א• בראשית( ב' יייח) ויאמר אלקיס לא טוב היות האדם לבדו

אעשה לו עזר כנגדו• וכבר הקשה הרמב״ן דהא היו צריכין לברוא האשה משום קיום המין, ע״ש. והנראה דהא כתב הרםב״ם

בהקדמתו לפיה״מ (העתקנו דבריו לקמן )דתכלית העולם הוא רק בשביל שתי םיבות:א.להיות משמשים להאחד ההוא..ב»לעשות חברה לחכמים שלא ישארו שוממים, עיי״ש. בארוכה . ולזה הרי

אדם הראשון היה יכול להיות לעולם , ולא שיהיו צריכים כלל שיולדו לו בנים, שהרי בין כך תכלית העולם הוא בשביל אחד, ומה לן לכולם הרי הוא האחד , ורק דמשוס שתי הטיבות הנ״ל , לא טוב היות האדם לבדו, אי "אעשה לו עזר כנגדו" דהיינו משום שישמשו לו, ובי "כנגדו" דהיינו לעשות לו

חברה , שלא יהיה שמם.

ב. בראשית (גי זי) ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי ערומים הם

ויתפרו עלה תאנה ויעשו להם חגורות . וישמעו את קול אלקי6 מתהלך בגן לרוח היום ויתחבא האדם ואשתו מפני ה* אלקים |

בתוך עצי הגן , ויקרא ה" וגוי ויאמר לו איכה• ויאמר את קולך שמעתי ואירא כי עירום אנכי ואחבא . ויאמר מי הגיד

לך כי עירום אתה, המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת . עייכ

וצ״ב מאי האי דאדם החחבא מפני ה" הלא מופלא הוא. וגם לא מצינו בקרא שתבעו ממנו את זה, ורק כי מי הגיי לך.

והנראה , דהנה איהא בברכות כ״ד חנייה וכוי חגורה על מתניו מותר לקרא ק״ש, אבל לתפילה עד שיכסה את לבו, ופירש״י אבל לתפילה צריך הוא להראות את עצמו כעומד לפני הנילך , צריך לכסות את לבו, דצריך לעמוד באימה להראות אח עצמו כעומד לפני המלך• ולזה מבוארים הדברים היטב , דכשאדם

ותוה ידעו כי עירומים הם. תפרו עלה תאנה ועשה להם חגורות בכדי שיוכלו לקבל עליהם עול מלכות שמים. וגם לעבדה ולשמרה היה מ״ע עליו ״ עי״ פרש״י,אוכששמעו אח קול ה' אלקיס מתהלך בגן, והיו צריכים לכסות את לבם , ולזה התחבאו וכסו אח ע1פם

וענהו "או* קולן שמעתי•1 והיינו שאצטרך לעמוד לפני המלך ,

2 ולעמוד באימה, "כי עירם אנכי ואחבא" ואני הלא ערום ולזה התחבאתי, וע״ז אמר לו ה״ הן זה נכון שצריך מעתה לעשות כן אבל״מי הגיד לך כי עירם אתה" מי גרם לך להכניס עצמך בדין

זה. אין זה כי אם "המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת״.(ואת״כ כתיב (גי כ״א ) ויעש ה״ אלקיס לאדם ולאשתו

כתנות עור וילבשם. והיינו דעכשיו כבר הוכרחו לכתנות , להיות לה: לכסות לבם.) וזהו המבואר במה שאיתא באבות פ״ד ועל כרתך אתה עתיד ליתן דין וחעובון לפני ממה״ס הקב״ה,

ע״כ. וצ״ב מה שאיתא דהאדה עצמו יתן "דין" על מעשיו למה כך וכך , שבאמת מצד הדין היה עליו לעשות כך וכך אבל יתן .גם "חשבון" מה שגרם שיהיה הדין כך. והיינו כנ״ל היה באמת צריך להיתבאות מצד הדין , אבל עשה לו חשבון שהוא גרס לזה.

ג. נ.ח(ח* אי) ויעבר אלקים רוח על הארץ וישכו המים , ופירש״י רוח תנחומים ואנחה עברה לפניו •(על הארץ)על עסקי הארץ

עכ״ל. וצ״ב מהלשון "ויעבר שייך בזה . והנראה מה שביאר הגר״ח זצ״ל. הפייט בר״ה "לפועל רחמיו בדין", דהנה לגבי

השי״ת לא שייך לייחס אליו שוס מאורע גופני , כמש״כ הר״מ בפ״א מיםוה״ת, לזה א א לומר שהש״י רחמן והוא מרחם, ורק

כשהשי״ת רואה *.דין שצריך רחמים בהנהגת העולם..הרי י הוא פועל רחמים. והעולם מתקיים עליהם, וכמו״כ כאן אמר "ויעבר"

שרוח תנחומים ואנחה עברה לפניו פירוש פועלה רוח תנחומים שדבר זה נוצרה זה עתה לעסקי הארץ שנפ׳>ל על ידו שיהיה רוח

תנחומים, והבן כי עמוק הוא •

ד. נח(ו» י״ח) והקמתי את בריתי אתq ,ופירש״י , ברית היה צריך

על הפירות שלא ירקבו ויעפע* ושלא יהרגגהו רשעים שבדור. עכ״ל. חזינן שמה שהיה צריך להיות יחד בתיבה עם חיות טורפות והאכילם יום יום(וכאשר איתא בפירש״י עה״פ (כג)

ויש«ר אך נח שאיחר מזונות לארי והקישו , עכ״ל.) ע״ז לא היה צריך ברית, על מה היה צריך בדית שלא יהרגוהו

רשעים .... אך כשצריך להנצל הרבה דרכים למקום , וכפו

א<:ל נח דאיתא בפירש״י כל הפסוק (םז) ויסגור ה* בעדו , הגין עליו שלא שברוה הקיף החיבה דובים ואריות והיו

הורגים בהם עכ״ל.

ה• לך לף ידועה הקושיא, האבות קיימו התורה עד שלא נתנה

(עי* יומא כח:) א״כ למה אברהם אבינו לא מל עצמו עד קודם שנצטווה• והנראה דלקיום מצוח מילה צריך שיהא עליו חלות

ערל ובהמלו הויה חלות מהול, ולזה קודם שנאמרה מצות מילה הלא לא הויה כלל חלות ערל בעולם, וממילא ל״ש לקיים מצות מילה , וכעין זה יתיישב מה שהקשו איך נשא יעקב ב* אחיות ותירוץ דקודם מתן תורה היה . אך קשה. הלא קיימו עד שלא

נתנה תורה, והנראה דלאיםור ב' :*תיות בעינן אישות של ישראל • ואישות של בן נח חלוקה בעצם חפצא של האישות מאישות ישראל , ולפ״ז ל״ש איסור ב* אחיוח אצל יעקב,

כיון דהאישות לא הויה רק אישות של ב״נ, ובאישות ב״נ אין איסור ב' אחיות, ודו״ק (ומפורש הדבר בחידושי הרמב״ן

יבמות דף צ״ח. עיי״ש) ומיושב בזה קושית הרא״ש בכתובות הי. מאי שייך עריות לברכת אירוסין. אם ברכת המצות היא

עיי״ש . ולמש״כ ניחא , דהרי באישות זה חלין וחליא עריות. ודו״ק.

ו • וירא ( י״ח אי) וירא *ליו ה*, ופירש״י לבקר את החולה, וישא עיניו וידא והנה שלשה אנשים נצבים עליו, ופירש״י

ואחד לרפאות את אברהם. וסמיכות הפסוקים , דאם בא לרפאותו קודם לא היה עוד שייך מצות ביקור חולים, אך מכיון ש״וירא

אליו ה' ״ והיינו לבקרו, מיד בא מלאך לרפאותו.

ז• שם( י״ח ב*) וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו וירא וירץ לקראתם וגוי וכפל החיבה "וירא" "וירא" עפ״י מש״כ הרמב״ם במו״נ , דהיה כאן המעשה במראה הנבואה , אבל

היה גם במציאות. וזהו "וירא" "וירא1״ ב* פעמים. ראה במראה הנבואה וראה במציאות.

4 ח.

שם (י״ח יב) וחצחק לזרה בקרבה לאמור אחרי בלחי היתה לי עדנה ואדני זקן , והביאור דמשונה הנס שנעשה באברהם

מבשרה , דשרה חזרה לנעודיה, כדכתיב בלך לך (י״ז ם״ז) וברכתי אוחה, וייירש״י, מה היא הברכה שחזרה לנערותה שנאמר היתה לי עדנה, עכ״ל , וזהו הנם שנעשה אתה, אבל לידח הבן

אח״כ כבר לא היה נם. אבל אברהם נשאר זקן, וכדכתיב כאן זלי״לץ (כ״א בי) וחהר וחלד שרה לאברהם בן לזקוניו , ושם

(פסוק זי) כי ילדתי בן לזקוניו , והי י נו, דאברהם נשאר זקן כשהיה , ורק.שנעשה נס שהוליד גם כ^הוא זקן.

ם. שם(י"ח לי) ויאמר אל נא יחר לה' ואדברה אולי ימצאון וגוי. ויאמר אל נא יחד לה' ואדברה׳וגו'. וצ״ב למאי הצטרך לומר, והנראה דהנה אמר קודם (פסוק כ״ג) אל יחי,הלא תעלה הוי4 האף תספה צדיק עם רשע, וה"א,הברגז תשיצי זבאה עם חייב .

והיינו עפ״י דאיתא (ב״ק סי) כיון שניתן רשוח למשחית אינו מבחין בין צדיקים לרשעים, וזהו "האף" "הברגז" , בשעה שיהא

בחרון אף, "תםפה צדיק עם רשע". והיינו דאמד גם כאן, אל יחר לה' שלא יהא בינתיים חרון אף, דאס יהא הלא לא יוכל

להציל כבר אותם •

שם(י"מ חי) הנה נא לי שתי בנות, אשר לא ידעו איש הוציאה נא אחהן אליכם ועשו להן כטוב בעיניכם רק לאנשים האל אל תעשו דבר, כי על כן באו בצל קרתי,וגו' ויאמרו האחד בא

לגור וישפם שפוט. ע״כ. וצ״ב מאי האי וישפם שפוט, והנה צ״ב מאי האי דהתליף לוט את בנותיו במקום האנשים• והנראה

דהא בן נח מוזהר על העריות, ואסור על זכור, דבכל עריות הוא ועל אשת איש אינו חייב עד שיבא עליה בעלה. וזה דקאמר להו לום דשתי בנותיו לא ידעו איש ומותרות לכס דאינם מוזהרים

על הפנויה ועשו להם כטוב בעיניכם, אבל האנשים הלא מוזהרים אתה אליהם , ואל-תעשו דבר, והנה בן נח חייב גם על דינים זכתב הרמב״ם בפ״ם מהלכות מלכים הי״ד: וכיצד מצוין הן על

5 הדינין ,חייבין להושיב דיינין ושופטים בכל פלו ופלןי לדון בשש מצוח אלו ולהזהיר אח העם וכוי, עכ״ל. המבואר ברמב״ם ובדינים שנאמר לב״נ נאמרו שני דברים, א• לדון ב.להזהיר את העם , והיינו לראות שלא יעברו על המצוח שנצטוו.וזהו דםיים לום, "כי על כן באו בצל קרתי", ומצווה אני ממצות

דינים להזהירכם שלא תעברו על העריות . והבונה "בצל קרחי" דכדי למנוע אתכם מזה, וממילא מצווה הוא,וע!,ז אמרו לו:

"האחד בא לגור וישפט שפוט", דהוא בא לקיים הדינים כאן•_____

שם(י"ם כ״ד) וה* המטיר על םדויז ועל עמדה גפרית ואש מאת ה* מן השמים• ומה שמסיים מאת הי. הכה פרש״י . הממיר תתלה ממר ונעשה גפרית ואש עכ"ל.הנה איתא (תענית ב')ג* מפתחות

בידו של הקב״ה שלא נמסרו ביד שליח, ואלו הן: מפתח של גשמים ומפתח של חיה, ומפתח של תחיית המתים . וכיון דבתחילה היי

מסר, ורק אח״כ נעשה גפרית ואש,זהו דמםיים מאת ה4 דמסר _ _ איננו רק מאח ה* דלא נמסרו לשליח•

שם(כ' ח4) הלא הוא אמר לי אחזתי היא,והיא גם אמרה אחי הוא, בתם לבבי ובנקיון כפי עשיתי זאח. ויאמר לו האלקים בתלם, ג0 אני ידעתי כי בתם לבבך עשית זאת וגו* • ועתה השב אשת

האיש וגו4 ואם אינך משיב דע כי מות תמות אתה וכל אשד לך• ויקרא אבימלך לאברהם ויאמר לדמה עשית לנו ומה חסאתי וגו4

לך, כי־הבאת עלי ועל ממלכתי חטאה גדולה וגו*,וישב לו את שרה אשתו, ע״כ• והביאור בפסוקים אלה, דדינו של אבימלך היה משני דברים א• מה שהיא בעולת בקל, וב״נ מוזהר עליה• ב. גזל , דאיתא בסנהדרין(נ״ז •) ב״נ שייחד שפחה לעבדו

ובא עליה ה״ז נהרג עליה• ופירש״יי משום גזל• (ועיי ברמב״ם דלא פירש כן). והגזל הוא אם לוקח אדם בע״כ• והוא שאמר כאן

,ובא עליה, דהא שפחתו היא, ולא יצויר שיקחנה, אלא במה שיבוא עליה, וע״ז השיב אבימלך על עריות "הלא הוא אמד לי

אחותי היא" וא״כ היא פנויה ומותרת לי, ואמר,"בתם לבבי" ,דהיינו שהוא עוגג דב״נ פמיר. ואמר על הטענה השניה דגזל "ובנקיון כפי עשיתי זאת". דנקידן כפי שייך על גזל.אמנ0

6 1"ע היכן הנקיון כפי• הלא לקחה בע״כ, ואפשר שזהו שהשיב לו "בתם לבבך". וכירש״י״אבל נקיון כפים אין כאן",דעל גזל הא הוי מזיר. (ואולי , אם היא פנויה הלא יכול המלך

לקחתה בע״כ מדין מלך..עי4 רמב״ם הלכות מלכים פ"ד.ואבימלך הלא מלך הוא,וזהו תשובתו, אבל אם היא א״א אין בדין מלך שיכול לקחתה.) ובזה מדוייק מה שכתוב:"ועתה השב", "ואם

אינך משיב" "וישב לו את שרה אשתו" . הרי דהיה כאן השבה, דשייך בגזל. ומה שאמר "כי מות תמות אתה וכל אשר לך" "מה

עסית לנו כי הבאת עלי ועל ממלכתי", דהוא משום דב״נ מצוין י על דינים , ומשום שלא דנו אותו יתחייבו כולם במיתה, כמש״כ

הרמב״ם בת״ם ממלכים הי״ד, ומפני זה נחחייבו כל בעלי שכם הריגה ,שהרי עכב גזל , והם ראו וידעו ולא דנוהו• עכ״ל ע״ש.

) ויאמר אבימלך אל אברהם מה ראיח כי עשיח אח שם(כ4 י4 הדבר הזה, ויאמר אברהם כי אמרתי רק אין יראת אלקים במקום

הזה, והרגוני על דבר אשתי, ביאור פסוקים אלו פירשו יפה ה״העמק דבר" וה״מלבי״ם" דאבימלך שאלו, מילא במצרים פחד

דחם שסופי זימה . אבל בגרר מה ראה כי עשה זאת, וענהו אברהם , הלא זה מה שאינם שמומי זימה הוא מסעם השכל האנושי,

ולא מצד יראת אלקיח. ואם הזהירות אינה מצד יראת אלקים יכול להיות הכל• ונראה באופן אחר , דהנה באמת למה פחד

אברהם שיהרגוהו, הלא יכולים לקחתה בע״כ ולהשאירו בחיים ואלא משום שאס יש •ישאירוהו בחיים הלא יהא עליה איסור אשת איש , ולזאת יהרגוהו בכדי שחה* פנויה . אכן מדוע

יבחרו לעבור על איסור הריגה , ול* לעבור על איסור עריות, זהו דהנה.ממעשה שכם כחיב״וכן לא יעשה" (ל״ד ז4) ופידש״יי

שהאומות גדרו עצמן מן העריוח על ידי המבול, עכ״ל• דעל עריות גדרו עצמן שלא יעברו• וזהו שאמר אברהם "רק אין

יראת אלקים במקום הזה", ואין נזהדין מלעבור על ז' מצות שלהם, ורק שיש להס גדר שלא יעברו על העריות, ולכן

_ "והרגני על דבר_אשת^17P *

)כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק . שם(כ«׳א י4 ׳;וכפל הדברים , עם בני עם יצחק , דמצד ב4 דברים לא יירש,

7 א. "עם בני" וישמעאל הלא בדינו אזיל בתרה ולא נתייחס

לאברהם , ב• "עם יצחק" דעל יצחק נאמר״בי ביצחק יקרא לך זרע"(כ"א י״ב) ודו״ק.

סו. שם(כ"א כ״ב ) ויהי בעת ההיא, ויאמר אבימלך והיכול שר

צבאו אל אברהם וגוי ועתה השבעה לי וגוי ויאמר אברהם אנכי אשבע• והוכיח אברהמ את אבימלך על אודות באד המים אשר גזלו עבדי אבימלך• ויאמר אבימלך לא ידעתי מי עשה את הדבר הזה

וצ״ב מאי שייך זה לברית, וביאר הגר״ח דהא אסור לכרות ברית עם ב״נ אג אינו שומר הזי מצות. וע״ז סען אברהם, אינני יכול לכרות אתכם ברית, כי הלא עברתם על גזל . וגם לא דנתם אותם•

ועיזז השיב אבימלך דלא ידע.

םז • שם(כ"א כ״ו) וי^מר אבימלן לא ידעתי מי עשה הדבר הזה וגם

אתה לא הגדת לי, וגם אנכי לא שמעתי בלתי היום , וכפל הדברים . והנראה דהנה בב״נ שנצטוו בדינים איכללו שני דברים בזה. א• לדון • ב. להזהיר את העם. (עיין דמב״ם פ״ט מהלכות

מלכים הי״ד והבאנו לעיל אות ד״) והנה מה שנצטוו לדון, היינו כשיודעים שזה וזה עשה כך חייבים לדונו, אבל מה

שנצטוו להזהיר את העם , היינו בכללות גם כשלא יודעים מי שעשה, רק כששמעו שבין העם יש פרצה בזה חייבים ל«ן**ר0* וזהו שענה אבימלך,שמא שהייחי חייב לדון , הרי״לא ידעתי מי עשה את הדבר הזה" והיינו בפרסות• וגם בכללות להזהירם הרי "וגם אנכי לא שמעתי בלתי היום" היינו שלא ידע בכלל

שקרה כדבר הזה וממילא לא היה מחוייב להזהיר , והוסיף אבימלך טענה על אברהם "וגס אתה ל* הגדת לי*. הלא עליך היה

המצוה לדונם, ולמה לא אמרת ליי , והייתי דנם •

יז. שם(כ"ב הי) ויאמר אברהם אל נעריו וגוי, ואני והנער נלכה

עד כה, ונשתחהה ונשובה אליכם, וצ״ב מ״ש "ונשתחוה", והנראה דהנה איתא בהבאת ביכורים( בפרשה״תבוא") והשתתוית. ואיתזן,

באדרת אליהו בזה״ל: והשתתוית זה כלל כל היוצא מבהמ״ק צריךqהשתחואה, עכ״ל. וזהו דאמר "ונסתחוה" דכיון דיהיו במקו

8 המקדש , יהא עליהם דין העחחואה.

יח • שם (כ״ב י״ב) כי עתה ידעתי וגוי, ופירש״י אמר ר״א א״ל

אברהם אפרש לפניך את שיחתי , אתמול אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע, וחזרת ואמרח קח נא את בנך,עכשיו אתה אומר

לי אל תשלח ידך אל הנער, אמר לו הקב״ה לא אחלל בריחי ומוצא שפחי לא אשנה, לא אמדחי לך שחטהו אלא העלהו, אפקחי' ואחתי', עכ"ל.וצ"ב למה לא פירש שיחחו מיד כשאמר לו "קח נא

את בנך" ואמאי המחין עד שנאמו לי״אל חשלח ידך אל הנער"• ובפשטות אמר לו דמיד כשנצטווה הלך מיד לקיים המצוה דזריזין

מקדימים למצות, ולא שאל וחקר איך זה, ואחרי ככלות הכל נתפנה ופירש שיחתו, ועוד צ״ב דלפ״ז דלא נאמר לו רק להעלותו ולא לשחטו, וכי אברהם טעה בזה, הרי בנבואה נאמר זה, ונביא יודע ומבין מה שמדברים אליו, והנראה דאברהם ידע שלא נצםוה

רק להעלותו לעולה בלבד, ואלא שמכיון שנעשה לעולה ממילא מדין הקרבן להיקרב ע״ג המזבח, והנפ״מ בין א0 נצטווה לשוחטו ובין אח חיובו לשחטו רק מחמת דין קרבן שעליו , הוא אם אח״כ

מאיזה סיבה לא היה יכול להקריבו דאם היה מצווה לשחטו הרי לא קייט״ המצוה, דאונם רחמנא פסרא, אבל"קיו&" לא הוי,אבל

אס נצטווה רק לעשותו עולה בלבדןממילא הוא דמחוייב להקריבו הרי שפיר קיים המצוה , דהמצוה (הצווי) לא היה רק לעשותו

עולה, וזה עשה, וכאן אברהם היה אנוס בהקרבתו דהא נאמר לו: ״אל תשלח ידך אל הנער" ושפיר קיי3 המצוה דזזא העלהו.וזהו

" • ויבואר ג״כ שהשיב הק״בה קיימת המצוה "אפקחי* ואחתי4 השאלה הראשונה . ונקדים, פעם שאל חסיד אחד אותי , מה זה אתם המתנגדים מפלפלים תמיד בקושיות • בתודה כחוב כך יהי

כך, ומה לכם להקשות, ובאמת במידה ידועה צדק, אלא שיש בזה בבולים ומבוארי : בברייתא דרבי ישמעאל בבי כתובים המכחישים

זה את זה , עד שיבא הכתוב השלישי ויכריע ביניהנז, כל זמן שלא מצאנו כתוב שלישי המכריע , אין לנו רשות להקשות על ב* כתובים המכתישיח זה את זה. ומשום דכאן אמרה תורה כך, ושם אמרה אחרת . וגזירת הכתוב הוא . אבל כשמצינו כתוב

שלישי , אזי אדרבה מצווים אנו מן התורה לחקור ולדרוש על ב* הכתוביי. ולהכריע• ולפ״ז מבואר שפיר, דכששמע אברהם ב*

9 כתובים המכחישים ,"כי ביצחק יקרא לך זרע" וייקח נא את בנך יחידך", לא שאל וחקר על זה• משום דקודם היה הצווי

כך, אבל לאחר ששמע כחוב שלישי, מיד נתנה לו הרשוח לחקור ולברר את ההכרעה בין ב* כתובים המכחישים, והוא "אפקתי4

אחתי", .(בשם הגר״ח)

ים• שנ1(כ"ד ז4) ואשר דבר לי ואשר. נשבע לי לאמור לזרעך אתן

את הארץ הזאת וגוי• והביאור הוא בזה, "אשר דבר לי" היינומיד בבואו לא״י ההבטחה שנאמרה לו, על "לזרעך אתן וגו 4

(י״ב ז") "ואשר נשבע ליי היינו בברית בין הבתרים, שהיחה השבוע על ה״זרעך אחן וגו'"(ט"ו י״ח) . והנה כתב הרמב״ם

בהקדמה לפיה״מ וז״ל •בשעה שהקדוש ברוך הוא מבטיח על בשורות טובוח א״א שלא יעשה וכוי כל דבר שיצא מפי הקב״ה וכוי,והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך והיה מפחד פן

ימות כמש״כ ויירא יעקב מאוד וייצר לו, אמרו חכמים ז״ל וכוי כסבר שמא יגרום החטא, יודה זה שהקב״ה מבטיח בטובה ויגברו

העוונות ולא יחקיים הטוב ההוא ויש לדעח שענין שזה אינו אלא בין הקב״ה ובין הנביא אבל שיאמר הקב״ה להבטיח לבני אדם בשורה טובה וכוי זה בטל וא״א עכ״ל עיי״ש בארוכה•

ולפי״ז גם ההבטחה שהיחה לזרעו , על ירושח הארץ ,דהוא הבטחה לטובה א״א שתבטל, כיון שזהו לטובה ונבואה לאחרים

ודו״ק אך זהו גופא מנלן דזהו הבטחה לאחרים אולי זהו לאברה נראה ראיה ממש״כ ביונתן בן עוזיאל, בחוקתי(כ,!ו מ״ד) על

הפסוק וזכרתי את בריתי יעקב ואף אח בריחי יצחק וגו*.ופירש ביב״ע דהברית עט יצחק היה בהר המוריה, עיי״ש ולכאורה הרי

שם נאמר (כ״ב ם״ז) בי נשבעתי וגו:4 כיייען אשר עשית וגו4 והרבה ארבה את זרעך וגו4 והיינו שבועה לאברהם , ורק משום

שאמר "את זרעך" נכלל שבועה ליצחק. כמו״כ כאן בהבטחה הנ״ל נכלל בזה הבטחה לזרעו והוי הבטחה לאחרים , ובשורה טובה

שאינו חוזר. כ.

שם(כ"ד ט״ז) ויביאה יצחק האהלה שרה אמו ויקח את רבקה ותהי לו לאשה, ובת״א ,ואעלה יצחק למשכנה וחזא והא תקנין עובדהא

10 בעובדי שרה אמיה ונםיב ית רבקה.ובפ0וק הקודם,ויטפר העבד ליצחק את כל הדברים אשר עשה,ופרש"י גלה לו נפים שנעשה לו שקפצה לו האיץ ושנזדמנה לו רבקה בתפלתו עכ"ל.חזינן בזה יסוד מוצק. הנה בכל שליחות אליעזר לקחת *ז רבקה,היו

נסים • הדרך קפצה לפניו(עי4 בפירש״י פםוק מ"ב)והיא נזדמנה לו מיד, ובנםיון שהתפלל עליו, ובחואל שרצה לעכב בא מלאך

והמיתו,(עי4 בפירש״י פסוק כ״ח) והכל עפ״י מה שאמר לו אברהם (פסוק ז4) "הוא ישלח מלאכו לפניך ולקחת אשה לבני משם". מופתים גלוים היו בכל >זרשה זו ואליעזר ספר לו את כל זה, ואף עפי״כ מתי לקחה יצחק רק כאשר "הוא דהא תקנין עובדהא עובדי שרה אמיה" רק אז הוא "ונםיב ית רבקה״ וד״ל.

כא.,ותמהר שס(כ"ד י״ח) ותמהר ותרד כדה על ידה ותשקהו,וגו 4

ותער כדה וגו4 ותשאב לכל גמליו, וצ״ב מאי מהרה כאן הכל זה, וגם כשאליעזר ספר הדברים לקמן (מ״ו) ותמהר ותרד כדה מעליה וגו4 וצ״ב מאי החידוש בזה שמהרה: והנראה דהנה אמר קודם (י״א) ויברך הגמלים וגו4 לעת ערב , ואמר עוד, (י״ד)

. וא״כ בבקשתו כשבקש היה שיהא גם הקרה לפני היום וגו4 נס זה , אף שלעת ערב הוא , עוד היום קודם שקיעת החמה

. וזהו שאמר "ותמהר" שמיהרה שקודם שקיעת תבוא הנערה וכו4 החמה חשקהו , ויקוים הנםיון שבקש שיהא עוד באותו היום.

כב• תולדות (כ״ז מ״ה) למה אשכל גם שניכם יום אחד • הא דדאגה

גם על עשו נראה, דהנה איחא ברש״י שני גויים בבסנך(כ"ה כ״ג *לו אנסונינוס ורבי שלא פסקו מעל שולחנם לא צונן ולא חזרח

לא בימות החמה ולא בימות הגשמים, עכ"ל.והיינו דמעשו גם י*או טובים, אלא שלזה שיצא מעשו הוא רק אם יהיה יעקב,

**"י יעקב יכול להיות כן שיתגיירו, ולזה אם יהרג יעקב , לא יוכל לצאת מעשו כלום, וזה שאמרה ליעקב . הלא אם תיהרג

אהיה שכולה משניכם, שלא יוכל לצאת דבר טוב מעשו ואהיה גם ממנו•

שלילהי ג י י כ

#ס(כאח י״ם) ואלה תולדות יצחק בן אברהם, אברהם הוליד את

11 יצחק,9רש"י לפי שהיו ליצני הדור אומרים מאבימלך נתעברה שרה וכוי מה עשה הקב״ה צר קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם

להעירו ככל אברהם הוליד את יצחק, ע״כ. והנה מה הועילו בליצונותן הלא סוף כל סוף כי היכא דאצל אברהם אבינו היה נם , אצל שרה היה זה גס .כן נם, והנם היה יותר גדול משל אברהם כדמשמע מקראי• ואער רואים בזה ליצוני הדור בכפירתם מעשי ה* , אע״פ שמוכרחים הם להודות ולהאמין כמו שהוא ,

אבל אצל אברהם (אבינו) העברי אשר פירםס אלקותו בעולם, אצלו יכפרו שקרה נם, זהו דרכם בסל למו. מעשי* נסים נכונים

אבל לא אצל אברהם. «ד-«-ל—זד•—.—.—•—י- % -.!־*.—״•

כד* תולדות (כ״ח כ״ב) ויתרוצצו הבנים בקרבה ותאמר א״כ למה

זה אנכי וגו, והנראה דהנה איתא בברכות י*. שנאמר בימים ההם חלה חזקיהו למות ויבא אליו ישעיהו בן אמיץ הנביא

ויאמר אליו כה אמר הי צו לביתך כי מח אחה וכו4,א"ל למאי כולי האי א״ל משום דלא עםקתא בפריה ורביה , א״ל משום

דחזאי לי ברוח הקודש דנפקאי מיאי בנין דלא מעלי , אייל בהדי כבשא דדחכנא למה לך מאי דמפקדת איבעי לך למעבד וכו4 חזינן דאף שיצאו בנין מעלי ביאשיהו וצדקיהו מ״מ אם יצאו

גם רשעים לא רצה לעסוק בפריה ורביה • והנה התשובה על זה "מאי דמ פקדת איבעי לך למעבד" וה״ינו דבעצם טענתו צדק בזה

ירק דכיון דמצוה הוא מחוייב הוא לעשות מה שנצטווה,"מאי דמפקדח" וזהו הביאור כאן דהנה פירש״י על ויחרוצצו שהיחה עוברת על פתחי תורה של שם ועבר יעקב רץ ומפרכס לצאח,

עוברת על פתח ע״א עשו מפרכס לצאת עכ״ל, ולזה כשידעה רבקה בזה שהיה "ויחרוצצל הבנים בקרבה" שיצאו ממנה גם בנין דלא

מעלי, והיא אשה הלא איננה מצווה על פריה ורביה , על כן

אמרה "א״כ למה זה אנכי" דאס היתה מצווה לא היחה אוםרחלום וכנ״ל בחזקיהו • אך מכיון שאינה מצווה אם יצא רשע כ

הגם שיצא גם צדיק מענה "למה זה אנכי",

כה• ^0( כ״ח א) ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אותו ויצו אותו

ייאמר לו לא תקח אשה מבנות כנען וגו4 והייח לקהל עמים

12 ויתן לך אח ברכת אברהם לך ולזרעך אתך לרשתך את ארץ מגוריך

, והביאור בזה ע״פמ שתירץ הגר״ח מש״כ הרמב״ם בפ״י וגו4 ממלכים ה״ז. המילה נצטווה בה אברהם וזרעו בלבד וכו* יצא זרעו של ישמעאל שנאמר כי ביצחק יקרא לך זרע , ויצא עשו שהרי יצחק אמר ליעקב ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך

מכלל שהוא לבדו זרעו של אברהם המחזיק בדחו ובדרכו הישרה וכוי עכ״ל . וצ״ב דבנדרים ל״א. מפיק לעשו מקרא קמא ביצחק ילא כל יצחק , וכן בסנהדרין נ״ם: ותירץ דזהו אין הכי נמי דמקרא כי ביצחק יקרא לך זרע ידעינן דלא כל יצחק הוא זרע אברהם מ״מ לא ידעינן מי הוא זה עשו או יעקב, וזהו דילפינן

סקרא ויחן לך אתברכח אברהם לך ולזרעך דיעקב הוא זרע אברהם יאי מקרא זה לחוד לא נחמעם עשו ., ולזה ילפינן מקרא ביצחק

ילא כל יצחק ע״כ, ולפ״ז נתבאר ויברך אותו דזהו דברכו ליעקב דהוא אשר בחר בו ה״ להיות זרע אברהם, ולכן״לא חקח אשה מבנות כנען"• והנה עד עתה היה האפשדוח שגם עשו יהא

"ורע אברהם", דהא לא נאמר רק דלא כל יצחק אבל מישהו עדיין לא נאמר, (ולאפוקי מישמעאל דבכלל לא היה אף פעם בכלל הםפק

וכדאיתא( ) ומבואר בזה הא דאיתא ביהושע כ״ד יאקח את אביכם את אברהם וגו* ואחן. לו אח־ יצחק, ואחן ליצחק א•

יעקב ואת עשו וגו* , והיינו דביצחק היינו שניהם עשו ויעקב גכלל , האפשרוח להיוח זרע אברהם, ורק דאח״כ היתה הבחירה

3יעקב, וכמו״כ מבואר הא דאיחא במלאכי (א הפטרה תולדוח)

לא אח עשו ליעקב נאום ה" ואהב אח יעקב ואח עשו שנאחי ה

יגו* ,ומבואריגם מש״כ דקודם אח ואח״כ ואהב אח יעקב ועשו שנא.ולזה אומר אח״כ וירא עשו כי ברך יצחק את יעקב ושלח אותו פדנה אדם לקחח לו משם אשה בברכו אוחו ויצו עליו לאמור לא תקח אשה מבנוח כנען , והיינו כמוש״כ דהברכה

יהצווי תלויין זה בזה דמשו״ה אחר עליו בנות :כנען משום בברכו אותו" דהברכה דהוא זרע אברהם, ולזה "ויצו עליו

לאסור לא חקח וגוי״״ודו״ק.

