למסיבה: אני בן 70. מרים החליטה שגם את הגיל העגול הזה ראוי לציין, והזמינה מקומות לסוף שבוע בבית חוף זהו הישראלי. דור לחוף שהפך הערבי, טנטורה חוף ליד נחשולים, הארחה להשתכשך יכול כמוני, לשחות יודע שלא מי שגם גיגית ממש עליי; האהוב הים בה. בילינו שם סוף שבוע עם הילדים והנכדים ואת המשפחה הרחבה הזמנו לשבת אחר הצהריים. וכך חגגנו בדיבורים ובתפנוקים את יום הולדתי ה-70. דורל ביקש

במיוחד שנצטלם יחד שלושת האחים – בקשה שיש בה רמז לבאות.יום פאר את ברוב ציינו בדצמבר ב'. חלק גם המשך, היה ה-70 שלי לחגיגות הולדתי ה"ציבורי" – מזימה שבני משפחתי וחבריי בעו"סים שלום ביקשו לשמור בסוד. למרות זאת כמה אנשים טובים לא טרחו לקרוא את הכתוב בהזמנה ושאלו

אותי פרטים על העומד לקרות.

נתן לבון

312

למפעל ושותפות חברות שמנהלותיו ירושלים, בסינמטק התקיים האירוע תרבותי עם עו"סים שלום. התכנית כללה קבלת פנים יפהפייה, סימפוזיון "האם יש סיכוי למהפכה" וסרט של צ'רלי צ'פלין "זמנים מודרניים", בין היוצרים הקולנועים

האהובים עליי. האם כבר כתבתי שאני חושב שמאז צ'פלין לא היה כמותו?אלה בירכה בשם המשפחה, נדים כחברי הטוב ועליזה שבו כיו"רית של עו"סים

שלום. מרוב התרגשות והמולה בקושי הצלחתי לומר כמה מילות תודה.המדהימות ההקדשות היה בהם שהעיקר מתנות הרבה קיבלתי גם אה,

והמחניפות.

*

למחרת, בשבת, הוזמנה כל המשפחה לביתם של איריס בכפר סבא כדי לחגוג את יום הולדתו ה-79 של דורל. בליל שישי איריס צלצלה וסיפרה שדורל התעלף בביתו של אילן, קיבל התקף לב והוא מאושפז. לשמע הבשורה המעציבה תכננתי לנסוע

למחרת לחיפה לבקרו בבית החולים.חלפו כמה שעות, איריס צלצלה שוב ובפיה בשורה מרה: אחי דורל נפטר, לבו

נקרע ממש. ניסו לנתחו אך לשווא.דורל מת כפי שרצה, ללא כאבים וייסורים ממושכים, אך יש סמליות רבה בדרך שמת. אותו לב – שספג במשך חייו כל כך הרבה מכות שקרעו אותו, קרע קטן ועוד

קרע – לבסוף נקרע ממש, ולא לתפארת המליצה.מעגל החיים והמוות התגלגל הפעם לפתח ביתנו. הגלגל הנצחי שקיים עוד לפני

שגלילאו גליליי גילה שכדור הארץ מסתובב.

*

ומאחל מקווה אני נוסף, מעשור אחוז 60 עוד בגבורה שחציתי לאחר היום, לעצמי שיום הולדתי ה-76 יהיה שמח!

היום השני של ראש השנה 1 באוקטובר 2008


313

73רצח רבין

פרופ' וההוגה החוקר של ביתו בפתח נפץ חומר צינור הונח ימים כמה לפני שטרנהלד, איש שלום המוכר בזכות הטפותיו, כתיבתו ומאבקיו נגד הכיבוש ולמען פינוי ההתנחלויות. למזלו ולמזלנו הוא נשאר בחיים, אך ללא ספק הייתה זו חוליה בשרשרת רציחות פוליטיות שהחלה ברצח אמיל גרינצוויג בפברואר 1983 והמשיכה ברצח ראש הממשלה לשעבר, יצחק רבין, בנובמבר 2005. האלימות והגזענות הבוטה שוטים", "עשבים שתקנו. וכולנו וגברו, הלכו המשתוללת המשיחית והלאומנות טובה חלקה כל ותפסו והתפשטו שהלכו שוטים עשבים בסלחנות, עליהם אמרו ואיש לא עוקר אותם. רשויות החוק אינן יודעות היכן ומי הם אותם עשבים, אף שהכתובת מתנוססת על הקיר: מנהיגי הפורעים מתראיינים בכל כלי התקשורת, המוכנים לתת להם במה ומצלמה. ואני שואל: היכן קול השלום? היכן אותם 400 ערכי היכן ובעקר ובהזדמנויות אחרות? הראשונה לבנון נגד מלחמת שיצאו אלף

השלום, מעשי השלום ואנשי השלום?

*

בשנת 1995 מלאו שנתיים לחתימה על הסכמי אוסלו, אך תהליך השלום התקדם כל על הימין ומסית משתולל ומנגד ומהססת, מתמהמהת הממשלה בעצלתיים.

זרמיו – סהרורים, לאומנים או שפויים.השיא היה הפגנה רבת משתתפים בכיכר ציון בירושלים. ההמונים משולהבים, על כאפייה. עם ופרס רבין של או הנאצי במדי הצבא רבין של מחזיקים תמונות מדורת על שמן בנאומיהם ומוסיפים הימין מפלגות ראשי מצטופפים המרפסת

הענק של ההסתה לרצח מנהיגי המדינה המובילים את תהליך אוסלו.ראשי תנועות השלום והממשלה הבינו שיש לצאת נגד הנחשול העקור, המרעיל והשחור הזה, והחליטו לצאת להפגנה בכיכר העירייה בתל אביב. ואכן נערכה הפגנה מרשימה, גדולה ואופטימית של אנשים המכבדים בני אדם ושוחרי שלום ורעות, מי

שלא היה שם ראה אותה מאז פעמים רבות בטלוויזיה.עזבנו את ההפגנה מעט לפני סיומה. בדרך היציאה מתל אביב מודיעים ברדיו וגרוני נחנק. חשתי שהמתנקש השיג את מטרתו. שהתנקשו ברבין. נשמתי נעצרה אמנם ניסיתי להשלות את עצמי ואת הסובבים אותי שרבין יצא מזה חי, אך היה הנשמה וציוד רופאים ללא נמרץ, בטיפול השלום, תהליך ואיתו שרבין, ברור לי קברנים היו הרופאים מאז. שחלפו בשנים ויותר יותר התברר הדבר והחייאה.

שהתחזו לרופאים.

נתן לבון

314

והתמיכה למגננה נכנס הימין עצומה. התעוררות הייתה הרצח לאחר אמנם בתהליך השלום גברה מאוד. פרס מונה לראש ממשלה במקום רבין והיסס מאוד ובהסכמה ליצריו, דרור נתן ערפאת אוסלו. הסכמי של השונים השלבים ביישום ובירושלים. אביב תל במרכז ביותר קשים רצחניים פיגועים התבצעו שבשתיקה את ושימנו מחדש, ראש להרים הימין את כמובן עודדו אלה אכזריים מעשיים

גלגליה של מכונת ההתנגדות לתהליך אוסלו.ידע שלא וכגיבור מובהק שלום כאיש ופרס, קטיושות, פעם מדי נורו בצפון לכבוש את יצרו, רצה להוכיח שהוא אותו ביטחוניסט מחצרו של בן-גוריון והפציץ את כפר כנא שבלבנון בתואנה שהם יורים. בהפצצה נהרגו 56 אזרחים, ביניהם יותר בעולם גדול לרעש גרם זה מעשה בכפר. גדול והרס נוספים נפגעים ילדים, מ-20 וכמובן בקרב ציבור שוחר השלום בארץ, בעיקר באוכלוסייה הערבית. כך הפסיד נתניהו. ביבי לבין בינו קולות הפרידו 1996 כש-15 אלף פרס את הבחירות בשנת אלה היו הקולות של אזרחים ערבים שישבו בבית ולא רצו להצביע בעד מי שהרג

את אחיהם בלבנון.אם בודקים את תהליך השלום רואים שכל צד, הן הישראלי והן הפלסטיני, לא או ההסכמים מיישום להתחמק כדי ואמתלות תירוצים וחיפש בהבטחותיו עמד לדחותו ככל האפשר. רבין הצהיר בזמנו "שימשיך בתהליך השלום כאילו לא היה טרור, וימשיך להילחם בטרור כאילו אין תהליך שלום", אך במציאות הוטל סגר

והופסקו שיחות בכל פעם שפרובוקטור פלסטיני עשה פיגוע."פרופלורים", אותם כינה ואף המתנחלים מתנגד נחשב רבין עובדה: ועוד

ומתברר שבתקופתו ההתנחלויות הלכו ורבו.הדו- התנהגותם על דוגמאות אין-ספור יש טרגי; אפילו מאוד, עצוב עצוב,

פרצופית של ביבי, פרס וברק כאחד. טובים וגדולים ממני חקרו את הנושא והוכיחו את התזה הזו: מדברים שלום במילים, ומכשילים אותו במעשים. יגאל אלון הקים את התנחלות חברון וקריית ארבע, פרס את אלון מורה, והבאים אחריהם הוסיפו על הוקמו הם חוקיים. ובלתי חוקים מאחזים ואזרחיות, ביטחוניות התנחלויות אדמה לא לנו, על מרבד של מאות מיליארדי שקלים הניחו עבורם תשתיות חשמל, מים, טלפון, כבישים רגילים ועוקפים ובתים בחצי חינם, וצבא שלם השומר עליהם יום וליל. שם גדלו אותם עשבים שוטים המבצעים פוגרומים בשכניהם הפלסטינים, לקלל צה"ל, חיילי את לתקוף מהססים אינם גם הם יושבים. הם אדמתם שעל אותם, להכותם ולירוק עליהם, ומעשיהם עוברים בשתיקה ובסלחנות. אין חוק, אין

דין, ואין דיין. לתושבי השטחים היהודים הכול מותר, ומה שלא מותר, נסלח.ועו"סים שלום? בניגוד לתנועות שלום אחרות, שורדת. כוחנו דל וקולנו חלש, אך אנו משתדלים לשמור, לפחות כלפי עצמנו, על אי של שפיות, על ערכי הדמוקרטיה, להמשיך להאמין באדם כאדם ולהימנע מלהידבק בחיידק הגזענות והאלימות. אני


315

עושים מאמצים עילאיים לדבוק בנאמנותנו לערכים ההומניים של המקצוע שלנו, העבודה הסוציאלית, ולהמשיך להאמין שהתהליכים ההיסטוריים יביאו בסופו של

דבר לפיוס המיוחל.

עבורי, ועבור בני דורי, המלחמה לא נגמרה מאז שהייתי בן תשע, זה 67 שנה, שהופרו, ההבטחות שהיו, הזוועות כל למרות השנייה. העולם מלחמת מתחילת יודע אני ואיתנה. יציבה בשלום אמונתי יום-יום, ונרמסים שנרמסו הערכים ילכו והשנאה, המלחמה מולך של הצונאמי האלו, והמרעילות הרעות שהרוחות

ויחלפו מן העולם.מי ייתן ואספיק לחוות את הרגע הזה.

יום הולדתי ה-764 באוקטובר 2008

נתן לבון

316

74יעל נולדה

ב- אירע ביניהם המשמעותי אך ,1996 בשנת במשפחתנו אירעו רבים דברים על ועליצות חדווה התמלא לבי השנייה. נכדתנו יעל, נולדה שבו יום בנובמבר, 4גבול האקסטזה, סוג של התרגשות פתאומית שסוחפת אותי לעתים נדירות, וכשזה

קורה, זה קורה בעוצמות חזקות...

*

המועדים המדויקים אינם זכורים לי, אך בערך בין שנת 1995 לשנת 1996 אורן עבר בעידודנו משיכון י"א הפצפון והנחמד לדירה בקומת קרקע בנווה נוי. המימון בא ממכירת דירתם, שבינתיים ערכה עלה בכמה עשרות אלפי דולרים, משבירת קופת גמל שלנו והיתרה – ממשכנתא לא גדולה שהם לקחו על עצמם בזכות התבססותם בעבודה. דירה מרווחת, בת שלושה חדרים, עם סלון רחב ידיים, פינת עבודה וחצר גדולה עם מחסן. גולת הכותרת הייתה פרגולה יפהפייה, פרי יצירתו ועמלו של אורן,

וגינה עם מדשאה מכובדת.עם בסטרט-אפ מזלו את ניסה מכן ולאחר כשכיר קודם בהיי-טק, עבד אורן תוכנה ייחודית לסידור העבודה במקומות שמעסיקים עובדים רבים: בתי חולים,

מפעלי תעשייה ועוד. מתוקף תפקידו זה נסע לעתים קרובות לארצות הברית.אילנה עשתה חיל בעבודה במחלקת המחקר של בית החרושת לתרופות "אגיס"

בירוחם, וגם גידלה ברחמה ילדה נוספת: יעל.כולם נהנו מחוכמותיה של כרמל, שכבר בילדותה התגלתה כמוכשרת ופיקחית מאוד, וכבעלת רגישות ועושר לשוני מעל לממוצע. לדוגמה, כשבנתה מגדל מקוביות התריסה כרמל אך בונה", את גדול מגדל "איזה לעודדה: כדי מרים לה אמרה

בפניה: "אני בונה מגדל גבוה!"כך, לשביעות רצוננו וגאוותנו, משפחתם החלה להתארגן ולהתברגן.

*

לי שהיא רוצה והפתיעה אותי כשבישרה אלה סיימה שנה ראשונה בלימודיה במיוחד, אורן ושל בכלל, הודו סיפורי להודו. ולנסוע שנה של זמן פסק לקחת הסעירו את דמיונה והיא החליטה להתבשם בעצמה בניחוחות הודו. עבדה חצי שנה כקופאית בסופר, אספה מעט כסף, אנחנו הוספנו משהו והיא יצאה לדרך. התלווה אליה חבר לא חבר, אך ידיד טוב. היא בילתה בהודו כמה חודשים טובים. החבר חזר, אבל היא המשיכה בגפה לבורמה, שנופיה, אנשיה ומנהגיה כבשו אותה יותר


317

מאשר הודו. אלה אהבה את השקט, הצניעות, הפשטות והצבעוניות של הבורמזים. בבורמה שלטה אז, כמו היום, החונטה הצבאית האכזרית, אך בסמטאות הכפריות האורחים מהכנסת ונהנתה בכך, הרגישה לא היא בהן שהתה שהיא הססגוניות

הלבבית ומטוב לבם של האיכרים.בינה לבין החבר שהיא נסעה עמו היו לאורך שנים יחסי חיזור מוזרים במקצת,

אך לבסוף התברר שהוא מעדיף בנים.

*

לאחר שעזבתי את מט"ב חשבתי לקחת פסק זמן לכמה חודשים אך הטלפונים לא הפסיקו לצלצל עם הצעות עבודה שונות. אחת מהן הייתה לעבוד עם אורה נמיר, שהייתה אז שרת הרווחה. הציעו לי להפעיל ולהריץ את "חוק האזרחים הוותיקים"

שזה עתה אושרו תקנותיו המעניקות זכויות שונות.ניגשתי במרץ לעבודה. לי היו חשובות הזכויות עצמן, ואת אורה עניין יותר כרטיס האזרח הוותיק שעמד להיות מונפק לכל הזקנים. היא זו שחתמה על הכרטיס ומה לכנסת. ובחירות העבודה במפלגת הפריימריז להתקיים עמדו שנה שבאותה עוד ואורה דפוס, לבתי לגרפיקאים, ריצות מכרזים, מרובה, והמלאכה קצר הזמן על להינתן יכולות שההטבות גרסתי אני בכרטיס. ופסיק תו כל לאשר התעקשה

בסיס תעודת זהות, אך כיבדתי את רצונה והשתלתי לרצותה.השתדלתי אך לא הצלחתי כי באותה שנה עו"סים שלום תכננה טיול מקצועי לירדן, שעליו עמלנו זמן רב. כשהודעתי לאורה שאיעדר יומיים, שהיו למעשה ימי חג פורים, היא עיקמה את הפרצוף, וכשחזרתי החלה לנזוף בי בישיבה בנוכחות אנשים ואז קמתי ועזבתי את החדר. זה לא הפריעה לי להמשיך לעבוד ולהילחם למען מתן הזכויות לזקנים במלואן. לדוגמה, "אגד" רצה להעניק הנחה רק לכרטיסייה, לא לכרטיס בודד ולא "חודשי-חופשי", תאטראות להצגות יום או על בסיס של כרטיס

פנוי, ואילו תאטרון ירושלים סירב בכלל להעניק הנחות לזקנים.האוצר ופקידי ציבור אנשי אצל שתדלנות ישיבות, של ארוכה מסכת לאחר בכנסת ועד להליכה לבית המשפט, ההנחות הוסדרו לשביעות רצוני. לעומת זאת, כרטיסי "אזרח ותיק" נשארו בעיה, מאחר שעשרות אלפים חזרו אלינו, בעיקר של

עולים חדשים שלא הייתה להם כתובת קבועה.היום הכול עובד יפה. אמנם הכרטיס עדיין קיים אך ההנחות ניתנות גם על סמך

תעודת זהות.

*

את לראות לצרפת, חזרנו לאיתנה, שבה שמרים לאחר ,1996 של קיץ באותו (Ardes), מקום מדהים שבו יש אותו מקום שפספסנו לפני שנתיים, לעמק ארדש וגם אמת מים מתקופת הרומאים. לעלות על אמת המים, להביט ואגמים נהרות

נתן לבון

318

בסביבה להתבשם מהפנורמה המרהיבה ומהריחות הרעננים של הצמחייה העשירה והריחנית.

כך שוטטנו במכונית במקומות רבים ומגוונים, אחד יותר מרתק מהשני, וכמובן חזרנו גם לאותה עיירה "או דה פרובנס", עם השוק, הגבינות והבדים. כאן הסתבכנו בהרפתקה טיפשית. התאכסנו במלון של אחד הרשתות. בערב יצאנו ושלא כמנהגי לא לקחתי את כרטיס הביקור של המלון, כי חשבתי שמספיק שאנחנו יודעים את שם הרשת. רוצים לחזור למלון, מתבלבלים בדרך, שואלים איך להגיע, ואז מסתבר

שבעיר הקטנה יש חמישה בתי מלון של אותה רשת!לבסוף נכנסנו לאחד מהם, ובצרפתית העילגת שלי אמרתי שאיבדתי את המלון שלנו. הם גילו הרבה רצון וקור רוח, איתרו את האכסניה שלנו. כבר לילה, לא הכרנו עומדת מכונית ראינו ולבסוף למרסיי, המהיר לכביש עלינו כמעט הכבישים, את ניגשתי ברירה, מחוסר אך בלב חששות עם משוחחים. אנשים ושני הכביש בצד אליהם וביקשתי את עזרתם. נהג המכונית ביקש שנמתין כמה דקות ושניסע אחריו. נהגתי כבקשתו, והאיש החביב והאדיב הזה ליווה אותנו עד פתח המלון. ומי אומר

שהצרפתים לא נחמדים?זה היה טיול נפלא, גם אם היו בו, כרגיל, ויכוחים ואי-נעימויות. אחד הטיולים היפים והכיפיים שלנו, במיוחד לאור העובדה שהוא היה הטיול האחרון שבו מאור

עיניי עדיין אפשר לי לנהוג.

*

היא וחייכנית. ערנית יפהפייה, תינוקת יעל, נולדה 1996 בנובמבר כאמור, כושר וגילתה רוצה היא ידעה מה מינקותה עוד במינה. מיוחדת כילדה התגלתה בעת ימים כמה איתנו נשארה ומשהו שנה בת בהיותה רגיל. בלתי התמצאות שהוריה נסעו לחו"ל. בארוחת הערב היא ביקשה קטשופ ליד הצ'יפס שהכנתי לה. פתחתי את המקרר, היו שם שני בקבוקים זהים והגשתי לה אחד מהם. היא בחנה הוא לי שנתת "זה ההבדל? מה שאלתי, למה? השני. הבקבוק את וביקשה אותו

חריף ואני מעדיפה את השני", אמרה.למרות שלכאורה יעל בלגניסטית וחפציה פזורים בחדרה בערבוביה, היא תמצא בקלות כל פריט שתחפןץ למצאו. כך גם במה שנוגע למיקומם של הדברים אחרים

בבית. תמיד אומרים: תבקשו מיעל, היא יודעת!יעל מלאת כישרונות, מיומנויות וכישורים אין-ספור: בבישול, באיפור ובגנדור; יצירתית להפליא, מתפתחת מאוד בתחום הציור, אוהבת לשיר ולרקוד גם. אמנם אינה מתלהבת מהלימודים אך זה לא מונע ממנה להיות תלמידה טובה, אפילו טובה מאוד. התחביב האהוב עליה הוא קניות, לרוב של כל מיני שמונצס ופריטים שאין

בהם חפץ אבל יש בהם חן.


