matti yanayy yediot ahronot 05 2008

73 | 7 ימים | כ"ה באייר תשס"ח 30.5.2008

"עודד לא היה רוצה שיקום פה הילטון או שרתון. הוא היה רוצה שיישאר ככה, פראי עם גג האסבסט שמתחבר לסלעים האפורים". מתי ינאי בחווה

כ"ה באייר תשס"ח 30.5.2008| 7 ימים |72

שלט קטן על הכביש שבין חצור הגלילית לאיילת השחר מפנה אותך לחוות ינאי, סמוך לראש פינה. צריך להיות אופטי־

מי כדי לנהות אחריו בדרך שמתפתלת בין שבילי עפר, גדרות, מטעי אגסים וגבעות חשופות. מי שבכל זאת לוקח שם שמאלה על הכביש מגיע לחצר עם עצי זית, גפן ושיחי ורדים, לבית אבן עם חלונות כחולים, לגלריה עמוסת חפצים, לעדרי בקר וסוסים. ובעיקר הוא מגיע למתי ינאי, שגרה כאן לבד על ההר

הזה, עליו בנה עודד, בעלה המנוח, את הבית במו ידיו.המס־ מראשוני היה נהלל, בן הוותיק, השומר ינאי, עודד סוסתו פרסות ואחרי אחריו נכרך שנים במשך תערבים. עצמו הוא וריגול. גבורה סיפורי של שובל הדוהרת מיעט לדבר בהם. רק בשנים האחרונות לחייו היו מגי־

עים לחווה אנשי מודיעין צעירים במסגרת ההכשרה שלהם, יושבים סביב ינאי, והוא היה מספר להם בקולו הנמוך, בשפה מתובלת בערבית, על הקשרים שהיו לו עם הבדואים משני עברי הגבול, על סודות שנלחשו,

על גופה שנזרקה לבאר, על אמון, על נקמה.מגי־ ועכשיו בגיל 87, נפטר שנים שלוש לפני עים אנשים אחרים לחווה — תושבים מהגליל, יאפים מתל אביב. הם באים קצת בשביל הגלריה של מתי וקצת כדי לשמוע את סיפוריו. ומתי - שעודד קרא לה מתילדה או מיתיה — מושיבה אותם עם תה צמ־

חים ועוגיות ביתיות ומספרת להם עליו ועל חבריו, גיורא זייד, אביגדור יוסיפון וחיימקה לבקוב, שקבורים עכשיו זה לצד זה בקברות

בחווה פראית על הר חשוף ליד ראש פינה גרה לבדה מתי ינאי, 62. היא מגדלת

סוסים ועדרי בקר, מארחת מבקרים בגלריית האמנות שלה, ובעיקר מגוללת

את סיפורי הגבורה של בעלה, עודד ינאי, מוותיקי השומרים ומראשי המסתערבים,

שנפטר לפני שלוש שנים בגיל 87. איך הפך ליקיר הבדואים, איך נשלח למשימות

בשליחות דיין, ואיך בנה את הבית במו ידיו מפחים וקרשים. סיפור אהבה גלילי

אמירה לם // צילומים: אפי שריר

"אבו נור, ככה הבדואים קראו לו". עודד ינאי ז"ל

מוצאים לא כבר "היום השומרים. אפילו שכחו כבר כאלה, אנשים שהיו פעם", היא אומרת. ההיצמדות לבית הזה, מסבירה מתי, היא בעצם דרכה

להיצמד ולהמשיך את האיש שלה שמת.

אני מחפש מלכהבמקרה לגמרי לכאן הגיעה ,62 מתי, גלריה לה הייתה כשעוד שנה, 22 לפני של שעטנז דיוק ליתר אביב, תל בדרום גלריה אתנית ובית תה שמשוררים הקריאו שם את שיריהם. בין אלו שהזדמנו למקום הייתה הציירת נירה ששון מקיבוץ איילת שיכנעה ולימים איתה שהתחברה השחר, אותה לבוא לבקר אותה בגליל. "היה לי אז חבר, היינו יחד עשר שנים, הייתי אז בת 40, וחשבתי שהחיים שלי מסודרים", משחזרת מתי. "נירה אמרה לי שהיא הולכת להכיר בגליל, שיש גזעיים הכי האנשים את לי ושנתחיל מעודד ינאי, שעד אז כמובן לא שמעתי עליו כלום. ככה הגענו לפה, לחווה.