כו. "'גא(כמח ם״ז) והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אש ג1לך .והשיבתיך

יחי אח הדבר אשר *ל האדמה הזאח כי לא אעזבך עד עשר עם עי יבדתי לך. והנה אח״כ בהנדר של יעקב כחיב , וידר יעקב נדר

ג 13 ולאמור: אם יהיה אלקיס עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי

י הולך, ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבש ושבתי בשלום אל בית י אבי וגוי. והנה רש״יי פירש דעל מה שהבטיחו הקב״ה על זה נדר.על ההבטחה״והנה אנכי עמך" אמר יעקב "אם יהיה אלקים

עמדי" , על ההבטחה "כי לא אעזבך" אמר יעקב "ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש" . דכלול זה בלא אעזבך. והנה הבטיחו עוד

"והשיבתיך על האדמה הזאת" ויעקב אמר ושבחי בשלום אל ביה אבי" , ולכאורה מאי שייך נדרו להבטחה. ונראה דהנה חילק לשון האדמה מלשון הארץ. דהארץ כולל כל המדינה , ואדמה

הכוונה על האדמה הפרטית •והנה איתא בפירש״י דקיפל הקב״ה את א״י תחח יעקב(כ"ח כ״ג), ולפי״ז כשאמר הקב״ה ליעקב

האדמה הזאת, היתה הכוונה ממילא על כל א״י וא״כ נכלל״בית אבי" שהיה בא״י ,בכלל והשיבתיך אל האדמה הזאת.

כז.ניח( ל״ב הי) ויצו אותם לאמור כה תאמרון לאדני לעשו , יי כה אמר עבדך יעקב וגוי. וצ״ב מה דאמר "כה תאמרון לאדני

לעשו,# הא דבר זה אמר לשלוחיו , ולמאי הוא צריך לומר "לאדני" והנראה דהנה צ״ב עוד מלת "לאמור" דביאורה "תאמר להם",

יא"כ למה צריך לומר עוד כה תאמרון וגוי! הלא כבר אמר תאמרו *ליו, כמה שאמר "לאמר" והמוכרת בזה דהיו צריכים לאמר לעשו גס זה , "כה תאמרון וגוי. דאמר אליהם דאמרו לעשו, דאמר כן להם״כה תאמרו ן לאדני לעשו" ולכן ;.ימר "לאדני" כיון דאמרו

את זה לעשו כמש״כ .

כח. יישב ( ל״ז חי) ויאמרו לו אחיו המלך תסלך עלינו אם משול

תמשול בנו. והנראה דהנוז איתא בברכות נ״ה: כל״ד פותרי חלומוח'י בירושלים ומה שפתר זה לא פתר זה וכולם נתקיימו לקיים ה

ה שנאמר ויהי כאשר פתר לנו כן היה , ובזה אואיל ופתרו מ

י על ב' דברים על מלוכה ועל משילה ונתקיימו בי הדברים י

יהנה החלוק ביניהם הוא דמלך הוא ברצון ובהסכמה ומושל הוא כחזקה ופחקיפוח ,והנה כשבאו למצרים והשחחוו לפניו , אזי

ה מושל דע״כ עשו זאח ובסוף אחרי מיתת יעקב, כחיב(נ* י״ח) י ן ו

יילכו גם אחיו ויפלו לפניו ויאמרו הגנו לך לעבדים, והיינו

14 ברצון כמלך, (אחד עשר כוכבים נתקיים בביאתם שנית למצרים יחד עם בנימין כדכתיב (מ״ג ל״ה) ויקדו וישתחוו, והשמש

התקיים כדכתיב (מ״ז ל״א) וישתחוו ישראל על ראש המטה ומשום תעלא בעידניה םגיד ליה (פרש״י שם.)

כס. שם( כ״ד) ויאמר אליהם ראובן אל תשפכו דם השליכו אותו אל הבור הזהיולכאורה מה הועיל בזה , הלא הבור היה רק אין בו מים , אבלנחשים ועקרבים יש בו וכמו שמביא רש״י על הפסוק

כ״ד ומבואר ברמב״ם פ״ט מהלכות מלכים בן נח שהרג נפש וכוי או שכפתו לעני ארי או שהניחו ברעב עד שמת הואיל והמיחו מ״מ

נהרג , עכ"ל.והנראה דהנה איתא בברכות ל״ג מעשה במק״א שהיה ערוד והיה מזיק .*ת הבריות ובאו והודיעו לו לרבי חנינא בן דוםא , א״ל הראו לי את חודו וכוי נתן עקבו ע״פ החור . יצא ונשכו ומת אותו ערוד וכוי א״ל ראו בני

17אין ערוד ממית אלא החטא ממית ובזה היה במוח ראובן שהנחשים

והעקרביס לא ימיתו אה יוסף.וכאשר באמת אח״כ היה שלא פגעו כי לרעה.

ל. שם( שם בפרשה) צז,ב מה הועילו בזה שאמרו ליעקב שחיה רעה

אכלתהו הלא צערו של יעקב לא יופחת בזה, והנראה שזאח 'יעו שאם לא יעשו עצה ויחשוד יעקב אותם שהם הרגוהו יצערו של יעקב היה יותר גדול במה שהם הרגוהו ממה שיוסף

נהרג ודו״ק.

( ל״ח כ״ו) ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני • מבואר עפ״י הא 0 ^ יאיתא בע״ז ל״ו: זנות נםי בב״ד של שם גזרו דכחיב ויאמר

'חודה הוציאוה ותשדף . אלא דאורייתא עכו״ם הבא על בת ישראל< עיי״ש , והיינו דלכאן חייבה יהודה שרפה משום שנבעלה י כ י

ם , והיא היתה בת ישראל דנתגיירה. כדאיתא בטוםה י*. ״ ו כ ^ לעיל מ״א) אבל כשהכיר בה שהוא אשר בא עליה, לכן אינה

ייבת כלל מיתה, וזהו דאמר ״ צדקה ממני". י ז י פ

לב. שט(מ') צ״ב למה פתר יוסף לשר המשקים טוב, הלא כל החלמות

הולכין אחר הפה, כדאיתא בברכות נ״ה , ואם היה פותר לו רע היה מתקיים וכי היה איכפת לו שיאבד גוי מהעולם . וזה קשה

לומר ׳-רצה יוםף שיזכרהו להוציאו מהבור , וכי בשביל זה ימנע מלאבד גוי מן העולם . שע״י פתרונו לרעה היה נאבד, ובפשטות

שאמר אח״כ "וירא שר האופים כיםובפתר ויאמר אל יוסף אף אני בחלומי" ובפרש״״י על הפסוק ה' שחלמו כל אחד אח פתרון

חברו ע״ש . והיינו שאם היה פותר לשר המשקים לרעה שר האופים לא היה מם*ר לו ושר האופים היה ניצל . אבל עכשיו שפתר לשר המשקים טוב , שר האופים סיפר לו ועי״כ נאבד שר האופים הגוי. והיה לו מי שיזכירוהו מכיון שפתר שיוציאו אותו מהבור.אבל

שר האופים אף אי היה ניצל ממות , אבל מכיון שלא פתר גםן לטוב היה נשאר בבור ולא היה מי שיזכירהו. כ

לג.קץ( מ״א א-) ויהי מקץ שנתים ימים . ולמאי אצטרך "ימים״ ס

לחדש דהא אפשר שהיו שנתים מדין מקצח שנה ככולו, ולזה אמר !!ימים" דהיינו מיום ליום , כמו שאמר בערכין והא דאמר "מקץ"

יהא אפשר דהיו יותר משנחים כגול שהחחילו באמצע השנה וע״י מקצת השנה. הנה איחא דבר״ה יצא מבית הטוהר. וע״כ אמר מקץ

יבדיוק היה .

לד. #ע(מ"א ל"ח)ויאמר פרעה אל עבדיו הנמצא כזה איש אשר רוח *לקים בו. ובח״א די דוח נבואה מן קדם ה' ביה. ולכאורה

*יזה נבואה היה בזה הא פחרון חלום יכול להיוח שלא עפ״י 5גואה. אכן הנה איחא שפרעה שינה בחלומו ולכאורה מאי שינה,

רעה וגו* חשמע חלום יהביאור דאמר קודם פסוק ם״ו ,ויאמר• ג לפתור אותו, ויען יוסף וגו* בלעדי אלקים יענה את שלום

יעה, ובת״א על 'בלעדי "לא מן חוכמתי" והיינו דפרעה אמר לו 3

ע שהוא פותר חלומוח ע״ז אמר יוסף שאינו פותר בכל פוחרי מ ^ חלוסות אלא שפוחר עפ״י הנבואןז ולכן פרעה נסהו אם נביא הוא

יליינה חלומו לראות אם ידע אם לאו ובזה יבתן נבואתו(ועי4 5ילקוט) וכאשר ראה שיוסף יודע הכל אמר שרואה שרוח

16 אלוקים בו, שנבואה הוא מנבא ואמר עוד דיאמר פרעה אל

יוסף אחרי הודיע אלקין1 אותך את כל זאת אין נבון וחכם כמוך , נבואה עפ״י דאיתא אין הקב״ה משרה שכינתו אלא על

חכם גבור ( נדרים ל״ה ור״מ פ״ז מיםוה״ח עיי״ש) וכיון שראה שהוא נביא, ע״כ שחכם הנהו , שאיל״ה לא היה יכול

להיות נביא •__ לה.

Utf( מ״ב הא שצוה יוסף שישיבו הכסף לשקיהם , משום שזאת ידע בטוח. שאם הכסף של אחרים בידם לא יקחו אלא ישיבו אותו

וזאח רצה לגלגל שיוכרחו לבא עוד הפעם למצרים , מה שהיה יתכן שלא יבואו אבל הכ0ף בטח שישיבו • ויבואו עוד הפעם• מה שאםד את שמעון , משום שחשד שיביאו עבד ויאמרו שזהו

בנימין ע״כ אמר אותו שהרי שמעון לא ידע מי שיביאו ויטענו שהוא אחיו .

מה שאמר "וחמוריהם" כמה לעמים מה היחוס בחמורים משום שזה היה כבר בשנה השניה ובשנה השניה איחא בטוף פרשח ויגש

לא היו כבר חמודים בכל ארץ מצרים • ש

לו. >&( מ״ג י״ב) וכסף משנה קחו בידכם, והביאור "בידכם" הוא כגלוי שיראו הכל, וצ״ב למה צריך לזה , והנראה דאמר להלן

(פ״ד חי) הן כסף אשר מצאנו כתי אמתחתינו השיבנו אליך מארץ כנען ואיך נגנוב מבית אדוניך כסף או זהב . ופרש״י זה

אחד מעשרה ק״ו האמורים בחורה עכ״ל, ונראה דהנה הם חשבוהו לנכרי והדין דאבידח עכו״ם מותרת ואדרבה יש גם איסור

להחזיר לו כמבואר ברמב״ם פי״א םגזילה ואבירה וזהו הק״ו יהא מצד הדין פטורים היו להשיב אה הכסף דאבידה היא ואבידו

לי מותרת ק״ו לגניבה דגניבת וגזילת עכו״ס אטורה , אלא ש

יצ״ע סוף כל סוף אם יש איטור בדבר להשיב אין! השיבו . *החייירוץ מבואר שם דאם מחזיר כדי לקדש את השם כדי שיפארות ישראל הרי זה משובח, ולזה הס החזירו לשם קידוש השם, י ז

ילפי״ז מכיון שכל החזרתם היה בשביל קדוש השם כל שמפורסםע לרבים יותר ויוחד קדוש השם יש בדבר • ולכן אמר יעקב ו י י ז

י בידכם" גלוי וידוע ומפורסם שיהא קדוש השם כל שאפשר ח ^ ל דין החזרתכם לכסף משו״ז הוא• ע ש

17 לז.

שם( פ״ד ז י )חלילה לעבדך לעש,• ת כדבר הזה. בשם ר' איצעלעי ן,דהנה כשאורח בא לאיזה מקום,ומצאו אח״כ שחסר מי ולו ז 4

משהו , אם אנשי המקום אנשים ישרים ונאמנים חושדים באורח שבםח הוא גנב, אבל אם אנשי המקום אנשי מרמה וחבר גנבים,

למה יחשדו באורח וזהו שאמרו בני יעקב אליו "חלילה לעבדיךלא במצרים קרה הדבר והמה גנבים ,חלילה לעבדיך כי הדבר ה

נמנע מעבדיך "מעשוח כדבר הזה" ולמה יחשדו בנו שעשינו ז אח. ^ ^

לח. #ים( מ״ד י״ב) ויחמש בגדול החל ובקטן כלה. ואיחא דמדרש כגדול החל זה שמעון, ובקטן כלה זה בנימין. וחמוה, ולמה

כגדול הוא ;־מעון ולא ראובן . ואמר הגרי״ל מבריםק דהנה הם °ענו "הן כטף אשר מצאנו בפי אמתחתינו חשבונו אליך מארץ כנען, ואיך נגנוב מביח אדניך כטף או זהב" וזה הוי ק״ו

*ין בידם הגביע, והוא השיב אמח שק״ו טוב הוא , אבל על ש

שמעון ובנימין הלא אין ק״ו , דשמעון היה במצרים ,ובנימין* היה בפעם הראשונה, ולזה לא חפש רק באמחחוח שמעון ל

יכנימין, וזהו דקאמר בגדול החל זה שמעון, דאצל ראובן לא חפש כלל, כמוש״ב (אכן המדרש הלזה לא נמצא מקומו.)

לט. ייגש ( מ״ו כ״ס) ויאסור יוסף מרכבחו ויעל לקראח ישראל אב

גשנה וירא וכוי ויפל על צואריו וגו״ , וצ״ב מאי קמ״לוירא אליו" תשיטא דראה אוחו כשנפגשו וכי י קיום דין ״ כ

י״ד*יה , וכבר עמד על זה הרמב"ן,והנראה דהכה יעקב אמר

(מ״ה כ״ה) אלכה ואראי־ו בטרם אמות, כמו"כ(מ"ו ל*)אמו1זהיי ראותי את פניך וכו'.ובאמח לא למי הבנתנו הוא הראיה ח י ז

את , וברור דראיה זו של יעקב היה בה כוונה וטעם •וזהו ץ ז ז

יאמר כאן ראותו ראיה מיוחדה דיעקב רצה בה קודם מותוו0ף ראה אותה בפגישתו אתו ודו״ק. י ג

ייחי( מ״ח חי) וירא ישראל את בני יוסף ויאמר מי אלה,

י*סר יוסף אל אביו בני הם • וצ״ב וכי לא ידע שבניו הם י

18 והנה ברש״י הביא שנסתלקה שכינה ממנו לפי שעתיד ירבעם ו*1חאב לצאת מאפרים, ויהו בן *נמשי ממנשה •

יאמר , מהיכן יצאו אלה שאינן ראוין לברכה , עיי״ש. יצ״ב למאי ענה לו יוסף בני הם והנראה דיעקב חשש

שיוסף לא ג.ייר את אסנת א״כ זלדה כמוחה וקודם מחן חורה שייך דין זה כדאמר לגבי אברהם ביבמות ק. עיי״ש. (עיי

לעיל דף נ ) ומשו״כ הוא דיצא כן, וע״ז ענה לו יוסף בני הס, והביא ברש״י שהראה לו שטר אירוסין ושטר כחובה והיינו דהוכיח לו בזה שגיירה שהא בב״נ רק בעולת בעל יש להם(סנהד*

נ״ז) אבל קידושין וכתובה אין להם וכיון שגיירה בניו כשרים= = = = = = = ^ וישראליים הם• , ^

מא. שס(ם"ח ם״ז ) ויקרא בהם שמי. ופירש רשב״ם שיחיה זרעם יזרע זרעם עכ״ל . וכן פירש הרמב״ן שיעמוד זרעם ושמם עכ״ל . והדברים צ״ב. והנראה דאיתא בקרא לעיל(מ"ח הי)

אפרים ומנשה רראובן ושמעון יהיו לי, והיינו דאפרים ומנשה יחשבו כשני שבטים כמו ראובן ושמעון •(עיי בפרע״י), ולמאי

נפ״מ, לענין חלוקת הארץ. ולזה הוא דאמר בפסוק הקודם • ייאמר אלי וגוי ונתחי אח הארץ אחריך אחוזח עולם,דהיינו

יאי״י הובטחה לזרעו , וקאמר דמנשה ואפרים יהיו שני שבטים לירושה זו וחלוקחה• והביאור הקרא ד״ויקרא בהם שמי" הוא יכבניו המה והוי להם דין שבטים. וזהו שאמר הכחוב :ויאמר

*לי הנני מפרך והרבתיך ונתחיך לקהל . ונחחי אח הארץ הזאה לזרעך אחריך אחוזת עולם. ובאונקולום על "לקהל עמים"

תירגם "לכנשח שבטין", והמבואר בזה דכיון שהבטיחו שיצאו פסנו ?יבטיס הוא לענין חלוקה הארץ. לכן הוא דאמר מיד ונחתי

יגי', ומבואר זה ג״כ בפרשח וישלח (ל״ה י״א) ויאמר לו א'י א-ל ש-ד-י פרה ורבה גוי וקהל גויס יהיו ממך וגוי• נ *

את הארץ וגוי לך אחננה ולזרעך אחריך אחן הארץ ,ובאונקולום תיגם על "לקהל עמים" "וכינשח שבטין" , והנה במה שאמרד "גוי."נאמרה לו הבטחה על ישראל בכלל• שמזרעו יצא העם י

ישראל, ועוד הובטח לו "וקהל עמים", דהיינו יהיו שבטיםיעו , והנפ״מ בדבר במה דהוו שבטים, לענין חלוקח הארץ• ז ס

ז אמד מיד "לזרעך אחן אח הארץ", דא״י הובטח לזרעו לכ י

19 וממילא נפ״מ במה שהם שבסים• והנה איתא בב״ב קט"ו:גמירא

ילא כלה שבסא, ועוד איתא בחו״כ בחוקוחי פרק ח4 בריח כרוחה לשבטים, וע״ש בפירוש הראב״ד ייברא הקב״ה ברית שלא יכלה זרעם", וזהו כונה הדשב״ס במש״כ שיהיה זרעם ודרע זרעם ייקרא בהם שמי , כתיב דהמה הוו שבטים, וכיין שכן הא

שבסים חיים זרע זרעם לעולם,וזהו ג״כ כוונת הרמב״ן במש״כ שיעמוד זרעם ושמם, אכן צ״ב מה כונתו ב״זרעם" ומה הכוונה

כ״שמם" . והנה בישעיה (ם״ו כ4) (כ״א הפםרח שבח ר"ח)והביאו אח כל אחיהם מכל הגוים מנחה לה4 וגו4 וגם מהם אקח לכהנים

. וצ״ב מאי קמ״ל בזה שגם מהם אקח לכהנים , ללוים אמר ה4 יאט הוי כהנים למה לא יקחו גם מהם , ועוד צ״ב דבילקוט איחא

" הדא דכחיב הנםחרוח לה4 אלקינו. על סוף הפסוק "אמר ה4 והדברים םחוםיס וצ״ב * והנה מסיים שם(כ"ב) כי כאשר השמים החדשים וגו4 כן יעמוד זרעכם ושמכם, וצ״ב כ״כ מה הכוונה כ״זרעכם" , ומה הכוונה ב״שמכם . והנה בישעיה(כ״ז י״ג)

ינאי האובדים באי־ן אשור והנדחים בארץ מצרים. וצ״ב מה הכוונה ב״אובדיס" ומה הכוונה ב״נדחים" • והנראה דאובדיס קרי לאלה מישראל שהחבוללו בגוים, והובםחנו שגם הם יחזרו לעם ישראל בביאח המשיח ואליהו הנביא יצרפם ויברכם כמו שאמר וישב מצרף וגו״, ועתה לפי״ז נחבונן בדבר זה, איך

יהיה חזרחס של אלה, ולמשל אם ההחבוללוח היחה בשעת החורבן יאס אחד מישראל נשא נכרית הרי אז הדין הוא לפי מה דקימ״ל

יהולד כםוחה, והולך אחריה• זרעו עחה כבר אבודים לגמרי לעס ישראל , דנכריס הסה, אם להיפך הוא , דבח ישראל תינשא

לנכרי ובזה דולדה כמוחה וישראל הוא , אכז שגם ולד ולדה *י הדור האחרון יהיה יעודאלי , צריך שכולם בכל הדורוח

יהיו בח אחרי בח , שאילולא כן ויהיה באמצע. בן הרי הבן 73יישא נכרית יהיו בניו כמוהה, וגויס הם ונפםקת השלשלת

יאל מהם, וכגון ךא על אלה צאצאי הבת הראשונה שנטמאה ש י

ז הגוים שם שבס לא יהיה עליהם דהא רק משפחת אב הוי י ב

מ?ז9חוז ,ואמנם איך יוכל להיות דבר כזה שיתבוללו בין

וישאר שם שבט על צאצאיהם , הוא בכגון שיהיה בטעות• 1•גייס

***שוב הוא שלוקח נכרית ובאמת היא תהיה ישראלית, וכו״כ יהיה טעוח זה בבניו ובבני בניו עד ביאח הגואל שיחשבו

1 r י

20 שכולם נושאים נכריות ,ובאמת יהיו ישראליות, וזהו ביאור

כוונת הפסוק "וגם מהם אקח לכהנים ללוים אמר הי שהנםחרוח לה* אלקינו, כדאי* במדרש , והיינו דהוא יודע שכל הזמן

• חשבו שנושאים נכריות והם בכל הדורות היה בסעות אצלם, מה י כאמת נשאו ישראליות, ונשארו צאצאיהם כהנים כשרים, וגם

מאלה יהיו כהנים ולוים, אעפ״י שהתבוללו בין הגוים. (עוד כיונה ב״אמר ה*" נראה , דהיינו דהיחום הזה של שבטים לעתיד לבא יהיה ברוח הקדש,מדין הלכה מיוחדת. דהרי בק״מ בעי שני

עדים, כמוש״כ הדמב״ם בפי״ב מהלכות מלכים,עיי״ש) וזהו החילוק בין זרעכם ובין' שמכם, דזרעכם היינו דישאר רק הזרע

ישראל, כמו דיהיה בת אחדי בח.ושמכם היינו דישאר שם שם השבט, וכגון דכתבנו• וזהו שאמר הכתוב "כן יעמוד זרעכם

ושמכם" דבהבמחה שלא יהיה כלה שבטא, גמירי בזה לא רק שזרע הי׳-זבט ישאר לחמיד אלא שגם שם השבט לא יםוף, ולזה כיון

הדמב״ן במש״כ שיעמוד זרעם ושמם, בין זרע השבט ובין שם השבט, וכמשי׳כ.

מכ• שם(מ"ח ב) אשר לקחחי מיד האמורי בחרבי ובקשחי ,ובח״א ״בצלוחי ובבעוחי , והביאור בזה דהנה החילוק בין חרב

לקשח , דחרב בעצמו הוא דבר שחותך והורג , אבל קשת החצים כעצמם אין להם כל כח להזיק , ורק בכה גברא ש^-ידי הקשח

כפתיחה הקשח בזה יש לחיצים הכה להזיק והחצים כשהן םמוכין *ינן חדין שיזיקו ורק הכח עבמדוצחן בחזקה בזה הן מזיקין

*כל חרב הוא חד ובנגיעה בה ניזוקין , והמשל בזה דיש ב**ני תפלוח. א.החפלה שקבעו אנשי כנה״ג חפלח ש״ע , ב.התפלה מ

ל אחד ואחד מבקש על צרכיו איך שצריך , והחילוק ביניהם כ ״

;ןזתפלת ש״ע,קדושה היא . וכל אחד כשיתפללו תפלתו נשמעת אבל

תהלת היחיד איחא (בב״ב קם״ז) כל שיש לו חולה בתוך ביתו

ילי אצל חכם ויבקש עליו רחמים . והיינו דרך חכם תפילתו

*7*סעת על תפלה פרסית, לא כאו״א שיבקש יענה . וזהו דאמר כ*ז "בחרבי ובצלותי*" צלותי הוא התפלה הקבועה כמו ש״ע,

יזח.י דומה לחרב שההפלה בעצמה יש לה כח לפעול על תכליתה

*'נה חלויה בהגבדא שמחפלל בה , כמו חרב שבעצמה היא י

•־־־ ז

מזיקה, "ובקשתי" הוא ברעותי , ונבעותי הייני בקשת. והוא | כמו ויבקש עליו רחמים, דפירושו בקשה תפלה פרטיה של יחיד, | וכמו קשת שרק הכף של מיי שמותחה וזורקה בזה הקשח מזיק כמו ן בקשה רק אם המתפלל גדול הוא תפילתו נשמעת. ;rs-g —ד- ד-ז3!״ז״ד-דד•;—רב-= ו ffi I •מג שס (מ״ט יי) לא יסור שבט מיהודה ומתקק מבין רגליו •וצריך ׳ להבין ביאור שינוי הלשון מ״יהודה" ו״מבין רגליו" הלא !

סבין רגליו ג״כ הכוונה מזרע יהודה? • וי״ל דאיתא בםנדרין ח • ובהוריוח י״א לא יטור שבט מיהודה אלו ראשי גלויוח |

שבבבל שרודין אחיישדאל בשבט,ומחקק מבין רגליו אלו בני כניו של הלל וכוי, והם נשיאי א״י וכן איתא ברםב״ם"נשיאי" *"י אטור לרדוח במשלוח וברמב״ם מהלכות מלכים כתב דנשיא

חיינו מלך, ואיחא ברמב״ס הלכוח נטהדרין פ״א ה״ג ופכ״ו ה״א דראש נםהדרין ג״כ נשיא , והנה איתא בהוריות שם, בעי מיניה רבי מר״ח כגון אני מהו בשעיר אמר ליה הרי צרתך בבבל,ורבר משום דהחם שבט והכא נ ספרא מתני דאמר ליה דאיהו עדיף מי

פחקק ,ובתוטפות בםנהדרין שם ד״ה דהכא מייתא ירושלמי כשבט ראש גולה מזכרים, בן אחר בן, ומחקק -נשיא שבא״י

פנקבוח , עיי״ש א״כ שחי הנשיאוח הוא מזרע יהודה, א״כ י״ל יזהו כוונה הקרא, "לא יסור שבם מיהודה" דהיינו אס הוא

פשבם יהוד!;, והיינו בן אחר בן דמחייחם לשבם יהודה , אבל "מחקק מבין רגליו" דהיינו אפילו אם כבר אינו משבט יהודה

ד*ביו כבר משבט אחר, דהוא כבר מחייחט לשבט אחר רק אם

ייצא מחלציו מיהודה מבח ג״כ יכול להיוח ראש נםהדרין, ע כ•

מד• ^0(מ״ס י•) לא *סור שבס מיהודה ומחקק מבין רגליו עד כי 'כא שילה ולו יקהה עמים. בשם הגר״ח זצ״ל• דהנה ביחזקאל (ל״ז ט״ז) (הפטרה ויגש) ואחה בן אדם קח לר ע־ן אחד וכחב

יו ליהודה וגוי ולקח עץ אחד ליוסף עץ אפרים וגוי וקרב *ל *וחס אחד אל אחד >ו לעז אחד והיו בידך וגוי הנה אני לקח *ח בני ישראל מבין הגוים אשר הלכו שם וגוי ועשיחי אוחם לגיי אחד בארץ בערי ישראל ומלך אחד יהיה לכלס למלך ולא

ו עוד לשני גויס ולא יחצו עוד לשני ממלכוח עוד וגו* י ה י

יעבדי דוד מלך עליהם ורועה אחד יהיה , וגו* .

22 עיי״ש המבואר בזה דבימוית המשיח לא תחלק מלכות ישראל לישנים והמלך יהיה מבית דוד , (עיי ברמב״ם פ״א מהלכות מלכים)וזהו דאמר כאן "לא יסור שבם מיהודה" דאף דתחלק מלכות ישראל לא יסור שבס מיהודה, אבל״עד ־כי יבא ־ שילה" בימות המשיח "ולו

יקהת ע^ים" כל ישראל יהיו תחת מלכותו• מד (ב).

עם (מ״ם ם״ו) ויש שכמו לסבל ויהי למס עבד. ובת״א ויכבש סחוזא עממיא וישיצי יחדיריהון ודאשחארון בהון יהון ליה

מלחין ומסקי מסין ע״כ. והביאור בזה עפ״י מה שאיתא בדמב״ם מלכים פ״ו, דבז' עממין במלחמה עמם הורגין כולם, מקרא דלא

תחי" כל נשמה , אבל אם השלימו וקבלו ז' מצוח ומם ועבדוח סחיין אותם ע״ש, וזהו שאמר "ישיצי ית דיריהון" היינו

ייהרגום כולם, ואלה שישארו יהיו לבי הדברים "פלחין" היינו עבדות ו״מםקי מסין* היינו מם כדינם.

מה. מ״ם כ״ז בנימין זאב יםרף וגוי ובת״א בנימין בארעי' חשדי שכינחא ובאתםנתי' יתכני מקדשא. והביאור בזה דאיתא

,בזבחים קי״ח בגי מקומות שרתה שכינה על ישראל בשילה בנוב ?;יבגבעון • וביה עולמים ובכולם לא שדחה אלא בחלק בנימין

^*אמר חופף עליו כל היום(עיי"ש דהא דשילה היה בחלק יוסף J** י רצועה היה עיי במש״כ כל הסוגיז.) ואיחא שם נ"ג:דמזבח

דרומיח ׳לא היה לו יסוד• ל«1י שלא היתה בחלקו של ייף , ופירש "י סורף בנימין דכחב ביה זאב יםרף שנחנבא

**קב עליו בבקר יאכל עד באכםיתיה תיתכני מדבחא ואוחה ^)יז לא היתה בחלקו , וע״ז אמר באכםנתיה יחבני מדבחא ״ ן׳גגידםח רש״י דזבחים) ואשר חלקנהו דכאן אמר בארעי וכאן

ן?*כםנתיה נראה דחלוקין הן בעצם דינם, דבםזבח בעצם דין |!fביי נאמר דין דצריך שיהיה בחלקו של סורף , וכדיחזינן

1?ין מזרחית דרומית כשלא היה בחלקו לא היה מזבח , וע״כ ^ייס דמדיני המזבח הוא שיהיה בחלק של בנימין, מה םשא״כ

י הקדשים אין כלל דין בביח קה״ק שיהיה בחלקו. ורק ש ד ^ *|לית בנימין הוא שקה״ק יהא בחלקו, אבל »ין זה כל דינים

;*5*ז שאמר תשרי שכינתא דהיינו בית קה״ק אמר רק בארעי'

23 יאין מדין חלוקתו בארז ורק משום דהמציאות הוא שבנימין שם וזכותו לכך. ממילא יהא קה״ק שם, אבל כשאמר יחבני מדבחא דהיינו המזבח דבזה מדין המזבח שיה בחלק בנימין והיינו בחלקו שמדין ירושח וחלוקת הארץ ולכן הוא דאמר באכםנחיה,

ודו״ק.

0פד ״שמותי׳

מו. שמות( ב' י״ב) וירא כי אין איש ויך אח המצרי וגו'.ופרש"י

יירא כי אין איש עתיד לצאת ממני שיחגיייר , עכ״ל. וצ״ב אס נחחייב המצרי מיתה , מה איכפת לו אם עתיד איש להתגייר ממנו. דהנה בפסוק י״ד , הלהרגני אחה אומר כאשר

הרגח אח המצרי, ובפרש״י הלהרגני אחה אומר , מכאן אנו למדים שהרגו בשם המפורש ,עכ״ל . וצ״ב למה. והנראה דהנה

כתב הרמב״ם בהלכוח מלכים פ״י ה״ו ועכום שהכה ישראל אפילו חבל בו כל שהוא , אע״פ שהוא חייב מיתה אינו נהרג, עכ״ל.

והיינו דהוא מחוייב מיתה בידי שמים , וזהו שהרגו בשם המפורש , דהיינו מיחה בידי שמים , ולפ״ז מבואר היסב , דכיון דדין מתתו היה בידי שמים , ובמיחה בי״ש יש כבר

חשבונוח ,ואם היה עתיד לצאת ממנו איש שיתגייר , לא היה יכול להמיחו . (עיי בפייה מהלכות חובל ומזיק ח״ב , ועכו״ם שהכה ישראל חייב מיחה שנאמר ויפן כה וכה ויך אח המצרי ,

עכ״ל. מז.

* י״ם ) ואני ידעתי כי לא יתן אחכם מלך מצדים להלך י ג ) ^ י«בואר עפ״י מה שכתב הרמב״ם בפייה מתשובה. שידיעה ובחירה

לכאור.; הם ב' הפכיים , אן, השי״ת שמו ודעתו אחד, ואין י־עתו של אדם יכול להשיג דבר זה על בוריו, שאין כח האדם להשיג ולמצוא דעתו של בורא, וכמו שנאמר: כי לא םחשבותי פחשבוחיכם ולא דרכיכם דרכי, ועיי״ש, וזהו דאמר כאן ,

"ידעחי" דמצד ידיעה "לא י!1ן אחכם" ולא מצד בחירה, ואמר "יאני" מצד השייח הוא אשר בדעתו יכול לדעת זאת. אמנם *חי מכח ברד. איחא (וארא ם״ ל4) ואתה ועבדיך ידעחי כי סי° חיראון מפני הי. וזהו אמר משה . דנחבאר ברמב״ם שם

24 שם פ״ז . דאז כבר נםלה ממנו הבחירה. מצד העונש ,בכדי

שיאבד ברשעו, עיי״ש. ולכן גם בשר ודם יכול לדעת מכיון שלא היתה לפרעה כבר בחירה, ושפיר אייל משה ואתה ועבדיך

. ״ ידעתי וגו4 מח.