319

ניצני, יעל היא אחות נהדרת ומקדישה המון זמן, דאגה ואהבה לאחיה הקטן ולא מרשה לעצמה שקנאתה תצא לה מהאוזניים. יעל ילדה נבונה, בולטת בחוכמתה ומתפייסת בקלות נעלבת מדי, רבה לפעמים הרבה, ברגישותה ידועה המעשית, במהירות. יעל ילדה, נערה, עלמה מבטיחה, מלאת רעיונות ומקוריות. אין לה רגע

קט, היא פתוחה לעולם והעולם פתוח אליה והעתיד צופה לה רק טובות.על ישבו וסבתא לאה אהבה אותה. שתיהן לאה היא אהבה מאוד את סבתא זו, אך החיוך זו את הרצפה, שיחקו בקוביות ובקלפים וקשקשו. לא תמיד הבינו

והחום היו החוליה המקשרת.הסיום במופע בה לחזות התמוגגנו בלט, למדה כשעוד כשנה-שנתיים, לפני

כבלרינה קטנה ומרשימה שעורר בי כמה דמעות של גאווה.הסובבים את לשמח יודעת עליזה, ולרוב מופנמת לפעמים שקטה, ילדה יעל

אותה, ואנחנו שמחים יחד איתה.


נתן לבון

320

75אשריי, אני גמלאי!

בתום שנה של עבודה במשרד העבודה והרווחה, לאחר שחוק האזרחים הוותיקים נכנס לתלם לשביעות רצוני המלאה, החלטתי להפסיק את עבודתי תוך הסכמה עם

המשרד אף שטרם מלאו לי 65, ולהתמקד בפעילותי ההתנדבותית בעו"סים שלום.פרשתי מרצוני כפי שנהגתי כמעט בכל תפקיד ובכל מקום עבודה. לדעתי מוטב שהאדם עצמו יקבע את מועד סיום תפקידו או פרישתו לגמלאות, מאשר שחבריו יותר ה"טובים" ימתינו עם סטופר ביד עד שיפנה להם את מקומו. הפרישה קלה לאפיקי חלופות שיש בתנאי כמובן זאת מועדה, ועל עליה מחליט עצמך כשאתה

התעניינות.לא חסרו לי הצעות מפתות לתפקידים, שלו היו מוצעים לי בעבר הייתי מקבלם ללא היסוס. אחת מההצעות שעוד שקלתי הייתה בתחום העסקים. היא החמיאה מוניטין מפספס "אתה לי: אמרו סירבתי. קלה התלבטות לאחר אך מאוד לי יקר" והשבתי: "לא עשיתי את המיליונים עד עכשיו, וכנראה לא אעשה אותם גם

בעתיד".

*

ונבון, ואף עזרנו כמה חודשים לפני כן אלה עזבה הבית. ראיתי בכך צעד נכון לה בתשלום שכר הדירה, אך בתוך תוכי משהו התכווץ, התגעגע ופרפר. אמנם היא עברה לגור לידינו, בשכונה, אבל זה היה סידור חדש, עם כללים שונים ואורח חיים

אחר. כאבי הגדילה שלה היו גם הכאבים שלי. הרי גידלנו אותה לעצמאות...

*

יצא הראשון שגיליונו לעיתון, מיוחדת לב תשומת הקדשתי שלום בעו"סים רק לפני זמן-מה. הרחבתי גם את הפעילות בקרב הסטודנטים לעבודה סוציאלית באמצעות פריסת רשת של רכזים בכל מוסדות החינוך. לכבוד אירוע חשוב זה קיימנו הרצאה וסרט בסינמטק בתל אביב וכן כמה סדנאות של סוף שבוע. הצעירים הללו הכניסו רוח תזזית לפעילות, וחבל שרק מעטים מהם פעילים עד היום. אני מתנחם

בכך שהעיתון ממשיך להופיע בזכות רונית, אחת הסטודנטיות שהצטרפה אז.אהבתי מאוד את הקשרים עם האנשים הצעירים הללו, וגם הם נקשרו אליי. מצאנו שפה משותפת למרות פער הגילים וכל מה שהוא מקפל בתוכו: ניסיון, ידע, לספסל עמיתים היינו כאילו התנהלו בינינו השיחות והשקפות. דעות הרגלים,

לימודים, ולא פעם שררה בינינו תמימות דעים לגבי מרצה זה או אחר.


321

חברים שצפו מהצד התפעלו מיחסים אלה וגרסו שיש בינינו היקסמות הדדית. חביבה צעירה כמו ובמייל, בטלפון קשר על מאז איתי שומרים סטודנטים כמה

שהיגרה לאוסטרליה המתכתבת איתי להחלפת דעות ורחשי לב.סיפור מלבב הוא סיפורם של רונית, עורכת העיתון, ושל ארז, רכז הסטודנטים הראשון של עו"סים שלום. הם הכירו במהלך לימודיהם, יחסיהם התחזקו במהלך נישואים. כדי עד בביתנו המשותפים בביקוריהם והתהדקו המשותפת הפעילות מובן שהוזמנו לחתונה, ואף התבקשתי לומר כמה מילים. לתומי חשבתי שרק בסוף הטקס אומר את דבריי, אבל למבוכתי הרבה הוזמנתי ראשון לשאת דברים, כאות לפתיחת הטקס עצמו. עמדתי בפני קהל שברובו לא הכרתי, בני משפחתו של ארז, אותו והדפסתי קצר נאום הכנתי כהרגלי שלא למזלי, למהדרין. דתיים אנשים ובקול. בידיים קל רעד בכבוד את המשימה, בתוספת ומילאתי גדולות, באותיות זכיתי להרבה ברכות ותודות. רונית וארז מחבקים היום בן ובת ולא שכחו לברכני

לרגל השנה החדשה.

*

לרומניה. אחיי עם ולנסוע ישן חלום להגשים רציתי בידו שעתותיו כגמלאי אני היום עד בהתלהבות. נענה דורל אך הצעתי, את בנימוס דחה ארמנד לצערי

מרגיש החמצה גדולה על כך שארמנד לא נסע איתנו.להם התוודע שהוא מקומות לדורל מחדש הכרתי שבועיים. ברומניה היינו עוד טרם נולדתי. היינו בהרי הקרפטים המתנשאים לגובה ורחבי האופק – תאווה וחריפים עדינים ריחות והשראה, תערובת לנשמה, מעוררי שקט רפואה לעיניים,

כאחד.מאוד, ומבוקשת ידועה קיט עיירת ,(Poiana Brasov) ברשוב בפויינה גרנו וזכינו מאי בתחילת שם שהינו שלה. הסקי אתרי בזכות החורף, בעונת במיוחד העונה מתענוגות להיפרד שסירבו אחרונים וגולשים שלג מכוסי שטחים לראות

החולפת.השלג הזה ומעט הקרח שנותר בשדות גרמו גם לאי-נעימות קלה: דורל החליק ומעד וספג מכה הגונה ברגלו. חובשי המרפאה במקום טיפלו בו יפה, אך הוא סבל נעוריו, ימים שבתום מכאבים עוד הרבה זמן. המקומות הללו החזירו אותו לימי מלחמת העולם. כאן בילה עם חבריו ועם חברותיו זמנים יפים וטובים, אולי הטובים

שבימי חייו.שבוע נוסף בילינו בבוקרשט. הכרתי אותה לדורל, והוא שמח מאוד לחדש את חדשים באולמות הועלו שחלקן תאטרון, להצגות יום-יום הלכנו עמה. ההיכרות וחלקן באולמות מהימים ההם. זכינו אף לראות את השחקן הדגול שהיה נערץ עלינו

כבר מאזימי נעורינו: ראדו בליגן (Radu Beligan), רענן כתמיד והוא בן 81!

נתן לבון

322

ביקרנו בבתים שהתגוררנו בהם בעבר ואף הרחקנו לטרגובישטה, רק כדי להוכיח לדורל שלא נותר שריד מביתנו. אף שסיפרתי לו קודם לכן שהבית הוחרב הוא לא

היה מוכן להפנים עובדה זו ולהשלים עמה.היו אלה שבועיים של יחד, שני אחים שפער הגילאים ביניהם היטשטש מזמן. חלקנו חוויות מבית הורינו, דעות על מאמיקה ועל טאטיקו, סודות של עכשיו וסודות של פעם, שאת חלקם תיארתי בפרקי הילדות שלי. בילינו שבועיים בלתי נשכחים של

קרבה, נחת, רגיעה ואחוות אחים – מפגש המתרחש פעם בחיים.

*

חמותי, סבתא לאה, גרה לידינו קרוב לשלוש שנים. בהתחלה הכול הלך על מי גילה המתקדם הופר השקט היחסי. למרות עם הזמן יותר, אך או פחות מנוחות היא תפקדה לא רע, בישלה, שטפה כלים, ואפילו טיפלה בגינה הקטנה שפתח ביתה. לקופת איתה הלכה הבית, את סידרה להתרחץ, לה שעזרה מט"בית לה אושרה חולים ולטיולים מדי פעם. היא התקיימה בצנעה מקצבת הביטוח הלאומי ומרנטה קטנה מגרמניה, ואף הצליחה לחסוך. מדי יום ביומו ביקרה אצלנו ואנחנו אצלה.

כשיצאנו כל המשפחה לכמה ימי נופש לטנטורה או למקום אחר, היא באה איתנו.לבין מרים. הן התווכחו בהונגרית, כך בינה לאט-לאט התפתחו חילוקי דעות שלא הבנתי את פשר הוויכוחים. אולי הם נסבו על דברים שוליים שעמדו אז ברומו

של יום, ואולי היו אלה חשבונות ילדות פתוחים בין בת לאם.אינה מדוע לה: גם להציק החלה סבתא רעה לתרבות שתצא שאלה מחשש מתלבשת יפה יותר? למה אין לה חבר? למה אינה מתחתנת? ועוד שאלות מטרידות ומרגיזות מהסוג הזה. אלה התקשתה מאוד לקבל את חצי הביקורת שלה, והחלה להתרחק ממנה ולשמור עמה על קשרים קורקטיים. להערכתי הטרדות אלו האיצו

את עזיבתה את הבית.המצב הלך והסתבך כשעקב נטילת תרופה כלשהי התפתחו אצלה הזיות קשות, שלדאבוננו לא אבחנו אותן ככאלה. היא טענה שמתארח בביתנו גבר זר שחי עם אלה ומשלם לנו תמורת "שירותים" אלה. את הסיפור הזה סיפרה לשכנים ולכל חברותיה שעמן דיברה בטלפון. על רקע זה החמירו היחסים, ופקעת המתח והעצבים הלכה ותפחה. היו צעקות עד לב השמים. הזיותיה גברו והגיעו כמעט עד למעשי אלימות, כשבאחת השבתות נכנסה בזעם לחדר השינה שלנו עם מעדר ביד כדי לפגוע באותו

גבר דמיוני.במחלקה אושפזה סבתא ובעזרתה למשטרה קראה ייאושה, ברוב מרים, הפסיכיאטרית של "שערי צדק". הזעקנו לשם את חברי משה, מנהל המחלקה, והוא רגילה. התברר שאחת הסיבות להזיותיה הייתה תרופה טיפל בה במסירות בלתי שלקחה נגד מחלת הפרקינסון שממנה סבלה. ייתכן גם שמקור ההזיות היה נעוץ


323

עוד היו שככו. לא אך נרגעו הרוחות השואה. בתקופת שחוותה ובזוועות בעברה הרבה תקופות של מתח וחוסר נעימויות. לאחר עשרות שנים שבהן כל מילה ומעשה שלי היו קדושים, היא גם איבדה את אמונה בי. לשמחתי אורן תפס את מקומי והפך

לאיש אמונה, וכל פעם שהציק לה משהו או מישהו היא התלוננה באוזניו.למרות הכול, בילינו איתה גם ימים וזמנים של חג, שלווה, רצון טוב ורוח נוחה.

חימם את לבי לראות ולדעת שאנו מסבים יחד ארבעה דורות.

*

ב-24 בדצמבר מלאו 40 שנה לנישואיי עם מרים. איני זוכר איך ציינו את האירוע, סביר שבארוחה חגיגית עם ילדינו, נכדינו וסבתא לאה. מה שאני כן זוכר זה את הזר של 40 ורדים אדומים שהגשתי למרים באותו בוקר, בצירוף ברכה מיוחדת שעמלתי עליה שעות רבות. ברקע ציירתי את הספרות 40 ומעליהן כתבתי: "בתודה ובאהבה,

נתן".

יום ראשון של חול המועד סוכות14 באוקטובר 2008

נתן לבון

324

76 שנת 1998

יש שנים טובות ושנים פחות טובות, מעוררות, מבלבלות, הרסניות ומרוממות. כאלו מעצמן, שנמחקות שנים וסגריריות. בהירות קצרות, שנים ארוכות, שנים

שנעים לזכרן וכאלו שמעדיפים לשכוח אותן.סימני עמוסת פחדים, גדושת במינה, מיוחדת שנה עבורי הייתה 1998 שנת שאלה, אכזבות, אי-הבנות, מחלות, נסיעות לא מוצלחות. שרשרת שלמה של טוב

ורע, וגם עמידה נחושה וסירוב להיכנע.

*

באותה שנה חגגנו כל המשפחה את סדר פסח אצלנו, ובחול המועד אילנה ואורן נסעו לכמה ימים לפריז והשאירו למשמרתנו את הנכדות – כרמל, שהייתה כמעט בת חמש, ויעל, שהייתה בת שנה וחצי. לקחנו ברצינות רבה את המטלה החשובה, זאת געגועיהן. את ולהשכיח זמנן את להנעים השתדלנו הזאת, והנעימה הכבדה

הייתה גם הזדמנות להכירן מקרוב.בשיא כרמל, יעל. של ולפיקחותה כרמל של הבוגרת לחשיבה שוב התוודענו הרצינות, הסבירה ליעל כשבכתה שהיא רוצה את אבא או אימא, "שעוד שני ימים ושלושה לילות הם יחזרו". באמצע לילה יעל ביקשה את בקבוק החלב שלה וידעה להנחותני כמה דקות לחממו במיקרו. במסגרת ניסיונותינו לבדרן, נסעתי עם כרמל ברכבת לתל אביב, ואחר כך הלכנו לקרקס. התאכזבתי קשות כשבאמצע המופע של הסוסים היא ביקשה שנלך הביתה, והתנחמה בקרטיב. לאחר מכן הבנתי שאהבתה לחיות הפריעה לה להביט בסוסים המסכנים, וזה עוד לפני מסע התעמולה של צער בעלי חיים לביטול מופעי חיות... אבל אני, חובב קרקסים, לא הבנתי איך נכדתי לא

ממשיכה את המסורת.לקחה מרים דאז. לחברה והצטרפה לרומא טסה אלה הימים באותם בערך אלה מצלצל, הטלפון פתאום משופע. בבית, נשארתי ואני התעופה לשדה אותה ולבסוף חושבים עשיתי דרכונה. דרכוני במקום את הקו, אומרת שלקחה את על הזמנתי מונית לשדה התעופה. הגעתי כמה דקות לפני ההמראה, החלפנו דרכונים,

אלה עלתה למטוס ומרים החזירה אותי למיטת חוליי.

*

בשבת הראשונה של חודש מאי הרגשתי לא טוב. החום עלה ובערב מרים לקחה אותי למר"מ. הרופא מישש, שאל, הקשיב, ערך בדיקות דם ושתן וצילום ריאות,


325

ואבחן דלקת ריאות. מצויד בכמות נכבדה של כדורי אנטיביוטיקה חזרתי הביתה ומילאתי אחר הוראות הרופא. עבר לילה, עבר יום ועוד לילה ומצבי החריף. רופא המשפחה הפנה אותי לבית החולים "שערי צדק". כאן החליפו לי את התרופה. החום ירד אך החלו הפרעות בדרכי השתן. ביקשתי להיבדק אצל אורולוג. אמרו לי שאין

צורך ושזה יעבור, ושחררו אותי לביתי.בבית החמיר מצבי. רצתי כל כמה דקות לשירותים, לא היה לי לילה ולא יום. כדי ששנתה של מרים לא תופרע היא עברה לישון בחדר אחר. רופא המשפחה בדק אותי במרפאה וכשכבר התקשיתי להגיע לשם, בדק אותי שוב בבית ופסק שהכול

תקין.תקין, תקין, אבל אני לא יכול לישון בלילות ולא בימים, תאבוני ירד, נחלש מרגע , כמעט ולא הייתי מסוגל להגיע עד לבית השימוש. ביקשתי ממרים ומאלה לרגע ממני וביקשו עליי נטרפה דעתי כאילו עליי הסתכלו והן אחר, רופא לי שיזמינו

להתעשת.המתאים הזמן שזה חשבה ומרים לענייניה הלכה אלה לבד, נשארתי בשבת לקחת את המטפלת של סבתא לטיול למערת הנטיפים ליד בית שמש. אני משער ועוד יממה, עוד יום עוד ונדתי בין המיטה לשירותים. נעתי נהנו, אני פחות. שהן בדיקה אצל רופא המשפחה ועוד, והוא לא גילה דבר ובטח חשב שנפשי התערערה..

למחרת נערך בכנסת טקס הענקת תעודת חבר כבוד בעו"סים שלום לפרופ' יונה לשירותים התכופות הגיחות בין ישראל. פרס את שנה באותה שקיבל רוזנפלד, ארגנתי את הטקס על כל פרטיו. מרים התלבשה לקראת הטקס ולא הבינה מדוע לה האסימון שמחלתי נפל ואז לבוא, יכול לה שאיני נשאר במיטה. הסברתי אני

אמיתית.בהיעדרה התקשרתי לשר"פ בהדסה והזמנתי לעצמי תור אצל האורולוג הראשי. למזלי הרב הוא קיבל אותי למחרת, אבחן מיד שאני סובל מעצירת שתן ובו במקום עמדה שלי השתן ששלפוחית לפני האחרון ברגע שהגעתי התברר אותי. אשפז

להתפוצץ!שלושה עם ועוד החולים בית של הנוחות חוסר ולמרות גדולה, הקלה חשתי חולים בחדר, ישנתי לילה שלם. אמנם הוקל לי אך הבדיקות הראו שכל המערכות השתבשו וכי גם הכליה היחידה שפעלה החלה לזייף. דיברו על דיאליזה ועל ניתוח וגופי סירבו לקבל המלצות אלו, ואכן הסתבר שאני חסון יותר. פרוסטטה. ראשי בתוך כמה ימים הבדיקות הראו שאני חוזר לעצמי. שלחו אותי הביתה עם קטטר, המלצות לעוד בדיקות, ועדיין חשבו שיהיה צורך בניתוח להרחבת צינור השתן. ערכו לי כמה בדיקות נוספות כואבות ומאוד לא נעימות, ונתנו לי תרופה חדשה וקבעו

תור לניתוח כחודש לאחר מכן.

נתן לבון

326

ראיתי שהתרופה החדשה מועילה, חזרתי לרופא, עברתי עוד כמה עינויי בדיקות והוא השתכנע שאפשר בינתיים להסתפק בטיפול תרופתי ולהמשיך במעקב.

מאז חלפו יותר מעשר שנים...

*

אני שוכב לי במיטה, מהרהר האם ומתי אחלים, ופתאום צלצול טלפון. על הקו היה אלי בן גרא, יו"ר איגוד העובדים הסוציאלי, ובפיו בשורה: השנה יוענק לי פרס על מפעל חיים על שם הופרט, במסגרת הכנס הבינלאומי של העובדים הסוציאליים. קולו היה מלא שמחה ושביעות רצון, ואני הודיתי לו באיפוק וחשבתי לעצמי: פרס למפעל חיים?! אות המבשר שעשיתי את שלי ושהגיע זמני! משתלב טוב עם המחלה

המאוסה הזאת...התייצבה הרחבה המשפחה כל הפרס, להענקת מרגש טקס נערך החלמתי, גם הרבה חברים, שותפים לדרך, למקצוע היו בבן משפחתם המוצלח. גאה לצדי נכדותיי במהלך הטקס שבו נדהמתי באילו שקט והקשבה ישבו שתי ולמאבקים.

סבא שלהן מקבל פרס.מרים והילדים הכינו לי לוח שנה מיוחד המפרט בתמונות ובמילים יפות ציוני דרך ונקודות מפנה בחיי. הייתה גם מסיבה בביתנו, אורחים רבים הגיעו, ולמרבה מבוכתי הם הפליגו בתיאור נפלאותיי. מחמם את הלב ומרחיב את האגו, אך מתגנב

הספק: האם אני אכן ראוי?

*

עייפים מכל הכאב-ראש הזה, החלטנו לנפוש שבוע בדוברובניק, מקום שהחמצנו בטיולנו ליוגוסלביה ונשאר חקוק בזיכרוננו כמקום שחייבים לבקרו. הגענו, המלון והאוכל טעים. למחרת נחמדים וים, האנשים יער רצון, הנוף משולב היה משביע סיירנו בעיר: עיר עתיקה, מהממת, חומות, מפרץ לא רגיל, חנויות נחמדות, הרבה שיק וחן, הדר והיסטוריה, וגם סימנים ופצעים של המלחמה האזרחית שלא מזמן

הסתיימה.שכיות על דורברובניק, כל את אבל העיניים, את שטפנו התרשמנו, ראינו, החמדה שבה, סקרנו בחצי יום. בחום לוהט חזרנו למלון באוטובוס מימי מלחמת

העולם הראשונה, מלא וגדוש בני אדם, כולם מזיעים ומתפללים למעט אוויר צח.ולקראת הערב הלכנו נחנו בו חם, חזרנו לחדרנו במלון, שלמרות המיזוג היה לאכול עם שתי ישראליות שהכרנו בטיסה. המסעדה הייתה טובה, האוכל היה ערב

לחך אך לא היה לנו ברור איך נמשיך עוד שישה ימים.אופיו על ששמר נחמד בכפר ביקרנו שבמסגרתו בסביבה, טיול איזה הזמנו הרומנטי ועל האותנטיות העממית. הוא היה על שפת הים וליד נחל שזורם לאטו.