נכנסנו, והבית היה מוצף אנשים".ומה קרה שם?

"אני זוכרת שראיתי את עודד, וראיתי את הבית, ומשהו קרה לי. פתאום התחלתי חשבתי החלונות. את הקירות, את ללטף שיצאתי מדעתי. התאהבתי באבנים, בבית. והתחלתי הבית חדרי בין שוטטתי בכל. לחשוב איך לעצב אותו מחדש. בדמיון שלי התחלתי להעיף חפצים, עברתי מפריט לפ־זה כאן, להיות צריך לא זה ואמרתי, ריט לא צריך להיות פה, הנה, השטיח הזה יעוף, המיטה הזו תזוז, הארון הזה ייצבע. זה מה שעשיתי אחרי חמש דקות בבית הזה, שהיה

לי זר לגמרי".תמונה תלויה בסלון הקירות אחד על והנצחי הגדול בשפם הוא עודד. עם שלה שלו, והיא בתוך עבאיה, שמלה של אישה ערבייה. "באותו ביקור ראשון הסתכלתי על העבאיה הזו. היא הייתה תלויה אז על מסמר על הקיר בחדר האורחים, זו הייתה גלימה גדולה, צבעונית, ואז עודד, שעוד לא ממש הכיר אותי, בא ואמר לי ׳אני מחפש מלכה. יש פה מלך׳. הלב שלי התפוצץ, אבל רציתי למזער את הרגע ואמרתי לו, ׳בסדר, תבוא לתל אביב ונחפש לך מלכה׳, והוא התבונן ידע־ כבר שנינו שאולי כזה רגע והיה בי נו אבל פחדנו להגיד. בכל מקרה, זה עוד היה לפני שנאמר משהו ממשי בינינו, לפני

שהיה מבט, החיזור כולו בא אחר כך".מה הוא עשה באותה תקופה?

נחמ־ אריק מטעם בשליחות היה "הוא קין בנגב. בזכות הקשרים שלו עם הבדואים שהאמינו בו, שלחו אותו לנסות לרכז אותם ביישובים. הוא סיפר לי שהוא נוסע כל יום ראשון לדרום, שיש לו בית בערד, ואז אמר־תי לו, ׳שמע, אתה עובר בעיר, יש לך נקודה לעצור בה, תשב, תשתה, תמשיך׳. לא יוד־

עת למה אמרתי את זה, ככה המילים ברחו לי מהפה. חזרתי לתל אביב נרעשת ונפע־מת, והחבר שהיה לי אז אמר לי, ׳מה קרה לך? משהו השתנה בך׳. אמרתי, ׳לא יודעת מה קרה לי. אני מבולבלת׳, אבל בעצם כבר ידעתי ששום דבר בחיים שלי לא יהיה כמו שהיה, הרגשתי שאני הולכת לשנות את חיי, נקודה. ידעתי שהחיזור יבוא. ועודד באמת התחיל להגיע לגלריה באופן קבוע, בדרך לנגב. ובדרך חזרה. הוא עדיין לא ידע שיש לי בן זוג, והזמין אותי להצטרף אליו למצ־הייתי לחיזורים. נעניתי לא בהתחלה דה. כלואה בתוך הקשר הקודם שלי, אבל הלב

שלי רצה לעוף אליו, ואז בן הזוג שלי, שה־בין שקרה לי משהו שחזק ממני, מאוד עזר שנים, עשר יחד היינו אותי. אהב הוא לי. והוא אמר לי, ׳את חופשייה ללכת לאן שאת רוצה, כי את הרי ציפור דרור׳. הוא פשוט עזר לי להיפרד ממנו. בסופו של דבר נעל־תי הכל. סגרתי את הגלריה ובאתי. עזבתי מעגל שלם של חיים, אבל הלכתי לאן שר־

ציתי וזכיתי בחברות גדולה".פער הגילים לא הפריע?