יארא ( ז״ א*) ויאמר ה״ אל משה ראה נתתיך אלקים לפרעה. פירש״י נחחיך וגוי שופט ורודה לרדותו במכות ויםורין ,עכ״ל והמבואר בזה שהמכוח שבאו על מ: רים לא היו בכדי שישלחו אח ישראל, אלא לקיים מה ש נאמר לאברהס(לך לך ם״ו י״ד) וגם את הגוי אשר יעבודו דן ,.נכי, ועל כן נעשה לשופט עליהם

לדונם על מעשיהם. וכמו״כ איתא בעדיות פ״ד דמשפט המצריים י״ב חודש והיינו כמ״שכ דהמכוח הן מדין משעם , וקיום

ההבםחה לאברהם, ולפ״ז מבואר מה שנאמרו, פרעה לחוד ועבדיו לחוד. ומצרים לחוד . במכות שבאו עליהם. הרי על כאו״א באו

לפי מעשיו . אש ר הגיע אליו . •י ————»—

מם. & (ו* י״ד) אלה ראשי ביח אבוחם בני ראובן וגו• . ובפרשי״י מחוך שהוזקק ליחס שבטו של לוי עד משה ואהרן, החחיל ליחסם

ייך חולדוח מראובן, עכ״ל. וצ״ב למה הוזקק ליחס אח משה יאהדן, עד שהוזקק ליחס מראובן משו״ז , והנראה , דהנה כפסוק קודם פרשה זו כחיב . וידבר ה" אל משה ואה-רין

ייצוס אל בני ישלאל וגו* ופירוש "ויצוום" היינו מינוי , ימנה אותם על ישראל וכמו "ולמן היום אשר . צויחי שופטים *ל עמי ישראל" (שמואל בי ז4) ועין ברמב׳ ן פנחם כ״ז י״ם יעיין בםפורנו כאן, וכן איחא במדרש רבה, א״ל הקב״ה בני 0יכנין הן רגזנין הן םדחנין הן, ע״מ כן תהיו מקבלים

*ליכם שיהיו מקללין אחכם: שיהיו מםקלין אתכם באבנים • '״1כ. ועיין ברש״י כאן והובא בפירש״י בהעלחך(י"א י״ב)

° וגו״ואומר ויצום אל בני ישראל , ע״מ שיהיו סוקלים אחכם 1מחופים אחכם .עכ״ל. והיינו דנאמר בויצום אל בני ישראל,

יעל מנח כן עליהם לקבל ,והנה איחא בירושלמי קידושין פ״ד ין,,ח , כל שחמניהו עליך לא יהא אלא מן הברורין שבאחיך ,

*'יי״ש והבינו שכל המינויים שבישראל , צריכים להיוח

2 ל פפיוחםים, ולפי״ז מבואר היטב• דכיון שמינם למסה ואהרן ,

הוצרך חיכף ליחסם ולכן סמך לויצום אל בני ישראל מיד , אלא י *?ז י ביה אבותם וגו* , וזהו דיליף בםוהדרין ל״ו : דםנהדרין

ףגריכינ! י להיות מיוחסין , ממסה. דכתיב ,1י*שאו. אתך, אחך ־גדומין לך ליהוי, ע״ש, והיינו דהיכן נאמר יחוסו של משה,

[ימיה מיוחם , הוא כאן באלה ראשי אבתס, וביאורו של יחוס זה• =שנאמר כאן, הוא משוס שנחמנה משה, ,לכן הוא דצריך ליחסו , כפ״ש , וכמו״כ סנהדרין במינוייהס צריכין להיוח מיוחסין ^יעיי״ש בחד״ה אתך . שהקשו דימעם מאחך שלא יהיו בעלי מוס

?יפשה לא בעל מום היה . ותירצו , מ״מ לא הוה משתבר למידרש 5**תך להכי, אי לאו משום דכחיב ומום אין בך , עכח״ד ע״ש•

ןיביאור דבריהם, דרק לדין מיוחסים שנאמר בקרא בענינא לפינוי דמשה , שייך ל*קושי גם לענין סנהדרין שיהיו

:מיוחםים , אבל על ענין בעל מוס הרי לא נחבאד בשום מקום

"שסה שמשה לא היה בעל מום, היה לזה שייכוח למינויו של •פשה וממילא לא שייך לאקושי לסנהדרין לענין זה.

נ• ?°$( סי כ״ב) ויהי ברד בכל ארץ מצרים על האדם ועל הבהמה

ייעל כל עשב השדה בארץ מצרים . ונראה . מדפרמ הכחוב, ;*ים ובהמה ועשב השדה , כל אחד לחוד דהברד לא היה בכל

סקוס , דאס היה כך לא היה צריך לפורטן , וע״״כ דהברד היה

יק היכא דהיו אלה. דהיינו דהיה רק על האדם וכו״, ולא יותר, ויש לאמר עוד דמה שאמר "ועחה שלח העז מקנך וגו״ ׳*ין זה משוס דהבית יהווה שמירה עליהם מפני הברד , משא״כ *0 היה בשדה בלי מחסה אלא דכך נאמרה מכה זו דהברד יהיה \1 על אלה, שיהיו בשדה ולא על אלה שיהיו בבית, ודויק•

f גא•

s ( י״ב מ״ח) וכי יגור אחך גר ועשה פסח וגו•* עיין10'

זגיפב״ן בהעלחך ם• י״ד דמביר דפםוק זה נאמד צווי על ^ערב רב היוצאים ממצרים שיעשו פמח, עיי״ש • חזינן

י כאן שקודם מתן תודה היה שייך גרוח . ועוד ראיה * 1 3 ^ ן־יזה מיבמוח ק.״ , אלא מעחה גבי אברהם דכתיב להיות לך

^י*לקים ולזרער אחייר וכו* הכי קאמר ליה לא חנםב נכרית ןןו י * %

\

26 ושפחה דלא ליזיל זרעך בתרה, ע״ש• הרי דשייך כבר אצל אברהם "נכריה* "ושפחה" וע״כ דנאמר כבר אז גרוה, ועוד ראיה מע״ז לו״: דקאמר זנות נמי (דעכום )בביח דינו של שם גזרו דכחיב ייאמר יהודה הוציאוה ותשרף, ע״ש• הרי דלחמד היה כבר דין

גיורת , וקודם מתן חורה היחה• וכן מבואר בסוטה י״.דאמרה חמר ליהודה כששאל אותה שמא נכריה את א״ל גיורת אני.ע״ש וכן ע״ש בסוסה י״ד: ותרד בת פרעה לרחוץ על היאור אר״י

משום רסב״י מלמד מלמד שירדה לרחוץ מגלולי אביה,ופרש"י לרחוץ לסבול סם לשם גירוח עכ״ל .הרי דמיסך שייכא כבר אז

טבילה ודו״ק . אלא שצ״ע ממש״כ התוספות בשבח קל״ה דקודם מתן חורה לא הוה סבילה עיי״ש וצ״ע•

נכ• שם(י* ג*) ויבא משה ואהרן אל (!רעה ויאמרו אליו כה אמר ה* אלקי העברים עד מתי מאנת לענת מפני שלח עמי ויעבדני• כי

אם מאן אחה לשלח אח עמי הנני מביא וגוי •וכפל הדברים המיאון , ושישלח , דהיה לו לומר רק שישלח• ונראה הביאור

כזה״עפ״י מש״כ הרמב״ם פ״א מתענית ה״ג אבל אם לא יזעקו ילא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה

י נקרה נקרית הרי זו דרך אכזריוח וגורמה להם להדבק ז

במעשים הרעים, והוסיף הצרה צרות אחרות הוא שכתוב בחורה יהלכחם עמי בקרי והלכחי גם אני עמכם בחמת קרי.כלומר שאביא

7ליכם צרה כדי שחשובו אם חאמרו שהיא קרי אוסיף לכם חמה *יחי קרי, עכ״ל • והיינו על מה שאומרים, על צרה שבאה,שזה יק מקרה , בעד זה לבד מהחייבים צרוח יותר, וזהו שאמר משה לפרעה שעל שני דברים יבואו המכוח עליו, על מה שאינו שולח° על מאונו באמרו שהמכוח אינז מעשי ה״, כי אם דרך חכמה ג י

יכשפים, דעל זה לבד מהחייב במכה על מכוחיו. כמש״כ•

נג.( י״ד מי) ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה 0 ^

יאדבע מאוח שנה, ופירוש רש״י והרמב״ן דסלשים שנה אלה

אוספים על ח' שנה , המה היו משנגזרה גזירה בין הבתרים *י שנולד יצחק• וצ״ב הא בגזרה בין הבחרים כחיב(לך לך ט״ו

27 י"ג)ויאמר לאבדם ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה• הרי דגזרה זו נאמרה על זרעו, והיינו משנולד יצחק, וא״כ צ״ב מה ענין למנין מיוחד גם בשעת גזרה זו, דהא הגזרה (היתד.) נאמרה רק על

זרעו, ורק ת' שנה ולא חייל שנה.והגה בפיר״שי על פסוק מ״א דכתיב ויהי מקץ שלשים שנה וארבע מאות שנה ויהי בעצם היום יצאו וגו״, ופרש״י (והוא מהמכילתא) ויהי בעצם היום הזה,

מגיד שכיון שהגיע הקץ לא עכבן כהרף עין, בט״ו בניסן נולד יצחק , בט״ו בניסן נגזרה גזרת בין הבתרים, עכ״ל. וצ״ב כנ״ל מה ענין זמן גזרה בין הבתרים ליציאתן ממצרים , והנראה בזה דחוץ ממה שנאמר בבין הבתרים בגזרת גרות

יעבדוה ועינוי יהא ח1׳ שנה נאמר עוד זמן הקץ מחי שיגאלו כדאיתא ב^רש״י על פסוק מ״ב . דכתיב . הוא הלילה הזה וכי' וכתב דש«« , הו,* הלילה שאמר לאברהם בלילה הזה אני גואל את בניך, עכ״ל . דהנה בגלות בבל נאמר זמן גלותן שיהא שבעים שנה. ובגלות אדום הגלות הזה לא נאמר זמן. דבכל זמן שיעשו חשובה יגאל אח ישראל , דכל שעה ושעה ראויה לגאולה , ואשד זה הוא מעיקרי האמונה שאחכה לו בכל יום

שיבא. (עי״ בהלכוח מלכים פי״א הי״א ודו״ק). אך נאמר TP שבו יגאלו עכ״פ . כדכתיב, ויפח לקץ ולא יכזב(חבקוק ב)

יאס לא זכו חייו , יהא״בעחה" (סנהדרין צ״ח) בעת הקץ שהובטח *ליו , והמבואר לפנינו דבגלות מצרים היו ב* הדברים .נאמר זמן גלותן ושעבודן דהו לת״ שנה, ונאמר גם הקץ מתי שיגאלויאיתי בילקום תהלים סימן תתם״ה. אין ישראל נגאלין אלא כ י

ך ה״ דברים: מתוך צרה , מתוך תפלה, מתוך זכות אבות, י ת ה

°תיך חשובה ומחוך הקץ וכו״. וכן את מוצא כשנגאלו אבותינו ממצרים, מתוך ה״ דברים נגאלו וכו״ ע״כ עיי״ש.

י־ייי מפורש דנאמר בגלות מצרים כמו בגלות אדום קץ לגאולה יזהו דאיתא "הוא הלילה שאמר לאברהם בלילה הזה אני גואל

ת בניך, דהיינו דנאמר לו ג״כ קץ, דבלילה הזה יגאלו בניו י ז

ביאר היסב הא דכחיב זמן מושבן ח״ל שנה , שהוא משעה פ י

5גזרה הגזרה, וזהו שאמר ג״כ ויהי מקץ ל״ שנה ות״ שנה

ז זה הוא זמן אחר, לא ההוא דכתיב שם , דמה דכתיב שם ס ז י

ך1° דתי שנה הוא ־ומן-ג^דת-^עבדות ובינוי , והוא נגזר על

28 זרעו פשעה שנולד יצחק, אבל זמ? זה דח״ל שנה הוא זהן הקץ

שנאמר לאברהם, שבו יגאלו בניו , כמוש״כ , וזהו דאמר מכיון שהגיע הקץ כהרף עין וכוי שהקב,,ד, עשה שלא יצטרכו להתעכב

כהרף עין, ע" י שבם״ו בניסן וכוי , ומבואר זה ע״יפ מה שאיתא בהגדה של פסח, ברוך שומר הבטחתו לישראל , ברוך הוא

שהקב״ה חשב את הקץ וכוי , והיינו ששמר הבטחתו לאברהם שבלילה הזה אני גואל את בניך, וחשב שני זמנים אלה, של

זמן גלותן וזמן הקץ שיסתיימו ויגיעו כאחד, שלא יעכבןישר זאת ע״י מה שלידת יצחק כהרף עין ממה שצריך, ואי א וגזרת בין הבתרים היו ביום אחד, ודו״ק • והנה במדרש

j ) איתא שאת הארבע מאות שנה שהיו צריכים להיות במצרים והיו

j יק מאתים ועשר, והיינו משום שהעת שנולד יצחק התחיל המנין ן ומקו״א יש במדרש, שקושי השעבוד השלים המנין ונראה דנאמר | כאן שני דברים. א• גלות של ת' שנה . וב• עבדות של תישנה,

j והנה לזה שנגזר ת4 שנה גלות , השלים מה שמנו כבר מעת j לידת יצחק . דנחשבו שנים אלה לגלות , אכן עבדות לא היה

ן כשנים אלו, ולזה דשיעור עבדות דת* שנה השלים קושי j העעבוד ,דהיה כמו בתי שנה • והנה אם היו משועבדים ועובדים

I כבר בשיעור של ת' שנים, אך בגלות לא היו עדיין ת' שנה, ן יייו צריכים עוד להשאר במצרים. וכן להיפך אם גלותם כבר

ן נמשך ת' שנה , ואך לא ענו אות־־ו בשיעור עבדות של ת' שניםיו צריכיימ להשאר עוד במצרים . ולזה היחה רחמיו של הקב״ה, | ה לחשוב ולכוון בדיוק נמרץ שיהיו שחי גזרוח אלה נגמרים

ביחד ברגע אחד , כדי שלא יצטרכו להשאר אף רגע אחד מיוחד כמצרים, וזהו שאמר כאן, ברוך וכוי שהקב״ה חשב את הקץ , | יכמוש״כ , וזהו שאמר( שמוח ג' זי) כי ידעחי את מכאוביו

j יהיינו דכיון שנצםרכו לשער קושי השעבוד שיהא שיעור עבדותוי בקושי, הזמן הקטן, דומה לשיעור עבדוח ועינוי של נ י ע j 1

' שנה ולשער זאת אין בשר ודם יכול לעשות, ורק הקב״ה j מ כעצמו רק הוא יכול לעשוח זאח, וזהו שאמר כי ידעחי את

מכאוביו , דמכאוביו , דהיינו הקושי "ידעתי" בידי לשעונו בחשבונו הנכון, וידעתי כי הגיע הזמן . וזהו דאמד (שם ו' אי) ויאמר ה' אל משה עתה חראה אשר אעשה לפרעה

1מבוארים הדברים , דהנה משה טען לפני ה' דמאז באתי אל

>11

י;: 29 ^אל פרעה הרע לעת הזה , ע״ז ענהו השם, עתה תראה וגוי.

דדהיינו דעתה שהרע והוכבד השעבוד • אדרבה על ידי זה יוכשר ,להיות גאולתם ופדות נפשב, כך גם נשלם גם ה״ועבדום וענו"

של הה״ סנה. ; • נד;

ברמב״ן על התורה סוף פרשת בא כתב דזכירת יציאת מצדים כחובה יבמזוזה, ע״ש. וצ״ב היכן •אמר, וא״ל דכיון שמוזכר תפלין , ^יתפלין הויא כמאן דמוזכר בהו יציאת מצרים דהא כחיב והיה <לאוח על ידכה ולטוטפות בין עיניך כי בתזק יד הוציאנו ה' ימםצרים, ועוד נראה דהנה כתב הרמב״ן על הפ0וק שמע ישראל \ ה' אלקינו, וז"ל.ואחה צריך להחבונן בזה, כי שנה הכחוב

^נכאן לומר ה* אלקינו ולא אמר אלקיך וכוי, אבל הזכיר *ביחוד ה* אלקינו כי עשה עם משה אח הגדולות ואא הנוראוח

Jלעשוח לו שם חפארח עכ״ל. הרי דב״אלקינו" נרמז בזה הנסים , והנפלאות והיינו יציאת מצרית בכללן.

\ °$(יב בי) החדש הזה.פרש"י נתיקשה משה על מולד הלבנה באיזהעור חראה וחהיה ראויה לקדש, והראה לו באצבע אח הלבנה י *ש

יקיע ואמר לו כזה ראה וקדש וכי יש שיעורין בדבר כל ן ניואי0 אוחה יכולין לקדש החודש , ועוד צ״ב מאי א״ל "כזה" ^ש

י לא ראה לבנה, שצריך היה להראוח לו\הנראה בזה, דזה כ \ י \ אמנם דמחי שרואין הלבנה יכולין לקדש ואם לא רואין עדיין

| *ותה לא יכולים לקדש , אבל אין זה רק מפני שלא רואין | יעכשיו רואין, אלא שנאמר דין שיעור בדבר , דכשחראה בשיעור

n יכולין לקדש החדש, ואמנם זה נכון דאין נפ״מ בדבר, T j שכשרואין אוח שיש כבר השיעור, וזהו השיעור בכדי שיראוה, \ ילי יצוייר שיעשו זכוכיח סגדלח ויראוה קודם • באמח לא : י י יכולין לקדש. שעדיין אין השיעור .והנפ״פ בזה יהאי שמקדשי ן ע״פ חשבון ואז יהא ע״פ חשבון שהמולד ז י ה

״ ה כבד, הרי ו' שעוח מיכםא םהרא ואי אפשר לראותה , דאם? מפני שא״א לראוחה הרי כיון שע״פ החשבון ידעינן שהמלד י

ה כבר,יהיו יכולים לקדש אבל אם נאמר־דין שיעור בלבנהו שיעור חראה, הרי כל זמן שלא יהא שיעור זה שאפשר ץ נא י

3b . 1 לד:*!•{.:• 4 א'ז*> לקדש. ודהר יה גפ-יי׳ י-לה״״ל : דהא קימ״ל כזה ראה וקדש,והחשבון והראיה בהדדי נינהו עכ״ל: עיי״ש בארוכה

הרי לן מפורש כמוש״כ . והמבואר היסב מש״א באיזה שיעור תראה ותהיה ראויה לקדש, וא״ל כזה ראה וקדש, דא״ל "כזה"

כשיעור ראיה זו כה ראה וקדש, (ומובן עפ״ז מה שנתקשה משה בדבר , ונתקשה בשיעורו.(מה שהוסיף החזו״א ו, בשבט הש״ו

ירושלים)•

נו • בשלח (י" ז י" ב) ויהי ידי־ ו אימונה עד בא השמש• ו צ" ב מאי

״עד בא השמש" , והנראה . דהנה מבואר בפידש״ג לעיל פסוק י' שבתענית היו שרויים , עיי״ש r וכאן בפי, "ויהי ידיו אמונה"

פירש״י דהיינו שהוא התפלל, וכן מפורש באונקולום, עיי״ש. יהנה בתענית יש עוד תפלה , והיא "נעילה" . וכתב הרמב״ם נפ״א מתפלה ה״ד וז״ל. וכן תקנו תפלה אחר תפלח מנחה סמוך

לשקיעת החמה ביום התענית וכוי וזו היא התפלה הנקראת תפלת נעילה , כלומר ננעלו שערי השמים בעד השמש ו נסחרה, עכ״ל

הרי דזמן תפלת נעילה וענינה, היא סמוך לשקיעה החמה, וזהו דמבדאר כאן. דהרי תענית היה, דמשה התפלל , דהיינו "ויהיו

יייו אמונה" כמש״כ• ואי דו הזלה היתה, היינו התפלה המיוחדה של תענית שהיא תפלת ניץילה, שיהא" עד בא השמש * כמש״כ •

V

ו. ז. יתרו( י״ח חי) ויספר משה לחחנ.׳ את כל אשר עשה ה' לפרעה וכוי

ינראה דביאור "ויספר" דיש דין מיוחד של סיפור נסים שעשה יז<.כדכתיב (חהלים ק״ז כ״ב) ייספרו מעשיו ברנה, וכמו״כ כחיב

(שם ק״ח בי) שירו לו זמרו לץ ;ד׳,;ו בכל נפלאוחיו , דהיינו יצייכים לשוח ולספר נפלאותיו, , ולכן , קודם לא היה יכול לקיים דין זה של ספור דלא דיה למי, דהרי כל ישראל ידעו

ל זה , אבל כשבא יתרו וה10 לא ידע מכל בכל , מיד קיים °כ °^ה רבינו דין של ויספרו מעשי־ ו ברנה, והנה דין זה של

°פיי הוא חוץ מן דין הודזה;, והנה בשו>£םים(ה' ב' הפםרחישלח ) בפרוע פדעוח בישראל בהתנדב עם ברכו ה", והביאור כ

*יהא חייב אדם לברך על הדעה כשם שמברך על הטובה (ברכות 1

"י) וזה דאמר בין "בפדול פ,יע:ית״ כשישנם צרות ובין נ

;?1בהתנדב עם" כשיש סובה "בוכו היי החיוב לברך ולהודות להשם (וכבר ביארו המפרשים כן) והנה כתוב שם פסוק ט״ו "לבי לחקקי ישראל המתנדבים בעם ברכו ה', והוסיף בזה החילוק בין ברכהעל רעה לטובה הוא • דעל רעה ההודאה הוא לבינו לבין עצמו אבל על טובה איתא בברכות נ״ד: דצריך לאודויי קמי עשרה, '-וגט דיהיו הרי מינייהו רבנן (וכן בר״מ פ" י מברכות ה״ח)" מתי זה מתקיים הודאה :וזהו דאמר "המתנדבים בעם ברכו ה4

יעל סובה "לבי לחקקי ישראל" כשתרי מינייהו רבנן• ואמר עוד, :״רכבי אתנוח וגו והלכי על דרך שיחו מקול מחצצים בין משאבים ישם יתנו צדקות ה* וכוי" , והיינו דין סיפור מקרא ד״ויםפרו

::מעשיו ברנה" אמר "שיחו" "יתנו צדקוח הי" כמש״כ. נח.

$1*( י״ח יי) ויאמר יהרו ברוך ה' , כי בדבר אשר זדו עליהם. ^עיש״י אשר זדו עליהם אשר הרשיעו, אבל באונקולום תרגם

ףיי חשידו" והביאור בזה, דהנה ידוע מה שהשיב ר' איצעלע '0ייאלאזין לשר רוסי , כששאלו מאי האי דכתיב "הללו את ה'

s <כל גויים שבחוהו כל האומים כי גבר עלינו חסדו" וכי גבר ^סדו על ישראל צריכים הגויים להלל לה', ענהו ר״א מיד,

\ 1״לא עם ישראל לא יודעים מזימות לבבכם בפםרבורג במינםםוריום 5להיע עליהם, והי מפיר עצתכם הרעה, ורק אתם הגויים יודעים

i י

ן3חםדי ה' על ישראל, שאינכם יכולים להפק זממכם לפועל , |ילכן אתם המחויבים להלל ולשבח לה' על זה . והנה איתא

!*לשה היו באותה עצה,אלו הן, בלעם, איוב, ויתרו, (סנהדרין ^'י) . והנה איתא דבעכו״ם מחשבה רעה הקב״ה מצרף למעשה

(קידושין ל״ם: תד״ה מחשבה ומקורו ירושלמי פאה פ״א ה״א ) יהרו שידע כל אשר חשבו המצרים על ישראל, הוא אשר

ולפי״. יאה המדד. כנגד מדה גס על כל מחשבותיהם, ולכן אמר "כי בדבר

י זדו עליהם" בכל מחשבוחם. כדת״א . אבל עם ישראל לא *שעי מזה כלל. י י

נט. ^ ( י״ח כ״ב) והיה כל הדבר הגדול יביאו אליך וכל הדבר *?lv הקטן ישפטו הם. ובפסוק כ״ו את הדבר הקשה יביאון

׳ פשה. וצ״ב מאי הויא דבר גדול , ומאי הויא דבר קשה.

32 ונראה, דהנה איתא ברמב״ם פייה מהלכות סנהדרין ה"א,אין דנין לא אח השבט שהודה כולו ולא אח נביא השקר ולא את כהן גדול בזייני נפשוח אלא בב״ד הגדול וכוי וכו, שנאמר

כל הדבר הגדול יביאו אליך, עכ״ל• והיינו דברים שבעיקר דינם נאמרו שדין כזה צריך להיות נידון בב״ד הגדול של ע״א. והיינו כוונח דבר הגדול. והנח יש עוד דבר הצריך לב״ד של ע״א. הא דאיתא ברמב״ם פ״א מהלכוח ממרים ה״ד וה״ה דכל דבר נולד ספק בהלכה או שנחלק הב״ד ולא היה

בהם הכרעה, עולין לעזרה לב״ד הגדול, והס מכריעים ההלכה, ע״ש • והנראה דהיינו דבר הקשה ומבואר זה במה׳ דכחיב

בדברים(א' י״ז) והדבר אשר יקשה מכם חקריבון אלי ושמעחיו והנה החילוק שבין שני הדברים הנ״ל הוא, דהא דצריך ב״ד של ע״א מצד עצמו, הרי הפסק וגמר דין, והדבר נחתר ע״י הב״ד הגדול . אבל הכרעה כשנחחלק ב״ה בפסק ההלכה. הרי הכרעח ב״ד הגדול הוא רק איך הויא ההלכה.אבל גמירח

הדין ע״י הב״ד ההוא , ולא הב״ד הגדול, וזהו שאמר דהדבר אשר "יקשה" חקריבון אלי ושמעחיו, רק "ושמעחי" ולא פסק

ההלכה וגמר דין.

ם. שס(י"ם זי) ויחד יחדו על כל הסוכה אשר עשה לישראל וגוי,

ייאמר יחדו ברוך הי אשר הציל אחכםמיד מצרים וגו* .והנראה דהנה בשו״ע או״ח סימן רי״ם םק״ד מבואר דאפשר לברך ברכח הגומל על טובח חבירו , וכחב הרמ״א הסעם בזה״ל, ואין זה כרכה לבטלה פז המברך אע״פ שלא נחחייב בברכה זו, הואיל יאינו מברך רק דרך שבח והודאה על טובח חברו ששמח בה , עכ״ל • וכחב המ״ז משמע דוקא ששמח בלבו על שזה נתרפא או

יצל ,אבל אינו שמח בלבו כל כך, אלא שאומר כן מפני השלום, 3

**ן לברך בשם ומלכות, דהויא ברכה לבטלה, עכ״ל. וזהו המבואר כאן , "ויחד יחדו על כל הטובה", דהיינו ששמח על

*סובה, ולכן "ויאמר יחדו ברוך הי אשר הצילי", דהיינו יכיר ברכח הגומל דםשום ששמח על טובת והצלח ישראל, היה

ל לברך על כך ברכח הגומל וההודאה . ו כ י

33 סא*

שם (י״ם זי) ויבא משה ויקרא לזקני העם וישם לפניהם את כל הדברים האלה אשר צוהו הי. ויענו כל העם וגו״,ויאמר ה' אל משה הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם

בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם, ויגד משה אח דברי העם אל ה' , ויאמר היאל משה לך אל העם וקדשתם היום ומחר וכבסו

שמלחם, והיו נכונים ליום השלישי כי ביום השלשי ירד ה' לעיני כל העם וגו: וירד משה מן ההר אל העם ויקדש אח העם ויכבסו שמלחם, ויאמר אל העם היו נכונים לשלשח ימים אל

תגשו אל אשה וגוי , ויוצא משה את העם לקראח האלקים וגו'4 והנה נאמר כאן ד' דברים לקראת מעמד הר סיני, א• הכנה • (והראיה דנאמר דין הכנה חוץ מ^ין פרישה מאשה, הוא ממה שנאמר בלוחות השניים /כי תשא ל״ד בי/למשה "והיו נכונים

לבקר" והרי משה היה בין כך פרוש מאשחו, וע״כ דנאמר דין "הכנה" לחוד כמש״כ.) ב. כבוס בגדים: (וכבום זה דנאמר בקר*

הוי רק לנקיות , ולא טבילת הבגדים, כדאיחא ביבמוח מ״ו: עיי״ש , ועיי באונקולוט). ג• פרישה מאשה. ד. יציאה לקראת

האלקים. והא דלא נאמרו דברים אלא בצווי הראשון, נראה דהנה כחבחש״ייעל הפם־וק "ויאמר ה' אל משה וגוי, ויגד משה אח ד^רי העם" חשובה על דבר זה , שמעחי מהם שרצונם לשמוע ממך, שאינו דומה השומע מפי שליח לשומע מפי המלך רצוננו

לראוח אח מלכנו, עכ״ל ,והיינו דקודם נאמד רק "בעבור ישמע העם בדברי עמך" והיינו דישראל היו רק שומעים מה שהקב״ה

מדבר עם משה, והם רצו שהקב״ה ידבר אליהם, "רצונכם לשמוע ממך" "רצוננו לראוח אח מלכנו", והקב״ה הסכים על ידיהם ילזה הוא שנחחדשו ד' דברים הנ״ל . וכאשר יבואר, ולכן הוא דלא נאמרו . דברים אלא קודם • דרק עחה כשנחחדש

יהקב״ה ידבר אליהם, הוא דשייכי הדברים הללו, ויבואר דהנה בברכוח כ':בחד"ה בהרהור, מ״מ בעל קרי מוחר רק בהרהור

ילא להוציא בשפמיו בדבור. כדאשכחן בסיני דהיה שם דיבור יהיו צריכים לסבול, ואע״פ'שה״־ו שות?ין,,שמוע כעונה,עכת״ד

*יי״ש. והיינו הדין הגי פד*שה מאשה• ומבואר דאם היו רק שומעין אין הקב״ה מדבר עם משה אין בזה רק דין של הרהורובל מכיון שהקב״ה דיבר אליהם שייך והרהור מותר לבעל קרי

34 בזה דין "שומע כעונה" והרי הוא כאלו דברו• ודבור בחורה | אסור לבעל קרי,ולכן היו צריכין לפרוש מאשה . והגי דברים | האחרין יבואר עפ״י מש״כ הר״מ בפ״ל משבח ה"» . די דברים

| נאמרו בשבת וכוי , זכור ושמור וכוי , כבוד ועונג וכו• ; איזהו כבוד זה שאמרו חכמים שמצוה על אדם לרחוץ את פניו

1 ידיו ורגליו בתמין בערב שבת מפני כבוד סבת ונתעטף בציצית ן ייוסב בכבד ראש מיהל להקבלת השבח כמו שהוא יוצא לקראת \ המלך , וחכמיה הראשונים היו מקבצין תלמידים בערב שבת t ומתעםפין ואומרים בואו ונצא לקראת שבח המלכה. ומכבוד

i השבת שילבש כסות נקיה וכוי עכ״ל • ו בפי.יו ה״ט מתובל ומזיק \ ׳נינים וכוי ואם היה ערב שבת בין ה;;משוח >לטור מפני שברשות

א רץ כדיי שלא תכנם השבת והוא אינו פנוי• עכ״ל• י י ה י והיינו דבכבוד שבת נאמד דצריך לישב בכבד ראס בערב סבת ־ יליחל להקבלת מני השבת • וזהו ג״כ כאילו יוצאים לקראת

וי

לר• ועוד דבר כםוח נקיה, וזהו המבואר כאן דכיון דאםרו ס ז } י j "רצוננו לראות את מלכנו" והי ידבר אליהם, לפ״ז מדין הכבוד

| היא ג' דברים, א• הכנה. דהיינו ליחל ולצו״ות לקראת זה • J כ. כבוס בגדים, דהיינו כםוח נקיה • ג• יציאה לקראח אלקים

i דכל זר דיני כבוד. וכמש״כ. אבל אם היה רק דהקב״ה דבר עם י מסה, והם היו שומעים לא היה שייך כל זה.

\ שם(י"ט טי) וגם בך יאמינו לעולם . (בהעלחך י״ד זי) לא כן \ עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא• והנראה דהנה כששני נביאים \ מכחישים בנבואחם אחד או! השני, הרי שניהם מוכחשים, אבל

ן נבואח משה א׳k לאף אחד להכחישו. כמבואר בפ״ח ה״ג מיםו״הח \ ?יי״ש. וזהו דאמר "בכל ביחי ב •מן הוא" דרק הוא הנאמן , j יא״א להכחישו, וזהו ג״כ המבואר "וגם בך יאמינו לעולם".

ג . j 0 | שם( י״ט י״ט) מסה ידבר והאלקים יעננו בקול. והנראה דהנה

ן »חד החילוקים בין משה לשאר הנביאים, הוא דשז:ר הנביאים לא יכלו לשאול , ורק נאמר להם. אבל משה רבינו היה יכול

למאול, כדכתיב "עמדה ואשמעה מה יצוה ה' לכם" "ויקרב משה אח משפטן לפני הי" כמבואר בע״ז ה״ו מיםו״הת ,םנהדרין חלק

^ככיאור הי״ג העקרים הימוד השביעי עיי״ש.

^יהנה כתב הר״ם בפ״ח מיםוה״ת ה״א, וז״ל . משה רבנו לא :האמינו בו ישראל מפני האוחוח שעשה וכוי ובמה האמינו בו ,במעמד הר סיני שעינינו ראו ולא זד , ואזנינו שמעו ולא :אחר, האש והקולות והלפידים , והוא נגש אל הערפל והקול :פדבר אליו ואנו שומעים וכו* עכ״ל . ולפ״ז כל מה שהיה

׳מיוחד במשה רבינו ראו את זה במעמד הר סיני דהא ע״י מעמד •הר סיני נתאמת נבואתו ועפ״ז זהו המבואר "משה ידבר והאלקיס

;יעננו בקול" דהיינו דהש* עונה למשה כששואל, וזהו מיוחד :במשה רבי נו כמשנ״ד , ובמעמד הר סיני ראו אח זה.