כמובן היה שם שוק ומעט מציאות.


327

בדרך חזרה למלון נאלץ האוטובוס לעשות עיקוף בשל שרפה ענקית שחסמה חלק מהדרכים. הגענו לחדרנו, וכל המרפסת המפוארת הייתה מכוסה באפר ובגצי אש וריח עשן מחניק. קוקטייל נהדר של חום מעיק ועשן כובש נשימה. בערב התנחמנו

שוב במטעמי המסעדה שלנו, פטפטנו והחלפנו תלונות ורשמים.בלילה לבי החל להתמרד ועשה סימנים של אי-שביעות רצון מהתנאים שבהם הרמה בגלל העזתי לא אך החולים לבית ללכת שקלתי במבחן. אותו העמדתי הירודה של הרפואה במקום. כמה כדורי קורדיל עשו את שלהם והמשכתי הלאה.

כך "בילינו" שבוע ימים בין אש ומסעדות, מיחושי לב וגעגועים עזים הביתה.

*

יולי ומחצית שנת 1998 ארבה לי מכל הפינות, לטוב ולפחות טוב. בלית עדיין ברירה הזמנתי תור אצל הקרדיולוג שלי ב"ביקור חולים". הוא הקשיב ללבי ושלח אותי לבדיקת מאמץ. חלפו עוד כמה חודשים של טרטורים, ובסופו של דבר, באמצע

נובמבר הכול הסתיים בצנתור נוסף בתוספת בלון. מרים ואלה, יחד עם חברה מאיר, ליוו אותי לחדר הצנתור וחזרה לחדר. אז אלה סיפרה לי שלמעשה היא ומאיר החליטו להיפרד אך המתינו שאעבור את הניתוח

בשלום. כך הפך הצנתור שלי לצומת ביחסי הזוגיות של אלה.

*

דירה ומשפחתו אורן עברו חובה, לגן כרמל של עלייתה לקראת קיץ, באותו וניגשנו התגייסה המשפחה כל היום. עד גרים הם שבו להבים, הקהילתי ליישוב למכרז לזכייה במגרש. על המגרש שהוגרל הם תכננו ובנו את בית חלומותיהם: בית יפה, מרווח ומואר מאוד, גינה רחבת ידיים, עם מקום לכול ולכולם. דירה לתפארת,

רק חבל שהמשכנתא נכרכה כעול על צווארם.

*

כפרס ניחומים על חוויות דוברובניק והצנתור נסענו לפראג. פראג עיר קסומה ומכושפה, שמסיבות בלתי מוסברות, כמעט מיסטיות, עוררה בי הרגשה שחייתי בה זוכר. זוכר בה מקומות שאינני מכיר ומכיר מקומות שאינני בגלגולי הקודם. אני פראג, עיר מלאת הוד, פאר ופשטות, נוצצת ואלגנטית, היא אחת הערים שאני מוכן לחזור אליה שוב ושוב. היו לנו כרטיסים למופע של "לטרנה מגיקה", שילוב גאוני של תאטרון, קולנוע ובלט, עוד לפני כל חידושי הטכנולוגיה הדיגיטלית של ימינו.

הלכנו גם ל"תאטרון השחור", עוד המצאה נהדרת של האמנות הצ'כית.הכול הלך כשורה ולפי התכנית, חוץ מברכי הימנית, שהתנפחה וכאבה מאוד. לא הכאבים הליכה. מקל קנינו ולבסוף אמבטיות, מריחות, אלסטית, תחבושת יותר מזחילה אך המשכתי, מנסה להתעלם מהרגל הייתה איטית הרפו, ההליכה

נתן לבון

328

ולהתרכז ביופיים של הכיכרות, הבתים, הגנים וקשת המראות הססגוניים. עליתי כדי ונסחבתי אחרי מרים לחנות צעצועים על מגדל השעון, במדרגות אין-סופיות

לקנות בית בובות לנכדתנו.הגעתי הביתה על ארבע, או יותר נכון על שלוש, כי נעזרתי במקל. לא רק הברך כאבה לי, אלא גם היד, בשל התכווצות שרירים. ביקור קצר אצל אורתופד וזריקה

מכשפת מיגרו במהרה את הכאבים.

*

עליזה סילבסטר במסיבת קרובים חברים במחיצת חתמנו 1998 שנת את וחמימה.

ערב חג שני של סוכות20 באוקטובר 2008


329

77על סף האלף השלישי

מחוגי הזמן סימנו שעומדים לחתום עשור, מאה, אלף שלם. לחשוב שרק פעם באלף שנים אנשים זוכים להיות עדים כיצד מסתיים לו מילניום, ומתחיל לצמוח אלף חדש ורענן. לקראת האלף החדש עלו גם תהיות רבות מוזרות ומפחידות: איך המחשבים יעכלו את השינוי, האם חשבונות הבנקים לא יזייפו, ואולי בכלל, תתגשם

נבואתו השחורה של נוסטרדמוס, שאז יגיע קץ העולם?אבל למה אני רץ? שנה שלמה לפניי, או יותר נכון מאחוריי, שנה שאת קורותיה השגרתיים אנסה לדלות ממעמקי הזיכרון. כל כך קרוב ועם זאת כל כך רחוק. כפי ואני מרגיש כאילו קרו לפני שנה- יש אירועים שקרו לפני עשורים שכבר כתבתי,

הזמן תעלולי הזיכרון. בנבכי וצללו שנים כמה לפני שקרו כאלה ויש שנתיים, ותעתועי הזיכרון.

*

ממשלת נתניהו נאבקת על חייה אחרי שנס לחה בעיני הציבור, גזרות כלכליות ונכים. איומי ילדים, משפחות חד-הוריות זקנים, נגד שכבות רחבות בעם: קשות הפרטה, אבטלה גואה, שביתות, אי-שקט, התמרמרות גדולה. העניים ואלה שבדרך

אינם מוכנים לשלם את מחיר התכנית הכלכלית הגרנדיוזית והאכזרית של ביבי.ב-17 במאי 1999 נערכו בחירות. ברק נבחר ברוב של יותר מ-56% לראש ממשלה. העבודה מקבלת 26 מנדטים, ומרצ – 10. מרכיבים ממשלה עם ש"ס, מפלגת המרכז,

מפלגת העולים של שירנסקי ומפד"ל.תהליכי של גדולה בתנופה פותח ברק הממשלה של הבעייתי ההרכב למרות שלום הן עם הפלסטינים והן עם הסורים. הנשיא קלינטון מתגייס אף הוא לקדם מאמצים אלה. באוויר מרגישים את ריח השלום, העיתונים מזדרזים ומפרסמים ולהמר ברמאללה במועדונים לבלות החלו וישראלים לדמשק, טיולים מדריכי

בקזינו של יריחו.בעו"סים שלום פורחים ומתרבים הקשרים והמיזמים המשותפים עם עובדים כי גם כאלה שטענו היו לעתיד. ובתכניות מלווים בתקוות פלסטינים סוציאליים עו"סים שלום מיותר כי כבר יש שלום. גם אני נסחפתי לאופוריה, אך שמרתי על קור רוח ולאחר בדיקת מציאות מפוכחת טענתי שהמערכה רחוקה מסיומה המוצלח ויש

להמשיך לתמוך ולחזק את התהליך הזה.

נתן לבון

330

ושהם בכיס שהשלום האמינה השלום, מפלגת מרצ, רוחי, ולמורת לאכזבתי שלהם. החינוך למוסדות תקציבים להם להעניק ולא ש"ס עם להתחשבן יכולים הם עזבו את ממשלת השלום ובכך החלישו את כוחו של ברק. ברק, שחשש לכיסאו, ברגע הקריטי ביותר נכנע להלכי הרוח של הסקרים ובשעת השי"ן פוצץ את המשא יכתבו הימים האלה דברי הפלסטינית. אבל את עם הרשות וגם סוריה עם ומתן בהערכותיי, טעיתי אם הצרופה. האמת על יעמדו נכדיי ואולי ההיסטוריונים,

התנצלותי נתונה להיסטוריה.לאסוננו, שנה מאוחר יותר, ביקור פרובוקטיבי של שרון על הר הבית היווה עילה לפנות נאלץ וברק טורפדו או נכשלו השלום שיחות השנייה. האינתיפאדה לפרוץ את מקומו לאריק שרון, שנבחר ברוב מוחץ לראש הממשלה. אווירה קשה. הסלוגן הנושנה: לאמרה וחוזרים הרוב לנחלת הופך פרטנר", "אין הטביע, עצמו שברק "הערבים מבינים רק כוח". העננים השחורים מעיקים עליי ומפחידים אותי, אך אני

יודע שמעבר להם יושבת השמש והיא תזרח גם ברחובותינו.עו"סים שלום ממשיכה לפעול ברוח זו, באמונה הפשוטה והתמימה, אך הוכח היסטורית: כל המלחמות הסתיימו בהסכם שלום. לדאבוני אלה לא זיכרונות אלא

אקטואליה יומיומית.

*

ומי ועל שפיות כפי שאנו רגילים בארצנו הקטנטונת, מנסים לשמור על שגרה שיכול מתרחק לחו"ל. אכן כך נהגתי גם אני ויצאתי עם אחי דורל לפראג, עיר הזהב, עירי מעברי הקדום והבלתי-מפוענח, אותו חלק מהתצרף שיתר חלקיו עבדו. אבל

אני הייתי שם לפני שהייתי שם.נוער של הראשון הפסטיבל בפראג נערך השנייה העולם מלחמת לאחר וסטודנטים, ביושבי מול יומני הקולנוע שסקרו את הפסטיבל מראות העיר. נראו מוכרים בעיניי. תמונות העיר בשחור-לבן וכל כך צבעוניים שהתאהבתי ממש בעיר הזו וחלמתי לבקר בה ולהכירה מקרוב. מאז כבר ביקרתי בה כמה פעמים אך נעניתי ברצון להצעתו של אחי לבקר יחד בעיר המכושפת הזאת. תרנו אותה ברגל, בכרכרה עם סוסים, ברכבת הקטנה, בחשמלית, באוטובוס, במטרו, וכמובן שטנו בולטווה

(Vltava), הנהר החוצה את העיר וממשיך ללב אירופה.ולא זו, ביבשת מסוגו העתיק אולי הגשרים, גשר קרל, גשר ליד התאכסנו התקשיתי לשכנע את דורל לטייל לאורכו ולקבל את פני זריחת השמש. בחנו את טיב הקפה בכל בתי הקפה בכיכר העיר העתיקה והתבוננו בה מכל זווית ראייה, והיה קשה להחליט איזו היא היפה ביותר. שימשתי עבור דורל מדריך מצוין והתגאיתי

במחמדיה של פראג כאילו היו רכושי הפרטי או פרי יצירתי.


331

עליו דורל התבגר אז רק בשנתיים מאז ביקורנו בבוקרשט, שנתיים שהכבידו מאוד. בביקור הנוכחי הוא היה יותר חששן ודאגן, וחוש ההומור האופייני לו פינה כשזה גדולה הקלה והרגשתי איתו להיות שמחתי מרירה. לציניות מקומו את

הסתיים וחזרנו בשלום הביתה. וגם למדתי פרק בהליכות הזקנה.

*

מרים לראשונה להולנד. נסענו הפעם כוחי. עלה לחו"ל ומחו"ל לטיול מטיול נהגה, ויש לומר שהיא עמדה במשימה זו בגבורה ובכבוד רב, למרות קיטוריי. הולנד כמו הולנד: מלאת חן, חום, תחושת חופש, אהבת אדם, עליזות ואנשים עם סבר עד מאמסטרדם – הכיוונים לכל אותה חצינו גדולה. ממש לא ארץ יפות. פנים הדרום, במקום שיובשה עוד פיסה של הים, מפעל אדיר ממדים שלפי מה שראינו

עשה מאמץ עילאי לשמור על הצמחייה ועל בעלי החיים במקום.יותר אך דיסנילנד מעין ,(Efteling) אפטלינג השעשועים בפארק גם ביקרנו לנסוע כשבחרנו הסתבכנו כאן וגנים. חורשות עצים, מלא ירוק, ויותר מתורבת ברכת השדים, רכבת מפחידה שמרוב דפיקות לב חששתי שזאת נסיעתנו האחרונה. ניחת וחיוורים יצאנו ממנה לאוויר הצח, שבמהרה נרטב כשגשם זלעפות רועדים עלינו. לאחר שנרטבנו כהוגן קנינו שתי שכמיות כחולות, ששירתו אותנו ולאחר מכן

גם את אלה בהזדמנויות אחרות.כוכבים חמישה מלון שראינו, הראשון במלון להתאכסן בחרנו ברירה בלית בשם "גולדן טוליפ". התביישנו להופיע כל כך רטובים, אך התקבלנו בלבביות רבה והתנחמנו במגבות המלטפות שמצאנו בחדר. זכינו לפינוק אמיתי וניצלנו אותו עד

תום.במהלך הטיול הזה היו הרבה רגעים של התעלות וחסד, של יחד, שלווה, קרבה,

הסרת מחיצות ושיחות נינוחות.

*

באותה השנה אלה סיימה את לימודיה האקדמיים בריפוי בעיסוק והחלה את הרומן שלה עם צח, שהוא היום אבי שני ילדיה.

ב-1 בספטמבר 1999 זכיתי ללוות את נכדתי כרמל בצעדיה הראשונים בלכתה לכיתה א'.

עם כל הקיטורים שלי, שחלקם מוצדקים וחלקם פחות, ברגעים מרוממים כאלו אני מבין כמה בר מזל אני.


נתן לבון

332

78שנת 2000 כבר כאן

תכננתי לקבל את פניה של שנת 2000 למרגלות מגדל אייפל או בכיכר הבסטיליה, לינה, הזמנתי מקום טיסה, כרטיסי קניתי הניצחון. מול שער אליזה בשנז ואולי ורעמים ברקים זעף, שיטפונות, גשמי סופות, נגדי. אבל איתני הטבע קשרו קשר דרש מהממשלה העיר מועד הטיסה. ראש לפני יומיים פריז פקדו את אימתניים

להכיר באירוע אסון טבע. נוכח הסערה הזאת החלטתי, בכאב לב גדול, להתקפל.חלפו יומיים-שלושה, ומזג האוויר התרצה. אני כמובן רצתי והזמנתי כרטיסי טיסה וטסנו להתנחם ולהתחמם בעיר האורות. למען האמת, מרים העדיפה להישאר

בבית, אך מה היא לא עושה למעני?ומפתח הכניסה לדלת קוד עם שלישית, בקומה חברים, של בדירה התגוררנו לדלת נוספת, שכדי לפתוח את המנעול שלה נזקקנו לברכת כל הקדושים והרבנים כאחד. עלינו במעלית רועדת ורועשת, ובכל פעם שהגענו לקומה שלנו בירכנו ברכת הגומל. הדירה לפחות הייתה נחמדה, אם כי לא הכי נקייה, אך מילאה את צרכינו. לכמה קרובה די אבל מעדיף, שאני כפי בדיוק, במרכז ממוקמת הייתה לא היא

תחנות מטרו.חוויה וציוריות. חן של נדיר תצרף הם והבתים הכיכרות בפריז, הרחובות להסתובב בעיר ולהיזכר בשנסונים של איב מונטן או בשירה המפורסם של אדית מאז באוזניי שמתנגן שיר .(La Vie En Rose) בורוד" "החיים האגדתית פיאף

שהייתי בן 14 ומשמש מקור לאופטימיות הרומנטית הכושלת שלי.בערבים הקסימו אותנו התאורה השופעת והססגונית שנותרה מההכנות להולדת המילניום. מרים התקשתה לצאת בערבים כך שאני טיילתי לבד בין שאריות השלג בטרם עוד בוקר, טיולי על גם ויתרתי שלא מובן והזרקורים. הפנסים וריצודי זריחת השמש, לראות את העיר מתעוררת ומתמתחת, את מנקי הרחובות, מובילי הסחורות, הבנות הצעירות המשלימות את האיפור בהמתנה לאוטובוס, ריח הבגט הטרי והקרואסונים המפתים, ערמות העיתונים המדיפים את ניחוח הדפוס הלח,

ובדרך חזרה לדירה – ברכת בוקר טוב מהשמש הזורחת ומהשכנה הזקנה ממול.פקדנו גם כמה מוזיאונים. במוזיאון הלובר צפינו, בפעם המי-יודע-כמה, בפסלה של ונוס. כאן נזכרנו בביקורנו הראשון עם אלה כשהייתה בת תשע, שמרוב שעמום ועל משהו, לא שהוא למרות פיקאסו, מוזיאון על פסחנו לא וציירה. התיישבה החביבים הם רודן של והמוזיאון שהוא ,(Musee Quai d`Orsay) דורסאי" "קי (Orangeri) הקטן והקוקטי שטפנו את עינינו עם נימפת המים עליי. ב"אורנגירי"


333

הזוהרים מאורותיה נפרדנו וכך הסיינה על בשיט הביקור את קינחנו מונה. של והמסנוורים של עיר האורות.

*

לעו"סים שלום מלא עשור, וברוח פעמי השלום שנשמעו ממרחקים צוין האירוע בכנס ארצי של יומיים במלון בבת ים. כנס רב-משתתפים בקנה מידה של התנועה, דוברים מכובדים ומרתקים, בהם הוזמן גם שמעון פרס. כפי שקורה לא פעם עם אורחים חשובים כאלה, ברגע האחרון "נבצר ממנו לבוא". ביקשתי לקבל לפחות את נאומו בכתב, ובתגובה אמרו לי שאנחנו ננסח ונשלח לו לבדיקה. ניסיתי לאמץ ככל כוחי את כישוריי הספרותיים וכתבתי את הנאום. הוא חזר ללא כל תיקון, והנאום

התקבל בהתלהבות ובמחיאות כפיים על ידי באי הכנס.

*

ביוני מלאו לסבתא לאה 90 שנה. היא ביקשה שנחגוג לה את יום הולדתה כראוי לתאריך עגול. מרים כרגיל היססה והסתייגה, ולבסוף הזמנו אולם לארוחה חגיגית והנינים, הנכדים מלא, בהרכב באנו אביב. בתל העיר" ב"גן ההונגרית במסעדה המשפחה המורחבת, חברות וחברים שלה מכל הארץ, כ-40 איש. לקראת האירוע משתתפי כל חתמו שעליה קלף ותעודת רבים לשבחים שזכתה הזמנה עיצבתי השמחה. סבתא הייתה ברקיע השביעי וכמה ימים לאחר המסיבה, בהשראת מלכת

אנגליה, החלה לתכנן את חגיגות המאה.

*

ממסיבה לנסיעה, הפעם למחוזות חלומות, ערש התקוות והרעיונות: מוסקובה ועמוס, בהנחיית מדריך לא מהמעולים. לנינגרד. טיול מאורגן וסן פטרסבורג, או המרכז מן רחוקים היו המלון בתי בלחץ. הכול אבל מקומות, בהרבה ביקרנו ואיכותם ירודה. הארוחות תפלות, וכשהיה משהו יותר נורמלי הוא נעלם כלא היה. המלצרים עסקו יותר במכירת מציאות מאשר בהגשת אוכל. תערובת של המנהגים

הרעים מהמשטר הקודם עם ההתנהלות הקלוקלת של המשטר החדש.החזון סמל המצעדים, כיכר האדומה, בכיכר להיות זכיתי זה לכל מעבר המשטר על הניצחון ביום האדום הצבא צעד שבה כיכר אותה והאידאלים. הפשיסטי, הצבא שבזכותו אני חי. אודה שאחזה בי צמרמורת כשעברתי ליד גופתו לנין. ההיסטוריה תשפוט אם הוא היטיב עם האנושות או הזיק לה. החנוטה של האיש הזה חולל את "עשרת הימים שזעזעו את העולם", כפי שכתב ג'ין ריד בספרו

שתיאר את מהפכת אוקטובר.מוסקבה, עם הארכיטקטורה המיוחדת והמפוארת, מורשת של תרבות ואמנות של מאות שנים, עשו עלינו רושם עז. כאן חיפשתי את "האוניברסיטאות" של מקסים

נתן לבון

334

גורקי ואת "בית המחסה הלילי" שלו, ועלתה ממעמקים האפופיאה האכזרית על הפלדה". התחשלה "כיצד שולוחוב, המהפכה סופר של החדשה החברה מקימי אחד בקיץ כולם את שקראתי צ'כוב, של הקצרים סיפוריו את מזיכרוני דליתי כשהייתי בן 17, שמהם נשארו רק האווירה עטופת הרומנטיקה והכמיהה לחופש מוחלט ולאהבה בלתי מושגת. הרבה הומור מהול בציניות ותמימות בצדה. ונזכרתי

גם במחזה של גוגול "המבקר בא", מחזה סטירי נהדר ואקטואלי.סן פטרסבורג כבשה אותנו עם מרחביה וסגנונה יוצא הדופן, תוצאה של מחשבה טירות, ארמונות, מאיטליה. שהובאו המקצוע ובעלי האמנים מיטב של ותכנון רוסיה, הרחוב הראשי הסופר-אלגנטי, מוזיאון העל של כנסיות, ה"הארביטרז'", שאת שמו שכחתי, אותו עברנו לכל אורכו וסקרנו במהירות. ראינו גם את האונייה המהפכה, לפרוץ האות את נתנה תותח שביריית האגדתית, (Aurora) "אורורה" פגז יורה בצהריים 12:00 בשעה יום כשמדי ההיסטורי המאורע את ומנציחה

לחלל.כל אלה השאירו טעם של עוד, אבל לאט יותר, בנחת, בשלווה, בסבלנות ובראייה מעמיקה יותר. תשעה ימים של טיול מפרך, שלו ידעתי מראש איך יתנהל לא הייתי

יוצא אליו, ולמרות זאת הייתי שבע רצון ממנו.