אבל שנים, 29 של הבדל בינינו "היה בנש־ היה הוא היה. באמת שלא הבדל זה מה ילד, וחיזר אחריי כמו נער. לקח אותי

בלילה לשדות, סיפר לי על הפרחים, לימד אותי להקשיב לבעלי החיים. ישבנו שעות עודד האלה, האנשים דיברנו. הגפן, תחת וחבריו השומרים, לא דיברו על רגשות ועל חולשות. רק על הכוח, על העוצמה, איך הם התנהגו במצב זה, איך הייתה הפעולה הזו, איך הם סידרו את האויב כאן, איך הם שמרו, איך הם התגנבו, איך הם גילו, איך הם גברו. אבל לא דיברו על דברים שבנשמה. איתי עודד פעם ראשונה דיבר על הפחדים, על האכזבות. אני גיליתי בו את הנשמה הרגי־

שה, ומי חשב בכלל על הגיל שלו או שלי בתוך כל זה? הוא עשה אותי מאושרת ואני גדולות. מילים בלי מאושר. אותו עשיתי כל ערב לפני שהלכנו לישון הוא היה אומר

לי: ׳מיתיה, תודה׳".איך התאקלמת פה?

"היה לי טוב לצדו. מיד הכיתי כאן שו־רשים, הבאתי איתי את הגלריה שלי. עודד יצא עם העדר ויצא לפשר בכפרי הבדואים, כל הזמן קראו לו לעשות סולחות, הוא היה את לממש התחלתי בינתיים ואני נוסע, שלי הראשון בביקור לי שהיו המחשבות כאן, ולהפוך את הבית. הוצאתי, החלפתי,

צבעתי, הרגשתי שאני יוצרת".זה שם והייתה הביתה נכנסה "כשמתי היה כאילו טבעי שזה מקומה", אומר עמוס יופה מכפר גדעון, חבר טוב של עודד. "למ־להיות הפכה היא מהעיר באה שהיא רות חלק מהאדמה והעדר. ואי־אפשר היה שלא סיפור שלהם, האהבה מסיפור להתרשם אהבה מיוחד ורומנטי. יש לו סממנים של עוצמה של פעם". סלאח סועד, הפועל הב־דואי מטובא זנגריה שעובד בחווה הזו כבר 33 שנה, מוסיף: "פה גרה האישה האמיצה

שבאה אחרי האהבה שלה".בנגב", לבדואים נסענו פעם "מדי לחב־ איתו נוסעת "הייתי מתי. ממשיכה רון וישבתי עם נשים מקומיות. יחד איתן יצרתי דוגמה וצבע לשטיחים לגלריה שלי, אבל בעיקר אהבנו לקבל חברים בבית, וב־

תוך היחד היה המון חופש. היינו יוצאים יחד למרעה, והוא גילה לי עולם אחר לחלוטין האמי־ החיים שאלה הרגשתי אנשים. של

תיים שלי, שזה הפרק הכי ענק בחיי".מה עם ילדים?

"עודד אמר שהיה רוצה ילד איתי. אני כבר הייתי אחרי הגיל. אני מצטערת שאין לי עודד קטן עכשיו. אבל אני כל השנים אותי עניין ממש לא להתחתן, רציתי לא

להקים משפחה".אבל בסוף התחתנתם.

באלפיים. והתחתנו ביחד אנחנו "מ־87׳ יכול־ לא ואני שלו החלטה הייתה החתונה

אמר פשוט הוא לא. לו להגיד פעם אף תי לי יום אחד, ׳אני רוצה שנמסד את זה כדת פינה. בראש המקומי לרב והלכנו וכדין׳,

זה היה חמש שנים לפני שנפטר. אני לפעמים בו מפצירה שהייתי זוכרת שיספר לי את הדברים בצורה מסוד־


"היה בינינו הבדל של 29 שנים, אבל בנשמה הוא היה ילד“. הזוג ינאי"החברים הבדואים ממשיכים לבוא לבקר". מתי בגלריה