סד . משפמימ (כ״ב כ״ז) ונשיא בעמך לא חאר. ונשיא היינו ראש

הסנהדרין או המלך , כמש״כ הרמב״ם בפרק כ״ו מהלכוח םנהד• י!,,א , אבל לענין קרבן , נשיא הוא דוקא המלך,עי* בפט״ו

פהלכות שגגוח ה״ו. והםעם דשם בעי שלא יהא עליו רשוח מאדס מישראל ע"ש.ובהריוח י״א . משא״כ הכא, כל שהוא נשיא בעמך

ייב על קללחו . _ , = ח

םה• #ס( כ״א כ״ב) וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה

ילא יהיה אסון, ענוש יענש , כאשר ישיח עליו בעל האשה ונתןלילים, ואם אסון• יהיה ונחח נפש וכוי וערש״י ונחן בפלילים 3 3

*1״י הדיינים , עכ״ל • ולכאורה מאי כחב ב״ד הכא, לכחוב דחייב יחי לא. ומבואר הדבר ע״פ מש״כ התוספות בכחובוח ל״ג : ד״ה לאי. דבקם ליה בדרבה םגי' , מחויב לצאת ידי שמיס, ולפ״ו יזיינו דאמד, אם לא יהיה אסון, אזי "ונחן בפלילים" יש לו לחייבו בב״ד חשלופין, אבל אם אסון יהיה , דקם ליה בדרבה

'ני', אין דין ב״ג , ורק לצאח ידי שמים. 8

םו. תייםה(כ"ה ב*) ויקחו לי חרומה מאח כל איש אשר ידבנו לבו

ת?חו את תרומחי •וכן בויקהל(ל"ה בי) קחו מאחכם חרומה לה*

ל נדיב לבו יביאה.והנראה דלקיחת התרומה היה צווי, ואך כ

? על הציבור בכללו , אבל על כל יחיד ויחיד לא היה מצוה ד

;לחביא, ורק מי שרצה להחנדב היה מביא, וזהו דמבואר בקרא קתו

|מאתכם , והיינו מהציבור דקאמר בלשון רבים, והוא צווי, יזפסיים כל נדבה לבו בלשון יחיד , דעל היחיד רק מי שנדב,

יוכן בקרא דויקחו לי הדומה, קאי על הציבור, וסיים כל איש

דיינו דהיחיד אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי, וחקחו 4מיוחר לכאורה, אך דזה קאי על היחיד , ורישא דקרא צווי

י * -T—rr-m . ״ י ב י צ *ל ה• TO \

|שם( כ״ח וי) שמן למאור בשמים לשמן המשחה ולקםרת הסמים, 1 ושאל אחי הרר״פ אח הרב נ״י למה נאמר שמן למאור ובשמים 1לקםרת הסמים, בפרשח נדבה המשכן, הא מחרומח הלשכה היו יצריכים לבא, וענהו, דהרי שמייני למלואים היה באי בניסן j• ובשבעת ימי המלואיס מבואר ברמב״ן (סוף פרשת פקודי ע״ש)

ן־דהדליקו הנרוח, והקםירו קםרח םמים^ולזח הרי •מחרומח הלשכה ^שמביאין מהם הקרבנוח, הוא מאחד לניסן , ולכן על ז* ימי ן המלואים , הצםרכו לנדבה מיוחדח , וש:1ל אחי נ״י ,ללפי״ז

jהרי גם קרבנוח היו צריכים להכחב בפרשה זו, וצ״ע•

1י1גיה(כ"ם לי) שבעח ימים ילבשם הכהן תחחיו מבניו אשר יבוא • *ל אהל מועד לשרח בקדש. ובפרש״י אשר יבא וגוי , אוחו

״ כהן המוכן להכנם לפני ולפנים ביוה״כ וזהו כהן גדול וכו, | 7כ״ל • וצ״ב, וכי למה הוצרך לחח םימנין בכדי לדעח דבכה״ג נ מיידי ,לכחוב בפירוש כהן גדול ,או כה? הראשי. והנראה | ע״פ שימח הראב״ד בהלכוח כלי המקדש פ״ד הי״ג. דמה שאמרו

ן נתרבה שבעה , ונמשח שבעה, דבעינן שבעה לכחחילה, ה״מ [לעבודה יוה״כ , אבל לעבודה כל השנה לא בעינן גם לכתחילה jשנעה , בכדי שיוכל לעבוד בחי בגדים, ע״ש. ומבואר היסב

j ייק ל״אשר יבא אל אוהל מועד לסרח בקדש", היינו כהן גדוליוה״כ הוא דבעינן "שבעח ימים ילבשם הכהן וגו׳״. 5

סס• ^0( כ״ס ל״ח) וזהו אשר חעשה וגוי שנים ליום חמיד , אח j הכבש האחד תעשה בבקר , ואת הכבש השני חעשה בין הערבים. יהנה פרשה זו כשנאמרה בפרשח פנחס(כ"ח די) כחיב:אח הכבש

i

1<חד וגוי • וצ״ב מ״ש כאן כתיב "האחד" וכאן כתיב "אחד" גיהנראה דהנה איתא במנחוח נ• לא הקריבו כבש בבקר, לא יקריבו ^נין הערבים, בד״א שלא נתחנך המזבח, אבל נתחנך המזבח יקריבו

|בין הערבים• וכן ברמב״ם פ״א מהלכות תמידין ומוספים הי״ב.ולפ״ז מבואר היטב דבפרשת חצוה דנאמרה פרשת תמירים בחינוך *המזבח. לכן כתיב "האחד", דמשמע הראשון , דיהיה הוא של בקר [יאשון, ראם לא הקריבוהו, לא יקריבו גם סל בין הערבים.אבל *!כפרשת פנחם דנאמרה פרשת תמירים לדורות, ולדורות כשנתחנך,המזבח, אזי הדין דגם אם לא הקריבו בבקר , יקריבו של בין

^הערבים, ולכן כתיב "אחד" , דמסמע רק אחד ולא ראשון.דאינו 1*ריך להיות דוקא הראסון•

*

P^j( כ״ח ל"ב)והיה פי ראשו בתוכו &פה יהיה לפין סביב ^סעשה ארג כפי תחרא יהיה לו לא יקרע, ובפרש״י לא יקרע

^כדי שלא יקרע , והקורעו עובד בלאו וכוי. והיינו דכי דברים \*אמד בלא יקרע, א• דץריך לעשות פי ראשו וגוי כדי שלא יקרע

3 j וכ. נאמר לאו על הקורעו• והנה באונקולום תרגם "שלא יתבזע"

!•11״יינו כפירוש הראשון • דצריך לעשוח כן פי ראשו כדכתיב ן כקרא• כדי שלא יקרע. והנה ביומא עב: מוכיח הגמרא דנאמר

|כזה לאו על הקורעו, ולא נאמר דהכוונה רק כדי שלא יקרע, \יא״כ היה צריך לכתוב "שלא יקרע" ומדכחיב "לא יקרע" משמע ״שהוא לאו, ע״ש• ולכאורה לפ״ז מאי הראיה דנאמר ג״כ "כדי

i

jשלא יקרע" כדתרגם אונקולום , אולי דק נאמר לאו על הקורעו jיחו לא. והנראה דהנה בפרשת עשיית הבגדים( פקודי ל״ס כ״ג)

ו־

!כתיב ופיהמעיל בתוכו כפי תחרא ש־*ה לפיו סביב לא יקרע. ןייינאמד דרק נאמר לאו בלא יקרע, והמוכרת דנאמר ג״כ דצריר |לעשות שפה כדי שלא יקרע , וממילא שייך זה ג״כ לעשיית הבגדי

j(אלא דצ״ע דשם ת״א "לא יתבזע" , ולא ״דלא" , ולפמש״כ הרי ןכעשייחם מוכרח להיוח התרגום "דלא" וצ״ע.)

עא. ^־דיש מרבה מאיש , דבצלאל היה בן י״ג שנה. וצ״ב מאי

*יכפו! לן בזה דיהא גדול, והנראה דכיון דאומן קונה בשבח יעל כן היה צריך למוסרו אח״כ לציבור , ואם היה קטן

38 fj ^יא היה יכול למוסרו לציבור(מופלא סמוך לאיש יכול ג״כ

למוסרו לציבור והביא ע״ז ראיה מע״ז) ועוד דעשיית המשכן ;!כליו , היהצריך להיות לשמה, ואס היה קםן , לא היה מועייי

*צו נתו •

עב. "£"ע הא דמבואר דהין״היה מכלי שרת,דהא היה רק לעשיית שמן

J>

?המשחה, ושמן המשחה לא עשה רק משה. ומבואר דכלים שעשה חמשה משיחחן מקדשחן, וא״כ איך נחקדש ההין קודם לעשיית

י^מן המשחה, דהא ע"י נעשה השמן המשחה וצ"ע.

| עג• |^יי1א דמשה נחקשה בעשייח המנורה . והראו לו בשםים.וארבעה מלאכים היו צריכים להראוחו• וצ״ב מה נחקשה כ״כ, הא בביח

שני עשו ב' מנורות , ומה היה קשה למשה יוחד מהם, והנראה |;יהנה כפחריה ופריליה וככר זהב מעכב לדורות , אכן שיעור גודל

^הפרחים והכפחורים לא נאמר, ויכול לעשוח גודלן איך שירצה *כן זהו רק לדורוח. אבל במנודה משה נאמר דין חבניח. דיהא

ןכצורה הלזאח ובגודל הפרחים וגודל הכפתורים בדיוק כמו ףיצםוה • (ודין חבניח נאמר רק לשעה. כמבואר ברםב״ן)וע״ז

^יא שמשה נחקשה לעשוח בדיוק כגודל שנאמד לו.

עד.י תשא (ל״ב י״ג) זכר לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך ,אשד כ

*שבעת להם בך, ותדבר אליהם ארבה אח זרעכם ככוכבי השמים,ל האיץ הזאת אשר אמרחי אחן לזרעכם ונחלו לעולם. וצ״ב כ י

, לענין שלא יכלה את *י שייך טענח דוכל האיץ הזאח וגו4 ס

*שיאל , והנראה , דהנה עה״פ (י4) ועחה הניחה לי ויחד אפי גיס ואכלם ואעשה אוחך לגוי גדול, איחא ימדרש רבה פמ״די רב יצחק. אמר משה רבו ן העולם וכו- ו״יא עוד אלא כשם ס *

שבעח לאבות וקיימת עמהם בריס״שנאמר (ויקרא כ״ו) וזכרחי נ ״

*ת בדיתי יעקב, כך אף לשבםיס נשבעת וקיימת ברית עמהם.ם עמהן ברית ,שנאמר (ויקרא כ״ו) וזכרתי י נין שהקב״ה ^ מ י

נ בריח ראשונים, זו בריח שבסים , ולדבריך הדי אתה מעמיד ז -ו

39 3 ׳משבט לוי שאני משבטו, מה יש לך לומר לשבט ראובן ולשבטים ,אחרים ,אמר רב יצחק, אוחה שעה לא היה יכול להשיבו, אמר

הקב״ה יפה אמרח מיד וינחם ה* . ע"כ.והנה בריח זו שכרוחה ,לשבטים, איחא בפירוש הראב״ד לח״כ בחוקותי פרק ח״ ,"כרח

הקב״ה בריח שלא יכלה אח זרעם". עיי״ש ואיחא בב״ב קט״ו ;:גמירי דלא כלה שבםא. ויש לעיין אם רק לענין זה נאמר ברית

!השבטים, או דנאמר בריח זה גם לענינים אחרים«והראיה לזה מהא ^יאיחא בספרי דברים פי״ ח״ עה״פ (א״ח-) ראה נחחי לפניכם אח ־האדץ בואו ודשו אח הארץ אשר נשבע ה״ לאבחיכם לאברהם ליצחק וליעקב לחח להם ולזרעם אחריהם, ואיחא בסעדי , אשר נשבע

?ה' לאבותינו שאין חייל לאברהם ליצחק וליעקב וכו',א"כ מחייל ןלאבחיכם, אם לענין שבועת אבות, כבר נאמד, אלא זו ברית

?השבםים שנאמר שבועות מטות אומר סלה, ע״כ (ע״פ גרסת הגר״א) גיןהדי דבריח השבטים היה לירושח הארץ ולחלוקתה, דהיתה

לשבועה וברית לשבםים שירשו את הארץ , ויחלקו אוחה להם , ויזהו דכתיב בואו ורשו את הארץ אשר נשבע ה״ לאבתיכם וגו* |לתת להם ולזרעם אחריהם, ושבועה זו היא ברית השבםים כמפזרש

|כס>ורי. ולפ״ז נראה עוד , דאדרבה דבריח השבםים הוא לירושת j יחל ו קת הארץ, ומשו״ז הוא דלא כלה שבטא. ובזה יבואר מה שאמר ןי״כתוב בוישלח(ל"ה י״א) ויאמר לו אלקים , אני א-ל ש-ד-י פרה

!ורבה גוי וקהל עמים יהיה ממך וגו* , ואח הארץ אשר נתתי לאברהם וליצחק לך אחננה ולזרעך אחן אח הארץ• ובת״א עה״פ

"יקהל עמים" "וכנישח שבסין", והמבואר בזה דה* הבםיח ליעקב ב״ דברים• "גוי" דעם ישראל יצא ממנו • ב. "וקהל

עמים" והיינו דיהא ממנו שבסים, וע״ז מיד אמר "ואח יגו״", דבירושת הארץ נאמר שבסיס, דירשוה שבסים, ושבטים *לו יצאו ממך. וכן מבואר הדבר בפרשח ויחי (מ״ה מ״ז) עיין*יל אוח ס״ז בשוני , ויבואר באופן שכחבנו כאן, ואין ל

להאריך. ולפ״ז נראה דמה שאמר משה וכל הארץ הזאח אשר 1*בעתיאחן לזרעכם ונחלו לעולם• וזהו המבואר במ״ר דמשה

*יב על מה שאמר לו ה* אעשה אותך לגוי גדול ״ דהא אף בריח מ

כיוחה לשבםים, ומה יהיה על שבסים אחרים , וזהו •שאמר דבהא

1יייז־בםחה ירושח הארץ , הרי בירושה זו נאמר בריח לשבםים

*'ישוה ויחלקוה , וא״כ מה יהא על בריח שבסים זה. ומש״א

4 0 ^ !״ונחלו לעולם". יבואר על עי מה שכתב הרמב״ם בפי״א מהלכות

;.'שמימה ויובל ה״א , א״י המתחלקת לשבטים, אינה נמכרה-לצמיתות , עכ״ל • הרי דדין דוהאיץ לא המכר לצמיתות, נאמר-בא״י המתחלקח לשבטים, וזהו דאמר משה ונחלו לעולם. דהדין :שינחלו לעולם, שלא ימכר לצמיתות הרי צריך להחקיים. והוא

*אינו אלא כשי נחלו השבטים את א״י. עה.

׳ש0(ל"א י"ד)נשנד. פרשת שבח . ואף דנאמרה כבר צווי דשבת ,נמרה ,ובעערח הדברות. היינו דכאן נתחייב חיוב מיחה וכרת

^כעשיית מלאכה ביום השבח, והנה כשמשה אמר לפרשה זו לישראל ;בעדשת ויקהל (ל״ח ג״) כתיב ג״כ , לא תבערו אש בכל מושבותיכם

[גיום השבח,והנה יש מחלוקה בזה, אי הבערה ללאו יצאה, או« i

,לחלק יצאה. (יבמוח ו*) והיינו דכיון דנאמר בשבח היום (פיתה וכרח, לזה היה צריך לומר דחלוק הבערה דאינו חייב !פיתה רק בלאו , ואי לחלק יצאה, היינו לומר דין חלוקי

חיובי כרח וקרבן על כל מלאכה ומלאכה.

;־ עו. ף3ם(ל"ג י״א) בפירש״י , בי״ז בחמוז נשחברו הלוחוח ובי״ח

יף את העגל ודן אח החוטאים ובי״ט עלה. וברמב״ן (שם פסוק \ש j ז') חולק על זה , ומפרש, כי ביום ודחו בי״ז בתמוז שרף את [העגל ודן עובדיו וכו״ ע״ש . וצ״ב לדש״י למה הוצרך ליום jמיוחד לדון העוברי ע״ז. ונראה דאולי לשיטחייהו , דהנה

| 3איזה דין דנו אח שבם לוי אח העובדי ע״ז דש*י מפרש(ל"ב ן*״ט) דאם יש עדינ. החראה בסייף כמשפט אנשי עיר הנדחה שהןייבין והוכרח לכך, דבכחוב כחיב (ל״ב כ״ז) שימו איש חרבו |ה

|*ל ירכו , והיינו םייף, ודש״י ^ירש שם דעברו על זובחלקים יחרס. עיי״ש והיה צריך להיוח טקילה , וע״כ דהרגן א י י j *ותם בדין עיר הנדחח דדינם בסייף , וברמב״ן (על הפסוק

j ל״ב כ״ז. מפרש, דהיחה זאח הוראח שעה לקדש השם שלא היחה j גייס החראה כי מי התרה בהם, עיי״ש. והנפ״מ בזה להלנת הדין

י?יימ"ל בכל דיני נפשות דמלינין הדין דלחובה גומרין ביום ולאחריו (סנהדרין ל"ד)ולפי"ז רש״י בשיםחו דנו אותם בב״ד

*י״נ כבב״מ הוא וממילא הוצרכו לעוד יום להלנח הדין .

i

41 אבל להרמב״ן לשיטתו דדינם היה הוראת שעה, וע״כ גם ע״ז

גופא שלא ילינו הדין היתר. הוראת שעה, ולזה למאי היה יופ נוטף • ועייכ מפרש דהכל היה בי״ז בתמוז ודו״ק.

עז. שם( ל״ג י״ט) ויאמר אני אעביר כל טובי עלןפניך וגו* וחנתי אח אשר אחון ורחמחי אח עשר ארחם , וצ״ב מאי היה בקשת משה יבינו, ומה השיב לו הקב״ה בזה. והנראה דהנה יש לעיין אם י״ג מדות הוויין רק לעם ישראל או גם לשאר אומוח העולם ,

וראיה זה מפורש בקרא ביונה ד' א״ וירע אל יונה רעה גדולה ייחד לו, ויחפלל אל ה4 וגו״כי ידעחי כי אחה קל חניז ורחום ארך אפים ורב חםד ונחם על הרעה. הרי דגם אגל אוה״ע הוויין י״ג מדוח , ואלא מה החילוק בזה בין ישראל לאוה״ע ורעל זה

חיה ליונה , דהנה איתא ברייה י״ז : אמר ר״י בריח כרוחה לי״ג מדוח שאין חוזרות ריקם שנאמר הנה אנכי כורת בריח(שמוח ל״ד) (הובא ברש״י כאן) והבריח הזה הו* הוי רק לישראל !(דוק בפםוק אכל אוה״ע אע״ג שנאמרו גס להם, אבל ברית אחם ע,זז שמוכרחים להיוח.אין, משא״כ עם ישראל יש כריחח בריח על י״ג מידות שאינן חוזרוח ריקם • ומשו״ז הוא דחוה ליונה. דהרי לא היה

שיתקבל תשובחם מכח הי״ג מדוח , שאין בריח אחם על זה. יעפי״ז מבואר באחחנן ד* ז' כי מי גוי גדול אשר אלקים

חיובים אליו כה* אלקינו בכל קראינו אליו , וצ״ב דהא באוה״עיעיל ג״כ חפלה וחשובה כדמצינו ביונה. ובמלכים א* ח' וגם 5

*ל הנכרי וגו* ו״תפלל אל הביח הזה. ובישעיה נ״ו , כי בחיית תפלה יקרא לכל העמיס. הרי דשייך תפלה בגוים • אכן ג

יינה איתא ברייה *־'• דבכל קדאיניו היינו בציבור וזהו פשוט , י*בור לא שייך אלא בישראל ולא באוהיע . (והנה שם י״ז :

(יהיבא כאן בפיוש״י ) ויעבר ה• על פניו ויקרא • אייר יוחנן שלמד עחעטף הקב״ה כשליח ציבור והראה לו למשה םדר תפלה.

י לו , כל זמן שישראל חוסאין לפני יעשו לפני כסדר הזה פ י |

יאני מוחל להם. ומדאמר "כשליח צבור" חזינן דבצבור הואאמרו • וצ״ע בזה.)ולמש"כ יבואר עוד דהרי בישראל יש 5 1

ייחוח בריח על י״ג מדוח, ולא עם אוה״ע ולכן הוא קרוב ילינו בכל קראינו אליו דבהכרח הוא מבריחו אחנו.)והנה משה ^ינו כשאמר לו השי״ח "העל את העם ״ הרי אם היו חוםאין

42 ישראל לא היה יכול לעשות. ולכן ביקש לדעה מידת ה*. ובהנהגתו

אח ישראל , וע״ז הודיע לו הקב״ה הי״ג מדות, ה* ה* וגו* והא דאמר מקודם "ויעבר ה4 על פניו" היינו הכריחה ברית עליהם , שאינם חוזרות ריקם . ובפסוק זה השי״ח הודיע

משה ל כל זה , ואמר לו "אני אעביר כל טובי על פניך" והיינו דיכרוח בריח על הי״ג מדוח• והנה מה נפ״מ עוד בזה האי כריתה נריח הוא ראם יש בריח ע״ז, הדי כל מה שנכלל במדוח אלו על כל זמן ועידן שיחטאו עם ישראל , עד סוף כל הדורות, וירוחמו ויחוננו אז הרחמים והחינה ישנס כבר עתה בשעח כריחת הבריח•

שהרי אם הכרח הוא הדבר שיהיה , הכרח זה משוה כאלו הדבר ישנו כבר עכשיו, וזהו שאמר הכתוב "וחנחי אח עשר אחז ורחמתי

את אשר ארחם״ דמכיון שאעביר סובי דאכרות בריח על הי״ג מידוח הרי אח אשר אוזן ואח אשר ארחם בזמן מן הזמנים ,

ככל הדורות שיבואו, ותנתי, ורחמתי, החנינה , והרחימה, היא עחה , כבר עכשיו חננחי ורחמחי אוחם.

X עדו. כל פדשח ויקהל מחמיה,דלמה היה צריך לחזור על כל המעטים

עוד הפעם,הלא נתבארו כבר, והיה לו לומר דעשו כאשר נצםוה. והנראה ״ דהנה איחא בבכורוח י״ז: מביא ראיה דאפסד לצמצם כידי אדם, ממדח כלים ממדח מזבח, ומשני שאיני התם, דרחמנא אמר עביד וכל היכי דמציח למיעבד ניחא ליה. חזינן דבצווי לא נאמר דםעכב בכל דהו שלא יכלו לצמצם• וע״ז מפרש בפרשת

ייקהל , כל פרט ופרם, , לומר דעשו הכל בדיוק בכל מה שהוא כמו שנאמר להם לעשוח, היה אצלם שעשו כן.

עט. ^קודי ( מ* כ״ב) ויחן אח השלחן וגו* ויערוך עליו ערך לחם לפני ה* כאשר צוה ה* אח משה. ובחובפוח םנחוח פ״ז • היכן *יוהו ביס השבת יעדכנו לפני ה*• ועוד שם בפסוק , וישם אח המנורה הטהורה יערוך אח הנרוח וגו*, ע״כ, וצ״ב מאי צריך

להביא ממרחק לחמו, צווי על עריכח לחם והדלקת הנרוח. הא סם (מי ד*) מצוותו ע"ז,דכתיב והבאת את השלחן וערכח אח ערכו יהבאח אח המורה והעלית את נרותיה •והנה שם( ל״ט א*) ומן ^חתכלת וגו* עסו בגדי שרד לשרח בקדש ויעשו אח בגדי הקדש

|אשר לאהרן כאשר צוה ה, וגוי, וצ״ב למה כתיב על עשיית !כגדי השרד כאשר צוה. וכמו דכתיב על בגדי אהרן . ובכלל פקודי אחרי כל עשיה כתיב כאשר צוה,ובפרשח ויקהל לא

•:כתיב אחרי עשייחם כאשר צוה , והנראה בזה דהנה כל מה דמבואר ״נפרשת ויקהל הוא ממה שהמה לשעה כמו המשכן, אך המבואר בפרי "3קודי הוא דנהגי לדורות, וע״ז כחיב כאשר צוה , דצוה הוא פיד ולדורות כידוע• וכמו״כ בפרשת תרומה הוא לשעה, דגם המנורה דין התבנית שנאמר בה הדין הוא רק לשעןז,וכמו"כ

::הטבעוח שנאמר בשלחן ודין ההבניה הוא , רק לשעה הוא, אך המבואר בפרשת ואחה חצוה הם דברים הנוהגים לדורות, וע״כ

להתחיל בואחה תצוה הוא לדורות(וביאר כבר ברשב״ם ע״ש ) \זהו הביאור בבגדי השרד, דהם הבגדים שכסו בהם אח המשכן

לגשעח המשאוח ז והם היו רק לשעה וע״כ לא כחיב בהם כאשר צוה {*ר בגדי האדן דנהגו לדורוח כחיב כאשר צוה, ומחבאר שפיר ״התוםפתא דכיון דכחיב כאשד צוה ליכא למימר דכוונחו ממה יצווחו לעשוח ביום השמיני, דהא דין זה הוא לשעה, וע״כ

)ףיאל היכן צווהו, ולזה מביא מפםוקים שנצטוה בהן לדורת•

1 ע.י משה ונשיאי ישראל ןגמיבר הנה מנין ישראל כחיב שהיה ע

|(ע' א' די) והנה אח הלויס מנו שני פעמים, מעם אחת מבן חדש ^יפעלה • ומנין שני מבן ל' עד נ' . והנה במנין השני כחיב [כנשא( ד• מ״ו) כל הפקודים אשר פקד משה ואהרן ונשיאי ישראל ^ת הלויס למשפחתם ולבית אבוחס,אבל במנין הראיון של הלוים \* כחיב שמנום גם הנשיאים ,ורק כחיב(ג' ל״ם) כל פקודי הלו ן*שי פקד משה ואהרן על פי ה' (וכבר עמד על זה הרמב״ן ודבר ,*״ע). והנראה דהנה פרש״י בפרשת מנין הראשון על הפםוק (גי °"ז) ויפקד אותם משה על פי הי• ופרש״י וז״ל: על פי הי

ימשח לפניהקב״ה היאך אני נכנם לתוך אהליהס לדעח מנין 5* 'ינקיהס. א״ל הקב״ה עסה אתה שלך ואני אעשה שלי, הלך משהי על פתח האהל והשכינה מקדמח לפניו , ובח קול יוצאה ס ע י

ז האהל ואומרת כך וכך תינוקות יש באהל זה. לכך נאמר על מ

. עכ״ל . והמוכח מזה דשני דינים של מנינים נאמר י ה4 פ

יין ישראל ומנין שני של לוים הוי דין מנין על משה. 0* a

44 J 'A

, (דאילולא כן •אבל מנין זה, הוי דין מנינו להיות ע״פ ה4 :פה הואיל מה שבת קול אומרת. הא היה צריך להיות ע״י משה. ^אע״כ דדין מנין זה הוא ע״פ הי) ולפי״ז במנין שהוא ע״י "משה שייכי גם הנשיאים להיות אתו. אבל מנין שהוא ע״פ ה״

יא שייכי הנשיאים בו. ונראה דעוד כחוב ברש״י זה דהנה :

־כתיב (א• י״ח) ויתילדו על משפחחם,ופרש״י הביאו ספרי *יחוםיהם ועידי חזקח לידחן כל אחד ואחד להתיחם על השבט עכ״ל •

\עכ״ל. והנה היו עוד מנינים של ישראל מקודם , בחרומח •האדנים , ובכי חשא, ושם לא מבואר דנצרכו להביא םפרי

^יחוםיהם , ומשום שעם היה מנין של כל ישראל (ולחד שיסה I גס הגרים היו בכלל) אבל כאן דהיו מניס השבםיס היו צריכים

בלהביא "ספרי יחוםיהם ועידי חזקה לידחם של כל אחד ואחד ?להתיחם על השבם" דהוא משבם זה לזה : והנה להתיחם לשבם זה

ן, אי זה • מבואר ברמב״ם דהוא ע״י ב* אופנים , או בעדים . j *1 כמו לעחיד לבוא דישב מצרף ומסהר,דנאמרה הלכה דאז

jיחיחםו לשבטיהם ע״י נבואה ורוח חקודש , עי4 בסוף מלכים ילזה במניז ישראל היו צריכים להביא עדים שהם משבט זה •

" הלכה מיוחדה ^*ר במניז זה של הלוים נאמר ב״על פי ה4 ןיהתיחםוח להשבט לוי לא הויא אלא ע״פ ה4 , ולכן לא הצטרכו

י נשא: בקרבנוח הנשיאים כחיב, דהקריבו קערח גטף אחח ומזרק ן אחד שניהם מלאים מלח בלולה בשמן למנחה, וכף אחח עשרה זהב

לאה קםרח, והנה בשמנה כולם בכללם .כחיב (ז״) קערח כסף 5 \ |שתים עשרה, מזרקי־ כסף שנים עשר, כפוח זהב שחים עשרה מלאה \קסרח . וצ״ב מ״ש דמלאה קסרח הכפוח הזכיר כאן, ודהקערוח ן והמזרקות היו מלאוח פולח למנחה לא הזכיר• והנראה, דהנה ןכשמחחיל למנוח בכללם, כחיב. זה חנוכח המזבח ביום המשח 11 ורק דלא הקריבו כל אחד ואחד ביומו , ולפי״ז אם היו מביאים באוחו יום מלאה סולח היו נפסלים בלינה, עד יום להקריבו , ולזה לא הביאו באוחו יום הסולח למנחה ,אבל קסרח הלא אין נפסלת בלינה , ויכלו להביאו כבר ביום הפשח, ולכן כחיב כאן בהאי קרא דהיו מלאוה קסרח • אבל

,מנחה דלא הביאו אז לא כחיבא• (בשם ר4 אליעזר משה מפי נסק).

45

לכאורה נראה דהא דמשה היה במקום ע״א ,הוא רק עד שנאמרה פרשת ד״ואםפה לי שבעים איש" • (בהעלתך י״א) וראיה לזה ממש״כ הרמב״ם בפ״א בהלכות מלכים ה״ג אין מעמידין מלך

בתחילה אלא ע״פ בי״ד של שבעים זקנים וע״פ נביא, כיהושע שמינהו משה רבינו ובית דינו, וכשאול ודוד שמינם שמואל

חרמחי וביו! דינו , עכ״ל. הרי דמשה הוצרך לב״ד להיות ב״ד

(:ג . חקת (י״ט א•) וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר• זאת הקת

התורה אשר צוה ה* לאמר דבר אל בני ישראל ויקחו פרה אדומהי'« הלא היה צריך לומר דבר אל בני ישראל זאת חוקת ג י

החורה , וכבר עמדו בזה המפרשים, עין ברמב״ן . והנראה דהנה *יתא בתוספתא סנהדרין פ״ג • אין שורפין אח הפרה וכו,אלא

בב״ד של שבעים ואחד • והנה איתא בסנהדרין משה במקום עא4 היה , ולפי״ז מה שאמר "דבר אל בני ישראל ויקחו אילך" הוא הדין דפרה נעשיח ע״י ב״ד של עא' , ושפיר אמר , זאח וגו•

יאח״כ •דבר וגו

פד. #ם(י"ט י״א) הנגע במח לכל נפש אדם יסמא שבעח ימים ,וגו*ל הנגע במת בנפש האדם אסר ימות ולא יתחםא אח משכן ה* כ

°סא: וגו*. והא דכפל לומר כל הנוגע במת וגו״ נראה. יהנה מצינו טומאות שהנז\ר מגלח עליהן, ויש םומאות מת שאין

הנזיר מגלח עליהן, כמו רביעית דם ורוב עצמוח, ויפינן פקרא דכתיב בנזיר וכי ימוח מח עליו עד שיטמא מםומאוח

57הן מעצמו של מת, כמש״כ הרמב״ם בפ״ז ה״א מ1זירות , עיי״ש

:ילגבי ביאת מקדש תלוי ג״כ בטומאות אלו רעל טומאות שהנזיר*לח עליהן חייב על ביאח מקדש, ושאינו מגלח פטור, עי4 פ

, אין חילוק דבשניהס "ג מביאח מקדש, והנה לענין טומאח ז4 5 ג

*ס* שבעח ימים , ולפי״ז מבואר היטב , דקודם אמו״הנגע במחי נפש אדם יטמא ?בעת ימים",מדבר כאן הכתוב בענין טומאוא ב ^ י

**'ן הנזיר מגלח , דםמא שבעה , אבל אין חייב עליהן על ^ ביאח מקדש, ואח״כ אמר "כל הנגע במה בנפש האדם אשר ימות

* את משכן ה' טמא" דכאן מדבר כבר בםומאות שהנזיר מגלח, י * ^

46 יאמר "אשר ימות" כרכתיה ב;לרשת נזיר, ועליהן חייב על ביאח

מקדש, כדכתיב ״ את משכן ה* םמא ונכרתה הנפש".

נצה. עOi»3 ( כ״ז) קח לך את יהושע בן נון וגו, ונתת מהודך עליו וגוי, ולו״ני אליעזר הכהן יעמד ושאל לו במשפט האורים לפני ה' וגוי, וץ״ב למאי כתיב בפסוק זהדלפני אליעזר הכהן יעמד

וגוי בפרשה זו של סמיכת יהושע, דאיזה שייכות יש לזה לזה יהנראה, דהנה אחד החילוקים שבין משה רבינו לשאר הנביאים

חוא, דש ר הנביאים לא היו יכולים לשאול בעצמם , ורק נאמר להם. ורק דהם היו מתכוננים לקבלת נבואה, כמש״כ

הימב״ם ביםה״ת , אבל לשאול לא יכלו, אבל במשה כ!«יב: ויקרב מ7*ה את משפטם לג1ני ה' (פנחס ) וכן: עמדי ואשמעה מה יצוה< לכם (בהעלתך) , והיינו דמשה יכול היה לשאול ג״כ , עיי ה

כפ״ז מיםה״ת . ועיי בפיה', מ סנהדרין בפרק חלק, וזהו שאמר ייהוייע כשהיה צריך לשאול, אף דנתן מהודו עליו, יעמוד לפני אליעזר וישראל באורים וחומים , אבל ל>_זאול לא יהאל הוא בעצמו. ובזה מבואר הא דאיחא בפירש״י בקרח , י כ י

(י״ז י״ג) על הפסיק ויעמוד בין המתים וגוי. אחז את ילמלאך והעמידו על כרחו, א״ל המלאך הנח לי לעשות שליחותי

*"ל משה צו ני לעכב על ידך, אייל אני שלוחו של מקום ואתה שלוחו של משה אייל אין משה אומר כלום מלבו אלא מפי הגבורה, *° אין אתה מאמין הרי הקב״ה ומשה אל פחח אהל מועד בא עמיל וכוי עכ״ל . וצ״ב למה הצטרך לומר למלאך דהקב״ה ומשה * ש י

*ל פחח אהל מועד , היה לו לומר למלאך שישאל , והמוכרתגם המלאך אינו יכול לשאול . ולכן היה צריך לבוא אל משה ד

יהבן.

פו. ^יימל״ב י״ד) והנה קמתם תחת אבותיכם תרבוח אנשים חםאים

י׳יעC

נחלתו ב0וף מדרש י״ג מדות) וכן הפסוק אוםר(חהלים צ״ח) אשר

פות עוד על הרון.אף אף ה' אל יי;ראל,כי תשוביץ אחריו ״

ף עוד להניחו במדבר וגוי , ויבואר עפ״י מה שאיתא בתו״כ ° י י

(כת! '7*נעתי באייי אם יבואון אל מנותחי, כש־יוב אל אפי יבואון

*ל סנותתי . ע״כ. ומפרש הראב״ד , וז״ל, וכך הוא אומר וכוי

47 7•1נאמר בו בא!.י גדול הוא ל׳ בועה דל זמן ׳־היה אף , לא

יבואו וכיםתלק יבואו. והמקרא הזה על העתיד נאמר ולא על ייר המדבר שלא מצינוישנםתלק האף מהס ^לא גזירת הארבעים נתקיימה בהם ועל המקרא העליון הוא חוזר אל חקשו לבבכם

כמריבה וגוי אשר נשבעתי באפי וכוי כלומר ,*ל תקקןו לבבכם עשו תשובה למען ישוב אפי מכם כי אני נשבעתי באפי כל זמן

שתהיו באף עמי ותעמדו במריבה שלא תבואו אל מנוחתי, עכיל, ע״ש. והיינו דפירש מש״א התו״כ , כשישוב אפי וכוי ,.דלאו

יישה הוא , אלא ביאור ה_סוק הו.., דהשבועה היחה "אשר *שבעחיז׳ דכ״ז שתהיה אף באפי, לא ישובו אל מנוחתי. וזהו יאמר כאן, 'לשפות עוד על חרון אף הי" ויוסיפו בחטאתם על

יין אף, התוצאה תהא "וים!׳ עוד להניחו במדבר" כי הרי ח

יי^בועה היתה, דכ״ז שתהא אף, לא יבואו אל המנותה , ודו״ק.