*

בן 40 – תאריך חשוב שרצינו לציינו כראוי, בהפתעה אמיתית שתאורגן אורן בחשאיות מוחלטת. רשימת המוזמנים כללה את שתי המשפחות – שלו ושל אילנה, את חבריו הטובים מהימים האלה וחבריו מהעבר, שאותם לא ראה מזמן. בקטגוריה

האחרונה הזמנתי את שרית, חברתו הרצינית הראשונה, בחורה שחיבבתי מאוד.ושמח מאוד לראות את בנותיהם ועם אורן היה מופתע. הוא הגיע עם אילנה הבאים. כדי להנציח את המאורע צילמנו כל אורח במצלמת "פולרויד" (כי אז לא היו מצלמות דיגיטליות) וכל אחד כתב לאורן הקדשה, שאותה צירפנו לאלבום יום

ההולדת שהכנו למענו.בזה אחר זה סיפרו האורחים על אורן, מעשיו, מעשי הקונדס שלו, כישרונותיו הרבים, אורן האדם, החבר, הבן, הבעל וההורה. איש בעל לב ענק שבענקים. אלה הנחתה ואני כתבתי כמה מילות הערכה ואהבה, קמצוץ של מעלותיו הטובות של

אורן. טוב לחגוג עם המשפחה וטוב יותר לחגוג עם אורן.

*

על אורן. בשנת 1990 התקיימה בברצלונה תערוכת אקספו 1990. אורן ועדיין הציע שניסע אך מסיבות לוגיסטיות או תקציביות לא נסענו. בשנת 2000 התקיימה בלייפציג תערוכת אקספו 2000. הפעם קיבלתי בשמחה את הצעתו ונסענו עם אלה. אני - בפרברי העיר שני חדרים בדירת והתמקמנו רכב בפרנקפורט, שכרנו נחתנו


335

עם אורן בחדר אחד, ואלה בשני. אחרי לילה אורן ברח עקב נחירותיי לחדרה של חידושי כל של ענקית תערוכה מנחירותיו. להימלט לאן היה לא לה אבל אלה, המדע, הטכנולוגיה והעיצוב וכן חזון השיפורים והשינויים באלף שזה עתה נולד. לא הכול הבנתי, אך התרשמתי מאופן העמדת התערוכה, מהסדרים, וגם מסבלנותם ומנכונותם של האנשים להמתין בתור שעות ארוכות כדי להיכנס לביתן זה או אחר. במיוחד משכו את תשומת לבי פשטות העיצוב, ההקפדה על הפרטים בשילוב המעוף עם קווים הרומזים לעתיד, והצבעוניות האלגנטית, העדינה והשופעת. אסתטיקה בהתגשמותה. מעל לכול, החוויה האמיתית הייתה לשהות במחיצת ילדיי, כיף חיים

שאין גדול ממנו.אורן חזר לארץ אחרי כמה ימים, אלה ואני המשכנו ברכב לפריז. בדרך חצינו את השטחים החקלאיים של צרפת, ואף זכינו לראות את הכרמים של שמפיין, מולדת יצרני המשקה האצילי, סקרנותנו הביאה נכנסנו לעיירה, ליד חצר של השמפניה. אותנו לאחד היקבים, שם הציעו לכבד אותנו בטעימה, אך שתיינים כמונו סירבנו,

והסתפקנו בקניית בקבוק שפניה מקורי כמתנה לארמנד.לנו בעיר המדינה לוקסמבורג והפתענו כשבלילה של יום ראשון בקושי מצאנו

מסעדה פתוחה. העיר עצמה יפה אך עושרה הרב לא ניכר בה.על פריז כבר כתבתי, על הביקור ועל החזרה הפתאומית לארץ, כשהאינתיפאדה

השנייה החלה את השתוללותה.שנה בנו, שהיתלה שנה המשפחה. בחוג שמחה ומלאת מהנה שנה זו הייתה שבתחילתה תלינו בה ציפיות ותקוות גדולות ורבות, אך לקראת סופה זרקה אותנו

שוב לאלימות קשה.


נתן לבון

336

79שנה ראשונה במאה החדשה

31 בדצמבר 1939. אני בקושי בן שבע, הורי ואחיי הלכו לחגוג את הסילבסטר, את השנה החדשה של הגויים, לציין את מועד ברית המילה של ישו הנוצרי. אותי השאירו בבית בחברת העוזרת. כדי להנעים את הזמן שמענו ברדיו שידורים עליזים כן פרצה לפני כולם התעלמו מהעובדה שכמה חודשים ובידור. של קטעי מוזיקה

הנוראה במלחמות.חלפה ובמוחי ,1940 שנת של כניסתה את הפעמונים דנדוני בישרו בחצות מחשבה שאינה מאפיינת ילד בגילי: אני רוצה לחיות עד שנת 2000! בן כמה אהיה

אז? שאלתי את העוזרת, והיא חישבה ואמרה: בן 68.מאז מלווה אותי המחשבה שאחיה עד שנת 2000, והנה, אכן ניצחתי את הזמן

ואני כבר בשנת 2001.

*

בליל התפר הנוצרית. כניסתה של השנה לחגוג את לפעמים נוהגים גם אצלנו שבין שנת 2000 ל-2001 הזמנו חברים ותיקים להתכנסות המסורתית, כמה זוגות כולנו בינינו. חיברו המשותפת והאידאולוגיה הקומוניסטית במפלגה שחברותנו

הקמנו משפחות וגידלנו ילדים, ובילינו יחד בחופשות.אנחנו יודעים הכול אחד על השני, ועם זאת לא יודעים מאומה. לא יודעים את כל חיבוטי הנפש, המצוקות האישיות או המשפחתיות. אלו סוגיות עלומות ונסתרות שנשארו מחוץ לתחום השיח המשותף. או שמא כולנו מנחשים, רואים וחשים את סודותיהם ומעשיהם החשאים או את רזי חטאיהם, אך מעדיפים לשמור אותם כל

אחד לעצמו ?טעימות, ומגוון כוסית הרמת והאיחולים, הברכות לאחר חגיגי, ערב באותו בעבר נכון נהגנו האם הקיומיות: השאלות שוב עלו הנפש. חשבון עת הגיעה ומשאבינו בפעילות במפלגה הקומוניסטית הישראלית? כל מרצנו כשהשקענו את האם לא בזבזנו בכך את מיטב שנות נעורינו? האם היינו תמימים או טיפשים? האם

ידענו והחרשנו?יש בינינו שרואים בפעילות זו את טעות חייהם, יש שפוסחים בין שתי הסעיפים, ויש כאלה, ואני בתוכם, ששלמים עם עצמם. למה להצטער ומדוע להתבייש? על כך

שהאמנתי, ואני עדיין משתדל להאמין, בעולם טוב, צודק ושוויוני יותר?


337

באותן שנים היו עיניהם של רבים וטובים נשואות אל הקומוניזם. מיטב אנשי עבורם היווה הקומוניזם חלומם. את בו ראו והמדע האמנות והחברה, הרוח קירי, הזוג איינשטיין, כמו המאה, גדולי לקפיטליזם. האולטימטיבית החלופה ברנרד שואו, לאויס ארגון, רומן רולן, אופטון סינקלר, פיקאסו, דאלי, ואף סארטר מקור נעורינו, גיבורי היו אלה כל האדומים. עם פלירטטו האקזיסטנציאליסט, השראתנו ונחמתנו, מורי הנבוכים שלנו. הם שימשו עבורנו מופת ומודל להזדהות.

הם השלימו את הבסיס התאורטי שממנו שאבנו את כוחנו וחיזקנו את אמונתנו.המפלגות הפשיזם. נגד העולמית המלחמה את הנהיגו הקומוניסטים נגד האדם, זכויות למען ביותר הקנאיות הלוחמות היו במערב הקומוניסטיות האנטישמיות וטוהר הדמוקרטיה. גם בארץ, עד היום נלמדים בבתי ספר למשפטים

"משפט העיתון", "קול העם" כדוגמה למאבק על חופש הדיבור.על שכנינו עם שלום השגת למען נאבקנו ישראלים, כקומוניסטים ואנחנו, בסיס הרעיון של "שתי מדינות לשני עמים". לא הסכמנו עם הרעיון של מלחמה. ועמדנו חשוב, מוסרי ערך מצפונית, שאלה לערבים יהודים בין בשוויון ראינו בראש המערכה לביטול הממשל הצבאי ולפתיחת שערי ההסתדרות בפני העובדים

הערבים.והיו עוד מאבקים: בעד תשלום תוספות יוקר בזמן, הסכמי עבודה הוגנים, נגד נוער. בני בהעסקת ראויים תנאים ולמען הפמיניסטיות) לפני (עוד נשים הפליית אני גאה בעצמי על פעילותי. עד היום, אמנם כבר לא כחבר מפלגה, אני פועל למען

זכויותיהם של בני אדם ורווחתם.הגוש ובארצות המועצות בברית התעסוקתית מהיציבות והתפעלנו סונוורנו המזרחי, מהתנאים הסוציאליים המפליגים (חופשה שנתית וחופשת הבראה של 30 יום כל שנה), מחוק חינוך חינם מהגיל הרך עד האוניברסיטה, מההישגים המדעיים ומשירותי הבריאות הנרחבים (לא ידענו אז על רמתם הנמוכה). יותר מכול הוקרנו ברית המועצות, שהצילה מידי ניצחונה המזהיר של ואת את המלחמה ההרואית

הנאצים מיליוני יהודים, ואני ביניהם.של "הדיקטטורה שנקרא מה את שהצדקתי בכך שטעיתי? חש כן אני במה המשטרים של הזוועות לכל הכשר נתן הזה התאורטי העיקרון הפרולטריון". או אמיתיים מתנגדים של לחיסולים ההמוניות, לרציחות הקומוניסטיים: שווא. בהאשמות שהאשמנו נאמנים מפלגה מנהיגי של קרובות ולעתים מדומים בשם העיקרון הנלוז הזה נכפתה על הכפריים קולקטיביזציה. איכרים לחמו למען המהפכה שמנהיגיה הבטיחו להם אדמות. בהתחלה נתנו להם אדמות ולאחר זמן

קצר אולצו להצטרף לקולחוזים.היא הפרולטריון. של לכאורה היא אם אפילו דיקטטורה, היא דיקטטורה הובילה לדיכוי המחשבה וחופש הדיבור, הקפיאה את היוזמה האישית, את היצירה

נתן לבון

338

ואת היצירתיות, ויצרה משטר מסועף של פחד ואימים ביורוקרטי. משטר של דיכוי, רמייה והלשנה. מדינות עם מנהיגים מגלומניים שפרצו דרך לחלל אבל על האדמה החזיקו תעשייה כושלת וחקלאות נחשלת, וטורי אנשים העומדים בתור לפת לחם.

על כל אלה, נתח נכבד וייחודי בחיינו, שוחחנו והתווכחנו בפתחה של שנת 2001. המהפכנית, התנועה של בגורלה האישי גורלנו את קשרנו כמה עד להאמין קשה חבר דמי הדל מכיסנו מימנו ואף והושפלנו, נרדפנו עבודתנו, מקומות את סיכנו

חודשיים ו-50% מהמשכורת החודשית כל שנה!היו והקיבעון הקנאות ההתמכרות, אך שלנו, החיים סם הייתה ההתלהבות

מיותרים.

*

המאבק בין טוב לרע, בין בני האור לבני החושך, המאבקים האדירים למען עולם טוב יותר התנהלו מראשית הקיום האנושי. בני אדם ימשיכו להילחם ולחלום על

עולם ללא מלחמות ואלימות, על עולם שהאדם וכבודו במרכז, על עולם ורוד יותר.בימים אלה, של משבר כלכלי עולמי וקריסת השיטה הקפיטליסטית הקלאסית, לפשפש וחוזרים מרקס, קרל מכתבי האבק את מנערים חלופה. מחפשים כולם ביסודות הסוציאל-דמוקרטיים. אפילו ברק אובמה החל לדבר במונחים מהלקסיקון

הסוציאליסטי.עוד על 2001 בפרק הבא.



339

80פרק שמונים

ביום כזה, שבו הצבעוני, אמנם התכוונתי להתחיל אחרת את הפרק הזה, אך חובה מרגיש אני הברית, ארצות לנשיא סוחף ברוב נבחר אובמה ברק השחור, אותו מכנים הדבר ויודעי הפרשנים שכל זה, ענק למאורע הגיגים כמה להקדיש

מאורע היסטורי.העם, פורטה. אנדרנלין זריקת קיבלה המדשדשת האמריקנית הדמוקרטיה עצם אחרת. בדרך לבחור בהמוניו ויצא מאדישותו התנער וצבעיו, גוניו כל על נכונותם של האזרחים לעמוד שעות ארוכות בתורים האינסופיים לקלפי, היא ביטוי

להתעוררות הדמוקרטיה.ובאפשרויותיה בחוזקה ביכולותיה, פרק זו בהזדמנות למדתי אישית אני השמרנית, אמריקה מול בה. פקפקתי פעם שלא התפוח, בארץ הדמוקרטיה של מתחילה המוות, עונש ושל לגשר מתחת למות החופש של אמריקה הכוחנית, להתגלות הכמיהה ליתר שוויון בין הגזעים והמינים, לסולידריות חברתית ולצמצום פערים כלכליים וחברתיים. האזרח הקטן חשף את הגיגיו, זקף את גבו, גילה את

משאלותיו ואמר את דברו. הצרפתית, הדמוקרטיה את האמריקנית הדמוקרטיה ניצחה זו בבחירה הקלאסית, שלא השכילה לבחור אישה לנשיאה. מנהיג הדמוקרטיה החדשה מבין שהעם הוא הקובע, הכריז שיפסיק את סילוק הדיירים מבתיהם, יפעל לחלוקת הון צודקת, יקל את המיסוי על המעמדות הנמוכים והבינוניים ויגדילו אצל העשירים,

וגם ידאג סוף-סוף לביטוח בריאות לכול.העם המוני של האושר דמעות את תצדיק מחר של שהמציאות מקווה אני האמריקני ושל העולם כולו שראינו היום על המסכים. מי ייתן והנשיא הצעיר הזה

יעשה סדר גם באזורנו רווי הדמים...

*

חזרה לרצף זיכרונותיי, לענייני משפחה, בשנת 2001. בריאותה של סבתא לאה הלכה והידרדרה. רופאים, בדיקות, אשפוזים חוזרים ונשנים, אך היא הייתה כל כך חיונית ונחושה ברצונה לחיות, שבימים הספורים שזכתה להקלה אספה את שארית

כוחותיה כדי לטפל בגינתה.באשפוז האחרון אמרו הרופאים נואש וביקשו שניקח אותה הביתה, אך מצבה הפיזי הירוד, רתוקה על כיסא גלגלים ותלויה בעזרת הזולת ברוב תפקודיה, נאלצנו

נתן לבון

340

לחפש לה מוסד מתאים. היא אמנם לא כל כך רצתה אך הבינה שאין בררה. מצאנו לה מקום ב"בית הרופא" במוצא, מוסד נאה ואלגנטי, עד כמה שאפשר להשתמש

במושגים כאלה לגבי מוסד סיעודי.בכל אותה ליווינו הלבבית. הפנים ומקבלת מהמוסד מאוד התרשמה היא אך שבעי בעצמנו מכונסים הביתה, הלכנו ואנחנו לאכול נשארה היא הסידורים. דאגתה על למרים הודתה צלצלה, סבתא הצהריים אחר בשעות מהסידור. רצון

ואמרה שהמקום לרוחה ושהאנשים נחמדים אליה.לאחר חצות, אח מהמוסד הודיע לנו שמצבה של סבתא החמיר, שהיא סובלת כדי מתלבשים שאנחנו כדי תוך החולים. לבית אותה ושלוקחים נשימה מקשיי ללכת אליה, צלצל שוב הטלפון: סבתא לאה נפטרה. זה קרה בליל ל"ג בעומר, בשעה

הראשונה של יום שישי, 11 במאי 2001.לאורן, לאפשר כדי לדחותה או יום באותו הלוויה את לערוך אם התלבטנו ששהה אז באמריקה, להשתתף בה. אלה ואני סברנו, אולי שלא שבצדק, שאין טעם

להטרידו, שכן טקסים כאלה לא מדברים אליו, אף שהיה קשור מאוד לסבתא.ערכתי את כל הפרוצדורות הנהוגות למעמדים אלה, משרד הבריאות, מודעות שרידי של עשן אפופי ברחובות למקום ממקום התהלכתי קדישא. וחברה אבל מדורות ל"ג בעומר, מהרהר לעצמי על מהות החיים ותכליתם, ומולי ילדה מחייכת

עם שקית נייר בידה ובתוכה דובדבנים אדומים.מה לי ולחברה קדישא? שאלתי במשרד הבריאות והם הפנו אותי לכתובת ברחוב גאולה, אך שם המשרד היה סגור. שאלתי עוברים ושבים, הם הביטו בי בעין עקומה אך הפנו אותי לכתובת. פקיד מזוקן קיבל אותי, שאל כמה פרטים על המשפחה, משהו בקשר לאביה של מרים, דיבר גם איתה בטלפון, ולאחר שהשתכנע שמדובר ביהודים כשרים הקצה לה מקום קבורה וקבע את שעת הלוויה. לא הבנתי מדוע בחלקה שמדובר התברר הקברות לבית כשהגענו רק לקבר. פרחים להביא אסר

המיועדת לחרדים למהדרין.הקלה. גם חשתי הטבעיים הצער רגשות שבצד אודה לא אם לעצמי אשקר במותה של סבתא באו אל קצן שבע שנים לא פשוטות של מתחים, חשדות, הזיות

וויכוחים קשים.ובשמחות בהווי לשתפה ורצון תמיכה יומיומית, דאגות היו אלה כל למרות המשפחה. סבתא לאה קיבלה אותי בחביבות כבר מהפעם הראשונה שהכירה אותי. וגלויים יותר מיחסיה עם מרים. לא פעם תקופות ארוכות יחסיה עמי היו טובים

ביקשה ממני לתווך בינה לבין מרים, בטענה שמרים עצבנית מדי.את אהבתי לא ונעימה. נוחה כאישה אותה הערכתי ואני אותי שיבחה היא הקיץ, בחופשת או הפסח בחופשת פעם, מדי זה. עם השלימה היא אך מאכליה סבתא לבחינות. להתכונן בירושלים נשארה שמרים בעת אורן עם אצלה ביליתי


341

השתדלה להיות נדיבה ועזרה לנו בשעות דחק ומצוקה. מדי פעם שמרטפה על אורן כדי שנוכל לצאת לאיזה מופע, והוא אפילו נשאר אצלה לכמה ימים כשיצאנו לנופש. היא ביקרה אצלנו ואנחנו אצלה, והשתדלנו לעזור לה בסידורים שונים, אף שגילתה

עצמאות.לה הייתה יעל עם בנינותיה. יותר ואף בנכדיה מאוד התגאתה לאה סבתא שפה משותפת, ושתיהן ישבו על הרצפה ושיחקו כחברות. עם הגיל והמחלות הפכה לקפריזית ונרגנת. המעבר שלה לירושלים היטיב עמה אך גרם לה כאמור נזק רגשי: האמון והערכה ההדדיים השתבשו. זו אישה שחוותה את מוראות השואה, תקופת שהותירה תקופה בתה, חיי ועל שלה חייה על בגבורה נלחמה שבמהלכה אימים

בגופה ובנפשה צלקות עמוקות.