"לפני מלחמת השחרור הם יצאו בלבוש ערבי על סוסים לדרום לבנון והתארחו אצל השיעים שבוע שלם. אם היו נותנים לחבר�ה כמו עודד לנהל את

העניינים על קפה וסיגריה, הכל היה נפתר"

"היה לו משפט, �אני לא יודע אם יש עוד יהודי אחד בארץ ישראל שיש לו קשרים כל כך טובים עם הערבים כמוני'. אבל בשנים האחרונות לא

התעניינו בהם. לדעתי זו הייתה החמצה"

2005�האימאם של הכפר הבדואי טובא זנגריה (מימין) סופד לעודד בהלוויה ב

גל מ

תמי

עם:

לוצי

רת, שיכתוב את הזיכרונות שלו, הרי יש דברים שרק הוא יודע. והוא אמר לי, ׳כשאני אזדקן אני אתחיל לכתוב׳, ואף פעם לא הרגיש זקן מספיק כדי להתחיל. ומה שנשאר זה מה שפה ושם היה מספר לי".

החבר של דייןשנ־ ומגיל ב־1918 בטבריה נולד עודד מרא־ אחד היה שאביו בנהלל, גדל תיים הייתה יחד, גדלו דיין ומשה שוניה. "עודד ביניהם ידידות גדולה", אומרת מתי. "לימים, בשלי־ היו שלו העלומות מהמשימות חלק את רועה היה בנעוריו עוד דיין. של חותו הפרות של נהלל, וכבר אז ריתק את כולם סביבו, הייתה בו כבר אז כריזמה מצ׳ואיסטית ששבתה את כולם. הוא רעה בגבעות. היו שם רועים בדואים וכנופיות ערביות והוא התחיל השדות ומשומר מהם ערבית, מהם ללמוד הפלאחים את הכיר הוא מרקובסקי. יהודה והרועים ואנשי הכנופיות, התחבר לבדואים

ודיבר כמוהם והתלבש כמוהם.יזר־ בעמק שדות שומר היה כך "אחר הרוכ־ השומרים של מהחבורה חלק עאל, גני־ מפני העמק יישובי על שהגנה בים בות והצתות במאורעות 1936. גיורא זייד לדבר התחילה הזו החבורה כל איתו. היה ערבית, להתנהג כמו הבדואים. הוא תמיד חושבים התיכון במזרח ׳אנחנו אומר, היה את להכניס צריך הולך, לא וזה ביידיש, זה לראש של כל ההיפים למיניהם, המזרח התיכון צוחק מכל אלו שחושבים ביידיש׳. עודד היה בן בית באוהליהם של הבדואים, עוד הרבה לפני מלחמת השחרור. הבדואים נתנו בו אמון. הוא היה יושב איתם שעות, מפשר ביניהם, עושה סולחות. וכשהוא היה צריך איזו אינפורמציה הם היו שם בשבילו. שלו והערבית הבדואים עם שלו הקשרים הביאו אותו אל שירות הידיעות של ההגנה

(הש”י), מה שלימים נקרא - מסתערבים."אני יודעת שלפני מלחמת השחרור הוא יצא עם קבוצה רכובה על סוסים ולבושה בג־

דים ערביים מפה לדרום לבנון והתארחו אצל השיעים שבוע שלם. אני תמיד אומרת שאם היו נותנים לחבר׳ה כמו עודד לנהל את הע־ניינים על כוס קפה וסיגריה, הכל היה נפתר. היה לו משפט, ׳אני לא יודע אם יש עוד יהודי אחד בארץ ישראל שיש לו קשרים כל כך טו־

בים עם הערבים כמוני. אני מדבר על ידידות התעניינו לא האחרונות בשנים אבל אמת. בהם׳. עודד אמר, ׳לא צריכים אותנו כבר׳.