עז.(ל"ב כי) אם תחלצו לפני הי. ונראה דביאורלפני ה* , ^סי דכתיב ביהושע ו״ והחלוץ יעבוו לפני ה' , וההלוץ ס כ

ינו בני גד וראובן כ מש" כ רש" י שם . ועין שם עוד מזה י ז י

יינו ל.׳ני ה' . דהם הלכו לפני הארון - • ה י

פח.(ל"ב כ״ב) ונכבשה ה,רץ לתני הי. וביאור לפני ה' הוא ^ש

ילכל מקום דאיירי במלחמת םצוה כתיב לפני הי. ועוד נראה:

יהנה כיבוש כל הארץ מתארך הרבה זמן יותר מזישכבשו וזי

^זלקו , כדכתיב בתנ״ך , ו מ" מ בני גד וראובן לא היו צריכיםת יותר מזי שנים של כיבוש , מצד מה שהיו צריכים ו י ה י

בוש הארץ . והיינו מכיון שבדין קדושת הארץ כבר נתי,דש י ע כ

יבוש זה, דכיבושם שהיה בזי שכיבשו, דין היה להול על כ כ

קדושת הארץ. ובני גד וראובן לא היו צריכין להיות אלאיבוש זה, והוא דםבואר 1:קרא זה ד״י נכבשה הארץ לפני ה' ״ 5* *D לפני ה' היה צריך לתול קדושת הארץ , הוי נכבשה הארץ 1

י! בזה הוא דהתנה עמהם משה שהיו . 1'*ח חוץ ממה שמשה התנה עם בני גד וב״ר , דהויא תנאי

°יישתם בעבר הירדן, הויא גם ציווי דיעברו להלחם בא״י

48• כדכתיב "אתאשר ד1:ר ה״ לעבדיך כן נעשה',. ונראה , דזהו

המבואר בקרא(דברים ל״ג) ולגד אמר וכוי צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל . וקאי על דבר זה כמ״ש רש"י שם• והיינו ב' דברים א• •צדקת ה' עשה" , דהיינו ששמרו צווי ה' שיעברו להחלץ.

לפני ישראל למלחמה, ב. "ומ׳-פטיו עם ישראל" דהיינו דהיה להם משפט עם ישראל , בקיום תנאי שיעברו לפניהם • ואזי

ינהלו בעבר הירדן . פכ<.

הנה לא מצינו שהתנה משה גם עם חצי שבט מנשה , ורק עם בני גד וראובן. והמבואר בזה דהנה מה היה צריך להיות עם

עבר הירדן , אם לא היו נותנים אותה לבני גו״ר , דהא אם לא קיימו התנאי כתיב דאזי "ונאחזו׳ בתוככם בארץ כנען" , וצ״ל

•, דהא מה ה יהיה שייך לכל ישראל וגם הכהנים היו זוכים ב שנתנו לבני גו״ר לא היתה מארץ שנכרתה עליה ברית לאברהם •יבינו , (ע״פ מש״כ במק״א זקני גאון ישראל זצ״ל בביאור

הירושלמי ביכורים). וברמב״ם טוף הלכות שמיטה ויובל מבואר יהכהנים לא זכו רק בארצות שנכרתה לאברהם ברית עליהן, וכיון

שכן מצד הדין צריכים היו להאחז בא״י, ורק דנתחדשה הלכה שאם יקיימו תנאם יקבלו שמה חלקם בירושת הארץ. אבל אם לוו

היו מקיימים , הרי הזר הדין כבתהילה, שירושתם בא״י מקום שנכרת הברית, ושם שלא נכרת הברית היה שייך לכל ישראל ,

יגם לכהנים, אבל הצי שבם המנשה עהם קבלו ארץ עוג ,יכתיב בדברים(ג' יב) וכתיב "ההוא יקרא ארץ רפאים" ופרש״י 3

א אותה שנתתי לאברהם עכ״ל. הרי שנכרת עליה ברית,וארץ י ה

זי היתה מצד הדין להיוח בחלוקת הארץ, ורק דנתתדשה ההלכה ^יתנו אותה ל!!צי שבם מנשה בלי גורל וחלוקה, אבל בעצם יינה הרי היא בכלל א״י , ולכן לא החנו עמהם כלל וכלל. יפבאר הירושלמי בביכורים פ״א , דעבר הירדן הוי ממה

שנטלתי מעצמי , וכתיב בביכורים אשר נתת לי אבל הצי שבם #בט מנשה לא נטלו מעצמן, ע״ש. וכבר ביארה זקני גאון *שיאל זצ״ל ע״פ הדרך שכתבנו, ואף שהוא ישבה עם הפפרי

יאשר נשבע וכוי ואפשר בפשםוח׳יוחר, דכיון דבעיקר הדיןתה נכללח בחלוקת הארץ. הויא "לא נטלו מעצמן" אבל בני י ן י

ד דבעיקר הדין דמה שלקחו לא היתה התלוקת הארץ ן ורק , ! י ג

*"י חנאם נחחדש שיקהו שם, הויא "שנמלחי מעצמי*. 1

1י

1

ן צ• .&0?ר (ל״ד ב4) זאת הארז אשר הפל לכם. ןפרש״י לפי שהרבה פצות נוהגות בארץ ואין נוהגות בחו״ל , הוצרך לכתוב םצרני

*בולי רוחוחיה םביב, לומר לך מן הגבולים הללו ולפנים המצות שנוהגוח , עכ״ל, וצ״ב מה הוצרך לסמן גבול מזרח דהוא

הירדן , הרי גם עבה״י קדושה כא״י . ונהגו בה כל מצוח חתלויוח בארץ. ונראה דנפ״מ למ״ד דאין ביכורים בעבה״י,

>|עוד נפ״מ למ״ד בירושלמי חלה פ״ד ה״ד דהירדן הוא חוץ 1\*יד ע"ש.והיינו דהירדן עצמו אינו נכלל לא בא״י ולא בעה״י

^הוא בחוייל , וצ״ע.

צא• ;|ברים (אי גי) דבר משה אל בני ישראל, ככל אשר צוה אוחו *ליהם. בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר אח התורה &זאח • וצ״ב כפל הדברים• והנראה דמשה נצטוה באמירחו

ייתורה .לישראל בשני דברים• א. בכל נביא עליו לומר נבואחו מה שאיחא בפירש״י בי־ירשח משפטים אשר חשים לפניהם , א״ל •קב״ה למשה , לא חעלה על דעחך לומר אשנה להם הפרק וההלכה< או גיפעמים עד שחהא סדורה בפיהם כמשנחם, ואיני מסריח :

5*מי להבינם מעמי הדברים ופירושיהם, לכך נאמר אשר חשים-פניהם כשלחן ערוך ומוכז לאכול לפני האדם , עכ״ל.

1הנה איתא בסוסה ל״ז: כללוה ופרסות נאמרו בסיני ונשנו

^»הל מועד ונשחלשו בעדבוח מואב , ע״ש • וזהו דכתיב כאן 3עיבוח מואב) שני הדברים א• דדבר משה אל בני ישראל ככל

שי צוה ה״,והיינו עצס הנבואה שעליו לאמרו לפניהם , וב •יאיל משה באר את התורה, דהיינו ללמדה ולהבינה להם , ה י

**צסוה שיעשה גם זה ,.

צב•( א' מייד) ויצא האמרי וגוי וירדפו אחכם כאשר חעשינה הדברי ש י ן

י מה הדברה הזאח כשהיא מכה אח האדם מיד מחה , כך ז ירש, ע

"י הס כשהיו נוגעים בהם מיד מחים• עכי״ל• וצ״ב דהא הפסוק ^מ"ל את עוצם מכת האמורי לישראל , וכדמםיים ויכתו אחכם

^עיר עד חרמה ובזה הלא משמע דמכחם לא היתה גדולה. והנראה 1י״נה כשרואים שאחד נותז מכה לשני, והשני איננו מחזיר לו

• I

50 #כה תחת מכתו, לא נראה כאן שנאתו של המכה איך היא גדולה,

M j*1 כשהשני מחזיר לו מנה אפיים, ואף שיודע שיחזיד לו ובכל |זאת הוא מכהו, מזה רואין אנו את גודל שנאחו אליו, שהוא [סכהו אע״ג שיחזור ויכהו עוד יותר, מ״מ הוא רוצה להכותו.

j י t ת ד ביאור הדבר כאן, שהאמורי ים, גם •שידעו וראו כשהם נוגעים בישראל מיד מחים, מ״מ הם רדפו אחרי ישראל, כי

*נאחס היחה גדולה, שאע״ג שיהרגו כדאי להם,ורק שירדפו אחרי $שראל. ובזה יבואר הפסוק בחהלים (קי"ח)כל גויים סבבוני

4 ,ן גגי-ס ה* כי אמילם, ו״ב מה כאן ג״ הדברים. והנה בביאור ^פםו ק השני כבר ביאר הגר״א דהנה כשמםבבים עיר לעשוח |צוד עליה, וחוששים שיפרצו אח המצור הזה, עושים סביבו צור שני, וכאן הוא מבאר גודל שנאח הגוים, ד״םבוני גם ?בבוני" , דלא די ד״כל גויס סבבוני" אלא דגם "סבוני גם

|בבוני" דעשו מצור אחורי המצור הפנימי שמא יפרצו אח הראשון אומר עוד "סבוני כדבורים וגו•" וביאורו כמש״כ, דשנאח לגויים גדלה עוד יוחד. דגם כשידעו שיהרגו, כמו הדבורים שהם מכים אח האדם מיד מחים, מ״מ מרוב ׳*נאחס לישראל , |לכו מרצונן לההרג ,כדי שיוכלו לספק אח רצונם להרוג אס

|שראל. ______ • צב (ב).

אתחנן אל ה• בעח ההיא לאמר• ובפרש״י בעח ההיא לאחר כבשחי אח םיחון ועוג דמיתי עמא הוחר הנדר, עכ״ל •

יצ״ב חדא, למה לא התפלל קודם, ועוד למה לא החפלל אזי גס ל אהרן • והנראה דהנה צ״ב אם דמה שהוחר הנדר, למה הצמרך 'כלל להחפלל, ונראה דהנה בפרשח מרגלים היו ב* גזירוח.קודם

גזר שימוחו כולם מיד במדבר, וע״ז החפלל משה, ונחבסלה 5גזירה , ואח״כ נגזר שלא יראו את הארץ ומוחו במדבר, וע״ז

א החפלל משה לבםל גזרה זו, וצ״ב למה• והנראה דהנה איחא י״יה י״ח• דחפילה םועלח גם לאחר גזר דין, אבל רק גזר דין

יא י * ן עמו שבועה, אבל גזר דין שיש עמו ?:בועה לא• ולפי״ז "באר היסב דגזרה ראשונה >א היה עמה שבועה, אבל בגזירמ

'*נ י ה נאמר ״ ואולם חי אני וכו״״״ויקצף וישבע לאםר"(דברים) י ל״ד) ובחהלים צ״ה. אשר נשבעחי באפי אם יבואון אל מנוחחי

*ון שהיה שבועה בגזירה השניה , לא היה יכול להועיל *כ

51 תפלה , ולכן לא התפלל משה לבסלה, ולפי״ז יחבאר היסב גם בהנ״ל, דהנה הגזרה על משה היתה ג״כ בשבועה כדכתיב להלן

יי כ״א. וישבע לבלתי עברי את הירדן , ולבלתי בא אל הארץ יגו', ורק בשעה שכבל; את ארץ םיחון ועוג, וימה משה רבינו דהותר הנדר , אבל זאת ידע דהגזירה עצמה לא בטלה ,ולכן

התפלל והתחנן עליה, אבל קודם לא התפלל וגם לא על אהרן, משום דהגזרה יש עמה שבועה, ולא מועלת תעלה, אכן כשכבש ארץ סיחון ועוג דימה שהותר הנדר , וא״כ הויא רק גזר דין שאין

עמה שבועה ושפיר התפלל והתחנן,

בג. 0ם(ג' כ״ג ) ואתחנן אל ה' וגו״אעברה נא ואראה וגו״ ויאמר י•' אלי רק לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה, ואמר הגרי״ל ייםקין זצ״ל, דהנה איחא במדרש תנחומא דמשה אמר , ולא עוד *לא כתבת בתורתך ואם אמר יאמר העבד אהבתי וגו״ (שמות כ״א^ יאני אה־תי אותך ואת תורתך לא אצא חפשי, איני מבקש למות, והגישו אדוניו אל וגו״ ועבדו לעולם , ולא קיימת עמי.

ע״ש• והנה להבין את זה, מה שטען משה,איננו מבינים איזהו שייכות יש "לאהבתי את אדוני" אך מדחזינן דמשה טען אותה,

מסתמא טענה חזקה היא, והנה לא מצינו שהשי״ת השיבו עלענה זו, חזינן שהיתה טענה מחול.בת ואלימא, שלא היתה. 0

חשובה עליה ואלא דקשה לפי״ז , דמה סוף כל טוף השיבו למשה ע״ז. וע״ז הוא דאמר לו "אל תוסף דבר עלי בדבר הזה",דהנה 3קדושין כ״ב איתא דעבד עברי אינו נרצע עד שיאמר וישנה,

יזהו דאמר לו ה״ למשה אל תוסף אל תאמר ותשנה , שאזי אצטרךי לשמוע אל תפלתך ומענתן־. ב כ

צד.°(ו4 ח״) וקשרתם לאות על ידך וגו״. וכתבתם על מזזות וגו• ע

י*"ב שינוי הדברים דבתפילין נקם הקשירה. ובמזוזה הכתיבה,ה ע״פ מש״כ במ״א, לבאר שיטח הרמב״ם , החילוק בדין א י נ י

ת תפילין , וכתיבת מזוזות . דבתסילין הכתיבה הוא ב י ת כ

י'ז כתיבת פרשיות הכתובה בתורה. כמו לענין יצתותות

יקיזומות . דצריך לעשותן כמו שכותבין בתורה ואם שינה פסול,

יגס ערשה ראשונה צריך לעשותה פתוחה . משא״כ במזוזה צריך

i

2ל לעשוה לכהי ילה ^רשח והיה אם שמוע ,םהומה. ואם עשה פתוחה

כשרה. לפי שאין להםמוכה לה מן התורה. והיינו משום דלא נאמרה במזוזה דין כתיבת פרשיות שבחורה . וממילה לפי וכו* להכשירו, וגם לא שייך דהפרשה הראשונה תהא פתותה ,וכמו״כ

לענין תגין כתב הרמב״ם בתפילין דצריך לעשות התגין על *וחיות מסוימות כמו שכתובין בתורה (פ״ב תפילין) דשיטת

ייי״ם דלא על כל שעםנ״ז ג״ץ נאמר דין חגין, ובמזוזה כחב לעשות התגין על אותיות אחרות, וע״כ כמש״כ דבחפילין לא

נאמרה דין כתיבה מיוחדת.אלא הכתיבה של ם״ת , נאמר בה. יבמזוה נאמר דין כתי4.ה מיוחדת , לה . ולפי״ז מבואר היטב

יבמזוזה דנאמר בה כתיבה , כתב "וכתבתם" אבל בתפילין יכתיבתה כתיבת ם״ת היא, לא הזכיר בה כתיבתן ודו״ק.

צה; . ו* יי) ברמב״ן מביא מש״כ הרמב״ם פייה מהלכות מלכים ה״א

לוצי צבא משנכנסו בגבול הגוים וישבו מהם , מותר להם לאכול ח

נלות וטרפות ובשר חזיר וכיו״ב, אם רעב ולא מצא מה יאכל נ

*לא מאכלים אלו האסורים, וכן שותה יין נסך , מפי השמועהו "ובתים מלאים כל סוב", כתלי חזירים וכיו״ב. וחלק י פ י

1׳ימב״ן בב• דברים . א. דזה דוקא בארץ אשר נשבע לאבותינו

לתת לנו כמו שמפורש בענין , ולהרמב״ם דין זה הוא בכל ייסלחמות, ועין ברמב״ן מטות ל״מ גי, ב. דהרםב״ם סובר דגם

ז נסך מותר, דהיינו איסורי הנאה. והרמב״ן סובר דרק י י

*יםורי אכילה הוחרו ולא יין נסך, והביאור במחלוקתם השניה,להדמב״ם ההיתר הוא.לא היתר בהחפצא . לומר דהחפצה הותרה 1

*לא רק היתר אכילה , וממילא בכל דבר נאמר היתר לאכילה, יכיין נסך נאמר ג״כ היתר זה, ורק לאכילה ולא להנאה.דהדבר

5עצמו לא הותר, ורק נאמר היתר לאכילה , אבל הרמב״ן סובר

נאמר היתר בהתפצא. ולפ״ז יין נסך דא״א שיותר הדבר דבאםור 1

אה לא נאמר היחר , וממילא כל החפצא לא הותרה כלל , גם נ ! י

*כילה , דלא נאמר היחר מיוחד לאכילה , אלא דהדבר עצמו י

ולע״ז תלוי אס הוא איסור אכילה , וי״נ שהוא מאיסורי הנאה

* התורה (עין בהעתקה תמורה זף י״ז .) י

J

53 צר.

עקב(י' אי) בעת ההיא אמר ה' אלי . ובפרש"* , בםוף מ* יום נתרצה לי ואמר לי פסל לך ואת״כ ועשית ארון . ואני עשיתי •

ארון חחלה כשאבוא והלוחות בידי היכן אחנם וגו*.עכ"ל. ע״ש. וצ״ב דלפ״ז למה נצטווה להיפך, והנראה, דהנה יש

מחלוקה אם הזמנה מילחא היא , או לא . ובזה המחלוקח היא. למשל על תיק של תפילין אם הזמין החיק בשביל חפיליז הגם

שאין לו תפילין , אבל אם לא נאמר כלל דין תפילין, לא שייך לומר שיזמין תיק בשביל תפילין , דל״ש הזמנה לדבר שאיננו י ולפי״ז הארון הוא רק בשביל הלוחות, (וגם הארון של מקדש תוא רק בשביל הלוחוח , והראיה ־שהרי בביח שני לא עשו ארוז ומוכרח דהטעם הוא בשביל שלא היו הלוחוח.) וא״כ א״א היה לצווח על עשייח ארון קודש שנאמר פסל לך כל זמן שלא היו תלוחוח , דלא שייך עשייח ארון דחכליחו ל״לוחוח" קודם

שנאמר בכלל לותות בעולם, אבל כשנאמר "לוחות״^בעשיה שפיר_.£ שייך שיעשה קודם ה א ר ו ר ר ו גז.

יאה. (י״ב י״ג) ואבדתם את שמם,לכנות להם שם לגנאי, ביח גליה קורין לה בית כריא, עין כל , עין קוץ, עכ״ל.

ילכאורה שני דינים הס , והכי איחא בע״ז מ״ב •"ואבדחס אח שמס מן המקום ההוא" לכנוח לה שם . יכול לשבח, לשבח ם״ד, *לא לא לשבח ולא לגנאי , ח״ל שקץ חשקצנו וחעב חחעבנו כי

חרס הוא , הא כיצד, היו קורין אותה ביח גליא, קורין אוחה נית בריא וכו״, ע״כ. הרי דכינוי השם נלמד מקרא דשקץ

תשקצנו , וצ״ב דבפרש״י מבואר לכאורה דגם בין לגנאי נלמד מפסוק זה דואבדתם • וצ״ב•

צח;. 0#( י״ב י״ס) השמר לך פן תעזב את הלו י כל ימיך על אדמתך •

ינפרש״י אבל בגולה אינך מוזהר עליו יותר מעניי ישראל, עכ״ל• יכפמ״ג הלשון בזמן שישראל שוויין על אדמחן, ע״ש•

יהפבואר דלאו זה נאמר רק בא״י בזמן שהלוי לא היה חלק ונחלוי דנצסוו ללוי יוחד מלשאר עניים, ועין ברמב״ם פ״ב מחגיגה ז * ^י״ד וז״ל כשיזבח אדם שלמי חגיגה ושלמי שמחה, לא יהא אוכל

54 3: 1 ה ו א ובניו וכו״, אלא חייב לשמח לעניים האומללים שנאמר

1f י ה ל ו י והגר והיחום והאלמנה מאכיל הכל ומשקין כפי עשרו,

?־וכו/ מצוה בלוי יוחד מן הכל, לפי שאין לו לא חלק ולא \:::נחלה, ואין לו מחנוח בבשרן לפיכך צריך לזמן לוים על שלחנו

:יוכו*, וכל העוזב אח הלוי מלשמחו ושוהה ממנו מעשרוחיו כרגלים, עובר בל״ח שנאמר השמד לך פן חעזב <.ח הלו י ,עכ״ל• ; המבואר בדבריו ג״כ "לפי שאין לו חלק ולא נחלה" • ונראה,

"/ינחבאר בזה מה שכחוב "והלוי אשר בשעריך" (בפסוק הקודם , jובן לקמן י״ד כ״ז, והלוי אשר בשעריך לא חעזבנו כי אין לו

1 חלק ונחלה עמך• ) וצ״ב למאי כחיב "בשעריך" , ולפמש״כ : מבואר היסב דצווי הזה נאמר מחי שהוא בשעריך, דהיינו

<שישראל שוויין בנחלחם והלוי בשעריך, דוקא בזמן כזה,והנה גכרמב״ם מבואר עוד דדוקא ברגלים נאמרה מצוה זו, ועיין Jכמנין המצוח בחחילח הלכוח חגיגה וז״ל, שלא יעזוב לוי ׳י מלשמחו, וליתן לו מחנוחיו ברגלים, עכ״ל. והמבואר עוד • כרמב״ם במש״כ "ואין לו מחנוח בבשר" דהכוונה ב״לוי"•

*לאן דוקא לוי ולא כהן כבכל מקום דבכלל לוי גם כהן• ובאמח jמבואר זה בספרי הביאו רש״י בפסוק הקודם ,והלוי אשד בשעריך

י אם אין לך לחת לו מחלקו כגון מע״ר חן לו מעשר שני , איז, מ״ע הזמינהו על שלמיך ע״כ. הרי דאי' רק אם אין לו V 1 :

:;מע״ר , ולא הזכיר תרומה •והמוכרח בזה דרק בלוי מיידי

;אזהרה זו, ולא בכהן , ודו״ק.

צם. :• 3י תצא(כ"ה י!״ח)אשר קרך בדרך ויזנב בר כל הנחשלים אחריך

j י*תה עיף ויגע ולא ירא אלקים • וצ״ב • מה היה חםאו הגדולל עמלק יוחר מכל העמים שנלחמו עם ישראל ,ושעליו נאמר . ע מלחמה לה' בעמלק מדד דר" (בשלח י"ז ם״ז) ובאמח כאן

^*פםוק מבואר מעם הדבר• דעמלק לא היה ירא אלקים ,"ולאא אלקים" וזהו גופא צ״ב במה לא היה ירא אלקים• ונרזןה י י י

״ייהנה איחא בב״ק ע״ט: מפני מה החמירה תורה בגנב יוחר מגזלן .*ח השוה כבוד עבד לכבוד קונו וזה לא השוה עבד לקונו ,אלא

יכד העבד יוחד מקונו שהוא ירא מבני אדם ומעין של מעלה לא ל

**הי עכ״ל, ולכאורה בעינינו הדבר תמוה, דאדרבה, אדם שלא :\* כבר גם סבני אדם היה צריך להיוח עונשו יוחד גדול״אכן

55 כד דייקינן חזינן עומקו של הדבר , גזלן לא עושה חדזבוברה!

איננו מחשב בדבר, מה שנראה לו עושה , גנב כבר עושה חשבונות הוא ירא מבני אדם, ומחשב בדבר, איך לעשות שלא יראוהו בעשות

העבירה , ואדם שמחשב ועושה חשבונות , ואע״פכ איננו ירא מאלקים במעשיו רואים דבחשבון ומחשבה הוא מעלים עין מיראה אלקים. אבל אדם שלא מחשב כלום , אין במעשיו לא יראה אלקים . דאדם זה לא מחשב , ולא בחשבון עשה מעשיו והנה גת כאן איתא "ואתה עיף ויגע" עמלק לא התנפל על

היהודים בלי חשבון , הוא עשה חשבון , חפש ומצא זמן שישראל היו עייפים ויגעים, וחשב שזמן הזמן להשמידם ,ומכיון שעשה

חשבון ואח השי״ח לא הכנים כלל בחשבונו , הרי הוא "ולא ירא אלקי1" • עמים אחרים, לא עשו חשבו נוח , מה שנראה להם לטוב

,עשו, אבל עמלק במחשבה ובדעת בחשבון שבשעת חולשח ישראל יוכל להחגבר עליהם, ולא השי״ח הוא העושה להם חיל , ממנו לא ירא כלל , ולכן הוא אשר היה "ולא ירא אלקים" והמדה

כנגד מרה היה , מלחמה לה' בעמלק מדור דור • דמשום דהוא היה לא ירא אלקים , לכן יהא מלחמה לה' בעמלק מדור דור.

נצבים (כ״ם «"ז). וחראו אח שיקוציהם ואח גלליהם וגוי פן יש בכם איש וגוי, אשר לבבו פונה היום מעם ה' אלקינו וגוי, יפרשיי ותראו אח שקוציהם.על שהם מאוסים כשקצים , גלוליהס

;שפיםרחים ומאוםין כגלל, וכוי, פן יש בכם ,לפיכך אני

;' *ייך להשביעכס, עכ״ל. לכאורה אם הם ראו אוחם מאוסים כשקצים ;יסוםרחין ומאוםין כגלל , הלא אדרבה מי יפנה להם , ואשר ;לכן למה צריך להשביעם משוס זה. חזינן מזה שאם גם רואים : את הע״ג כשקצים וגלליס , אבל מכיון שראו אוחה הרי צריך כבר להשביעם אס לבבם פונה מעם ה' . גם לראוחה מאוםין ימו סרח י ן לא צריך , שאם רק רואין ואפילו בצורה הזאח

׳יזיישינן שמא יש בהס שורש פורה ראש ולענה .

קא. \&( כ״ם י״ז) והראו אח שקוציהם ואח גלליהם וגוי פן יש בכם ;.יגו* אשר לבבו פונה היום מעם ה' אלקינו ללכח לעבד אח אלהיייים ההם , פז יש בכם פרה ראש ולענה , הנה הבית לוי כחב ג |ה

56 דהחרבן היה מחמת ב' דברים . ע״ז, מינוח, • ונראה דזהו

המבואר בפסוק זה. א. לעבוד את אלקי הגויים .והיינו ע״ז, ב. שרש פורה ראש ולענה , דהיינו מינות, והנה עוד שם

בפסוק י״ח ,"כי בשרירות לבי אלך למען םמוח הרוה את הצמאה" והנה ברמב״ם איחא דלהכעים הוא מין .והיינו למען ספות הרוו

אח הצמאה וכוי דהוא עושה עבירות להכעיס דהנהו מין,

•קא . שם(ל' א.ב. ג. ד.) כי המצוה הזאח אשר אנכי מצוך היום לא נפלאח הוא ממך , ולא רחוקה הוא , לא בשמים הוא לאמר מי יעלה וגוי ולא מעבר לים הוא לאמר מי יעבר לנו וגוי, כי

קרוב הדבר אליר מאוד בפיך ובלבבך לעשחו. וצ״ב כפל הדברים בפסוקים אלו, הכפל האחד לא נפלאה ולא רחוקה. הכפל הבי לא בשמים ולא מעבר לים , הכפל הגי בפיך ובלבבך • ונראה

דהנה בפרש״י בהאזינו (ל״ב מ״ו) והוא מהספרי על הפסוק ויאמר אליהם שימו לבבכם לכל הדברים , ופרש״י צייר אדם שיהיו עיניו ולבו ואזניו מכוונים לדברי תורה וכה״א "בן

אדם ראה בעיניך ובאזניך שפע ושים לבך^יחזקאל מ*)והרי דברים ק״ו ומה חבניח הביח שהוא נראה לעיניס ונמדד בקנה, צריך אדם שהיו עיניו ואזניו ולבו מכוונין להבין , דברי

חורה שהם כהררין חלוין בשערה על אחח כמה וכמה , ע״כ. ונראה דביאור ג״הדבריס עיניו,לבו,ואזניו , דהנה יש

חורה שבכחב, וחורה שבעל פה, ובחורה שבע״פ יש שני חלקים א. הלכה למשה מסיני. ב. מה שניחן להדרש בי״ג מידות שהחורו נדרשח בהם , וזה הכוונה בגי דברים . א. עיניו היינו חורה שבכחב , שזה נלמד מחוך הכחב, ובפה אסור , דדברים שבכחב אי אחה דשאי לאומדן בע״פ , ב. אזניו, היינו חלק הא* שבחורה שבעל פה , דהוא הלכה למשה מסיני , שניחנו מקובלים מדור

לדור , ונשמעים באזן,והם דברים שבע״פ שאסור לכותבן , וגי. לבו, היינו החלק השני שבחורה שבע״פ שהם מידות שניתז

J לבי״ד הגדול לדרוש •בהן. ולזה צריך לב, להביז דבר מחוך דבר • וזהו דקאמר הספרי, שלדברי חורה צריך שיהיה מכוון

; להגי דברים, עיניו , ולבו, ואזניו, דהם ג* הדברים שכוללים אח התורה, תורה שבכחב,ותורה שבעל פה, בין ההלל״ם ,ובין

הדרשות שמי״ג מידות. ומביא ראיה מתבנית הבית שנראה לעינים ונמדד בקנה. א״א היה בלא הגי דברים הנ״ל ק״ו לדברי תורה שהן כהררין התלויים בשערה, על אחת כמה וכמה , שצריך לכוון כל הגי דברים הנ״ל ודו״ק. והנה

הרמב״ם בהקדמתו ליד החזקה כחב וז״ל, כל המצוח שניתנו לו למשה מסיני בפירושן ניחנו, שנאמר ואחנה לך את לוחות האבן והתורה והמצות , חורה זו חורה שבכחב , והמצות זו פירושה וצונו לעשות התורה ע״פ המצוה , ומצוה זו היא

נקראת תורה שבע״פ ,עכ״ל, ובזה נבוא לביאור הפסוקים הנ״ל. כשהוא מתהיל "כי המצוה הזאת וגוי" הרי דבפרשה זו נאמרה על תורה שבע״פ , כמו שכתב הרמב״ם ד״המצוה" זו היא הנקראת

תורה שבע״פ ,ולזה מסיים , "לא נפלאה היא ולא רחוקה ״, וכוונתו על ב' החלקים שבתורה שבע״פ . והוא, א."לא נפלאת

הוא ממך" ושייך בתלק די״ג מדות . כמו הלשון "במופלא ממך" דחלוי בהבנה ודרשה שמעצמו . וב. "לא רחוקה" דהיינו חלק

הבי הלכה למשה מסיני, שנמסרו לישראל , ואינן רחוקים: מהם" ומפיק עוד "לא בשמים הוא וגוי״״ולא מעבר לים הוא וגו4

וכנ״ל ב' הדברים . הא• דחלו׳, בב״״ד הגדול , דניחנה חתורה לידרש לנו , ולזה אמר "לא בשמים הוא" , ועל חלק הב• של הלכה למשה מסיני , אמר "לא מעבר לים". ומפיק עוד , כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשחו". והיינו כנ״ל

"בפיך" מה שנמסר להם בהלכה למשה מסיני , ואינו חלוי כלל בהבנתו, ובי״בלבבך ״. מה שניתן לב״ד הגדול לדרוש מעצמם

כפי שנראה להם, והיינו בלבבך , ודו״ק. והנה בוילך(ל"א י״ם) ועתה כתבו לכם השירה הזאח ולמדת את

בני ישראל שימה בפיהם,וגוי . ונראה דהנה תורה חחומה ניתנה , .־עד שנאמר זה , היו דברי תורה מגילות , ונלמדו

בע״פ , ;•כ;דנא-׳ר זה נחחדשה ההלכה אז, דתורה דבכתב (ושירה היינו התורה) עליהם לכותבה וללמדה מתוך הכחב , ואמר עוד

"שימה בפיהם" , על תורה שבע״פ , (ובאמת נמצא במגילת תענית האי מש״כ הרמב״ם. ה״-״ל וב. מקרא ד״שימה ביליהם", כמש״כ.)

קג. וילך ( ל״א זי) ויקרא משה ליהושע ויאמר אליו וגו* כי

אתה תבוא את העם הזה וגויי י״ע־ י ,ארי את תיעול עם עמא

|י 58 ^יין , משה אמר לו ליהושע, זקנים שבדור יהיו עמך. הכל #ני דעתן ועצחן, אבל הקב״ה אמר ליהושע. כי אתה הביא את *ני ישראל אל הארץ אשר נשבעחי להם. תביא על כרחם הכל :*לוי בך, מול מקל והר על קדקדן , דבר אחד לדור ולא •ני דברים לדור , עכ״ל. וצ״ב וכי משה מה שאמר,

פיעתו אמר, הרי מפי הגבורה אמר וחורה היא וכפי הנראה

;1*יי םוחרין דברי הקב״ה למה שאמר משה,וזה א״א לומר כן ועוד *ייך ביאור מה הלשון "םול מקל והך על קדקדן" . והנראה גזה. דהנה מצינו דמשה היה״מלך" כמו דאיחא ברמב״ם בפ״ו מהלכות ביח הבחירה הי״א , והיה ג״כ ראש הסנהדרין ,כמו*יתא ברמב״ס פ״א מהלכוח סנהדרין ה "ג ,וכמו כן מצינו ע

ייהושע היה מלך , וכדכחיב בקרא כל איש אשר ימרה את פיך יגיי ומח (והושע אי) שאין שייך דין זה אלא כמיוחד למלךי שאיחא ברמב״ם פ״א מהלכוח מלכים ה״ג , והיה גייכ ראש מ כ י

הסנהדרין , והנה מהחילוקים שבין מלך וראש הסנהדרין הס: שראש סנהדרין הוא כאשר הוא יחד עם הסנהדרין, שלעצמו

לבדו אין לו שום כח לדון , או ענינין אחרים שעל הסנהדרין לעשותם , אבל המלך לו לבדו הכח והשררה לעשוח אח אשר מדין

יימלכות , ב. סנהדרין דנה הכל לפי התורה כמשפםה הכתוב בה *בל המלך דן ודודה בעם כפי אשר יראו עיניו, וזהו דין

הפלכוח ,ובזה יחבאד היסב פרש״י הנ״ל . דהנה מינוי המלך

*ייך להיוח עפ״י נביא , ועי• פ״א םהלכוח מלכים ה,יג,אבל מינוי ראש הסנהדרין אין שוס דינים בזה ורק הגדול בחכמה שבכולן מושיבין אוחו ראש עליהן , עין פ״א מהלכוח םגהדרען י1"ג , ולפי״ז נראה דמה שאמר משה ליהושע "כי אחה חבוא את העם הזה" "עם עמא" זקנים שבדור יהיו עמך , הכל לפי דעחז יעצחם , היינו שאפר משה ליהושע שאחה תהיה "ראש הםנהדריז

ילזה הזקנים שבדור הוונהדדין יהיו עמר, שבלעדיהב אין לראש הסנהדרין שום כח. כמש״כ • וזה אמר משה מדעחו , שהרי אין *ייך למינוי הזה שום דינים , כפו ע״פ נביא כמש״כ , אבל הקב״ה אמר ליהושע אחה חביא על כרחם , הכל תלוי בך , יהיינו מינוי יהושע למלך , ולכן הצםרך לומר הקב״ה, דאין

מעמידים מלך אלא ע״פ נביא, והצסרך לנבואה למנויו, וכיון שהוא מלך "הכל תלוי בך", דמלך לבדו דן ורודה , ואינו צריך

59 להימלך !-מישהו, ולכך גם אמר "טול מקל והך על קדקדן" ,

דמלך אין לו משפטים ודינים שעל פיהם ידון, אלא כפי שיראה לנכון , דזהו דין המלכוח . (וזהו קרא דלא ימוד שבט

מיהודה ומחוקק מבין רגליו (ויחי מ״מ יי) דקאמר בגמרא סנהדרין חי) משבט יהודה , אלו ראשי גלויות שבבבל במקום

לר הם עומדים וכוי . ומחקק מבין רגליו, אלו בני בניו של מ

שלל , שמלמדין תורה ברבים , היינו ראשי םנהדדאוח.)