*

כל עם שורשים לטיול לצאת מרים של רצונה גבר לאה סבתא של מותה עם כשהייתה בצ'כוסלובקיה, ומקיף ארוך טיול ערכנו כן לפני שנים עשר משפחתה. ולמקומות לשם לחזור חלמה מאז הולדתה. בעיירת גם וביקרנו מאוחדת, עדיין

אחרים עם הילדים ועם הנכדות.לטיול יצאנו אוגוסט בחודש ואלה, אורן עם ותיאומים שכנועים מסע לאחר ואורן הזמין ואת המכוניות, השורשים המיוחל. אני הזמנתי את כרטיסי הטיסה משדה רחוק לא נחמד במלון ולנו בווינה נחתנו הלינה. מקומות את באינטרנט התעופה ומהכביש המוביל לסלובקיה. צח, בן זוגה של אלה, צלם מקצועי, התנדב

לתעד את הטיול.למחרת יצאנו מוקדם ככל האפשר, עם תשעה משתתפים, ביניהם ילדות חמודות הירוקים הנופים בין וחלקה מהיר בכביש חלקה ארוכה, הדרך ושבע. עשר בנות ומטופחים מצוחצחים הראשונים וסלובקיה. אוסטריה של הססגוניים והכפרים

והשניים יותר אותנטיים, כל אחד עם החן והיופי שלו.בדרך ראינו את הדנובה במלוא פארה ורוממותה, זורמת בנחת וללא התרגשות בין מדינה למדינה. בכלל, מעבר הגבול החלק והנעים הזכיר לי מעבר בזמנים אחרים, של המתנה דרוכה, של שעות בין גדרות תיל וחיילים חמושים בגבול בין אוסטריה

להונגריה. כך יכולתי להעריך יותר את טעם החופש.ולהחליף רשמי דרך. התחנה הראשונה בעיר עצרנו לפוש, להתרענן, להתעדכן בנסקה ביסטריצה (Banska Bisritza), שבה שהינו כמה שעות, כולל ארוחת צהריים

בנוסח סלובקי.למרים שבו יישוב הקודם, מהביקור עוד בו, והתאהבתי המקום את הכרתי בעת המתמשכת במנוסתה מקלט מצאה היא כאן ומעורבים. רבים זיכרונות רייך, הצנחנית הלוחמת. המלחמה, כאן היא הציצה לעבר חלון ביתה של אביבה

נתן לבון

342

ובמטבחה והמחבקות המלטפות בזוועותיה המלחמה לאחר התפנקה גם וכאן המשובח של דודה שרי. היא ניסתה ואולי אף הצליחה לאתר את החנות ואת הבית

של דודתה המקסימה.חצוי, ככדור מעוצב הסלובקית, המחתרת של המוזיאון ביסטריצה, בנסקה ובתוכו תמונות ותעודות על התנגדות הסלובקים לכיבוש הנאצי. יש שם גם תמונות של הצבא הרומי, החטיבה על שמו של טודור ולדימירסקו, ששחרר את סלובקיה ועם שם, שאומנו ברוסיה מלחמה משבויי הורכבה זו חטיבה בתוכה). (ומרים

הצטרפות רומניה למלחמה נגד הגרמנים, הם לחמו בחזית המערבית. Tatranska) המשכנו לנסוע בין הרים וגאיות ועם ערב הגענו לטטרנסקה לומניצהלאחל יכולנו לא מהן ונוחות שטובות סוויטות שתי לנו המתינו כאן .(Lomitzaלעצמנו. אורן זכה לכל השבחים על בחירתו המעולה. חדרי שינה גדולים, אמבטיה לאורן ההרים. אל המשקיפה מרפסת ואף מאובזר, מטבח מהודר, סלון לרוחי, ולאילן הייתה מעל לדירתם גלריה שבה ישנו הבנות. כבר התחלה טובה לשינה ערבה

וחלומות לקראת מחר.עם בוקר, לאור זריחת השמש, צעדתי כמנהגי בין שבילי הכפר וטעמתי משכיות החמדה שבו. בתום ארוחת הבוקר שנראתה מצוינת, כי ערב קודם לכן לא אכלנו,

יצאנו לדרכנו לכיוון Spišské Podhradie, עיירת הולדתה ונעוריה של מרים.הדרך הייתה יפהפייה, ומתח ההתרגשות עלה. אורן הוביל ברכב אחד, ומרים, צח ואני ברכב השני, שבו נהגה אלה. היו חילוקי דעות באיזו דרך לבחור: אורן בחר, בדרך הארוכה. הזיכרון, בחרה על סמך ואילו מרים, לפי המפה, במסלול הקצר, הגענו קודם למצודה, אלה חלקה עם אורן בנימה הומוריסטית את חוויות הדרך

שלה, וכך פרקה את עצביה.עלינו למצודה מרשימה, העומדת על הגבעה ומשקיפה על הנופים שבסביבתה, וכמובן על Spišské Podhradie. כאן התחלקנו לקבוצות: חלק נשארו לרגלי המצודה וחלק עלו לבקר בין חורבותיה. מרים סיפרה חוויות ילדות על משחקי המחבואים אף היא לעיירה. המוביל העפר הקצר שביל לנו את והראתה כותלי המצודה בין

חשבה לנסות ללכת בו ברגל, אבל מה שפעם היה קצר, עם הגיל התארך.היה סתם לא וכולנו סברנו שזה עצמנו, החלפנו מחשבות לבין בינינו הרהרנו מוזר קרבה יחס הרגשנו אך מעולם, זו במצודה היינו לא מצודה. בעוד ביקור

אליה. .Spišské Podhradie – עלינו למכוניות והפעם, בדרך הקצרה, הגענו למחוז חפצנוחיים בלתי ודפי ילדיי. הרבה תהיות, סימני שאלה ונרדפה אם גדלה נולדה, כאן

פתורים נקשרו במקום הזה.מרים הייתה נרגשת, וחשבה שהיא מזהה את ביתה ואת החנות של הוריה. היא

כעסה כשאלה הציעה לה לשאול ולנסות להיכנס.


343

התפרים את סגרה היא ואז מכן, לאחר שנה ואני מרים חזרנו זו לעיירה חרוץ, בחור שלנו, הנהג אנדריי, בזכות מהשואה. המלחמה, מימי בזיכרונותיה סימפטי ומשכיל, ביקרנו בבית הכנסת המשופץ ושמענו את סיפורו, ונפגשנו עם ראש

העיר. השיא היה פגישה עם זקן נחמד שעדיין זכר את אמה של מרים ואת הנפשות שבה אחר בית במרתף, הסתתרו שבו הבית את תקופה; אותה של הפועלות המשטרה ערכה חיפוש ומצאה את הדולרים שאביה של מרים שמר לעת צרה. הוא נעצר ושוחרר בזכות הגביר היהודי שעבד עם השלטונות. הוא זה שהלשין והוא זה ששחרר. אלוהים יודע איזו תמורה קיבל עבור זה ומה היו טיב היחסים בינו לבין

משפחתה של מרים.ואת החנות, שהפכה ביתה באופן מוחלט את זיהתה הפעם היא הזקן בעזרת למעדנייה. לדירתה סירבה לעלות גם הפעם, והסתפקה בקניית דברי מאפה במקום

שבו הייתה אז המספרה של הוריה.צנועה צרכנייה עכשיו שכנה המגרש ועל נהרס, למדה שבו הספר בית בניין

ומאובקת, שריד של המשטר הקומוניסטי.כומר אותו נפש, אציל כומר בזכות מחסה קיבלו שבו המנזר את גם ראינו שלאחר המלחמה הוצא להורג על ידי המשטר החדש כ..."אויב העם". בחצר אותו

מנזר נרצח גם הגביר היהודי כנקמה על מעשיו ה"טובים".אצל מקלט קיבלו שעליו ההר לרגלי הגענו הילדים עם השורשים בטיול יום להם הציקו והכינים המקפיא הקור הרעב, תנאים. לא בתנאים הפרטיזנים ולילה. אכלו קליפות תפוחי אדמה ושיירי לחם במסורה, ואף הוציאו פגר של סוס

מתחת לשלג כדי להשביע את רעבונם.השטח מזרחה, לכיוון רגלית לברוח נאלצו הגרמני, הצבא התקרב עם מכאן, המשוחרר. מסע רגלי, בקור עז, ללא אוכל. כוחותיה של מרים בת ה-11 אפסו והיא סירבה להמשיך, ואז אישה אלמונית הוציאה מתיקה שקית קטנה של סוכר, כמה

עשרות גרמים, ונתנה לה את מחציתו. מרים אכלה, התאוששה והמשיכה ללכת.מרים ואימא נדדו ממקום למקום, ממחנה הסגר, מנזר ועיירות, בדרך הייסורים

של השואה, שבמהלכו איבדה את אביה, שנלקח למחנה ריכוז ונרצח שם.

שלוש פעמים נסעתי עם מרים בעקבות שורשיה. אלה בתמימותה שאלה אותה באילו צעצועים שיחקה? היו אלה צעצועים שבדמיון וספר שקראה בו דף אחרי דף,

פעם מההתחלה ופעם מהסוף.

בטיול היו גם ימים של מנוחה והנאה, שיט בנהר הדוניצה (Dunitza), החוצה בין סלובקיה לפולין, ונסיעה ברכבת קיטור העוברת דרך נופים פראיים ומרהיבים.

נתן לבון

344

לבסוף חזרנו לווינה. לקינוח במיוחד למען הילדות, ביקרנו בלונה פארק הגדול. הרבה המספקים מתקנים שאוהבת כרמל, במיוחד מתקן, שום על ויתרו לא הן ריגושים, כמו רכבת הרים והמצאות מפחידות אחרות. עלינו כמובן גם על הגלגל הענק לראות את אורותיה של וינה. (נזכרנו בסרט הנפלא "האדם השלישי שעלילתו

התרחשה כאן).

אני יודע שבתיאוריי לא מיציתי את כל מה שחווינו בטיול שורשים זה, אבל אי-אפשר, ולפעמים גם לא רצוי, לתאר את הכול. על כל פנים, אחרי הטיול הזה העמקנו

עוד את היכרותנו, וצח עשה את צעדיו הראשונים לתוך משפחתנו.



345

81מסעות שורשים

כתיבת זיכרונותיי מתקרבת לשנים האחרונות, לכן מן הראוי שאחזור למסעות השורשים הרבים שערכתי במחוזות ילדותי. בילדותי נוצקו תבניות חיי ונטוו חוטי ואולי להכירם אלו, חוטים אחר להתחקות ניסיתי מחצבתי לכור בחוזרי גורלי.

לפרום חלק מהקשרים הרבים שנוצרו במהלך השנים.האם הצלחתי? במידה רבה כן. הפסקתי להתבייש במוצאי ובעיירת הולדתי ואף התחלתי להזדהות עמה. אמנם אין לי ארץ אחרת מלבד ישראל – כאן אני חי, כאן ילדיי, נכדיי, משפחתי, עמיתיי וחבריי, כאן יושב עמי, כאן מרבית עברי וכל הישגיי, החמצותיי, עשייתי וגאוותי. אך במולדתי ראיתי לראשונה את אור היום וחשתי את הפחדים של חשכת הליל, גיליתי את אפיק הנחל החוצה את העיר, התרגשתי מהגשם הראשון, נפעמתי מלבלוב הלילך ליד דלתי, מניצני הדובדבן ומשלכת עצי הערמונים,

חזיתי בנס של הפיכת הגולם לפרפר וחוויתי את המפגש הקסום עם התמימות.

*

כפי שהבטחתי, אמשיך לשחזר את סיוריי-חיזוריי אחר עברי ברומניה. שעתיים וחצי של טיסה; כל כך קרובה, ממש בהישג יד, ולעתים כל כך בלתי מושגת. חלפו חזרה הראשונה. בפעם אליה שחזרתי עד וכמיהה כיסופים של שנה 30 כמעט מהוססת, מלאת חששות ופקפוקים, חלומות ורודים וסיוטים: האם אכיר משהו? האם הבית שבו גרתי עודנו שם? והאנשים? האם אפגוש מי מחבריי לספסל הלימודים

או למגרש המשחקים?מצאתי את כל הבתים שבהם גרתי, אך מכרים או חברים מבית הספר ומהשכונה – לא. נעצבתי מאוד כשלא הצלחתי לאתר את חברי מירצה זורילא, שלו הקדשתי

פרק נפרד בזיכרונותיי אלה.ביולי 1978, בחצות הלילה, נחתנו בשדה התעופה ליד בוקרשט, ומיניבוס עם נהג אפריקני הוביל אותנו למלון. פניו השחורים הפחידו את אלה, שפרצה בבכי ונצמדה אליי בחוזקה. למרות השעה המאוחרת ועייפות הדרך לא הצלחתי להירדם והשכם בבוקר הייתי מוכן ומזומן לסיור הראשון בעיר. הסתובבתי סביב הזנב עד שיתעוררו

ורקמתי תכניות להמשך.גדול של ממתינים היינו אמורים לקבל את המכונית שהזמנו, אך תור בבוקר ,(Dacia) היה לפנינו. דחו אותנו משעה לשעה. כשסוף-סוף הגיע הרכב, כמובן דציה

נתן לבון

346

פאר תוצרת רומניה, אף אחד לא רצה בו כי טענו שאינו תקין. אני הסתכנתי ולאחר בדיקה קטנה לקחתי אותו ויצאנו לדרך.

(Prahova) נסענו בין הרי הקרפטים, בדרך מרהיבה בתוך פיתולי עמק פרחובהלכיוון העיר ברשוב (Brasov). אף שמעולם קודם לכן לא נסעתי ברכב בכביש זה,

הרגשתי שאני מכירו וחוצה אותו יום-יום.הדרך, בפיתולי שלפתע, עד התייאשנו, וכמעט מסעדה חיפשנו כהוגן רעבים גילינו מסעדה כפרית שהמאכל היחיד בתפריטה היה Mititei, קבאב עם לחם לבן.

לטעמי, יותר טוב מטוב, ונראה שגם אלה ומרים לא סבלו.הגענו לברשוב למלון שהזמנו, אך לא יכולנו להיכנס לפני שהשוטר המקומי לימד אותי פרק בהליכי החניה: בדיוק בין הקווים ובמרחק שווה בין שני צדדיהם. ברשוב היא עיר עם אופי וסגנון משלה, נעימה ומזמינה, טובת מראה, שומרת על אוצרותיה ועל שורשיה מימי הביניים. הרחובות נקיים והגנים מטופחים להפליא, כמו שאר

המקומות שבהם ביקרנו במהלך טיולנו.שבוע ימים הסתובבנו בתוך שכיות החמדה באזור, עברנו בעמק הגבינה הפורה בנהרות התקנאנו לארמונות, עלינו עץ, של בגזע השמורה גבינה וקנינו והרחב שאצלה ציצי, דודתי בת התגוררה שבו הבית את שאיתרתי שמחתי ובאגמים.

התארחתי באחת החופשות לאחר המלחמה.ניסיתי להגיע גם לקורטא דה ארדגש (Curtea de Arges). עיר שזכרתיה בזכות האגדה על האומן מנולה (Manole), שבנה את הכנסייה עוד בתחילת המאה ה-14. האגדה מספרת שבשל אמונות טפלות ומיסטיקה מקומית נצטווה האומן המוכשר ניסיונותינו למרות שבנה. הכנסייה כותלי בין הנאמנה אשתו את לכלוא והחרוץ לא הגענו אליה, כי בחרתי בדרך הקצרה ביותר לפי המפה, שהתברר שהיא דרך של חלוקי נחל, ומרים פחדה, בצדק, שניתקע שם עם הטרנטה שבה נסענו. אך על הרעיון לראות את המקום לא ויתרתי. ביקרתי שם לאחר 17 שנים, עם אלה ואורן בטרנטה

מאותה תוצרת, אלא שהפעם אורן נהג בה. ימים שבוע של מאורגן לטיול יצאנו ולמחרת לבוקרשט חזרנו שבוע בתום לצפון רומניה ולמזרחה. המדריכה שלנו, בחורה אינטליגנטית ומשכילה, לא פסחה בהסבריה המלומדים על שום רגב ואבן ותיבלה הכול בהומור ובציניות סמויה על

המשטר והמשטרה החשאית, הסקוריטאטה.בטיול זה התרשמנו במיוחד מהכנסיות ומהמנזרים מימי הביניים שקירותיהם הקיצוניים מצוירים ונשמרו בצורה מרשימה. כן ראינו את ביתו של הצייר הלאומי גריגורסקו (Grigorescu) ואת כנסיית אגפיה (Agapia), שעל קירותיה צייר במשך

כמה שנים והפכה לאתר תיירותי מבוקש.למד בילדותו, כבר בכישרונותיו התבלט ומרוד, עני מבית שבא גריגורסקו, מחבריו אחד עם נמנה רנואר ויוון. נפולי וינה, רומא, בפריז, הספר בתי במיטב


347

ללימודים. הוא קנה לעצמו שם עולמי ויצירותיו מוצגות במוזיאונים בעולם כולו. מעל לכול היטיב לצייר את רומניה, נופיה ואנשיה.

יותר גדולים בנים, שלושה ובה אביב מתל משפחה עם התחברנו הזה בטיול מאלה, שלקחו אותה תחת חסותם והשתעשעו יחד כל הדרך. כקינוח מיוחד לטיול חטפנו כולנו קלקול קיבה נוראי, שגיבש את כל הנוסעים, שהחליפו ביניהם עצות

ותרופות סבתא להתגבר על המחושים.במרכז במלון והתארחנו בלילות, חשוכה חיסכון שמטעמי לבוקרשט, חזרנו העיר. ביקרנו בארמון המלך, שהפך למוזיאון, שטנו באגמים והתענגנו על הפארקים. נסעתי עם אלה לטרגובישטה וזכיתי לראות את בית ילדותי ולהראות לה את השעון בניין בית הספר שבו וגם את במגדל העירייה, שבעזרתו למדתי את מושגי הזמן,

למדתי בכיתה א'.

*

באוקטובר 1995, בחג הסוכות, יצאתי עם ילדיי לשבוע ימים לרומניה, חמישה ימים בהרים, בברשוב, ויומיים בבוקרשט, ובדרך קפצנו לטרגובישטה. מסלול זה

הפך, בשינויים אלה ואחרים, למסלול המסורתי.תרנו מקומות שונים ומרהיבים, צחקנו מכל מיני מחדלים של המדינה, שבמעבר בין שני המשטרים עדיין לא סיגלה לעצמה סדרי חיים תקינים. באחד מבתי הקפה

למשל היה קפה ולא חלב ובבית קפה אחר להפך.השלכת, בשלל צבעים של צהוב וחום לאורך הדרך היורדת לברשוב, היא תמונה בלתי נשכחת של יופי שלא ראיתי יפה ממנה. לטיול זה יצאתי ברגשות מעורבים כי מרים הייתה אז באמצע הטיפולים הכימותרפיים. היא אמנם הסכימה אך מתברר שאולי מהרגשה של חוסר ברירה מאשר רצון אמיתי, עובדה שהיא מדי פעם מזכירה לי את זה, לא לטובה. האם אני מצטער? לא בטוח, כי זאת הייתה עבורי, ואני חושב

שגם עבור אורן ואלה, חוויה של פעם בחיים.כשנחתנו ירד גשם דקיק והוא פסק עם יציאתנו משדה התעופה. גם בדרך חזרה שנשיאת האמונה בתוספת שכן, ייתכן סמלי? גשם. לרדת החל התעופה לשדה

מטרייה היא סגולה למזג אוויר נאה.

*

בשנת 1997 חזרתי לאותו מקום עם דורל, וב-2001 למשך שבועיים עם מרים. המקומות הרגילים עם תוספות והשלמות. שבוע בהרים באותו מלון שהתארחתי בו עם ילדיי וגם עם דורל, "אלפין". בערבים אכלנו מאכלים אותנטיים לצלילי תזמורת

צוענית.נהג צמוד אדיב הוביל אותנו לפניני האתרים שבסביבה הקרובה והרחוקה, ואף בין הגבוהים (Trans Fagaras), שהוא פגוראש העלה אותנו למעבר הערים טרנס

נתן לבון

348

כל שלג לבן, הוד מלאה שסביבתו החדות בסרפנטינות מתאפיין המעבר ביבשת. השנה, והמעבר בו מותר רק במזג אוויר טוב, גם בימי הקיץ. טרנס פגוראש, המחבר בין שני מחוזות של רומניה, חוצה מנהרות רבות שהארוכה בהן עולה על קילומטר. עלינו גם ברכבל המעורר יראה, שמפסגתו אפשר לראות חלקים ניכרים של רומניה,

ובשלג שלמרגלות ההרים בצבצו פרחים סגולים וכחולים.פארק מול העיר בלב נחמדה בדירה בבוקרשט, נפלא שבוע בילינו כך אחר ,(Occidentului) ראינו שוב את הבית ברחוב אקצידנטולוי .(Cismigiu) קישמיציושם זכיתי למזכרת ייחודית – נשיכה הגונה מכלב קטן ועצבני. דיריי הבית נבהלו מאוד וחיטאו לי את הפצע. מרים נכנסה ללחץ וביקשה שנלך לבית חולים. בדרך נכנסנו למרפאה מקומית ושם הפנו אותנו לבית חולים בפרברים שנודע לשמצה עוד בימינו אז. לפי השמועה היה גם בית חולים אמריקני, אך התברר שהוא קיים בשמועות בלבד. לבסוף החלטתי ללכת לבית חולים במרכז העיר, אך לא לפני שאכלנו צהריים מולו במסעדה של המלון היוקרתי "אינטר קונטיננטל". שבעים ומרוצים חצינו את הכביש והגענו למרפאת בית החולים. הסביבה לא הייתה מסבירת פנים וחדר הרופא היה מיושן, אך רופאה צעירה ונחמדה קיבלה אותנו בחיוך רחב ומעודד ובדקה אותי בעדינות. האח, אף הוא נחמד מאוד, הזריק לי וחבש את הפצע. כשרציתי לשלם, לעצם, עד הנשיכה חדרה ואמרו שרשמו אותי בתור מקומי. מעניין, סירבו לקבל אך המכנס לא נקרע. חזרנו לאחר כמה ימים לבדיקה ולהחלפת התחבושת וכמובן

הודיתי לרופאה בתוספת כמה דולרים. סוף טוב הכול טוב.חוץ מאותו אירוע אני זוכר טיול זה כטיול נפלא ורומנטי. אז הגדרתי אותו כירח

דבש שני, אולי ראשון, כי למעשה לא היה לנו ירח דבש אחרי החתונה.