לדעתי זו הייתה החמצה".עם החמים יחסיו את לגייס ידע עודד מלח־ "אחרי סבוכות. למשימות הבדואים

שירת "הוא מתי, ממשיכה השחרור", מת יחד עם גיורא זייד כרכז אזור של השב"כ בקרב הערבים תושבי ישראל בצפון, סייע ליחידה 154 שפעלה מחוץ לגבולות המדי־נה ועם חבריו הבדואים משני עברי הירדן אירגן אז העברה מוסווית של כבשים מעבר לנהר לטובת מושבי הספר החדשים. זה היה קצת אחרי קום המדינה, כשהתחילו להגיע במוש־ אותם ושמו לארץ חדשים עולים

בים. היה צריך לדאוג לפרנסה של החבר׳ה האלה, לדאוג למשק בעלי חיים, אז הוא יצר קשר מעבר לגבול, וחברים שלו שם עזרו לו

להבריח עדרים".אחד הסיפורים הידועים הוא הגיוס של היה "ירקוני אליהם. ירקוני עמוס סא"ל הקצין הבדואי בעל עיטור המופת, אבל ב־

48׳ קראו לו עבד אל־מג׳יד ח׳דר. הוא היה מכפר נאעורה והצטרף לכנופיות שהציתו בכלל הייתה העיראקי. הנפט צינור את מטרה לחסל אותו, ואז בא משה דיין לעודד ולחברים שלו ואמר להם: ׳אנחנו לא צרי־כים לחסל, אלא לעשות בדיוק להפך, להע־ביר אותם אלינו׳. עודד קיבל את התפקיד, ובזכות הקשרים שלו הצליח להעביר אותו

אלינו. הוא תמיד אמר לי שמה שהם יכלו לעשות אז כבר אי־אפשר לעשות היום. שאז ידעו לסגור ולגמור דברים. הוא לא פירט".

אמר לא לזקןאם יש דבר שהיה מכעיס את עודד ינאי, זה חוסר ההבנה של הממסד את המנטליות הבדואית. "הוא סיפר שיום אחד שלח אליו משחזרת לבקוב", חיימקה את בן־גוריון מתי, "ולבקוב אמר לו: ׳תשמע, הזקן רוצה הב־ כל את לגייר צריך הנגב, את לייהד דואים בנגב וצריך את עזרתך׳. עודד קיבל צמרמורת. הוא אמר: ׳מי שמציע את זה לא מכיר את הבדואים, אי־אפשר אפילו להע־לות על הדעת לשאול אותם דברים כאלו׳. הוא לא ישן יום ולילה מזה. הוא היה צריך להכין תוכנית עבודה, ובסוף הוא אמר: ׳אני

אני בדואים, לגייר איך תוכנית אתן לא אנמק למה לא׳. הוא ישב כל הלילה ונימק למה לא ושלח לבן־גוריון. היו לו גם קש־

רים הדוקים עם נכבדי הר חברון, ועוד לפני בקשרים איתם היה הימים ששת מלחמת הימים ששת "אחרי להם. יפה שהשתיקה הוא גויס לעזור למושל חברון, כי הקשרים

שלו היו נחוצים שם".ולימים ישי, לרמת מנהלל עבר עודד שימש כראש מועצה ברמת ישי. "אחרי המ־לחמה ב־67׳ הוא עזב את רמת ישי ונפרד מהמשפחה שהייתה לו ועבר עם עדרי הבקר לרמת הגולן. היה לו שם עדר בקר שהסורים המדינה מסוים בשלב פעמים. כמה שדדו רצתה שהוא יפנה את עדרי המרעה בגולן לאדמת הגיע הוא חלופי. שטח לו והוצע הטרשים הזו ובנה בה את הבית במו ידיו. הוא סיפר שכסף לא היה לו ולכן בנה את הבית מפחים ישנים וקרשים ומאבן פראית

כשבא בהתחלה פעם. שבנו כמו ומטיט לכאן הסתכלו עליו ואמרו: מי זה המשוגע הזה על ההר? ולאן הוא בא, בלי חשמל, בלי להבין התחילו לאט לאט כלום. בלי מים, שזו לא פנטזיה, זה חזון. עכשיו אני פה לה־