קד • ברכה (ל״ג י״ד) בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו בהם עמים ינגח יחדיו אפסי ארץ,והם רבבות אתרים והם אלפי מנשה. ובביאור . דהנה שימח וש״י , דלרב חרבה נחלתו היינו לשבם שהיה מרובה באוכלםין נחנו חלק רב, ולא היו

החלקים של השבטים שוין, שהרי לפי רבוי השבם חלקו החלקים ולפ״ז בהא דאערים ומנשה הוו שני שבטים . אין נפ״מ לענין חלוקח הארץ , ורק דלא נקראו שבטים אלא אלו (להטיל גורל הארץ , למנין שמוח השבטים ונשיא לכל שבט ושבט , ודגלים, לזה ולזה) , עין במרש״י ויחי על הפמוק "ומולדחר".פנחם

על הפטוק "לרב", (ועיי בדמב״ן בשחי המקומוח דחולק ופ״ל דחלקו חלקים שוים לכל השבםים. ולרב חרבה הוא לענין בחי

אבות' שבתוך השבט• ע״ש מה שהאריך ) ובאמת לשיםת רש*י יהא נפ״מ לענין דין פר העלם דבר, דמביאין כשעשו רוב השבםיס ושכל שבם מביא פר • עיי הוריוח ו: שאלה אם אפופ״נ הוו ב״ש לענין • והנה איחא ביהושע י׳׳ז״וידברו בני יוסף את יהושע לאמר מדוע נתתה לי גורל אחד ואני עם רב עד אשר עד כה ברכני ה*. ויאמר אליהם יהושע אם עם רב אתה עלה

לך היערה ובראח לן שם בארץ הפרזי והרפאים וגוי ויאמרו" בני יוסף לא ימצא לנו ההר ורכב ברזל בכל הכנעני וגוי • ייאמר יהושע אל ביח יוסף לאפרים ומנשה לאמר עם רב אתה וכת גדול לך וגוי כי חוריש אח הכנעני כי רכב ברזל לו

כי חזק הוא." עיי״ש כל הדברים• (עין ברמב״ן מש״כ ע״ז •)הנה מה שאמר "ואני עם רב עד אשר עד כה" הביאור בזה דברכת יעקב "וידגו לרב בקרב הארץ" (ויחי) היינו

דהברכה שירבו בארץ, וזהו שאמרו "עד כה" דכאן בארץ רבו ונהיה לעם רב, והם לקחו נחלה דרק ליוצאי מצרים או לבאי

60 לבאי הארץ נחחלקה הארץ, ולכן אמר להם יהושע דיוחר נחלה

לא מגיע להם, ורק דילכו לכבוש בארץ הפרזי• וזהו דאמר "בכור שור הדר לו" מה שהוא •וטף בכולןונחחלק לבי שבטים,"הדר לו" אין זה אלא חשיבוח בלבד, דהא לענין חלוקח האיץ אין נפ״מ

בזה כמש״כ, ורק חשיבוח שנקראין שבטים מיוחדים *"וקרני ראמ קרניו בהם עמי; ינגיי״אבל מה יעשו הלא יהיה המקום צו להם , אבל ע״ישייקרניו ראם קרניו" יוכל שיהיה להם כח לנגח עפים,

וזהו שאמר לחם יהושע, שנחברכו בזה ויוכלו לכבוש אף שחזק הכנעני . שדוקא הס בני יוםף שהיה להם הברכה ע״ז הם יוכלו

להם.

קה. שמואל א'(כ"ה כ״ח) כי מלחמות ה' אדני נלחם. "מלחמוח הי" כמבואר ברמב״ם פ״ז הם״ו ממלכים. שעל ייחוד ה' הוא עושה

מלחמה , עיי״ש ודו״ק והנה הביא הרמב״ם שם. מי האיש הירא ורב הלבב כמשמעו שאין

בלבו כח לעמוד בקשרי המלחמה ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה ישען על מקוה ישראל וכוי עיי״ש. כל מה שכחב בארוכה. והביאוו דבזה הוא אינו יכול לעמוד בקשרי המלחמה, דסאחר שיכנס הוא צריך לעמוד במדרגה זו, להשען על מקוה ישראל וכוי כל מש״כ

שם. והוא אינו בדרגה זו לכו הוא אינו יכול לעמוד בקשרי ממלחמה ודו״ק. ולפ״ז נמצא דמדט״ל בטוםה מי״ד• מי האיש הירא

כמשמעו , הוא מדרגה יותר גדולה, מפדפ״ל דירא מעבירוח שבידו . וכן הוא ברמב״ן על החורה(דברים כ* חי) ועל דעה זו ממשמעו , כי מי שירא אחר הבטחה הכהן איננו בוטח בשם כראוי ולא יעשה לו הנם עכ״ל , אלא שהרמב״ם מפרש זה על

הפפוק "הירא" . ועל הפסוק "ורך הלבב" מפרש , שאינו בטבעו לראוח פכח חרב והרג כי הירא הוא אשר לא יבטח ויחזיר אוחו

ספני מיעוט בטחונו ודק הלבב מפני חולשה טבעי כי ינום ׳*ו יחעלף עכ״ל. עיי״ש.

קו. :.*הרשע (כ״ד די) ובהגדה של פסח - ואחז לעשו אח הר שעיר ;לדשח אותו, ויעקב ובניו ירדו מצרים . וצ״ב לאיזה צורך <>נו מספרים על ירושח עשו. והנראה דהנה בנדרים (ל״א .)

שנינו שהנודר הנאה מזרע אברהם, אסור בישראל ומותר באומות העולם .והרמב״ם בפיה״מ כתב, שזרע אברהם בתורה מובנו זרע ,יעקב בלבד , למי שנאמר "כי גד יהיה זרעך בארץ לא להם" ,

וזה לא נחקיים אלא בזרע יעקב. נמצא שהברית של "לזרעך נתתי אח הארץ הזאת"(לך לך ם״ו) תלוי בהגירוח "בארץ לא להם".

ולפיכך נאמר "אלה אלופי אדום למושבוחם בארץ אחוזתם הוא עשו אבי אדום. וישב יעקב בארץ מגורי אביו(םוף פרשח וישלח,

וריש פרשה וישב) כלומר עשו ישב בארץ אחוזחו , ויעקב הוא שקיים הגידוח (ועי• בסוף פרשח חיה שרה. ומבואר כמש״כ כאן.) יאף כאן "ואחן לקשו אח הר שעיר לרשח אוחו", שאנן ושוקט הוא

ובגולה לא הלך "ויעקב ובניו ירדו מצרים", הם שקיימו כי גר יהיה זרעך" והם בלכד בכלל "לזרע! נחחי אח הארץ הזאח".

קז • שמואל א' ( י״ב) הפטרח >!רשת קרח. ויאמר שמואל אל כל ישראל יגו* הנני ענו בי נגד ה• ונגד משיחו אח שור מי לקחחי וחמוד

סי לקחתי , ואת מי עשקתי , את מי רצוחי , ומיד מי לקחתי וכו1 יאעלים עיני בו ואשיב לכם. ויאמרו לא עשקחנו ולא רצותנו,

ילא לקחח מיד איש מאומה. ויאמר אליהם,עד ה* בכם ועד משיחו היום הזה,כי לא מצאתם בידי מאומה . ויאמר עד • ויאמר שמואל *ל העם, וגו״ ועחה החיצבו ואשפטה אחכם לפני ה* אח כל צדקוח

' א/וור עשה אחם ואח אבחיכם וגוי ע״כ. ה

יצ״ב מאי שייכא פםוקים אלו להדדי . ונראה דקודם , היה שמואל בזמן של ש!*וט השופטים , דור ששופט אח שופטיו ,

'יאומר טול קיסם מבין עיניך אומר לו טול קורה מבין עיניך (ב״ב מ״ו) ולזה כשבא שמואל לעם ישראל , אמר להם קודם

:'•ייאמרו "אח שור מי לקחתי וחמורי מי לקחחי , ואח מי עשקחי י*ת מי רצוחי ומיד מי לקחחי כפר" שאילולא כן הרי א״א לו

;לומר הוכחה שיאמרו טול קורה מבין עי ניר, וע״ז השיבו "לא עשקתנו ולא רצוחנו ולא לקחח מיד איש מאומה" . וא״כ הוי

גזה הודאה בע״ד שלא גזל מהם מאומה , אכן הלא קיימ״ל דהודאת?"ד אם לא אמר אתם עדיי , יכול לומר משטה אני בך, ואי׳כ ג

:"יו ישראל יכולים לומר לו אח״כ משטין אנו בך, ולזה אמרללהם"עד ה' בכם ועד משיחו היום כי לא מצאחם בידי מאומה1״,

5

j1היינו שיעידו עדים על הודאחם וגוי מעחה יכול לומר להם אוכחו

;<־ _ 62 : קח.

ש•( ט״ו אי) -הפטרת זכור- "ויאמר שמואל אל שאול וגו* יעתה לך והכית את עמלק וגוי, ונראה מוכרח. מזה . לזאע״פי

שמלחמת עמלק הוא אחד מג* מצות שנצטוו ישראל בכנםתן לארץ *ין מחויבין רק בנבואה שילחמו אחם, דאל״כ למה נצטרכו בס

לצווי מיוהד , ומבואר בזה בקרא דכתיב(בשלח י״ז ט״ז) "מלחמה ה׳ בעמלק ״. דמלחמה ע״פ ה' היא. ומתבאר בזה מש״כ הרמב״ם נפ״ה מהלכות מלכים ה״ד, מצות עשה להחרים ז' עממין וכוי,

7כ"ל • ובמצוח מחיית עמלק -שם בה״ת- לא כתב דמחויב כל שבא לידו עמלק , להרגו. כמוש״כ במצות דמתיית ז' עממין, והמוכרח יאין חיוב, רק ע״פ ה' בנבואה , שילחמו בעמלק ולמחותם, ועיי כםה״מ בסוף מ״ע , דמנה מתיית עמלק בין המצות המוטלות על

הצבור , ומבואר עם מש״כ , ודו״ק.

קס. שם "וישלחך ה' בדרך ויאמר לך והחרמת אח החםאים את עמלק

יגו' , מדקאמר״אח החטאים" מכאן מקור לשימת הרמב״ם פ״ו מהי פלכים ה״ד , דעמלק אם קבל ז' מצות והשלים אין הורגים אוחו.

ק • ==־־==================־־= ״ י ד ע!'ש• ר

קי­ שט ויאמר שאול אל שמואל וגוי ויקח העם צאן ובקר ראשיה החרם לזבח לה' וגוי ויאמר שמואל החפץ לה' בעולות וזבחים כשמוע

5קול ה' הנה שמע מזבח סוב להקשיב מחלב אילים . בביאור

יופםוקים אמר הגר״ח. דהנה מחי התחייבו להחרים אח השלל ,הוא 5שבא לרשוחם , דקודם לכן למה החחייבו. והנה יש שיטה בראשונים

5ראשונים בנדרים ל״א; דבהפקר אם עומד בחוך הדי אמות, או

*ופן שאחר אינו יכול לזכות בה, דאם יקדישנה חל הקדש 5

*ל ההפקר אע״פ שלא בא לרשותו כלל, ע״ש בר״ן תוספות ורא״ש ילפי״ז כאן אם היו; בא לרשותם, וזכו בהצאן ובקר, היו

סההיבים בהחרמתם, אלא שהם בתחילה זכייחם הקדישום לה' , ימועיל כה״ג, וזהו מבואר במה שהשיב שאול לשמואל "ראשית

ייהיס לזבח לה'" דמראשית שחל החרם הוקדש לה', ולא *חחייבו כלל בהחרמתם. והנה מצד הדין, צדק שאול בזה, אלא

ע*מר לו שמואל "החפץ לה' בעלות וזבחים כשמע בקול הי"

'4

3ד 4• ׳

נ: ג *הנה שפע מזבח םוב" "להקשיב מחלב איליה״״•• דהיינו הי חפץ בשמיעה ולהקשיב בקולו, לקיים מה שצרה , ולא לחפש עצות

הגם שהוא להקדיב עלוג! וזבחים• ולהפסד מזה ממה שצוה•

קיא• 00• ויאמד שאול אל שמואל , חםאחי כי עברחי אח פי ה* וגו* ועתה נא אח חםאחי וגו* ויאמר שמואל אל שאול וגוי קדע ה׳ את פמלכוח ישראל מעליך היום, ונהנה לרעך הסוב ממך. יגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינוזס וגוי. וביאור הדברים,

יהנה כחב הרמב״ם בפ״י מיסודי התורה ה״ד דכשיגזור השי״ח על הרעה, יחזור בו וינחם על הרעה, אבל כשיגזור שיהיה סובה

*ינו שב• שכל דבר טובה שיגזור הא-ל אפילו על תנאי אינו חיזר, ע״ש וזהו דשאול כשאמר לו שמואל קודם "ויפאםך פמלך" חשיב לו שאול "חסאחי כי עברחי אח פי ה' • דהוא עושה חשובה

1ישובו ויבסל|הגזירה ד״וימאטך ממלך",דהוא לרעה, ע״ז ענה לו

שמואל "קרע הי אח ממלכוח ישראל מעליך היו*, ונתנה לרעך הטוב ממך• דיש בנבואה זו, גם נבואה טובה על השני שהוא

שהוא יהיה מלך , ונבואה לטובה אינו חוזר. וזהו שסיים• 1ינצח ישראל לא ישקר ולא ינחם וגוי". דאינו חוזר בו,ואפר

*ח״כ "ויאמר חמאתי עתה כבדני וגו*, דמ״מ ינהוג בו כבוד שעתה מלך הוא , וע״ז הודה לו שמואל . דוק קודם ואח״כ חבין

,יזהו המבואר בפרשח ואחחנז, דכשהשי״ת אמר למשה "רב לך ,*ל תוסף דבר אלי עוד וגוי וצו אח יהושע וחזקהו ואמצהו כי

יא יעבר לפני העם הזה, והוא ינחיל אותם את הארץ אשר ה

*יאה" . דאפר "רב לך" , אין לך מה לדבר עוד בזה כיון שבגזירה הרעה עליך , יש גזירה טובה על יהושע, י*יז זה

«0דות הקב״ה לחזור כשנגזר לטובה , ובפילא א״א לחזור גם נגזרה שעליך •

קיב • *סיאל (ב (כ י״ם) אנכי שלפי אפוני ישראל אתה פבקש להפית •'*יי ואם בישראל וגוי• והביאור בזה אפר הגר״ת זצ״ל• ע״פי* דאיתא בירושלפי תרופות פ״ח ה״ד. תני סיעות בני אדם מ

<*היו מהלכין בדרך פגעו להן גויס ואמרו חנר לנו אחד מכם *ינחדוג אותו , ואם לאו הרי אנו הורגים אח כולכם , אפילו

i 1

64 ] האפילו כולם נהרגים לא ימסרו נפש אחת מישראל . ייחדו אחד

ןסהם כגון שבע בן בכרי , ימסרו ואל ייהרגו • אייר שבייל והוא ;שיהא חייב מיתה כשבע בן בכרי. ור״י אמר אע״פ שאינו חייב

;פיתה כשבע בן בכרי , עולא בר קושק תבעתא מלכוחא ערק ואזיל 'ליה ללוד ג*. י ריב״ל , אתון ואקפון מדינחא, אמר להן אין

^לית אתון יהבון לית לן אנן מחרבין מדינתא. ערק גבי* ריב״ל ^יהייפי' ויהבי' לון. והוה אליהו זכור לסוב יליף מתגלי עלוי י ילא אתגלי וצם כמה צומין , ואתגלי עלוי, אייל ולמסורות אני נגלה , אייל ולא משנה עשיחי, אייל ודו משנה חסידים • (הובא

.ג״כ ב״ש שם) ע״כ. והמבואר בזה דאף ביחדוהו וחייב מיתה פ״מ ממידת חםידוח הוא שאין למוסרו. וכן כחב הרמב״ם בפ״ה

,פיםה״ח ה״ה. ואם יחדוהו להם וכו* אם היה מחויב מיחה כשבע !גן בכרי, יחנו אוחו להם ואין מורין כן לכחחילה, ע״ש בכ״א

י יזהו דםענה האשה ליואב אמנם בהציר על העיר , והיינו. יימוחו כולם אם לא ימסרו אח שבע בן בכרי וגם יחדוהו, ;יגס הוא מורד במלכוח וחייב מיחה בכל מקום "אנכי שלמי אמונה ישראל" • אנכי מהחסידים הנוהגים במידח חםידוח ,

;יהדיז דממידח חםידוח אין למסור אף ביחדוהו וחייב מיתה. ;יכשהגר״ח אמר זה׳שאלו ר' ברוך זלדוביץ אס כן מה ענה יואב !לה, אמר לו הגר״ח , חשובתו היחה , מלכוח ביח דוד שאני וגם

;אתה מחוייב להרגו. % והביאור בדברים אלו. דהנה דש״י שם( פסוק כ״ב) הביא

לתוספתא בחרומוח פ״ז ,ד״ש אומר כך אמרה להם כל המורד ^נפלכוח ביח דוד חייב מיתה, ע״כ• וצ״ב הוספת הלשון "בית ןיוד" הא בכל מלך יש הדין דמורד במלכוח, והמוכרח בזה כפי

;הנראה המדרש וכן הוא בגידםח אחרח בפי״ רש״י ובדוד שהוא .ת״ח וא״כ אין מזה ראיה למש״כ (וכמו שהביא שם רש״י על :הפסוק ויען יואב וגו: כי איש מהר אפרים שבע בן בכרי שמו

.ישא ידו במלך בדוד וגו. ופרש״י במלך אפילו אינו דוד חייבמיחה ובדדד אפילו אינו מלך חייב מיתה , וכ״ש במלך דוד,

:] ז נדרש במדרש קהלה , עכ״ל) חזינן בזה ליסוד דין חדש כ

^נאסר הילכתא במורד במלכות בית דוד דמשום דחולק על בחירח ן^לכוח ביח דוד יש בזה חיוב מיתה . וא״כ אין הכי תמצא , \]לא הוי מורד במלכוח ביח דוד , אלא אס הוא מורד במלכוח

65 '*i 3מ״מ חיוב אחר הוא, ונפ״מ ביניהן , דהנה איתא ברמב״ם פ״ג

למהלכות מלכים ה״ח כל המורד במלך ישראל יש למלך רשות להרגו ;,כשמעי בן גרא עכ״ל הרי דרק המלך יכול להרגו , וזהו דקאם רצה הרשות הוא בידו, אבל מחויב מיתה לא הוי , משא״כ A

:,כמורד במלכוח בית דוד הגברא מחויב מיתה הוא(וכלשון התוספת* ד וכל אדם מחויב להרגו . ולפי״ז מהבאר הא דאיתא בסנהדרין (י ק״א: ויאמר ירבעם בלבו וכו*והרגוני, ושבו. אל רחבעם מלך ייהודה אמר גמירי דאין ישיבה בעזרה אלא למלכי ביח דוד

£ כלבד כיון דחזו ליה לירבעם דיחיב ואנא קאימנא םברי הא ]עבדא , ואי יתיבנא מורד במלכוח הואי וקטלין לי ואזלו

ןבחויה , ע״כ. וצ״ב מ״ש יהא מורד במלכוח הא ירבעם הוא £ נעצמו מלך על י* שבטים ואינו כפוף לרחבעם כלל• ואם דבעבר

!יעל אימור ישיבה בעזרה דלא הותר לו, מ״מ במאי הוי בזה מורד 4במלכוח• ואפשר דהנה איחא ברמב״ם פ״א ממלכים ה״י אין מושחין ^מלכי ישראל וכו* ואין ממנין אוחן בירושלים לעולם אלא מלך

י ישראל מזרע דוד עכ״ל • ומקורו מהפסוק שהביא בת״א ולבנו ;אחן שבט אחד למען היוח ניר לדוד עבדי כל הימים לפני

:/כירושלים , ע״ש• והיינו דאף רעל ישראל יוכל להיוח מלך אחד י מ״מ בירושלים נאמר דהמלך הוא מזרע דוד, וא״כ אף מלך

בישראל בהיוחו בירושלים הוא כפוף למלך ירושלים מכיוז :/שאין שם אלא מלך מבית דוד, ולכן הוא דהוי מורד במלכות,והבן,

;-אבל לפמש״כ מבואר בפשםוח • דכי ו ן דהלכה זו דאין ישיבה ״ נעזרה וכו* הוא הלכה מיוחדח במלכוח ביח דוד, וא״כ ירבעם

1 כשישב בעזרה, הרי הוא מורד במלכוח לא הוי אבל מ״מ במלכות ^כ״ד הוא נחשב כמרידה , וע״ז הא לא שייך כלל מה שהוא בעצמו 4 מלך. ומבואר ג״כ הלשון "וקםלין לי" ("והרגוני") ולא אמר

וי׳

י יקטל לי דהא דין מיחה של מורד במלכוח הוא על המלך , ^כמבואר ברמב״ם והו״ל למימר "וקטל לי" וע״כ דקמיירי כאן j י*יין מורד במלכוח ב״ד , ומדין זה מחויב מיחה , ובאו״א ^ייכול וחייב להרגו, ושעיר אמר וקםלין . דכולס יהרגוהו. ! ידו״ק . (אפום צ״ע דהרמב״ם השפיט דין זה, דנפקתאא בדבר

1׳׳׳א . וצ״ע. ויבואר עפי״ז איך ששלמה הרגו ליואב פשום י ז י

"מודד במלכוח ,כדאיתא בםנהדרין מ״ב: ואף שמורד היה בדוד מ״מ הא מרידחו היה שאדניהו ימלך , וע״ז יוכל להבמל מלכות

66 ביה דוד עין לקמן סימן קלט , והויא מרידה במלכות בייד ושפיר

יכול אף שלמה להרגו, (ואפשר משום דציוהו דוד, שיהרגוהו משוס שמדד בו ביך כך, היה יכול להרגו ) אלא שצ״ע איך הרגו יואב לעמשא משום מודד במלכות כדאיתא בסנהדרין שם ,עיי״ש

הא המלך לא צווהו על זה ואיך הרגו בלא רשות, והא קשה לאמר שחשדו שנשתתף במרד של שבע בן בכדי• והמדידה של שבע

נן בכרי היה במלכוח ב״ד , ולכן כל אדם יכול להרגו. ימהפםוקים לא משמע כלל כן, וצ״ע, והנה בשמעי בן גרא,נראה פשוט , דלא הוי כלל מורד .י.מלכות ב״ד , דהנה הדין דאם צוה

המלך לאחר שיעשה כך וכך, וכשלא עשה הרי הוא מורד , דין זה שייך רק במורד במלכוח , אבל למלכוח ב״ד אין לזה כל ענין

יעי4 בפיה״מ סנהדרין פרשח חלק , בעיקרים , .היסוד הי״ב , יז״ל • ומכלל יסוד זה שאין מלך לישראל אלא מביח דוד ומזרע שלמה בלבד וכל החולק על המשפחה הזאח כפר בשם השי״• ובדברי נביאיו עכ״ל . ודבר זה הא באמונה. וע״ז לא שייך חיוב מיתה

*בל כשימרוד במעשה, במה שנקראה שמה מרידה , למשל :כשימרוד ;?ל אחד מביח דוד שאיננו מלך, לא שייך שזהו מרידה , דרק

על מלך הוי החפצא דמורד, ואזי נקרא שגם מרד בפלכוח בית יוד , וחייב מיחה, אבל כל זה כשחולק ומורד בעצם המלכוח,

יבדינים המיוחדים שנאמרו במלכוח בית דוד , אבל םחם בציווים ׳שמצוה לעשות בז , לא שייך זה, ורק דין דמורד במלכוח הוא

ייש לו , וכמו״כ בשמעי בן גרא דחרף ובזה לדוד, אין בזה ־יק דין זה, ולא דין דמורד במלכות ב״ד. ומבואר מזה

^א דדוד נשבע לו שלא יהרגוהו , וגם שלמה היה צריך משום זה למצוא חואנה לו שיהא מורד במלכוח ואם מצד דין דםורד

נמלכוח שפיר דחלוי ברשוח וברצון המלך , ודוד לא רצה להרגו :ישייכא *בועה עיי ז שלא יחזור אח״כ וירצה להורגו. אבל מדין

מורד במלכוח ב״ד. הא לזה אין לדוד כל דין שיעשה שלא יהרגהו ימיתתו מומלח על כל ישראל והבן, וצ״ע כל ישראל שהלכו אחרי *בשלום ושמעי|בן בכדי , ואלה שנסו אחרי אדניהו למה לא היה

;*ליהמ דין דמורד במלכוח ביח דוד אבל מצד דין דמורד *פלכוח לא קשה כלל , רחלי ברצון המלך , ודוד לא רצה. וצ״ע, ;יהנה בנבל , מצינו במגילה י״ד . אמר לו (אביגיל לדוד) וכי

ן דיני נפשוח בליהל אמר לה מורד במלכוח הוא(נבל) ולא י ג ^ %

67 צריך למדיינה, אמרה לו עדין שאול קייס ולא יצא טבעך בעולו

(ע״ש ובתוספות שם ובסנהדרין ל"ו ובתןםפות שם) וצ״ב רזה עייך למורד במלכות אבל לדין המיוחד דמורד במלכות בית דוו מאי אהני , (ואולי דכי־ון שדין הוא של כל ישראל צריך ב״ד למדיינה ואין דנין דיני נפשות בלילה )והמוכרת בזה, דדין דמורד במלכות בית דוד , נלמד במורד במלכות, וכל שהוא מורז במלכות הוא הוי כמורד בלכות בית דוד, ולפי״ז נסתר יסודו

של הגר״ח , דגם בדין המיותר של מורד במלכות ב״ד תלוי ברצונו ן1זל המלך , ורק כשרוצה יתחייב מיחה , ואם נאמר כז

מיושב שיטת הרמב״ם , דכיון כך אין נפ״מ בדבר, דהרי כשמורד במלכות בית דוד הוא ג״כ מו״במ , ואותם הדינים

ישנם , איצםריך להשמיענו וצ״ע בכ״ז (ריד״ם)

קיג. שמואל ב* (כ4 י"ם)אחה מבקש להמית עיר ואם בישראל למה הבלע

, ויען יואב ויאמר חלילה חלילה לי אס אבלע ואם נחלת ה4 אשחית • וצ״ב כפל הלשון, והנראה, דהנה הדין דהרוגי מלכוח נכטיהן למלך ,(כמו שאיתא בםנהדרין מ״ח: וברמב״ס פ״א ה״ס מאבל ופ״ד ה״ט ממלכים) ולפ״ז בחלוקת האיץ , המלך יורשו ,ולא תחזור ביובל, וזהו דאמרה לו, דאם ידון אוחם במורדי

במלכות , יעשה לי דברים. ימית עיר ואם בישראל ,וגם יבלע נחלה ה' . די1.ול נחלח השכם עי״ז. ויואב השיב , חלילה אם אבלע, היינו דדוד יירש חלוקחן בארץ . ואם אשחיח , היינו

שיהרגם (ריד״ם).

קיד­ שם( כ"ג)ואלה דברי דוד האחרונים וגו* אמר אלקי ישראל לי דבר צור ישראל מושל באדם צדיק מושל יראח אלקים וגו, כי

לא כן ביחי עם א-ל כי בריח עולם שם לי ערוכה בכל ושמרה וגוי . ובביאור הפסוקים אמר הגר״ח זצ״ל, דהנה השבועה על

זרע דוד שלא חפםק המלוכה מה0, היה גם אם לא ישמרו התורה כמבואר, ויש לעיין איך היה ההבםחה על דוד עצמו, כשהוא לא ישמור אח החורה , שהובטח גם על זה שישאר במלכוחו , היחה ההבטחה על זרעו או גס על עצמו. והנראה דזהו מבואר כאן "לי דבר צור ישראל" פירוש על דוד עצמו ,"מושל באדם

68 צדיק מושל יראת אלקים" ההבטחה היא רק כשהוא מושל וצדיק ושומר הורה , ומפיק "כי לא כן ביתי" פירוש אבל על זרעי,

!,ברית עולם שם לי ערוכה בכל ושמרה" הברית הוא בכל האופנים,

שלא תפסק המלוכה מהם.

קסו. מלכים(א)(הפטרה חיי שרה) וישבע המלך ויאמו חי הי אשר פדה

את נפשי מכל צרה, כי כאשר נשבעתי לן וגו* כי שלמה בנך ימלוך יגי' ותקד בת שבע וגוי ותאמר יהי אדני המלך דוד לעולם,

יצ״ב מ״ש דאמרה "יחי אדני המלך דוד לעולם" רק זה עחה ולא קודם ,והנראה בכל זה, והנה כתנ הרמב״ם סנהדרין ערק חלק, היסוד שנים עשר, ימוח המשיח הוא להאמין ולאמח שיבא וכוי

ימכלל מיסוד זה שאין מלך לישראל אלא מביח דוד ומזרע שלמה וכל החולק על המשפחה הזאח כפרו? בהשי״ח ובדברי נביאים ענ״ל.

המבואר בזה דמלכות בית דוד נאמרה שיהא מזרע שלמה , ולא *זרע דוד שלא מזרע שלמה, והנה מבואר לקמן בטימן קלט בשם הגד״ח זצ״ל דחילוק דוד מזרעו , דעל זרעו הויא שבועה שגס

אט לא ישמרו בחורה לא חפםק םלכוחט, אבל דוד עצמו היחה ההבסחה רק אס ישמור התורה, עיי״ש וע״פ זה יבוארו הדברים 5אן . השקלא וםריא היה כאן, שאם שלמה לא ימלך , א״כ אותה

יזהבסחה לזרעו לא תחקייס דהרי ההבטחה נאמרה רק לזרעו של שלמה נמש״כ וההבםחה לדוד עצמו לא היה , כמש״כ • וא״כ יוכל

להפסק מלכוו* ב״ד , אם לא ימלך שלמה ,וכאשר נשבע דוד ששלמה ימלך, אס כן הרי מלכוח ביה דוד השאר לעולם, ולכן

?כשיו הוא דאמרה "יחי אדני המלך דוד לעולם" דהביאור בזה ,1המלכוח ב״ד חחקיים לעולם, וזה הויא רק ע״י ששלמה ימלוך 5מש״כ , וזהו הביאור במה שאמר דוד "אשר פדה אח נפשי מכל

*יה" דמה זה שייך לענין זה, ולפימש״כ הרי גם זה צרה היא • במה ששלמה לא ימלך שחוכל להפסק מלכוח ביח דוד , כמש״כ

שם(הפסרח ויחי ) למען יקס ה' את דברו אשר דגר עלי לאמר אם ישמרו בניך אז דרכם ללכת לפני באמת בכל לבבם

,י ככל נפשם לאמר לא יכרת לך איש מעל כמא ישראל . 1*ז!ב פאי כפל הלשון ילאמר" ב' פעמים . ועד צ״ב דבפםוק

1* מבואר דההבסחה שלא יפסק המלוכה מזרע דוד תלוי בשמירת

־ 69 .התורה ,וכן(תהלים קל״ד י״א) . נשבע הי לדוד אמח לא ישוב פמ*ה פי־י בטנך אשיח לכסא לך, אם ישמרו בניך בריתי ועדתי זו אלמדם גם בניהם ישבו לכסא לר, וגוי. הרי מבואר כנ״ל יהשבועה בחנאי שישמרו בניו אח ההורה , אבל בחהליכ פ״ם

י').כרחי בריח לבחירי נשבעחי לדוד עבדי, עד עולם אכין זרעך וכםאו כימי עולם , אס יעזבו בניו חורחי ובמשפטי לא

ילכון , אם חוקחי יחללו ומצוחי לא ישמרו,ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם• וחסדי לא אסיר מעמו ולא אשקר באמונחי לא אחלל בריחי ומוצא שפתי לא אשנה. אחת נשבעתי בקדשי אס לדוד אכזב. זרעו לעולם יהיה וגוי. הרי מבואר דהשבועה חיחה גס אפילו אם לא ישמרו אח התורה, המלוכה לא חפםק מזרע דוד , וכן מבואר(שמואל ב ז' י"ב,)כי ימלאו וגוי

והקמתי אח זרעך אחריך וגוי וכננתי אח כסא ממלכחו עד עולם, וגוי אשר בהעותו והוכחתיו בשבט אנשים ובנגעי בני אדם, וחסדי לא יטור ממנו כאשר המירוה מעם שאול וגוי ונאמן ניתך וממלכחך עד עולם לפניך כםאך יחיה נכון עד עולם,

והביאור בזה הוא כדמשמע בהרמב״ם מהלכוח מלכים ,דהשבועה היחה שלא חפםק המלכוח מביח דוד , אבל אס ישמרו את החורה תהא המלכוח על כל ישראל ובעזבכם אח הודחו חהא מלכוחו דק נידושלים , ולא על כל ישראל , ע״ש בדמב״ם ודו״ק היםב,וזהו תניאור בפסוק הנ״ל באמדו ב* פעמים לאמד, דהרי שני הבטחוח

יש כאן ,האחד "לאמר אם ישמרו בניך את דרכם ללכת לפני באמח יגו" דאזי "יקים הי דברו" דהמלוכה תהא על כל ישראל והשניח

:*לאמר לא יכרח לך איש מעל כסא ישראל" ההבטחה השנית דכשלא יישמרו את התודה "יקים אח דברו" דבידושלים,חלק מישראל

*עפ״כ ישאר המלוכה לזרעו,

קםז • ^לכים א' ( חי י״ד הפטרת פקודי) ויסב המלך את פניו ויברך *ת כל קהל ישראל וכל קהל ישראל עמד וגוי ויעמד שלמה וגוי

,ומבואר דשלמה ישב וכל ישראל עמדו, והםעם נראה דאין ישיבה נעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד(רמב"ם פ״ז מביה״ק וכשגמר

שלמה חפלתו , כתיב פסוק נ״ד . ויהי ככלות שלמה להתפלל ^יכיו.) :*ל ה' אח|כ׳ל החפילה והחחינה הזאח קם מלפני מזבח הימכרוע על

70 :i ?׳ קיז •

;מלכים א'( ב' הי) (הפטךח פרשח ויחי- וגם אתה ידעתי את אשר ^עשה לי יואב בן צרויה אשר עשה לשני שרי צבאוח י&דאל ,

1"לאבנר בן נר וגו* ועשיח כחכמתר ולא חורד שיבחו בשלם שאול

ז״כ• וצ״ב מאי "ועשיח כחכמחך,'• ועוד צ״ב מאי ב* פעמים *שר עשה , אשר אשה, והנראה דתחלה אמר "אשר עשה לי" ,היינו שמרד בו שנטה אח אדניהו כדאיחא בםנהןרין מ״מ. ונחחייב עבור

זה מיחה כדין מורד במלכוח, ואח״ב אמר "אשד עשה לשני שרי *באוח ישראל" , היינו שהרגם ומחוייב מיחה סכל הורג נפש,

;(והנה גם יש נפ״מ בין שני חיובי מיחה הנ״ל כגון הא דאיחא כסנהדרין (מיה •) הרוגי מלכות נכסיהן למלך , הרוגי ב״ד

נכסיהם ליורשים ). ולזה אמר לו "ועשיח כחכמתך". דכיוןיכול להרגו או בזה או בזה, שייך בזה "ועשיח כחכסחך״באיזה 1

ין מיחה להורגו בה, ועיי םנהברין מ״ם , כל דינו היכא הוי 1

יהוא הרגו בדין מורד במלכות. עיי״ש. * קיח.