*

זאת. נעשה 2003 שבאביב לו והבטחתי לרומניה, יחד שוב שניסע רצה דורל לדאבון לבי הוא לא זכה לכך, אך בשבעה ילדיו נדברו עמי שנעשה זאת יחד לקראת ובתה הגר, אילן עם טובה זוגה אוהד בן יצאנו איריס עם וכך עשינו. פסח 2003. וילדיהם, טל וליאור, אלה ואני. שכרנו אוטו עם נהג ובמשך שבוע ימים תרנו את המקומות, הנופים והשורשים. במהלך הטיול הם שמעו ממני לראשונה את סיפורי והמצומצמת. ראו את הבתים, הרחובות שבהם התנהלו לופסקו הרחבה משפחת הקטנים, לפחים למנהגיה, המשפחה, של לדינמיקות והתוודעו ומעשינו, חיינו לתככים הזעירים. למריבותיה ולשמחותיה. כל אלה ונוספים רשומים בדפי זיכרונות

אלה.חזרנו הביתה ממש כמה שעות לפני סדר פסח שהתנהל אצלנו בירושלים. כולנו לחזור ביקשה ואלה הראשונה המנה את אכלנו בהגדה. לקרוא והתחלנו הסבנו לקרוא. אורן הסתייג, אלה הטיחה בכולנו דברי ביקורת לא נעימים ואז אורן התנפל


349

עליה בהתפרצות זעם קולנית ופנה אליה במילים בוטות וקשות, והוטחו האשמות הדדיות. כולנו נדהמנו מעוצמת הריב. לא ידענו איך להרגיע את הרוחות אך אט-אט בלבבות, מערכת ובעיקר באוויר נשאר מר והמשכנו את הסדר. טעם חזר השקט היחסים הטובה שלהם נסדקה לרגע והיה קשה לקבל את האירוע החריג והכואב הזדמנות, בכל לה ופרגן באלה קנאה רגשות לבטא לא השתדל שאורן אף הזה. הפעם פרץ כנראה המתח שהיה בו לקראת הולדתו של ניצן, ואולי גם כעס על כך שלא הצטרף לטיול לרומניה. אמנם הצעתי גם לו לצאת עמנו אך כנראה בפרק זמן

שלא אפשר לו להתארגן.מאז, חזרה ההרמוניה ליחסיהם. אלה אוהבת את אורן, מעריצה אותו ומחשיבה מאוד את שיקול דעתו ואת דרכו, ואורן מצדו גאה בה מאוד ומפרגן לה, כראוי לאח

גדול.

*

שנה לאחר מכן נסעתי שוב, כמעט לאותם מקומות, אבל הפעם עם אורן, הבנות חודשים. תשעה בן אז ניצן, על לשמור כדי האחרון ברגע ויתרה אילנה ומרים. כך השלג, של האחרונים שרידיו את לתפוס שהצלחנו היה המרענן החידוש שהילדים והנכדות עשו סקי וחגגו כמה ימים במשטחי ההחלקה בשלג. גרנו בפנסיון סופר-מאובזר, ובמטבח בסלון מרווחים, בחדרים התפנקנו ברשוב, בפויינה קטן

והתענגנו על ארוחות בוקר עשירות.את סדר הפסח חגגנו במקום, מסביב לשולחן המהודר שבסלון עם ארוחת מלכים שצח ואורן ניצחו על הכנתה במיומנות ובמקצוענות של שפים. זכינו בארוחה חגיגית מהאגדות ומההגדות. בתום חמישה ימים חזרנו לבירת רומניה דרך טרגובישטה, שם נפגשנו עם בת אחי דורית, בתה מעיין ובנה אורי. מקום המפגש היה ליד בית העירייה שבמגדלו מוצב השעון. כאן, ויומיים בבוקרשט, חזרתי לתפקידי כמספר ההיסטוריה המשפחתית. אותם המקומות, הבתים והסיפורים, החנות, בתי הספר, בבוקרשט, הספרדי הכנסת ובית בטרגובישטה ההרוס הכנסת בית העלמין, בתי לנגד ושוב. שוב מחדש התרגשתי האו"ם. מטעם לשימור ואתר למוזיאון שהפך

עינינו עלו פעם נוספת תמונות העבר כאילו כולם נמצאים איתנו.גם הפעם, כמו בשנה שעברה, הופתעתי מאוד מהרושם העז שהותירו סיפוריי בלבותיהם של האחיינים, ילדיהם ובני זוגם. כל זה עודד אותי לכתוב ולשחזר את

מה שהיה או שחשבתי שהיה על גבי דפים אלה.

*

משיכתי הכמעט-אובססיבית לחזור ולבקר ברומניה אינה נותנת לי מנוח. באביב 2006 היה מבצע של טיסות מוזלות לשם, ושכנעתי את אורן ואלה (שהייתה בסוף ונסענו כרטיסים השגתי עולמות, הפכתי איתי. לנסוע להריונה) החמישי החודש

נתן לבון

350

לארבעה ימים. הפעם, לשם שינוי, הרחקנו למזרח הארץ, לבתי המרפא והמרחצאות נופים פראים, הרים מתנשאים (Baile Herculane). מקום מן האגדות, חרקולנה לגובה רב ולרגליהם עוברת דנובה, ואנחנו משתחלים ונוסעים בכביש צר והמתפתל

בין לבין.ביקרנו גם בטורנו סברין (Turnu Severim), שבה הייתי בטיולנו הראשון, עיר ולראות את המלון שבו בונבוניירה של ממש. אפילו העזנו לחזור קטנה קוקטית, השורשים, לאתרי חזרה על ויתרנו הפעם בבוקרשט, יממה בילינו אז. התארחנו אינטר במלון אצילים של בוקר ארוחת ואכלנו ובפארקים בארמונות ביקרנו

קונטיננטל, שכבר לא היה זול כמו פעם.טיול קצר, קומפקטי, שוב ילדיי ואני יחד, מלא חמימות וקרבה, אולי ההזדמנות

האחרונה לטיול בהרכב נדיר זה.

*

המלחמה), בסוף הוריי עם בהן הייתי (אגב, מהמרחצאות התלהבתי כך כל ששכנעתי את מרים לבוא איתי לשם לעשרה ימים. מלון חביב, מוקף גינות ומפעלי מים, עם אוכל משובח ומלצר יהודי ממוצא הונגרי. קיבלנו עיסוי מדי יום וטיפולים ביופיים המדהימים המקומות לאחד והגענו המרהיבה בסביבה טיילנו נוספים. על הגבול בין רומניה ליוגוסלביה לשעבר – מקום שאזלו כל הסופרלטיבים לתאר את קסמו. חרקולנה, עיירה בעלת מסורת עתיקה המוכרת משחר ההיסטוריה של אירופה, עמדה כעת כזקנה שעדיין ניכרים בה סימני נעורים. בתי מלון רבים עמדו בשיממונם, אבל כל זה לא פגם בקסם היישוב, המוקף הרים, חלקם מיוערים וחלקם

חשופים ופראיים, ונחל הזורם לכל אורכו ומעבר לו.הייתה זו חופשה נהדרת שהחלה ברגל שמאל, עם מטוס שהגיע באיחור לבוקרשט ונהג שלא הכיר את הדרך והביא אותנו למלון בשמונה שעות במקום בארבע, אף שאנשים טובים המתינו לנו בפנים מחייכות ועם ארוחת ערב טעימה. חזרנו בדרך קלה יותר, דרך טימישוארה נחנו והסתובבנו בה שלושה ימים. ביקרנו בפלנק, כפר בן ברחוב ולביתנו ללוד הישר ומשם לבוקרשט, במטוס חזרנו דורל, של הולדתו

ציון.

כידוע לכם, חיידק רומניה לא מרפה ממני ובמאי השנה הייתי שם לבדי לשבוע ימים של תרבות ונוסטלגיה. כמו שאומרים, כל החיים לפניי. הארץ הזאת ממתינה

לי ואני לה.

3 בדצמבר 2008


351

82זקנה

כשאני מרצה על "כן לזקן", הארגון שהקמתי לפני ארבע שנים וחצי, אני אומר: "זקנה היא שלב, תקופה בחיינו, כמו הילדות וההתבגרות, ואין להתבייש בה".

כולנו שהתגשם. חלום אליה, להגיע משתוקק אדם שכל תקופה היא הזקנה מברכים ומבורכים ב"עד מאה ועשרים" ולבסוף מתפשרים מרצון, לרוב לא בחפץ

לב, בהרבה פחות מזה.ימינו חיינו, ובמהלך בצעירותנו שהיינו מה כל את בתוכה מקפלת הזקנה הנדיב האופי: תכונות של ובהקצנה בהבלטה חריפים, בהדגשים הכול ושנותינו, הופך לפזרן, הקמצן לרודף בצע, הרגזן לזעפן והסלחן לטיפש זקן. הנאמן והדייקן

למגוחכים, והקפדן לבלתי נסבל, והאופטימיסט לאדם שרואה בכל חבטה ברכה.זקנה זה לחשוש לתכנן תכניות לעוד שעה, אך מה לעשות שלי יש תכניות לעוד מאה שנה, ואני חרד בערב שלא אקיץ למחרת בבוקר. גם כשמסיבה זו או אחרת אני מקלל את יומי, לרוב מברך על כל אוושת רוח, זריחה ושקיעה, ליטוף, חיבוק

ונשיקה, חיוך ומילה טובה.המחוש שזהו ולחשוב בלב, קלה וצביטה חדש מחוש מכל להיבהל זה זקנה

האחרון, לחלום חלום בלהות ולראות בכך סימן לבאות.זקנה זה להבחין פתאום בהבדל בין מכנסיים שנסגרים עם רוכסן לבין כאלה

נסגרים עם כפתורים, ובין דרכי לבישתם – בעמידה או בישיבה.זקנה זה להיווכח שלשרוך נעליים זה לא מלאכה קלה ולצאת מהאמבטיה זאת

התעמלות נעלה.זקנה זה להבין שכבר אינך יכול לחצות את הכביש באור אדום ושעליך לבקש

עזרה כשאינך מסתדר עם הספרות בבנקט או בכל מקום אחר.זקנה זה חשש ואימה לאבד את צלילות מחשבתך או את חוש הראייה, השמיעה

או כושר הניידות וכל המשתמע מכך.לזקנה, כמו לחיים בכלל, פנים רבות, שונות ומגוונות, כהות או בהירות, אבל לא בצבעי שחור-לבן. הכול מתנהל במרחב צבעי הקשת, אותה הקשת שמופיעה בתום

כל סערה וצרה.ואני מה אני עושה בזקנתי? בוכה ומתלונן על מצבי ועל מר גורלי? מתרפק על מכאוביי, אכזבותיי והחמצותיי או על זרי הדפנה של חיי? לפעמים אולי, אך לרוב לא ולא! כדרכי, החלטתי לשמור לעצמי את כל התענוגות שפירטתי למעלה אך גם

נתן לבון

352

לפעול למען שאר הזקנים, ובדרך זו להתמודד בצורה אלגנטית ומועילה עם הזקנה שלי עצמי ועם מה שמאחוריה ובתוכה...

צרה חליפה היא "הזקנה בילדותי: ששמעתי משיר במשפט כעת נזכר אני וכבדה...". אז כדי שלא נרגיש את מלוא משקלה, יש להשלים ולחיות איתה, לקטר מדי פעם ולבחור בדרך העשייה למען הזקנה עצמה, להמתיקה, להיאבק בה ולשמוח

איתה ועם הסובבים והיקרים לך.

*

בנינוחות אותה לעבור והמתכון הזקנה תקופת לגבי שלי מאמין" ה"אני זהו ולחשוב שאתה עדיין כאן, חי ובועט, ומסוגל להושיט יד עוזרת ולחוש לב פועם כלפי הזולת. חשוב לי לסייע לאדם בגילי, שלא הצליח לרכוש את המיומנויות להשתחל במבוך הביורוקרטיה או לעמוד מול הכוח של הממסד. כל אחד והחסרונות שלו. אני לא למדתי לשחות במים והוא לא למד לשחות בים הניירות, המסמכים והחוקים

המסורבלים.כך נולד "כן לזקן", ארגון של מתנדבים עמיתים למקצוע, שנענו לפנייתי ונדלקו

על הרעיון להיות שותפים להקמת הנציבות לזכויות הזקנים.פרק זה הוא פחות פרק זיכרונות ויותר פרק יומן, כי הדברים טריים יחסית. הם קרו היום, שלשום ואתמול ומתרחשים מדי יום. העיסוק הזה מרתק, מלא סיפוק והתרגשות. לעתים יש גם לא מעט התרגזויות, תסכול וייאוש שמפנים את מקומם פלוני החזיר מזקנה שמוסד לתחושת הצלחה שביום למחרת, כשמקבלים הודעה לה עקב פנייתה אלינו את כספה שלקח ממנה במרמה, או שחברת הביטוח חזרה

מסירובה מלהעניק קצבת סיעוד.הרעיון של הקמת ארגון שישמש נציב זכויות לזקנים ניקר במוחי חודשים רבים ואולי שנים, מאז שהחלטתי שאני נפרד מתפקידיי כיו"ר וכחבר הנהלה בעו"סים שלום". הפרידה הרשמית הייתה מיידית, אך למעשה שמרתי על זכויותיי כמייסד והמשכתי להנחות, להציע הצעות ולהיות מעורב כאילו מאומה לא קרה, מה שלא

תמיד היה לטובה."כן עד שהקמתי את רב, אולי שלוש שנים, זמן תהליך הפרידה הממשי לקח לזקן", שגם הוא הוגדר תחילה זרוע של עו"סים שלום והצעדים הראשונים נעשו על

התשתית הארגונית שלו.על הרעיון להקים מסגרת שתטפל בזכויות הזקנים חשבתי הרבה זמן ושיתפתי יותר מכך. הוא השיג מימון ואף על הרעיון נאדים שיבאן, שנדלק בכך את חברי לפרויקט, מענק כספי של 160 אלף שקל מ"הקרן לירושלים", שבה הוא עובד. במשך בתחומים לסנגור ארגונים של נציגים ועם חברים כמה עם גיששנו חודשים כמה כמו למקצוע. עמיתים ומכריי, חבריי מקרב מתנדבים של גרעין גיבשתי אחרים.


353

עו"סים של משרדה גם שוכן שבו בירושלים, האומה בבנייני קטן חדר שכרנו כן שלום. פרסמנו מכרז לתפקיד מרכזת הארגון, נענו כ-60 מועמדים, ובתום הליך מיון

מדוקדק בחרנו מועמדת טובה, עורכת דין שמתמחה בתחום.איש מ-25 יותר השתתפו שבו הראשון, הכנס את קיימנו 2004 במאי ב-15 ומגוונים. שונים בתחומים סנגור ארגוני שישה או חמישה של ונציגים מתנדבים יתרה הצלחה ללא שניסתה ומחברה בעולם תלונות נציבות על הרצאה שמענו

להנהיג מיזם דומה לפני כמה שנים.ערב ההתכנסות המרכזת שנבחרה הודיעה לי שאינה יכולה לקבל את התפקיד כי היא בהיריון. בניסיון לשדלה ואמרתי לה שהיריון איננו מחלה, אך היא השיבה

שלאור הריונותיה הקודמים תצטרך להיות בשמירת היריון.רק התחלנו וכבר נתקלנו במכשול רציני. ניסיתי לברר מחדש אצל המועמדות האחרות אך ללא הצלחה. למחרת צלצלה אליי אחת המתנדבות, עובדת שלי לשעבר, והציעה לי את בתה, שהייתה בסוף חופשת הלידה וחיפשה עבודה אחרת. פנייתה הביכה אותי, אך מתוך נימוס הזמנתי אותה לריאיון. היא עשתה רושם מצוין אך

היססה מלקבל את התפקיד. לאחר כמה שיחות התרצתה.כ-30 לפני דרום ללשכת אליי הגיעה אמה ונפתחים. נסגרים מעגלים בחיינו שנה כעולה חדשה מרומניה, בקושי ידעה עברית, בעלת השכלה אקדמית בהוראה איתה ועשיתי בזקנים בטיפול לעבודה אותה קיבלתי לעבודה. גדולה ומוטיבציה צעד-צעד. שלחתיה לערוך ביקורי בית, היא שאלה שאלות, חזרה אליי, קיבלה את כי מעולם היו מאושרים ללקוחות שלה. הזקנים ושבה ואת הפתרונות התשובות והיא מצדה הלכה וצמחה והחלה ויעילה, לא הייתה להם עובדת כל כך אכפתית לגלות יותר ביטחון וחיוך על פניה. בהמשך הלכה לקורס הסבה, והתקדמה כעובדת

סוציאלית בכירה בעירייה.זה היה בשנת 1975 והנה היום, לאחר 29 שנים, בתה פותחת מעגל חדש איתי ועם זקנים אחרים, בזמנים אחרים, בתפקיד שונה אך עם אותו להט ונכונות לגדול רבה במידה נזקפת לזקן" "כן של שהצלחתו שלם בלב לומר יכול אני ולהצליח. לזכותה. אמנם מדי פעם היא מזייפת מעט ואני כמובן לא מרוצה מכך, מקטר ומבקר, אך בלעדיה הארגון הזה היה משהו אחר. יש לה תרומה ייחודית להתפתחותו. כפי

שאומרים, התפוח לא נופל רחוק מהעץ, וכיום היא ואמה פעילות יחד בארגון.גם בפתיחת מוקד הזכויות, הקו הטלפוני, היה לנו מזל. תחילה חשבנו שמתנדבים יעשו תורנות במשרד ויענו לטלפונים, אך בסבב ההתייעצות והלמידה שלנו קיבלנו וזה השנה וכל היממה כל טלפון שירותי שנותנת חברה עם להתקשר נהדר: טיפ במחיר סביר. כך עשינו, הם מקבלים בשמנו את הפניות וכל עשר דקות מעבירים

אותן אלינו, והמתנדבים שלנו מטפלים בהן.