משיך את החזון שלו".המוות שלו הגיע בהפתעה. "נסענו יום אחד לנגב ואמרנו שבדרך נעבור דרך אמא שלי. עודד נהג את הטנדר, ופתאום אמר לי לנשום׳. יכול לא אני החלון, את ׳תפתחי מיד הזמנתי אמבולנס. שעה וחצי ניסו לה־

חיות אותו. הייתי אבודה. אחר כך נכנסתי שלי. מעודד ונפרדתי לאמבולנס, פנימה הוא היה כל כך יפה וישבתי לידו חצי שעה

וחיבקתי אותו ונישקתי אותו.לח־ לבד כשחזרתי ערב, באותו "כבר

השומרים בקברות שייקבר החלטתי ווה, טב־ לקריית (סמוך אברק שייך בגבעות עון) ליד חברו אביגדור יוסיפון. שבועיים אחריו נקבר שם גיורא זייד. ביום שנקבר בכל המסגדים של הבדואים דיברו על מותו של אבו נור, ככה הם קראו לו. בכל מסג־די הסביבה בישרו המואזינים את הבשורה. בהלווייתו דיבר האימאם של הכפר הבדואי ונכונותו יושרו על בערבית זנגריה טובא

לסייע לבדואים".ואת החלטת להישאר כאן.

"אי־אפשר לסגור את הכל היום ולהגיד זהו. אני אוהבת את המקום, אני אוהבת את האיש ולמדתי לאהוב את הבקר. אני צריכה כוח שואבת אני בעולם. חזקה הכי להיות בלילה לשמור יוצאת אני מהזיכרונות. ונזכרת בשמירות שלנו. הייתי יוצאת עם ללוות הפרות, על בלילה לשמור עודד אותן למרעה. היינו יושבים בטנדר בשקט למצוקה, לגעיות, להקשיב כדי רדיו בלי הוא היה אומר לי, ׳הפרות מדברות איתי, את לא שומעת?׳ ועכשיו אני עושה את זה

בלי עודד. מקשיבה לפרות לבד.באים שלו הבדואים החברים "היום אביביות התל החברות גם אותי. לבקר שלי ממשיכות לבוא, ופעם בחודש אנחנו עושות פה פרלמנט נשים שפתוח לכולם, וקורים בו דברים נפלאים, והבית ממשיך מתקש־ ואנשים עודד, בימי כמו להיות

בעדר. מטפלת ואני לגלריה. ובאים רים הוא רצה להגדיל את העדר ואני מגדילה מאתיים שיהיו רצה הוא בשבילו. אותו ראש, וזה מה שאני הולכת עכשיו לעשות. אחרי הטלטלות הגדולות שהיו לו בחיים, שאני אהיה זו שאשבר? ביודעי את עודד אני יודעת שהוא לא היה רוצה שיקום פה ככה, רוצה היה הוא שרתון. או הילטון שיישאר פראי קרוב לאדמה עם גג האסב־

סט הזה שהקים בזמנו, ושמתחבר לסלעים האפורים. הוא לא היה רוצה רעפים אדו־

ממשיכה את המקום כמו מים ודשא. אני שרצה. ובערב בשקיעה, יושבת על מעקה האבן ואומרת לו, ׳נשארתי, והבית נשאר,

ובאיזשהו אופן גם אתה נשארת׳". †[email protected]


"היינו יושבים בלילה בטנדר כדי להקשיב לגעיות. עכשיו אני מקשיבה לפרות לבד"

"כשבן�גוריון רצה לגייר הבדואים בנגב, עודד קיבל צמרמורת ואמר: �מי שמציע את זה לא מכיר

את הבדואים�. במקום להכין תוכנית גיור, הוא ישב כל הלילה, נימק למה לא ושלח לבן�גוריון"

עמוס יופה, חבר: "אי�אפשר היה שלא להתרשם מהסיפור של מתי ועודד, סיפור אהבה

רומנטי עם עוצמה של פעם". סלאח סועד: "פה גרה האישה האמיצה שבאה אחרי האהבה שלה"

צילום: דוד רובינגר דיין. גדלו יחד צילום: לע"מ בן�גוריון. ביקש תוכנית

matti yanayy yediot ahronot 05 2008

Documents