מלכים ב*(ב* י״ב )(הפסדת שבח שקלים ) ויקח יהוידע הכהן *יון אחד ויקב חור בדלתו וגוי בבוא איש בית ה* ונתנו שמה

יזכפניס וגוי אח כל הכסף המבוא ביה הי• וצ״ב דלמה נחנו *ה הכהנים באדון ולא האיש המביא בעצמו,והנה שס בקרא •כואר , דהכםף היה כסף של ערכין, כדכח^ב בפסוק ה' כסף *פשוח ערכו" ובדין כסף של ערכין מצי נו דאף לאחר פרשת

**כסף חייב באחריוחו, דחולין הן בידם עד שיבואו לידי גזבר. *יאיחא בחולין קל״ט ע״ש הרי דמלבד דין הפרשה יש בערכין0 דין נחינה שנחנהו להקדש, והנה בב״ב ע״ט מבואר דאין ג

*יעלין במים שבא בבור של הקדש , וע״כ צריך היה ליתן ^כהנים דזוכה הקדש מדין גזבר , והם נותנים זה לארון

, .0%

קים. ^יעיה (ל״ג א4) הוי שודד ואתה לא שדוד ובוגד ולא בגדו בך

*החסך שודד חושד כגלותך לבגוד יבגדו בך. והביאור בזהי הגר״ח זול״ל , דהנה יש חיוח םורפוח שהאדם הוא כח החיות ^מ

*1?ן, ואס לא יטרפו הרי מחלה בקרבן , וזהו שהוטיף כהחמך

יי - 71 !יגו' הנך שודד כל כך, שאם התמך שודד , אזי חושד, שהשוד

נעשה כה החיות שלכם, וכשלא תםלאוהו תחלשו ויהא אזי ביכולת ;לשדוד אחכם •

ך קכ • !״ישע( י״ב, העטרה ויצא) ובנביא העלה ה" אח ישראל ממצרים

יבנביא נשמר. וצ״ב מד״א "העלה״ ולא הוציא •ונראה דבי דברים יי•! ר , יציאח מצרים , ומםעוח לביאח הארץ •ואף דמיד שיצאו

*יתחילו המםעוח לבא למרץ! מ״מ בי דברים המה• ההוצאה ממצרים ,ואת המסעות, וזהו חילוק ;המבואר בפרשח בא והמבאר גפרשח בשלח וגו* , דבפרשת בא מדבר על היציאה , ובפרשת

נשלח על על המסעות ,והנה הלוקים הם , דביציאה איתא בהגדה ייוציאנו ה' ממצרים לא ע״י מלאך ולא ע״י שרף ולא ע״י שליח

אלא הקב״ה בכבודו בעצמו, אבל במםעוח איחא בפרשח בהעלחך *ל פי ה' ביד משה והיינו דהמםעוח היו ג״כ ע״י משה• וזהו יאמר "ובנביא העלה" דההעלה היחה בנביא , אבל היציאה לא

היחה בנביא , אלא הקב״ה בכבודו בעצמו הוציאנו•

קכא• זכריה (די ב'(הפםרח שבח חנוכה ובהעלחו4 ויאמר אלי מה אחה

יואה ויאמר ראיחי והנה מנורח זהב כולה וגלה בראשה וגויול־חים יחים עליה וגוי ואען ואמר אל המלאך הדובר בי לאמד מה אחה

אדני , ויען וגוי הלא ידעח מה המה אלה ואמר לא אדני ,ויען :ייאמר אלי לאמר זה דבר ה' אל זרובבל לאמר לא בחיל ולא בכה

ני אם ברוחי אמר הי צבאות . וצריך להבין מה היחה חשובתו |יגם קשה הלא דברי המלאך שאמר לו הלא ידעה הן דברי נבואה [יגם דברי הנביא שאמר לו לא אדני, ג״כ דברי הנבואה, הלא הנבואות םהרי אהדדי. והנה כל נבואה זו היחה על ביח שני

!^הדאה לו אח הכהן גדול המנורה וביח המקדש, ושני הזתים ?פורש בכחוב להלן, ששני בני היצהר, והיינו מלך וכהן גדול

ן^נמשחיס בשמן המשחה, והנה קשה הלא בביח שני לא היה שמן [יזמשחה , דהלא נגנז עם הארון וגם מלך לא היה שם כלל ,

ןיהכהן הגדול היה רק מרובה בבגדים ולא משוח , אמנם נראה, דהנה הרמב״ם כחב דקדושה שניה קידשה גם

72 i 1לעחיד לבוא , ואז הלא יהיה'שמן משחה, ושפיר אמר לו שקדושה.

[זו יהיה שני בני יצהר דלעחיד לבוא *oa אז קדוש ,מחמה jהקדושה הזו ימשחו אוחם, ולדברי הרמב״ם הלא הכל קדושה |אחח היא , והנה ברמב״ם הלהוח ביח הבחירה פ״ו. מבואר

ויקדושה ראשונה שהיחה ע״י כיבוש , כיון שבטלה הכיבוש בסלה ^הקדושה אבל בקדושה שניה שלא היחה ע״י כיבוש רק ע״י חזקה,

י ונחקדשה רק ע״י חזקה לחוד, וחזקה לא במלה, ועיי״ש. בכס״מ. jשהקשה מי גרע כיבוש וחזקה, מחזקה לחוד ? אמנם באמח לא קשה

^פידי , בקדושה ראשו.נה שהיחה ע״י כיבוש וחזקה , ונמצא •שהכיבוש הוא חנאי בהקדושה , וכיון שבטלה הכיבוש בטלה

;הקדושה , אבל בקדושה שניה לא היה ציין אלא חזקק בלבד , I והחזקה לא גחבטל• וחנה בירושלמי שביעיח פ״ו ה״א , פליגי

אמוראי אי בביח שני חייבין במעשרוח מן התורה ״ או ?מאיליהן קיבלו , למ״ד מהחורה הוא מקרא "והביאך ה״ אלקיך

?אל הארז אשר ירשו אבתיך וירשת" הקיש ידושחך לירושה אבוחיך י מוז ירושח אבוחיך מדבר חורה אף ירושתך מדבר תורה והטיבך

:וחרבין־ מאבותיך , וכוי , אבתיכ* לא נחחייבו אלא לאחר י״ד ל״נה זי שכבשו וזי שחלקו אבל אתם כיון שנכנסתם נתחייבתס אבוחיכם לא נחחייבו עד שעה שקנו כולה, אבל אתם ראשון ראשון

:?ונד• ונתחייב , ע״ש. והיינו הטובה דקדושה ראשונה היתה *,*"י כיבוש וחילוק וגס דוקא אחר שכבשוה כולה שלא תהא תחת ו,1יל מלכות , והקדושה השניה גם בלא כיבוש, וכיון שהחזיקו

!מקצתן , ואף שהיתה תחת עול מלכוח אחרח , ובכל זאת נתקדשה ׳יזה מבואר דהכבוש שבקדושה ראשונה, היתה צריכה לחלות הקדושה

!י •

^יזח ח״והטיבך" דקדושה שניה אין צריך לזה, והנה הא דבקדושה שניה תחקדש בלא כבוש , לזה החידוש דין , עדיין לא נדרש, |יבנבואח המלאך נחחדש זה הדין, ולפי״ז הביאור כך דהמלאך [אמר הלא ידעח , ובאמח הבין שמראה לא הקדושה י השניה ,

1*לא דהוא היה סובר דלהקדושה השניה ג״כ יצסדכו כבוש שלא [היה הדרשה לזה שלא יצטרכו הקידוש, כיבוש , וא״כ גם הקדושה

[־זזשניה תחבטל כמו הקדושה הראשונה , דכיון שבטלה הכיבוש 1*תבסלה הקדושה, ועל זה השיב כי אינו מבין , מה הם שני

^הייחיס , דבקדושה שניה לא היה שמן המשחה, וע״ז השיב המלאך לא בחיל ולא בכח , כי אס ברוחי , כלומר שלא יצטרכו כיבוש

73 I ולקדושה שניה • ותהי קדושה אחת לעתיד לבא, ואז יהיה שמן

i המשחה , ושני בני יצהר, זבזה הנבואה יחחדש שלא יצטרכו j לכיבוש, להקידוש השניה שיהיה די בחזקה לבד , ולכן לא

i החבטל , עי־כ . הגרייה, והרב הקשה לו, דהא דין זה דמשיחח *ל­

י כ״ג חלו* בקדושה האיץ אלא בקדושה בהמ״ק וקדושה ביח המקדש !; וירושלים לא בטלה גם קדושה ראשונה של שלמה* כמבואר ברמבייס

פ״ו מהלכוח ביח הבחירה , וצ״ע* * קכב.

j מלאכי (בי די) (הפטרת פרשת חולדוח-) וידעחם כי שלחחי אליכם :: אח המצוה נזאת להיות בריתי את לוי אמד ה* צבאות . ברחי

י*

. היחה אחו החיים והשלום וגוי הודח אמח היחה בפיהו , ועולה /לא נמצא בשפחיו בשלום ובמישור הלך אחי ורבים השיב מעון,

?׳כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו, כי מלאך ה* צבאווז j הוא• ביאור הפםוקים • דהנה יש לעיין במה שהובטח שתחזור להקבלה לישראל • ואיך תחזור• ה "קבלה" היינו הנםםר מאיש <• לאיש עד משה רבינו , וא״כ הא נפםקה מדורות דורות מטירת / החורה, והנראה דאליהו הנביא , דהו היה ממקבלי התורה , \ (עין בהקדמה הרמב״ם ליד החזקה ) והוא אשר יבוא וימםרנה

\ לישראל •וזהו דמבואר בכאן ,"בריחי היתה אחו החיים והשלום״ ^והיינו פנחט שהיתה אחו בריח זו, וע״ז טייס "כי שפחי כהן יישמרו דעה" דאיחא פנחט זה אליהו ,והוא שומר תורה לישראל

^ולכן "וחורה יבקשו ממנו" דממנו יבוקש ויוחזר החורה לי&ראל i (וכשאמר הרב זה לפני הגר״ח א״ל הגר״ח שגנב ממנו זה ,והוסיף , שמה שהמלמדים מבארים לחלמידים "שהיקו״ הוא ר״ת תשבי יתרץ |קושיוח ואבעיוח, היא כוונה לנסוע בלב הילד אמונה זו,בחזרה ^ההורה ע״י אליהו הנביא ,) ומש״א "בריחי היחה אחו החיים״ היינו דאח״כ בפנחס( כ״ה י ג) והיתה לו ולזרעו ברית כהונח

^עולם, (והביאור כמש״כ בדבר הם' אבל אם פנחס זה אליהו , ^הביאור יוחד טוב , ?מש״כ להלן) והבינו שנכרח אתו ברית

? 7ל ב' דברים, א. "לוי" דהיינו ברית עליו , דהוא יחיה לעולם [ וכדאיתא פנחס זה אליהו, ב. ״ולזרעו"• והיינו ברית על זרעו ן שלא יכלו, וזהו בריח חוץ ממה שיש ברית על הכהנים, וברית ן *ל לוים שלא יכלו, יש בריח מיוחד על זרעו של פנחס שלא

74 ןכלה , דהרי היה אפשר דישארו זרע כהנים , א! לא מפנחס ,

3ולזה היה אחו בריח על זרעו שלא יכלו וזש״א "והשלום" כדכחיב

|כפנחם(כ"ה י״ב) ,לכן אמר הננו נותן לו את בריחי שלום.ובשם [חגר״ח , דלכאורה צריך להבין מה שנחנו לו על השלום , דהנה ;כמלחמה כשאדם מצםיין באיזה דבר , נותנים לו אוח הצטיינות :גזה , המציין פעולחו שעשה, ולפי״ז כאן בפנחם דפעולחו היה !פקנאוח , ולזה הלא היו צריכים לחח לו בריח קנאוח ולא

!"שלום" . והנראה וזה מ?ואר בקרא קודם זחל״פנחם בן אליעזר יכן אהרן הכהן השיב אח חמחי מעל בני ישראל וגוי ולא כליחי

אח בני ישראל בקנאחי,לכן אמור הנני נוחן לו אח בריחי שלום" 'והיינו דכיון שמעשהו גרם "להשיב אח חמחי" "ולא כליחי", וזהו מעשה דשלוס , דכלפי ישראל היתה פעולחי שלום ,ולהשבח חםח ה' מעליהם ,שלא יכלה אותם , ולזה "אמור וגו", דמשו״ז

ייעשה מע??ח של שלום נחן לו הי בריח שלום , וזהו דאמר כאן גריחי היחה אחו החיים והשלום וגוי, בשלום ובמישור הלך אחי ורבים השיב מעון , והיינו דמשום פה זכה לבריח חיים

ושלום וגו* משוס דבשלום ובמיי׳ור הלך אחי וגוי , והנה בשביל זה זכה לברית שלום , אבל בעבור מה זכה׳שהוא אשר יחזיר

יזקבלח לישראל , ונראה דהנה איחא במעשה זמרי , דנעלמה מהם הלכה , ופנחס דאה מעשה ונובר הלכה , אמר למשה , מקובלני ממך הבועל ארמית קנאין פוגעין בו, א״ל קריינא דאיגרחא איהו ליהוי פרוונקא , מיד ויקח רםח בידו וגו*(עי' בפרש״י סוף

פרשח בלק ופנהדרין פ״ב) ובשביל זה שהוא החזיר אז ההלכה זכה שגס באחרית הימים הוא יחזיר ההלכה בישראל, וזהו

דמבואר כאן, "חורח אמח היחה בפיהו וגוי ורבים השיב מעון" לכן ״ כי שפחי כהן ישמרו דעח 1תורה יבקשו מפיהו" גס לימות

המשיח הוא אשר תורה יבקשו מפיהו וכמוש״כ.

קכג. ירמיהו (אי) ראה הפקדתיך היום על הגוים ועל הממלכות לנחוץ ולנתוץ ולהאביד ולהרוס לבנות ולנטוע. ויהי דבר ה״ אלי לאמ וגו* כי »קד אני על דברי לעשותו וגוי פצפון תפתח הרעה ,על

כל יושבי הארץ. בביאור פסוקים אלה אפר הגר״ח זצ״ל דהנה כשיש לפלך בן שהנהו אהוב עליו , הרי שופרו שפירה פעו סכל פזיקים ופגעים רעים , אבל כשגבן תסא והפלך רוצה לגרש

75 ;1 ף בנו מעליו, והנהו מפחד פן יקרנו אסון בלא שמירה המיוחדת

ןייהו נוחן פקודה לאםר אח כל הגזלנים והרוצחים ולהרוג כל ןיה רעה מן הארץ •ואח״כ הוא מגרשו ממנו , ומה החילוק , ^ידם היה הבן משומר והמדינה בהפקר , ועחה הבן בהפקר

^המדינה משומרח, וזהו דאמר , דהנה קודם שחםאו היו עם ישראל ףיומריס, דכחיב ועחה כשחטאו ונחחייבו גלוח , הקדים הקב״ה

ןיעל הגויים ועל הממלכוח לנחוש ולנחוץ ולהאביד ולהרוס |יננוח ולנסוע ״ . לעשות סדרים באומות העולם , בכדי

i !•ישראל יוכלו להגלות ביניהם. והמסיים דמשום מה שצריך לזה

j

ףי שוקד אני על דברי לעשותו וגוי.

j קכד. (ירמיהו ( ב* תי) הכהנים לא אמרו איה ה' , וצ״ב וכי כה היו

*ריכים לומר "איה הי״ן, והנראה, דהנה איחא שעשר מםעוח נסעה :*כינה , מכפורת לכרוב , ומכרוב למפחן, וכו*(ר"ה ל״א .) • !יהכהנים לא החבוננו לחקור על זאת "איה הי" בגלוחה ממקום

ףפקום. j קכה.

ייזהלים ( ע״ד גי) הרימה פעמיך למשאוח נצח, כל הרע אויב (נקדש, יודע כמביא למעלה בסבך ע\ קרדומוח • בביאור פסוקים [אלו אמר הגר״ח זצ״ל . דהנה מה שלא החריבו העכו״ם אח ביח

[יי•

jהמקדש של מעלה, יש לעיין אם הוא משום שלא רצו או שבאמח ויצו , אלא שלא ,יכלו לעשות כן,.והראיה לזה מהא דאיתצ עשר

5?דושח הן . א״י מקודשח מכל הארצוח, עיירוח המוקפות חומה [מקודשות ממנה, לפנים מן החומה מקודש מהם, הר הביח מקודש |ממנו , עזרת ישראל מקודשת ממנה, עזרת הכהנים מקודשת ממנה נין האולם ולמזבח , ההיכל , קדש הקדשים,מהם , (כלים פ״א) ונה אס היינו רואים דכל המקודש יותר , נחרב פחוח , היינו

j יכולים לומר , שאם ביה המקדש של מעלה לוז וצו להחריב , *ך האמח אינו כן אלא אנו רואים דכל המקודש יוחר החריבו , ישקצו יותר ויותר , ולזה מוכרח , שגם ביהמ״ק של מלעלה

ירצו להחריב , אלא שלא יכלו , וזהו שאמר בחהלים "כל הרע *ויב בקדש", דכל הרע האויב , דהיכן האויב כל הרע שעשה

76 דק יותר הרי הוא "בקדש" ולזה "יודע כמביא למעלה בסבך

עץ וקרדומוח" יה* נחשב כאילו עלו למעלה עם קרדומות , והחריבו אח ביהמ״ק דשם, דכיון דבכל שהוא קודש יותר הרעו

ומזה דרצו להחריב גם ביהמ״ק דלמעלה רק דלא יכלו , יהא נחשב כאלו עשו כן.

3=======3===533sssssaa

קכו. תהלים (פ״ד) נכספה וגם כלתה נפשי לחצרוח ה* ! לבי ובשרי

ירננו אל א-ל חי, גם .י צפור מצאה ביח ודרור קן לה« א7־ר שת אפרחיה את מזבחוחיך ה" צבאוח מלכי אלקי , ובביאורם נראה

דהוא אמד ״ נכספה וגם כלחה נפשיןלחצרוח ה" , דהיינו דהוא מחאוה שיבנה ביה המקדש , ויש דם״ל דאין מנחה . ומנחח

נסכים ועופוח בבמה, וגס בבמה גדולה לא מקריבין (עיז זבחים פרק בחרא). ולזה אמר שכשיבנה ביהמ״ק יהיו שני דברים א• "לבי ובשרי ירננו אל א-ל חי" והייני שיקריבו מנחח נסכים

ויהיה שירה דהא אין אומרים שירה אלא על הייז , ודבר שני "גס צפור מצאה בית וגו* דהיינו דיקריבו עופוח. (בשם ר'

מדדכי^ימפל יפה )

קכז . תהלים ( י״ג ו4) ואני בחםיר בטחתי יגל לבי בישועתר ,אשירה

לה* כי גמל עלי, ובשם הגר״ח . דיש לעיין מחי אפשר לומר שירה על הנם , א0 רק אחר שקרה כבר הנם, או גם אם יהא לבו בטוח במאה אחון שיקרה נם , וכגון שנביא ש יאמר לו

כן , יכול כבר לומר שירה על הנם, וזהו דמבואר בפסוק הנ״ל "ואני בחטדך בטחחי" היינו דבטוח רק בחסדך אזי רק "יגל לבי" , דאומר בישועחך", יש לי שמחה ע״ז , אבל מחי "אשירה לה4

שירה , הוא רק "כי גמל עלי" , כשקורה ונהיה הנם כבר.

קכח. תהלים ( פ״ח ב4) ה" אלקייישועחי צעקחי בלילה נגדך חבוא

לפניך תפילחי הסה אזנך לרנתי . וצ״ב פש״א בלילה נגדך, דאי לו מובן , והנראה, דהנה איתא בתמיד ל״ב: כל העוסק בתורה בלילה שכינה כנגדו שנאמר (איכה ב") קומי רוני בלילה לראש

אשמורוח שפכי כמים לבך נכח פני ה4 • וברא״ש קומי רוני

77 בלילה , לעסק בדברי חורה ואז חהיה נוכח פני ה״ , עכ״ל. וזהו דאמד כאן, דבי דברים עשה. א ."יום צעקחי" דהיינו •

תפילה . ב . "בלילה נגדך" דהיינו לעסוק בחורה בלילה. דהא העוסק בחורה ללילה שכינה כנגדו, וזה דאמר נגדך, ומסיים "חבוא לפניך חפלחי" היינו על החפילה שהתפלל . "הסה אונך

לרנחי* היינו על החודה שעסק , רדנה הוא חורה כמש״ה לעיל ובפסוק שהובאנו , קומי וגוי לראש אשמורוח וגוי שאי אליו כפיך על נפש עולליך וגוי (איכה בי) הוא כנגד הא דאיחא בברכוו כברכות ג' ע״ש ג' משמרות הוי הלילה ועל כל משמר ומשמר יושב

הקב״ה ושואג כארי ואומר אוי לבנים שבעונותיהם החרבתי את כחי ושרפחי אח הכלי והגליתים לבין אוה״ע • וכאן ג״כ "לראש

נ ג ד _זה^_גה ב אשמו רוח" והוא מכ ב ו_1_ב קכם.

חהלי• (קמה) רצון יראיו יעשה ואת שועחס ישמע ויושיעם.וצ״ב אם רצונם יעשה, למאי איצםרך לשועחם. וביאר הגר״ח • דהנה

איחא בחעניח כ״ה. דרבי חנינא בן דוםא היה עני גדול ,ובעי רחמי ונתנו לו רגל זהב, ראה בחלום דהצדיקים אכלי על שלחן זהב של ג' רגלים, ואיהו אשני רגלים , בעי רחמי ושקלוהו , גדול היה הנם האחרון מן הראשון דגמירי דמיהב יהבי מישקל

לא שקלי, ע״ש . ועחה נחבונן , דלזה הלא יש ג* דרגוח בצדקים א. שלא נוחנין לו בכלל, ב. שנוחנין ולא לוקחים בחזרה.ג . דנוחנים ולוקחים. וא״כ צדיק שהוא בדרגה ב' הלא יוחר גרוע

מצדיק שהוא בדרגה א' שאח״כ כשנחנו לו,ו יראה •שיצא מזה רעה- וכעובדא דרבי חנינא בן דוםא- לא יקחו ממנו , ואס היה רק

בדרגא א' הלא לא היו נוחנין לו כלל, ובזה הוא הביאור בפסוק ז דמחי "רצון יראיו יעשה" כאשר "שועחם ישמע ויושיעם

יאם אח״כ גם שועחם שיקחו מהם מה שנחנו , שופעים , בצדיק כזה , רצונם יעשה קודם אבל כששועחם לא ישמע לקחה , דאיננו יק בדרגה ב' אזי לכתחילה לא יחנו להם , כדי שלא חצא מזה

יעה להם , וכנ״ל.

קי• יברי הימים -א*(י"ב י״ח) ורוח לבשה אח עמשי ראש השלישים לך דויד ועמך בן ישי שלום וגוי ומה שכפל דויד ובן ישי •

78 דהנה איתא שם לקמן (וה״י א-כ״ח ד״) ויבחר ה״ אלקי ישראל מי מכל ביה אב* להיות למלך על ישראל לעולם כי ביהודה בחר לנגיד , ובבית יהודה בית אבי , ובבית אבי ,בי רצה להמליך על כל ישראל, המבואר בזה, דחוץ ממה שהיה בחירה מיותדת על

דוד היה בחירה מיוחדת על ישי • והכין מבואר בהא דאיחא בשמואל (אי ט״ז וי) ויהי בבואם וירא את אליאב ויאמר אך

נגד ה' משיחו , ויאמר ה' אל שמואל אל תביט אל מראהו וגוי כי מאסתיו וגוי , ואיתא בפסחים ם״ו: כי מאסתיו מכלל דהוה רחים ליה עד האידנא, והיינו כיון דהיה בהירה ישי, ממילא

'היתה שייכות המלוכה לאליאב דהוא הבכור , ורק משום דמאםתיו והיתה בהירה על דוד, וזה דאמר כאן, ב' דברים• "לך דוד״מצד עצמך דהיתה בחירה עליך . "ועמך בן ישי" עוד זכות ומעלה לך דישי נבחר והנך בנו (ואח״כ נמצא זה באדרת אליהו בדה״יי

על הפסוק הזה ) והיינו דבמרידת שבע בן בכרי איחא , (שמואל בי) ויאמר אין לנו חלק בדוד ולא נחלה לנו בבן ישי גוי• דמרד וחלק על ב' הבחירוח , בחירח בן ישי ובחירח דוד. (וכן במלכים אי- י״ב ם״ז) וכן בשמואל א- כ״ה י' ע״ש•

קלא. שיר השירים (ב* יי) ענה דודי ואמר לי קומי לך רעיתי יפחי ולכי לך• כי הנה הםחיו עבר הגשם חלף חלף לו , הנצנים נראו בארץ עח הזמיר הגיע, וקול החור נשמע בארצנו , החאנה חנטה פגיה , והגפנים טמדר נחנו ריח, קומי לך רעיחי יפחי ולכי לר • והנראה בביאור פסוקים אלו, דהנה איתא בבראשיח רבה

(בריש) דהקב״ה הסתכל באוריתא וברא עלמא, ע״ש• ואמר הגר״ח זצ״ל • דהנה אנו רואים חוקי התורה איך שהם

מחאימים להנהגה העולם ,כמו לא חרצח , לא תגנב , והנה רציחה וגניבה הם חורבן העולם, כמו״כ מאכלוח אםורוח •הנה

איחא ברמב״ם שהם מזיקים לבריאוח האדם • ולכאורה הדבר הוא שמכיון שרציחה וגניבה הם חורבן העולם וכדומה , ולכן אמרה החורה לעשוח כן , אבל האמה הוא להפך , שמצד הנהגת העולם היה יכול להיוח ההיפך , שרציחה *!ויבא הם יהיו קיום העולם ואך מפני שהקב״ה הסתכל בתורה, וחוק התורה הוא שדברים אלו

אסורים המה• ברא כן העולם שהנהגוחיה הוא שחורבן העולם יהיה

79 אס ירצחו ויגנבו וכדומה • והגרי״ד זצ״ל הוסיף עפ״ז ,

יהנה מצינו במצוות שהם לזכר יציאת מצדים •ולכאורה הדבר הוא שמפני שהיה יציאת מצרים , לכן נצטווינו במצוות לזכר

יציאת מצרים, אבל האמת הוא להיפך , שמפני שמצווח אלו נריכים להיוח לזכר יציאח מצרים , לכן הוא דה־יה יציאת מצרים והבן זאח• והנה איחא בסנהדרין י״א: ח״ר על ג' דברים מעברים את השנה * על האביב ועל (נירוח האילן , ועל החקופה• ץבפירש״י דבי פעמים נינהו , דאביב היינו דלא בישלה התבואה 1מע1רין משום דכחיב בחדש האביב , ופירוח האילן, היינו אם

מהאחר בישולם ,ומעבירין משום ביכורים• וחקופה, היינו !מתעכבת חקופח חמוז ומעברין משום דאין נופלח חקופח חשדי עד עבור החג, ע״ש• אבל ברמב״ם פ״ד מהלכות קדה״ח הלכה א* מבואר , דעיבור השנה הוא משום שנאמר שמור אח החדש האביב

שיהיה חודש זה בזמן האביב , ולולא חוםפח החודש הזה, הפסח נא פעצןים בימוח החמה ופעמים בימות הגשמים , ולכן לדעח זה

יש ג' סימנים הנ״ל ,לאביב , פירוח האילן והקופה, שהם סמנים בחודש האביב •וכל שהסימנים האלו ישנם , והםעס

ימעבירין משום קרא דשמור אח חדש האביב, עיי״ש ודו״ק , ילפ״ז הנה לכאורה היה אפשר לומר דלמה צריכים שפסח יחול

כחודש האביב מפני ><בחדש האביב יצאו ממצרים , אבל האמח הוא להיפך , מ^ני שדין הפסח לחול בחודש האביב, לכן הוא דיצאו

ממצרים בחדש האביב. וזהו דמבואר ב09וק הנ״ל "ענה דודי ואמר לי קומי לך רעיתי יפתי ולכי לך", וזה קאי על יציאח •מצרים (כמבואר בפרש״י) "כי הנה הסתיו עבר, הגשם 1זלף חלף

'לו"• והיינו דםימן החקופה ישנו כבר,דחדש האביב הגיע• :.ז'הנצנים נראו בארז וגוי" והיינו סימן האביב דישנו כבר,

:וחדש האביב הגיע• "החאנה חנטה פגיה , והגפנים סמדר נתנו ־ ריח" והיינו סימן השלישי דחדש האביב הגיע, דהוא פירות

(*אילן, ומסיים "קומי לך רעיתי יפתי ולכי לך"• דכיון ׳ 'יםימנים אלו ישנם כבר דחדש האביב הגיע• הזמן לך לצאת לך

1מסצרפפ משוס דדין הפסח צריך להיות בחדש האביב וע״כ 1 *ליך לקום ולצאח כבר •

80 קלב.

שם (ח4 ה4) מי יחנך כאח לי יונק שדי אמי, אמצאך בחוץ אשקך גם לא יבוזו לי, אנהגך אביאך אל בית אמי הלמדני

, אשקך מיין הדקח מעסים רימוני , וצ״ב מה דכאן קאמר מיין הרקח בלשון םחם וכאן אמר מעסים רמוני , דהיינו שלי ובכלל מה הביאור בפסוקים הללו , ובפטמות אפער לבאר פסוק הראשון , דרוצה לחאר ככה אהבה גדולה, והנה אח או אחוח

גדולים , אעפ״י שאהבחו אליהם היא גדולה מ״מ בחיץ לא ישק להם. אך אם קםנים היכן שימצאם יגלה אהבחו אליהם . וזהו דקאמר "מי נחנך כאח לי יונק שדי אמי" . דהיינו אח קםן ,

׳ךאפילו :*ס אמצאך בחוץ אשקך גם לא יבוזו לי" לא יחבייש עבור זה . והנראה עוד דהנה בגלות ישראל אבדו שני דברים

נבואה, וקבלת התורה. וכדמבואר באיכה(ב' מ4) מלכה ושריה בגוים אין תורה . גם נביאיה לא מצאו חזון מה4 וע״׳י אליהו

הנביא •עתידי; שני דברים אלו לתזור, הנבואה וסנהדרין, (כמבואר בהרבה מקומוח) וזהו דקאמר כאן "מי יחנך כאח לי יונק שדי אמי, אמצאך בחוץ אשקך וגו4", והיינו, דמדבר כ; ן מתי יגיע הזמן ההוא . והנה נבואה נמשלה לנשיקה(כמבואר)) והיה אחר כן אשפוך את ועל העח ההיא כחיב ביואל (ג״ א4

, והיינו דהקמנ דוחי על כל בשר ונבאו בניכם דבנוחיכמ וגו4 והאח היונק שדי אמו ינבאו כולם , וגם אמר "בחוץ" כי נביא צריך הכנה מיוחדה לנבואה , v י בר״מ סוף הלכוח ימה״ח ,

אבל לעחיד לבוא לא יו ר צריכים לזה, כמבואר בכמה פסוקים , וזהו דאמר "בחרי׳" דלע״ל בלי הכנה בחוץ ינבאו

והדבר השני , "אנהגך אביאך אל ביח אמי הלמדני* • והיינו דחחזור הסנהדרין, דבית אמי נמשלה לחורה , (כמבואר). והנה מה יהיה בחזרה הסנהדרין. א. מה שהם יכולים לדרוש בי״ג מדוח שההורה נדדשח בהם ,ה:י~ : ודינים, הכל כפי הנראה להם. ב. חקנוח וסייגים ומנהגוח. אשר לפי ראוה עיניהם לפי הצורך יתקנו לקובען לדורות. ושני דברים אלו נמסרו

יק לסנהדרין , והנה מה י ז. .־־ן בין שני דברים אלו. מה ליה ז שני דברים אלו. כה שהן דורשין הרי הן הן גופי

ההורה, וכמפורשין בחורה רוו אבל מחקנוח , אע״פ שסצוה פהחורה לשמוע, כדםחיב , אל ההורה אשר יורוך (עיין

81 עי• רמב״ם )אבל הן נקראין שלהם , ולאו מגוף התורה הוו.

והנה במשנה תרומות פי״א , מבואר רכל המשקין היוצאים מפירוח אין כמודו ן , חוץ מהיוצא מהזחים ומן הענבים , דהיינו יין

ושמן דהוו כמוחן . וברמב״ם מבואר דאע״פ׳ דבל היוצא מהפירוח אין כמוהן , מ״מ אסור מדרבנן , וזהו דמםיים "אשקך מיין הרקה

מעסים רמו ני" דהיי נו מי י ן דהוו כמוהן ומחהוה אםורין, וכונמו לי״ג מדוח שהחורה נדרשה בהן דהוו גופי החורה

וכמפורשין דמו. ולאו דידהו נקראו, ועוד רבד "מעסים רמוני" דמשקה היוצא מן הרמון לאו כמוחו הוא, ורק מדרבנן הוא והיינו החקנוח והסייגים של הסנהדרין , והם הו״רמוני" •

דנקראין דברים שלהם , וכמש״כ.