נתן לבון

354

הלכנו עקב בצד אגודל. תחילה השירות ניתן בשתי שכונות בירושלים, לאחר מכן והעמדנו את שירותינו עוד מתנדבים ניסיון, הצטרפו עוד בירושלים כולה. רכשנו לכל הזקנים בארץ. עד כה התקבלו כמעט 6,000 פניות, וברבות מהן עזרנו למצות מוסדות: של רחבה לקשת קשורות הפניות ורמאויות. התנכלויות ולסכל זכויות נגישות, צרכנות, חולים, קופות שואה, ניצולי עירייה, הלאומי, לביטוח מהמוסד

דיור, ביטוח סיעודי, קרנות פנסיה, פנאי ומה לא.עם היווסדנו גילינו שבירושלים לא מעניקים, כביתר הערים, הנחה אוטומטית של 25% למקבלי קצבת זקנה. למטרה זו ניהלנו מאבק של יותר משנה וחצי, שבמהלכו יצרנו קואליציות עם גורמים שונים ועם נציגי האופוזיציה במועצת העיר, ביניהם ניר ברקת, שבימים אלה נבחר לראש העיר, עשינו מהומות בישיבות המועצה, שלחנו מכתבים, פרסמנו כתבות במקומונים, ערכנו פגישות עם חברי כנסת, ביניהם אופיר פינס, שכיהן כשר הפנים, עד לבסוף ניצחנו: משנת 2006 גם הזקנים בירושלים זוכים

להנחה של 25%, ללא בקשות, ריצות וניירות.היינו הראשונים שהעלינו על סדר היום הציבורי את זכויותיהם של ניצולי השואה זכויותיהם. תחילה היו "מומחים" ואת הצורך בחקיקת חוק להסדרת ומצוקתם שעיקמו את האף, והגופים שעסקו בכך מקדמת דנן אמרו לנו שאינם מבינים על מה אנחנו מדברים וש"הכול בסדר". נשמעה גם ביקורת על כך שהתבטאויותינו חריפות ובעלי מאיתנו חזקים אחרים, זו למערכה הצטרפו בהמשך הולמות. ולא מדי אמצעים, ומעגל המחאה התרחב וגאה. בשנת 2007, ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, משתתפים רבת חלופית עצרת וקיימנו סטודנטים, קבוצת של ליוזמת התחברנו ואישים בגן הוורדים בירושלים. לי, כנציג "כן לזקן", היה הכבוד לפתוח את העצרת בהדלקת לפיד ולהיות ראשון הדוברים. זה היה הלפיד שהצית את תנועת המחאה, המחנות בבגדי לבושים ניצולים וצעדות הפגנות כמה עוד התקיימו שבהמשכה ונשאו את הטלאי הצהוב. כתוצאה מכך הממשלה מינתה ועדה שתבדוק את המצב ותציע פתרונות. השר הרצוג מינה את מנכ"ל משרדו לראש הוועדה, והם עשו עבודה מצוינת והמליצו על סדרה של פתרונות מקיפים. הממשלה התמהמהה לדון בהם, הארגונים". "פורום שנקרא מה עם ומתן משא לנהל החלה הציבורי בלחץ ושוב המשא ומתן הסתיים עם קבלת חלק מההמלצות ומתן כמה הטבות. לטעמי הושג נציגי הארגונים. אלא שגם מהסכמים של בשל עמדתם המתרפסת וזה מדי מעט הוועדה המדינה, מבקר דוח בעקבות מלבצע. להשתמט ניסתה הממשלה אלה לביקורת המדינה של הכנסת והמשך הלחץ הציבורי שלא הרפינו ממנו לרגע, החלו טיפין-טיפין לממש את ההחלטות. במקביל, הוועדה לביקורת המדינה מינתה ועדה ממלכתית לחקירת ההתנהלות הכוללת כלפי הניצולים. מונתה ועדה בראשותה של השופטת בדימוס של בית המשפט העליון "ועדת דורנר". הוועדה עבדה במהירות הקצבאות מקבלי של זכויותיהם השוואת שבמרכזן המלצות והמליצה וביעילות


355

הממשלה אלו המלצות לגבי גם אך מגרמניה. רנטה שמקבלים לאלה מהאוצר העמידה פנים שאינה יודעת ואינה שומעת. "כן לזקן" הגיש בג"צ וקיים דיון ציבורי בנדון, וראו זה פלא, חיש מהר, ערב ראש השנה 2008, קיבלו הניצולים את הקצבה

המוגדלת, ועוד רטרואקטיבית מתחילת השנה.מאבק ארוך ומתיש, שרבים מנסים להחביא את מי שהחל בו, את "כן לזקן", אך עיקר המטרות הושגו: יש חוק, גדל מעגל הניצולים מקבלי הקצבאות, הפערים בין

שיעור הקצבאות הצטמצם, יש יותר תקציבים לסייע לניצולים נזקקים.הביורוקרטיים במחסומים להילחם ממשיכים נשלם, לא אך תם המאבק שבידי הנספים של שכספים לדאוג וכן בניצולים המטפלים במוסדות הנהוגים "ועידת התביעות" ואחרים יגיעו לידי יורשיהם והנותר שיוקצה להמתקת שארית

חייהם של הניצולים.

*

מוזר לכתוב על "כן לזקן" כעל זיכרונות, כעל עבר. הרי הדברים קורים עכשיו, מוקד אל פנייה לעוד חוזר אני זיכרונותיי של לדף דף בין הזמן בפסק יום-יום. נוסף למנשר נוספות, שותפויות ליצירת אחר, או זה למשרד למכתב הזכויות, ועוד. מזל גדול שיש לי את "כן לזקן": הוא נותן לי הרבה סיפוק ותורם לשמירת

שפיותי.מיעוט שלמרות המסורים, המתנדבים קבוצת עם לעבוד כיף כך, על נוסף כוחותינו ומשאבינו עושים גדולות ונצורות למען רווחתם ומצב רוחם של הזקנים. מחמיא מאוד לעבוד עם חברים שמלווים אותי וממש הולכים אחריי עשרות שנים, וכעת שלום בעו"סים הסוציאליים, העובדים באיגוד הלאומי, בביטוח בעירייה,

ב"כן לזקן".במשאים המעסיקים כנציג מולי ישב שבזמנו יהורם, הוא המתנדבים אחד הדיונים המחלוקות, למרות השכר. הסכמי לחתימת שניהלנו הרבים ומתנים לפעילות, בין הראשונים שהצטרפו אז, הוא היה והטונים הגבוהים של החריפים עובדת מתנדבת, עוד לו. ואני לי רוחש שהוא והערכה כבוד אמון, מתוך וזאת סוציאלית בכירה, ניהלה מחלקה גדולה: אישה חרדית קיצונית בדעותיה, שלא פעם היו לי איתה חילוקי דעות, אך כל זה לא הפריע לה ולי, להיות חלק במערכה למען

זכויות הזקנים.בהתחלה, כשעוד גרתי בירושלים, במרחק עשר דקות הליכה עד למשרד, החיים למכון הכושר שנמצא בקומת בבוקר, בדרך למשרד, הלכתי יותר. היו קלים שלי הקרקע של בנייני האומה ולאחר מכן עליתי שלוש קומות ל"כן לזקן" וגם יכולתי להציץ ולברר מה נשמע בעו"סים שלום. גם להגיע לישיבות בכנסת ולפגישות אחרות,

זה היה פשוט ונוח יותר.

נתן לבון

356

נמשכה לירושלים ומסורבל. הדרך כבד נהיה הכול גן לרמת שלנו עם המעבר כשעה וחצי, ולהגיע לפגישות לתל אביב נדרשה כמעט שעה. על הנייר אני גר במרכז הארץ אך למעשה אני גר בפרבר. נחמתי בכך שחלק מהישיבות נערכות בבית קפה

בקניון גבעתיים, מרחק הליכה של 20 דקות מהבית.למרות כל הקשיים הללו, כאמור שפר מזלי שיש לי את "כן לזקן" ושכוחותיי

עמי לעמוד בכל הטלטלות.

*

"לדעת כיצד להזדקן היא יצירת המופת של החוכמה האנושית ואחד הפרקים הקשים ביותר באמנות החיים", אמר אדם אחד לא טיפש, ואני מסכים איתו בכל לבי. אפלטון אמר: "אם צנועים בני אדם ונוחים, גם הזקנה אינה מכבידה עליהם

בסבלה, ואם לא, הרי גם הזקנה וגם הנעורים קשים הם".ואני? זקנתי בעשייתי, בטיפוח ילדיי ונכדיי ובמשפחתי. באשר לנינים, תלוי בלוח השנים. הזקנה היא מתנה יקרה מפז, וכמו כל מתנה, תלוי כיצד מתייחסים אליה. אני לרוב מנסה לשמור על מתנה זו כעל אחת המתנות היקרות ונדירות שניתנו לי מאז היוולדי. מתנה שמסייעת לי להימצא בקרבת יקיריי, לחוש את קרבתם ואת

חום אהבתם, ולאפשר לי לא לשמור על מה שנשאר מטעם החיים.



357

83פרח נתתי למרים...

מן הראוי היה שהפרק הקודם, "זקנה", יחתום את כתיבת זיכרונותיי, ושאתפנה לערוך אותם ולפרסמם כקובץ ואולי אף כספר. מה לא הייתי נותן אילו מה שייכתב בפרק הזה לא היה קורה; אך מה לעשות, אדם חי עשרות שנים עם דימוי מסוים, חושב שיודע הכול על חייו, או לפחות את העיקר על משפחתו ובמיוחד על בת זוגתו,

מאמין לתומו שהכול גלוי וברור ושדבר לא נסתר. האומנם?חששות מחסומים, היסוסים, בהרבה ומלווה לי קשה זה פרק של כתיבתו נשימה, כובד של בתחושה ניחר, ובגרון רוטט בלב אותו כותב אני והתחבטויות.

מחנק בגרון, צער, בושה, מבוכה ובלבול.גלוי מפוקח, ספקן, יותר להיות הפכתי שלי הלב ניתוח של הטראומה לאחר ופתוח. צצו ועלו בי שאלות רבות על עצמי, על קורותיי ומעשיי, על הסובבים אותי, התנהלו חיי שבהם הנפתלים השבילים ועל שלי הנישואים חיי על משפחתי, על

ונוהלו.התמודדותי כוחותיי, גילוי מחדש, ונולדתי ניצלתי שבו הנס הניתוח, הצלחת נוקב צורב, צלול, נפש חשבון לעשות אותי המריצו אלה כל – להבריא העיקשת ומעמיק; לעמוד מול עצמי ולהתעמת עם עברי, עם מחדליי והחמצותיי אך גם עם מול וביישנותי, תעוזתי וטיפשותי, חוכמתי מול לעמוד המוכחים. הרבים הישגיי לטייח, בלי אותי; הסובבים ולבין וביני שבתוכי הפנימיות והסתירות הניגודים

להתחכם, לייפות, להחליק או להחמיר, להתעלם, לזייף או להעמיד פנים.

*

ישנים, חלומות אליי לחזור החלו החולים בבית אותי שפקדו ההזיות אחרי תמונות ממחוזות אחרים, מזמנים ומלילות רחוקים. את רובם שכחתי עם שחר והם נעלמו מיד עם פתיחת תריסי הברזל שבחלונות חדר השינה. קרני הזריחה מחקו

אותם והשאירו אותי עם המציאות היומיומית.נסיבות טרגיות – התאבדות בתו של צבי – החזירו לתודעתי את הימים שבהם צבי היה בן בית מפוקפק בביתנו. בעקבות האירוע הזה חזר ונשנה חלום אחד, וחשבתי

שעם בוקר אספר אותו למרים, אך גם הוא התפוגג עד מהרה, חמק ונשכח.אור ליום 12 באוגוסט 2005, בשינה לא שינה, חזר אליי החלום ההוא: יום שישי, בסוף שבוע של עבודה, אני חוזר מוקדם מהרגיל לביתנו ברחוב שמואל הנביא עם זר כלניות ביד, ומוצא את צבי ואת מרים יושבים יחד, מדברים ומצחקקים. הדם

נתן לבון

358

עולה לי לראש, הכעס בוער בי, אני רותח מזעם, נרעש, משתולל, צועק ומגרש את צבי מהבית.

שישבה למרים, וניגשתי קמתי החלום, ממראות נרגש בבוקר, חמש השעה בחדרה ליד המחשב, וסיפרתי לה אותו בחצי צחוק. זו הייתה הפעם הראשונה שבה

העזתי לשאול אותה במפורש: "האם בזמנו ניהלת רומן עם צבי?"היא הישירה אליי מבט ובשיא השלווה ענתה: "כן, ואתה אשם!"

- "אני?!"- "כן, לא רצית שנבקר יחד את פנינה אחרי שילדה, ואני ביקשתי מצבי להתלוות

אליי, ובגלל זה זה קרה..."אמנם בעבר חשדתי במרים שבגדה בי עם צבי, אך היות שהיא הכחישה, ומתוך לה. להאמין נוח לי שהיה או לה, האמנתי בה, העיוורת ואמונתי אליה אהבתי תשובתה הביכה אותי וגם קוממה אותי מאוד, והמשכתי לשאול: "מדוע לא אמרת

עד עכשיו?"הזכרתי לה שכמה פעמים בשנים האחרונות, במהלך טיולינו בחו"ל, סיפרתי לה את הבדיחה הישנה על הזוג שהחליט לשים גרגר שעועית בקופסה בכל פעם שאחד מהם יבגוד באחר. בזקנתם פתחו את הקופסה שלו ומצאו גרגר אחד בלבד, והוא סיפר בבושה על מה שאירע אז באותו ליל גשום וקר. פתחו את הקופסה שלה והנה היא ריקה. "ריקה?" הוא השתומם. "כן", היא אמרה, "ממה חשבת שבישלתי לך

את המרקים בימי הצנע?"היא קופסאותינו. את נפתח אנחנו שגם לה הצעתי זו ישנה לבדיחה בהקשר קטעה אותי באומרה: "אין מה לפתוח, אין קופסה ואין גרגרים". חשבתי לעצמי:

לה אין, גם לי לא, איזה זוג מאושר אנחנו.בעקבות הגילוי על צבי המשכנו לשוחח ושאלתי אותה: "האם היו לך רומנים

נוספים?"- "על מי אתה חושב?"- "על יהודה למשל..."

- "כן, כן, עם יהודה היו לי יחסים מיוחדים, אבל אני לא זוכרת אם שכבנו. הוא היה המדריך שלי בתנועת הנוער ויש לנו עבר דומה, מהשואה. נפגשנו בארץ עוד לפני

שהכרתי אותך והיינו חברים בנפש".הוספתי לשאול: "והיו לך גברים נוספים?"

היא שוב ענתה בשאלה: "מי?"אמרתי מה שאמרתי והיא הכחישה: "איתו? מה פתאום!"

להסביר, סירבה היא ואיך. למה לי לספר ממנה דרשתי התחננתי, ביקשתי, לפרט, ואפילו לתרץ או להתנצל. החלו ויכוחים קשים, מריבות עד לב השמים. היא היא היום. לה מציק אני ומה הפרטים, את שכחה שהיא מזמן, קרה שזה טענה


359

הפעילה את שיטתה הבדוקה והמוכרת, ההתקפה כהגנה הטובה ביותר. היא הטיחה נראו בעיניה בעבר והתייחסויות שלא זוטות, התנהגויות בי האשמות על כל מיני או פגעו בה, חלקם אמיתיים חלקם פחות. הרי על אף כל כוונותיי הטובות איני חף

מטעויות, וגם כוונותיי לא תמיד הובנו נכונה.לפרט מה באמת לא רצתה יהודה, אך עם מין יחסי בהמשך הודתה שקיימה הייתה מהות יחסיה עמו. הבעת חרטה או התנצלות ממשית הייתה ממנה והלאה. היא אמרה רק: "במחשבה לאחור לא הייתי נוהגת כפי שנהגתי". היא טענה גם שלא

שיערה לעצמה שאפגע קשה כל כך.עד לי סיפרת לא "מדוע ונשנית החוזרת לשאלתי בתגובה אחרת, בהזדמנות

היום?", ענתה: "פחדתי שתגיב בצורה חמורה...".רציתי לדעת, להבין, לגלות, למה בכלל התחתנה איתי. היא התחתנה איתי בעת שהיה לה חבר טוב של כמה שנים, שאהבה אותו, ואולי גם הוא אותה. רציתי להבין המבוססים ומשפחה בית ולבנות לתכנן עמי, נישאה בטרם עוד אותה, הניע מה על חיים כפולים שנמשכו 13 שנה? ואולי היו נמשכים עוד לו יהודה בחר להתגרש

ולהתחתן עם אישה אחרת?לא הצלחתי לקבל ממנה מענה, תשובה, תגובה הגיונית או הסבר ראוי ואמין. לכן אזרתי אומץ ונפגשתי עם יהודה לשיחת גברים. מרים נלחצה מאוד מהשיחה הזאת, כתבה לי מכתב תומך ואוהב והציעה לי שאני אשאר אני ולא אתבזה. כמה אירוני, שלא אתבזה? הרי איך יכולתי להיות יותר מבוזה ממה שהיא עצמה ביזתה

אותי?שוחחתי עם יהודה בנימה תרבותית אך ישירה, ללא רוגז, מרירות או טענות. הוא סיפר שפגש את מרים בארץ שלוש שנים לפני שנישאה לי ושיחסיהם נמשכו עוד כ-13 שנים לאחר מכן. אחרי סיומו של משפט אייכמן, שבעטיו כפי שסיפרתי בשבוע, פעמים כמה לירושלים להגיע תפקידו בתוקף המשיך אצלנו, "התארח"

ובהזדמנויות הללו הם נפגשו.יותר הרבה וקרובים עמוקים היו איתו מרים של שיחסיה הבנתי זו משיחה גם למעני. לא עשתה למענו מעולם ומחוות שעשתה דברים עמי. לה מאלה שהיו יהודה מצדו, למרות גילוי הלב לכאורה, שמר את הקלפים קרוב לחזה, בלי שיכולתי לדעת או לנחש כמה רחוק וכמה קלפים. יהודה אמנם התנצל וניסה להסביר מה שלא ניתן להסביר: מדוע הוא ומרים בגדו בבני זוגם, ולא החליטו להתגרש ולהתחתן זה

עם זו.עולמי חרב עליי, השמים קדרו, משהו מת בתוכי ולידי, והרגשתי אבל, אבל על בגידה של ומרמה, שקר בסיס של על ועוצבו נבנו שנישואיי כך על נעוריי, אובדן את שנותיי, מיטב את לי גנבה ממש שמרים הבנתי ואכזרית. מתמשכת נוראית,

נתן לבון

360

טוהר כוונותיי ואת תום אהבתי, שניתנה לשווא. למעשה, החיים שחשבתי שהם חיי שלי היו אחרים, שונים ומנוגדים ממה שחשבתי שהיו או שהיו צריכים להיות.

לעצמה. שיצרה הדימוי לאור וזאת מהפתעה, יותר עבורי הייתה התנהגותה בפניי היא העמידה פנים של אישה כמעט פוריטנית. מדי פעם אפילו הצהירה שהמין לא חשוב לה, והתמרמרה על נטיית לבי וגופי ליחסים יותר חמים, מגוונים ותכופים. בכלל, אמרה שאין לה פנטזיות בתחום הזה, ומה שיוצא יוצא, עושים מה שעושים,

נהנים או לא, אבל יש דברים חשובים יותר בחיים.לא חשוב לה? הרי היא לא בחלה, בתקופות מסוימות, לנהל יחסי מין עם שלושה

גברים במקביל!!!ונפגע, התערער חיי שטעם נורא, כך כל נורא. מרגיש עדיין ואני הרגשתי בלבי, יותר מאשר הן בראשי בציניות, שמחותי נעשתה מהולה האופטימיות שלי

ומרירות וכעס הם מנת חלקי התמידית.תוך כדי הוויכוחים הסוערים ומלאי העלבונות נפלו לי כמה אסימונים ופתרתי כמה תעלומות מן העבר, כגון: מדוע נשארה במיטה כשהעמידה פני חולה וסירבה לחגוג עמי את הצלחתה במבחן הנהיגה, למה יהודה לא ביקר אותי בבית החולים אלא ביקר אותה באותו לילה, למה התאחרה באותה שבת שהמתנתי לה בכיליון נישואינו. יום עיניים כדי לבשר לה שאורן התחיל ללכת, והיכן הייתה בבוקר של בעיני ומקבלים ועדיין חוזרים תכופות, ועלו, צפו נוספות מהעבר הרחוק תמונות

חיות בהווה.שאלתי ואני עדיין שואל את עצמי: היכן היו האינטואיציות החדות המפורסמות שלי? אני מתכווץ מזעם, מבושה ומאשם, איך היא הצליחה לרמות אותי ולהערים עליי כל כך הרבה שנים! למה אני, האיש החזק בעל העקרונות המוצקים, גיליתי חולשה תהומית כזאת? למה לא אזרתי אומץ להיות מספיק נחוש מול מרים? הרי גברים אחרים נוהגים אחרת, בתקיפות וללא שום חמלה והתחשבות, גם אם לבסוף סולחים, משלימים וממשיכים. טעיתי שוב ולא העזתי לנהוג כך גם לאחר שהסוד המביש והמעליב הזה התגלה. מדוע לא ראיתי ולא שמעתי מה שהייתי חייב לראות

ולשמוע? הרי הכתובת הייתה על הקיר ולא השכלתי לפענחה. מדוע לא נשמעתי להזהרותיה של מאמיקה, שאמרה: "מרים אישה גרושה שבגדה בבעלה הראשון והיא תבגוד גם בך"? אולי בגלל פחדנותי? בושתי החולנית והילדותית? הססנותי המסורתית מול נשים? חוסר ניסיוני וביטחוני השורשי? או שמא משום שכיבדתי והערכתי יתר על המידה את האישה שהאמנתי שהיא שלי, את האדם שאני חי לצדו כמעט 50 שנה? אולי בשל אהבתי הגדולה אליה, אהבה עמוקה וללא תנאים, אותה אהבה יוקדת

ועיוורת?


361

ואני ממשיך ושואל ללא הרף, יומם וליל: מדוע מרים התחתנה איתי בכלל, בעת שהיה לה חבר שעמו הרגישה טוב רגשית, נפשית ופיזית? ובהתחשב בתקופה הארוכה שהם היו יחד? אולי זה היה הדדי? זאת השאלה המרכזית המעיקה, המטריפה את דעתי והמטרידה ביותר, הרובצת על ראשי ועל לבי כמשקולת של אלפי טונות. על שאלה זו מרים מסרבת להשיב או לנסות להסביר, ואני עצמי לא יכול להבינה או

לתת לה פירוש סביר והגיוני.שנים שלוש במשך ומורדות, עליות עם באינטנסיביות, נמשכו הוויכוחים ארוכות ומייגעות. הגענו אל סף פרידה, אפילו פרידה מכוערת. אני המשכתי בצורה אובססיבית לשאול אותה שאלות ולבקש הבהרות, והיא המשיכה להסתגר ותקפה אותי כל הזמן. מדי פעם היא נידבה פיסות של מידע, אך התצרף כולו נשאר חסר. היא לא הביעה רגשות אשם או חרטה, לא חשבה שעליה להתנצל, והסתפקה בחזרה על אותו משפט סתמי, שלא הייתה חוזרת על מעשיה. לא ראיתי דמעה על לחייה או הבעת צער על כאבי, אף שהיא יודעת לבכות בשעות מצוקה. ואם לפעמים בכתה,

היא בכתה לא על מעשיה אלא על כך שאני מציק לה עם שאלותיי...מדי פעם, כשראיתי שהדיבורים אינם עוזרים, כתבתי לה מכתבים ופרסתי את אני, לילדים, אך לא הסכימה שנספר גם היא לשווא. ואת שאלותיי אך רגשותיי מתוך כבוד לעצמי ואליהם וגם בשל הצורך לחלוק עם מישהו, סיפרתי להם. ילדיי כמובן הזדהו עמי ועם סבלי. אלה כדרכה הביעה הבנה, כאב ותמיכה, עם הרבה רגש ואמפטיה, ואורן עשה זאת עם חושיו הפרקטיים ותוך ניתוח קר. הוא אמר לי שאין

מה לעשות, חבל על הדיבורים ועל העצבים, וחבל להתאבל על מה שהיה...ילדיי רצו מאוד שאמצא את שלוותי ואשפר את היחסים עם מרים. בשלב מסוים אף הציעו, ברוב טובם, שנלך כולנו יחד לטיפול משפחתי. מרים הסכימה בחצי פה והתחלתי לחפש מטפל ראוי. לבסוף החלטתי לזנוח את הרעיון כי לא רציתי לגרור

את ילדיי למסכת נישואיי העכורים ולהתבוסס יחד בבוץ השקרים הדביקים.זוגי, אך היא סירבה. הלכתי לבד לטיפול פסיכולוגי, הצעתי לה שנלך לטיפול לשתי היא גם לבוא הסכימה מרים ולהבנה. לאמפטיה וזכיתי קיטור הוצאתי

פגישות, אך כמובן אמרה שהפסיכולוג לא טוב, התגוננה והחריפה את התקפותיה.היא טענה מדי פעם שבעצמה אינה מבינה מה קרה ושהיא צריכה זמן לחשוב. העליתי בפניה את האפשרות שתלך לבד למטפלת שלה בזמן הטיפולים הכימותרפיים,

שתעזור לה בכך, וגם לזה סירבה.במהלך השיחות שלי עם המטפל הבנתי שלמעשה בניתי את נישואיי כנישואים קתוליים. הבנתי שנקלעתי למעשה ליחסים בין סדיסט למזוכיסט: הטוב שתמיד

האשימו אותו שהוא רע, והרעה שבאמת מפגינה כפיות טובה.כן, כן, וכפי שכתוב בספר, המשכתי למעשה באותה תפנית, אותה מערכת יחסים ;(Tampit fara Minte) הטיפש המושפל, הדחוי, הלא-יוצלח, של ילדותי: של

נתן לבון

362

המשכתי את דפוס היחסים, את האינטראקציה שהתנהלה ביני לבין אמי, עם אשת חיקי, אם ילדיי, שלדאבון לבי לא כל כך תפקדה ככזאת. גם שתיקותיו של אבי מול אמי היוו עבורי מודל לחיקוי בלתי מודע, להבלגותיי הרבות והחוזרות. הוויכוחים המרים ליוו אותנו בנסיעות בחו"ל, במהלך קניית הדירה ומכירתה, במעבר לרמת

גן, במשך ההיריון והלידה של אלה.לפני כשנה כתבתי למרים מכתב נוסף שגם הוא לא הועיל. דיברנו עוד כמה הפרשה בעמדתה. שינוי כל ללא מדומה, בשלווה ולעתים בקול לפעמים פעמים, עוד ה-70, הולדתה ליום בברכה שכתבתי הדברים ברוח בעיניי סתומה נשארה

בטרם התגלתה בושתי: "סבתא מרים בת שבעים

סודותיה לא יודעים...".ובחריקת בדממה על-אנושיים, בכוחות ומדמם. נוזל להגליד, מסרב הפצע שיניים, אני מנקה את הדם שניגר, פעם אחר פעם, וממשיך לנסות לראות את האור

שמעבר לעננים הכבדים. ברור לי שהעדפתי את המשפחה על פני הזוגיות.

*

ובייסורים שחוותה בילדותה הסבר חלקי להתנהגותה של מרים טמון בעברה הכינים הקור, הרעב, והמחסור, המסתור המתמדת, הבריחה השואה: מתופת והלכלוך, האימה והפחד, מות אביה וכל שנות ילדותה שעוותו וכמעט לא היו. בשל נסיבות אלו התייחסתי באיפוק, בסבלנות ובסלחנות להתפרצויות הזעם שלה כלפיי נפשה. מאותה סיבה קיבלתי את ילדינו. סברתי שמשהו השתבש בבריאות וכלפי תפקודה החלקי כאם וגידלתי את ילדינו כמעט לבד, כמשפחה חד-הורית. כל זאת בתנאים מורכבים למדי של חיפוש וניסיון לולייני מתמיד לשמור על איזון: לשמור

על אורן ואלה מפניה, ועם זאת לנסות לא לפגוע בכבודה יתר על המידה.

*

בערוב חיי אני עומד מול שברי זוגיותי ללא כל יכולת לאסוף אותם. הפסקתי לשאול את מרים שאלות כי תשובות איני מקבל. כוח להיפרד אין לי. למרות הכול ובניגוד לכל היגיון, באופן משונה ובלתי מוסבר אני עדיין קשור אליה, היא יקרה לי

ועם כל כעסי הענק והבלתי-פוסק, כמעט בעל כורחי, אני עדיין אוהב אותה.רעתי, וחורשי מתנגדיי מול בפרץ עמדתי עולמות, שהפכתי אני, מוזר. מוזר, על- וברצון התמדה בכוח רבה, בחריצות ובניתי רבים מכשולים לעבור הצלחתי

שלי! זוגיותי בעיצוב נפלתי קנאה, מעוררת וציבורית מקצועית קריירה אנושי בהם: החשוב אולי אדם, כל בחיי החשובים והרכיבים המבחנים באחד נכשלתי

הזוגיות.


363

אני גאה בכך שבתנאים מורכבים אלה, מסובכים וקשים ביותר, הצלחתי לגדל שני ילדים לתפארת, להפיח בהם ערכיות, אכפתיות, רוח חיוניות ואופטימיות, וגם

לפתח עמם יחסי אהבה ואמון יוצאי דופן.במקביל לכל אלה, בלתי נתפס וגם לא נסלח שלא השכלתי לראות שמרים, בת זוגי האהובה והנערצת, שלמענה ובשבילה עשיתי הכול והייתי נכון להפוך עולמות,

למעשה איננה בת זוגי! השאלות ממשיכות להטריד אותי שעה-שעה, יום-יום, לילה-לילה. הימים קלים לישון ללכת פוחד אני ערב מדי בלהה! חלומות והחלומות? פחות, הלילות יותר,

בכלל.

*

זוגיות אמת, זוגיות הייתה שלא הזוגיות בצל מתנהלים חיי, הם אלה כיום שקרית שבכסילותי הרבה וכלימתי העמוקה נכשלתי לחשפה או להפסיקה. כישלון

צורב, הכישלון של חיי.אבל מול הצל הכבד והפצע המסרב להגליד, יש המשפחה, האוהבת, התומכת, הנהדרים אלה, של זוגה בן וצח, כלתי אילנה מכול, היקרים ילדיי המלוכדת: ואנחנו בהם; המשפחה וסבתא שלהם ונכדים שגאים בסבא נכדות והמדהימים; המורחבת, האחייניות והאחיין, ילדיהם ובני זוגם, שאני בעיניהם מין זקן השבט. אפילו ארמנד, אחי הגדול, שהוא מלא כבוד וחשיבות עצמית, ומרים גיסתי, מביעים

לעתים קרובות את הערכתם הרבה כלפיי.במצבי העגום אני מוצא נחמה פורתא בכך שבמקום הדו-שיח עם המוות, כמקובל

בגילי, אני מחפש את אהבתי האבודה, אהבה שנגזלה ממני בעורמה ובאכזריות.ביני לבין מרים נרקמת היום זוגיות מסוג חדש, רציונלית, המבוססת על רצון טוב ועל שלום בית ונשענת בעיקר על היותנו סבא וסבתא; יחסים שאפשר לגלות

בהם גם ניצוצות של חיבה, דאגה והערכה הדדית.עם עצב, תוגה וערגה מחוספסת שנינו מנסים לאתר פרקי חיים שבהם היה בינינו קורטוב של רעות והבנה, ואולי אף הרבה מעבר לכך. יש להניח שחווינו גם ימים

ועתים טובים, רגועים, חמים, נינוחים ועליזים.אינני יודע מי מחברינו ומכרינו ידעו על מעלליה, אך נראה שבעיני רובם הצטיירנו עדיין אנחנו שנים לאחר שגם התפעלו והם ותומך, משתף אוהב, מושלם, כזוג הולכים ומחזיקים ידיים. הם נהנו להתארח אצלנו ואנחנו נהנינו לארח אותם. גם אופי ביתנו עורר השתאות, ומה שנכון נכון, כאן מצאנו לרוב טעם משותף והסכמה

בינינו.לאחור ובמבט אחר, ממד מקבלים מתערפלים, הדברים שקרה מה לאור אך כזאת גיבנת עם והמזויף. לבין השקרי בין האמיתי לרע, הטוב בין להבחין קשה

נתן לבון

364

הפרת על שנבנו המשותפים שבחיים הטוב את ולברור אובייקטיבי להיות קשה אמון ממושכת וקשה. לא קל להיזכר באור, בטוב, בהבנות, בנועם, בתמיכה, ביחד,

וגם לחשוב מה היה קורה אילו...במשך חיינו המשותפים הראתה מרים שני פנים: מצד אחד טוב, נועם, דאגה, פרגון ותמיכה, ומצד אחר קנאה, עצבנות, רטינה וכפיות טובה. לרוב התייחסתי לפן

השלילי בסבלנות ובהבנה כי אהבתי מאוד את הפן החיובי.מרים מילאה הבלתי-פתורות, והשאלות הכעסים הטענות, כל למרות ואכן, תפקיד בהתפתחותי המקצועית והציבורית. אמנם לפעמים היא ניסתה לבלום אותי,

אך באופן כללי היא תמכה בי, סייעה לי ודחפה אותי, ומדי פעם אף התגאתה בי.מעל הכול התעקשותה של מרים לעוד ילד זיכתה אותי, מלבד באורן המדהים,

באלה המופלאה.לזכותה ייאמר שכיום היא ממלאת את תפקידה כסבתא לעילא ולעילא, ורואה בו את מטרתה החשובה והעליונה בחייה העכשוויים. אין היא חוסכת מאמץ פיזי ונפשי כדי לעזור לנכדיה, לתמוך בהם ולקדמם, ובדרך זו לסייע לילדיה ולבני ובנות

זוגם. היא מפצה בגדול על מה שהחסירה בזמנו מילדיה.

*

של "שייגעץ" השיר את לנכדינו שרה היא וכיום לילדינו לשיר אהבה מרים יובל מנדלסון (עיבוד לשירה של מרים ילין שטקליס), המתחיל במילים "פרח נתתי לנורית". בזמנים המתוארים הבנתי שאני הוא הילד שבשיר, לכן קראתי לפרק הזה

"פרח נתתי למרים":

"פרח נתתי לנוריתפרח קטן וכחול

תפוח נתתי לנוריתנתתי הכול.

נורית אכלה התפוחהפרח זרקה בחצר

הלכה לשחק עם ילד עם ילד אחר.

נורית איתי לא מדברתהיא לא מוכנה לוותר

הלכה הזדיינה עם ילדעם ילד אחר.


365

אינני בוכה אף פעםאינני תינוק בכיין

אך למה זה, אימא, למהזולגות הדמעות מעצמן?"

*

וכלפי עצמי, זיכרונותיי. רגשות הכעס והאכזבה כלפי מרים כאן תמה כתיבת הנמצאים עמוק בתוך הר הגעש שבתוכי, מבעבעים ללא הפסק ועלולים עוד לחזור

ולהתפרץ.ומרים נס יקרה אולי שלי? הנישואים חיי לחידת תשובה תימצא עוד ואולי

תתעשת, תשלים את החסר ותביע חרטה?על כל פנים, עד כאן תמצית חיי כפי שנראו בעת כתיבתם. יש דברים שהייתי מודע אליהם והעליתי אותם על הכתב, יש דברים שבלא מודע פסחתי עליהם, ויש

כאלה שעוד יעלו וייתכן שעוד אחזור אליהם.

8 בינואר 2009

366

המשפחה שלי.

1. אורלי - הבת של אחי ארמנד ומרים.

2. בעלה של אורלי מיכאל.

3. גיל- הבן של דורית וצביקה.

4. טובה - אשתו של אילן

5. אילן - הבן של אחי דוראל ז"ל.

6. טל - הבן של אילן וטובה.

7. ניתאי - הבן של ביתי אלה וצח.

8. הגר- הבת של איריס.

9. מרים - אשתו של ארמנד ומרים אשתי.

10. צביקה - בעלה של דורית.

11. רוני - בתה של אורלי.

12. מעיין - הבת של דורית וצביקה.

13. ליאור הבת של אילן וטובה עם בת זוגה עידית.

14. ארמנד - אחי ואני.

15. דורית - הבת של ארמנד ומרים עם בנה אורי.

16. אורן- בני עם משפחתו: הבת יעל, אשתו אילנה, הבת כרמל, הבן ניצן.

17. אלה ביתי עם בנה ידידיה.

18. צח - בן זוגה של אלה.

19. איריס - הבת של דורל עם בעלה אוהד.

1

8

2

3

9

13

4

5 6

10 11

7

14

1512

16 17 18 19


367

הבית בטרגובישטה ליד השער - אלה בת 5 וחצי.

חורף בבוקרשט.

בית הספר היסוד בטרגובישטה

אוטוטו בכיתה א'.

נתן לבון

368

עם חברי מירצה (היהודי).

אני עם המצחייה של בית הספר.

מדליק הפנסים ברומניה.

הבית באולימפולי 59 (בוקרשט).


369

ראש השנה 1947 אבא שלי (מסומן בעיגול), ליד השולחן סבא אברהם.

מאמיקה עם דודה רבקה - בתלבושת עממית רומנית.

עם אחי ארמנד.

נתן לבון

370

דוד מילקא.דודה אמליה.

דודה רבקה.דוד אהרון

ציצי.


371

דודה ביקה עם דוד אוסקר.

דודה ביקה ופסקל.

בדרך לקבר של סבא וסבתא בטרגובישטה.

הקבר של סבתא חנה ושל סבא הרמן.

נתן לבון

372

משפחת לופסקו מתאחדת. בחודש הראשון בארץ.

עם מאמיקה וטאטיקו, 1948.

קן ד' של בני עבודה .

בצבא.


373

שהינו צעירים...

החלבן בחליפה

עובד בבניית האוניברסיטה בגבעת רם.

נתן לבון

סבתא לאה עם הנכדות ואילנה.

אבא בפעולה.

אורן בן חודשיים.

סבתא לאה בת 90!

אלה בזרועות אחיה הגדול.


375

עם האחים שלי

בקיבוץ כישור.

אורן עם אלה ביום חתונתו.

אורן ואילנה ביום חתונתם.

נתן לבון

376

בחתונה של ארמנד משמאל לימין: בומהה, סאמי,מלה,דורל,אני, צירלה, ארמנד, מרים, מאמיקה, ? ,ההורים של מרים. לפנים מריאנה, ?.

פאולה אישתו של דורל.


377

עם נדים בטכס קבלת פרס מרטה.

עם אונה מהביטוח הלאומי בטכס קבלת פרס מרטה

עם אלה ואורן באקספו 2000 בהנובר.

עם ארמנד בטכס קבלת פרס מרטה.

בטכס קבלת פרס על מפעל חיים 1998.

נתן לבון

378

במסיבת הפרידה מהבית ברח' בן ציון.

הבית ברח' בן ציון 12.

למרות הכל, אין כמו אמא...

אורן עולה לכיתה א'.אלה בכיתה א'.

תוכן העניינים

5 ....................................................... (FELNAC) 1. המסע לפלנק

8 ........................................................................... 2. בית ילדותי

3. חוויות נוספות מבית ילדותי.................................................. 11

4. כיתה א'.............................................................................. 14

17 ......................................................(TATICU) 5. אבי, טאטיקו

20 .................................................. (MAMICA) 6. אמי, מאמיקה

23 ........................................................................ 7. האחים שלי

8. הסבים והסבתות................................................................. 26

30 .............................................. 9. הדודים, הדודות ומי שביניהם

10. ימי מלחמה - מבוא............................................................ 36

11. עוד על ימי מלחמה............................................................. 38

42 ............................................................... 12. המלחמה נמשכת

13. השחרור............................................................................ 47

51 ................................................. (PANDANTIV) 14. הפנדנטיב

55 ............................................................... 15. הפרדה מאלוהים

60 ...LICEUL MATEI BASARB 16. בית הספר התיכון מטאי בסרב

65 ................................ 17. אדית מול אימת צ'אושסקו ונרדי גם...

69 ............................................... 18. השנים שלפני העלייה לארץ

75 ............................................................... 19. הכתיבה כתרפיה

20. בדרך לפלשתינה................................................................ 80

83 ..................................................................... 21. שער העלייה

86 .......................................................... 22. בית העולים בעתלית

90 ................................................................... 23. בזל - פסק זמן

93 .............................................................. 24. פסח ראשון בארץ

25. עוברים לדירה - גב-ים....................................................... 94

26. תחילת שירותי הצבאי........................................................ 98

27. השירות הצבאי - המשך................................................... 103

109 .................................................... 28. חזרה לחיים האזרחיים

116 ........................................................ 29. אוניברסיטה שנה א'

123 .. 30. הבית ברחוב בן ציון 12, מילות פרידה לרגל המעבר לרמת גן

31. מלחמת סיני - 1956......................................................... 126

130 ................................................... 32. 1957 - שנה של הכרעות

33. החתונה והחיים בקריית שמונה........................................ 136

34. מעבר דירה...................................................................... 142

35. חזרה לירושלים............................................................... 145

36. נהלל, באר שבע ושוב ירושלים.......................................... 150

37. אורן נולד......................................................................... 155

38. אתגרים חדשים............................................................... 160

39. עננים ואיומים וגם שחרור העמים..................................... 166

171 .......................................................... 40. הרים או צל הרים?

174 ............................................................... 41. שלושים ומשהו

178 ..................................... 42. קריית היובל - התחלות מבטיחות

43. חלומות מתגשמים וגם... שוברים רגל................................ 182

187 ....................................... 44. שבר פוליטי ועלייה ברמת הדיור

45. אורן עולה לכיתה א'......................................................... 192

196 ......................................................... 46. אימפריות מאכזבות

200 ...................................... 47. ניתוח הכליות והעלייה למונפורט

205 ....................................................................... 48. שנת 1970

210 ........................................................................ 49. קריית גת

217 ...................................................................... 50. לשכת צפון

222 ..................................................................... 51. הולדת אלה

226 ................................................................... 52. הוורד הצהוב

53. לשכת דרום..................................................................... 230

234 ................................................... 54. עדיין בעידן לשכת דרום

240 ............................................. 55. איגוד העובדים הסוציאליים

247 ................................................. BUCURESTI – MAI 2008 .56

251 ............................................ 57. לא נולדתי עם כפית זהב בפה

58. 1978 - אורן מתגייס ואלה הולכת לכיתה אל"ף................... 258

59. כפית של כסף.................................................................. 263

267 ............................ 60. חתונה, ניתוח, שיפוצים ויצורים אחרים

61. קפה, קפה ולפעמים גם תה וחלב....................................... 272

274 ......................................... 62. יולי, חודש של חגיגות ושמחות

63. עו"סים שלום.................................................................. 277

64. להיות תייר בירושלים...................................................... 281

283 ....................................................... 65. עוד על עו"סים שלום

66. בין הזמנים...................................................................... 287

291 ......................... MIRCEA ZORILA - 67. חברי מירצה זורילא

68. משפחה וסביב לה............................................................ 294

297 .............................. 69. הייתי בפריז וגם ברומא... וגם בבייג'ין

70. הולדת כרמל.................................................................... 303

306 ....................................................................... 71. שנת 1994

310 ................................................................ 72. בן שבעים ושש

73. רצח רבין......................................................................... 313

74. יעל נולדה........................................................................ 316

75. אשריי, אני גמלאי!.......................................................... 320

324 ....................................................................... 76. שנת 1998

77. על סף האלף השלישי....................................................... 329

78. שנת 2000 כבר כאן........................................................... 332

79. שנה ראשונה במאה החדשה............................................. 336

339 ................................................................... 80. פרק שמונים

81. מסעות שורשים............................................................... 345

82. זקנה............................................................................... 351

83. פרח נתתי למרים... ......................................................... 357

367 .................................................................... תמונות משפחה


..ת.

יווג

וזת

רוהו

ת, רו

בגת,

דויל

י חי

ת הר

מנ ב

סעמ

N

ICI

LU

PESC

Uן

בו ל

תןנ

cover_sofi.indd 1cover_sofi.indd 1 20/07/2010 15:12:1820/07/2010 15:12:18

ןןובל ןתנובל ןתנ · ןןובל ןתנובל ןתנ nnici lupescuici lupescu הנש...

Documents