קלג. רוה(ד* ו״) ויאמר הגאל לא אוכל לגאל לי פן אשחית את נחלתי ובפרש"י,סן אשחיח אח נחלחי, היינו זרעי כמו (חהליס קכ״ז)

נחלת ה״ בניס. לתת פגם בזרעי שנאמר (דברים• לא יבוא עמוני ומואבי, וטעה בעמוני ולא עמוניח , עכ״ל.

וצ״ע מ״ש הי- צריך לבא עליו , אם מעה בעמוני ולא עמונית משוס שיפגום אח זרעו, ובפשםוח ןאמ1 לו דחןא *גזרד לבא עליה ולי*אנה לו, כיון דלא דריש עמוני ולא עסוניח, ואיסור לאו רכיב עליה, והנראה דהנה ביבמוח ע״ו: איחא עמוני ומואבי אסורים וכו* אבל נקבוחיהס מוחרוח וכו״ מנה״מ א״ר יוחנן

דא"ק(שמואל א* י״ז ) וכראוח שאול אח דוד יוצא לקראת הפלשתי אמר אל אבנר שד הצבא בן מי זה הנער וכו* א״ל

דואג האדומי עד שאתה פשזו׳יל עליו אם הגון הוא למלכוח אם לאו שאל עליו אם ראוי הוא לבוא בקהל אמ לאו. מ״מ דקאתי מרות המואביה א״ל אבנר חנינא עמוני ולא עמוניח מואבי ולא מואבית , אלא עתה ממזר ולא ממזרת • ממזר כתיב מוס זר , מצרי ולא מצרית, שאני הכא דפפויש םעמא דקרא (דברים כ״ג)

על דבר אשר לא קדמו אחכם בלחם ומים דרכו של איש לקדם ולא דרכה של אשה לקדם,היה להם לקדם אנשים לקראה אנשים ונשים לקראת נשים, אישתיק, מיד ויאמר הנלך שאל אתה בן מי העלם וכו* הכי קאמר ליה הלכה נתעלמה ממך צא ושאל בבית המדרש סאל ,אמרו לו עמוני ולא עמוניח מואבי ולא מואבית, אקשי

82 להן דואג כל הני קושיית:•* ,אישחיקו, .העי לאכררזי עליה מיד(שמואל א' ב' יז') ועמשא בן איש וכו* אמר רבא מלמד שחגר חרבו כישמעאל ואמר כל מי שאינו שומע הלכה זו ידקר בחרב כך מקובל«י מבית דינו של שמואל הרמתי , עמוני ולא עמונית , מואבי ולא מואבית , ע״כ . ע״ש• וצ״ב חדא מאי

חידש עמשא בכך מקובלני מב״ד של שמואל הרמתי, הא בראשונה כבר אם תנינא עמוני ולא עמונית , ואעפ״כ הקשה לו 19 שגם

בקשו לאכרוזי שפסול הוא. ומה הועיל בזה, שכך מקובלני ועוד צ״ב . הא אי!1א בכתובות זי: דמאי דכתיב ברות(ד) ויקח עשרה אנשים מזקני העיר ויאמר עלבועה. הוא , דלקח

אותם בועז למידרש עמוני ולא עמונית וכוי , וצריך עשרה ל!רםומי מילתא , עיי״ש וא״כ כבר בימי בועז נדרשה ונפסקה כבר ההלכה, דעמוני ולא עמונית וכוי, ואיך זה היה יכול דואג לפסלו , ע״י שהקשה על הלכה זו, ומה הדיונים עוד בהלכה זו, הא מקודם כבר פסוקה היתה שכך הוא, והנראה• דהנה ב״ד הגדול היה קובע ופוסק הלכה עפ״י ב' דרכים א• ממה שהיו דורשין באחד מי״ג מדות שהתודה נדרשת בהם ב. ממה שנמסר בקבלה מהלכה למשה מסיני , כמש״כ הרמב״ם

בפ״א ם>מ«רי0 ה״ד , ועל המשפם אשר יאמרו לו דברים שילמדו אוחם מן הדין באחת מן המדוח שההורה נדרשח בהן, מכל דבר

אשר יגידו לר זו הקבלה שקבלו איש מפי איש, עכ״ל והנפ״מ בזה דאם הלכה דו .קבעו|ןדרש שבאחד מי״ג מדוח יכול ביה דין

גדול שדרשו באםד מן המדות כפי שנראו בעיניו עהאמר לשופם וגוי. וכוי עכ״ל . אבל כשההלכה קבעו עפייי הלכה למשה מסיני , א״א לב״ד אחר לסחור ההלכה דהא הלכה מקובלח

מהל״מ היא. ע״ש בפ״א ה״ג דברי קבלה אין בהם מחלוקה לעולם עכ״ל ולפ״ז מתבאר היטב פרשה זו של "דוד" שדנו עליו אם כשר הוא , אחרי מה שמעידן עידנים פמק בועז כבר ההלכה ד״עמוני ולא עמוניח ״ במדרש באחד מי״ג מדוח היה , ולזה

יכול "דואג" דב״ד אחר היה ודרש הוא אחרח שמצא בעם לסחור ההלכה הפסוקה כפי כל הםוגיח הגמרא שהקשה על

טעם המחירים , ויכול לפסוק אחרה , כיון שנפסקה בי״ג מדוח שההורה נדרשח בהן כמש״כ .וכמו״כ מה שמביא בחחילה חנינא

עמוני רלא עמוניח , רק מדרש באחד מי ג מדות הוא אבל

83 עמשא שאמר כך מקובלני פב״ד של .שמראל הרמתי, היינו

הלכה למשה מסיני וכן מפורש בםמ״ג ע״ש. ולזה אין יכולים להתור ההלכה גס אס ימצאו טעם אחר לסותרה, כיון שהלכה מקובלח היא מהל״מ , ועפ״ז מבואר היסב מה שאמר הגואל

פן אשחיח נחלחי, ולא אמר שאסור לו לישא!כיון ׳.מעה בעמוני ולא עמונית, דבאמח גם הגואל קיבל להלכה זו מבועז שעמוני

ולא עמוניח אלא שםען לבועז. אם שזה סוב שאני יכול לישאנה דהא בשעה זו הדין כך.אבל מה אעשה כשיבא ב״ד

אחר ויפסוק אחרח דהא אין אחה קובעה אלא בדרש באחד מיז,ג מידוו! ואזי אשתית אח נחלחי דיפגמו זרעי דאזי כבר יהיה

הדין דעמוני וגם עמוניח,אבל הוא םעת דהלכה מקובלת היא מהלכה למשה מסיני , וא״א לסתור אוחה, כמש״כ.

קלד. שיר השירים (זי אי) שובי שובי השולמיח ונחזה בך , מה

תחזי בשולמיח במחולוח המחנים • והנה הרמב״ם באגרח תימז כתב בזה הלשון. ושלמה המלך ע״ה דמה אותנו וכוי וכר

אירע לנו עם אלו שהם משיאים אוחנו ומפחים להחזירנו לדתיחפ , ואלי נאחז ונ3ו4בך גםבכי פתזותם ובענפי

שקריהם , ואח״כ חזר בחכמחו בלשון חשובח האומה , אבל היא אומדח לאוחם שהם רוצים לפחוחם , ולהראוח להם שםברחה

מעולה מםברחס, לאיזה דבר מהחזקים בי? החוכלו להראוח לי כ*ו "מחולח מחנים" (שה״ש זי) כלומר שהאומה חםעון כנגדם

ואומרה להם, הראוני כמו מעמד הר סיני , שהיה בו מחנה אלקים , ומחנח ישראל זה לעוסח זה אז אשוב לעצתכם , וזה המאמר הוא ע״ד משל "שובי שובי השולמיח שובי שובי ונחזה

בך מה תחזו בשולמיח כמחולת המחנים" , ופירש •שולמיח" זדעל-י*מ החסידה, "ומחולח המחנים" שמחח מעמד הר סיני שהיה

בו מתנה ישראל שנאמר (שמוח י״ם) "ויצא משה אח העם לקראה האלקים ״ ריבוחיים אלפי שנאן ה' בם סיני בקדש" עכ״ל. וביחד ביאור מצינו מה שתית בעח מחן חורה.מבואר בחהלים

שם , כחיב אלקים בצאחך לפני עמך בצעדך בישימון םלה,ארז רעשה אף שמים נספו,מפני אלקיס זה סיני מפני אלקים אלקי

ישראל , ועוד שם למה חרצדון (פרוש חרצדון) הריס גבנונים

84 ההר חמד אלקים לשבתו אף וגוי כן סיני בקדש, ע״ש כל הפרק והנה בפרק כ״ם , קול ה' בכח וגוי קול ה' שבר ארזים וישבר הי אח ארזי הלבנון , וירקידם כמו עגל וגוי , ע״ש כל הפרק. וזה היה כמבואר שם ברש״י , בעח מחן חורה , חזינן דבעולם

נעשו שנויים עצומים,ף הארץ־ רעשה, השמים נספו, ההרים רקדו, ארזי הלבנון נשברו, ורקדו ועוד, ועוד, ועוד,

והשחא נראה מה היו צריכים לעשות 'עם ישראל בעח ההיא , מבואר בקרא(שמוח י״ט י״ב) והגבלה אח העם סביב לאמר השמרו לכם עלוח בהר ונגע בקצהו וגוי,לא חגע בו יד וגוי.והיינו

דנצמוו מציות מיוחדוח שלא יעלו בהר, ולא יגעו בו, חזינן דבר משונה, בהעולם נעשים מהפכוח גדולוח ונוראוח, ועם

ישראל אין לו כלום בשעה זו,רק קיום איזה מצווח שנצטווה, וזהו שאמר, שסיים שם בחהלים "הי עוז לעמו יחן ה' יברך אח עמו בשלום" (חהלים כ"0) . דאע״ג שה' יחן לעמו היינו החורה ,והעולם רועד ונרעש "הי יברך אח עוו בשלום',1 אצל עמו

שלום, כל זה אינו נוגע לו עליו רק לעשות את אשר נצטווה (כמו״כ מצינו כעין זה ביציאת מצרים איתא בצאת ישראל

ממצרים וגוי הים ראה וינוס הירדן יםוב לאחור , ההרים ירקדו יכאלימ גבעות כבני צאן, מה לך הים כי תנוס וגוי

מלפני אדון חילי איץ , הים נם, הירדן נסב לאחור, ההרים והגבעוח רקדו , אבל אצל "יעקב , אין זה נוגע כלום,

אצלו אין לו אלא "מלפני אלוקה ולא "חולי ארץ" והבן) וזהו הביאור ברמב״ם דאיזה אומה יכולה להראוח כפו מעמד הר סיני שיהא בו מחנה אלקיס , ומהנה ישראל זה לעומח זה

"מחנה אלקים" , שנויים כבירים בעולם , ו״מחנה ישראל" עם ישראל ישמור הצווים שנצםוו, "זה לעומח זה" העולם יהא

כמו הר געש , והפ איז להם אלא צוויהם•

קלה. אסתר (זי הי) מי הוא זה *ואי זה הוא,אשר מלאו לבו לעשות כן וגוי, והבן וגוי כי ראה כי כלחה עליו הרעה פאח המלך ,

וצ״ב היכן ראה כי כלחה אליו הרעה, והנראה דהביאור ב״ואי ?ה הוא" הוא, "אי זה" היכן הוא , (וכן פפרש התרגום)

והיינו דקודם שאל "פי הוא זה" ואח״כ היכן הוא נפצא ,

85 ולמה היה אחשורוש צריך לדעת היכן הוא, מזה הבין המן דכלתה

הרעה אליו מאת המלך , דמחפשו לקיים בו הפסק •

קלר • בחפלה שבת ולא נחתו ה" אלקינו לגויי הארצות ולא הנהלתו

מלכנו לעבדי פסילים , וגם במנוחחו לא ישכנו ערלים • וצ״ב כפל הדברים• והנראה דהנה בשבח יש ב* דברים איסורי

ודיני שבח , ב. בריאח השבח, דהשבת הוא בריאה בפני עצמה , וכמו דאיחי בפרש״י על הפסוק (בראשיח בי די) ויכל אלקיס

ביום השביעי, מה היה העולם חסר , מנוחה , בא שבח באה מנוחה, כלחה ונגמרה המלאכה, עכ״ל •הרי דבריאה היא ,

ובריאה של מנוחת שבח , דבעולם לא היחה קודם, ונראה דגויים כי היכי דמופקעים המה מדיני שבח ואיםוריהם כמו כן אין לגביהם גם בריאה זו , דחופקעו משבח מכל מה שהוא, וזהו דאמר כאן "ולא נתחו" האחד , דאין להם דיני שבח . "וגם במנוחחו" , שניח:דגם המנוחה בריאת• שבת ג״כ "לא

ישכנו ערלים" אין להם • ודויק.

קלז • בתפילת מוטף דר״ה אומרים. זה היום החלת מעשיך זכרון

ליום ראשון ( עי* ר״ח כ״ז :) וקאי על בריאח האדם , שהיה בר״ה , וצ״ב איזה שייכות ישנה לחפלח ד״ה דהאידנא,דצריך

לאומרה. ונראה דהנה בריאח האדם היה ע״י דין , כמו דאימא בילקוט בראש>ו! הה״ד חמד ואמח נפגשו צדק ושלום נשקו.חסד

אומר יברא שהוא גומל חסדים, אמח אומר יברא שכולו שקר , צדק אומר יברא שהוא עושא צדקות שלום אומר אל יברא

שכולו קטטה, ?•v1 . וכחיב ויאמר אל,ים נעשה אדם וגו* והיכי דכחיב ויאמר אלקים , ביארו , הוא וביח דינו, הרי

בעת :ריאה האדם היה ע״י דין והיו שאמרו שיברא , והיו שאמרו שאל יברא, והדי ן 8פםק שיברא , ולזה דמשוה דעצם בריאת אדם היה ע״י דין, אמרינן בר״ה ביום הדין , זה

היום חחלת מעשיר זכרון ליום ראשון , דכל יצירת האדם ביום זה היה ע״י דיז , ובזה מבואר מה דאיתא באבוח פ״ד ואל יבםיהך יצרך שהשאול בית מויס לך שעל כרחך אחה

86 נולד , וע״כ אתה חי , וע״כ אתה מת , וע״כ אחה עתיד

ליחן דין וחעובון , להבע״כ אתה נוצר , ולמש״כ הרי האדם לא יוכל ליפמר עצמו מהדין , ולומר מה לי ולדין וכאן חשובחו הרי ע״כ אחה נוצר וכו" עכל חיותו ויצירחו היה ע״י דין , הכל מה שנעשה אחו״הוא ע״י דין , נוצר

ונולד וחי ומח. הכל ע״י דין הוא , א״כ חשבון כל מעשיו יבואו עחה ג״כ בדין . •

קלח. הנה בתפילת שבת אומרים. "ושני לוחות אבנים הוריד בידו

וכחוב בהם שמירת שבת , וכן כתוב ברורחך , ושמרו בני ישראל אח השבח , לעשוח אח השבח לדרתם בריח עולם" •וצ״ע

דכי מה שכחיב בלוחות אבנים , אין זה כחוב בחורה, דאצמדיך להביא ממה שכחוב במק• א (במרשח כי השא) . ובשם הגר״ח ,

דהנה כל מה שניחן בלוחוח הויא בריח עליהם :כדכתיב בואתחנן (ד* ייזג) ויגד לכם אח בריחו אשר אחכם לעשות ע^רת הדברים , וכמו דכחיב כמה פעמים :"לוחות הברית" (עי״ עקב מי) ולפ״ז נראה , דבחפלה רצה לומר היכן נאמר

ברית על השבת . וע״ז אמר דבשני מקומוח איחא זה . א' "ושני אבנים הוריד בידו, "וכחוב בהם שמירת שבת".

והיינו דכיון דכחיב שבח בלוחוח , הרי הוי בריח עליהם ב*"וכן כתוב בחורן־ ושמרו בני ישראל וגו* בריח עולם".

דנאמר בתורה עוד הפעם ברית על השבת .

קלס. הגדה של פםח . הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דפצרים ונראה בביאורו עע״י מש״כ הרפב״ס בפ״ה ה״כ מחו״מ וביו הראשון אםוד ללוש ולקםף אלא במים בלבד (ולא בשמן ובדבש)

לא משום חמץ אלא כדי שיהיה לחם עוני , וביום הראשון הוא שצריך להיוח זכרון לחם עוני , עכ״ל , הרי דבלחם

עצמו יש דין שצריך להיוח לחם עוני־ , ועוד דנאמר שצריך להיות זכרון ללחם עוני, וזה דאמר כאץ ״הא לחמא עניא"

דהלחם בעצמו הוא לחם עוני , ועוד ״די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים" הוא גם זכרון למה דאכלו אבחינו לחם עוני•

87 קמ.

כל דכפין ייתי וייחי כל דצריך ייתי ויפסח ,וביאורו , דבמצה הדין דאםור לאכול מקודם המנחה במעט כדי ׳ייכנס לאכילה מצה בחאוה, (רמבייס פ״ו מחו״מ הי!זב)ולכן אמר

"כל דכפין ייחי וייכול" דהיינו שהוא רעב . אבל מפסח הדין דנאכל על השובע, ובאחרונה ^וכל מבשר הפםח(שם פ״ח

ה״ט ) ולכן אמר ״ כל דצריך ייחי ויפסח" דבפםח הצריך יאכלנו אבל לא כשהוא רעב כמו באכילת מצה•

קמא• שם מחחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו , מכאן ראיה

למה שכתב הרמב". בפ״א מעכו״ס ה״ג דגם אברהם עבד מחחלה ע״ז• ע״ש דאם הכוונה על חרח מאי "אבוחינו" הוא זה ,

אמנם מהפסוק שמביא "חרח אבי אברהם "משמע לכאורה י־הכוונה על חרח, אך קשה לומר כן וצריך לדחוק דמהפםוק אין כוונחן

להביא ראיה מחרח.

קמב. שם מעשה בר״א וכוי כל אוחו הלילה, עד שבאו חלמידיס וא״ל רבותינו הגיע זמן ק״ש של שהריח , ולכאורה מצוח

םפורי יצי״מ דהוי בלילה הוא רק עד עלוח השחר ,וזמן ק״ש של שחריח, , הוא יוחד מאוחר , איברא , דמםעס ח״ח

צריך ג״כ להפסיק , דהא מפםיקין לק"& כמבואר בשבח•

קמג. שם ברוך שומר הבםחחו לישראל וכוי , כמה שאמר לאברהם אבינו בברית בין הבתרים וכוי והיא שעמדה לאבוחינו ולנו שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו וכוי והקב״ה מצילנו מידם, ונראה מבואר עפ״י דאיחא בחוםפוח שבח נ״ה ד״ה

* ושמואל אמר המה עליו ר״ח שזכוח אבוח חמה אבל בריח אבוח לא חמה, דהא כתיב וכוי עיי״ש • וזהו דאמר , דכיון

דיש ברית לאברהם זאת "והיא" עומדת לנו תמיד להנצל מכל הקמים עלינו•

= קמד: • ש• בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאלו יצא

88 ממצרים שנאמר וכוי לא את אבותינו בלבד גאול הקב״ה אל*

אף אוחנו גאל עמהם שנאמר וכו״ לפיכך אנחנו חייבים להודות להלל וכו• למ שעשה לאבוחינו ולנו אח כל הנסים האלו וכוי ונאמר לפניו שירה חדשה הללו-י-ה , הללו-י-ה הללו עבדי

ה' וכו*• והביאור הדברים עפ״י שיסח הגאונים בפסחים (מבואר בארוכה בהעתקה ערכין עיי״ש) דיש ב' דיני הלל , דין הלל של קריאה והוא בי״ח ימים הקבועים, דין הלל של שירה , והוא לומר כשנגאלו מצרה שאירע להם• (עיי״ש

החילוקים בדבר ) ומהחילוקים שביניהם. דהלל של שירה הוא רק על צדה שאירע לו , אבל גאולה מצרה של חברו לא שייך שיאמר שירה על זה. והנה הלל זה שאנו אומרים בהגדה הוא מדין הלל של שירה(עיי"ש מש״כ עוד בזה ) וזהו דאמר כאז "חייב לראוח אח עצמו וכו* ולכן "לפיכך" "שעשה לנו וכו

לונו" לפ״ז "נאמר לפניו שירה חדשה" דאנחנו בעצמנו נגאלנו ולכן יש חיוב עלינו לומר הלל של שירה ואומרים

. "הללו-י ה" וכו,

קמה• שם אלו עשה בהם שפסים וכוי ולא הרג אח בכוריהגי דיינו,

ולכאורה "בשפםים״ נכלל כל עשרת המכוח וממילא מכח בכורוח בכללם• ונראה דהנה איתא בלך לן*'( ם״ו י״ד) וגם את הגוי

אשר יעבודו דן אנכי ובפרש״י דן אנכי בעשר מכות עכ"ל.וכן וארא( ז* אי) ראה נתתיך אלקים לפרעה פירש״י שופט ורודה

לרדוחו במכוח ויםודים עכ"ל#והיינו דהמכות היו מדין ומשפם על העבדוח שהעבידו אח בני ישראל ( וכמוש״כ על פסוק זה בפי ואדא ע״ש) אבל במכח בכורוח מבואר בשמות (די כ״ג) שלח בני

ויעבדני ותמאן לשלחו הנה אנכי הורג את בכרך• והיינו דמכת בכורוח היחה עבור מה שלא שלחו את ישראל ממצרים •

וכיון שמשני טעמים היו, כתבם לתור•

קמו • שם(הגדה) אלו קרבנו לפני הר סיני ולא נחן לנו אח התורה

דיינו . וצ״ב מה היה אז והנראה בפשםוח דאיחא יחרו(כ' יז*) ובעבור תהיה יראתו יתברך• על פניכם לבלתי חתאאו• והיינו

81/ דמעמד הר סיני לחוד,היה עליהם יראהו יתברך. ועוד נראה

דהנה איחא גוי העוסק בחורה חייב מיחה , שנאמר חורה גוה לנו משה מורשה״לנו מורשה ,ולא להם. (סנהדרין נ״ם) ולפי״ז

נראה דלא נתן לנו אח החורה , הכוונה באמח היה נוחן החורה . רק דלא היה נוחן "לנו" דתהא מורשה רק לנו ולא

r .ל עכ וים קמז.

הנח הא דמזכירים יןגיאת מצרים בק״ש. צ״ב איזה שייכוח ^ש לזכירת יציאת מצר^ס , לק״ש. הלא היא מצוה מיוחדה.

והנראה , דכחיב(במדבר ט״ו) אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצדים להיות לבם לאלקים וגוי , והיינו דכל

חכליח י״מ לא היחה כשביל היציאה ממצרים, אלא "להיות לכם לאלקים". וכיון שכן הרי יש בזכורת י״מ דהוא למען

להיוח לכם לאלקים, קבלח עול מלכוח שמים, ולכן היא נכללח בק״ש , שהוא ענין קבלת עול מלכוח שמים. ובזה מהבאר מה דאיתא בפסחים( קט״ז). מתתיל בגנות ומסיים בשבח, ופליגי

מאי בגנוח: רב אמר מחחילה עובדי ע״ז היו אבותינו. ושמואל אמר עבדים היינו. וצ״ב מאי שייכא מההילה עובדי ע״ז

לסיפור יציאה מצדים. אך לפמש״כ הרי כל יציאה מצרים הוא למען קבלת מלכוחו יתברך! ולכן צריך לספר שמחחילה היו

אבוחינו עובדי ע״ז ועחה יצאנו ממצרים • וקבלנו את החורה.

קמח. ברכרת ( י״ב:) במשנה . אמר ראב״ע' וכוי שנאמר למען חזכר אח יום צאחך מארץ מצרים כל ימי חייך , ימי חייך הימים, כל ימי חייך הלילוח. והח״א ימי חייך העולה״ז כל להביא

לימוח המשיח , ע״כ • וצ״ב דבדברי בן זומא אמר כל ימי חייך הלילוח , ובדברי חכמים אמר להביא לימוח המשיח ,מ״ש

דאמר כאן "להביא" , ונראה דחילוק בין לילה לב״ז , לימות המשיח לחכמים, דיום ולילה הוו תרי מצוח. דנאמר מצוה להזכיר ביום, ומצוה להזכיר בלילה , אל לימות המשיח , אינה מצוה מיוחדה דנאמרה לימוח המשיח • אלא

דנכללח במצוד. בעוה״ז , והיינו דאמר "להביא" דנכלל בה דימוח המשיח לא מופקע ממצוה להזכיר דאיחא בעולם

90 י הזה , אבל בלילה לבן זומא היא מצוה מיוחדת בלילה,

ולזה אמר מחם הלילוח , דאין מצותה שייכת למצוה דיום• ק 00»

ברכות (כ״ח :) אמר להם ר״ג לחכמים• כלום יש אדם שיודע לתקן ברכה הצדוקים, עמד שמואל הקטן וחקנה• ונראה דלכן חקנה שמואל הקטן• דהנה כחב הנפש החיים שער ני׳מיי״ג.

וז״ל: כי באמת בעומק פנימיות כוונת התפילה , אין אתנו עד מה וכו* אינה בערך אף כטפה מן הים כלל נגד פנימיות עומק אנשי כנמח הגדולה מחקני החפילה, שהיו ק״כ זקנים ומהם כמה נביאים, וכל מבין יבין דלא איחי ענש על יבשחא שיוכל לתקן תיקון נפלא ונורא כזה• לכלול ולגנוז במטבע תפלה קבועה לדורוח בנוםח אחד• החיקוניס של כל העולמות עליונים וחחתוניס ופדרי פרקי המרכבה , ושבכל פעם פעם

*מתפללים יוגרס חיקוניס חדשים ב0ידור העולמוח והכוחות והמשכח מוחים חדשים אחרים, שמעת שהקנוה עד ביאת הגואל ב״ב. לא היה ולא יהיה שום חפלה בפרמוח דומה לחברה שקודם

לה ואחריה כלל, דלבושין דלביש בצפרא לא לביש ברםשא, ודלביש ברמשא וכו* , וכן כל יום לחברו שלפניו ואחריו

ואחריו וכו*, והוא בלחי אפשר אמ לא עז,י נבואה העליונה ורוח קדמו יחברך אשר הופיע עליהם הופעה עצומה בעת תיקון

נוטה מטבע ההפלה והברכוח, שם הוא יחברך שמו בפיהם אלו החיבוח םפורוח וגנוזוח בחוכם כל החיקונים ,עכ״ל.

והנה כמוה דבדכח המינים אינה שונה בשאר הברכות,והנה איתא הטנהדרין י״א• פעמ היו מטובין בעליה ביבנה ונתנה

עליהם בח קול מן השמים יש כאן אחד שראוי שתשרה עליו שכינה , אלא שאין דורו זכאי ל^ך נחנו חכמים אח עיניהם

בשמואל הקטן , ע״כ. ולפ״ז שמואל הקטן רק הוא אשר יכול היה לחקן ברכח המינים , שנוסח ברכת תפלה , א״א לחקנה

בלי רוח הקדש • והוא אשד ראוי היה לכך.

ע״ז( כ:)נכנסה מלכות רומי חחלה וכו אמד להם הקב״ה במאי עסקתם, אומרים לפניו רבש״ע הרבה שווקים חקננו , הרבה

91 מרחצאות עשינו, הרבה כסף וזהב הרבינו וכולם לא עשינו אלא בשביל ישראל כדי שנתעסקו בחורה, אמר להם הקב״ה , שוטים שבעולם כל מה שעשיתם לצורך עצמכם עשיתם, תקנתם שווקים להושיב בהן זונוח, מרחצאוח לעדן בהן עצמכם כטף

וזהב שלי הוא שנאמר וכוי, יצאת מלכוח רומי ונכנםח מלכוח פרט אחריה וכוי• כנ״ל וכוי , וכן לכל אומה ואומה, ע״כ•

והדבר מופלא וחמוה, וכי כשיבואו לעחיד לבא לדין , למקום שכולו אמה יטענו שמה שעשו הכל בשביל ישראל שיחעםקו בחורה, וכי אין לך שקר וגםוח לטעון שמה ככה, וגם

עונים ומושיבים להם שלצורך עצמן עשו כן, וכי יש בזה שאלה וחשובה לדון ולדבר אחן ע״ז. ואחר הגרייה זצ״ל .

ע״פ מה דאיתא במדרש בראשית בשביל התורה שנקראת ראשיח, והיינו דבריאח כל העולם הוא בשביל ההורה• והנה כחב

הרמב״ם בהקדמחו לפיה״מ וז״ל. ונשאל בזה שאלה אחח והיא, שיוכל אדם לומר״אחם כבר אמרחם שהחכמה האלקיח לא המציאה

דבר לריק אלא לענין , וכי כל היצורים שמתחת גלגל הירח הנכבד מהם הוא האדם, ותכלית היוח האדם לצייר לנפשו

המושכלות, וא״כ מדוע המציא הקב״ה כל'האנשים אשד לא יציירו מושכל לנפשם, ואנו רואים שרוב בני אדם ערומים מן הערמה ודקים מן החכמה מבקשים החאוה , ושהאיש החכם

המואט בעולם הוא יחיד בין רבים, לא ימצאו אלא אחד בדור מהדורוח. החשובה ע״ז שהאנשים ההם נמצאו לשתי םבות

האחח להיוח משמשים להאחד ההוא וכו", ואין בחיי מחושלח מה שיםפיק ללמוד אלו המלאכוח שהאדם מצםיר במחיחו לכולם צורך מוכרח, ומחי יהיה מוצא פנאי ללמוד ולקנוח חכמה ,

ע״כ נמצאו שאר בני אדם לחקן אלו המעשים הצריכים אליהם במדינה כדי שימצא החכם צרכו מזומן ותתישב הארץ וחהיה החכמה מצויה וכוי, ואם יאמר איש, שהרי אנו רואים שוטה

וכטיל והוא שוקם בעולם לא ייגע בה , ואחרים עובדים אותו ומתעםקים בעוטקיו, ואפשר שיהיה המשחמש בעטקיו איש חכט ונבון , איך הדבר כאשר יחשוב , שמנוחת הכםיל ההוא כמו כן עובד ומכין הטוב ההוא לאיש אשר חפץ הבורא לתתו

לו, ואע״פ שהוא נח ברוב ממונו ורכושו , יצוה לעבדיו

92 לבנוח ארמון כליל יופי , ולנסוע כרם חשוב כמו שיעשו

המלכים וכל הדומה להם, ואפשר שיהיה הארמון ההוא מזומן לאיש חסיד יבוא באחריח הימים ויחסה יום אחד באל קיר

מהקירוח ההם, ויהיה לו סיבה להנצל ממוח שאמר (:זבות כ״ז) רשע יכין וצדיק ילבש או יקחו מהכרס ההוא כוס יין יום

אחד לעשוח ממנו צרי הנקרא קריאקה וימלם בה מן המוח איש חמים ושלם אשר נשכו האפעה, וכן מנהג הקב״ה וחכמתו ,אשר העביד בה את המבע עצות מרחוק אמונח אומן וכוי, והסיבה השניח במציאה מי שאין בו חכמה, מפני שאנשי החכמה הס מועםיס מאוד וכוי וע״כ נבראו ההמון לעשוח חברה לחכמים

שלא ישארו שוממים וכוי עכ״ל . הרי חזינן דכל הנהגח העולם והכל מה שנעשה בין

בקרוב ובין ברחוק הכל נעשה בשביל החורה ולומדיה , שיבואו ביום מהימים, ויהיה מזה , ומסילת הברזל שנסללה בפםרבור1

לברלין , הדי הוא בשביל שבן ישיבה יוכל בנקל לנסוע לוואלוזין (ואשר נסלל לפני שנים רכבה לולדיםםוק במזרח

הרחוק , הרי בםוח הוא שחכליתו הוא, במה שבני חורו. שנסעו במלחמה זו לשאנחי , יהא להם דרך נוחה לנסוע , כי רק בשבילם נעשה זה, והבן) ואם אנו אין מבינים איך

זה אבל הקב״ה עצוח מרחוק , ואשר במשך הזמן בא הדבר אל תכליתו , דהכל הוא רק בשביל החורה ולומדיה , ואין דבר

אשר יהא ריק מבלי תכלית זה, וזהו אשר יבואו אומות העולם לעחיד לבוא ביום הדין לםעון שכל מה שעשו עשו בשביל ישראל שיחעםקו בחורה , שהרי חכלית מכוון הכל הוא

בשביל זה , וע״ז יאמר להם הקב״ה, דכל מה שעשיתם לצורך עצמכם עשיתם, אם שזה נכון שחכליח המעשים בשביל ישראל

אבל הס שעשו לא עשו בשביל זה אלא לצוי־ר עצמם (וכשנאמרו הדברים לפני הגאון ר' ברוך בער זצ״ל , אמר: אס שביאור הגמרא נכון הוא כמו שאמר הרבי,אבל מ״מ יהא זה חוצפה

מהגויים למעון כן...)

קנא אבות (פ״ד) ועל כדחך אחה עחיד ליחן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקב״ה , וצ״ב מה זה "דין" ופה זה "חשבון"

93 ובשם הגר״א (נדפס בליקוטים) דין שדנין אוחו על שעבר עבירה • וחשבון הוא על השעה שעשה העבירה, ובאוחה שעה

היה יכול לעשוח מצוה. או ללמוד, וזה חשבון שמחשבים העתים ורגעים שהיו לריק , ומענישים אוחו על זה , מלבד שעונשים אוחו על העבירה גופא שעשה, ע״כ• וצ״ב מאי זה שייך חשבון זה רק כשעבר עבירה , והמבואר בזה דםחם כשלא עשה שום דבר א״א לעשוח חשבון זה דיש כל מיני סיבות שלא היה יכול לעשוח , אבל כשהוא עושה כבר, באוחה מידה של כוצו

לעשייה העבירה הלא היה יכול לעשוח מצוה , ולכן הוא שעונשים לי:ה גם על אי עשיית המצוה באוחה שעה,

מלכים ב״( ח' ח״) -הפםדח פרשח תזריע- ויהי כשמוע אלישע איש האלקים וגו4 וישלח אל הםלר וגוי יבא נא אלי וידע כי יש נביא בישראל , והביאור בזה דהנה איתא (גיטין נ״ז :) נעמן גר חושב היה , והנה איתא ברמב״ס פ״ח מהלכות מלכים הי״א , כל המקבל ז' מצוח וכוי והוא שקיבל אוחן, ויעשה אוהן מפני שצוה בהן הקב״ה בחורה

והודיענו ע״י משה רבינו שבני נח מקודם נצטוו בהם, אבל אם עשאם מפני הכרע הדעח אין זה גר חושב, וכוי עכ״ל,•

ע״ש . וזהו ש אמר אלישע ״ וידע כי נביא בישראל" שנשנה נבואה בישראל , ויוכל לקבל ולהיוח גר חושב , שיאמין

שצוה ה' בתורה והודיע ע״י משה שמחויב בהם, אבל אם לא

קנב, (השמטה)

ידע שיש נבואה לא יהא יכול להיוח גר חושב•

xxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxx

ז! ז ז

It